פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 183)

לא תמיד יש מה לכתוב, אבל לפעמים טוב להוציא..
להוציא בשביל לקבל.

האמת שתמיד נחמד לקבל.

 

אבל גם לתת זה כיף.

מִכְחוֹלִי נוֹטֵף צֶבַע
אָדֹם עַז
מְנַסֶּה לְהַבִּיעַ טִפַּת
כְּאֵב מְרֻכָּז.
גַּם אִם רוֹאִים פֹּה פְּרִיחָה יָפָה
זוֹהִי רַק הָעֲטִיפָה.
הָאֱמֶת, זֶה כְּאֵב נָצוּר
בְּתוֹךְ לֵב שָׁבוּר.
אֵין הַדָּבָר תָּלוּי
אֶלָּא בִּי.
אֲנִי מְצַיֶּרֶת אֶת
חַיַּי בְּדָם לִבִּי.

אני אוהבת תאנשים הפשוטים האלו
בשבילם
מחברת ועפרון או עט
זה כל עולמם
הם כותבים את חייהם
משלימים איתם
עושים שלום
עם כל חריטה
עם כל אכזבה
או כשלון
שמחה
או סתם יום רגיל כזה
סתם טוב
אין באמת סתם טוב
אני אוהבת את הרגישות שבהם
את היכולת לחשוף את עצמם
עד הסוף
לשים הכל על השולחן
בלי מחיצות
בלי מסיכות
אל דאגה
אנחנו דרך הזום
אני אוהבת בהם את הרכות
את הכניעה
את החוצפה
את הקבלה
אני אוהבת אותם מהלכים לצד ייצרם
הוא מכניע אותם לפעמים
והם אותו מידי פעם
אבל תמיד יש שם חיכוך
תמיד יש שם מלחמה
ותמיד הם יחשבו לגיבורים לו רק יכבשו אותו
ולו רק פעם אחת

היום
המצפון שלך
כזה טוב
ולבן
כמו שלג

היום, אתה קל יותר
אתה בסדר
אתה מחייך, עוזר
ודואג
ומשחרר
כי אנשים אנחנו,
ונלחמנו,
מדי פעם אפשר לוותר

היום
היום אתה טוב
ונקי
היום המצפון לבן
תיהנה ממנו
כתרים אינם שואלים, בטרם יבואו
לפעמים הם קושרים את עצמם

 

avid;"> התאיינות אל עבר המושג הריק ,

avid;"> אתה מלמול , דיבור, דיאלקט ?? .

avid;"> אני לעצמי שולח יד ומתרחק ,

avid;"> מתעלם מן הרעם הזועק .

avid;"> הנה הוא ההעדר שבתוכי דופק ,

avid;">  מבקש רוויה מעט ומשתנק .

avid;"> "שום כלום , שוב כלום"  המאום דוחק,

avid;"> במעגל אינסופי בוכה ויחד צוחק .

avid;"> "כי קרוב אליך הדבר ובפיך לעשותו"

"יש את הסיפור הזה על הצדיק..רבי לוי יצחק..אתם מכירים כן?",הוא שואל אותנו במעגל הספונטני שיצרנו סביבו.
נו,זה בהחלט מסקרן לראות אדם דתי מנגן בקלרינט בכיכר הגדולה של העיר הסואנת פתח תקווה.
הקלרינט שלו מונח לצידו מהרגע שהתיישבנו לידו ועוד כמה תוויי נגינה מקושקשים על דפים בגודל A4.
אה,ובירה קטנה וגפרורים.
"לא מכירים",כולם עונים במקהלה כמו ילדים בקייטנה ששואלים אותם אם הם מכירים את אדון שוקו ואני משרטטת 'כן,מכירה' דמיוני על הבטון עם האצבע.
"אוהו.. אז אספר לכם!",הוא מתרווח אחורה,מחייך,
ממש נראה מדושן מעונג.
נהייה קריר מעט והאורות סביבנו נחלשים ונכבים אחד אחרי השני..
רוב הילדים בעולם ישנים כרגע שנת יופי וחולמים על קסמים ופיות שיניים ומתנות בצורת אהבה מוחבאות תחת הכרית.
וההורים?
גם ישנים,עם דופק יציב בלב,לא דואגים,לא חוששים..ילדיהם ישנים בטוב בחדר הסמוך.
העולם מפנה לנו מזמנו,מקדיש קצת שקט לדיבורי אמת.
מרגיש כאילו חבורת מלאכי שרת עקרה את נחמיה מהשלג הרוסי של לפני אלף שנה ושתלה אותו ביננו,חבורת נוער סקרנית בלב פתח תקווה,כדי שנצמח איתו יחד.
הוא איש נחמד,נחמיה.
נראה סבא צעיר.
בהיכרות קצרה איתו ושאלה לשמו וגילוי שמותינו,הספקנו להבין שהוא מדבר באיטיות,מרגיש ומחשב כל אות ותיבה לפני שיוצאת לו מהפה אל העולם.
שפתיו משורטטות בטוהר פלאי,זקנו ארוך,מכווץ בתוכו את כל גווני הקשת שחתמה את עצמה היום על השמיים.
הוא רגוע.כולם רגועים.גם אני מתמכרת לתחושה.
יש בי רוגע ששמור בפינה הימנית בלב.
אני לא מוציאה אותו לעולם במצבים רגילים, אוהבת אותו מוחבא ושומרת עליו לרגעים שרוצה שהוא יעורר בי שפע של אהבה אל עצמי.
עכשיו,אחד מהרגעים שנועדו לפתוח את אותו רוגע מוצפן.
דור ובר ועוד כמה חברים הזויים מסתכלים על נחמיה,מתחילים להסתנוור בקיסמו.
גיא ואני יושבים יחד מימינו,עטופים בפשמיכה כחולה וחמה עד כאב.
"נו,היית רוצה רעבע כזה?",גיא לוחש אלי בצחוק,בלי שאחרים ישמעו ואני מרימה את הראש,הוא לוגם מהבירה.
יש לו צמיד חדש על היד.שיתחדש.
"הייתי רוצה אדם",אני משחררת שלוש מילים עצורות וחוזרת לשים עליו את הראש,מרימה את השיער על פניי,תוחבת את ידי בידיו של גיא,מתחממת.
"אתם יודעים.." נחמיה מתחיל את הסיפור,זוגות עיניים ערסיות קמלות נעוצות בו בשתיקה.
"אחד הצדיקים בעולם בעל מתיקות גדולה הוא רבי לוי יצחק..
ערב ראש השנה הפתיע בהגיעו,אימת הדין שולטת על הכל..
בשמיים מכינים את המשפט.
השם יתברך,מלך מלכי המלכים..
המלאכים,מיכאל,רפאל..כל מלאכי השרת והשרפים ואופני הקודש.
המשפט מתחיל.
מרחף מלאך מיכאל מצידו הימני של ההיכל,מניח שקית לא גדולה על כף המאזניים,היא לא מושכת מידי את רגש הלב..בתוכה היו מונחים זכויותיהם של עם ישראל..",נחמיה מתמוגג,נכנס ממש לדמות.
אני מעיפה מבט על כולם,הם מרותקים.
בר מסלסלת את הרסטה על האצבע ודור מיישר את המשקפיים ומחליק את ידו על הקצוץ.
"ואז..",נחמיה ממשיך,קולו לובש ארשת דרמטית,הוא מחזיק את הזקן בידיו.לא משחרר.
"נכנס השטן,לבוש שחורים,ישר אל אולם בית המשפט.
מאחוריו נוסעות בשיירה משאיות שלימות של חטאי עם ישראל.. עוונותייהם..",נחמיה נשבר.
הוא מרים עיניים לשמיים,נושם ארוכות.
צמרמורת מתהלכת סביבנו,מעירה את המצפונים.
כמה חטאים..עוונות..רק מהמעגל הזה יצאו חטאים בסטוקים.
"אוי אוי!אם זה המצב,כנראה הולכת להיות שנה קשה לעם ישראל!",נחמיה זועק את מילות הסיפור, מנגב את הדמעות ללא הצלחה..בוכה חזק.
משהו מתרכך בי,אני מזיזה בעדינות את השיער מהפנים,
חושפת את מבטי למעגל.
"לפתע רעש.מהומה בהיכל המשפט.
כל עוונות עם ישראל נעלמו.
מישהו גנב את העוונות ממכולות המשאיות!
עכשיו נשארו רק המצוות שהמלאך מיכאל אסף והן מכריעות לטובת עם ישראל..!
פתאום נשמע קול חותך בהיכל:
'מי גנב את עוונות עם ישראל?!!' ",נחמיה צורח לשמיים,משחרר את צעיפו הדק ומצליף בריצפה.פניו נדבקות מטה.
פירורי האבק כאילו מסכימים איתו ושואגים איתו יחד,מקפיצים את עצמם לכל עבר.
אנחנו בשוק,זה מדליק אותנו.
דתיים חזקים זה עם לא שפוי,כמו שתמיד סיכמתי עם עצמי.
נראה שהוא עמוק בהיכל המשפט שם למעלה,לא שם לב למה שקורה סביבו.
"ואחריו עוד קול!אחר!
'ר' לוי יצחק בן שרה סאשא גנב את עוונות עם ישראל.'".
נחמיה עוצר לרגע,אוסף כוחות
בחיים לא ראיתי כזה מעשה יצירה של אלוהים.
מהזה הקסם הזה.
"דור",הוא זורק אל דור חיוך.דור מוקסם מהצומת לב,מחזיר מבט אוהב ודורש חיבוק.
"אם רבי לוי יצחק גנב את העוונות צריך לדון אותו.
כך נקבע בבית דין של מעלה",נחמיה מניף את ידו לשמיים וגם את ידו של דור.
כולנו מרימים ביחד זוגות עיניים לעננים.
דקה ארוכה אנחנו בוהים בכוכבים ונחמיה ממשיך,בשקט.
"הוכנס רבי לוי יצחק לבית דין של מעלה.
לאחר התיעצות קלה,פנו אליו:
'אם גנבת את העבירות צריך אתה לשלם בעדם.יש לך איך לשלם?'
ענה ההייליגער רעבע,'הלא אחד אני.איך אוכל לשלם בעד כל עוונות עם ישראל?',תמה.
'אם כן צריך אתה להימכר לעבד,הלא כתוב בתורה:
'אם אין לו, ונמכר בגנבתו'.
אם אין לגנב איך לשלם את גניבתו,הוא נמכר לעבד וכך משלמים את דמי הגניבה.'
הרעבע היקר התרצן,התכנס בעצמו.
לפתע יצאה בת קול בשמיים:
'מי מוכן לקנות את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד?'
אף מלאך לא רצה לקחת עליו את האחריות.
מה להם ולגדל יילוד אישה?מצוות..והוא יהודי..זה יוצא עסק יקר.
ואז, יצא קול יחיד ומיוחד,חתך את השמיים בענני כבוד בוהקים.
אור גדול נפרש על היכל בית המשפט הקדוש.
"הקב"ה בכבודו קונה את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד עולם!".

נשימה.
נשיפה עמוקה החוצה.
האוויר הקר ממלא את ריאותנו,מלטף את הבפנים.
נחמיה מתבונן בשירטוטי הבטון עליו אנחנו יושבים,משחק עם האבנים הקטנות.
"אתם מבינים זיסים קטנים שלי?",הוא מרים אלינו עיניים טובות,חמות.
הוא נראה סבא בשעת איכות עם נכדיו.
אנחנו מתקרבים,נותנים לשמיים לחבר אותנו כאילו אנחנו משפחה גרעינית חמה ועוטפת.
"השם יתברך קונה אותנו.
הוא מגדל אותנו,מוכן לקחת אחריות עלינו..גם כשאנחנו ילודי אישה..חוטאים.
וגם,כן בהחלט גם כשאנחנו עושים את רצונו בתור יהודים.
הוא אחראי עליינו.
הוא מגדל אותנו.
הלוואי נשכיל להבין שלברוח מימנו זה רק לפנות אחורה מעט,לקבל תנופה ולרוץ חזרה אל ידיו הפתוחות בחמלה...",דמעה מבצבצת מתוך עיניו של סבא נחמיה.
אני רוצה לחבק את אותה דימעה עד שהיא תתקטן ממש ולבלוע אותה,לתת לה להזרים בתוך גופי את הטוהר של היהודי הקדוש.

שלוש לפנות בוקר,שעת התשובה.
בר מתבוננת בחושך,דור שותק.
נחמיה מחליק יד על הזקן,שולח יד לקלרינט.
הלב שלי מידי בתרדמת רגועה וזה מוזר לי.
משהו נפתח בו לקבל.
צינור נסתר מכניס לי ללב מילים טובות ולא מסנן אותן.
אולי כי ראש השנה בפתח ואני צריכה קצת לנער את עצמי מעבר לרסטה ולבגדים החשופים שאני לובשת כל יום.
"נו,איזה שיר אתם מבקשים קינדערלאך?",נחמיה מחייך,גומותיו אוספות אותנו חזרה אל בירור האמת.
אנחנן שותקים,לא יודעים מה להגיב.
"אז אתה אומר שאלוהים זה אבינו והוא אחראי עלינו?",דור מסכם את הסיפור.
נחמיה מהנהן באיטיות,אנחנו משתדלים להכניס את המידע עמוק עוד יותר בלב.
נחמיה מנגן קצת,זה מנקה את הזבל שדבק בילודי אישה כמונו.
אני רוצה טהרה.
שעה ארוכה של ניגונים ונשמה ואנחנו פונים ללכת כל אחד לדרכו,
לא לפני שצורבים במוחנו את טוהר פניו של נחמיה.
בר נשארת על הבטון,מתרכזת בו כמה דקות.

'אשרינו',
היה חרוט על הבטון באבן גיר לבנה כשהיא החליטה לקום מהריצפה וללכת איתנו לישון.

ושוב הגעת לאותה נקודה אתה והוא .הוא ואתה.

לא שיש לך טיפת מושג איך זה שוב הגיע לשם.

ועל מה ולמה בסופו של עניין שוב תרגיש נאשם .

הרי בינך לעצמך ברור לך עד כמה לא רצית בזה שוב.

וכבר רציתי להרכין ראש שתוכל לעבור קדימה

אבל זה כבר לא משנה שבשנית נשמע לקולך הקול הכאוב.

ואתם נמצאים שם שניכם. אדם עייף קול כאוב, לבד. שמיים קודרים,אדמה קרה, הזמן איבד מהממד.

 למה זועק בלי קול למה דווקא שאני משתדל אתה חייב לבוא ולהרוס לי הכל.

תסביר לי למה אני מאמין לך למה אני מקשיב.

אתה רק מחזיר אותי אחורה בזמן ותוקע אותי במקום שממנו לא מסוגל להשיב.

ואני ממשיך ומצליח להתגבר ואתה רק מקשה עליי מילא תשאג בכעס יהיה לי קל יותר להשיב מלחמה .

אבל הכאב הקול הפגוע הזה ממיס אותי לא מותיר בי  נשימה.

נשברתי לי כבר נמאס זה ממוטט אותי לחלוטין 

 חווה את זה כל פעם מחדש.

אז פשוט קול כאוב תוכל לעזוב אותי לנפשי לתת לי למחול באמת?!

אז נכון אני יודע שההוא אפילו לא ביקש ממני סליחה ולא זה לא בגלל שהוא מת

ומה שהוא עשה זה חרפה אבל אני חייב לעצמי לסלוח לשחרר

רק אז אוכל להמשיך הלאה לקבל את כל הטוב , להתקדם , להתחבר. 

היה זה לילה נטול כוכבים
מאותם הלילות העצובים
יש לצפות למבול
אומרים בחדשות
ואני ממשיכה לשתוק
היה זה לילה נטול רגשות;

באין חיבוק באין עידוד
אזרום על כל דג מת;
לא אל תבקשי ממני אמא להילחם
כבר מזמן אינני בתוך חייכם

באין צילצול באין דופק
הלב חודל להאמין בקיומו;
היה זה לילה נטול רחשים
תפילותיי התייבשו בין אנשים

ובבוקר בבוקר
מהלומות ודפיקות על הדלת;
ולא שילמת;
והשארת ליכלוך;
ולא טיפלת;
תמחקי את החיוך
ואת בכלל לא מחייכת.
ככה את נראית, כשאת מדוכדכת

מצב צבירה: מאתיים אחוז.
לא מוצאת באזור תעלות ניקוז.
צריך לברוח.
חייב לזוז.
היה זה לילה שכוח אל.
היה זה לילה ביזבוז.

בווווז.

האופל מדבר מגרונה
והיא,
כואבת
גופה נחתך
אט אט
מהסכין המחודדת,
הכאב הזה
שמפשיט אותה
מכל היא שעוד נותר בה,

הכאב הזה
שרוצח את החלומות שלה,
את הכנפיים היפהפיות שלה

והיא, בעודה מתייסרת
מתה
אט אט
בנשימה האחרונה שלה
בלחש אומרת
לו
לכאב
שהיא
לא רוצה
שהוא,
ילך.

💘

(כן, הכאב הזה
שגורם לנו להרגיש
שבלעדיו
אין לנו,
ערך.)


יפה שלי, תזכרי תמיד
שהאנשים שבאמת אוהבים אותך
אף פעם לא יפסיקו לאהוב.

⁦⁦♥️⁩⁩🐎

אדל נכנסת למטבח.
נעם אלימלך יושב שם, רכון על הגמרא. מלטף את הזקן, מתעמק. היא נשענת על המשקוף וצופה בו כמה דקות, עוקבת אחרי כל תו בפנים היפות האלה, פנים של תורה.
היא נכנסת להכין לו כוס תה.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים עצובות. ''אלול.'' הוא לוחש.
אדל מהנהנת. ''כן, אלול. איך הזמן טס, אה?''
''אה-אה'' הקול של נעם עצוב.
אדל מחייכת מנסה להסתיר את הפחד שלה מהטון הכאוב הזה שנכנס יותר מדי לשיחות שלהם בזמן האחרון. ולנעם אלימלך באופן כללי.
''איפה אתה רוצה שנהיה בראש השנה?'' היא מנסה לרכך את האווירה. ''כי אני מעדיפה אצל---''
נעם אלימלך קוטע אותה. ''נלך לאיפה שאת רוצה ואת יודעת את זה'' הוא מחייך.
העיניים שלו נשארות עצובות. מרוחקות.
היא מניחה את התה לידו והולכת לתפור לבנות שמלות לחג. היא סוגרת את הדלת שהרעש של המכונה לא יעיר את נתן צבי ומתחילה בעבודה.
אחרי שעתיים היא מסיימת את החלק העליון והחגורה ומחייכת בסיפוק.
יצא יפה.
היא הולכת להראות לנעם אלימלך. הוא במטבח, הפנים שלו עדיין בגמרא אבל הן מתנדנדות ונוטפות.
נעם אלימלך בוכה.
היא לא מתקרבת עדיין, בוחנת את השולחן, הכוס עם התה שהיא הכינה נשאר במרכז השולחן שלמה וקרה ועל הריצפה ליד נעם אלימלך נח בשכיבה בקבוק ערק ריק.
''נעם?'' היא לוחשת.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים רטובות. ''אדל. סליחה על הבלגן''
רק עכשיו אדל קולטת שהריצפה רטובה, היא מתכופפת. ריח של אלכוהול עולה מהריצפה, היא קמה מיד. מתלבטת אם לשמוח שהוא לא שתה הכל או להתעצב על הריצפה.
בסוף היא רק רוכנת אליו ומנסה לתפוס את העיניים שלו. הן בורחות, משוטטות בחדר.
''למה שתית?''
''הייתי עצוב'' הוא לוחש.
''ועכשיו מה אתה?'' היא תובעת.
''עצוב כפליים.''
היא שותקת.
''עכשיו גם את עצובה'' הוא אומר בכאב אמיתי. ''אני בעל רע''.
אדל נושמת לאט. ברגוע. היא מזכירה לעצמה. בנחת, בנחת.
''אתה לא רע אני רק---''
נעם אלימלך מתרומם בחדות. ''אני רע! יהודי של הצגות. ה' יתברך קורא לי. ואני איפה אני?'' הוא שואל בכאב.
''אתה לומד..'' אדל מנסה להגיד.
''לא לא. המלך בשדה אדל. המלך בשדה, ואני? אני בארמונות, חי בסרט של צדיקים. פויה'' הוא יורק בגועל. ''אני בארמון. והמלך? המלך בשדה רוקד 'הורה' עם השיכורים''
הקול שלו מתרומם ונתן צבי מתחיל לבכות בחדר. אדל לא הולכת אליו עדיין, היא מסתכלת מהופנטת על נעם אלימלך שצועק פתאום.
''גם אני רוצה לרקוד הורה עם השיכורים!'' הוא מקפץ בתנועות גמלוניות על הריצפה. מושך בפאות שלו. ''מה זה יהודי אדל, אה? זה יהודי? פאות? זקן? מקפיד על בורר בשבת?''
אדל לא מספיק לענות. והוא נעצר ומשהו בפראות שלו משתתק בבת אחת. הוא מחזיק בה בעדינות.
''לא. זה לא יהודי אדל. יהודי זה שדה. יהודי זה שמיים פתוחים ורגע של אמת.
יהודי זה להפסיק לשחק, להיכנע לטירוף ולשתות עד דלא ידע''
אדל מחייכת, משהו נרגע בתוכה. נעם לא השתגע, הוא רק--- רק בתשובה.
''עד דלא ידע זה בפורים'' היא אומרת בשקט.
''נעם אלימלך מואר פתאום. ''כיפורים, כ -פורים. תשובה אמיתית זה כשמגיעים ל'לא ידע', אתה לא יודע אם אתה צדיק או רשע אם אתה לחיים או למוות אבל אתה עם הקודשא בריך הוא. איי, יש אושר גדול מזה?''
אדל בטוחה שלא.
נתן צבי ממשיך לבכות.
היא רוצה לגשת אליו, נעם אלימלך תופס בה. ''הוא ירגע, הכל נרגע בסוף. כל הגלים הגבוהים מתאדים כשמרפים ולא יודעים כלום, חוץ מדבר אחד.''
''מה זה הדבר הזה?'' היא תוהה ואז שואלת בעייפות. ''שכבר מאוחר ורוצים לישון?''
נעם אלימלך מחייך, צלול יותר. ''בואי, נלך לישון.'' הוא שותק לרגע ואז מוסיף ''ואלול זה לא עצוב. ועצוב זה לא כלום. רק יצר הרע.''
רוגע נכנס לה ללב.
היא ניגשת לחדר של נתן צבי. הוא ישן בנחת.
נעם אלימלך נעמד מאחוריה. ''אמרתי לך, הרפו ודעו כי אני ה'. ''
''אהה.'' יורד לה האסימון. ''זה מה שצריך לדעת?''
''אה-אה. כשכל השכל משותק, והגוף רוקד הורה עם שיכורים בשדה, בהרפיה. בשיחרור. יודעים את זה.''
יודעים את זה, ומרגישים.
כמה אבאלה אוהב.

אמא, מוסרך נטשתי
אמא יקרה, החלב ניגבתי
התדעי, אמא?
לא תדעי לעולם
לא תדעי מה עוללתי

אמא, עזבתי זה נכון
אבל הותרת בי רוך וגם חום
עינייך הטובות
חיקך מרגיע
הכלת אותי - מוסרך הופיע

תן לי עוד ימים של שקט
שהכול בהם רגוע, שהרגש לא צבוע
שהנשמה צוחקת, לא זועקת
שהלב נקרע רק מצחוק
והזיק בעיניים משמחה
ולא מדמעות חלילה
שאין ממה לחשוש, כי הכול כל כך בסדר
שאפשר לחייך פתאום רק ממחשבה נעימה
שלא צריך להתאמץ
בשביל שהצחוק יצא החוצה
הוא פשוט יוצא, זורם.. קליל כזה
תחזיר לי ימים שבהם החיבוק
היה מובן מאליו
שלא כל צעד חייב להיות מחושב
ימים שאפשר לראות אחד את השני
בלי לשים מסיכות
התגעגעתי כבר לראות פנים יפות.
יום כזה שאוכל לצאת, להסתובב בעולם
אויר טוב, מזג אויר מושלם
שרוח נעימה תפרע את שערי
ואני אתן לה לעשות בו כרצונה
אעמוד שם ואתמסר לתחושה
תן לי עוד ימים יפים
שאוהב להיזכר בהם, בעוד כמה שנים
רגועים כאלה, שלוים

(בינתיים אנסה להפוך את הרגע לכזה
למרות הבידוד ולמרות המצב
כי האחריות היא רק בידיים שלנו עכשיו)

חוֹזֵר עוֹזֵב
שׂוֹנֵא אוֹהֵב
רָצוֹא וָשׁוֹב
רוֹצֶה לֶאֱהֹב
בּוֹכֶה צוֹחֵק
יוֹשֵׁב שׁוֹתֵק
מָתַי כָּל זֶה יִגָּמֵר
מָתַי כְּבָר לֹא אֲמַהֵר
מָתַי אֶהְיֶה שָׁלֵם עִם עַצְמִי
אֵדַע כְּבָר מִי אֲנִי
אֶהְיֶה שָׁלֵם אֶהְיֶה מֻשְׁלָם
יִהְיֶה לִי מָקוֹם בָּעוֹלָם

אל תנסו לחפש,
אל תנסי לחפש
אין היא יותר,
אין את יותר
יש הוא,
האופל.

💔💔💔

אני רוצה להאריך את השיער של הילד שלי ולעשות לו קוקו; ואז להשים לו ציצית שהציציות מתנופפות ברוח , כקריאת התרסה;

אני רוצה להעיף את הפאה מהראש שלי ; ואז לעשות לי קוקו וללכת עם מכנסיים רחבות וצנועות , אבלעם חולצת בטן ;

אני רוצה שכל מה שהסתרתי
כי לא אהבתי בי
אגלה

ובעיקר אני רוצה לשרוק לעצמי סתם ככה ברחוב;

היום שוב ראיתי אותו; הוא ישב על כיסא מרוחק, ומיצמץ. פתאום כל השואו שלו נעלם בתוך המיצמוץ הזה, שהזכיר לי שהוא רק בנאדם שגם אותו השמש מסנוורת, שגם לו חם עכשיו, ושהוא צמא בדיוק כמוני.

ואולי אני נאה בעיניו;
לפעמים הכיעור נאה מהיפה. כי הוא מיוחד יותר. אינדבדואלי. כמו אף גדול ומנצח, כמו שערות מתולתלות , מסובכות, אבל באף חייב להיןת חישוק, אחרת נאבד המומנטום
והשיער צריך להיות נקי. מריח טוב. מסורק לתלתלים נפרדים.

בלילה הכל חשוך. בלילה הכוכבים זוהרים.
אולי אעכוב אחריך מחר, ואז בלילה בלילה אעמוד מול פיסת השמים שצפית בהם.
אולי נצפה ביחד במטוס המסתלסל
בכוכב הנופל
בלילה האפל

שב ילד שב
תמצמץ מהשמש
אני ממצמצת ממחשבות ;

//פרשות ניצבים-וילך🌻

בפרשת ניצבים מדובר הרבה על מצוות התשובה,
יש המון שימוש בפועל ש.ו.ב
למשל:
*וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ*... *וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקיךָ*... *וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ* ... *וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים* ....

עשרה פסוקים מתארים לנו את זה,
את התהליך הזה של התשובה.

ואיזה קשה זה תכלס,
מה עכשיו לחזור בתשובה..
מה עכשיו לשנות הרגלים..
זה כזה רחוק ממני..
אני כזאת רחוקה מזה..
מכירות את המחשבות האלה?
יכולות להזדהות?

אז הנה,
מיד אחרי כל הפסוקים האלה באה התורה ומזכירה לנו משהו מהותי:
*"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא*
*לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.*
*וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה."*

*כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.* !!

זה אצלנו.
זה שלנו.
*קרוב אליך הדבר מאוד!*
זה לא בשמים, זה לא בים,
זה לא אצל אחרים.

הכל מתחיל ונגמר בנו.
בלב שלנו. בפנימיות שלנו!

אומר על זה הרב קוק:
(אורות התשובה טו, י):
"והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא  *שישוב האדם אל עצמו* אל שרש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים, אל נשמתכל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה... "
 
עוד שבוע בדיוק ראש השנה!
זה הזמן שלנו לחפש עוד קצת,
ולמצוא בתוכנו את הכוחות,
את היכולות,
את האורות שבתוכנו,
בשביל לעשות עוד קצת,
בשביל להתקרב עוד יותר.

שבת שלום❤️


@צ@צדיקה וחסודה מוכר לך?

כְּשֶׁאַתְּ עֲיֵפָה 
וּשְׂמִיכָה שֶׁל עַצְבוּת
מְכַסָּה אֶת עוֹרֵךְ.
כְּשֶׁעֵינַיִךְ דּוֹמְעוֹת,
וְקִטְעֵי שִׁיר נוּגִים צָפִים בְּמוֹחֵךְ.
כְּשֶׁלִּבְּךָ מְפֹרָק,
וּשְׁבָרָיו נָחִים עַל מִטָּה מְסֻדֶּרֶת.
בְּחֶדֶר רֵיק, חֲסַר אֹפִי
אַתְּ בּוֹהָה בַּתְּמוּנוֹת
מְחַפֶּשֶׂת מִסְגֶּרֶת.

 

וְהֵם יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין עֲלֵי שַׁלֶּכֶת וְרוּחַ שֶׁל סְתָיו.
יַחְלְפוּ עַל פָּנַיִךְ
כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב.
הֵם יָרוּצוּ בָּרְחוֹב
לַמִּשְׁפָּחָה וַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם.
הֵם יֵשְׁבוּ עַל סַפְסָל
יְשׂוֹחֲחוּ שָׁעָה וְאוּלַי שעתיים.
הֵם יַחְזְרוּ מִקְּנִיּוֹת
אוֹ יִקְּחוּ אֶת הַיֶּלֶד לַגַּן.
אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּיִת
לֹא דִּירָה רֵיקָה בְּבִנְיָן מְבֻלְגָּן.

וְאַתְּ תָּמִיד שָׁם,
מַבִּיטָה בְּעֶרְגָּה בְּשִׁגְרָה מְבֹרֶכֶת
מְחַפֶּשֶׂת לִהְיוֹת, מְחַפֶּשֶׂת מָקוֹם,
כָּל רְצוֹנְךָ הוּא לִהְיוֹת קְצָת שַׁיֶּכֶת.
כְּבָר שָׁנִים אַתְּ עוֹבֶרֶת
מִמָּקוֹם אֶחָד לְאַחֵר
מֵאָדָם לָאָדָם מִלֵּב אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ
אוֹצֶרֶת רְגָעִים שֶׁאִישׁ לֹא זוֹכֵר.

 

 

 

(וּכְשֶׁאַתְּ עֲיֵפָה
וּשְׂמִיכַת יָגוֹן מְכַסָּה אֶת אוֹשְׁרֵךְ
עִצְמִי עֵינַיִם, נִשְׁמִי עָמֹק
יֵשׁ תְּמוּנָה אַחַת מְמֻסְגֶּרֶת
שֶׁהִיא רַק בִּשְׁבִילְךָ)

 

 

הם עמדו שם בתחנת אוטובוס
בדרך הביתה
לפגוש את משפחתם
עד שרכב נעצר
וכדג חסר רגש בלע אותם
עקבותיהם נעלמו
ואני נעלמתי איתם
יושבת מול המסך
הדמעות יורדות במהירות במשעולי הלחיים
ולכולם ברור למה
מחכה לאות חיים
והוא איננו
לאחר שבועות שנדמו כנצח
הם נמצאו
כגופות
גופות אילו רק יכלו לזוז היו מחבקות את כל הסובבים אותם
משל מנחמות על האובדן
גופות שאילו רק יכלו לדבר היו מספרות את הזוועה והסיוט שעברו
נתונות למרמס של שני מחבלים צמאי דם
אכזריים
המן הרשע
השטן בהתגלמותו
דם אש ותמרות עשן
אך עם זאת
עם ישראל הוא אחד
ודווקא ברגעי הכאב
נשברים ומתאחים המחיצות
יחד כואבים על האובדן
חרדי חילוני ימני שמאלני
כולם יחד התפללו בכותל בדמעות
חיכו שיחזרו
וניסו לא לדמיין שזה יקרה בתוך ארונות
התפילות בקעו רקיעים
אולי את הרקיע הלא נכון
אבל הם לא שבות ריקם
שערי גן עדן נפתחו מעצמם כשהם רק התקרבו
היכלות עליונים רעדו
רקעו לכבודם
צדיקי עולם יצאו לקבל את פניהם
ואנו
בוכים ומבכים

לאחר תקופת רגיעה חשבה לה המוזה,

האם נקום? נתעורר? שמא נזוזה?

לאחר התלבטות, החלטה גמלה בליבה,

נפיל פור הוא הגורל- והוא יקבע.

זרקה מטבע- כמובן יצא עץ,

והמשיכה לישון עד שהעולם יתפוצץ.

כך ניגשתי לכתוב כשהמוזה בחופשה,

נתחיל, ננסה, מקסימום קצת בושה.

אולי גברת מוזה משנתה תקיץ,

אך היא ממשיכה דוממת, ממש כמו עציץ.

אשרבט חרוז פה, אולי חרוז שם,

משפילים הם מבט, מרכינים את ראשם.

יבשים החרוזים, מעדיפים עוד לנחור,

מאשר לפרוץ החוצה, לראות מעט אור.

הנה קם אחד, מזדחל בעצלתיים,

עד שיוצא- עוברות להן שעתיים!

אז אכתוב בקצרה, אתמצת מילותי,

כמה שורות בודדות אכתוב לי ודי.

חילכם לאורייתא פורום נפלא,

על שירים, חיבורים ושיתוף פעולה.

ועכשיו שהסתיים הדיבור הספרותי,

נאחל: תהא שנת פורום איכותי!

 

 

@מציאות. תודה על הרעיון לכותרת. ההשראה נלקחה ממך..