כואב..
נגע בי..
אהבתי את הניגוד בצבעים בין ההתחלה לסוף.
תודה
אךך זה שורט...
טלטל אותי ממש
כתוב מהמם!
והבית האחרון כל כך יפהה!
מרגישים במילים את הכאב..
אני אוהבת את הכתיבה שלך, היא מיוחדת ממש.
עשית צעד עצום זה אהבה אמתית לסבא
קשה..
תודה על השיתוף בהתמודדות.
מקווה מאד שיהיו לי כוחות, זמן ויכולת להמשיך לעבוד עליו.
אני ממש רוצה לקבל ביקורת.
כותבת בעיקר בגלל זה.
אז ממש מבקשת, תבקרו, תעירו, תפרטו. בכל הכוח.
אפשר גם לפרגן, אבל לא להסס. זה לא יפיל אותי, אני יודעת שזה עוד לא ערוך וצריך לעבור עוד המון עיבודים. וגם באופן כללי זה מאד יעזור לי ללמוד איך לכתוב.
אם יש לכם כוח ורצון, כמובן.. 
תודה מראש
היא פקחה את עיניה. החדר היה אפלולי, ופטפוטים חרישיים נשמעו מהצד השני של הווילון, שם שכבה האישה המבוגרת, עם
העיניים הטובות, שארי ידעה לזהות כי היא אישה חרדית. מדי כמה שעות נכנסו אליה מבקרים, בחור עם מגבעת שחורה, ושתי
נשים צעירות עם עגלה, כנראה ילדיה של האישה.
רוח קרירה חדרה פתאום מבעד לחלון הפתוח וארי הצטמררה. היא הרימה את מבטה אל השעון התלוי על הקיר, הוא הורה על
השעה חמש. אחמד אמר שיחזור בשש. אז יש לה שעה שקטה עכשיו, חופשיה מעיניו השחורות ומנוכחותו המאיימת, המעיקה.
קולות הפטפוטים והצחוק התגברו מעט במיטה שלצידה, וקול בכיו של תינוק נשמע מהחדר הסמוך. קול הבכי החלוש העלה בארי
תחושה נעימה, מתוקה, של ציפייה והתרגשות. עומרי שלה, תינוק קטן ומתוק שלה. מחכה לה בין כל התינוקות הזעירים. פתאום
עלה בה דחף ללכת ולראותו, להתנחם מחמימותו וריחו המשכר. אם היא תמהר תספיק להיות איתו מעט לפני שאחמד יגיע.
היא התרוממה, הורידה את רגליה אל הרצפה הקרירה והיטיבה את חלוק בית החולים שלה. לרגע חשה סחרחורת, תוצאה
מהשכיבה הממושכת, ואחריו פסעה לכיוון דלת החדר, ומשם- למסדרון. המסדרון היה ריק, מלבד שתי נשים צעירות ששוחחו על
ספסל מול אחד החדרים.
היא תרה בעיניה אחר אחות פנויה, ועיניה פגשו בדמותה הפעלתנית של מיה, האחות הנחמדה שסייעה לה קודם, היוצאת בזריזות
מאחד החדרים, גוררת איתה עגלת בית חולים עמוסה בבקבוקונים ומזרקים.
"סליחה, אחות?" פנתה אליה ארי בהיסוס, ומיה הרימה אליה את עיניה בחיוך נעים, "כן, חמודה? מה שלומך? צריכה עזרה?".
ארי חייכה במבוכה, "יש אפשרות שאלך לראות את התינוק שלי?" שאלה בשקט.
האחות החביבה ליוותה את ארי לחדר התינוקייה, וגלגלה אליה את העגלה הקטנה, השקופה, עליה הייתה מודבקת מדבקה כחולה
שנשאה את השם 'אחמד אל-סעיל'.
ארי הודתה לה בחיוך, והושיטה שתי ידיים אל תינוקה הקטן, הזעיר. היא הרימה אותו בעדינות, בזהירות, והניחה אותו בחיקה.
"עומרי שלי, קטנטן" היא לחשה, ועיניה התמלאו דמעות כששאפה את ריחו הנעים, והביטה בפניו האדומות המקומטות.
תווי פניו הזעירים הציפו את ליבה באהבה ובנחמה, מפיגים מעט את הכאב והבדידות שמילאו קודם את ליבה.
היא הוסיפה ללחוש לו מילים בקול נמוך, כשצלילי מנגינה עליזה חדרו לפתע לתודעתה.
"כן רני," היא שמעה את קולה של האחות הצעירה. היא הרימה את מבטה וראתה כי היא קיבלה שיחת וידאו במכשיר הנייד שלה.
מיה השמיעה צחוק קצר ועליז, והשיבה לזה שמעבר לקו, "כן, אני תכף מסיימת, אתה צודק.." היא השתהתה לרגע, מאזינה לדבריו
של אותו רני, ואחר השיבה, בקול חרישי יותר.
ארי הקשיבה לצלילי קולה של האחות הצעירה, ותחושת כאב וקנאה הזדחלה לליבה. היא נשמעת כזו שמחה, מאושרת, ודאי חייה
יפים ופשוטים, ואני.. צעירה ממנה בכמה שנים, וחיה כמו שפחה, רק סובלת.. דמעה חמקה מעיניה ונספגה בשערה.
היא הרכינה את מבטה שוב, אל האוצר הקטנטן שלה, 'ואת הילד הקטן שלי אני מכניסה לכאלו חיים..' השלימה בעצב.
דלת התינוקייה נפתחה לפתע, וארי שמעה קול צעדים מהירים המתקרבים לכיוונה. היא הרימה את ראשה במהירות, וליבה התכווץ
בפחד. אחמד.
בזווית עינה ראתה את מיה מרימה אליהם את עיניה ומביטה בהם בעניין.
אחמד התקרב אליה, גבותיו מכווצות בכעס, עיניו בוערות, "ארי!" הוא לחש בזעם, "מה את עושה פה? ומי אישר לך להניח את
הידיים המטונפות שלך על עומרי?" קולו התרומם מעט, אך נותר נמוך. "אני.. כן, סליחה.." היא פלטה בחיפזון, והרימה אליו את
עומרי הקטן.
הוא תפס בו בעדינות והוסיף, "נו קדימה! תחזרי מיד לחדר שלך!" בטון זועף.
ארי התרוממה על רגליה, ופסעה במהירות לעבר דלת הכניסה.
רגע לפני שיצאה, העיפה מבט מהיר לעבר מיה. משהו בהבעתה היה נראה משונה, כאילו הייתה מזועזעת, המומה, נחרדת ממשהו
ששמעה.
אשמח לדוגמא, לא הצלחתי למצוא למה התכוונת. או שלא הבנתי אותך בדיוק.
ותגידי, את חושבת שמיותר הרווחים הגדולים בין השורות? התלבטתי אם להשאיר את זה לפי הרווחים הרגילים, ובסוף חשבתי שזה נראה צפוף מדי.
מה את חושבת?
רעננתי עכשיו את הדף ופתאום אני רואה את הרווחים שאת מדברת עליהם.
לפני כן זה לא היה נראה ככ, סתם פשוט שורות שלמות, עד הסוף.
ברור שזה נראה מוזר.
באסה שאין לי איך לערוך
🙂
איזה יפה זה.
את מצליחה לתאר ממש את המציאות
זה מרתק אותי.
לדעתי הכתיבה הזאת מעולה בינתיים.
מחכה להמשך..
תודה איזה כיף.
אשמח לביקורת.
ותגידי איך את רואה את הדף, המשפטים מסודרים בצורה נורמלית, או קטועים?
לא יודעת למה זה קרה🤔
מופנה גם ל- @שרה את חייה
עם רווח די גדול בין השורות.
הייתי אולי בהמשך מתארת את הבדידות שלה יותר למרות שגם עכשיו מרגישים את זה.
מעניין לקרוא סיפורים על "עמים אחרים"..
אני לא מאמין. לא, לא מסוגל לחשוב על זה. מה קורה פה, אלוהים.
זו לא היא. הוא לא ראה נכון. בוודאי התבלבל, מהפלאפון הכול נראה שונה. ואולי סתם נזכר בה, והלב הבוגדני שלו בחר לקשר תווי פנים, עיניים, ותלתל אחד, לזיכרון ישן. אהוב. כואב.
ערן טלטל את ראשו, מתנשם בכבדות, ואז הרים את הנייד וחייג שוב למיה.
"רני," מיה התנשפה. "רני מה קורה, תדבר איתי, אתה מבהיל אותי.." מיה שעל המסך הקטן הייתה חיוורת. היא בעצמה עוד לא עכלה את מה שאמר לה, במילים מבולבלות, בשיחה הקטועה שלהם לפני רגע.
"מיה, בבקשה בבקשה, תלכי לראות שזו לא היא," ערן דיבר בקול מגומגם, מבועת. אימה גדולה שררה בתוך ליבו.
אם זו היא, מה אני אעשה, אלוהים. מה.
"ערן, אני הולכת לבדוק, טוב?" מיה ניסתה לאלץ את עצמה לדבר בטון רגוע, ידע ערן. הוא שמע את הבהלה והבלבול שאחזו גם בה.
הוא ניתק, ונשכב על הספה. עוצם את עיניו, מתמכר לזיכרונות, לתמונות החיות, המוחשיות, שעלו וצפו מול עיניו.
"אז אמא, אנחנו יוצאים.. כן?" הוא שאל, והעלה מבט מתחנן על פניו. אריאנה חלפה על פניו וצחקה למראה ההבעה המגוחכת שלבש. ערן חייך לה בתגובה.
אמא התמהמהה בתשובתה, "נו, אמאאא-" שירי ניגשה אליה, והתרפקה עליה בטון מתפנק, "אנחנו יכולים לצאת? זה יהיה כל כך כיף!"
אמא חייכה בדאגה, בהבעה מסופקת, "אני לא יודעת, חמודים, זה קצת מפחיד אותי.. להיכנס ככה לבד אל המים. למה שלא תחכו למחר ואבא יוכל להצטרף אליכם?" בררה שוב, למרות שכבר ידעה את התשובה.
"נו, אמא," התמרמרה אריאנה, "זה פחות כיף שאבא בא, אנחנו רוצים לצאת רק אנחנו, הילדים.."
אמא קימטה את מצחה, חשבה מעט.
"נו," נאנחה, "ערני, אני יכולה לסמוך עליך שהכול בסדר ואתם אחראיים?"
ערן הנהן בחשיבות. צחוקה המאושר של שירי ליווה אותם בכל הדרך אל המעיין.
הוא פקח את עיניו במהירות.
לא מסוגל לחשוב על זה. לא רוצה להיזכר בזה, די!
אגרף את כפות ידיו במאמץ. מנסה לשווא להוציא את התמונות מהראש.
הצרחה של אריאנה, אותה הוא לא ישכח אף פעם. את הצרחה המבועתת, חסרת הנשימה-
"ערן!!" אריאנה צרחה, שאגה, וזינקה על רגליה.
ערן נחרד, הסתכל על המעיין, לכיוון אליו הצביעה ידה של אריאנה. שירי! שאגה בתוך ראשו. מה היא עושה שם, איך נכנסה ולא שמנו לב. רגע אחד ישבה ופטפטה לצידו, ורגע לאחר מכן, צפה במים, השערות שלה מתערבלות סביב הפנים, דוממת.
הוא הרים את עצמו בבת אחת, קם מהמיטה. החדר נעשה אפלולי מעט. השמש שקעה לאיטה, והוא לא הדליק את האור. ניגש אל המתג, לחץ עליו. החדר הוצף באור לבן. חזק. מסנוור את עיניו העייפות. ערן מצמץ, ואז הסתובב ופנה אל פינת החדר, לשולחן הכתיבה, העמוס בניירות וקלסרים.
התיישב על הכיסא. ביד אחת פינה לו רווח צר על השולחן, והשעין את הראש על יד ימין. אצבעותיו מכסות את עיניו, מנסות למחוק תמונות קשות. צרובות.
הפנים של אמא בלוויה. הבכי של אבא כשהארון הקטן של שירי עמד לפניהם. מתחת לתכריכים הצליח ערן לזהות תווי פנים של הילדה המתוקה והתוססת שלו, שירי שלהם הקטנה, מה היא עושה שם, שאג בתוך עצמו.
והשבעה. הימים רצים. אריאנה שותקת, רחוקה ממנו, על הרצפה. אבא ואמא יושבים אחד ליד השני, העיניים של אמא אדומות. נפוחות. אבא לא מסתכל עליו. כשערן מגיש לאמא כוס מים, בערב השני, היא ממלמלת משהו. לא מחזירה אליו מבט.
רגע. הלב של ערן התחיל לדפוק בקצב מהיר יותר. מחשבה משוגעת נכנסה לו לראש. הוא הסתובב, מחפש בעיניו את אריאנה. התקרב אליה, "אריאנה," בקול נמוך. אריאנה נרעדה. היא הרכינה את ראשה במהירות. עיניה עצומות. "אריאנה," ניסה שוב, בקול מוזר, "תסתכלי עלי רגע," מתחנן. אריאנה הרימה את ראשה והביטה בו. בתוך העיניים היפות שלה, החומות, מלאות העצב והיגון, הוא הצליח לזהות את המבט הזה. מבט של ניכור. ריחוק.
מבט מלא בהאשמה.
הוא שמע כמו צווחה עולה בתוך אוזניו, מכאיבה לו כל כך. 'אתה אשם!! אתה אשם! הם כועסים עליך, אם לא אתה ופזיזותך, שירי עוד הייתה כאן איתנו!'
גם עכשיו ערן התנשף, כשהוא נזכר במבט של אריאנה. הוא לא ישכח אותו בחיים. כשהוא חושב עליה, על פניה ועיניה, הזיכרון החזק שעולה בו, הוא של ההאשמה שצרחה אליו מתוך עיניה.
הוא התנשם בכבדות, מנסה להכניס אוויר אל הריאות, מרגיש שהוא הולך ונחנק מרגע לרגע. אחר כך התמונות כבר רצות מול עיניו, לא עוצרות.
"אני לא מסוגלת להסתכל עליו בעיניים," ערן עמד מאחורי הדלת ושמע אותה, את אמא לוחשת לאבא, "אני מרגישה שזה הוא. שהוא לקח את הבת שלי, שהוא לקח לי את שירי.." ואמא פרצה בבכי מר. אבא לא ענה, רק חיבק אותה שם, מעבר לקיר, ומלמל לה מילים מנחמות, מלאות בצער.
ואז הגיע הצו מהצבא, כמו קרש הצלה גואל, הנשלח אליו. ערן לא חשב פעמיים. הוא התייצב מיד. ברגע הראשון. כן, כן, לצאת מפה, לצאת מהתופת. כך ממש הרגיש.
לצאת מהבית שמלא ברגשות כעס וטינה, במבטים מתנכרים, בלחשושים והסתודדויות.
אבא ואמא לא התנגדו, וגם לא תמכו. בכלל, מאז הפטירה של שירי, לא נשמע קולם בבית. אמא הייתה בוכה בלילות, וגם בימים, אבא היה תמיד לצידה. תומך, מנחם, מנסה לשווא להתנחם.
ואריאנה.. אריאנה השתנתה. לא אותה ילדת קסם אנרגטית, מלאת פעילות וחדווה. אריאנה הזו קמלה. אריאנה של הבית בלי שירי נותרה ילדה שקטה. מבט מרוחק תמיד על פניה, והיא מסתגרת בתוך עצמה. לא משתפת. לא שואלת, לא מחייכת.
גם על הגיוס של ערן, הגיבה ב- "אה", וערן, שחשב שתוציא עוד מילת השתתפות כזו או אחרת, קם ממקומו בכבדות לאחר כמה דקות, כשקלט שהיא כבר עסוקה במחשבות אחרות.
הוא בילה שנתיים משוחררות, כמעט ולא חזר לביתו, גם בשבתות וחופשים, תמיד התנדב להישאר, לא הצליח להכריח את עצמו לחזור הביתה. בלילות, רגע לפני שנעצמו העיניים, היה צף באזניו המשפט של אמא, דוקר אותו, מייסר, "לא מסוגלת להסתכל עליו.. הוא לקח לי את שירי..".
אחרי הצבא, חזר ערן הביתה. כעת הוא נזכר ברגשות המעורבים שהתמלא בהם, כשחזר להתגורר בביתו, ניסה לחזור לחיק המשפחה.
הדלת נפתחה, ערן נקש פעמיים בעדינות, ונכנס אל תוך הבית. על גבו התיק הענק, ובעיניו- נמהלו מבוכה וגם פחד. אמא ישבה בסלון, קראה ספר. כשנכנס, היא הסתובבה אליו, ולרגע, הוא זיהה את הרגע ההוא, משהו במבטה, בעיניה, ניצת באור רך, מתגעגע.
"אמא," הוא היסס, חושש, תועה, "חזרתי..". הוא התקרב אליה, עוד צעד ועוד שתי פסיעות, התיישב לידה בחשש, על הספה. אצבעותיו ממוללות במבוכה את כיסוי הכרית הפרחוני. שניה של שקט, והוא נשא אליה שוב את עיניו, מייחל למצוא שם שוב את המבט ההוא, מבט של אם לבכורה, והתאכזב.
ערן נזכר באכזבה הזו. כאילו לקח מישהו את ליבו, שכבר היה שרוף, דהוי, והצית בו ניצוץ קטן. הפיח בו רמז קלוש לתקווה, לאהבה, לסליחה. ואז נעלם הניצוץ, אמא לא הצליחה לסלוח. כשהביטה בעיניו, חש ערן כי היא מביטה בעיניה של שירי, בשערה היפה, שומעת את צחוקה המתגלגל, העולז בכל חדרי הבית.
לא הרבה זמן לקח לו להחליט שהוא עוזב. ההחלטה התבשלה עוד בצבא, ותוך שבוע כבר סיפר בארוחת הערב המשפחתית, בעיניים מושפלות, כי הוא מתחיל ללמוד.
"באירופה?" תהה אבא, "למה לא כאן, ליד הבית?" אבל קולו של אבא לא היה חמים. רק מעשי, מתפלא לפשר ההחלטה החפוזה. ערן הכין תירוצים, סיבות, אבל לא היה קשה כלל להסביר, ולא היה צורך לשכנע. מבע עיניה של אמא אמר הכול, זה דווקא יקל עליהם אם ילך. גם להם קשה עם נוכחותו הטעונה בביתם.
הטלפון צלצל. ערן זינק אליו, 'זו מיה', חשב במהירות 'היא בטח חוזרת אלי, לספר לי שזו היא, שלא התבלבלתי', ליבו פועם בעוצמה, 'זו אכן הייתה אריאנה מתחת לכתונת בית החולים, ואלו היו עיניה, ותלתל שערה הזהוב, משתרבב בין קפלי הכאפייה שעל ראשה'.
(:אם יש ביקורת אני אשמח🤗
לא חייב, כן? אבל כשבא לך, ואת רוצה,
אני אשמח להע/ארות על הכתיבה.
.. אגיע מתוך עניין עכשיו לא של העלילה אלא של הכתיבה...זה פשוט יפה!
העלילה מרתקת
והכתיבה שלך שוטפת. פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.
כל כך נכון ואמיתי
תיזכורת חשובה..
מציאות.וואו אמאלה כתבת את זה עליי??
ככ נכון וחשוב לזכור.
תודה לך.
מציאות.מציאות.הצלחת לעודד
את כותבת מקסים
מהקטעים שאני מתייקת לעצמי..נגע בי ברמות, ויכול לגעת בכל אחת לדעתי.
גם אם היא לא חובבבת ריקוד, זה יפה
הִגָּיוֹן לֹא
צָפוּי
בְּפֶתַע עָשׂוּי
לְדַלֵּג וְלִגְמֹעַ כָּל פַּעַר
מִן סִבּוּךְ
שֶׁכְּזֶה
מִן מִרְדָּף לֹא שָׁפוּי
כְּמוֹ חַמָּה הַחוֹבֶקֶת לַסַּהַר
פָּרָדוֹקְס
מְהַתֵּל
הַתָּלוּי בְּעִתּוּי
בְּמוֹחִי יִשְׁתּוֹלֵל הוּא כְּסַעַר
עמוק ונגע..
מאחלת שתזכי להתרת הספיקות.
אין שמחה גדולה מזו.
נשמה שאת,
זה כל כך עמוק ויפה!
אהבתי ממש את החרוזים בין הבתים
תשאלו אותי-
מה מרגישה אבן דוממת
בצידי דרכים.
עגלות עמוסות סחורה צבעונית,
עגלונים עליזים,
צחקוקי ילדים,
שריקות ציפורים.
ואבן דוממת.
תשאלו אותי-
מה מרגיש
שעון מקולקל
על כותל חדר קדוש.
טליתות ותפילין,
תפילות ודמעות,
תמידים כסדרם,
מנייני מניינים.
ושעון מקולקל.
תשאלו אותי-
מה מרגיש
שטיח בלוי
בצבעים דהויים.
פסיעות הפעוטות,
צעדי הממהרים,
מרק שנשפך,
חריקות הכיסא, שמעל.
ושטיח בלוי,
שנרמס.
תשאלו,
מה מרגישה ילדה,
שעפים לה החיים,
ועף הזמן,
בין אצבעות ידיים תועות,
תוהות,
טועות.
"לכל תכלה
יש קץ
ואין קץ לפרצי
עד אנה ה' תאריך קיצי"
העלית לי דמעות.
אמן, שנגיע לזה כבר, ה'.
תודה לך❤
זה מדהים!
עמוק ויפה
מְחַכִּים לַמָּשִׁיחַ
בֶּחָצוֹת בֵּית הַמִּדְרָשׁ נָם
נֶאְסַף אֵל כְּתָלָיו
הַסְּפָרִים
בִּסְפִירַת מְלַאי
מָטִים רֹאשׁ אֶל כָּתֵף
וְדַף לְרֵעֵהוּ
נוֹשֵׁק
"לַיְלָה טוֹב"
אַךְ בְּהֶסַּח הֶנֵּף יָד
צְרוֹר דַּפִּים
כְּרוּךְ עוֹר
עוֹד מוּטָל
כְּאֵבָן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין
בְּדַפֶּיהָ
וּבוֹ גְּנוּזִים
סִתְרֵי תּוֹרָה
סוֹתְרִים
מָתַי יָשׁוּב
חֲמַת עַכְשׁוּב
וְיִנָּחֵם
זה מעניין ומעורר כמיהה,
כתיבה עדינה ויפה..
אני רוצה לחבק עצים. פתאום הם נראים לי כאלו יפים, וחיים, ומוסיפים לעולם. יש בהם משהו אמיתי כזה, כנה, ורשרושים שנכנסים לתוך הנשמה. כשאני מתבוננת בעצים, אני פתאום מגלה שהם ממש עולם שלם. כל עץ הוא שונה, ומיוחד, וזה פשוט מדהים להסתכל על זה.
זה לגמרי משוגע שאני שמה לב לזה רק עכשיו. כאילו, הם פה איתי, לידי, כל החיים.. והם מתפספסים פה בכל המירוץ הזה של החיים. כל כך יפים, ונעימים, וטובים..
ברור שאני יודעת שהם קיימים. מי לא יודע מה זה עץ? אבל אני בדרך כלל בכלל לא שמה לב אליהם. רואה אותם בזווית העין ולא יותר. כי זה סך הכל עץ, הדבר הכי רגיל שיש.. סתם עומד בצד הדרך.
אבל עכשיו אני נמצאת בחורשה יפה כזאת, מלאה בעצים. ובעצם, כל רחוב ושכונה ואיזור הוא כמו חורשה. כי בכל מקום יש עצים, פשוט צריך לפקוח את העיניים ולהתחיל לשים לב אליהם וליופי שבהם. לדבר הכל כך יפה, וכל כך חשוב הזה. הם נותנים לנו חמצן..
ומתי כבר חשבתי לומר להם תודה? על היופי, הרוגע, הצל, הצבע, הרעש, השקט, הפירות.. אני רוצה להגיד תודה לכל עץ ועץ.
מבטי נח על עץ שמחובר למקל, ונראה שללא המקל הוא מייד יתרסק. תחזיק מעמד, אני לוחשת לו. תהיה חזק, מפללת. עכשיו, כשאני קצת יותר מכירה בערך של העצים, אני מבינה שכל אחד הוא חשוב. ויש שם עוד אחד, עץ מעוות. בררר. זה ממש נראה שהתעללו בו. אבל זה לא כואב לעצים כשמתעללים בהם, נכון?
אני מפחדת שעוד מעט בכלל לא יישארו יותר עצים. אני יודעת שבכל מקום כורתים והורסים עוד ועוד עצים. בכל העולם כולו.. לא זוכרים שעץ שצומח ופורח הוא הרבה יותר טוב מאיזה דף מקושקש. וגם אני, עצים, גם אני חלק מההרס הזה. אני יודעת. סליחה, סליחה, עצים. וגם שיחים, ופרחים. סליחה. שאני הורסת, ולא מספיק מעריכה, ולא מספיק מתייחסת. ואני יודעת, שגם אם מאוד ארצה, לא אוכל להפסיק את ההרס העולמי הזה.. וגם יודעת שאני בעצמי עוד אהרוס.
ואתם בכלל כאלה חשובים, ומשמעותיים, והכרחיים! זה פשוט לא בסדר מה שהולך פה. שיואו, תקלטו כבר, בא לי לצרוח. אנחנו לא נושמים בלעדיהם!! נו, תבינו כבר.
אני אומרת את זה גם לעצמי.
וככה, ממשיכים להרוס אתכם, רק כדי ליצור משהו שנראה יותר טוב ושימושי מכפי שאתם עכשיו. אבל בכלל עצים הם הכי טובים כמו שהם! זה לא ברור שעץ חי הוא יותר טוב מעיפרון, דף או מדף?
כשאני עוצמת את עיניי, ומקשיבה לרשרושים העולים מהצמרות, אני שומעת אתכם בוכים וזועקים לנו שנעריך אתכם כמו שמגיע לכם ונפסיק ככה להשחית ולהרוס. אתם מתחננים, ומסבירים שזה לא רק לטובתכם, אלא בכלל גם לטובתנו. ואנחנו, אנחנו שוכחים שבלעדיכם אנחנו לא חיים. וגם אם ממש לידינו כורתים עץ- זה בכלל לא אכפת לנו. נו, זה סך הכל עץ.
ואנחנו שוכחים, שבעצם אלו לא עצים עם ענפים, אלא אנשים עם נשמות. אנשים שמרגישים עצים. אנשים שאני כל כך רוצה לחבק ומתחננת שיסלחו לי. ואני מפחדת לשכוח כמה טוב ואהבה יש בכל עץ ועץ. עצים, שמעניקים בלי סוף לעלום אפילו שהוא לא מאיר להם פנים באותה הצורה. אני רוצה לשים לב אליהם, בכל פעם מחדש, גם אם הם נראים לי סתם רגילים ושקופים וקבועים ובצד הדרך. ולהעריך אותם כמו שבאמת מגיע להם.
אני רוצה לחבק כל עץ, ולעזור לו לפרוח וללבלב ולצמוח כך שיצמח לגינה ענקית ויפה שכולם שמים לב אליה ושאף אחד לא מפספס אותה. גינה שלא יעלה על הדעת להרוס, או להשפיל, או להעליב. גינה שכולם מהללים ומשבחים ואוהבים אותה ומזכירים לה כמה שהיא מיוחדת וטובה ומשמעותית.
כי זה לא פייר. זה לא פייר שחל הם מהנראים וחלק הם מהשקופים. זה לא פייר שחלק הם מהרומסים וחלק הם מהנרמסים. שחלק הם חדי הלשון ובעלי האומץ, וחלק הם אלו המקבלים את הסכינים בלב. בעצם, כולם מכירים את התחושה של להיות קצת עץ, או שיח. אבל זה לא פייר שיש כאלה שהם עצים כבר שנים. שם, בצד הדרך, צמאים למבט ולהערכה.
ולנו לא אכפת, שככה אנחנו בעצמנו כורתים עצים, הורסים נשמות. אנחנו חייבים את העצים. חייבים חייבים. לא בשביל הנשימה- אלא בגלל הנשמה.
ואם אתם לא יודעים, זה דווקא כן כואב לעצים כשמתעללים בהם.
❤
ממש משמח לקרא את זה!!! יש בזה משו פנימי אמיתי ופשוט ירוקקקקק!!!!
דיייי מהממםםם
את\ה כותב\ת נורא משמח
אני בת;)
לפני פורים
מוציאים את הארגז
פותחים בזהירות
כי הוא קצת ישן
ומרעיש
מנערים טיפה את האבק
הרי בכל זאת
עברה כבר שנה
והאבק לא חיכה שנפתח את הארגז
בתוך הארגז
מונחים יפה
מקופלים לפני נושאים
כל התחפושות
של הילדים
אני רק צריכה לפתוח
ולבחור תחפושת
אני לא מבינה למה צריך להתחפש בפורים
הרי כל השנה אנחנו מחופשים
אחד מחופש לעשיר שמח
כשבפנים הלב בוכה
אחת מחופשת למלכת כיתה
כשהיא כ"כ מתביישת שאפילו לא אומרת שלום לשומר בשער
יש כאלה שמחופשים כי רוצים להידמות למישהו
וכאלה שמחופשים סתם בשביל עצמם
אבל כולם מסתירים משהו
מסתירים כאב
מסתירים את הפנימיות
לקראת פורים
שמים מסיכה על מסיכה
ממשיכים להתחפש
ולחיות בעולם של שקר
אבל כשאלול מגיע
אני מחליטה להוריד קצת את המסיכות
להוריד את התחפושות
כי עד פורים יש עוד זמן
אבל עכשיו אני צריכה להתנקות
אני
ולא התחפושת
מעורר מחשבה ויפה כל כך.
תודה..
אל תשאל
מדוע אני חונקת אותך שם בפנים
אל תשאל
מדוע כשאותך שוברים
אני מדחיקה אותך לצד
נזהרת לא להפצע מהשברים
אבל אתה מדמם
אל תשאל
איך זה שאתה עוד פועם
למרות שאתה מרוסק
אל תשאל
למה את כל הדמעות שלי
אני טומנת אצלך
ואתה נלחם בכל נשימה
אל תשאל
לב שלי,
יש דברים שלא שואלים
קראתי ארבע פעמים ברצף..
זה מדהים ואמיתי כל כך..
תודה
אבל לפעמים אני חושבת שכדאי להדחיק את הלב הצידה, שיפסיק להפריע,
ושלא ישאל שאלות כי לא תמיד יש לי תשובות.
אבל אל תקחו ברצינות פה, כן?
סתם יצא לי משו דכאוני...
חלילושזהו, לא צריך יותר מזה.
שמחה לשמוע שהתחברתם
❤️
אַתְּ צוֹחֶקֶת מֵהַתְּפִלִּין שֶׁלִּי,
מְנַסָּה לִטְעֹם אֶת הַשָּׁחֹר הַמִּתְפַּתֵּל בָּאֲוִיר מוּלֵךְ.
אֲנִי נֶעֱלַם בְּטַלִּית וּמַפְצִיעַ
אֲפִלּוּ פַּעֲמַיִם
בִּשְׁבִילֵךְ
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיךְ אֶל הַסָּלוֹן שֶׁלָּנוּ אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר
וְהַתְּרִיס מְנֻקָּד רִבּוֹאוֹת אוֹר
אֶת מְעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ
מְחַזֶּרֶת אַחֲרֵינוּ בִּבְכִי, בִּצְחוֹק.
מִתּוֹךְ שֵׁנָה
אֶת מְרִיצָה אוֹתִי לְמִשְׂחָק, כְּאִלּוּ
זֶה
הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בָּעוֹלָם.
אֲנַחְנוּ מִתְפַּלְּלִים יַחַד. לֵב אֶל לֵב, יָדַי
חוֹבְקוֹת גּוּף קָטָן. מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב שֶׁלִּי
אַתְּ אוֹכֶלֶת אֶת הָאֶצְבָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁלְּךָ
אָנוּ עוֹמְדִים בְּפֶתַח הַיּוֹם,
אֲנִי מַפְרִיחַ תְּפִלּוֹת אֶל הָאֹפֶק,
וְאַתְּ מִשְׁתַּעֲשַׁעַת בְּמִלְמוּל הָעוֹלָם.
ממש יפה..
אהבתי את התיאורים החיים..
בניחותאאיזו כתיבה
כמה סאבטקסט
וואי הזוי
באמת אחד המטורפים!!
כתוב כ"כ טוב, זה כנה אמיתי נוגע וכואב!!!
פשוט מפעים!
אם אפשר לשלוח את אהבתי, אז אני שולחת אותה. ואם לא
אני מקווה שנהיה חברות אי פעם..
לצערי אני גם כלואה עמוק בתוך המערבולת הזאת של השנאה העצמית, ומזדהה מאד עם חלקים מהסיפורר...
אני ממש מעריכה את היכולת שלך לכתוב עלזה...
כתיבה ממש עוצמתית ואמיתית!
לא. זה פשוט שורף.
עדין ועמוק
נגע בי..
אם תוכלי להסביר לי קצת אשמח..
עשה לי צמרמורת..
פשוט מהמם.
אור יוצאת ממאחורי הקלעים. מביטה חרש על המושבים הריקים, על הבמה הדוממת ועל המנורות שמקודם הפיצו אור כל כך גדול עד שחשבה שהפכה להיות שקופה, אבל עכשיו הן מכובות והיא כמו רוח רפאים חומקת לבחוץ, אפילו לא מדליקה את האור בכניסה.
קר בחוץ, ממש קר. היא מצטמררת לרגע ואז מתעלמת מהקור ופוסעת קדימה בנחישות, רק כלפי חוץ.
היא מוצאת סלע קטן במקום נסתר ומתיישבת. מביטה לרגע על שמלתה הלבנה שמתנופפת לאור הירח ומדמיינת את עצמה בתור הנסיכה המאושרת שאותה הציגה קודם לכן.
היא לא ממהרת הביתה, להוריד את האיפור והתלבושת, רוצה להספיק עוד כמה דקות בעולם אחר ולקוות שגם הסיפור שלה יגמר באושר ועושר, כמו כל האגדות.
❤️
וואו, מהמם.
אין לי מילים..
בוכה נפשי. על עדינותה שנפגמה היא בוכה. בוכה על נימי חיים שנתפוצצו לרסיסי חיים מפוזרים.
מהלומה אחר מהלומה הונחתה על נפשי עד כי באו מים עד נפש.
נפשי מרוב עדינותה פועמת בגבורה ושואגת בזעקת כאב על הפוגמים.
הונחתה נפשי במצעדי זרים, אף אחיה זרים לה, גם הוריה זרו לה.
בזעקתה מפלחת שחקים, תובעת עדנה, יופיה השליו, החי.
נושכת את עצמה מכאב, אך גם מתוך איבה- הרי היא זו שמסבילה את עצמה בכל מיני ביקורות זרות, ותביעות זרות וחיצוניות.
אמנם, הבטיחני הרב קוק שהרשמים החיצוניים עתידים להיכנס בטבע נפשי, אך תביעות אלו אין ערך בהם, אולי קצת בעצם.
אך אין זמן לייאוש, ויש זמן לגבורה. לנפש המעוררת אמונה בעצמה, בעוזה שיסיר כל אבן נגף ומהלומה.
אוהבת היא חיים עדינים, אך אלו גם חיי עוז ותעצומות.
בגבורה ובאומץ תשיב את עדינותה בתשובה שלימה.
השיבנו ה' אליך ונשובה.
זה עדין ונוגע..
אהבתי את המשפט אוהבת היא חיים עדינים, אך אלו גם חיי עוז ותעצומות.
זה עמוק ומתאר פשוט נפש יהודית.
אין לי מילים.. זה מטלטל..
ו.. אמן
אני רוצה לכתוב, אבל לא יוצא לי כלום.
אני מביטה סביב. מולי בובה. בובת עיניים,קטנה,אך עם עיניים ענקיות שמביטות בי בחזרה.
יש לה עיניים כל כך גדולות, עיניים שרוצות לבלוע במבטן את כל המתרחש.
ואני שואלת אותה: "בובונת, לא משעמם לך ככה? רק לשבת ולהסתכל כל היום?"
והיא עונה לי, שהיא בכלל לא מסתכלת. היא מתבוננת.
ושאם רק היינו פוקחים את עינינו כמוה, גם לנו לא היה נמאס להתבונן בכל היופי הזה שבעולם.
חלומי כזה..
ככ נכון ממש יפה
קפוצ'וןקפוצ'וןממש אהבתי!
כל כך נכון
תודה❤
לאחר שלא הצלחתי לקבל מענה לשינוי הניק, אז יצרתי אחד חדש, עולם חדש. [@אנו_נימי (G+)] מקווה שתקבלו אותי בשמחה...
אחרי הרבה זמן שלא דיברנו
חשבתי שראוי לשוב ולומר שלום
אחרי הכל יחד רבות פלרטטנו
כל מה שהיה לי להגיד נתתי לך עד תום.
חקקתי בך דמעות
ואהבות שבורות ריפאת בי
את חצאי משפטי מלאת לשורות
אף את אמונתי כמו שיקפת לי
השחרתיך- והלבנתני
קרעתיך- והשלמתני
אהבתיך- ולא עניתני
ועד כה אזכור לך ימי נעורים
בשעות חושך, בשעות אור
מענה היית כבמרחק נגיעה
ולא אשכח את צריבת הקור
באישון חורף כשרעיוני כבה
ועכשיו רבו השנים
וימים נותרת מיותמת
ובנסיון להחיות מילים
שישיבו לך התפארת – לך מחברת מהורהרת.
תודה, אני חושב...
כתיבה ממש יפה..
אהבתי את כל התיאורים והניגודים..
עמוק ומעניין..
מי המושא בשיר?
מתאר יפה
ועמוק..
