מסילת ישרים שלי, תראי אותך, כל כך מפורקת. רק כמה פיסות של סלוטייפ מונעים מהדפים שלך להתפזר לגמרי. החברים אמרו לי שכדאי לי להחליף אותך, לקנות חדש, אבל אני לא מסוגל... כמה עזרת לי, כמה עברנו ביחד.
בתחילת המסע שלנו, ניסינו לגשר את הפער שבינינו. נסיונות כושלים, כשלא ידעתי עוד ללמוד אותך. מאבקים עם פרק יא הארוך... מניחים את הספר. בעוד כמה חודשים אולי ננסה שוב. אולי.
ואז הגענו ביחד לישיבה. פתאום - התחלתי להבין! ואחרי שעמלתי בך שנה שלמה - סיימנו סבב ביחד, בפעם הראשונה! איזה אושר.
אבל את לא מסכימה שנלמד רק פעם אחת. כך את כותבת בהקדמה. אז חזרנו. הפעם - השבילים קצת יותר מוכרים. הצבתי לי ציונים, שאדע איך לחזור למקומות מסוימים. כי פעם רציתי לחזור, כי הייתי חולה, לא מצאתי מזור, וידעתי שהתשובה אי שם במסילת ישרים, אבל איך מוצאים אחרי כמה חודשים...? אז הצבתי לך ציונים. ושוב סיימנו.
ועוד פעם בשיעור ב'. הפעם - רצים, ששים ושמחים לחזור לשבילים המוכרים, לבקר בתחנות הישנות. אך הפעם משימה כנגד עיניי, להכניס אותך לתוך חיי, ללמוד על מנת לעשות. וכך התחילו חשבונות הנפש. וכך התחילה התבוננות. וכך התחילה נתינת התודה לריבונו של עולם, שברא אותי ואותך, מסילת ישרים. ומאותם ימים באמת חיי קיבלו אור חדש, רוח חדשה...
ובפעם הרביעית למדנו עם הרב קשתיאל. והכל קיבל שוב טעם חדש ומתוק. איך ששתי על המקומות המסתור שגילינו, על ההתעמקות מתחת לפני השטח.
ובשבוע שהתגייסתי, הכל השתנה. הישיבה נסגרה, העולם הוריד את ראשו בכניעה למגפה. והייתי שם, במדבר, רחוק ומנותק מהישיבה, מבית ה', וחושב על ימות הישיבה, על ימים טובים של אור ומתיקות...
ונזכרתי אז - יש דבר שלא השתנה! הוא נשאר כמות שהיה! והוא כאן בכיסי - מסילת ישרים שלי, נשארת כמו תמיד, עם אותו האור, רק הפעם עם כלים חדשים. כלים של חיים, של נסיונות, של מידות, של מצוות שבין אדם לחבירו, שאלות של חיים, שאלות של אמונה. התמודדנו וסיימנו בפעם החמישית.
ועכשיו אני רואה אותך, מפורקת וחבולה, אך מרוצה מהדרך. ואת קצת כמוני אולי, גם אני עברתי דברים קשים בצבא, גם אותי החזקת עם ה'סלוטייפ' שלך. וגם אני קצת חבול, אך מרוצה מהדרך. כי גדלתי בזכות הנסיונות, ובזכותך, ואני חייב לך לנצח תודה.
ואיך אפשר לחשוב על להחליף אותך?
אוהב, _________
