פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 244)

לילה
שלוה מבורכת יורדת על הארץ.
ופתאום יש מספיק אויר לכולם לנשום, אין תחרות.
ודווקא החושך הזה נחמד, שלא כולם רואים אותי,
יכול להודות ביני לביני על דברים שבאור יום אי אפשר לחשוף.
יש לילות שהם סוערים כמו הים, ויש לילות שקטים כמו זרימת מים במעיין קטן. הלילה אני מקדם בברכה את הלילה השקט.
מחר יתחיל יום חדש, אתגרים חדשים, מחשבות חדשות ורגשות חדשים.
עכשיו דממה

עזבת למקום רחוק

הרחק מכל איש

השארת הכל מאחור

לא פתק לא סימן חיים

את הבית ואת האוהבים

אמרת לי פעם,את צריכה זמן מהחיים

להתניע מחדש עוד כמה שנים

 

זוכרת את הימים

בהם נישפך העומק משפתיך

עטופה ברחמים

ואת רצת יחפה אל החוף

עמדת לבדך

מול שמש מאיימת,אדומה

מחביאה סודות כמוסים

 

צעקת,שאין יותר אהבה

ולמה כל זה

למה למה

הרוח המשיכה לנשוב

נישארו קצת כוכבים בשמיים

נקודות של תקווה

והוא לחש לך פעם

הירח הוא אותו אחד כבר מיליון שנה

רק אנחנו מתחדשים

והוא מאיר לנו פנים

 

ועכשיו

רק הפסיעות בחול עוד נישארו

והרוח הזאת

העומק שלך

 

עברו שנים כבר

זוכרת לילות 

זוכרת איך הינו צעירים

זוכרת איך האורות של העיר היו מסתובבים

זוכרת שהכל יסתחרר סביבנו

עד שנפלנו מחובקים

 

ועכשיו חולם עליך עדיין,ליפעמיים

ואת לא עונה גם בחלומות

עדיין בורחת

 

עדיין תקועה

במדבר שלך בלב

כבר מיליון שנה 

מחכה 

מחכה לאהבה

 

יש אהבה בעולם.

 

 

אתחיל בשיר של רוני סומק שכבר העליתי ולמדנו אותו בספרות-

שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאש אִשְׁתִּי וְעַל
רֹאשׁ בִּתִּי.
כַּמָּה בָּנַאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנדְ,
וּבְכָל זֹאת, שָׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם
שֶׁל חַיַּי. 
--
הדובר פותח ב אימאז' (תמונה) של שדה חיטה כמטאפורה לשיער הזהוב של אישתו וביתו.
ומייד לאחר מכן אומר- 'כמה בנאלי לתאר כך את הבלונד',
תיאור שער זהוב כחיטה הוא אכן יחסית נפוץ, אך המילה 'בנאלי' כשלעצמה כבר שוברת את הספרותיות היפה של המשפט הראשון במילה לועזית ויומיומית, מה שמתחזק בסוף המשפט במילה 'בלונד'.
כלומר הדובר מנתץ את התחושה הציורית שנוצרה אצלנו במשפט הראשון ואומר שהוא בעצם תיאור בנאלי בסיסי ופשוט - אך בכל זאת שם צומח ה'לחם' של חיי הדובר.
לחם זה בסיס החיים- "לחם לבב אנוש יסעד", זה לא מאכל מפואר, אבל הוא מהחשובים או אולי החשוב ביותר לבני אדם.
וכך גם תיאורן של אישתו וביתו הוא תיאור של משהו בסיסי ופשוט- אך החשוב ביותר.

לילה עם הרגשה טובה.
פרפור קטן בלב, ריגוש נחמד של צעד ראשון, צעד קטנטן בכיוון של התחלת משהו חדש. הלוואי שלא אתבדה, ושדברים יתקדמו כמו שאני רוצה. הלוואי שיהיה רק טוב.
"לילה טוב,
חלומות פז,
שינה מתוקה
ושקט דממה"
(קרדיט להורים שלי על השיר החמים הזה)

כל הזמן יש פה לחץ.
מתוח באוויר כמו סלוטיפ מקיר לקיר. שקוף ודק אבל מכשיל את הפסיעות שלנו.
הפסיעות שלנו.
הן כמו ביס מהוסס ומזערי בגלידה בטעם אננס קוקוס אבוקדו. ביס כזה שמנסה כי שום דבר לא נשמע רע מדי ומצד שני יש הרגשה קשה שזה גם לא יכול להיות טוב כי הכל יותר מדי ביחד ומעורבב ובסוף נקיא הכל.
בסוף נקיא הכל.
אני לוחשת את זה לסלוטיפ שבאוויר. הוא לא נרמז ומוסיף לדבוק באוויר בעקשנות כיאה לדבק אמיתי.
נתן יוצא.
מושך אחריו כמה חוטים מזעריים כשהשאר מוסיפים להתלות בחמצן שבאוויר.
לתלות אותי. בלי חמצן. בלי אוויר.
אני הולכת להכין לי שוקו קפוא כי אסור לי קפה ושתי דמעות מלוחות וחמות מתגנבות לי לכוס ואני מוסיפה חלב ושתי כפות סוכר וליתר ביטחון גם שוקולד שנשאר מהמשלוחי מנות. כאילו שזה יעזור כשאני אתיישב על הספה מול התמונה עם המסגרת הכסופה שנתן התעקש שנפתח בענק וירדו לי עוד מיליון דמעות לתוך השוקו שכבר לא יהיה קר וגם לא מתוק.
ושום שוקולד לא יעזור.
אני מכריחה את עצמי לבלוע אותו למרות שאני לא מרגישה שום טעם. אולי לפחות יהיה קצת מתוק לגוזלית שלי.
נתן חוזר.
הסלוטיפ מתהדק מסביבי. נכרך על הצוואר. כמו צעיף לא מחמם.
הנשימות שלו כבידות כמו טרקטור שבא לדרוס אותי ואז כמו נכבה לו המנוע והוא הולך לחדר מובס.
אני הולכת לשם אחרי איזה חצי שעה. הוא כבר ישן.
אני פוסעת על קצות האצבעות.
בפסיעות מהוססות.
הפסיעות שלנו.

אני הולכת לכתוב הרבה אני, עמכם הסליחה
והתודה
תודה לבורא עולם על כל החסד והיופי שבעולם שלו. אני הולכת לכתוב הרבה אני כי אני במצב לחץ, זה אומר שאני במצב לא משו, אני שונאת להיות בלחץ, אני שונאת להיות בלחץ, אני שונאת להיות חשודה בעיני עצמי אני שונאת להיות קשה עם עצמי, אני קשה עם עצמי
האוויר שבעולם הוא אוויר של סוף העולם, לא אמרו את זה בחדשות, וזקנים מצקצקים בלשונם ואומרים שכבר שמעו אמירות כאלה במהלך חייהם פעם ופעמיים. אנחנו לא נתייאש, אנחנו לא נתייאש, אנחנו לא נתייאש.
אני בלחץ כי אני עובדת עבודת קודש, זה לא אמור להלחיץ אותך, גברת, הבוטח בה׳, חסד יסובבנו, נכון נכון. שה. תנוחי.
לא להיות בלחץ לא להיות בלחץ לא.
כל מה שיקרה, יקרה כי הוא צריך לקרות. אני מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח בכל יום שיבוא.
מה שצריך לקרות יקרה.
אני מקווה למנף את האנרגיות האלה למעלה. למעלה למעלה, אני בצד המגיש עזרה וזה זכות עצומה. ולהאמין בזכות הזאת, ולטפח את האנושיות, כמה זה חשוב. אף אחד לא מתקרב לאף אחד, אז לפחות ניתן את הלב.
אני עוטפת אץ הלב בצלופן, חתיכות חתיכות, מחר נבוא למשמרת נגיש לאנשים רעבים לאהבה
העולם רעב לאהבה , אנשים! תרעיפו אהבה.
אהבה אהבה אהבה

שנזכה לגאולה שלמה במהרה בלב שמח ונקי, בבריאות ובהירות הדרך.
אמן.

בדד אלך.
ואשב. ואוכל. ואנשום.
רק לא להידבק.
רק לא להדביק.
כל מה שבא לי שאני רואה חבר זה לתת לו כיף וחיבוק.
שהוא ידע שהכל יהיה בסדר.
שאני אדע שהכל יהיה בסדר.
אבל גם זה אסור.
כאילו אמרו בואו ניקח לכל היקום את השמחת חיים.
תשבו בבית תקועים איש איש בחדרו, בספרו, סרטו, איש איש בבדידותו.
הכל כלכך לבד לבד לבד.
אף פעם לא חשבתי כמה אנחנו זקוקים למגע הבינאישי הזה.
תפוס 2 מטר מאמאשך אבאשך אחותך. אתה עלול להזיק או להינזק מכל אדם. הסכנה מצויה בכל.
מזל שלחייך ולצחוק עדיין מותר.
אז אני מנסה לחייך לקרובים אלי.
מנסה להעביר להם בחיוך את החיבוק שהייתי רוצה לתת להם.
'רק ביחד, ייעלם הפחד והמנגינה תחזק ת'אמונה'

למדתי שחשוב מאד
לתרגל נשימות עמוקות:
לשאוף, ולנשוף;
להרפות.

פעם הייתי בים
ביקשתי שיבוא גל -
ישטוף אותי, ישטוף איתו הכל;
את כל הלכלוך המכוער,
התאווה, הגאווה.
אבל הגל עבר עליי
כמו הייתי קרקע יציבה,
הוא לא חדר,
ואני נותרתי מלולכלת
ורטובה.

היום אני כבר
לא סומכת על הים;
אני גם הולכת לשם
פחות.
הכיוון שלי הוא יותר
ירושלים -
שם אני נושמת עמוק
ומנקה את הריאות.
שם ההרים עומדים דום ומקשיבים;
הם לא יוצרים ציפיות.

למדתי שחשוב מאד
לתרגל נשימות עמוקות:
לשאוף, ולנשוף.
להרפות.

אוי איזה אסון!

דיברנו, היה נחמד ואז אמרת את זה..

למה? למה היית צריך לומר את זה? אתה לא יודע שהכנסת אותי לדיכאון! הייתי בימים קשים ביותר רק בגלל משפט בודד שאמרת, 

התחושות שליוו אותי, אוי איזה תחושות! כמה בכיתי כמה חשבתי על זה.. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איך להמשיך הלאה. 

וגם עליך זה השפיע! שנינו לא הצלחנו להסתכל אחד לשני בעיניים, ואז עשית את זה את הצעד הנועז הזה שכמו המיס חומה של קרירות אחרי אותו הערב, אבל עכשיו אחרי שכבר חשבתי שעבר, שנגמר, אני שבה וחושבת על זה, על איך אמרת את זה. ואני רוצה לבכות או לפחות לשתף משהו להוציא את הכל, אבל נשבעתי לך! ואני נאלצת להסתפק במקלדת. 

זה רק עוד מכשול קטן, עברת כל כך הרבה בשנים המעטות שאת חיה! תתגברי!

 

אני צעירה *מאוד* צעירה!  אתם לא מנחשים אפילו בת כמה אני.. ואל תדאגו לא מדובר בחבר שלי או משהו.. סתם במשהו שקרוב אליי..

רחוב יפו. מעין טעימה של העיר שאף פעם לא נרדמת, והשכנה העתיקה והשקטה יותר.
מוצא כאן נערים מפיצים חום ואהבת חינם,
מוצא כאן נערים מחפשים חום ואהבת חינם.
אנשים כאן כמעט לא מסתובבים לבד. זוגות זוגות או קבוצות קבוצות אני רואה אותם. ואולי אני חש קצת התנשאות עליהם, ומנסה לשכנע אותי שאנשים אחרים פשוט לא מסוגלים להיות לבד עם עצמם. אבל מתחת לכל זה מרגיש גם שיש לי חוסר בחבר'ה, חוסר בחברה, ושזו יותר הנקודה.
ועם כל זה, עדיין, יש איזו ברכה בשקט הזה.
עכשיו אני בצומת של רחוב הנביאים, מחכה לאחותי שתאסוף אותי, ועל הדרך מחפש אותי בין הברים שלמטה לגאולה שלמעלה.
קצת מרגיש שאני רוצה להיות בשני המקומות.
בסופומשל יום אפשר לומר
שלילה שקט עובר על כוחותינו.

עדיף שירים מקוריים...

לתגובה אחת. אני לא אומרת עכשיו שצריך להגיב להכול, אבל להגיד מילה טובה זה לא מזיק לאף אחד
בבקשה שימו לב!

פותח פיו ומדבר
בוכה ומבכה
אוהב ומאהב
כך דרכו של השתיין

צועק בקול
בוכה על שממה
מרקד בסערה
עד דלא ידע

סודותיו מגלה
יוצא יוצא
נכנס לו היין
נכנסה בו הרוח
דשטותא.

יצא או תוציא?!
נכנס או מכניס?!
יין המשומר או שכר מדינה?!

הטבע זועק.
תן לי את היום הזה.
יום אחד בשנה.
לשוב ולקבלה.
תורה בבחירה
לקבל ולהקשיב
לשמוע להאזין
לשתוק להפנים
תורה מן שמיא.

היין נכנס בשמחה
הסוד יצא בנשימה
רק אני שומע
רק אני יודע
מהו אותו הסוד
שהוציא, ייני המשומר.

מכירים את הדמעות האלה
שהן שקופות?
שאין בהן את כל השחור מבפנים
הדמעות האלו שבאות אחרי שאת בוכה ופתאום כבר הוצאת את השחור החוצה?

אני מכירה אותן...
אבל כבר מזמן לא יצא לי לראות אותן
כי הבכי שלי כבר מזמן לא מספחק כדי להוציא את השחור
כבר מזמן לא...

נתחיל מהסוף.
עכשיו הכל רגוע ושקט.
השד האמון על הבלאגן והרעיונות המצחיקים(תלוי בעיני המתבונן כמובן..) כבר הלך לישון. אבל אני עדיין ער, מנסה להיזכר מה היה היום.
את רוב הדברים אני זוכר די טוב, יש חלקים שמעורפלים יותר.
בסך הכל מרגיש שעברתי את היום בשלום, בלי נפגעים לכוחותינו. מקווה גם שלא פגעתי באף אחד, ומעודד מזה שלא זכור לי משו בכיוון.
אז היה די שמח, עם דברי תורה מסובכים כאלה, מעל כל הגיון, זמן ומקום. דברים שבאמת אני לא מסוגל עכשיו להבין איך הם היו נראים הגיוניים לפני שעתיים-שלוש. לא בטוח בכלל שהם באמת היו הגיוניים באיזשהו שלב, אבל לפחות הם הסתדרו לי בראש איכשהו.
בכללי שמחתי שעם כל אווירת החג והבלאגן היה יחסית רגוע ומכבד. היה זמן לדבר למי שרצה לדבר, לשיר למי שהעדיף לשיר, ולבכות למי שנשפך. נשאר לי רק לרחם על הרבנים(ליתר דיוק הרבניות..) ו/או משפחותיהם שנאלצו לסדר את הכאוס. למרות שגם בזה סך הכל היה בסדר. היו שני חבר'ה תותחים כאלה שלא שתו בכלל ועברו אחרינו לנקות ולראות שנשאר סביר. אני מניח שגם זה שהשנה חבר'ה לא הקיאו בבתים עזר.
אז בסוף הלילה, אחרי שהתנדפנו לערבית ושיירי הכוהל התנדפו ממנו, התיישבנו בדירה לאכול קצת קרקרים, לשתות תה, ולהעביר את הבחילה. בהתחלה היו עוד קצת צחוקים ורעש עד שחבר ביקש שקט כי הוא מנסה לישון.
ועכשיו? עכשיו הכל רגוע ושקט.

רֶגַע קָטָן
שֶׁל חֶסֶד
וְרַחֲמִים
אֲנִי מוֹצֵאת עַצְמִי
מַקְשִׁיבָה לְמוּזִיקָה
בּוֹלַעַת כָּל צְלִיל
בִּשְׁקִיקָה
זֶהוּ אֶחָד מֵהָרְגָעִים
הַנְּדִירִים בְּיוֹתֵר
אֲנִי לֹא עוֹקֶפֶת
לֹא מְשַׁנָּה
לֹא הוֹפֶכֶת
הַכֹּל יָשָׁר
אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי
בָּאַקְרָאִיּוּת מֻשְׁלֶמֶת.
רֶגַע קָטָן
שֶׁל סְפּוטִיפׇיי.

אז אני קצת מסטול מלימונערק, אבל זה טוב, נותן לי תחושה של שחרור מהפחד הזה של מה יחשבו עליי, מה יקרה אם אני אגיד מה אני חושב.
יש בי הרבה רגישות, הרבה רצון שיהיה פה טוב בעולם. רק טוב. בלי בלאגן, בלי סיבוכים. רק שקט וטוב.
אנשים חושבים ששיכורים רואים את העולם עקום.
אני דווקא חושב שיש הרבה יושר במה שהם רואים.
האלכוהול עוזר לי לשבור הרבה מחיצות שקשה לי להתמודד איתן לבד ביומיום. להיות ישיר וכנה.
אבל ישיר בקטע טוב כזה, לא מביך מדי.
**אגב יש לי קטע כזה שאני לא יודע איך לסיים קטעים. מכירים את זה? כאילו חייבת להיות סיומת הגיונית לקטע. קשורה, קלילה לא מחוייבת כזאת. ואני מרגיש שאני לא כלכך מצליח בזה. לאידע, צריך להשתפר בזה.
אבל לבינתיים אני אלך לישון. ואקום מחר קצת מובך לגלות מה בדיוק אמרתי. ואתבאס שאני מובך כי אני לא רואה בזה שום דבר שהוא לא בסדר, אבל קשה לחיות בפתיחות כזו כל הזמן.
לילה טוב.

טלפון מצלצל, שיחה נכנסת מרמי.
אני מהסס לשניה ואז עונה.
-רמי, מה קורה יאח?
-‏הלו? וובשת! מה הלך אח שלי, לא ראינו אותך ים זמן!
-‏וואלאק סבבה אחי, מה איתך? הייתי באיזה חווה לתקופה...
-‏חווה? וואלה. מה, שוב? איזה חווה?
-‏לא לא, סתם, אתה יודע.. לנקות את הראש.
- טוב.. מגניב.. בקיצור מה אומר על איזה ישיבה של החבר'ה הלילה, כולם יראו שחזרת נעשה שמח קצת..
- ‏לא יודע אחי. תשמע, הרגע חזרתי, אין לי האמת כוח לזה..
- ‏לעע, אין מצב אתה עושה את זה, אני מתכנן ישיבה של השמחות כפרה עליך! תבוא, נתחיל ברגוע מקסימום תחתוך...
- ‏מה אני אגיד לך? סבבה אחי, שיהיה, אבל אני אהיה שפוך..
- ‏תבוא, תבוא תראה שיהיה לך כוח יאח! יאאלה נדבר!
- ‏ביי אחי, נדבר..

ניתוק.
הורדתי את הטלפון לשולחן והמשכתי לחתוך את הסלט שלי. יהיה מעניין הערב נראה לי, זה בכל מקרה...

רמי אפילו לא טרח להגיד לי לאיפה להגיע, אנחנו יושבים באופן קבוע אצלו בדירה. יש לו מרפסת מקורה עם ספות זולה ושולחן קטן,
והדירה תמיד מתמלאת באוכל, שתיה, אלכוהול נרגילות סיגריות ווויד.
הוא גר בערך רבע שעה הליכה מהבית שלי.
פעם הייתי עושה את זה עם הרכב, אבל עכשיו אני נהנה להרגיש קצת את הקור והאוויר.
כשהגעתי לדלת כבר שמעתי קולות צחוק מבפנים.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה ברגשות מעורבים. בפנים ישבו שלושת החברה הקבועים-
ציון רמי ושלום והם היו באמצע לעשן נרגילה ולגלגל איזה פייסל.
"וואי וואי! תראו מי זה!" קידמו אותי הקריאות.
ואחרי סבב כיפים וחיבוקים התיישבתי ליד שלום, שחזר אל צינור הנרגילה וקולות בעבוע ליוו את האוירה.
'בואנה מה קורה אחי? נעלמת לאיזה חודש!' שאל אותי שלום בחיוך מרוח כשסיים להוציא את העשן הסמיך.
'מה אתה מגזים..' השבתי בחיוך, 'כולא שבועיים לא הייתי פה, אני מקווה שהצלחתם לנקות את התחת לבד..'
שלום הטיל את ראשו לאחור וצחק, ואז הרצינו פניו מעט 'לא אחי, אבל סיננת לכולם את הצורה, שלחתי לך איזה תשע עשרה הודעות ולא ענית לי..'
'כן לא היה לי כל כך טלפון בחווה שם' עניתי בקול מתנצל.
'מה זה החווה הזאת אחי? מה, מה הקטע?' התערב לפתע ציון בשיחה.
'סתם חווה בשומרון, אצל גיס של ברוך..'
'וואלה, יש לגיס של ברוך חווה? מה כבשים והכל?'
'כן..' עניתי. 'משהו בקטנה כזה..
ציון הגיב בהנהון שקט, ולקח את הצינור משלום. בדרך כלל השיחות זורמות והצחוקים רצים אצלנו, אבל משהו באויר היה מתוח קצת והמילים די גוועו לכולם בלשון. הרגשתי את זה, והבנתי בדיוק למה-
החבר'ה גם כנראה הבינו.

אם כולם יודעים- אז למה לחכות? אמרתי לעצמי, אך הלב שלי דפק במהירות והפה נשאר פתוח בציפיה, ולא הצלחתי לגרום לעצמי להגיד את מה שרציתי לומר.
'אתה משחרר?' נזרקה לפתע השאלה. זה היה רמי, הוא ישב בפינה והיה שקט עד עכשיו.
'כן' עניתי בקול רועד אחרי שתיקה קצרה.
מזל שיש את רמי.
רמי הנהן.
'טוב, מה אני אגיד לך.. בהצלחה אח..' הוא אמר וקם, מסמן גם לציון ושלום לקום.
'ונתראה בפעם הבאה' הוא הוסיף בחצי חיוך ממזרי.
ניסיתי לחייך, אבל זה לא עבד.
'אני מקווה שלא' אמרתי לבסוף. גם בחצי חיוך, אך שלי היה עצוב..
'מה לא נחכה ככה לסוף הערב?' שאל שלום.
לא היה נעים לי להביט בפניו, אך רמי תקע בו מבט חד וחותך, ומנע ממני את הצורך להגיב.
השתוקקתי לדחות את הרגע כמה שיותר, אבל ידעתי שאסור לי לעשות את זה, אני מכיר את עצמי.
היה מוזר לעשות את סבב הכיפים והחיבוקים שוב, אחרי שעשינו את זה בדיוק לפני חמש דקות.
אבל אני מקווה שלא לראות אותם יותר לעולם- מה שהרגיש פי אלף יותר מוזר, וגרם לי לחיבוק שלי להיות נוקשה וגמלוני.
הכל היה כל כך מהר, כלומר- זה אמור להיות ככה, אבל עדיין לא הצלחתי לעכל איך תוך שניה רמי קם בלי לשאול שאלות או לדבר קצת לפני זה.
אני מניח שהוא יותר טוב בזה ממני.
לבסוף הם נעמדו מולי, שלושתם.
'אתה זוכר את השורה הפעם, כן?' שאל אותי ציון וגיחך. 'כן כן, אל תדאג..' השבתי מסמיק מעט, ואז עצמתי את עיני. סחרור תקף אותי, הרגשתי באמצע מחטף, כאילו במילה אחת נשאבתי לשרשרת רגעים מהירים וחדים.
נשמתי עמוק ונתתי להם ולי חצי דקה להתכונן.
ואז- 'אני משחרר את השדים שלי, לעת עתה' אמרתי בעיניים הדוקות.

והם נעלמו.
יכולתי לחוש את זה עוד לפני שפתחתי את עיני, וחמיצות עמומה צבטה לי את הבטן, אבל חשתי גם השלמה ושלווה, זו באמת היתה תקופה ארוכה.

אחרי רגע ארוך פקחתי את עיני לדירה הריקה.
זה היה מראה מוזר, חָסֵּר- ומסנוור.
המרחב הפיזי והמנטלי היה שונה, קלטתי לפתע. זה לא שהם היו רק חברים שלי, הם היו חלק מהמרחב של חיי.
רציתי להסתלק משם מהר. אני אסדר פה מחר, אמרתי לעצמי, ובצעדים נמהרים ניגשתי אל הדלת.
רגל אחת כבר היתה בחוץ כשהעפתי מבט אחרון בדירה, והפייסל המגולגל תפס את עיני- מונח על השולחן הקטן.
פעמון קטן התחיל לנדנד לי במוח, והיסוס תפס את רגלי על המפתן. התפרקות אחרונה..?
נחמה קטנה לדכדוך אולי?- נדלק הניצוץ לרגע.
אך זה היה רגע קצר מאוד, ומיד סגרתי את הדלת בהחלטיות קצת-יותר-מדי רועשת, ונעלתי פעמיים. אולי כדי לוודא שלא אפרוץ לדירה בכוח..
(על אף שהמפתח היה מונח אצלי ביד, כמובן)

'יהיה פעם הבאה?..'
מלמלתי את השאלה לאויר הלילה הקר,
והתחלתי ללכת הביתה.

פעם באחת הישיבות שהייתי בהם, החבר'ה בדירה הזמינו אותי לפני השינה לסלט.
'סלט?' שאלתי. אמרו לי כן כן סלט זה סיגריית לילה טוב.
בתקופה ההיא מיעטתי לעשן.
אבל עכשיו אני יושב לי לבד לסלט.
בישיבה תיכונית מתישהו צצה לי מחשבה כזו בנוגע לסיגריות, שאולי מה שמרגיע אנשים זה לא העשן, אלא פשוט החמש דקות האלה בהן אתה פשוט שואף ונושף אוויר. מין מיני-מדיטציה רק עם עשן.
האמת היא שגם היום אני חושב ככה.
ויותר מזה אולי, זה כמה דקות שמבחינתך הזמן עוצר מלכת. לא נוגעים בהפסקת סיגריה.
גם בצבא יש לזה קצת יחס של כבוד. לא תמיד, אבל יש.
הבעיה היחידה היא שזה לא בריא, ובריצה הבאה יכאב לי בריאות וילחץ לי בחזה. צריך אולי למצוא תחליף טוב יותר.
אבל עכשיו - עכשיו טוב.
בכל אופן, נגמרה הסיגריה, וזה סימן שאני הולך לישון.
לילה שקט וטוב לכולנו.

אילו היה העולם 

עם המון אנשים טובים

אילו היה העולם

מושלם בלי פגמים

אילו היה העולם

בלי שקרים

אילו היה העולם 

בלי מריבות וכעסים

הוא לא היה עולם