פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 187)

מי שמנקד את שיריו היפים, איך אתם מנקדים? בתוכנה?
ניקוד שראיתי לאחרונה:... @ב@בניחותא @בין הבור למים

צעד ראשון.
יושב ליד הגדר
ומבקש עזרה
מוסר את המפתחות
למי שברא את העולם
למי שנתן לנו כוחות
להתמודד עם כל דבר
אז היום
זה קצת אחרת
היום אני מוסר
נכנע
לבד אני לא יכול
אני צריך עזרה
מבקש מתחנן
למרות שבכל יום
אני שומר על פאסון
לא רגיש וחס ושלום
אולי קצת חסר בטחון
אבל היום
ליד הגדר הלבנה
ליד המרצפת השבורה
אני מבקש ממך עזרה
כל פעם אמרתי שפעם הבאה
אני בטוח מצליח
זהו סיימתי סופית
אין סיכוי
אני חזק
ואז שוב קצת עייפות
קצת יום מעפן
מריבה קטנה איתך
זהו נפילה
אז היום אני צועד את הצעד הראשון
היום אני זורק לך את המפתחות
אני כבר לא יכול
לתקן שוב מרצפות
לסדר גדרות וגבולות
היום אני אומר
לבד כבר לא יכול יותר

זה פה קרוב
מולי ממש
אבל גם אם אגע
לא ארגיש
כי זה רחוק מדי
מעורפל
דהוי
כמו ציור שנשטף לו במים
וטיקטוק השעון שנשמע כה חלול
רחוק, רחוק ממני
מושיטה יד
נוגעת
בלי להרגיש
להתקרב
להתערבב
אז דם
ההרגשה לרגע
פתאום הדף שוב יבש
והשיכון לא נשמע כה חלול
ואז שוב את נופלת
מאה קילומטרים
שוב הכל דהוי
רחוק

כל כך הרבה אמונה

שמחה פשוטה

אין ספיקות

הכל טהור

עושים מה שצריך

ללא שאלות

 

והלב גואה

גאה

באנשים המיוחדים האלה

שפשוט מאמינים

ומשדרים

בלי הרבה מילים

 

שאין עוד מלבדו

שבריאות זה שמחה

שהכל ברצונו

ושיהיה טוב.

 

האנשים המיוחדים האלה

שפותחים

ומקבלים

ונותנים

בכזאת אהבה

אינסופית

וחמימות

של בית.

 

שיודעים לצחוק

ולהיות צעירים

כשצריך

ויודעים להרצין

ולהגביל

כדי שיהיה אפשר להמשיך.

 

ואני פשוט גאה בהם

גאה בסבא וסבתא שלי.

סיפור אמיתי וחזק שקרה לי, לזיכוי הרבים:

הוא מכר לי מחשב, יד 2, במצב טוב. שידר אמינות ורצינות, לצד חמימות ישראלית טיפוסית.
אמר שהוא חייל וחסר כסף בדיוק כמוני, אז הוא ילך לקראתי במחיר רק ב50 ₪. חייכתי ושאלתי איפה הוא משרת. כעבור כמה חילופי מילים נפרדנו לשלום.
כשעתיים לאחר מכן, קיבלתי ממנו הודעה. "חבל שאת דתייה, דווקא את נראית הטעם שלי".
דחיפה קטנה מצד אחותי וכבר עניתי "וואלה, גם אתה נראה חמוד". ידעתי שאני במצב רוח מדוכדך מכדי להחליט החלטות ביישוב הדעת, אבל באמת שרציתי. לפחות לנסות.
"אבל אני שומרת נגיעה," כתבתי לו. "אז גם אני מעכשיו," הוא ענה. "באמת?" "אנסה לפחות."
התכתבנו עד ארבע וחצי לפנות בוקר.
# # #
"נו, בואי נשמע איך הקול שלך," הוא הביט בי בציפייה כשהוצאתי את הגיטרה מהנרתיק.
"אני יכולה רק לנגן ואתה תשיר.. מצטערת, שירת נשים וזה".
"אבל אני רוצה לשמוע אותך שרה," הוא אמר בין שיר לשיר, בגבות מכווצות וחיוך קטן, מתוק כזה.
ושוב הסברתי לו שאני שומרת הלכה, וכן, אני מאמינה בלשמור גם מה שאני לא יכולה להבין, אני לא יודעת למה אסור לשיר מול בנים, או לא לגעת, אבל זו ההלכה ולכן אני שומרת.
# # #
כבר עברו 3 ימים מאז הפגישה עם הגיטרה והבחור לא מתקשר. מדי פעם שולח או עונה בהודעות.
אבל אז הוא סוף סוף התקשר.
ניסיתי לברר, אולי הוא התחרט? למה הוא נשמע הרבה פחות נלהב מלפני זה?
והוא הסביר שכיף לו איתי והוא מרגיש שיש כימיה, אבל פשוט מאוד מוזר לו לצאת עם מישהי בלי לתת חיבוק, נשיקה.. הרי הוא בנאדם חם.
והוא לא יודע אם הוא יתרגל לזה, נחמד לו בטלפון אבל יותר מדי מוזר פנים אל פנים. וצריך להגיע לפיתרון כלשהו, להחלטה.
# # #
עברו כמעט שבועיים ועדיין לא הגענו להחלטה. היה משהו נחמד בלמרוח את זה, ובינתיים ליהנות מהשיחות בטלפון כל לילה ומההודעות המצחיקות ומההרגשה שיש לי חבר כזה שרוט וחמוד. היו בו הרבה דברים שאהבתי, דברים ייחודיים כאלה. שאין אף אחד כמוהו.
אבל אז הגיעה שבת, והחלטנו שבשבת, כשיהיה לנו הרבה זמן לחשוב, נגיע להחלטה ובמוצש נתעדכן.
באותה שבת החלטתי שלא יוכל להיות לנו עתיד ורוד ביחד, כי אני לא רוצה להתפשר על ההלכה.
קיוויתי שה' יעזור וימצא לי מישהו ככה חמוד אבל דתי. אולי אפילו יותר חמוד. ואם אני אדבק בה' גם כשאני לא רוצה ולא מבינה, אני מקווה שזה יעזור לי לעשות את הדבר הנכון ולהגיע בסוף לאחד שלי.
בכיתי המון.
# # #
במוצש הוא לא ענה, בראשון כן. הסברתי לו מה החלטתי. קיוויתי שהוא יגיב מגעיל וכך יהיה לי קל יותר לעשות את הצעד, אבל הוא היה פשוט מתוק מדי.
"אני שמח שהחלטת," הוא אמר. "ואל תהיי עצובה כמו שאת נשמעת, נשמה, זה טוב שהחלטת ואת צריכה לשמוח. אני בסדר, הכל בסדר. אני אתפלל עלייך שתמצאי מישהו דתי בשבילך".
ביומיים שלאחר מכן בכיתי הרבה. הצטערתי שאני עובדת את ה', הרגשתי שה' לא אוהב אותי אם לעבוד אותו גורר כזה כאב. ואולי אני עובדת אותו לא נכון? אולי לתת צ'אנס לכל יהודי זו הדרך?
כל האינסטינקטים שלי זעקו לי להתקשר אליו שוב, "היי מאמי, התחרטתי."
אבל אמרתי לעצמי שהחלטה זו החלטה, ועכשיו אני רק מבצעת. צריכה לסמוך על השכל הישר שהיה לי בשבת, עם כל הזמן שהיה לי לחשוב על זה, ועכשיו אני לא צלולה ואובייקטיבית בכלל. אבל זה כאב לי ממש.
# # #
ואז, ממש אחרי יומיים, קיבלתי הודעה. מישהי שכתבה לי שהיא רוצה לדעת מה קרה ביני לבין הבחור המדובר, כי היא ראתה לו בפלאפון שהוא התחיל איתי, אחרי שהוא שיקר לה שאני התחלתי איתו, והיא רוצה לדעת מה באמת קרה.
מסתבר שהיא חברה שלו כבר שנתיים וחצי, והוא כל הזמן עושה לה דברים כאלה, ואז נותן לה הרגשה שהיא לא בסדר ומשגע אותה.
בשמחה רבה עניתי לה שהוא לא נגע בי, לא מאמי, אני שומרת נגיעה. והוא גם לא נישק אותי, חח אני באמת דוסית. וכבר נפרדתי ממנו לפני יומיים ב"ה, ותיפרדי ממנו גם את, הוא לא שווה את התסכול שלך.

אלול , 
מה , איך זה קרה
איך אתה שוב פה ? 
זוכרת את שנה שעברה , את הדמעות שזלגו , את ההבטחות שהובטחו .
חושבת על השנה , היצר כמובן יזכיר לי את הרע
אבל נלחמת , שוחקת שיניים , קוראת לטוב לבוא 
נזכרת שהיו פעמים שנפלתי , אבל אם נפלתי 100 אז זה אומר שקמתי 99 
ואף אחד לא ימחא לך כפיים , 
אף אחד לא יודע בכלל את הפעמים שקמת , גם כשרק רצית למשוך את השמיכה מעלייך . 
אף אחד לא יודע את הרגעים שהתחבטת " להגיד את הלשון הרע הזה ?  " ואז סתמת 
מחאת לעצמך כפיים ? 
אף אחד לא יודע את המלחמה הזו להתפלל כשאתה עצוב , והיצר שאומר "נו באמת  , אחרי איך שדיברת היום נראלך שהוא יקשיב? 
וסיננת אותו , אמרת "אני מתפללת " , והתפללת , ה'....שפתי.....תפתח. ... והוא פתח ! 
והמילים יצאו , ואז הדמעות 
והיו ימים שגם דמעות לא יצאו , רק מילים  , רק לקרוא  . 
אבל גם זה גדול , גם זה נרשם שם בספר 
והריב עם הבעל , ואיך ששתקת והיצר בא " מה , אבל זה רק פעם אחת מתוך 100 שלא שתקת " 
ואני באה ואומרת אזמה , גם הפעם האחת הזו נרשמת שם למעלה
ותכף יום הדין , 
והדנה טעיתי הרבה,נפלתי, לא חייכתי, איכזבתי , בכיתי
אבל גם נלחמתי כמו לביאה , קמתי , חייכתי כשהלחיים עדיין רטובות מהבכי  ,האמנתי בך אבא , סמכתי עלייך ,שמתי ראש עלייך , 
ויתרתי , נכשלתי אבל גם הצלחתי
תודה אבא, על שנה של עשייה , על הטוב וגם קצת רע
על האנשים הטובים ששלחת אליי , על המתנות הקטנות שבתוך הקושי שהזכרת לי שאתה פה ,ואוהב
על מתנות שהן רק ממך אבא, עטופות בסרט 
על דברים שרק ביני לבינך ישארו בסוד
ראש השנה טובה אמן!

והיה בי העוז לספר
והיה לי החופש לראות
סיפורים של הלב
אגדות של אמת
שירי ערש, יַלְדוּת וקינות

 

והבטתי פנימה
אל עומק הלב
ושמעתי את שיח הלילה
שמעתי אמת 
שנלחשת בסוד
מספרת לסהר שֶׁדַּי לָהּ

 

והייתה משמעות
בעשרות השיחות
במאות כוכבים מאירים
בשתיקות, בדיבור
בשיחה הפשוטה
היחשפות לעומקים אחרים

 

ולמרות שהלילה
ליטף את פנייה 
ולמרות הכאב העמום
מספרת זריחה
בשירה נעימה
על דבר כה גדול ועצום

 

ועל אף כל הטוב
שנחשף למולי
ועל אף יופיו הפשוט
מספרים הימים
השנים הבאות
על אמת ועל עומק הזכות

 

אז זה התחיל ככה . היה לי חשק עצום לים גדול למרחבים ולרוגע הזה . ולא רציתי ללכת לבד .

שאלתי את חברה שלי והיא השיבה בשלילה , טענה שהיא עסוקה .נו שוין, ראיתי שאין לי ברירה , אז התחלתי עם זה

חברתי הביטה בי וקלטה את הזיק הספציפי בעיניי, אז היא אמרה לי :"לא לא אל תתחילי עם זה , אחותי באמת שאני עסוקה".התחננה לכווני.

אבל הייתי חייבת .

"נצא שתינו יחדיו אל עבר..."

"בבקשה לא נוו תעצרי פה בבקשה" היא מתחילה להיות היסטרית .

אני חושקת שיניים מאמינה לה, אבל לא שולטת ברצון הזה שלי .

"..הים הפתוח, נשב למרגלות הים התכול בעוד המים הקרירים ידגדגו בליטוף את כפות הרגליים  , נלגום מלוא חופניים אוויר ים צלול ונקי שיחדור פנימה אל נפשנו בשיר קסום , בנשימה אחת עמוקה אל מול התכול תכול הזה הלב ייפתח לרווחה , הכחול העמוק ישטוף את הכל ויותיר רק נקיות ,שלווה פסטורלית לשכון בתוכנו . או אז היונים על החוף יגרגרו בקולם המצחיק משהו, יביטו בנו בעיניים עגולות , השמש תוציא את קרניה החמימות בחיוך שובב ובשבריר שנייה תיעלם בינות לעננים הרכים כל היקום ייראה אחרת אז כשנשטוף מעלינו את הכל ."

בשלב הזה פקחתי עיניי והבטתי על חברתי לוודא אם יש צורך שאמשיך עוד קמעא 

גמורה היא הביטה עליי ובחיוכה ראיתי אשמה והתפעמות :" אחותי גמרת עליי" .

"אז יוצאים לים ?" עיגלתי עיניים לכוונה בתמימות של ילד .

"לוקחים את האוטובוס הבא " היא ענתה לי ושנינו יצאנו בקול תרועה עם פנינו אל עבר הים

 

אז עכשיו שהגיע חודש אלול חשבתי לעצמי שגם על זה אני צריכה לבקש סליחה . סליחה על כל הפעמים שידעתי שזה לא טוב לך ובכל זאת גרמתי לך בניגוד לשכלך הישר רק כי רציתי וידעתי לתמרן אותך ואיך למשוך אותך . לא עשיתי עבירה ובכל זאת יש כאן משהו שהוא מעבר לאסור ומותר , לא להיות אנוכי ותככן . 

כן .

השאיפה שלי היא להיות 'מענטש' .

אני יושבת על ספסל באמצע הרחוב. מאחוריי בניינים ישנים עם דירות צפופות וקטנות. ירושלים. משמאלי יש גן שעשועים. יש שם כמה ילדים משחקים.
אני מדליקה סיגריה ושואפת. אני שקועה במחשבות, עם שירים בפול ווליום באוזניות. פתאום אני מרגישה יד נוגעת בי. אני קופצת לשניה ומסתכלת סביבי.
הדבר הראשון שתופס אותי זה עיניים. ענקיות. בצבע תכלת-כחול עמוק כזה. אני מסתכלת. מולי עומדת ילדה. ילדה קטנה, אולי בת ארבע. עם שיער בלונדי מתולתל אסוף לקוקיות קטנות, שמלה ורודה עם פרחים לבנים קטנים. יחפה.
אני מוציאה אוזנייה אחת ושואלת אותה, "מה את רוצה?"
"איך קוראים לך?" אני מחייכת לעצמי ושואלת אותה "למה?" "כי אני אוהבת להכיר חברים חדשים".
טוב נו, בוא נזרום עם הצוציקית הזו. אני דורכת על הסיגריה ומוציאה גם את האוזנייה השנייה.
"אני אור. איך קוראים לך?" "לי קוראים ליבי. מה את עושה פה בגן שָׁשּׁוּעִים שלי?"
גן ששועים שלי. יפה לה. כזו קטנה ככה יודעת את מקומה. אני עונה לה, "אני רק עצרתי פה לנוח".
"לכי לנוח בבית. אין לך בית?" היא לא עוצרת, ליבי הקטנטונת הזאת.
"יש לי בית. בעצם... אני לא יודעת אם זה נקרא בית. לא משנה, זה מסובך מידי". "כל הזמן אומרים לי דברים מְסֻבְּכָכִים, אבל אני כבר ממש גדולה ומבינה! אז יש לך בית או אין לך?"
"יש לי מקום לישון. אבל אני לא כל כך מרגישה שזה בית..." אני מרגישה מטומטמת שאני מסבירה לילדה קטנה מחשבות מתוסבכות של עצמי. היא מקמטת את המצח בניסיון להבין למה אני מתכוונת, וזה מצחיק אותי. אני שואלת אותה, "איפה הבית שלך?" "הבית שלי קרוב קרוב, אבל רק אני ויהלי שזאת אחות שלי שהיא יותר גדולה ממני ואמא בבית כי אבא ברח לנו."
הופה. לא רק אני מתוסבכת בעולם הזה. אני לא יודעת איך להתנהג במצבים כאלו, במיוחד לא אם האדם שמולי היא ילדה קטנה בת ארבע שלא יודעת מה זה אבא.
אני מנסה להעביר נושא. "אז מה, באת עם אמא לשחק בגן שעשועים?" "כן. אבל אני לא אוהבת לשחק במגלשה. אני רק אוהבת תארגז חול, אני אוהבת ללכת על החול בלי נעליים ולהרגיש את החול ברגליים, זה נעים נעים. כדאי לך."
כדאי לי. מה את אומרת, נסיכה קטנה. אולי. אולי אני באמת צריכה להבין מה עושה לי "נעים נעים".
"את רוצה לשחק איתי בחול? זה כיף. במה את אוהבת לשחק?" אני עונה לה שאני גדולה מידי בשביל לשחק. "אבל גם אני גדולה גדולה ואני אוהבת לשחק. מה את אוהבת לעשות?"
מה אני אוהבת לעשות? שאלה טובה. את רוב הדברים שאני עושה אני עושה כי אני צריכה. הולכת לעבודה כי אני צריכה כסף. אוכלת כי אני צריכה כוח. ישנה כדי לקום למחרת לעבודה. וזה גלגל שמסתובב ולא נגמר.
מה אני אוהבת? אני אוהבת ים. אני אוהבת את בר. אני אוהבת את מאור.
"בת כמה את?" היא שואלת. "אני? אני בת עשרים ושלוש. בת כמה את?" "אני כבר בת שלוש וחצי! ועוד קצת קצת אני יהיה בת ארבע ואז אני ילך לכיתה אלף!" ואז היא מוסיפה ברצינות "ואני ילמד הכי הכי טוב בעולם כדי שאמא תאהב אותי".
עוד משפט שאני לא יודעת איך להגיב עליו. אני חושבת קצת ובוררת את המילים.
"את יודעת ליבי, שלאמא קצת קשה בלי אבא, והיא צריכה לגדל אתכם לבד, ולפעמים קצת קשה לה להראות את זה, אבל היא תמיד תמיד אוהבת אתכם."
"אני אוהבת אותה הכי הכי בעולם. כי היא אמא שלי!"
אני נמסה מהחום שלה, מהטוהר המזוקק הזה שנמצא בילדה בת שלוש וחצי.
"אני הולכת לאמא שלי, ביי אור! אני אוהבת אותך" היא מפריחה נשיקה לאוויר ורצה יחפה חזרה לגן שעשועים.
אני מחייכת חיוך מטופש כזה ושוקעת למחשבות. אחח, היא כיווצה לי משהו בלב הקטנטונת הזו. משהו בה טהור כל כך, אמיתי כל כך.
היא גדלה למציאות לא פשוטה, אבל יודעת לקבל הכל כאילו זה נורמלי. וברור לה שהיא אוהבת את אמא, פשוט כי היא אמא.
וואי. למה לי זה לא ברור? למה לי יש אמא, ויש אבא, אבל מחקתי אותם מהחיים שלי?
ולמה כשהיא שאלה אותי על הבית התכווצתי כל כך?
אני נעמדת. מה עכשיו? אני צריכה לדבר עם מישהו. עם מאור. למרות כל הריחוק וההפסקה המטומטמת הזאת שרציתי אותה.
אני מתיישבת חזרה על הספסל ומתקשרת אליו. ומנתקת. ומתקשרת שוב ומתאפקת חזק חזק לא לנתק.
שיחה קצרה, ואני נעמדת ומתחילה ללכת.
אני יודעת מה עושה לי נעים נעים.
הביתה.

היא לא מצליחה להרדם. מתהפכת מצג אל צד. היא נזכרת בשיחה אתמול בלילה עם ההורים. הם סיפרו לה שעוד שבועיים את העיר הם עוזבים. אין מה להתווכח זה מה שהוחלט ושעכשיו תגמור לחתוך בבקשה את הסלט. אחרי זה כשלא היו כל הקטנים הם ישבו איתה עוד קצת (ההורים). הם אמרו שהם מבינים שקשה לעזוב את העיר את החברות ואת כולם, אבל מה לעשות שנגמרה שליחותם שם? ועכשיו הם צריכים ללכת לעשות טוב בעוד מקום. היא קיוותה שזה סתם חלום. חלום רע חלום סיוט, בל זה עדיף על להיות מציאות. אבל היא כבר גדולה והיא יודעת שצריך להתמודד, היא מנסה לעצור את הבכי ולהתעודד.

הזמן רץ לו והם כבר עוזבים, מרחוק מנופפים לשלום כל החברים. היא משחזרת. היא משחזרת את ה-כל והגוש בגרון נהיה יותר ויותר גדול. היא מבינה שזה המעשה הנכון ועדיין קשה, נו טוב איך אומר חנן בן ארי? "לא הכל פרר או רושה". היא מגיעה לכיתה החדשה בחשש רב, "אוףף!" היא חושבת- אין לי כח להתחלה חדשה עכשיו!"

היא מיתיישבת בחשש בפינה בסוף הכיתה, כל כולה תקווה שהאדמה תבלע אותה.

סוף יום לימודים ואמא שואלת בשלווה אך עם מלא אהבה, "איך היה בכיתה החדשה" והיא עונה לה- "עזבי אותי, אני תשושה!, וזה לא היה צריך לקרות בכלל!" ואמא עונה לה "אוי חבל!" יקרה, "תחשבי על זה יש לך כאן הזדמנות חד פעמית", היא מתחילה לחייך, "את יכולה לעצב את דמותך כרצונך!"

"מה?" היא לא מבינה, "אמא על מה המהומה?"

"יקרה שלי את יכולה לבחור כאן איך להתייחס למצב, נכון לעבור דירה זה לא קל אם מסתכלים על הכאן והעכשיו, אבל יש בזה הרבה טוב והרבה מיוחד, תחשבי שכאן לא מכיר אותך אף אחד! את מתחילה עם דף חדש, נקי, לבן לגמרי עם אנשים חדשים. איך תהיה השהיה שלנו כאן? לזה רק אנחנו אחראים!"

כבר לילה מאוחר, והיא מתהפכת מצד לצד.יש לה הזדמנות שאין לכל אחד. היא מחייכת עכשיו היא מתחילה, את הכל מהתחלה.

אז פשוט נכנסתי לחדר ,התיישבתי על הכסא  מביטה נכחה מולי גוש ברזל

הגוש הזה הזיז לי מיתר בלב .

 

נפלתי היום שוב. אני נופלת כל הזמן .

הנפילה עמוקה יותר שאני לא מרגישה שזה נפילה רק הסימפטומים הם שמאותתים לי שארע משהו ואף הם אלו שגורמים לי לנוע קלות בחוסר נעימות .

באמת באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות, מה צריך, מה חשוב ,מה הזהות שלי .אני פשוט מלאת תווים וצלילים  ,בוחרת להשאב למנגינה שממלאת לי את הראש ואת הלב בחוויות קסומות של הסיפורים הקטנים באותו מצב מוזר . ואני בוחרת בוחרת להמשיך  להשאב למנהרת הצלילים חסרי הבהירות, לסיפורים חסרי הזהות ,לבריחה שלי מהמהות ולא מתכחשת ולא מרגישה מבוכה, כי הרפיון הזה שהגוף שלי משדר מביא אותי להכרה שזה גדול עלי לבחור במשהו גדול ממני. ואני נשאבת נשאבת ובפנים יודעת שזאת בריחה שלי מהמציאות ,חוסר התמודדות שלי מהמציאות. המנגינות עוברות להן ביעף הסיפורים חולפים בלחש ואני נשארת שוב עם התהיות.

 אז אני פשוט בוחרת . בוחרת להכנע, להרפות לתאוות לתענוגים למנעמי החיים היפים שקוראים לי אליהם ובוחרת להמנע מלעצור את הנפש שכל הזמן רצה לענג את עצמה פשוט נכנעת מבחירה

כן מהבחירה שלי לא לבחור.

בחרתי לא לבחור. ואולי יש כאלה שילגלגו עליי יגחכו ילעגו לטיב הבחירה שלי ויש כאלו שיקניטוני ולא יחילו על בחירתי הגדרת בחירה אבל זה לא מעניין אותי, למעשה, זה מדגדג לי את הזרת.

 

אבל האמת היא שהיד שלי בוערת .חמה היא עלי אצבעותיי כבדות הן עליי מלכתוב את כל השקרים וההתכחשות הזאת . האמת היא שאני רוצה לבחור באמת רק מרגישה שאין לי כוחות להשקיע מבולבל לי לנחות למציאות מתסכל אותי שאין הפסקה בין אתגר אחד למשנהו ואני עייפה עוד לפני שהתחלתי , רוצה לישון עוד לפני שקמתי לא מוכנה לפיסות מידע המאתגרות שעוד ממשיכות להגיע אליי, רוצה לצווח אין לי כח אין לי יכולת אין סיכוי ! איך אני עוברת את כל זה למה הכל ככ מורכב למה העולם משקר ?

אז הכי קל לי לאטום את אוזניי בעולם מלא צלילים להשקיע את ראשי בעולם עשיר ולטייל עם ליבי בשבילים מסתוריים ולבחור לברוח מהמציאות .

אני אדם רציני וחכם תאמינו לי. רק קשה לי, זה מכסה עליי. הייתי מאוד רוצה להצליח לבחור . מתנצלת בפני עצמי ,בפני אלו שמאמינים בי ולא מגיע להם להתאכזב, מתנצלת אולי יבוא הרגע הזה שאצליח לבחור באמת או אז ארוץ לבשר להם זאת בשתי רגליי.

היא מול מבצר
אטום
קר לה כל כך,
וכמה
בודד לה

היא פצועה
והלב שלה,
כבר השתוחח

במקום דם
היא יורקת כאב,
שחור ופצוע כל כך,
גם הוא.

( ילדה טהורה,
אני מבטיחה לך שבמקום דם,
את עוד תירקי אושר,
שימלא אותך
כמו כוכבים יפהפיים,
באמצע האפילה.)

🐎



אהבה שלי,
אני מבטיחה לך
שזה זמני,
הכל
גם הכאב הזה ששוכן בלב ,
היפה שלך
ומשחרר בך
את האופל,
של העולם.

רגילה אני בצער

ומלומדת בו היטב

כי הוא אחי

יין אל תוך פי שיפכי

הכאב מבעבע

והזעם הוא איום

שפיותי לאט בולע

את נפשי לקח היום

ראו, הן מצליפות!

שתי עיניים

ופנים מעודנות

 

יושב בשמיים

אהיה לך ככלי,

נאה הוא שבעתיים

לי

החיצים

אינם גורמים לו פחד,

הוא סופג אותם אל גופו

החלוש

ושותק

 

טפטוף דמו

המתערבב עם פסיעות רגליו

נשמע ברקע

 

לפתע הוא עוצר,

מאמץ הוא את ידיו

השורפות

וחורט על סלע

גדול

 

"יותר איני מהנעלמים

בחסות האופל,

כעת אני חופשי

בלי חומות

חשוף"

 

אם הייתי יודעת מה לעשות כדי שיהיה טוב, הייתי עושה. אבל כשאני לא יודעת - כל מה שנשאר זה רק להתפלל, להשתדל. להיות כנה ואמיתית. לחייך. לפתוח. לשמוח ולא לשכוח. מאיפה באתי, ולאן אני שואפת. מה מתאים לי ומה פחות בשבילי. מה רציתי להיות ומה אני רוצה להיות בעוד שנה. או בחיים. ולהתקדם לשם. כי רק ככה מגיעים.. עבודה קשה ומעשים!

18:04

היום קמנו מוקדם, אני והמותק. בהתחשב בשבועות ארוכים של קימה בצהריים המוקדמות, אפשר לומר שניצחתי לבסוף .

רציתי ללכת איתו לים, אבל כשגזרתי לו את הציפורניים הוא בכה כל כך וגם ההסתברות שנלך היום לים גם ככה הייתה נמוכה, אז נשארנו בבית, בדירה הבניברקית חסרת החן.

עד לצהריים עשינו את הטיול היומי לסופרמרקט הענק , פגשנו עשרות פרצופים זהים וחזרנו עם כרעי עוף ופסטה. הכנתי את זה מהר - את העוף הכנסתי לטוסטראובן ואת הפסטה העמדתי על הסיר הקטן על הכיריים החשמליות שמוצבות על הדף שאמור היה לאכלס מייבש כביסה.

כשהאוכל היה מוכן מיי צוציק לא רצה לאכול כלום. אז נס שבאה האחיינית החמודה שלי ואכלה גם. וככה סחבנו יום נוסף כשהאחיינית שלי רואה סרט בפלאפון שלי ומנתקת על כל שיחה נכנסת, והילד שלי עסוק בלקטר ולבכות שכואב לו,

עכשיו אני יושבת על המדאכה שממול הבית של ההורים שלי, הלכנו לשם כדי לחפש את הילד שתמיד משחק עם הילד שלי בשבתות.

בסוף מצאנו ילד אחר , יותר חמוד אפילו. עכשיו הם משחקים בחול המלוכלך צמוד למדגרת היתושים, ותוך כדי שאני מתקתקת אני מתה לגרד את הרגליים

שלחתי את אחיינית שלי לקנות להם ארטיקים , האשראי לא עבר, נס שיש לי כמה שקלים בתיק.

18:27 הארטיק שלה נפל אז אני משאירה את המסך על ערוץ 7 פרוזה ונכנסת שוב למכולת , המוכר חביב במיוחד אומר לילדה קחי בחינם ואני בסוף קונה גם לעצמי ולחבר של הצוציק שלי המוכר אומר 3 ב10 ומקודם הילדה לא מימשה את זה
ואני מחייכת לעצמי מבסוטה על האנשים הנחמדים שפתאום פוגשים באמצע הדרך

חזרנו לזירת המשחקים והנה אני רואה מרחוק את פייגי, השכנה הרכלנית של ההורים שלי , היא מתקרבת אליי , בחיוך ענק אומרת מה נשמע
הנה הנה היא צועדת ממולי , עם שק ענק של סיפורים , זהו אני מסיימת פה כי כבר לא משעמם לי.

אבל הוא התחושה כשהכל נגמר
אבל הוא תחושה שכלום לא נשאר
אבל הוא געגוע בלתי פוסק
שמגיע כאשר החלום מתרסק

אבל מקרין לכל הסביבה
אך היא מתעלמת ולא מגיבה
אנשים נופלים באמצע הדרך
זועקים לעזרה בכריעת ברך

אבל הוא הרצון בגוף לפגוע
ובעזרת סכין את העור לקרוע
להמחיש את הכאב בדם ודמעות
למשש את החבורה ובשקט לבכות


אבל הוא הרצון לשמור בפנים
אבל הוא הרצון לסיים החיים
אבל הוא רצון מהעולם להתפרק
שמגיע כאשר המוות נושק

באבל הלב מתקשה לפעום
הריאות כמעט ומסרבות לנשום
הגוף כולו נעצר בדממה
רוצה להיקבר עמוק באדמה

זה לא קרה להם
כשהם עשו משהו גדול
לא כשהם היו בצבא
לא במחנות השמדה
לא בנסיעה מסוכנת
ולא בהגנה על הארץ

זה קרה להם
כשהם נסעו בארץ שלהם
כשהם עמדו בצומת
כשהם הלכו ברחוב
או סתם כשהם ישנו בבית

כל אחד מהם היה אדם רגיל
אדם פשוט
אבל ביום אחד
החיים שלו נקטעו
ביום אחד
הכל נעצר
בגלל ערבי אחד
שהחליט שהוא רוצה להרוג

ועד שלא יטפלו בזה
כל ערבי שירצה
פשוט יהרוג
ואנחנו נמשיך לשבת בשקט
בזמן שהאחים שלנו
נרצחים

אוּלַי תַּנִּיחַ לוֹ
לְמֹחִי
לְדַמְיֵן פָּנִים אֲחֵרוֹת
לַחֲשֹׁב מַחְשָׁבוֹת
מִשֶּׁלּוֹ.

 

(לֹא סוֹדוֹת שֶׁלָּנוּ
שֶׁנִּלְחֲשׁוּ בַּלֵּילוֹת רַק לוֹ)

 

הַנַּח לוֹ לְלִבִּי
לָחוּשׁ אֶת פְּחָדַי שֶׁלִּי
לִשְׁמֹעַ שִׁירָה שׁוֹנָה
מֵאוֹתָהּ שֶׁשַּׁרְתָּ רַק לִי.

 

הַנַּח לְרַגְלַי
לִפְסֹעַ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת
שְׁבִיל הַיּוֹצֵא מִמֶּנִּי
וְנִגְמַר כְּשָׁבְךָ

אֵינֶנִּי

נִזְכֶּרֶת.

 

את זאת שתהיי שם שכולם ידמו גם הרבה אחרי שיכבו האורות.

את זאת שניחנה בסבלנות נינוחה

ביכולת להיטמע , מוחלת על כבודך

יודעת שבין לבין תמיד יהיו חייבים לשוב אלייך

לפעמים את כבדה וכה מעיקה שרוצים רק שתלכי

אבל אנשים מיוחדים מגלים את פוטנציאל העומק

 והנופך העשיר הטמון בעצם נוכחותך,

החש את היופי הגלום בך יחפוץ שתבואי שוב ושוב.

אבל את רק תחייכי למשאלתו בין הצללים בסוד.

כי את יודעת שרק הוא יחליט מתי תבואי ואיך .

ובינתיים, את תהיי לידו ממתינה, חולפת נוגעת לא נוגעת מייחלת בשבילו שיחווה ויגלה אותך .

כי רק המיוחד יוכל לגלות אותך ולהתמכר לשקט שאת מביאה עימך, 

דממה.

 

ירדתי על ארבע
מעין בהמה
הראש למטה
קרוב לאדמה

מתפלש בעפר
אין טוהר אין גובה
מקולל "על גחונך.."
ולפתע.. הינך!

ניצנצת כזהב
מבין החולות
פירורים משולחן גבוה
כסא התפילות

חייכת אליי:
התבלבלת בני?
אלול כאן
הנה אני