פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 197)

היי אני חדשה פה, רציתי לשאול כמה זמן לוקח לאשר קטע ששלחתי

תודה.

כולם רואים.
הם ניכרים.
דיבורים.
לא סתם. דברי אמת.
אדם כותב.
כותב כואב.
זה מהלב. ללא משלב. או חרוזים.
היכן סימן?
לא שם לא כאן.
רק נשמה קוראת. לאלוהים.

 

רָצִיתָ לִהְיוֹת צִפּוֹר דְּרוֹר
הַמְּנוֹפֶפֶת בִּכְנָפֶיהָ 
בְּחָפְשִׁיּוּת
לִרְאוֹת אֶת הַחַיִּים מֵעֵינֶיהָ,
מִלְּמַעְלָה
וְלַחֲשֹׁב לְרֶגַע,
שֶׁהַיֶּלֶד הַחוֹשֵׁשׁ שָׂם לְמַטָּה
הוּא אֵינֶנּוּ אַתָּה

 

רָצִיתָ
לְלָמֵד אוֹתוֹ לָעוּף
מֵהַכֶּלֶא,
שֶׁל עַצְמוֹ

 

 

*אשמח להערות / הארות בונות

 

כולם יוצאים לרחובות
פניהם מחייכות
עוברת שמועה
מפה לאוזן
הוא בא!!
הוא הגיע!!
לובשים בגדי חג
מוציאים כלי נגינה
שוטפים מהר את הבית
אורזים אוכל
ועולים
לאן? לירושלים
לקבל את המשיח
מברכים שהחיינו
כל העם ביחד
שומעים ברדיו ידיעה
״הקברים בהר הזיתים נפתחים״
״תחיית המתים ברגעים אלו״
אי אפשר לתאר את השמחה שיש
אי אפשר לתאר את החיוך שיש על פני העם

ואז אני מתעוררת מהחלום
ונזכרת שמשיח עוד לא פה
אבל הציפייה גדולה
והוא יכול להגיע כל רגע
אנחנו מצפים ומחכים
והוא עוד יבוא
אולי היום
אולי מחר
ואולי עוד לא הזמן
אבל משיח עוד יבוא
בקרוב

סבתא
סבתא אהובה
סבתא אהובה שלי
סבתא שהייתה צדיקה
סבתא שהקפידה לומר כל יום תהילים
סבתא שפינקה אותי כשבאתי אליה
סבתא שעד הרגע האחרון הייתה איתנו בכל רגע
סבתא ששמחה איתנו תמיד, בכל אירוע
סבתא ששרדה את השואה ואמרה שאנחנו הנחמה שלה
סבתא שאמנם גרה רחוק אבל תמיד הייתי אצלה בלב
סבתא שהלכה לנו לפני 6 שנים
ואני לא מפסיקה להתגעגע
זוכרת כשהודיעו לי שנפטרת
זוכרת את השבעה
זוכרת את האזכרה
כל שנה
סבתא, הלכת לי
הלכת ממני
והשארת לי מצבה
אבן דוממת
שמספרת סיפור של אישה ענקית
סיפור של כאב וגעגועים
סבתא, את לא מבינה כמה רציתי לבוא אלייך היום
לבוא לאזכרה
לחבק טיפה את הקבר
לנסות להרגיש אותך
אבל המצב לא איפשר
נשארתי בבית
ולא הפסקתי לחשוב עלייך

עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח
נְקַוֶּה שֶׁעַד אָז שׁוּם דָּבָר לֹא יִבְרַח
אֲנִי לֹא מִתְיַמֵּר, מִדֵּי פַּעַם מֻכְרָח
לְקַבֵּל, לְהַאֲמִין, כָּכָה שֶׁהַלֵּב יִפְרַח
אֲנִי לִפְעָמִים אָדָם קָשֶׁה, בְּדֶרֶךְ כְּלָל רַךְ
אֲבָל בְּסַךְ הַכֹּל בְּסֵדֶר, זֶה לֹא דָּבָר מֻפְרָח
הָאֱמֶת שֶׁאוּלַי, אֲפִלּוּ נִצְרַךְ,
לָדַעַת שֶׁאֲנִי עָשׂוּי.. מִטּוֹב מְבֹרָךְ - - -


אֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו, עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח.

דיבורים של הבל.
אין מטרה.
הבל.
שני בעלי בחירה.
גיחכת.
גם אני.
גיחכת.
אבל הלב רציני.

משו שיצא לי מהלב - פרוזה וכתיבה חופשית

הצד השני-

לא זה לא 

אומר שאני לא

מספיק בישבילם

הם כנראה לא מבינות

את הצורך שלי

שיתקשרו אלי

שישאלו לשלומי

שהתעניינו 

שיציאו להפגש

הם כנראה 

לא מבינות

כמה הן חלק 

מחיי 

כמה הן חשובות לי.

אני גם

חשובה להם

אבל הן לא מבטאות

זאת כך

אלא במבטים

אוהבים

וחמים

הן באמת אוהבת..

תזכרו,

כל אחד ,

מבטא את האהבה 

שלו בצורה שונה

 

רצה כאחוזת טירוף.רצה ורצה ונופלת וקמה וממשיכה לרוץ.

לרוץלרוץלרוץ.

בסוף נופלת.אבל בבום חזק.משטחת על האבנים הקשות,על החול.עם כל הגוף.

מכה חזקה בפנים,אפילו לא מרגישה את זה.

אח אבא איפה הרגש שלי איפה.

ועדין,עדין העינים יבשות.ומשו בפנים צורח,רוצה להרוג מישו מרוב חוסר וריק.

ועדין הלב אטום,עדין עינים אטומות.

מתהפכת,ופותחת עינים.נשכבת על החול.עינים אטומות,חלולות ריקות וחסרות מהכל.

בוהה בשמים.השמים הגדולים.ועדין כלום.

איך זה שככה,חושבת.איך זה שעדין כלום.איך זה שעדין לא בא יא אבא.

תראה כמה חסרים אנחנו,תראה כמה אבודים.

תראה כמה צריכים אנחנו,כמה צריכים אהבה.

תראה כמה גלות אנחנו.כל כולנו גלות אחת גדולה.

כמה אנחנו בכלא,כלא של גוף ונפש.

תראה כמה מוסתרים אנחנו,תראה כמה מוסתר אתה.

תראה כמה מתוקים אנחנו,כמה מבולבלים.

פחח חושבת על עצמה.הוא רואה.הרבה יותר טוב ממך.

את ככ קטנה אלוקים.ככ טיפשה.

ופתאום,אז פתאום נפתח הלב,דמעות של מרירות נשפכות מהעינים החלולות.

דמעות של הטעם המר הזה,טעם של גלות.של גלות הגוף והנפש.

אבא אנחנו לבד פה.אבודים במדבר,שיים אובדים.

ובפנים בסוד אז,(אנחנו יודעים שאתה הרועה שלנו)אבל פף מי בכלל זוכר את זה.

אח אלוקים איכה. א י כ ה.

נהיה לה בוץ ליד העינים.דמעות כבדות מעורבבות עם החול המגעיל הזה.

וזה ככ למטה,כאילו אפשר לרדת יותר נמוך מזה?היא רק רוצה להיבלע באיזה חור שחור.

פתאום משתחרר איזה צעקה הזויה אעאע כזה צרוד,מאיפה זה בא לי.

והיא שומעת קול לוחש לה,איזה יהלום את.הוא רחמן.אל תדאגי.

הוא מחזיק אותך..את לא הולכת להיבלע בחור שחור.

והיא צוחקת עליו בכוח,על הקול הזה.מפחדת להגיד שהיא יהלום.

מה הקטע שלך יא דפוקה,מה את מנסה בכוח להיות רשע אומרים לך את יהלום אז תקבלי.

ובפנים בפנים בסתר ליבה(היא יודעת שהיא יהלום)אבל להגיד,זה אסור.אפילו לחשוב את זה היא מנסה להדחיק.

ודמעות מרירות של צער הגלות,צער שאין לה בית שהיא אבודה ככה,מתערבבות עם דמעות דמעות,על שלו אין בית.

וזה ככ רחוק וככ ביחד.

אנחנו הרי חלק אלוקא ממעל ממש.אנחנו הרי חלק ממנו..חושבת.

מאיפה באו כל המחשבות האלה היום.

ופתאום עולה מחשבה מתוקה כזאת מנבואות הנחמה ,כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב,וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

 וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.  

אנחנו נשוב.עוד נשוב.

ויורדות עוד דמעות,כאלה אחרות כאלה.של געגוע.

געגוע חזק וחוסר.אבא שלי.אין לו.אין לו בית.בגללי.

כמה שזה איי.חושבת.

ו,כן.מותר גם לך ילדה קטנה לרצות קצת טיפה טיפונת גאולה.גם אם זה רק לשניונת ועוד רגע תשכחי מזה.

אני רוצה את אבא,שיוריד את ההסתרה,שיהיה פה.עכשיו.לידי.

אני מתגעגעת כל כך.

ורוח של מדבר נושבת,לוקחת דמעות טהורות למעלה למעלה.

תאמיני או לא,הוא פה.והוא רואה הכל.

אנחנו עוד נשוב.הוא ישוב.הוא מתגעגע.כמונו הוא מתגעגע.

 וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.  

לכבודו שהכל שלו

 

 

טָמַנְתִּי יָדַי בֵּין נִיחוֹחַ קָפֶה

וְאֵדִים מַהְבִּילִים

נָשַׁפְתִּי בֶּעָרְפִּי תמהיל שֶׁל רֵיחַ בָּשָׂר חָרוּךְ

ושֶׁאריוֹת תֵּה

מוּלִי הִשְׁתַּקְּפוּ עֲגֻלִּים-עֲגֻלִּים סירי הַבָּשָׂר וְהַנָּשִׁים הַלְּבוּשׁוֹת למֶּחֱצָה

יְלָדִים עֲשׂוּיִים הֵיטֵב, עַל שיפודי ששׂ וְאַרְגָּמָן, רַכִּים כאומצה

נָשַׁפְתִּי שׁוּב וְשׁוּב

וְרַק אֵדִים שֶׁל מִיצֵי מָרָה עַזִּים

שֶׁאריוֹת שֶׁל דָּם וקי נִשְׁפְּכוּ בערבובייה

יוֹצְרִים שְׁלוּלִיוֹת שֶׁל מַיִם, וְעָלי מתיזים

עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוכיה

 

חָבַקְתִּי סִפְלִי, לִפַּפְתִּי אצבעותיי, קְפוּאוֹת, רַכּוֹת וַחֲסֵרוֹת

טַבַּעַת אַחַת, עֲגֻלָה בּותקה בּאַכְזָרִיּוּת מֵאֶצְבַּע

מוֹתִירָה יָדַיִם מיותמות וּמְחַכּוֹת

קִפְלֶי הַסְּחוּס עוֹד עוֹלִים בִּי בַּלֵילוֹת, נוֹגְעִים לֹא נוֹגְעִים

יוֹצְרִים חֲרִישִׁית צוּרוֹת-צוּרוֹת שֶׁל אֶלת יֹופִי

מַרְכִּיבִים יַחַד פְּאֵר א-לוהי, עִגּוּל זהב; תחריט שֶׁל יָדַי שֶׁלִּי

 

סָגַרְתִּי וּפָתַחְתִּי, לִרְאוֹת מָה יֵצֵא, אַךְ מָצָאתִי רַק צִיר 

וְנָשִׁים יָפוֹת-גּוֹנְחוֹת

שסועות עַל אֲדָמָה וְהֵן לְלֹא שָׁמַיִם

מְחַפְּשׂוֹת בֵּין הָאֵשׁ וְרַק לֶהָבָה שֶׁל מַיִם וְאָיִּן;

 

מָה רָב עָלַי הָאָיִּן, נִשְׁפְּכוּ כִּלְיוֹתַי בָּרְחוֹב

הָפְכוּ הֶפְקֵר לְכל דּוֹרֵשׁ

נִסִּיתִי לְחַמֵּם ידיי וְרַגְלַי, לחרוךְ עַצְמִי קְצָת בּשַּׁלְהֶבֶת-אֵשׁ

צָעַקְתִּי נִשׁמתִּי, נָפַלְתִּי עַל בִּרְכַּי כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

וְאָיִּן

 

חֶלֵב וּמָרָה נִתזו ממּנִי, בּוֹנִים טִפּוֹת-טִפּוֹת שֶׁל גאולות

עַל מִטָּתִי יָשַׁבְתִּי בַּלֵילוֹת, מְחַפֶּשֶׂת לשָׁוְא אַחר עִגּוּל זָהָב אֶחָד

בּאֶצְבַּע מיותמת בֵּין אָמוֹת שַׁכּוּלוֹת

הָלַכְתִּי לָתוּר לִי איכה חַרְבָה יְרוּשָׁלַיִם

 

מוֹצִיאָה כָּל שֶׁבִּי וְכָל שֶׁלֹּא, נוֹאשׁת לִמְצֹא עִגּוּל זָהָב אֶחָד

וּלְיַדוֹ בּוֹרוֹת שֶׁל מַיִם

וּמִתַּחְתָּיו הַר

הבַיִת

 

איכה חָרַבְתּ לִי, יְרוּשָׁלַיִם?

 

 

 

יוצאת 5 דקות, תשגיחי על הסיר
שרגש לא ייגלוש, שלא ייגזימו הדמעות
שלא תכבה הלהבה, שלא יהרוס תבלין האהבה

ועברו 5 דקות, עוברות גם השעות
עדיין לא בוטחת, אבל נחנקת מחומות
תדעי שאשוב, יצאתי לתדלק.
רק תשאירי שביל ואור דולק
שאגיע שוב, למי שיודע לחבק

תשגיחי על הסיר, מידיי פעם לערבב
לראות שהכל בפנים נכון
שמא התאהבתי בצעד לא נבון
שמא גולשות הדמעות, סודקות את השריון

ונכון לא אמרתי, גם אף פעם לא אומר
ואינני מרשה כלל, אבל...
תערבבי, תתבלי,
דייקי את שפספסתי בעצמי
תעלי את ששקע ונעלם, את שאבד למול הים

למדי אותי איך ומתי לערבב
איך אדע מה טעות ומה נכון
לדעת לפני שאתאהב, מיהו האדם שאוכל איתו לישון
מול מי הדמעות ייסדקו את השריון
ומה בכלל הופך צעד לנבון

אני יוצאת אל שזמן לא נודע
איתי הגוף, תשגיחי על הנשמה
צאי איתי אל המסע, אל השביל
אל העבר שעוד מוביל

רק תזכירי לי מידיי פעם לערבב
לבדוק שבפנים הכול לפי המתכון
שכשאתאהב, יהיה זה לאדם הנכון
עד שייגלשו הדמעות, ואשתחרר מכובד השריון

 

עם שיר ערש אחרון 
אתה נרדם
בידיה הפרוסות לרווחה
עם שיר ערש אחרון
אתה מתחיל סוף סוף לנשום
עם שיר ערש אחרון
אתה מקבל תקווה
נותן למילים
לחדור לך לנשמה

 

עם שיר ערש אחרון
אתה נרדם
אך למעשה מתעורר,
למציאות

 

💔

יש משו באוויר
שגורם לי לחשוש
כן.
כיתה חדשה.
אולפנה חדשה.
מורות חדשות.
אווירה שונה.
בנות חדשות.
הכל חדש.
זה מפחיד.
רוצה להתחיל.
אבל מפחדת.
רוצה לעוף גבוה.
אבל יש משו שעוצר.
הפחד.
החששות.
אולי אני.
הנפש.

זה קרה אז

שבוע לפני סיום

הלימודים

בשיחה שקבענו

כדי לסכם

שנתיים מהממות

היא אמרה

טוב תשמעי 

נכון שרצינו

לגדול ביחד

להתפתח ביחד 

אבל...

עכשיו כשאני 

מסתכלת אחורה 

אני רואה

וקולטת 

שהחברות לא היתה

מספיק בריאה

מספיק אמיתית 

מספיק טובה 

ואז אני באה ואומרת

תשמעי אולי

זה נכון 

אולי את צודקת

אבל אני בתוכי

לא רוצה ככה

רוצה אותה

לידי ועכשיו

רוצה שהיא תבין

אותי כי היא

אחת היחידות

שיודעות עלי הכל.

שסיפרתי להן 

מה באמת עובר עלי

ובתוכי 

גם היא תמיד

שפכה בפני

הכל

ואני בשמחה 

הקשבתי 

עודדתי 

ניחמתי

כשהיה צריך.

אבל אולי

אותה זה עזב 

אולי לה 

הקשר כבר 

נמחק

אני באמת

לא יודעת 

ניסיתי להתקשר

לשלוח הודעה

לגשת אפילו

בכיתה 

אבל היא בשלה

לא עונה 

לא מגיבה

בוחרת ככה

אני מכבדת

אבל למה ככה

אנימבחוץ פחות 

מראה 

אבל מבפנים

אוכלת את עצמי

בוכה בלילה

עצובה 

גם עכשיו

אחרי

חודש וחצי שעבר

אנילא שוכחת

רוצה לחזור לא רציתי

ככה לגמור שנתיים 

אבל אולי באמת 

אני הבעיה 

אני אשמה

אני הלא טובה

אני באמת לא יודעת..

אבל את החברה

ואם יוצא לך לקרוא 

את זה אז אני אשמח שתחזרי

גַּם אִם אֶאֱצֹר בְּכַף יָדִי
אֵת כָּל הַיָּגוֹן
שֶׁלְּעִתִּים שׁוֹטֵף אוֹתִי
וּמַטְבִּיעַ אוֹתִי
בְּיָם הַכְּאֵב,
הַחַם

גַּם אִם אֶשָּׂא
אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי
שֶׁיּוֹרְדוֹת עַל פַּנַיי
עִם רֵדֶת הַלַּיִל
וּמְכַסּוֹת אוֹתִי
בִּשְׂמִיכָה
שֶׁל בְּדִידוּת וְעֶצֶב
וַאַצָרְפַן לָאוֹקְיָנוֹס,
הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם

לֹא אַגִּיעַ לְמִקְצָת מֵהַתּוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִי אֵלֶיךָ,
עַל הַכֹּל,
אַבָּא שֶׁלִּי.

(תּוֹדָה עַל הַכְּאֵב אַבָּא,
לולא הוּא
אוּלַי,
לְעוֹלָם לֹא הָיִיתִי מַרְגִּישָׁה
אֶת, טַעַם, הָאַהֲבָה.)

⁦❤️⁩

ההר שמם.
צבעים של שקיעה צובעים את השמיים.
הוא מהלך לאיטו על ההר, מרגיש לא מרגיש את הרוח שמעיפה את פאותיו.
הכל ככ ריק מסביב ובפנים.
הוא מתקשה קצת לנשום. מנסה לתפוס את האוויר בתוך ידיו כדי להחזיר לנשמתו את נשימתה, אבל האוויר חומק בקלילות מבין ידיו מבלי שהרגיש כלל.
מתי לאחרונה שם לב לאוויר הזה ממנו הוא חי?
הוא נושם עמוק עמוק. מנסה לכלוא את האוויר בתוך גופו אבל מהר מאד הוא נחנק ונאלץ לנשום שוב, בחזרה.
מתוסכל הוא אוסף אבנים בידיו וזורק חזק, אל האופק.
"אעאעאע אתה מבין??" הוא שואג "מי בכלל מצליח לתפוס אוויר? אני מנסה! אני מנסה!! אתה רואה?"
הוא מוחא כפיים בחוזקה והדמעות שוטפות את פניו, רגליו מתקפלות בחולשה.
"מאז הפכת נסתר" הוא לוחש "אנחנו מסתובבים כאן משוגעים, מוחאים כפיים, מנסים לתפוס את האוויר ממנו אנחנו חיים. האוויר הזה הוא.. הוא בכל מקום ועדיין.. עדיין אני לא מצליח לחוש בו בכל גופי.
מאז הפכת נסתר, מילא אוויר עכור, מלא אבק נדודים, את ליבנו. סימא את עיננו והחשיך את נפשנו.
עד שעומד אני מולך ולא מצליח לכאוב את כאבך"
רוח נעימה נושבת לרגע.
רוח.
רק כשיש רוח הוא מרגיש פתאום את האוויר שתמיד סביבו.
הוא מתענג על רגעי ההרגשה ומחזיק בהם חזק עד שנעלמת הרוח.
השמש כבר שקעה, מעבירה את תפקיד האור לידיהם של הירח והכוכבים.
אורה של השמש מסתתר באורו של הירח.
בעיני רוחו נראים אנשים הולכים וקורבנותיהם בידיהם,
ילדים רצים ופניהם שמחות ופיהם לא מפסיק לשיר ולהלל.
נערים וחלילהם בידיהם עושים את דרכם אל ביתו של מלכו של עולם.
ריקודים ברחובות ירושלים. המקום מלא בעולי רגל. והאוויר.. איזה אוויר.. עולם הבא.
השמחה עד לב השמיים.
מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
יהודי עומד ובידו קורבן לכפר על חטאו ולוי מנגן לו את ניגונו ששייך לו במצבו, מטהר את ליבו ומכניס בתוכו חרטה אמיתית ותשובה שלמה.
ירושלים, יפה היא מכל הערים, וביתו של ה' מרומם הוא מכל הבתים.
ופניהם של האנשים מלאות טוהר וקדושה, והאוויר, האוויר מלא ומורגש.
ולפתע נדם הכל.
צווחות נשמעות והרס נראה בכל פינה.
אש, להבות, קולות זוועה.
כוהנים עומדים על גג המקדש ומשליכים גופם לאש.
מפתחות המקדש נזרקים לשמיים
ולהבות שורפות ושורפות, הופכות את הבית הגדול לאפר.
עד שנדמו הקולות.
אנשים הולכים שפופים, שבויים בידי אויביהם.
אין טעם לחיים בלי המקדש בציון.
והגלות מתחילה, גלות ארוכה.
מי שלא ראה את ירושלים בבינינה ובחורבנה, איך יכאב את כאבה?.
ראשו מטושטש ממחשבות וגופו מותש.
הוא זורק את מבטו לשמיים ולוחש
"על זאת היה דווה ליבנו. אויי מה היה לנו".
רוח נעימה נושבת. והוא מרגיש את הרוח שמעיפה את פאותיו.

המדרגה גבוה

הרגליים קצרות

לא מצליחות לטפס

לא מצליחות לעלות

המעלית תפוסה כבר המון זמן

אז נאלץ לחכות 

לחכות

עד מתי?

לחכות

זאת התשובה

לא רוצה לחכות

אני צועקת בחזרה

רוצה מהר לדלג מעל הכל

לקפוץ

לצלוח מהר מהר 

ולגמור

לא רוצה לחכות יום ועוד יום

רוצה במהירות רבה

לדלג מעל מהדרגה

אבל הזמן חולף

המעלית עוד תקועה

והמדרגה? היא רק גובהת ועולה

רוצה לעוף
אבל איך?
פשוט לפרוש כנפיים
מפחיד
ואם ניפול
ואם נשכח פתאום איך לעוף
אז נתרסק
אבל
צריך ללמוד
לקום.
להתעורר.
פשוט להתחיל מחדש.

בתוכי התעצב
צר צורה
הכאב
מאשש ומלבין
דם עבר שצורב

בעדינות מתקרב
מוסיף עוד אבן ללב
מטשטש גבול נוסף
בין אויב לאוהב
 

 

ליבי הקט מתעצב
מבכה ודואב

הפעם אינו היחיד

החרב

 

 

הוא יבוא

 

בשיפולי המזרח מופיע סוס

ארגמן שוטף את גב רוכבו

באים הם לבשר

את שוב ה'

 

אילו רק ידענו

אילו רק הבנו

אך לא

בליבנו לא היה תקווה

 

קולו מהדהד בין ההרים

ידיו מופנות אל אל

בא הוא לבשר

את שוב ה'

 

אנחנו לא רואים

אנחנו לא שומעים

ליבנו כבר נאטם

אין תקווה

 

אך השחר מפציע

האור עולה

והוא כבר כאן

בא הוא לבשר

את שוב ה'

 

משהוא סודק

סודק את הכליפה

היכולת להרגיש

באה

מתחזקת

 

קורא אל הערים

מניף את המטה

הוא שב ומבשר

את שוב ה'

 

ושוב אפשר לחיות

לגעת

לחוש

בקדושת ה'

 

אנחנו נאספים

קהל קדוש

מבשרים לעמים

את שובו של האלוקים

זה היה אחר צהריים חמים אחד. דמותו של גמל דו דבשתי עמדה בשמי המדבר התכולים. גמל דו דבשתי עשוי כולו מענני צמר דחוסים וכהים.
מלבדו שלטו בשמיים רק השמש במערב והירח במזרח.
כן, אף על פי שהייתה זו שעת בין ערביים מוקדמת, זרז עצמו הירח וכבר עלה לשמי מרום.
שמש במערב, ירח במזרח, ובתווך גמל מעונן.
הבטתי במחזה המוזר והמתנתי לראות האם קורה משהו. הייתה אוירה מתוחה מעט, כשל יריבים שנתקלים זה בזה באצעו של מקום שומם. חיכיתי לראות האם אחד מן מהצדדים יפתח במלחמה, ואם כן, מי יעשה את הצעד הראשון.
הורדתי ראשי ושפשפתי עיני. כשנשאתי אותן חזרה לשמים, השמש והירח הביטו זה בזה במבטים רושפי אש, מתוחים, ורק ניכונו ליריית הפתיחה.

**

לפתע, מעליי, דמותו של הגמל נשברה בקול רעם גדול, וגשם עז ניתך מלוא הזעם ארצה. השמש והירח הביטו בפנים נדהמות זה בזו, ושכחו לרגע לשנוא האחד את השניה.

**

הטיפות היו כבדות, נופלות בעוצמה בלתי רגילה.
מבין חשרת העבים לא ניתן כבר לזהות אפילו את צל צורתו של הגמל, ונותרה רק ערבוביה של עננים קשורים זה בזה, מסובכים, ממשיכים להמטיר מים לכל עבר, בכעס בלתי רגיל.
באותם רגעים חשבתי שאין כח בעולם אשר יוכל לעצור עננים אלה. כה אכזריים נראו העננים, שנדמה היה שהחליטו למרוד בתפקידם ולהביא לעולם מוות במקום חיים.
כך נמשכו הקולות והברקים לשלוט בשמיים בדקות אחדות שנמשכו נצח. עד שהשמש התעוררה ושלחה קרן אור יחידה, חדה, ופגעה בענן. השמש לא הסתפקה בכך, וזעה ממקומה צעד אחד קטן לכיוון הסערה. בתנועתה שלחה קרניים נוספות, כאשכר כל אחת חזקה מקודמתה.
באותו רגע, הכל דמם. שקט מחריד עטף את המדבר.
העולם כולו עצר מלכת, מביט משתאה במחזה שנגלה אליו.
מבין קרני השמש הלוהטות וטיפות הגשם הרוגזות צצה ועלתה לה קשת. בתחילה, ביישנית הייתה, וצבעיה בהירים וחלושים, אך מרגע שראתה שכולם מביטים בה, הסמיקה עצמה וצבעיה הפכו עזים, חדים. היא המשיכה לטפס מעלה, מסיגה לאחור את הענן שהחל להיעלם אט אט, מתפזר ברוח.
חשבתי שמיד כשייעלם הענן תלך איתו גם הקשת, חשבתי שלא תוכל להתקיים בלעדיו. אך הקשת בשלה, נשארה במקומה, עומדת על המשמר.

**

באופק שמדרום נגלתה נקודה לבנה קטנה, צועדת לעברנו, בנחת, וככל שמתקרבת דמותה גדלה.
הקשת הסבה פניה אל הנקודה, וחייכה לעברה חצי חיוך.
זה היה ענן מבהיק בלובנו, צח כשלג.
ככל שהתקדם לעברנו הענן, התמוססה הקשת. צבעיה נעשו חיורים שוב, עד שנשאר מהם רק שמיים תכולים בהירים.
משנעלמה,
הופיעה בשמיים רק דמותו של ענן.
ענן בהיר אחד, בצורת גמל.