פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 136)

ענבר רצה לבדה על השביל שמוביל אל הבית.
רצה מעצמה, רחוק
היא רוצה לברוח, להשתיק את המחשבות.
נכון, היא קבעה עם יעל שידברו עוד מעט
אבל היא לא מסוגלת שיראו אותה ככה, במצב הזה. מספיק עד עכשיו כולם ריחמו עליה.
נכון, אמא לא פה ואבא לא כל כך מתפקד.
אבל האחים שלה בסדר וגם היא.
אז היא רצה כדי לשכוח קצת

היא ירדה לוואדי, הלכה ליד העץ
במקום הקבוע. שם יש מקום מסתור מהעולם
מזל שיש שם כבר חליל וגפרורים.
היא לקחה כמה זרדים וענפים והדליקה אש.
היא כל כך רצתה שהאש תדלק לה גם בלב.
מין בעירה כזאת שתדלק.
היא ניגנה לעצמה. 'דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו'
היא חשבה לעצמה "לכל אחד יש לו יחודיות משלו, כמו שהיא למדה בשבת, שרבי נחמן אומר שלכל אחד יש נקודה שהיא מיוחדת רק לו. לכן, כשאומרים למישהו כל הכבוד, זה אומר שראינו את הנקודה שלו, שאין אותה לאף אחד אחר ואנחנו מעריכים את זה.
וגם זה מזכיר לה, שחברות טובה מבוססת על הידיעה שיש לחבר נקודה טובה שאין אותה לי ואני שמח בזה והנקודה הזאת מתאפשרת להתגלות"
התחיל להיות קר
היא כיבתה את האש והתקדמה לכיוון הבית.
יעל כבר עמדה בפתח הדלת, חיכתה לה.
הן התחבקו ונכנסו הביתה.
בבית כבר כמעט כולם נרדמו ואבא עדיין לא חזר
ענבר הכינה להן קפה והן ישבו במרפסת
יעל הצביעה על השמיים.

-זהו. סוף סוף היא לבד!! הגיע הזמן.

~כן. אין בסביבה איש. השטח נקי.

- אז הנה. הגיע הזמן. נתנפל עליה בבת אחת, נתקוף מכל הכיוונים וננצח! לא יהיה חה סיכוי היא תיפול שבויה ביידים שלנו וזה יהיה הסוף שלה. זה לא יהיה מוות קל. לא בירייה וגמרנו, ואפילו לא כמה דקות של חנק וזהו, זה יהיה סבל ארוך ומתמשך. בתחילה נתקוף אותה, נחליש אותה, וכאשר תיכנע, נשתלט עליה. כאילו... כאילו שפחתינו היא. ואז...

~ואז נשאיר אותה לדעוך. לאט לאט. בקצב שלה... בזמן שלה... ב- ייסורים שלה. הם יציפו אותה ולאט לאט היא תאבד כל רצון טוב.

-כן! זה העוצמה שלנו! נילחם בה בכל הכח וננצח!

~למלחמה??

-מלחמה!!!

 

                                                    ***

 

היא ישבה שם. בודדת. אומללה, ויותר מכל, חסרת אונים.

הם הקיפו אותה מכל עבר, לא משאירים לה פתח קטן של מילוט.

בתחילה זה עוד היה נראה שיש תקווה... היא ניסתה לנשום עמוק ולהיאבק. נשימה עמוקה... ועוד אחת... ועוד... האוויר נכנס מילא את הראות, ויצא בנשיפה כבידה.. ושוב נכנס ויצא אט אט. אבל זה לא עזר לה. הם חסמו אותה במרכז המעגל ואט אט התקרבו אליה. צעד... ועוד אחד...  ועוד...

לאט, לאט... היה להם את כל הזמן שבעולם. העיקר- המטרה! להתעלל, להכות, ולהשאיר אותה לבסוף חייה-מתה. בלי רצון, בלי תקווה. מהלכת מתה.

היא רצתה לצעוק, אבל אחד מהם חסם את פיה. "מה לך צועקת?!" שאלה בנועם מדומה, והוסיף "את יכולה לצעוק כאוות נפשך, אך רק זאת דעי- זה יהיה חסר טעם." "את לבד!! לבד! הכי לבד שבעולם... אין איש סביבך. זה רק את ואנחנו! ואנחנו פה כדי לפגוע בך."

"בין אם זה ייקח דקה, ובין אם שתיים. בין אם שעה, ובין אם יומיים. אנחנו כאן, חדורי מטרה. מקיפים אותך ולך לא נשאר דבר, כי אם להיפגע."

היא התבוננה בו מבוהלת. מעיניה נשקף עצב עמוק, ולחלוחית של בהלה כיסתה את עייניה בדוק מחשיד.

"זהו!! זה הסוף!!" אמר אחר. "כשנלך מכאן לא ישאר בידך דבר, כי אם- לדעוך!"

הוא התקרב אליה בצורה מאיימת. היא כיסתה את עיניה בידה אך זה לא עזר. הוא היה שם. מאיים. מפחיד. פוגע.

ואחד נוסף הוסיף: "את זוכרת מה היה בפעם שעברה???? שתקי! הכנעי! וכך תדעכי מהר יותר ותסבלי פחות"

 

הפגיעה הזאת הייתה מתוכננת מראש לפרטי פרטים. אפילו התזמון תוכנן מראש... הריחוק מהאנשים, והבדידות.

בבת אחת, בעת ינתן האות הם פצחו בקרב.

האחד תקף אותה מאחורה, מכה בעוז, נלחם בכח.

היא  ניסתה להכות בו, לסלק אותו, להסביר לו שהוא טועה, אבל... זה היה חסר טעם, כי הם היו קבוצה.

והיא... בודדת.

הם היו חזקים, רעננים, מלאי כוחות.

והיא... עוד שבורה ומרוסקת מהפעם הקודמת.

עם אחד עוד יכלה להתמודד, אך השני תקף אותה מלפנים, ועוד אחד מימין, ועוד מספר משמאל.

זה היה נראה מאבק חסר תקווה,

אך היא עדיין לא התייאשה. עדיין לא מתייאשת.

מנסה להלחם, להאבק, לסלק אותם, לזעוק לעזרה.

אך כוחותיה אוזלים, והיא כבר שבורה ורצוצה.

 

היא נאבקת במחשבות. עדיין...

הינצחו אותה המחשבות???

התיכנע להם???!

 

 

נ.ב. לכל מי שעדיין לא הבין, התוקפים זה המחשבות שלה. בכל מקרה, ממליצה לקרוא מחדש אחרי שהבנתם את זה.

אני לוחץ על 'השתק' ומחכה שהוא ינתק, כי הפחד עדיין בתוכי, עמוק עמוק, ולא מוכן לצאת לא משנה מה אני אעשה,

הפלאפון ממשיך לצלצל והזיעה שוב עולה, הוא לא מנתק מה קורה פה?

כל כך חשוב לו לדבר איתי?

זהו הוא ניתק, אנחת רווחה יוצאת מפי, והנה הצליל של ההודעה מצלצל מתוך הפלאפון שלי,

אני מסתכל בפלאפון ורואה כתוב 'חבר טוב שלח הודעה'

אני פותח את ההודעה כתוב בה 'ניסיתי לתפוס אותך לא ענית, אני אנסה מחר אם אתה רוצה להגיד משהו אחי אז דבר, בשמחה' 

אני מתלבט אם להגיב לו או שאולי זו טעות,

אני כותב לו 'תאמת יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו נדבר מחר!'

מה אני אגיד לו מחר? איך אני אעשה את זה? השאלות האלה מתחילות לעלות,

'אני גמור מעייפות אז כבר נדבר מחר' הוא כותב לי,

הלחץ מתחיל להשתיק את כל הגוף,

כי אני יודע שהוא הולך להתקשר מחר.

 

יש המשך.....

דפיקות שקטות
רק אני שומע
לב הולם, מתחנן
רק אני יודע
הן שוב באות
יוצאות מין הלב
ואל הלב שבות
מפעפעות כמו רעל
דוקרות כמו סכין
בצנטריפוגה הייחודית שלי נרקח שיקוי, כוס תרעלה
אכזבות העבר
הפחד מהעתיד
טעם נהדר
אשמור קצת למחר

לעזאל החרוזים
לעאזל הכללים
ולמה כשאני מקלל
שוב יוצאים לי חרוזים
לעזאזל

אני שותה
והכעס מבעבע, מפעפע
כעס מהקודקוד עד קצה הבוהן

אם רק היו לי עיניים יפות
חום דבש
פתוחות כאלה
נקיות
אני בטוח שאז הכל היה בסדר
רק עיניים יפות
אבל שלי
חום עכור
בוץ בקרקעית
הלובן חלף עם חלוף הרוח
והעפעפיים שקעו עם בוא החומר
אני ער וליבי ישן
איזו קלישאה, שיר השירים עלאק
אני לא ער בכלל
אני
אני
אני
הלכתי שבי
אחריי

אולי זה הלילה
וכנראה גם הירח שככה
מסתכל עלי
אבל שוב נפלתי לבדידות
שעורבת בכל פינה
ואני עייפה נגדה
היא ממכרת
ועושה רע
אז מנסה לא לחשוב
ותופסת כמה שיותר
להיקבר
היא חזקה ועלובה
ובסוף
לבדה.

ליבי נשרך
אחר פעימות נאמנות לחיים
בכבדות שכלתנית ידלג משוכה
בביטחון מעושה יכסה מבוכה

ליבי נדרך
יפול למשכב עם כל טריגר מנטלי
עת מילות אהבה ישתגלו למשפט
יהפכו רגש זך לסנטימנט מעוות

ליבי נצרך
לטיפול מאסיבי בפרדוקס קיומי
למימוש מינימלי של חרדתו הנוכחת
שיחופה בעזרת מבוכתו הבוטחת

ליבי
נשקף מבין עיניי
מבקש לבטא את עצמו
במבט

 

 

הַקִּיר.

 

 

 

אֲנִי עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב וְנֶעֱצֶרֶת מוּל הַקִּיר

הַמְּכֻסֶּה בְּנֵי אָדָם
מִתְבּוֹנֶנֶת בדְּיוֹ. הַשָּׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן.
וּפִתְאוֹם אֲנִי מַרְגִּישָׁה טִפּוֹת מֵהַשָּׁמַיִם
כַּנִּרְאֶה לִבְכּוֹת זֶה מְדַבֵּק 
הֵן דּוֹקְרוֹת לִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת וְהַיָּדַיִם
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת לְמַעְלָה, וְהַגֶּשֶׁם מִתְחַזֵּק
הוּא שׁוֹטֵף אֶת הָרְחוֹב מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בּוֹ
מַרְטִיב אֶת כֻּלִּי כִּמְעַט
וְאֶת הָאֲבָנִים וְהַקִּיר שֶׁנִּצַּב לְמוּל פָּנַי
אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ הַדַּפִּים מִתְפּוֹרְרִים לְאַט לְאַט
שׁוֹקְעִים אֶל תּוֹךְ הַקִּירוֹת 
הַשּׁוּרוֹת הַשְּׁחֹרוֹת הֶעָבוֹת מִתְעַוְּתוֹת
וְהַמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְלֹא בְּרוּרוֹת
כָּל מוֹדָעָה נִמְחֶקֶת מִמָּה שֶׁבָּהּ.
מֵאֲנָשִׁים. כָּאֵלּוּ שֶׁלֹּא אִכְפַּת לִי בִּכְלָל
וְהוֹפֵךְ מְטֻשְׁטָשׁ אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּשְׁבָּה
וְהַמִּשְׁפָּחוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת בְּיַחַד עַל הָרַב הַזַּ"ל 
וּמִתְמוֹסְסִים הָאֲבֵלִים עַל הָאִשָּׁה הַמֵּתָה בְּדַף מוּלִי
וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא אֶת הָאוֹתִיּוֹת

שֶׁמְּדַבְּרוֹת עַל הָיֶלֶד שֶׁלִּי

 

 

 

 

 

ובחלומי
פסה הציניות מן העולם
ואיש את רעהו יכירו
ללא חסמים, ללא חסימות
ללא מגננות מטופשות
פחדים ותהומות
ללא לעג ורפש ורעל
מיני שפכים שנאגרו
במעמקי הנשמה
מחלחלים אט אט
בעומקי האשמה
מחוללים אמות סיפים
כולאים כל טיפת רגש,
כל טיפת מחשבה
הופכים ימיך שחורים
ולילותיך רדופי תשוקה
רק לחיות, רק לברוח
להתמכר אל הבריחה
מהכאב הכעור
הגונח
הבוער בעלטה
לעוד לילה ללא ניע
לעוד כאב ללא תחושה
לעוד שרידה של יום גווע
או חליל מנסר בחשכה

ומול דמותה עוד תנוע
תניע את עלי השכחה
מרבד דמים יופיע
מעומק המשוכה
בין צליל לבין ערביים
בין דמיון אל השקיעה
היא תופיע כמו פעם
כאילו חיכתה
רק בשבילך.

ריבונו של עולם
תן לי לדעת שאתה קיים
שאני הולכת בדרך שלך
לעולם לא אוכל להיות בטוחה
אבל בוטחת בך
כוכבים לבנים מאירים נופלים בשמיים
כבר אין שחור ולבן
יש רק שחור
אתה א-ל מסתתר ואני בתוך הבור
ואם אלך מכאן לאן אחזור?
בעולם של ספק אין שום דבר בטוח
הנשמה מזועזעת ואין לה זמן לנוח
מה היא עושה פה? זה לא בשבילה
מלחמות אינסוף, לחומריות ולשקר כבולה
היא מתגעגעת לשם
כל כך רוצה לחזור
לעולם האמת
לחוש את האור
לראות את הקולות
להרגיש אלוקות בלי מגבלות
והיא כאן טובעת וזועקת וואי
ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי
אבל ריבונו של עולם, עד מתי???
ואולי הלוואי ולא הייתי ודי
אנא א-ל נא תקן עולם במלכות ש-ד-י
שוב בולעת את הגלולה
וממשיכה לגשש כעיוור באפילה
מתי תבוא לנפשי גאלה
מתי תבוא הגאולה

(אם יהיה לכם סבלנות לקרוא עד הסוף.. שכוייח, מעריך.. )

 

הראשון לא וואו, השני יותר חמוד לדעתי.

 

''נשימה ועוד אחת.

בקצב רגוע.

המעיין שקט, 

מים טהורים זורמים.

הנה, הם מתחילים לבעבע,

המים.

צלילים מרקדים,

מתחברים לטיפות ססגוניות.

השמים נפתחים,

נהר של אש נשקף.

האש הולכת ובוערת.

ניצוצות ניתזים.

צמרמורת מרעידה את גווי.

הלב פועם בעצמה,

ידיים רועדות ללא שליטה,

הנשמה שרה שיר משלה.

הניגון - קולמוס הנפש.

עבר בערך חודש מאז שהגענו, התחברתי ממש לג'ונתן וורוניקה, כל יום אנחנו עושים משהו ביחד הודיעו לפני כמה ימים שהולך להיות טיול של איזה בערך יומיים ביערות של המדינה, טיול ממש טוב, ובדיוק הגיע היום של הטיול כולם התארגנו הביאו תיקים גדולים, ויצאנו, נסענו באוטובוס בסביבות השעתיים עד שהגענו למקום שמתחילים בו את הטיול והתחלנו ללכת, מסביב הכל מרהיב, במיוחד הנופים, הגיעה השעה אחת בצהריים ועצרנו לארוחת צהריים, אני פותח את התיק והדבר הראשון שאני רואה זה ברבור מאוריגמי בתוך התיק שלי לא הבנתי מה זה וגם לא התייחסתי לזה, חשבתי אולי אחד מהילדים הכניס לי את זה לתיק לבנתיים פשוט התעלמתי מזה, המשכנו בטיול ובאמצע הטיול דניאל מלך הכיתה פתאום נפל וקיבל מכה חזקה מאוד ופינו אותו לבית חולים, חזרנו מהטיול והלכנו הביתה הברבור מאוריגמי תמיד ניקר לי בראש ולא הבנתי מה זה ותמיד נזכרתי בזה אבל לא שמרתי את אותו ברבור, באותו רגע שמצאתי אותו בטיול לא התייחסתי אליו ולא שמרתי אותו, יום אחרי הטיול סיפרתי לג'ונתן וורוניקה על הברבור מאוריגמי הם אמרו שזה בטח איזה סתם ילד שם לי את זה בתיק, שזה בדיוק מה שאני חשבתי הם אמרו אולי דניאל או מישהו מהחבורה שלו כדי לעצבן אותי, אז פשוט התעלמנו מזה והמשכנו, אחרי שהתחלתי לקרוא את כל הקומיקסים שהיו בבית של ג'ונתן התחלנו יותר לדבר על הנושא הזה של התרבות היוונית והאלים סיפרתי להם שממש התעניינתי בנושא הזה וחקרתי עליו עוד קצת אז ורוניקה התחילה גם לקרוא את הקומיקסים והתעניינה עוד, אז אמרנו שיום אחד נלך לחנות ספרים ונראה אם יש עוד ספרים בנושא הזה, הלכנו וראינו שיש עוד המון ספרים בנושא הזה, זה מה שעשינו רוב הזמן בכל יום קראנו את הספרים האלה, היינו נפגשים אצל מישהו וקוראים את הספרים מידי פעם היינו גם משחקים משחקים, קנינו כמה ספרים מהחנות אחד הספרים שקנינו היה מוזר כזה נראה שונה ומיוחד, התחלתי לקרוא אותו ובתוכו באמצע הספר בין הדפים חיכה לי עוד ברבור מאוריגמי בדיוק כמו שמצאתי בטיול בתוך התיק שלי אמרתי לעצמי אולי מישהו הסתכל בספר הזה בחנות והברבור נפל לו לתוך הספר והוא לא שם לב, רציתי לוודא שזה באמת המקרה ולא משהו אחר, חזרנו לאותה חנות ספרים ושאלנו את המוכר מה זה הברבור הזה "לא יודע" הוא אמר לי "נראה לי זה סתם משהו, לא משהו מיוחד" המוכר אמר לי יצאנו מהחנות, לפני שיצאנו זרקתי את הברבור בפח בכניסה לחנות, "זה לא אומר כלום בטח" אמרתי לג'ונתן וורוניקה, חזרנו כל אחד לבית שלו והתעסקנו בדברים שלנו חיכיתי להזדמנות לדבר קצת עם ההורים שלי והנה היא הגיעה כשחזרתי הביתה הורים שלי היו בבית אזרתי אומץ והלכתי אליהם ואמרתי להם שאני רוצה לדבר איתם התיישבנו על כוס שוקו וכוס קפה והתחלנו לדבר, העליתי את שתי הבעיות שדיברתי עליהם לפני זה הבעיה שההורים שלי צועקים עליי, רבים בניהם ולא נעים לי והבעיה השנייה שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה ולא אוהב את עצמי "ננסה לעזור כמה שאנחנו יכולים" הם אמרו לי, התחלנו לאכול יותר בריא בבית כדי שאני ארד במשקל ושאני יראה יותר טוב, גם בפנים החצ'קונים התחילו לרדת והתחלתי להיראות יותר טוב, התחלתי יותר לאהוב את עצמי, הבעיה השנייה לא כל כך ירדה ההורים שלי המשיכו לריב ולצעוק זה אפילו לא ירד בכמות זה המשיך באותה כמות. בגלל המצב שהמשיך העדפתי להיות כמה שפחות בבית עברתי בין הבתים שלי של ג'ונתן, לורוניקה לא כל כך הלכנו כי היא הייתה רחוקה ממש, לפעמים היא הייתה נשארת אצלי ולפעמים אצל ג'ונתן נהנינו ממש להיות ביחד זה מה שעשינו רוב היום, כמה ימים אחרי הטיול הודיעו לנו בכיתה שלדניאל יש שבר רציני ברגל ויקח לו עוד זמן לחזור ללימודים אז לבנתיים לא היה מי שיציק לי או יעשה לי בעיות, אני לא אשקר שהייתה לי איזו תחושת שמחה בפנים. פתאום משום מקום הופיעו בדירה לידנו שכנים חדשים, אני לא ידעתי בכלל שהדירה הזאת ריקה אף פעם לא ראיתי מישהו יוצא ממנה אבל חשבתי אולי יש שם איזו זקנה כזאת שלא יוצאת מהבית, מסתבר שטעיתי והיא פשוט הייתה ריקה, אני ואמא שלי הלכנו להכיר ולעזור לשכנים החדשים אמא שלי לקחה מגש עוגות כדי להביא להם, דפקנו על הדלת של הדירה שלהם האבא פתח לנו את הדלת "באנו להגיד שלום ולהביא לכם את זה אפשר להיכנס?" אמא אמרה לשכן "תיכנסו בשמחה, סליחה על כל הבלאגן" השכן אמר "זה בסדר גם אנחנו עברנו לפה לא מזמן והיה לנו אפילו יותר בלאגן" אמא אמרה לו השכנה יצאה מהמטבח ןהיא ןאמא התחילו לדבר שעות על גבי שעות, בזמן ששתיהן דיברו אני גיליתי שיש לשכנים החדשים ילד בגיל שלי והוא ביישן ממש מה שהצלחתי להוציא ממנו זה איפה הוא לומד ומה השם שלו השם שלו היה אטלס והוא אמר שהוא לומד לא בתיכון שלנו אלא בתיכון אחר שברור שלא הכרתי כי איך אני אכיר אם לפני שניה עברתי לפה, שיחקנו קצת וקצת דיברנו, בסופו של דבר הצלחתי להוציא ממנו כמה דברים, הגיעה שעה מאוחרת ואמא אמרה לי שאנחנו צריכים ללכת.

 

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 2- ילדה חדשה בכיתה - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

אולי התשובה להכל היא "עכשיו"

ו"אולי" היא מילת שאלה בעצם

שלכת לא קשורה רק לסתו

אף שהצבעים דומים לרגש

 

תמיד אני נכשל שם

בלעשות באמת את רצוני

אלקי, איך זה אפשרי בכלל

שאני אינני כהנני?

 

הבחירה בידי, כנראה שקודם ברגלי

אם ללכת באורחות בוראי, ולמצוא מזור למכאובי

 

ולו ידעו הן, המילים, את הכאב שנותן לכתוב אותן

היו בוכות הן, כאן עימי, ונמחות בידי דמעות עצמן

 

והאמת, שאין זה עצב

לא כאב או דאבון

זו מרירות מחמת הקשב

ללב יודע פתרון

ואין בי היגיון.

- "אז איך הקשר שלי עם אלוהים" את שואלת?...
ובכן, הקשר שלי איתו היא בעיקר מונולוג.
- מונולוג? אתה מתכוון אולי לדיאלוג?
- לא, אני יודע מה אמרתי, זה מונולוג.
- למה הכוונה?
- אני צורח עליו בזעם והוא בעיקר שותק בבושה...

"ישנם אנשים שכלואים במערכת זוגית אלימה
שהם לא יכולים לצאת ממנה.
לבעל המכה שלי קוראים אלוהים-
והיום אמרתי לו שהוא יכול ללכת לעזאזל."

אין לי כוח
לשאת את המשא הזה
על כתפיי
לא אותי
לא אותך
לא אותנו

אין לי כוח להתיימר לדעת
כל מכאוב, כל צלקת
כל טיפת נחת

אין לי כוחות
אולי מעולם לא היו
אין לי דמעות
רק משברי ריקנות
רק לילות חסרי שינה
ואדומים כדם
רק שתיקות חסרת דעה
או נתח
או זעם

אין לי מילים
שיביעו שירים
רק מנגינה חסרת פשר
ללא צלילים
ללא פנים

אין לי דמיון
או סיפוק
או משמעות
להבל ריק
לשיגעון
והבדידות

והלוואי ולא היית
והלוואי היית הולכת
והלוואי הייתי חושב
שיום יבוא-
תבוא אחרת
שתלטף את השברים
ותמחה את הדמעות
את כל צלקות התהום
הלוחשות
והכוספות

ואולי זה רק אני
שעדיין משווע
לטיפת שפיות
לטיפת הגיון
עודני מתייגע
למזמור חרישי הנישא
בין הרים ובין בקעים
לבוקר איתני שיגיע
ויניס את הצללים

ואולי זאת מציאות
ואולי סתם הזייה
אולי יום יבוא
ונבין שזאת סתם משאלה
שלא קיימת, שרק נודדת
ומבקשת מנוחה
בין ידי אל זועם
לידי האהובה

לפני זמן מה התחילו לשים לב לעיניים שלי. שאני לא נותן אותן בקלות. מעצבנים. מוזרים. תמיד כולם רוצים את מה שאסור. יש לכם את כל העיניים של הרחוב שלכם. לא טוב?
בטח יענו לי, 'אבל איתך אנחנו מנסים לדבר. את העיניים שלך ביקשנו', בקול הנמוך, הרך הזה.
שידברו.
קול רך יש גם לצמר גפן.
כלום הם לא רוצים. מה לא נתנו להם? את העיניים הם רוצים, את העיניים!
רוצים אותן? פתאום אתם רוצים? את הפה שלי רציתם? את הרע שלי רציתם? את המכות שנתתי לעצמי כשנחנקתי במקום רע, רציתם? את הבדיחות רציתם? את הצעקות? הקול הרם? הדיבורים שלי, מה שאני אוהב? אותי רציתם? פחח.. מי יגיד אפילו הלוואי.

רוצים עיניים? עד כדי כך זה דחוף לכם? אז בואו. בואו תרדפו אחרי קצת. בואו תראו לי שאין סיבה לחשוב שאתה לבד בעולם הזה. בואו תראו איך זה לרדוף אחרי חצי מהעולם, ולקוות שמישהו יחפש אותך ויתעניין. כמו איזה הומלס בבית אבות שרק מחכה שמישהו ישאל אותו מה נשמע. בואו תראו איך זה להרגיש, לא להרגיש, להרגיש קשיים בשמיעה כי... כי למה? הרי השמיעה שלך נהדרת! אין לך קושי בכלל! בואו תראו איך זה לחלום כמעט בלי פילטרים. רוצים? תראו! לכו תיפלו, תברחו, תמותו, תעופו באיזה מקום מוזר מתחת לאדמה בחלומות שלכם שלא טורחים לציין שהם לא אמיתיים גם הפעם. לכו חפשו לכם חיים נוחים. לכו תספרו האם התלוננתם לחברים שלכם יותר מדי. לכו תתעצבנו. תסתובבו בחוץ. לכו לבית הוורוד הדוחה הזה, שיכאב לכם הגוף מרוב שחנוק ורע שם. לכו תחזרו לעיר שאהבתם רק כדי לגלות שהיא לא החלום שאתם חושבים. לא רוצים? מוזר.
אז לכו לענייניכם. דברו עם מישהו. אולי ככה תרגישו טוב.

יוסף אהב כלבים. הכי טובים היו הגזעיים, כמובן. פרוותיים, או,לחלופין- חשופים, עוצמתיים כמו זאבים, או קטנים כמו פונפון, או כדור קטן. הגדולים היו נהדרים.

אמא הסכימה איתו, כמובן, אך לא יכלה לאפשר זאת. הבית צפוף יחסית, אין חצר גדולה מספיק מחוץ לבניין. ומי יוכל לקום להסתובב עם יצור שובב בשש בבוקר? יוסף נאלץ להודות שהיא צודקת. העיר שלהם היתה רחוקה מלהיות כפר ירוק, והוא עצמו היה מתמוטט אם לא יכל לישון טוב בלילה.

חבל. אפילו טרייר קטן היה עדיף על כלום.

*****

השעה היתה כבר כמעט עשר. יוסף לא הבין איך זה קרה. נדמה שמאז השעה שבע לא עבר מספיק זמן כדי להצדיק את פער שלוש השעות.
הוא ישב באזור המבודד של עיר אחרת. אי שקט בתוך אותו אזור סואן שכולם חיים בו כי כך יצא. חושב. או שלא. מדמייו וחוזר.

'אחיה אמר לי להפסיק עם הפרצופים החמוצים כבר לפני שבוע. הבטחתי לו, והנה אני עכשיו'..
-'עזוב את אחיה', דחק בו הקול המדכא 'כל הכבוד לו באמת שנזכר לדבר איתך. אם לא היית חי תמיד עם פנים עצובות, הוא לא היה מקדיש לך חצי רגע'
-'אבל.. הוא אוהב אותי.. הוא אוהב אותי, הוא חבר טוב!'
-'חבר?.. זה חבר? תראה אותו.. מסתובב לו כל היום עם חנן ודניאל, מדבר איתם, כל היום הם רק מדברים על שיחות הטלפון של אתמול.. ואתה? מי מתקשר אליך? עם מי יצאת לאחרונה לבלות?'
-'אבל.. אני בכלל לא.. טפיוס של בילויים. וחוץ מזה, חנן הציע לי ללכת לצפות באופנועים בשנה שעברה. סירבתי לו. מה רצית, שימשיך להזמין חבר שלא רוצה שום דבר?'

פעם הטיעון הזה היה עובד. הוא היה מעלה בראשו את כל המילים, הפניות, הצחוק מבדיחה. כל הצעה לבוא ולהיות חלק. לא עכשיו.

-'זוכר.. זוכר הכול. כמו ספוג, שום דבר אתה לא זורק'
-'ומה בכך? זה כלי לחיות בעזרתו. זה עושה אותי מיוחד, עוזר לי!'
-'עוזר.. אם זה לא היה עצוב, היינו צוחקים יחד.. חנן כבר שכח מזמן את אותם אופנועים. הוא שכח את המילים הטובות שאמר לך. את הטיול שבו ישבתם זה לצד זה. גם דניאל, שתמיד שוכח . גם אחיה. כולם, לא זוכרים כלום.. ורק אתה, עומד וצופה בהם מדברים ונהנים זה עם זה, חולמים על שנים ארוכות בחברה אוהבת של בני אדם, וכל מה שיש לך הוא רק זכרונות.. כמו עני שיושב ונזכר שנתנו לו קוביית סוכר לפני שנים.. רק זכרונות נשארו לך'

*****

כבר מאוחר מאוד. הוא ידע שמחר יתעייף מהר, אבל משיעור אנגלית תמיד אפשר לברוח.
הוא הלך לכיוון תחנת האוטובוס ביציאה מהעיר, הביתה. הדרך לשם היתה ריקה ומוקפת ירק. בצידי הדרך עעברו אנשים, מוציאים את כלביהם לטיול של לילה.

רועה גרמני, מעורב, בולדוג, דוגו ארגנטינו, פירינאי.. הם היו לבנים.
הוא לא ידע מדוע, אבל שני הגדולים והלבנים היו יפים בעיניו. עוררו בו רצון מוזר.. לדמוע. הוא המשיך ללכת. התחנה כבר היתה קרובה מאוד כשהבחין בדמות ארוכת שיער פוסעת מולו בכיוון אחר. זה היה איש רזה, די צעיר, חתול תלוי על צווארו ברוגע ולברדור בעל מראה נעים קשור ברצועה.

הם עצרו זה מול זה.

-"זה.. זה לברדור?"
-נכון.

-'ו..החתול?'
- 'מעורב עם אנגורה. לא ברור מי היתה האם'
-'אפשרי ללטף אותם?'
-אפשרי. אבל תיזהר עם החתול. לא רגיל עדיין.

הם היו נעימים, היה טוב ללטף אותם. אחרי שגמר, הזדקף והביט בתמונה שמולו. רק הביט. חתול רגוע. כלבלב. איש צעיר. האם זה הכול?

-"תגיד לי.. אתה לא.. לבד?"

האיש הביט בו. יוסף לא ידע לפרש את המבט. לא תמיד זה היה פשוט.

-לבד.. לבד זה הרבה דברים.

-אני מתכוון.. אתה פה איתם, ואין לך עוד מישהו, נכון?
-..כן.
-וזה לא.. אתה לא מרגיש שאתה לבד?

האיש הביט בו. הוא לא חייך ולא כעס. רק היה שם, בלי להכות.

-"לפעמים אני מרגיש לבד. לפעמים אני מתגעגע לימים האלה, שבהם הייתי מגיע ואומר 'בוקר טוב' לעשרים אנשים שפגשתי. לכוס קפה עם מישהו. אבל אז אני נזכר באנשים האלה, וכועס. כועס על הילדים שלהם, הנשים שלהם. על עצמי, אולי. ואז אני מנסה להפסיק לחשוב, והולך אליהם.. לכדורי הפרווה האלו, שלא עוזבים אותי לעולם. בלעדי- אין להם חיים. אני נותן להם הכול, והם תמיד יבינו מתי אני כועס, מתי אני שמח ומה אני רוצה. זה הכול בשבילם. כך עדיף. לחיות עם מישהו שלא יכול לעזוב אותך"

הם שתקו.

-'למרות שאולי.." אמר האיש באיטיות "היית בוחר לך מישהו.. שיכול תמיד לעזוב "
והמשיך ללכת.

****

התקרה בחדר היתה זרועת כוכבים שזהרו בחושך. לפעמים יוסף אהב אותם. לא תמיד.

הוא ידע שלכל סיפורי הילדים יש סוף טוב, שתמיד הגיבור מבין שהעולם הוא יפה ומתאים לו, ומוצא לו בני ברית שנשבעים תמיד להיות יחד.

אבל הוא כבר לא ילד, ולא רוצה, לא רוצה עדיין להבטיח שיהיה לזה סוף טוב.
אולי יהיה. ואולי.. אפילו טרייר קטן יהיה עדיף על כלום.

 

לאחרונה מתמעטות הגיחות הביתה, מן רוגע עוטף לפתע את פיסת המדבר שלהם ופתאום אפשר לחיות בשקט.

את אמא לא ראה כבר חודש, היא מתגעגעת, הוא יודע. היא לא תאמר לו את זה. וכשיחזור ידקרו אותו מילים ורמיזות על מי שהוא ומה שהוא.

אמא תלטף את הלחי, אבל תרתע מהזיפים הקשים שצמחו לו. הוא כבר לא נער, הוא גבר. והאוויר הדחוס שם בפתח תקווה יהיה טעון. ריח הטבק, והתמונה ההיא של סבא רוכן על החוף. כל אלה יתנו לו איזו תחושה של בית.

אחר כך תבוא המקלחת הארוכה, במים חמים, וצמרמורות של עונג בגוף, הגעגוע הטפשי למצעים רכים, לארוחה חמה שמחכה לו על השולחן.

 

כמה שזה נראה אז פשוט וקסום מרחוק, בקתה מבודדת על גבעה אחת. מדבר עצום סביבם, מעיין אחד לא רחוק, וחול ורוח וקרבת אלוהים. והוי ארצי מולדתי. 

 

אבל כשירון נחת היה לו קשה, בלילה הראשון הוא התהפך על המזרון. אז לא היתה רצפה, והוא הרגיש כל אבן בגב. דקירות מפה ומשם, הנשימות של חבריו. הרוח השורקת ברווחים שבקירות, הפחד, הפחד הסמיך שעוד רגע חלום הבלהות הזה מתרסק. 

הוא לא העז להתלונן. הוא חייב להוכיח את עצמו. הוא כמו שי, הוא בדיוק כמו שי. הוא אולי קטן יותר, ורזה יותר, ואולי כשהוא מתגעגע הביתה עולה לו ריח הטבק בחיבוק הקצר של אמא, והבית הקודר שם בפתח תקווה, אפוף זכרונות רעים מאנשים רעים. והפרחים בבית שנובלים מפחד. והחשש של אמא מפני גברים גדולים . אולי לכן ירון נשאר קטן כל כך. פחדן כל כך.

 

בלילה השני הוא קם בשקט, נזהר לא להעיר את חבריו, וכשיצא החוצה להתנחם בכוכבים, שי עמד שם. הם דיברו, הוא לא זוכר על מה. אבל הוא זוכר ששי הביט בו רגע ואז הוציא קופסה קטנה ומוכרת מהכיס והושיט לירון סיגריה אחת.

והוא לא יודע איך שי ידע. אבל זה היה בדיוק הסוג שאמא עישנה, וכשכרע מאחורי המכלאה להסתתר מפני הרוח, ושאף מלוא הריאות את אמא, חזר אליו ירון, וחזרה אליו הנשימה, וחזרה אליו העייפות.

ואחרי חמש דקות הוא צנח על המזרון הדק, ונרדם מייד.

 

בימים שאחר כך היו ארוחות תחת כיפת השמים, והיו לילות לבנים עם גיטרה , אש ששורפת את הפנים ומפיחה חום בעצמות, והיה הבוקר הנורא ההוא שעם השחר כרעה כבשה אחת להמליט, ירון היה שם לבד, מתוך זוועה של דם ונוזלים נפלט גדי אחד קטן, מקופל ומדמם, וכשירון התכופף לומר שלום עלה בו ריח המוות. 

הם קברו אותו לא רחוק מהמעיין, ושבועות אחרי זה רצו בראש של ירון שמות.

המון שמות שיכלו להדבק לעצמות המכווצות של הגדי הזה. עצמות שמתפוררות ממש עכשיו אל האדמה שמצמיחה להם נענע לתה. עצמות שוכבות בלי לזוז כמה מטרים ממנו, כשהוא טובל בבוקר. 

 

שי ידע להלחם, ושי ידע לומר לו שהחיים הם התשובה למי שגורם מוות. אבל גם שי לא ידע למי להשיב הפעם. כשזאת לא היתה סכין או אבן של נער מהכפר הסמוך. ידיד לא עסק בזה. ידיד החליף מלחמה באהבה. אהבה שהדליקה לו את העיניים והרגיעה לו את הלב. לדוד הם לא סיפרו. ודוד לא שאל על תלולית העפר שבניה ערם לייד המעיין.

 

ירון כאב עוד, ושמות רצו לו בראש, אבל איכשהו נראה שמתוך הכאב המוזר הזה צומח בו איזה ירון חדש.

 

מאז כמו חיים בתוכו שני אנשים. ירון של הגבעה, וירון של הבית.

וירון של הגבעה הולך וגדל, וכשהוא מתמתח בבוקר רגליו מציצות מן השמיכה, והחולצות שהביא אז, בארגז, לפני שנה, כבר לוחצות על שרירי הזרוע, והשמש צורבת את שערו, ונמשים נזרעים על קצה אפו.

וכשישוב הביתה וימלא את פתח הכניסה, תרתע אמא. אבל הוא יחבק ויגיד זה אני אמא, זה ירון שלך הקטן. ואמא תמלמל ברוסית, ותביט בו, ותביט בתמונה של סבא, ושוב בו, ובמקום לומר, היא תמלא לו צלחת, ותראה איך לראשונה הוא גומר הכל.

 

 

 

שי - פרוזה וכתיבה חופשית

 

 

 

אתה בורא ואז בורח

משאיר אותי קטן וצורח

האם לפעמים אתה שוכח

שאני בסה"כ עוד צומח

למה אתה יוצר

אם אח"כ אתה שובר

לי, את הלב

ומותיר אותי לבד להחלים מהכאב

 

למה אתה לא בא אלי בלילות

כשאני צריך שיאספו לי את הדמעות

כשצריך מילה טובה

אתה מביא עוד אכזבה

אני מבקש חיבוק, כבר שנים

כל מה שקיבלתי זה כאפה לפנים

 

זה נכון, אני ממש רע

רחוק ממך נורא

אבל מי פה המושלם, אני או אתה?

אתה יודע את התשובה

אל תיתן לי לבדי

להשאר עם עצמי

אל תתן לי לבד

להלחם עם הפחד

אומרים שהכל לטובה

אז אומר תודה רבה

אל תוותר עלי אף פעם

זכור מי שהייתי פעם

 

אני ענן של געגוע
צל של אור שהיה פעם אני
זוחל כל חיי לצד הדרך
מפחד לעלות אל הכביש הראשי

סוקר, בורר, מבקר, חוקר, נובר וחופר
הסניגור התובע והשופט
כולם אני
את העולם כולו אני שופט יחדיו איתי
עם פלישתים תמות נפשי

אין לי רגע דל, אין לי מנוחה
רק קורה אחת של רוח יש לי בעולמי
כשאני רואה את ספינתי טובעת
וכל העולם שוקע עימי

קורה אחת של רוח
תאווה מטורפת
שיר ארס, שיר הרס
צניחה חופשית
אל האינסוף, ומעבר לו
אחרי שטיפסתי, הזדחלתי, התחננתי
אני תופס קורה אחת של רוח
ונופל אל התהומות
של עצמי

אני מתגעגעת אליהם, עזבתי כי ככה כוון משמיים, עזבתי חברות טובות שאני אוהבת אותן אהבת נפש, שדאגתי להן, שהקשבתי להן, והייתי איתן בהכל, ותמיד תמיד,

היום הן כבר לא מגיבות לי להודעות, בקושי לשיחות, ולי זה שורף בפנים, זה שורף את הלב, ממש, כי אני אוהבת אותן, שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן להתקדם, להבין שהייתי, ויותר אני לא, שאני אוהבת אבל זה כבר לא אותו הדבר, שהן כבר לא רוצות, הן מתרחקות, ומכאיבות, מכאיבות בשתיקות, בחוסר התגובות שלהן, טאטע מה אמור לקרות? אלו חברויות שהיו והיום הגיע סופן? לא רוצה זה שורף, הדמעות יורדות, הגעגועים שורפים, את האמת, אני רוצה לדעת, לדעת מה קורה, אם הן לא רוצות אז מעדיפה לדעת ולהתרחק, להתרחק הכי רחוק שיש, להתנתק ולהמשיך לחיות במקום שלי, שהגעתי אליו עכשיו, לבנות שם את עצמי, את קומתי, את אישיותי, את חיי, ולהשאיר אותן שם בקומה שהייתה, בשלב הקודם בסולם, אני כותבת את זה והלב בפנים נשרף, נשרף לגמרי, כואב ברמות, והדמעות זורמות, זורמות, דמעות כואבות, וחג היום ואני רוצה לשמוח, אבל בפנים כואב, טאטע בבקשה לא שוב, לא איתן, אני אוהבת אותן כל כך, אני אבודה, לא יודעת לאן להמשיך מפה, החברות שלי, לאן אתן הולכות? אני יודעת שהשתנתי אבל אתן בליבי, ואני אוהבת והכי מתגעגעת שבעולם, בבקשה אל תעלמו לי, בבקשה, אני אוהבת ומתגעגעת, כותבת את כל זה ובוכה בוכה, טאטע לאן אתה מכוון את כל זה? זה כואב, כואב ממש, אהובות שלי אם אתן קוראות את זה, אז תדעו זאת אני, וככה אני מרגישה, ואני מתגעגעת וכואבת, כואבת כל כך, בבקשה אל תתעלמו