פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 203)

אלו לא המילים

שהכרתי

אלו לא הצלילים שהתנגנו

 

הכרתי צלילים אחרים

וא-לוקים

אותי שומע

ולו אני שולח

מילים

צלילים

והוא לא מזהה שהם שלך

תשלחי לי את המילים והצלילים שלך

מה שבא ממך

והוא הא-לוקים רואה

את חוסר הכוונה

ושולח לך משלו

מילים,צלילים

ממש דומים למה שבחרת

רק שהן יותר מתאימות לך

מילים בקדש

צלילים פנימיים

מתנגנים

ומבקשים ממך לנגן

מתוכך

את צלילי החיים

שנתן לך הא-לוקים

כל החיים

התקווה הזאת תחזיק מעמד.

כן.

היא תרים אותך מעלה-מעלה,

גם כשגופך מפורק.

היא תגרום לך לראות את הלמטה. מלמעלה.

היא תגרום לך לזוז קצת יותר.

היא תגרום לך לחיות.

כן.

 

אם תחזיק אותה במקצת נשמתך

ובקצה אצבעות ידך,

אתה תרגיש אותה רכה וקשה,

קיימת באוויר

ומתפתלת לאן שתברח.

אם תרצה היא תגיע למקום שתהיה,

למקום שממנו תצא.

תפתח לה הדלת. תושיט את ידך.

כן. 

אתה עוד תיגע בה. 

תאחז בה בחוזקה. 

ולא תיפרדו לעולם.

הוא כבר לא פה
הוא ברח כבר מזמן
הוא לא רצה להראות
כי אם רואים אותך אתה קיים
ואם אתה קיים... אתה מחוייב
אתה מוגבל
אתה מתקבע
הוא לא רצה את כל זה
אז הוא ברח
הוא ברח מהכל
אבל בסוף
בסוף הוא הגיע לעצמו
הוא הגיע לשלווה
הוא מצא את שחיפש
וכשהוא מצא
הוא נגלה שוב
והוא היה עצמו
היחיד מסוגו

והעץ היה מאושר...?

תלמידה מצטינת, כך כולם תמיד אומרים, חברותית, מנומסת, באה מבית טוב, "בטח תתקבל לכל מקום"
ואני?
שומעת ושותקת, יודעת כי זוהי אשליה-אשליה משום שאת עומדת בדרכי.
היית המורה שלי, המחנכת שלי, האדם שאמור לדאוג לי, שאמור לחנך אותי, להיות שם בשבילי, לעזור לי ומעל הכל לרצות שיהיה לי טוב. והאמת? כל מה שהרגשתי ממך היה שונה מכל מה שהיה אמור להיות.
כשלא התקבלתי לשום מקום, אפילו לא התפלאתי, הרי ידעתי שזה יקרה. ידעתי למרות הראיון המדהים ולמרות המבחנים המוצלחים והתעודות הטובות והציונים המרשימים.
ידעתי, כי את עמדת בדרכי.
כשהתקבלתי לאולפנא, את הלכת והוצאת אותי מהרשימה, לאולפנא הנוספת אף הלכת ואמרת להם לא לקבל ופשוט השארת אותי להתמודד לבד עם הכאוס והבלאגן שיצרת לי.
מעולם לא הושטת עזרה או התענינת, למען האמת כשסיפרתי לך שאין לי לאן להמשיך את חייכת, פשוט עמדת וחייכת, מתענגת על הרגע הזה בו הצלחת להוריד אותי מפסגת ההצלחות. ואני רק שתקתי, התאפקתי לא לומר מה אני חושבת, למרות הכל... את עדין המורה שלי.
כשסיפרת לאימי שאת זו שדאגה שלא אתקבל, לא עלה על דעתי שזה מוזר, זה היה ברור שאת זו שעמדה בדרכי...
ועכשיו ואני רוצה לצעוק את זה עליך ועל כולם, התקבלתי!!!
התקבלתי לאחד המקומות הכי נחשבים שיש... לאחת האולפנות שבנות הכי חולמות עליה... ואני התקבלתי תוך ארבעה ימים! וללא מאמץ! והפעם, הפעם לא הצלחת לעמוד בדרכי.
אז לסיום, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, הלוואי ותמצאי את האושר שלך בלי לקנא ולנסות להוריד את אלה שנראים לך מוצלחים מדי. הלוואי ותמיד תיהיי גאה בילדים שלך למרות שהם לא כל כך מוצלחים לימודית, הלוואי ותביני שהם מהממים ולא צריך למרר את החיים לאלו שהתברכו בדברים שילדיך לא, בטוחה שהם מדהימים ומוכשרים בדברים אחרים. מקווה בשבילך שתמצאי את השקט והרוגע הנפשי שלך ושתלמדי להשלים עם עצמך ועם המשפחה שלך.
אני שמחה שעשית לי את זה, כי זה היה קושי טוב...
צמחתי, גדלתי, התבגרתי. אני מתארת לעצמי שבאיזה שהוא מקום אני אף חיבת לך תודה, אז...
תודה!!!
תודה שהיית המורה שלי, תודה שעשית לי חיים קשים, תודה שבזכותך התבגרתי, תודה שכעסת שאני מצליחה, תודה שגרמת לי להעריך עוד טיפה את כל המתנות המדהימות שה' נתן לי, תודה על הכל.
ובעצם, בעצם אולי בסופו של דבר את לא מורה כל כך גרועה...

(ניק חדש, כי לא רוצה לחשוף מי אני)

ב"ה

ואת הלב העשיר שבאותו יום נדם אף אחד לא שמע

,אחרי שנגמר הכל השיח היה שמדובר בתאונה

 התיק נסגר , לא נשאר מי שיגיש תלונה

"לא עשה רעש,הצטנף בפינתו הקבועה בקרן רחוב"

עליו נאמר שם . וככה נחתם הרזומה הגדוש מכאוב

לקול צלילים אלו שקע לקברו בדממה.

וההוא .ההוא  רק הסב את עיניו בעצב ונבלע לתוך החשיכה

רק ההוא הכיר את האבדה היקרה שזה עתה הלכה,

ובשבילו , לא נשאר דבר זולת שממה .

כי הלב ההוא , זה ליבו שלו שעכשיו כבר טמון תחת האדמה.

 

מתי ישוב ופרח,

יציץ ויזרח.

הפרח הלח שהלך. המלאך.

 

השמש זורחת היום
אבל מחר יום חדש
ומי יודע אם תשוב לזרוח
והכאב עולה

הולכת לישון
יודעת שמחר אולי לא תקומי
יודעת וכואבת
פוחדת ומתגעגעת
מתגעגעת לחסר, למה שאין
למה שכנראה גם לעולם לא יהיה

ואת שם
עיוורת, חסרת עיניים
לא רואה את האמת
ואת הרצון האמיתי שלי
בטוחה את שהשקרים הם האמיתים

ואני עוד רצה
זרועותי פתוחות
כמהות לקבלך
ואת כמו עיוורת, אינך רואה דבר
ממשיכה לבהות קדימה
ומשאירה אותי אי שם... בצד הדרך

ואת ממשיכה במסלולך
לא שמה לב לאחרים
בטוחה שאת הצודקת
ואז את נתקלת באבן, מועדת ונופלת
ופתאום את חוזרת
חוזרת ורוצה אותי

ושוב הזרועות נפתחות
כמהות לקבלך
רוצות לחבקך, גם אם לזמן מועט
אולם את בשלך,מתרפאת ואז מתנערת

ואני שוב נותרת מאחור וזרועותי ריקות
ניצבת אי שם לבדי ובוכה...

אי שם בצד הדרך נותרת לבדי

אני אוהב אותך

 

בילעדך אני לא מסתדר

 

הלילה את לא איתי

 

איך אני אשן בלעדייך?

 

אני אוהב לחבק אותך!

 

כל בוקר אני רואה אתך- ואז מ-ח-ב-ק- -א-ו-ת-ך-!

 

נ.ב: השיר על הכרית שלי...

להוציא את אור ה'

לעולם

להזדהות אם האור

להתמזג איתו

להסכים

ולהיות השופר של ה'

למה שלא יכירו....

שידעו אחרים

אור, הולך ומעמיק

מתחבר בחלקיקיו

לכל מקום וקו

ואתה עצמך

הפוך לאור הזה

כדי שתוכל  כל כך להזדהות

עד כי  הוא גם יהיה

 בתוכך

אתה תמיד שם,
זוהר ויפהפה
מאציל מעליי קסם
ויופי
אתה תמיד שם,
גם כשבלב קר
אתה מבזיק ושולח לו
זר פרחים לבנים כמלאכים
בדמות חום משכר הפושט באיברים
הרכים,
ומרפה אותם.

(כוכבים יפים שבחיים שלי,
אני אוהבת כל כך.)



⁦♥️⁩

אין, את לא קולטת.. זה נגמר, זה מת כבר לפני חצי שנה ועדיין את מנסה להציל את זה, אז לא. זה לא יהיה, זה בחיים לא יהיה כמו פעם.
אנשים משתנים נסיבות משתנות, החלטות משתנות.. ישנות נעזבות וחדשות נלקחות, דברים שפעם היו נוצצים וזוהרים כבר דהויים ומקולפים, יש את הדברים שלא כדאי לוותר עליהם, אבל זה לא אחד מהם, אם המצב היה רוצה להציל את עצמו היו לו כבר כמה הזדמנויות טובות לתפוס את הגלגל, אבל הוא אפילו לא ניסה. הוא כמו החליט שמה שהיה פעם לא יחזור, לא רוצה עוד הזדמנות להוכיח ולהיווכח, ואני חשבתי שזו היתה תקופה טובה. כמובן שזה גורם לחשוב מה לא בסדר, מה *בי* לא בסדר, ולמה הדברים הטובים נגמרים בסוף.
זה היה טוב. כן זה היה מוגזם, כן זה הוציא ממני גם דברים רעים, אבל היה כאן טוב טהור.. למה הוא התלכלך כל כך?
עכשיו צריך להסתובב בחזרה קדימה, ולהתחיל ללכת. להשתדל להסתכל אחורה כמה שפחות, כדי לא להיעצר.(שוב)
אנשים משתנים, החלטות משתנות.. ישנות נעזבות וחדשות נלקחות, וההחלטה שלי עכשיו היא להמשיך ללכת, ולא פשוט לא לנסות להציל דברים שלא יחזרו יותר. כי הם כבר לא יחזרו.

בואו נרוץ איתה,
ניתן לנו את החופש
לצייר את עצמנו על החול בים,
על גווני הצדפים.

בואו ניתן לה להעיף עפיפון איתנו,
נכניס אותה למים,
נסכים שתקטוף לנו עלים
בבין הערביים.

בואו ניתן לנו לחרוש איתה את האדמה,
שתרקוד איתנו ביער
ונלטף יחד איתה כוכבים בשמיים
בסוף הלילה.

בואו נישן איתה בחושך
ניתן לה לנשום את הכרית,
בואו נחבק אותה חזק חזק,

נלמד את האהבה מהי אהבה.

בעקבות @אהבה...

 

 

"אז מה", נועה אומרת לי. היא מדליקה סיגריה ושואפת שאיפה עמוקה. "מה אז מה?" אני שואלת. "אל תתחמקי." היא עונה. "אני לא מתחמקת." אני מתחמקת. "נו," היא דוחקת. "מה קורה איתך".

אני שותקת. אני לא יודעת, זאת האמת. "אני לא יודעת," אני אומרת בקול קטן.

"אוקי," היא אומרת, "אז בואי נתחיל מהתחלה. למה היית כל כך עצבנית הערב?" "אני לא יודעת," אני עונה בקול עוד יותר קטן, שרק לא ייצאו הדמעות.

"את היית ממש בעניין לצאת היום, נכון?" היא מוודאת את העובדות. "לבשת את השמלה החדשה והמהממת שלך, התאפרת, עשית הכל כדי להיות יפה, רצית שעומר יתפעל, נכון?". "נכון," אני מתוודה בשקט.

"באת היום לבר בכוונה להיות יפה. לרקוד מהמם. להוציא את העיניים, להרשים. נכון?" אני לא עונה, זה כואב לי מידי, אבל נועה מספיק מכירה אותי. היא משתתקת, נותנת לי קצת לחשוב. גם אני שותקת.

"את יודעת –" אני מתחילה פתאום, "אני באמת לא יודעת. זה כאילו אני זקוקה לשופוני הזה כמו אוויר לנשימה. אני צריכה שיסתכלו עלי, אני צריכה שיגידו שאני יפה, שיתחילו איתי מלא אנשים, שעומר יסתכל עלי, שכולם ידעו כמה יפה אני רוקדת.." אני נושמת רגע עמוק. "אני כאילו לא יכולה לחיות בלי זה".

אני משתתקת.

"ואז?" נועה שואלת.

"ואז," אני ממשיכה לאט, "ואז אני מקבלת את זה ובא לי להקיא."

"למה?" היא שואלת שוב כשהיא רואה שאני לא מתכוונת להמשיך.

"כי זה לא באמת אני."

אנחנו שותקות.

אני לא יכולה לסבול את זה.

"אז מי אני בעצם?" אני שואלת בהתרסה. נועה שותקת, מקשיבה. "אני לא יודעת". אני מסיימת בדמעות. "אני באמת זקוקה לשניהם, נועה", אני נשברת, מרגישה כל כך לא יציבה.

כמה טוב לנועה, אני חושבת לעצמי. היא פשוט היא, היא פשוט אוהבת את עצמה, היא פשוט אוהבת את אדם, אדם פשוט אוהב אותה. למה רק אצלי הכל מסתבך.

"טל," היא מתחילה פתאום, "את יודעת מה את צריכה?"

"לא", אני מופתעת.

"את צריכה זוגיות".

"וואט??" אני כמעט צועקת.

"ששש", היא משתיקה אותי, "את תעירי את כל השכונה".

"תגידי מה נהיית לי שדכנית?" אני מתעצבנת.

"לא נהייתי שדכנית". היא עונה בנחת. "פשוט אני חושבת שזוגיות תביא לך את הנחת הזו שאת מחפשת. יהיה לך אחד לעשות לו שופוני, אחד שאת באמת תאהבי. זה ייתן לך את המקום לפלרטט בו עם מישהו, וככה לא תצטרכי להוציא את זה מול כולם, ולא תגמרי את הערב בצורך בלתי נשלט להקיא מעצמך."

"את חושבת שאני מוכרת את עצמי?"

"לא, קרציה. תתייחסי למה שאמרתי בצורה עניינית".

אני נאנחת. אולי היא קצת צודקת, הנועה הזו. "אבל?" היא שואלת.

"אבל זה ממש מסובך", אני עונה לה.

"כן?" היא עונה בציניות, "מה כל כך מסובך?"

"שהדרך היחידה שלי לקבל צומי מאנשים זה לעשות שופוני. אבל אני כל כך זקוקה למישהו שזה לא יזיז לו, שידע שזו לא אני.. אבל איך הוא ידע את זה אם זה הדבר היחיד שאני מציגה לעולם?"

"בואי לא נגזים," נועה מרגיעה, "זה ממש לא הדבר היחיד שאת מציגה לעולם. אם זה היה נכון לא היינו חברות."

"בסדר, לא משנה", אני עונה, "הבנת למה התכוונתי."

"כן, אני חושבת שכן." נועה מודה.

שתי בחורות עומדות על מרפסת חשוכה, ושותקות.

מור צריכה לספר
היא צריכה להוציא
אבל קשה לה
אין לה כוחות לזה
מור לא רוצה להשאיר בסוד
אבל מצד שני אין לה ברירה
היא חייבת לספר
היא לא יכולה לעבוד על כולן

גם ככה היא לפני שינוי מטורף
היא לא רוצה גם את זה על הראש שלה

מור רוצה להיות אחרי
מור רוצה שהן ידעו
אבל לא יודעת איך לספר

אבל מה שבטוח
מור יודעת
שיותר קשה להשאיר
מאשר להוציא

ואני שולחת למור חיבוק מפה
וברכת הצלחה
לספר לחברות
על השינוי והמעבר

 

מוקדש ל@אחת שאוהבת, "מור" שלי היום... בהצלחה!!

כששרנו

בזמן הסעודה השלישית

בינינו הייתה רק רוח חרישית

השמש שלחה קרניים אחרונות

שהאירו בחמימות פניך הנוגות

ידעתי שרק אתה לי, מבין כולם

אלי, אלי, שלא יגמר לעולם.

 

כשחייכנו

מול שקיעה של מוצאי שבת

שלושה כוכבים הישירו מבט

הם הביטו בנו, ובאושרנו בכו

אור לחיינו המחודשים שלחו

רציתי להתקרב עוד ועוד

וקרבתך נעמה לי מאוד.

 

כשהתחבקנו

בזמן טקס קידוש הלבנה

ידעתי שמשהו בי השתנה

שלום עליכם, לחשתי לאוזנך

התקרבת לכתפי והנחת ראשך

בליבי חשתי רגשות חדשים

נִפְלְאַה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים

"טל!" יעל צועקת לי מהמטבח, "צופרים לך למטה!!"

"אני כבר באה!", אני צועקת לה בחזרה, מעיפה מבט אחרון על המראה. נראה טוב, אין ספק. עומר ימות על זה.

"בואי כבר!" היא צועקת לי, "תכף כל השכנים רוגמים אותו!"

"אני באה, אני באה," אני יוצאת מהאמבטיה בסערה. תיק, מעיל, משקפי שמש, ארנק, אודם ומסקרה, עוד משהו?

"איך אני נראית?" אני שואלת את יעל במבט חצי מתנשא חצי מאיים. "מהממת כתמיד, מעצבנת אחת. לכי מפה." היא פותחת את הדלת לרווחה, "תהני". "בי!" אני זורקת לה ורצה במדרגות לפני שכל השכנים באמת יצאו החוצה. שמישהו כבר ישתיק את העומר הזה.

"הופה," הוא שורק, "מי היפה הזו?". אני נכנסת מהר לאוטו. "סע מהר, לפני שהשכנים רוגמים אותך". הוא שם גז, כמצוותי, ותוהה בשחצנות, "למה שהשכנים ירגמו אותי?" "אולי כי החרשת להם את האוזניים במשך רבע שעה רצוף?" "סתם בכיינים", הוא מבטל, "פשוט כבר לא הייתה לי סבלנות לראות אותך". "תפסיק לפלרטט", אני מצווה, "פשוט תנהג". אני רואה את החיוך הזחוח הזה שלו, והוא ממש מעצבן אותי. מזל שהולכים לאסוף גם את נועה ואדם. אני שונאת להיות עם עומר לבד.

 

***

כשאנחנו סוף סוף מגיעים למועדון באיחור אופנתי גדול במיוחד, השירים מתנגנים בפול ווליום ורוב הנוכחים כבר שתו כוס או שתיים. "למה אנחנו תמיד מאחרים," אני צורחת לנועה באוזניים בניסיון להתגבר על הווליום, "עכשיו כולם כבר בקצב ואנחנו רק מתחילים." "את לא בקצב?" היא צועקת לי בחזרה וצוחקת, "את לא בקצב?"

אני מורידה את המעיל ומניחה אותו בצד. הכתפיים שלי כבר מתחילות לזוז, תכף כל הגוף ייכנס לזה. אני סתם מתעצבנת על נועה, אני יודעת. כולם פה שותים כדי לרקוד, אני רוקדת כדי לשתות.

עומר בא מאחורי, שם לי יד על המותן. "את באה?" הוא צועק גם, והיד שלו ממש מעצבנת אותי אבל אין רקדן טוב ממנו. "כן," אני צועקת חזרה, "רק שנייה". נועה מניחה את המעיל של אדם בצד, ואנחנו יוצאים לכיוון הרחבה.

***

עוד לפני שאנחנו מגיעים לרחבה אני כבר רוקדת. אני מושכת את נועה, אדם פגש איזה חבר ישן והיא מחכה לו, את מי זה מעניין. בואו כבר, אני מתה לרקוד.. הם נאלצים להיכנע לי, עומר מוביל אותנו לאמצע הרחבה. נועה ואדם נושרים טיפה לפני, מספיק רחוק מהמרכז, מספיק קרוב כדי להשגיח. אנחנו רקדנים טובים, אנחנו אוהבים את זה, אנחנו באים להנות פה עד הסוף.

שני רגעים וכל הגוף שלי בקצב. אני לא שומעת כלום. אני יודעת שהגוף שלי זז יפה כל כך, אני רואה את זה במבטים שננעצים בי. עומר שיכור ממני, אפילו שהוא לא שתה עדיין אפילו שלוק. זה לא מעניין אותי. אני מרגישה מלכת העולם, כאילו אני עומדת בחזית של הטיטניק וכל רוחות האוקיינוס נחתכות לי בין הידיים. הכל פרוש לרגלי, רק לקחת. עוד שיר, ועוד שיר, והלהקה התורנית יוצאת להפסקה. כמה מרגיז.

"להביא לך משהו לשתות?" עומר שואל. "מים", אני עונה, "תודה". נועה ואדם לא נראים באופק, נועה לא אוהבת לרקוד לידי. אני יכולה להבין אותה. אני מוצאת אותם בקצה של הרחבה, שקועים בשיחה עם זוג חברים נוסף. "מה, לא רקדתם?" אני נוזפת. "לא ממש," נועה כמעט מתנצלת ואדם קופץ לגונן, "צפינו בהופעה. אחלה להקה!" אני מצקצקת בלשון, ונועה לוחשת לי, "את יודעת שאני לא נהנית לרקוד כמוך". "כן, נו, אני צוחקת. נהניתם?" "מאוד", היא עונה לי בחיוך זוהר, ואני טיפ-טיפה מקנאה בה. היא רואה את זה, וממהרת לשאול, "איך היה עם עומר?" "אחלה תפאורה", אני אומרת באכזריות. "תתביישי לך!" היא נוזפת בי בניסיון לא מוצלח להיות רצינית, "תראי איך הוא משקיע בך!" "הנה הוא בא," אני אומרת בעייפות. עומר מתקרב עם שתי כוסות ענקיות של משקה לא מוכר. "מה זה?" אני שואלת. "זה אלכוהול למתחילים", הוא מחייך בתקווה. "למה נראה לך". אני עונה בתוקפנות, "בחיים לא, ואתה יודע את זה. אתה מוזמן לשתות הכל לבד." "למה?" הוא שואל באכזבה, ונועה מצטרפת, "מה יש לך מה את ילדה בת ארבע עשרה? תשתי קצת, תשתחררי!" "לא! רוצה!", אני מתעקשת, "למה כל פעם אותו סיפור? אני הולכת להביא לי מים". אני מסתובבת בהפגנתיות, ועומר נאנח. נועה מסתכלת עליו בחמלה, לוקחת ממנו את אחת הכוסות הענקיות. "לחיים", היא אומרת לו. "לחיים".

 

***

הלהקה שוב מתפרעת על הבמה. אנחנו רוקדים עד כלות הנשימה, אבל אחרי שבעה בנים שניסו להתחיל איתי כבר מתחיל להימאס לי ואני בורחת עם נועה לשירותים. "בואי נעוף מפה," אני אומרת לה, "נמאס לי". "מה יש לך, טלוש," היא עונה לי תוך שהיא מחפשת את האודם שלה, "אנחנו פה כולה שעה!" "בסדר, אז מה". אני עונה לה. "נמאס לי. רקדתי את שלי, סבלתי מספיק בנים, עומר מתחיל באמת לעלות לי על העצבים –" "מה יש לך ממנו," נועה מתעצבנת, "תראי איך הוא מעריץ אותך". "הוא סתם פלרטטן ואת יודעת את זה. אי אפשר באמת לסמוך עליו". "יש לך דרישות גבוהות מידי", היא קובעת. "אולי." אני חותכת, ונועה יודעת שאין טעם להתווכח. "סבבה בואי נלך," היא נכנעת לי, "אדם גם ככה כבר רוצה לחזור".

עומר מתבאס ממש כשאנחנו מבשרות לו את הבשורה, אבל אין לו ברירה. אנחנו יוצאים החוצה, האחרון שהתחיל איתי מלווה אותנו במבטו. בא לי לירות בו. כשאנחנו מגיעים לאוטו עומר מושיט לי את המפתחות. "מה קרה?" אני שואלת. "את היחידה שלא שתית", הוא עונה לי. "אבל אתה יודע שאני שונאת לנהוג, נכון?" אני מתעצבנת. אדם ממהר להרגיע את הרוחות. "אני לא שתיתי, אני יכול לנהוג." "מבטיח שלא שתית?" אני חוקרת. "ככה את מכירה אותו?" נועה נוזפת בי. טוב, אני נכנעת, בואו ניסע. אדם מתיישב ליד ההגה. נועה, במבט אחד אליו, מתיישבת לידי במושב האחורי. עומר בלית ברירה נכנס מקדימה.

כולם מדברים, צוחקים, מחליפים חוויות. על ההוא ועל ההיא ועל הלהקה ועל הזמר, ורק אני יושבת בשקט. שקט כבד, כמעט מחריש אוזניים. נועה לוחצת לי את היד בדאגה, אני לוחצת לה בחזרה ומביטה אל החלון.

 

אני שונאת לצאת למועדון.

 

 

 

*הערה: הכותבת מעולם לא הייתה במועדון*

רצתי עכשיו 2 קילומטר. הריאות צרבו, מנסות להתנער משאריות עשן סיגריות שעוד דבוק לדופנותיהן. שרירי הרגליים ניסו להיזכר איך עושים בעצם את הדבר הלכאורה פשוט הזה שנקרא לרוץ.
דווקא הראש נהנה מהחידוש. פתאום משהו זז מסביב ולא צריך לחשוב כלכך הרבה. איזה שחרור והקלה.
טיפסתי אל הגבעה שליד, עובר בין חורבות ושרידי בתים, מנסה להשלים בדמיון מה היה איפה בתוך ים השברים הפזורים.
כאן הייתה פינת הבובות? וכאן השירותים?
פה היה שולחן השבת בסלון הומה שמחה ורעש של חיים?
מחפש עקבות ריח מטבח אוהב של אמא.
הכל נעלם כבר. הצמחייה חוגגת, צומחת פרא בלי גבולות, בלי בני אדם שיקצצו לה את הכנפיים.
ואיך שהוא, באופן מפתיע משהו, כל ההרס הזה מביא לו דווקא שלווה ושקט.
אולי יפה יישוב חרב לנפש עייפה.
בינתיים הלילה יורד, חשכה אופפת את כל היישוב, זה החי, שנמצא למרגלותיי.
עוד מעט אצטרך לחזור אח הבסיס, לכלוא את עצמי שוב בין הגדרות, השמירות והחברים. אבל כרגע,
אני חושב שמצאתי לי פינה חבויה בנפש ובטבע, מקום של שקט בתוך כל ההמולה הקבועה.

מתחיל להרגיש שזו תקופה, הנצח הזה
מצטמק, מתמצק לגוש אחד סופי
ועובר בגרון.
נראה שאשאר אני
אחרי הכל
אולי צריך לחשוב גם הלאה.

סיגריה. נשרפת לאיטה, ושורפת. גוזלת לי עוד כמה דקות מהחיים.
שוכב על הספה במרפסת, זאת שגם חתולים יושבים עליה מדי פעם. לא מפריע לי. מחפש קצת נחמה בריפוד הזה שפעם היה בצבע בורדו והיום דוהה לו, קצת כמוני.
השלווה לא באה אליי. משהו מזמזם בתוכי, לא נותן שקט.
מרגיש שהסרט חוזר על עצמו שוב ושוב כמו שיר שמתנגן מההתחלה לסוף וחוזר חלילה. אביתר בנאי גם לא עוזר כרגע.
לפחות הוא לא מפריע.
הספה דוממת, אבל נותנת תחושה שהיא מבינה אותי יותר מכולם. אחרי הכל, היא האחת שאוספת אותי תמיד ברגעים לא קלים.
לא כתבתי כבר המון זמן. קצת מתקשה לחזור לזה ברגע אחד.
כמו כל דבר, לוקח זמן להתרגל לנוכחות מחדש. אני קצת שבור, לא יותר מדי. למדתי להתאדש לדברים, לא לקחת ממש ללב.
הלב, אוי הלב. כל הכבוד לו שהוא ממשיך לפעום ולעבוד 24/7, בטוב וברע. לפעמים זה מרגיש שהוא היחיד שנותן אמון שיש למה להמשיך. לא משנה כמה אני בוגד בו, הוא איתי.
הלוואי שיום אחד אני אוכל להחזיר לו טובה על זה.
אולי יום אחד אני אמצא את השקט והשלווה, יושבים באיזו פינה, מחכים רק לי.
שואלים, למה לקח לך הזמן? למה כה איחרת, והרי אנחנו מונחים לנו פה מעולם, מצפים רק שתגיע.
ואני, מתי אגיע?

הדמות שפילסה את דרכה ביער המושלג אולי תראה לכם קצת מוזרה אם תסתכלו עליה פעם ראשונה, פעם שניה- ממש לא, בפעם הראשונה היא תראה לכם כדמות שפופה עגמומית ולא חשובה בכלל, אבל פעם שניה- וואו! דמות יפה ,זקופה ומאירת עיינים!

 

איך זה?

הכל המבט! אתה בעצמך יכול לבחור איך איך הוא נראה - הכל הצד של ההיסתכלות!