פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 186)

איש אחד קטן ועצוב

ישב לכתוב מכתב

הוא רצה לכתוב משהו שמח

רצה תקווה, נגיעות של צחוק

דמעות התרגשות

וחיבוק אחד ארוך

 

הוא החזיק את העיפרון

הדף מולו היה ריק

רק שורות שורות

ואז דמעה

ועוד אחת

 

איש אחד קטן ועצוב

רצה לכתוב שמחה

ויצא לו שיר עצבות

הוא רצה לכתוב אהבה

ויצאו לו- שנאה, ניכור, ריחוק

 

איש אחד עצוב עצוב

מחה את הזיעה מעל מצחו

הוא הביט בדף

והאותיות בכו מולו

 

הוא ניסה שוב

השתוקק, התחנן,

לכתוב צחוק, לכתוב תקווה

הוא רעד מרוב שרצה

לכתוב על הקשבה

על אמא ואבא

וכוס שוקו אחת, חמה

 

הדף שלו

כבר היה שחור

עלבון דמעות ופחד

הסתחררו מולו במחול

אכזבה תסכול והחמצה

טפטפו לו בתוך הגרון

 

איש אחד קטן

הניח ראש על השולחן

כשהייאוש מילא לו את הלב

והכובע נשמט על הרצפה

הוא עצם את עיניו

והתפלל

לא כתבתי את זה על עצמי,  ונראה שזה תוכן שאולי כל אחד יוכל להזדהות איתו, וגם לקחת ממנו משהו לחיים, ובפרט לימים אלו...

קצת ארוך, לנשום עמוק...

מי שיקרא עד הסוף (וגם מי שלא) מוזמן להגיב, או גם לשתף בתובנות שעלו לו..

 

 

ביטחון התשובה

 

תקיעה

 

רוח אלול נושב

ושוב אני יושב

חושב

 

חלפה לה עוד שנה

פרק מחיי פנה

וקול בתוכי ענה

מה נשתנה

 

הן גם אשתקד כך ישבת

וחשבת

ולעצמך הֵשבתָּ

 

שהשנה שתבוא, שחלפה

תהיה יותר יפה

זכה, נקייה, טהורה

כמצווה, כתורה

 

הגדרת לעצמך שאיפות

מרוממות, נעלות ויפות

הצבת לעצמך מטרות

להתעלות, להגיע לאורות

 

שבתָּ בתשובה אל עצמך

לנפשך, לפנימיותך

חרטה, וידוי, קבלה להבא

לזרועותיו המושטות של אבא

 

לפני שנה כך היה

באלול, כעת חיה

אך הבט נא

על זו השנה

שחלפה ועברה

ומאום לא קרה

 

החרטה חרטא

והוידוי בדוי

והקבלה

במבחן המציאות נפלה

 

והקול מתוכי בוקע

וכשופר תוקע

הכיצד זה ישנת

ועל משמרתך נרדמת

 

 

שברים

 

ושופר נפשי מוסיף לייסרני

ועל אורחותיי להוכיחני

ובמציאות על פניי טופח

וייאוש בלבי נופח

 

ופוֹשֶׂה בקרבי הייאוש כארס

בנפשי מטיל שממה והרס

מייבש כל לחלוחית מרץ

יפרצני פרץ על פני פרץ

 

והעולם בעדי חשֵך

ונחש הייאוש נושך

כך זה יימשך

לקום לא תוכל

ולעוונך לא נמחל

 

ולבי

פג בקרבי

ויהי לאבן

הן כולי עמל ואוון

 

ואיך אבוא אל שער מלכי

בלבוש שק

וטבוע אני בחשכי

ולבי מרוסק

 

אני הגבר

ראה עני

כולי שֶׁבֶר

וגָבַר יגוני

 

שרוי בעלטה

ללא מוצא

יורד מטה מטה

שוקע בביצה

 

את שארית כוחותיי אוסף

ולאלוקיי כוסף

ומתהומותיי צועק

במר נפשי זועק

 

מלפניך אל תשליכני

דרך תשובה הורני

באור פניך חנני

ומעפר הקימני

 

שוועתי מבטן שאול

את נפשי לגאול

אנה אפנה

כיצד אשתנה

 

ונאזר אנוכי בגבורה

לבער מתוכי הרע

מרחיק ממני כל חַת ומורא

לשוב לנשמתי הטהורה

 

את מותניי משנס

כל כוחות נפשי מכנס

לא אוכל לחכות לנס

 

קמתי, נעמדתי הכן

אך איה הדרך

מחפש, בוחן

אין גם חרך

 

שיכניס קרן אור

לאפלת עולמי

אין שום חור

להזריח תהומי

 

 

תקיעה

 

והנה מתוכי

קול שופר עולה

וקול השברים, הבכי

מתמוגג וכלֶה -

 

בעצמך הֱיֶה בוטח

ובאומץ רצונך

וזהו המפתח –

ואהבת, בכל מאודך

 

במרכז חייך

העמד האהבה

בה יוצבו מטרותיך

והכל יסוב סביבה

 

כי אין לו לאדם

בכל עמלו

רק זיעה ודם

ולא שוָה לו

 

רק באהבת אלוקיך

אושרך יבוא

בה תהיה דרכך

ואל מנוחתך תבוא

 

וממנה, היראה תַּעֲלֶה - 

להישמר מלהזיק

לקשר הפנימי, הנעלה

הפגיע לכל זיק

 

ואנוכי מאזין לַקול

המאיר חיי מלמעלה

אך כיצד ליישם הכל

שלא ישוב החושך, הלילה?

 

והשופר מוסיף, בקול פשוט

עליך לפעול בנחישות

ומזמנך להשקיע

את האור להבקיע

 

לחקוק לעצמך  קבלות

שבהן תוכל לשלוט

להציב גבולות

לבצע פעולות

 

לנהל בקפידה מעקב עצמי

בתמידות, מבחן יום-יומי

ולשעה, השלך כך עסקיך

מאחרי גווך

 

ועצור מדי לילה

את שטף החיים -

הֶעָלִיתָ היום למעלה

או ירדת למחוזות גשמיים

 

ואם מעט סטית

מהדרך הישרה

העמק והביטה

כיצד זה קרה

 

ואיך תפעל

שזה לא יִישָׁנה

ותוכל לנסוק אל על

תשתפר, תשתנה

 

ואז את מחשבתך

תייחד עם בוראך

העמק שאיפותיך

רענן רצונותיך

 

זה ידרוש מאמץ

ויקשה לפעמים

היצר חופר גומץ

למביטים למרומים

 

רק העקשן יצליח לבדו

אם ידבק בכל מאודו

על זאת לא לוותר

גם כשקשה יותר

 

הן שעה זו ביומך

היא שעת הזהב

בה המפתח להצלחתך

ואותה מכל תאהב

 

תכיר את נפשך

ועולם פנימי תבנה

יזרח אושרך

ואת עולמך תקנה

 

זהו סוד החיים

זוהי הדרך העולה

לחיים רוחניים

למטרה הנעלה

 

וקול השופר נדם

ואשמע מתוכי קול

כקול אדם

קום, גש

אל הערפל

אשר שם

האלוקים

והייתי רוצה להיות בפלא
לשאת מבט רחוק, עמוק
לחדור בעיניי חציצות וחספוס שרוט
להיות כמו גל שלא נבהל מרצוא ומשוב
לחפש גם בלילה אפל אדמה ורכות
בעוצמה להשלים עם השפל
לצפות לדיוק
למתוח קו ישר בין קצוות לקצה
שפיות היא לא עלבון, יש בה משהו מתוק.
לחיות בקצב הלב, להעמיד אותי באור
לחבק את עצמי כשאין אחר
להרגיש חזק בכל הגוף
שאני עוד ראויה לטוב

אתה לא מספר כלום
מפחד להיפתח
מה יהיה איתך
אתה עובד על כולם שטוב לך
תמיד תעזור לכולם
ורק מעצמך תתעלם
תתחיל לדאוג גם ללב שלך
שיהיה שלם
אתה מפחד מעצמך
משתיק תאמת
כל היום עושה צחוקים
אבל בפנים..
אתה מת
אני מרחמת עליך נשמה
אני מתחננת
תדבר תספר
תוציא תכאב הפחד
אתה בסוף תתפוצץ
חסר מסגרת
מתחמק מכולם
מה אתה מסתיר מהעולם
מה
תספר לי אני אקשיב
ואחבק מרחוק
תפרוק עלי הכל
אני ישרוד
אכפת לי כל כך
אתפלל עליך
שיהיה לך רק טוב
כי מגיע לך
בדיוק כמו שמגיע לכולם
אתה נשמה טובה
ומגיע לך לב שלם
בבקשה תספר לי
מה אתה מסתיר
למה אתה מפחד מכולם
מה עבר עליך
דיי עם ההצגות
דיי עם השקרים עם המסכות
דיי עם הכל
תהיה אתה
תפסיק לשקר לכולם
תהיה הכי אמיתי בעולם
אכפת לי ממך , באמת
תפסיק להתחמק ממני
אני כל כך רוצה לעזור לך
אבל אתה..
לא רוצה עזרה
אתה רוצה לסבול לכאוב
לא בוכה בציבור
מסתיר הכל
דיי בבקשה
כמה אתה יכול
תפסיק להרוס לעצמך כבר
תפסיק לקרוע את עצמך
עד שאתה מתפוצץ
הכל יוצא ממך
שאתה שיכור
לא שולט בעצמך
לא שם לב מה אתה אומר
אתה קולט שחשפת
ממהר להתעורר
לפני שתגלה הכל
אתה בורח מהר
לעצמך חוזר
רץ הכי רחוק שאפשר ממי שעוזר
אתה רואה
אתה עיוור
ממשיך לשקר
מתי את האמת תספר

 

התהוות שקטה בנפש

פושטת בקרבי

מאווייה זֹךְ וטוהר

צלילות נוספת לליבי

 

בנעימה היא תְּרַקֵּד

תטרוד רק גסות הלב

תעדן רצונותיי

תרפא כל קושי וכאב

 

מתרדמה ייעור גופי

יתמסר לחובתו

למלאכת נשמתי חָבַר

יְמַגֵּר תאוותו

 

בעבודה פנימית ויושר

אעסוק בתשובתי

אממש רצון עמוק

הטבוע בהווייתי

 

לב נִדְכֶּה יְרַפֵּא

נפש פצועה תפרוש כנפיה

רוח נשברת לא תִּבָּזֶה

נשמתי חמדה לכל רואיה

 

אתחדש ואתקדש

אכניע כל גסות חומרית

אמרק עצמיותי

עד שאבריק כמרגלית

 

את הסיפורים אז אני בעזרת ה' ינסה להחליף אותה.
חלקים א' ב' ג' ד' וה'...

הוא היה בדרך אל ביתו כאשר ישב ברכבת.
הרכבת החלה מתמלאה ולאחר דקות מספר לא נותרו מקומות. עיניו של יוסי נדדו על קרונות הרכבת המלאים ובמבטו נתפסה חיילת עומדת כאשר תיקה על גבה, הוא קם ופינה את מקומו לחיילת והזמין אותה לשבת. החיילת הביעה את התנגדותה ולא הסכימה לשבת במקומו אך יוסי התעקש לפנות לה את המקום.
החיילת ששמה דפנה התיישבה והודתה לו. ובליבה התפעלה עד מאוד.
היא הביטה ביוסי לראות כיצד ואיך הוא מסתדר והבחינה בו עומד בפינת הרכבת ומעיין בספר הקודש שבידו.
כאשר הרכבת הגיעה למחצית דרכה מקומותיה החלו להתרוקן. יוסי שעמד בצד התיישב לו במקומו. לאחר תחנות מספר אנשים רבים החלו ממלאים את מקומות הרכבת ןהרכבת התמלאה ולא נותר ולו מקום אחד פנוי.
יוסי הרים את עיניו מן הספר שמולו ורואה מולו איש מבוגר שבידיו סלים. יוסי פינה לו במהירות את מקומו ונתן לו לשבת.
דפנה שהבחינה במעשיו של יוסי פנתה אליו אחוזת תדהמה: "סליחה! אדוני! מדוע הינך קם הרי כל הנסיעה עמדת על רגליך" יוסי נירד מקצת, לא היה מוכן הוא להערה על מעשיו. יוסי חשב לרג והסביר לה. לדפנה שזהוי מצווה מן התורה. דפנה שגדלה בבית חילוני מנותק מכל שבב ליהדות. הביטה בו מופתעת ושאלה: "מהי מצווה"? "ומהו הקשר לכאן. הרי עמדת כל הנסיעה ועכשיו מגיע לך לשבת".
יוסי שאינו היה מורגל בשיחה עם בנות הביט בה במבוכה ולא ידע מה לעשות. לאחר דקות מספר ענה לה שלפי היהדות הוא הינו מחוייב לכבד את הזקן.
החיילת הנענה בראשה ופנתה להתיישב במקומה כשמוחה מלא במחשבות על כל המוכר לה. על בני האדם שכאשר אנו עולים לרכבת או לאוטובוס ממהרים אנו לתפוס לנו מקום ואולי שתיים בשביל הרגליים או התיק כדי שאף אחד לא ישב לידנו, והנה הבחור שרק עכשיו פגשה קם ממקומו מכיון שזהוי מצווה. כאשר הרכבת הגיעה למחוז חפצה, לחיפה יוסי מיהר לו החוצה.
בתחנה השניה דפנה, החיילת ירדה. היא החלה יוצאת מהתחנה ופתאום הבחינה בדוכן. דוכן שעמד לו בצד. על השולחן עמדו קופסאות שחורות עם רצועות. היו אלו תפילין אך היא איננה ידעה מה הן אותם קופסאות.
היא החלה מתקרבת אל השולחן ורואה היא שכתוב עליו חב"ד והנה בחור עומד מאחורי השולחן וקורא לגברים "להניח תפילין" מכיוון שזוהי מצווה, דפנה הרגישה לרגע רעד עובר בגבה והיא נגשה אל השולחן ופנתה אל האיש שעמד מאחורי הדוכן. היא שאלה אותו מהי מצווה ומה אלו הקוביות השחורות הללו. היא סיפרה לו את מה שקרה ברכבת ואמרה לו שהיא נרגשת מכל מה שהיה לכן היא שואלת. החבדניק הצדיק היה מלא סבלנות והוא החל מסביר לה לה מהי מצווה ולמה גברים מניחים תפילין. הוא גם סיפר לדפנה על בית החב"ד שיש בעיר כל ערב. הוא סיפר לה כי לשם מגיעים כל האנשים שמעונינים ללמוד עוד ועוד על היהדות,
החבדניק חיפש בתיקו דבר מה והנה הוציא הוא כרטיס ביקור והגיש לדפנה.
לקראת הערב דפנה התארגנה וביקשה מאביה שיסיע אותה לבית חב"ד.
הוריה של דפנה היו דב וקרן. דב היה פסכולוג מומחה וידוע וקרן אימה היתה מנהלת מחלקה בבית החולים כרמל בחיפה.
הוריה שסמכו עליה לא שאלו שאלות ואביה הסיעה אותה.
דפנה הגיעה ונכנסה לבית חב"ד והנה רואה היא אנשים רבים מכל הסוגים. בנות דתיות בנות שרחוקות מהיהדות כרחוק מזרח ממערב,
היא התיישבה שם, בינהם בשיעור של הרב והרב מסביר ומדבר על מהי הנשמה שלנו ומהו העולם הבא ועל החיים.
בשיעור שלאחר מכן היא שמעה את רבנית מדברת על מהי אישה ביהדות לאחר השיעור היה מעגל וכל מי שרצתה שאלה שאלות והרב והרבנית ישבו ובסבלנות רבה ענו על כל השאלות.
הרבנית שבמהלך השיעור הבחינה בדפנה וזיהתה שהיא חדשה במקום פנתה אליה לאחר השיעור ודרשה במקומה. היא חיבקה אותה ואמרה לה שהיא מאוד מקווה לראותה שוב. דפנה שכל כך התרגשה מכל מה שהיה הבטיחה מיד שהיא תשוב ותפקוד את המקום.
ואכן למחרת היא הגיעה ושוב הרגישה שבכל גופה אוחזת ההתרגשות. דפנה החלה מחכה כל היום למפגשים הללו כאשר ההתרגשות שאוחזת בה רק הולכת וגדלה.
כחודש לאחר שדפנה החלה מגיעה לבית חב"ד הרבנית פנתה אליה והזמינה אותה לעשות איתם את השבת. דפנה שאלה את הוריה, והם הסכימו מכיוון שהינה ביתם החלה חיה את חייה בשמחה ושמחה היא לקום בבוקר.
דפנה הגיעה לשבת וכל השבת דמעות של אושר הציפו אותה,
פעם ראשונה שהיא רואה מהו שולחן שבת, נרות שדולקים, הבית מצוחצח וכולם נראים בנים של מלך.
בצאת השבת דפנה ניגשה אל הרבנית והודתה לה על כל החויה הטובה שהיא חחותה השבת והכל בזכות הרב והרבנית.
דפנה התחילה את השבוע והינה המחשבות לא מפסיקות לאחוז בראשה, היא החלה להרהר כיצד היא יכולה להתקרב לה' יתברך.
לאחר המון מחשבה והתייעצות עם הרבנים היא החליטה. היא החליטה שמהיום היא תלך אך ורק בצניעות.
למחרת כאשר היא הגיעה לצבא עם חצאית כולם התפלאו ושאלו "מה קרה לדפנה איך היתכן שהיא כך?"

 

החג קרב

והלב מתחיל

להתעורר.

מנער את האבק.

ופתאום מציץ לו

הגעגוע, 

מבין החרכים.

והחסר פתאום בולט

כל כך

וצורב

עד כאב.

וניגון עתיק מבית

אבא

שמזכיר אותך

מלטף ברוך את

הדקירות שבלב.

ואם שלוחשת

מתפללת

החג הזה הוא יבוא.

אם הכאב
היה דם
היינו נושמים אותו
את הריח החריף,
החי כל כך
ומבינים שאנחנו
בקרב
על
מי ימות,
משנינו

אם הכאב
היה דם
הוא היה מקור חום
באמצע העולם הקר,
המת

אם הכאב
היה דם
היינו רואים שהוא
אנחנו
ואי אפשר לירוק אותו
בלי לירוק
את
עצמנו

אם הכאב
היה דם
היינו מבינים שכמה
שהוא פוצע,
וחלול
אנחנו לא יכולים,
בלעדיו.

(ואולי,
הכאב
הוא באמת,
דם.)

🔥

מי ששב/ ר' מרדכי אלעי

מי ששב מעולם לא פרש

פרישתו הייתה נדודים וכאב

כעלה ברוח מגורל גורש

ותמיד משתוקק ותמיד תאב

ושירו זעקה וצחוקו אנחה

נכר נכר כל צעד שצעד

בחלומו אך חי ומזיכרונותיו בכה

ניכלם ממה שבידו איבד.

מי ששב מעולם לא פרש

והחטא לא היה חטא ולא עונג- כאב..

תמיד העיק הסבל שירש

הטוהר בדם האמונה בלב

 

אז חשבתי שאולי..

תכתבו משהו על תשובה.

על התמודדות, נפילה,

על חרטה ועל הרצון שלא מפסיק- לחזור הביתה 🏠.

 

 

יושב ללא אומר,

מילותיי שותקות בלשוני.

 

ליבי צועק ללא קול.

 

אתה היית שם אתמול,

בלי לדרוש או לשאול

 

בלי לדעת איה האהבה.

 

אני רוצה כל שנתת

והחלוקה אינה איתי

 

הבאת לי לשמוע,

 

ברחתי עם חלקי געגועים.

 

ואודותיך בליל מחשבתי,

הגוף מותש מדאגתי - דאגתך.

 

ואיה היא אבדה, אהבתי - אהבתך?

 

שימשת לי כאח,

הייתי לך רֵעַ.

 

ובשעה שהתקשיתי,

אזלה ידיך מעזרתי.

 

לא,

לא שדממתי מרצות,

הרי עודך נשוא מחשבותיי כל לילה.

 

 

(השיר נכתב על חברה טובה שלא פגשתי למעלה מחצי שנה.)

אבא.
אני רוצה לרוץ אליך,
להקלט בזרועותיך הפתוחות.
נפשי משתוקקת לסלול לעצמה נתיב
בתוך אי הבלהות בו היא טמונה.

אבא.
עזור לי! מתחננת אליך!
תמשה אותי מהבור אליו נכנסתי בעצמי.
פשוט תן לי מקום לברוח אליו!
לברוח אליך.

אני רוצה לרוץ אליך,
לספר לך, לבכות את כל מה שעברתי בדרכי
אך נפשי משתהה, נשמתי מתייסרת.
אני אוהבת אותך.
אתה היחיד בעולם שתבין את מצבי.
היחיד בעולם שאוהב אותי!
לא משתמש בי.
אוהב.
רק אתה.

אז למה? למה אני מנועה מלשוב אל צור מחצבתי?
מי יניע את גופי שקפא?
רק עיניי מתרוצצות - חסרות אונים,
תרות אחר נקודת מוצא אפשרית.
אני רוצה לצעוק אליך
אך משהו במיתרי נשחק.
דמעותיי המלוחות רק זורות עצמן על פצעי.
אסוף אותן אליך!
הפוך אותן לדמעות של תשובה.

אבא!
התרחקתי ממך! נשברתי.
בבקשה, עזור לי לבנות עצמי מחדש!
לשוב אליך.
אני אוהבת אותך.

אני מאמינה שכל אדם יכול לכתוב שיר וכו ' מי ברמה גבוהה יותר או פחות . ולכן מעניין אותי איך מודדים האם באמת יש לך בזה כישרון מיוחד שיש לטפח או שאתה ככל האנשים . 

יאללה סעו כבר
תחפפו לי מהחיים
עזבו אותי
תנו לי לצחוק לשמוח
לא רוצה יותר לברוח
אכלתם לי תמוח
גם כן תחפפו
אתם לא תהרסו
אני יצחק כל הדרך למעלה
אתם לא תגברו עלי
לא
אני לא אתן לכם
בשקט כשאין אף אחד
אני יבכה
אבל לכולם אני יראה שאני חזקה
אתם לא יותר ממני
אני לא אכנע
אתה שומע
אני לא מתכוונת להיכנע לך
אז כדי לך לפרוש
אני יתגבר על הכל
על להיות לבד בלי חברות
על השם הרע שיצא לי
ועל כל האשמות הלא נכונות
אני יתגבר על הכל
על לבכות בלילות
על לנגב תדמעות
אני יצליח
אתה לא תנצח אותי
אני לא אתן לך את התענוג
בלראות אותי נופלת לרגליך
והולכת אחריך
אני לא אכנע
אני לפחות ינסה
את הכל אני אתן
מבטיחה
אם אני יתייאש אז...
כנראה שכבר באמת לא הייתי יכולה

כמו כל שנה 

הוא מגיע

ואיתו אין- סוף לגעגוע

ליבנו נכסף

לשוב אליך בתשובה אבא 

אך ראשנו נחבט פעם אחר פעם באדמה

 

כמו כל שנה 

אנו מבטיחים

ולא מקיימים 

מצפים

ומתאכזבים

כל-כך רוצים ושוב נופלים

 

כמו כל שנה 

כשאלול מגיע 

והמלך לשדה יורד

איתו מגיעות הדמעות

שרוצות מתחננות

מתפללות ומבקשות

שוב לשוב בתשובה שלימה לפניך

 

כמו כל שנה,

אבא, 

מוחה את הדמעות מעל פנינו

מחבק ומלטף אותנו 

אחרי כל נפילה

 

כמו כל שנה

אנחנו מתחילים מחדש

אבל השנה

מלוטשים מפוארים ואמיתיים

יותר.

יותר מכוונים יותר שולטים 

כן, יותר משנה שעברה 

כי עכשיו זה לא כמו כל שנה...

עונת פריחתנו היא צחיון העולם.
הנושאים ברום נפקדים כנחשלי אוון,
את התורה- המירו באידיאולוגיות.
תחת דרך ארץ- באה דיפלומטיות.

כל העולם סביב התהפך, זהו מצוק העיתים.
אחרית כל הזמנים.

עד שהעת ההיא תבוא-
תזעזע אמות הסיפים בשריקה,
האספסוף יספה ברוחה
כעלה נידף ברוח עזה.
את יודעי האמת תאסוף היא אליה
כתועי נתיב, ימצאו בה מחצבה.

אם כתבתי שאלה כאן בפורום ואני רוצה למחוק את השאלה,

מה אני צריכה לעשות?

אני מרגישה אותו

הוא קטן ושחור

הוא רע כל כך

הוא אכזר כמו חייה טורפת

אבל מלטף ורך כמו תינוק

יש לו קול מפתה מפתה

ומתוק

 

אני מרגישה אותו

הוא רוצה לעשות לי רע

כשאני בוכה

ורוצה לצרוח את הכאב

הוא זורח

מצחקק

מלא בשביעות רצון

 

כשאני נאבקת

בשיניים, עם שתי הידיים,

כשאני מרימה את הראש

נלחמת שלא לשקוע,

שלא לטבוע,

הוא רוטן לו

שם בפנים

 

ואז כשאני חושבת

שאפשר רגע לנוח

לעצום עין אחת

אני שומעת אותו

 

הוא חכם כל כך!

הוא משכנע,

וגם ואו- הוא צודק!

הוא מדהים!

הוא יפהפה!

הקול שלו מקסים מקסים

וגורם לי לרצות לבכות

הידיים שלו מלטפות

מעניקות אהבה, חיבוק

 

אני מתנשמת בכבדות,

צועדת לכיוונו צעד אחד

מועדת

מגניבה מבט לאחור

אולי לא?

לרגע כמעט מתחרטת

אבל מה מחכה לי שם?

שממה

 

אני מחייכת אליו חיוך רועד

ומתמסרת לחיבוקו

נלכדתי

אני שלו

----

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא
יוֹם רְצוֹן-תְּשׁוּקָה וְשִׁמָּמוֹן אֵין קֵץ.
וְאָנֹכִי הָלֹךְ אֵלֵךְ, תָּהֹה אֶתְהֶה וְלֹא יִרְאוּ.

 

וְאָנֹכִי אֶבְרַח בְּחֶרֶשׁ, סוֹד גְּאוֹן־לִי, מִן הָעֵדֶר
וְקוֹל דְּפִיקוֹת שָׁעוֹן יְהִי לִי לְרוֹעֵץ.
וְאָנֹכִי אֶדְמֶה שַׁלְוָה בַּמַּהְפֵּכָה בְּתוֹךְ הַסֵּדֶר.

 

וְאָנֹכִי סָגוֹר אֶסְגֹּר וְאֵין לִי מַחַט וְאֵין חֹד
וְקוֹל אֶשְׁמַע וְלֹא אֶרְאֶה בִּנְפִילַת הָעֵץ.
וְאָנֹכִי אֶשָּׂא עֵינַי, הִנֵּה שָׁמַיִם יָסְפוּ עוֹד.

 

וְאָנֹכִי אֶנְשֹׁם שֵׁנִית בְּלֹא שְׁרִיקַת הַחֵץ.

 

----

( תִּקְוַת הַמַּעְיָן )

צעד שני
אז אחרי שזרקתי את המפתחות
שאמרתי לעצמי
שאני כבר לא בונה חומות
אני מבין
שאתה יכול
אתה מאמין בי
שאני מסוגל
היום אני מאמין
אבל האמונה היא ממך
שאתה מאמין בי
ואני מאמין שאתה יכול לעזור לי
כי לבד אני לא יכול
אני חייב את העזרה שלך
אבל היום אני יודע שאתה כאן בשבילי
בשביל שאני יתחיל להרגיש
להבין
לחשוב פנימה
מה עובר עלי
כל פעם בשעת נפילה
להבין שאתה איתי
שאתה כאן
שאתה כאן בשביל שאני יצליח
לא בשביל שאני יפול
ואם שוב היא תחזור
אני יגיד לך שאני לא יכול
להתמודד איתה
ורק אתה מסוגל לעזור לי
וכבר עכשיו
אני מרגיש שאתה איתי.

אל תכתבי את הפואנטה
תזרמי עם המצב

מישהו חכם יבין
אולימחר אולי עכשיו

תכתבי גלים ; אל תיצמדי לכללים

היופי שלך הוא במילים ;
אל תנקדי כלום
אל תשני מאום

כי כל מה שעברת - יהלומים ; יהלומים ;
ומה שאת כתבת
הפחת
אבק כוכבים

מישהו ינצנץ מחר ורקבזכותך; ילדה

את צריכה רק מחדד ואת המחק להשליך
מישהו
יהיה חכם מספיק ויעריך