פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 188)

כְּשֶׁהַכְּאֵב שֶׁלְּךָ

חָשׂוּף

וְהָאֵשׁ שֶׁלְּךָ דּוֹעֶכֶת

וְעוֹלָה

וְהוֹפֶכֶת כְּחֻלָּה

כְּשֶׁאֶצְבְּעוֹתֶיךָ עַל הַגִּיטָרָה

מְנַגְּנוֹת

מַנְגִּינוֹת שֶׁל בְּכִי

וּתְפִלָּה

 

וְלִבֵּךְ מִתְכַּדְרֵר

וְנֶחְסֶמֶת הַגִּישָׁה

וַאֲנִי, עֲדַיִן

מְנַסָּה,

רְחוֹקָה

מִלִּהְיוֹת רְגִישָׁה

כְּשֶׁבִּמְקוֹם אֲבִיגַיִל

אֲנִי חָשָׁה לְיָדְךָ

סְתָם, אֵיזוֹ אִשָּׁה

 

אָז נוֹתַר לִי רַק 

לְהַבִּיט אֶל תּוֹךְ עֵינֶיךָ

הַיָּפוֹת

הָעֲצוּבוֹת

וּלְנַסּוֹת לִזְכֹּר

שֶׁהֵן עֲדַיִן אוֹהֲבוֹת

אני רוצה להעלות נקודה חשובה. אשמח מאוד לתגובות ואם יתעורר פה דיון אמיתי.

אני חושב שיש לפורום שתי סיבות עיקריות למה הוא לא ממריא:

דבר ראשון בגלל שכל השירים/קטעים שמתפרסמים פה הם שירי קושי/ כאב/ תסכול/ משבר וכדו'. יש לזה מספר אפקטים שמקשים על הפורום. דבר ראשון אין לך אפשרות לבקר שיר כאב כי כיוצר אתה מכיר את הקושי לפרסם שיר אישי שנוגע במקומות החשופים וכל ביקורת עלולה לפגוע שם במקומות הכואבים האלה. בנוסף, זה יוצר מעין כבדות בפורום, לטעמי הפורום הפך קצת לזירה לתמיכה רגשית (אני לא רואה שום דבר רע בתמיכה רגשית אבל השאלה אם זה הפורום והמקום המתאימים לכך). הנגזרת השלישית של ז'אנר הכאב היא שכשאדם כותב שיר/קטע לאו דווקא כיצירה המקדשת את האסתטיקה והליריות כי אם כאמצעי פריקה וביטוי עצמי אזי הוא לא חוסם את עצמו מלהעלות את היצירה במיידי וזה מוביל לבעיה השנייה:

ההצפה של הפורום בשירים. מרוב שירים לא רואים את היער, כל יום עולים עשרות שירים חדשים מה שלא מאפשר דיון אמיתי ובונה על השירים. לדעתי זה נובע מהסיבה הקודמת שבגלל שהשירים הם מצעי ביטוי רגשי ולא נתפסים (בעיני הכותבים) כאומנות אזי אנשים מרשים לעצמם להעלות גם שירים בינוניים ומטה של עצמם כי מייד אחרי הכתיבה האדם בטוח שהשיר שלו הוא הדבר ושהשיר מושלם (התחושה מוכרת לי מעצמי) ורק אחרי יום-יומיים הוא מסוגל להסתכל על השיר ולומר- "השורה הזאת לא נשמעת טוב", "הדימוי הזה צורם קצת", "עדיף להחליף את המילה הזו במילה אחרת". וכך אנחנו מקבלים שירים פחות טובים. התוצאה של שירים פחות טובים היא השטחיות של התגובות "וואי איזה מהמם" "איזה יפה ונוגע ללב" ו"נמרחתי מדמעות" זה לא תגובות מועילות. זה אחלה תגובות לתמיכה רגשית אבל לא לשיפור השירה שלנו (ואני מאמין למקווה שכל מי שנמצא כאן רוצה להשתפר). ככל שיהיו פחות שירים כך התגובות עליהם יוכלו להיות מועילות ומפרות יותר.

ומותר גם לכתוב שירים שמחים, יצירה לא חייבת (היא אמנם יכולה) לצאת מתוך כאב.

מוזמנים לחלוק עליי.

אני פרקתי את כאבי. תמכו בי...

היה ערב חשוך
התאורה פה מקולקלת
אשליה של לפנות בוקר כששבע בערב
ואתה קטן הקומה הגיבור
מחכה איתי ברמזור

האדום התחלף לירוק
ואתה צועד לידי
כשאני מתמהמת מול חלון ראווה
אתה נצמד לקבצן מקומי

פניתי שמאלה
פנית שמאלה
פניתי ימינה
המשכת קדימה
נפגשנו באמצע עיקול
שתינו על העיגול



אתמול ראיתי איך נידנדת כאן רגליים
שעות
איך חיפשת מטבעות
איך תחבת בורקס שלם לפה
חשבת שאף אחד לא רואה

ואתה בקול של ילד טוב
שואל אותי מה שם הרחוב

למה הכאב
חוגג כאן,
בעולם
בחגיגה
של דם ודמעות,
שקופות

למה ילדים
טהורים
מאבדים את התום
בחסות האופל,
המוות

(ולמה אנחנו רואים
את היופי של
הכוכבים
הזכים
רק כשהם,
אינם.)

💔

אני צריכה לכתוב ברכה לחברה שמיתחתנת. אפשר איזה כמה משפטים יפים ועמוקים, 

ולעזור לי לנסח הודעה יפה..כי אני גרועה בלכתוב טוב

פתאום זה בא
ככה באמצע המסיבה
מסתכל קצת לבפנים
נים ולא נים

התחלה חדשה התחלה ישנה
שיעור על חכמה דעת ובינה
תקוע אי שם בזה העולם
כנוע פה ושם מפיל את הסולם

חושש להתחיל ואז להתייאש
בושש לו ולוחץ הלב הגועש
אולי נפסיק, אולי הכל טעות
טובע בים עם אי ודאות

החיים עוד לפניך לך תטרוף אותם
השמחה כבר אחריך תהיה כבר בנאדם
הרי בסוף הכל זה אהבה נכזבת
ותמיד תמיד הבחורה עוזבת

מח ולב רצון וכאב
תכלית האדם להיות שליו
אך אין אתה בן חורין להבטל
עזוב עזוב אחי, בא נתמסטל

-אצלי באמת שליו. רגוע. עברתי דרך.

-ולמה אני לא,למען ה'?

-את שמה לב ששוב את מזכירה אותו?

-אני לא מפחדת מדתיים,אני מפחדת מלחטוא לעצמי. הבדידות הדוקרת הזאת

כשאני מתנכרת אל "אשירה". אבל מי את "אשירה"?(מתוסכל) .

ילדה טובה ירושלים ותלבושת אחידה,או מכנסיים אסופים לתוך בלנדסטון בלוי ושיער בלונד שטני

מתנופף ברוח,ומחשבות,שמשום מה לא עפות גם בחורף הקר הזה.

תהתה לעצמה והגניבה מבט שואל לחבר שהכירה  זה אך לפניי חודשיים.

-אני אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך איך שאת,מצידי עם מטפחת,אפילו ג'לביה.

-כפיר,אתה יודע שאם יש לי אלוקים-הוא גדול יותר מכל הבדים שבעולם.

-אני יודע. אז למה את מתעקשת?

-אני גדלתי על משהו,זה ספוג לי בדי אנ איי, גם אם לא ארצה.

וזה כל כך מבלבל,אתה לא מתאר לעצמך.

-תנשמי. תרפי. בא נעצור כאן,נשב על גלידה.

-אלוקים שלי גדול יותר מכסף,שהוא פשוט לא מצליח להיכנס לארנק הקטן והבלוי שלי.

-תגידי את רצינית? עיזבי! עליי! אבל תבטיחי לי שאת עוזבת תמחשבות שלך וחוזרת

לאודישנים,ולחבר'ה,ועושה משהו עם עצמך.

-מה שבטוח,אלוקים שלי לא יכל למצוא לי חבר יותר נדיב ממך.

-וסבלן. יש לי את כל הזמן שבעולם.באמת.

עד שפשוט תתמקדי, תקשיבי לעצמך. עיזבי את העולם והקולות בראש.

-(חיוך,הקלה,נשיפה)

-אז מה נזמין,כפיר?

-פררו רושה. הולך טוב, אה?

-כן,רק אולי הפעם סורבה?

-כרצונך.

-אני דווקא מאוד בקטע של ה..פררו משה הזה

-(מבט תמה),נו?

-אכלנו הרגע שניצל,אני לא מסוגלת.

-(מסתכל עליה בכיווץ גבות , מתחייך),

אין בעיה,פעם הבאה עלייך

אורי יושבת על הכיסא בכיתה, כנועה, בלי שום הבעה ועם עיניים בוהות ולא ממוקדות. מה הטעם, לעזאזל. היא מניחה את הראש על השולחן, מנסה לברוח מהמחשבות שעוטפות אותה. היא שמה על הראש את הכובע של הקפוצ'ון, את הפשמיכה מסובבת על העיניים, וזהו, היא כבר לא פה יותר. היא מטיילת בנבכי המרירות והחושך שעוטפים אותה, ממש כמו החולצה והסריג והקפוצ'ון והפשמיכה שעוטפים אותה טוב טוב. די עם העולם הזה כבר, היא חושבת בכעס וכאב. כאב שהיא יודעת שלאף חברה אין סיכוי להבין. חברה.. מה זה בכלל. כולן שקרניות, את זה היא כבר יודעת. אלופות בלחרטט אהבה. ומי שלא יודע את זה הוא סתם שוטה או תמים, היא חושבת בעצב. היא שוקעת בתוך הכאב והבור השחור,עוד, עוד... ובכלל אין לה כוונה לצאת, כי הכל שקר וטינופת ולא פייר ומפגר. היא רוצה לצרוח. 

שיעזבו אותי בשקט כבר, היא מתחננת בתוכה. גם כן אחת כמוני.. לא שווה לכם להתקרב אליי בכלל. כן, תשארו שם רחוק, מצוין. חבל שתכירו מישהי כזאת מגעילה ודוחה ומכוערת כמוני. זה רק יהרוס אתכם. 

היא נרדמת די מהר, מתפללת שלא תתעורר ושהכל זה בכלל חלום. וכשהיא מתעוררת, עדיין באותה תנוחה כמקודם, היא רוצה להיעמד על הכיסא, לצעוק את כאבה, שידעו, שידעו שכואב לה. שהיא לא מפסיקה להתייסר. והיא רוצה שידעו, אבל גם בכלל לא רוצה שיתקרבו אליה מרוב שהיא רעה. והיא לא רוצה ורוצה ושוב לא רוצה, והיא רוצה לבכות ולא יוצא, והיא רוצה חיבוק ואהבה בחינם, בלי לבקש. היא רוצה שירצו אותה כמו שהיא, והיא רוצה לרצות את עצמה, והיא רוצה שיהיה הוגן, והיא רוצה לזעוק את נשמתה.

אבל אורי ממשיכה לשבת על הכיסא, עיניים עצומות, וכל השכבות שעליה מסתירות אותה, ומחבקות אותה, ומחביאות אותה. אבל מבפנים היא עוד ממשיכה לרעוד.

בסייעתא דשמייא ובשמחה תמידד
אני מסתכלת, וזה כואב

כואב לי להסתכל, להיאבק
אני רוצה בזה, אני ככ רוצה, אבל אני פשוט לא יכולה
החומה. החומה מלפנינו, אבל כמעט ואף אחד לא רואה אותה. אני צריכה להיאבק כדי לראות אותה.
זה לא שאנחנו עיוורים. אנחנו טובעים. אנחנו טובעים בביצה מאז שנולדנו.
ככל שאנחנו נאבקים יותר, אנחנו טובעים מהר יותר. אנחנו נאבקים להזכיר לעצמנו למה אנחנו שם, אבל לא תמיד התזכורת מספיקה. לפעמים אנחנו טובעים תוך כדי המאמץ לזכור, המאמץ להסתכל, ואנחנו טובעים

ואנחנו כבר לא רואים אותה שם

אנחנו לא רואים כלום

לא רואים למה אנחנו כאן.

כי מבחינת האנשים שטבעו, הביצה היא כל מה שיש. החומה נמוגה, ומי בכלל זוכר שהיא זוכר שהיא כאן.

הביצה היא מה שיש, ומי צריך עוד?
האמת היא, שבידי כל אדם כאן יש את הכוח לצאת. למשוך את עצמו מהביצה, להיות חזק ממנה, לפרוץ את החומה, ולהגיע למקום שכולנו חשקנו להגיע
להגיע לשם, למקום, לבית, לאבא

למקום שלנו, למטרה

אבל קשה כל כך לצאת מהביצה
ראיתי אנשים רבים, טובים ולא טובים, שטבעו בסוף
טוב, מה הפלא
גם אני טבעתי פעם

לא ראיתי כלום מלבד מה שהיה לי, לא ראיתי סיבה, לא הרגשתי משיכה

כי משהו אחר משך אותי

אבל הצלחתי, הצלחתי למשוך את עצמי בחצי הדרך למעלה.
לא לגמרי. ועכשיו אני טובעת בקצב מסחרר יותר מבהתחלה
וכל כך הרבה אנשים שחשובים לי כבר טבעו, ואין לי כוח להחזיק את עצמי ואין לי כוח להיאבק
אולי פשוט אחזור

אבל אסור לי
כי החומה כאן, והיא מזכירה לי למה אני כאן. והיא מזכירה לי. פשוט מזכירה.

ישנם אותם אנשים בעלי מזל שיצאו, ופרצו, והם שם ישנם אותם בעלי מזל, שהסביבה שלהם מחנכת אותם להביט למעלה, לחומה, ולצאת. ולעשות אתזה ביחד.

אני לא כזו בעלת מזל. אבל אני נאבקת

להסתכל

לזכור
כן אני טובעת
אני לא בטוחה שאצליח לעלות
אני מפחדת שאראה את הביצה ,ורק אותה, כמו פעם

אבל בינתיים אני נאבקת
ואני מתפללת שההוא שם מאחורי החומה, נאבק גם הוא

בשבילי

יושבת

כותבת

רוצהלבכות

אבל מתאפקת

מה

 אני גדולה

לבכות?

זה לא בישבילי.

ואז.

בא הקול 

ואומר.

כן

תבכי

תשחררי 

תפרקי 

כן את הלב 

תורידי ממנו.

הוא כבר לא עומד

על הרגליים

הוא בוכה לך

שתורידי ממנו

נו 

כן

תקשיבי לו

נו

ילדה 

תשחררי

אבל

למי לפרוק

לאוויר?

הרי אף אחת

לא מדברת איתי

עכשיו

בשעה הזאת

אז מה שנשאר 

זה רק הקב"ה

שתמיד שומע

ורוצה אותי

קרובה אליו

אבאלה 

אני ככ 

רוצה אותך

 

עננת העבר מסוככת על פניך,

ועל עברך מרחף ערפל.

ואין קרן אור,

שתבקיע בקול,

את חומות השתיקה המגוננות על חייך.

 

ואין כל זאת,

אלא שקר אמיתי,

שסוחף וסוחב כבר שנים,

סודות על סודות של שקרים לבנים,

וקשרים נוגים וישנים.

 

אולם, 

המחר שיגיע, אינו מכיר את קודמו,

וגשם מטהר יביא עימו,

שירה הנחצבת מעומק הרקיע,

המפלסת דרכה אל ביצורייך שתבקיע.

 

זו תקווה.

שטרם תבליח מפינות נידחות,

תחכה לסימן מעינייך.

שיזהר אף מעט,

על שיממון פניך,

כמחכה לאורך שיפציע.

נִכְנַסְתִּי לַפְּסִיכִיאַטְר,
וּכְבָר מֵהַהַתְחָלָה,
לֹא רָצִיתִי
לִרְאוֹת אוֹתוֹ יוֹתֵר.
הוּא הִבִּיט בִּי עָמֹק עָמֹק בָּעֵינַיִם,
כְּמוֹ שֶׁמַּבִּיטִים
עַל חוֹלָה אֲמִתִּית.
כָּזוֹ עִם קַרְנַיִם.
אֵיךְ הִגַּעְתְּ לְכָזוֹ תַּחְתִּית,
אֵיךְ אַתְּ לֹא בָּאִשְׁפּוּז,
הִשְׁלִיךְ בְּבוּז.
הָיִית צְרִיכָה לִהְיוֹת שָׁם מִזְּמַן,
אֵין לָךְ מָקוֹם בֵּין הָאֲנָשִׁים.
אַתְּ לֹא שָׁוָה בֵּין שָׁוִים.
אִם אַתְּ שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת,
יֵשׁ בָּךְ מַשֶּׁהוּ
אֵיךְ אוֹמְרִים
קְצָת מְשֻׁגָּע.
וְאִם אַתְּ חוֹתֶכֶת אֶת עַצְמֵךְ,
אַתְּ קְצָת לֹא שְׁפוּיָה.
נִפְגַּעְת כְּשֶׁהָיִיתְ קְטַנָּה
אֲבָל מָה זֶה בֶּאֱמֶת מְשַׁנֶּה
בַּסּוֹף אַתְּ פֹּה
בַּקְּלִינִיקָה שֶׁלִּי
מְטֻפֶּלֶת
עִם נֶפֶשׁ חוֹלָה.
קְחִי בְּבַקָּשָׁה צִיפְּרַלֵקְס
אוּלַי גַּם לְפוֹנֵקְס,
הֵם יְאַזְּנוּ אוֹתָךְ.
אֲנִי מַבְטִיחַ.
אֲנִי מַכִּיר עוֹד הַרְבֵּה חוֹלִים כָּמוֹךְ.
אׇת מְבִינָה?
שֶׁאֲנִי הַבָּרִיא וְאׇת ה-חוֹלָה?
קְצָת סֵדֶר בְּבַקָּשָׁה.

וְהוּא,
הוּא לֹא רָאָה,
לֹא רָאָה שֶׁיֵּשׁ לִי לֵב
וְגַם אֲפִלּוּ נְשָׁמָה עֲנָקִית.
שֶׁיֵּשׁ לִי רְגָשׁוֹת
וַאֲפִלּוּ מַחְשָׁבוֹת (לֹא שָׁוְא)
וְשֶׁאֲנִי גִּבּוֹרָה,
נְבוֹנָה,
וּמִתְמוֹדֶדֶת.
נִלְחֶמֶת יוֹם יוֹם
בִּשְׁבִיל לְהִשָּׁאֵר.
וּבְקִצּוּר
הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹתֵר בְּרִיאָה,
מִמְּךָ,
הַפְּסִיכִיאַטְר.

אני רוצה לחזור להיות ילדה, עם שוקולד על הפנים ועם שוקולד בלב. אוו, שוקולד בלב. הלוואי שהיו מוכרים כזה בסופר, או משתילים לב כזה בבית חולים. או שפשוט הייתי מצליחה לסלק מהלב שלי את כל המרירות, ולהשאיר שם לב של שוקולד, מתוק וטעים ומעורר. שוקולד זה מדבק, ולב של שוקולד זה בכלל. 

מכירים את זה שאוכלים משהו מתוק, ואז שותים תה? ולא משנה כמה סוכר יהיה בתה, זה פשוט לא יהיה מתוק?

אז אנחנו צריכים למצוא את הסוכר הזה שבתה, שבתוכנו ובתוך אחרים, כי הוא קיים, הוא שם. לפעמים פוגשים מישהו שהמתיקות שלו כזו מסנוורת, עד שהאחרים נראים לגמרי חסרי טעם. אבל הם באמת מפוצצים בסוכר! זה אנחנו שצריכים ללקק את השפתיים, לעצור, לחפש איך אפשר להרגיש את הסוכר. כי גם אם טעמנו את טעמו הטוב של השוקולד, זה לא אומר שהסוכר הוא חסר ערך.

פשוט צריך למצוא דרך להרגיש אותו.

הדמעות עומדות בעיניים
מנסות לצאת
צריך לתפוס אותן חזק בפנים
שלא יראו אותה שבורה
רק שלא ידעו שהיא בוכה
עוד מעט
יהיה לה שקט
ואז תיכנס למיטה
תתכסה בשמיכה עד מעל הראש
ותבכה
בשקט
בלי קול
רק הדמעות ירדו
עוד מעט
היא תפרוק בשקט
לעצמה
העיקר שאחרים
לא יראו אותה שבורה

בין הסוד ליין
איבוד שליטה והתכחשות
צחוק חלול ורגש מת
בריחה מרגש אדישות

 

בין דוק דמעה לעין
מסתתרת אכזבה
תקווה שבורה ונאלמת
מרדף אבוד אחר שלווה

 

בין היום לליל
רגעי משבר, דקות חולשה
שעון דופק ולב פועם
רעב רגשי לקצת תחושה

 

בין הבור למים
קרב מכור וריק גדול
לב אכזב, צמא לרגש
בורות כאב מיום אתמול

טוב חיימ שלי אני מצטערת עך הכל באמת שזה לא היה מכונה רעה אז הנה הגיע לו כך פתאום חודש אלול ופלק מתחילה שנה חדשה דפ חדש ממש עוד כמה ימים ופתאום אתה נזכר בכל מה שעוללש לכל מיני אנשים לכול הצער שגרמת להם עם איזה משפט שלהם נכנס עמוק בלב כמו איזה סכין חד שלא יוצא והוא יושב שם ולאדם אין שום כוחות נפש להוציאו משם למרות שהוא בכל ליבו רוצה. ויודע שזה טוב בישבילו.! אבל הוא מעדיף ךהצטמק בצד ולא להגיד את כל אשר על נפשו ולא לספר. ואז באיזה שהו שלב לאדם כבר אין שום כוח להחזיק מעמד עם סכין תקועה בלב אז הוא נופל מאבד ביטחון שוכח מי הוא היה הוא הופך לאדם חלש שלא אומר מילה רק סוחב בלי לפרוק כלום. האדם נכנס לדיכאון שמוביל ךעצבות וייבוש. וככה מתהלכים להם אנשים בעולם פגועים עם סכינים בלב ומלא עצב ודיכאונות ואפ אחד לא שם לב אליהם כי הם לא בולטים בשטח מרוב שהכניסו להם כ"כ הרבה סכינים בלב. ויש סיכוי שמי שהכניס את הסכין בכלל לא חשב מה יכול ךקרות למה הוא יכול להוביל אדם לכמה רע מילה אחת גרמה זה מראה עד כמה זה נכון מילים יכולות להרוג אפילו לא במובן הפיזי אלה הנפשי אדם שבור מבפנים הוא כלום. והכל התחיל ממילה קטנה שילד החליט להגיד אז ךפני הרבה שנים וזה מה שהיא גרמה. לכן באתי כאן ועכשיו לבקש סליחה ומחילה מכול הלב עך כל מה שגרמתי וגרמתי ורבה לא אומרת אם פגעתי אומרת שפגעתי כי ברור לי שאת פגועה ממני כ"כ על כ"כ הרבה דברים לא טובים שעשיתי שעוללתי וכאן עכשיו שמתחילה שנה חדשה כל אדם מחליט מה טוב לו במה הוא צריך שיפור ממה הוא צריך להתרחק מימי הוא צריך להתרחק ולמה ולמי להתקרב. זהו זה מה שבאתי לספר. מקוה שתביני את מה שאני מחביאה בן השורות.
אז מה שאני באה להגיד לעולם...
שימו לב תבקשו סליחה אמיתית מהלב גם אם אתם בטוחים שלא פגעתם כי אולי אתם לא חושבים שפגעתם אבל מישהו כן נפגע.

מה אכזר זה העולם

הנאה הזה

כאב חבוי ונעלם

ומתחזה

לאהבה מאכלת

להט נעורים

חיבה חסרת תוחלת!

עגבים!

המובחרות בשנותיי

הוקרבו

על מזבח ערגתי

עלומיי

אהבָתי

 

מה אכזר זה העולם

מה נאה אתה

בדמיוני

כל יום שעובר
מחזק בי את ההרגשה
שאני צריכה לעשות את מה שהלב שלי מבקש כבר מזמן
כל יום קובר
לב קטן של אישה
שניסה כל כך הרבה להסביר , ונשרף והעלה עשן

עוד יגיע הרגע שאצעק על עצמי
לא זה לא יעזור לסטור
הטיפשה הזאת
עיקשת
כל כך מטומטמת
לו רק תשכילי עכשיו לעשות לפני שהזמן שלך יגמר
אבל את בשלך מנמנמת והנה חלון ההזדמנות עובר

אולי
תהי
קשובה
אולי יש עוד תקווה

יש פה כמה עצות לכתיבה, מי שרוצה להסתכל -

 

דיון - עייצע'ס לשיפור כתיבה, עד 36 מילים לעצה

 

זה קצת מיועד יותר לפורום של כתיבה מקצועית, לא צריך להתייחס ממש לכל מה שכתבו שם.