הוא כבר ראה את החור השחור נפער לפניו
צעד לעברו ולא היה מי שיושיט יד, שיאחז בו
הוא כבר ראה את הדממה מקיפה אותו
צעק בעוצמה ולא היה מי שישמע, שיענה לו
אני מכירה, אני יודעת
הייתי שם איתך
את הריקנות המצמיתה
מילאנו יחד טיפה אחר טיפה
את הבדידות סדקנו לאיטה
כאבך הוא כאבי
נשאנו יחד בנטל
תהומך הוא תהומי
כל משבריך וגליך
עברו גם עלי
כתוב עמוק ויפה, תודה על זה!
הקריאה של המשפט האחרון בבית האחרון התחרז לי בראש קצת אחרת-
״כאבל הוא כאבי
נשאנו יחד בנטל
תהומך הוא תהומי
כל משבך וגליך
שטפו גם אותי״
ומצאתי נכון לשתף (נטו כי זה מעיד שהתחברתי לכתיבה)
אהבתי את האיזכורים למקרא. את המעבר מסיפור על נסתר לדיבור של נוכחת.
רצונו של קודשא בריך הוא
התפילה, שבוקעת ופותחת שערי שמיים, שלי, הילדה, סתם ילדה
אני צורחת בשקט שאני רוצה קדושה
ואז שותקת בקול
ולעזאזל איפה הגאולה
כל מעשה קטן של אור מקרב אותה
ואני מחכה כבר יותר מידי
רצונו של קודשא בריך הוא
זה לא רחוק מרצוני
כי אני רוצה את הגאולה והוא רק רוצה כבר להביא לי אותה
ומה אני בכלל
כמה התפילה שלי שווה אצלו
בין כל התפילות וההגיגים של כולנו
רצונו של קודשא בריך הוא
מקווה שהוא קרוב
ככה קרוב שאני יכולה כבר לראות פס של אור
שנזכה כבר
בקרוב
אמן
התחזקתי. תודה על החיבור, על הקריאה הכנה, על התפילה.
מזדחל טיפין טיפין
חודר לאט כמו סכין
בכל הגוף מכה השחין
שלא מדעת מתייאשין.
בבת אחת מכה בפטיש
יאוש בדלת-לב מקיש
פורץ גדר כמלך ביש
טווה יאוש בקורי עכביש.
מתי יצא, אין איש יודע,
וכשהוא בא, אין איש שומע,
בלב כולם, אף לליבי הגיע,
הכריז בקול, שכל גופי יגע.
עולם כמנהגו נוהג,
אדם כשגגתו שוגג,
רשע ברשעתו חוגג,
ואני בצרתי דואג.
קראת עליה בין דפי העיתון
קרבות בשטח בנוי פנים אל פנים
שמעת ברדיו על בלאגן בשילטון,
נאנחת ולגמת אספרסו חמים.
אך הנה, עוד מעט,
תסתיים המלחמה בוודאי.
הנה, עוד מעט,
ינצחו את כולם חיילי.
ראית חייל שחזר שבר כלי,
ציקצקת בלשון ואמרת אוי ווי.
ונשק אמרת "זה לא בשבילי"
בשביל זה יש אתכם חיילי.
וכמובן, שעוד מעט
צה"ל יביס את חמאס
וברור, שגם כמעט
על החיזבאללה ישים פס
אחי הגיע הזמן שתתחיל להתעורר
מלחמה עולמית בפתחנו מחכה
ואתה כמו טרום הטבח, עיוור,
אנא קום לפני שתבוא המכה
כי הנה, עוד מעט
פורצת מלחמה עולמית
הנה, כבר כמעט
שפרצה המלחמה השלישית.
קפיץאתה מוכשר, תעבוד על זה
(והכי כיף שירים מוכרים. תודה 
)
"איש לא חשב"
יש משפט שאומר "הרוצה להחכים ידרים".
אני חושב שלא שמעתם אותו בדרגים הגבוהים.
אחרת איך נסביר את אמירת הדברים:
"מי חשב שארגון טרור יירה על נערים?"
באמת קושיה שצריכה עיון רב,
אגש ללמודה בעת מנוחה מהקרב.
אתה יודע הקרב ברצועה
זה שהתחיל בשבת השחורה
נו.. השבת שבה רצחו המחבלים
זקנים, נערים, נשים ועוללים?
לא ביו"ש, שם זה סיפור אחר,
נו.. על עוטף עזה אני מדבר.
אבל אתה צודק מיסטר דובר.
איש לא חשב שאם נאפשר,
ירי של אלפי רקטות ורחפנים,
מישהו יפגע ביום מן הימים.
אני לא כאן
כבר כל כל הרבה שנים שאני לא איתך
כתבתי לך מכתב ארוך מהלב אבל הוא נשרף
אז החלטתי לכתוב לך מחדש
את הסיבה שבגללה אני כל כך קודר
זה בגלל שאני לא כאן
עם הזמן והקשיים
מי שהיה אני נעלם
ונולד אחד חדש
ועוד כמה שנים זה יקרה עוד פעם
אני עצוב וכואס ופאתטי הכול באותו הזמן
ואני מנסה לחזור כל הזמן למי שאני
אבל זה לא עובד
אני מתכלה מבפנים
כמו נורה מהבהבת שעוד מעט נשרפת
אני גם לא יודע איך לכתוב
שום דבר לא יהיה מספיק טוב
אבל חשבתי שעדיף לכתוב מאשר להשאיר ריק
אני מרגיש שאין בבני אדם משהוא מיוחד
חוץ מהעצב שלהם
ובגלל זה אני כל כך אוהב אותו
בגלל זה אני כל כך קודר
יכול להיות שעדיף לי להיות שמח
אבל התמכרתי.
ואני לא יודע איך לצאת מאיפה שנכנסתי
אני מקווה שיקרה משהוא
או תבוא מישהיא
או שיצא מישהוא ממני
ואז אוכל לחיות מחדש
כי לבנתיים אני כמו פרודו
רק הולך ונעלם.
והלוואי.
חשוף, כנה. אמיתי. התחברתי. דור.
דבר איתי יותר, אחי.
חני הולכת לאט.
שני כוכבים מסתכלים עליה מהשמיים.
אישה במעיל ארוך. ובטן גדולה. הולכת לאט ברחוב צר.
כוכב אחד מהבהב אליה, מכיר אותה כבר מכל הסיבובים שלה ברחובות, פעם לבד, פעם ביחד. פעם שוב לבד.
הכוכב השני מהבהב אליו בחזרה, כאילו קורץ לו.
פתאום נראה לה ששניהם צוחקים עליה, מכירים טוב מדי את החלומות הישנים, את כל מה שלא נשאר מהם.
״רציתי חיים אחרים כל כך.״ היא אומרת בשקט לכוכבים האלה, שלא יצחקו. ״אני מרגישה שנרדמתי באוטובוס ופתאום התעוררתי ומצאתי את עצמי בעיר אחרת. רחוק מהבית.״
כוכב מהבהב שוב. בז לניסיון שלה להצדיק את האיבוד הזה.
היא משפילה עיניים למדרכה, שיצחקו הכוכבים הטיפשים האלה, כאילו שהם ניסו פעם לעזוב את השמיים שלהם וללכת על ארץ מקורקעת כל כך בלי להאבד.
נעם מתקשר.
״מתי את חוזרת?״ הוא שואל.
היא נאנחת. רצתה שישאל, מה את מרגישה.
״תכף.״ היא אומרת.
״רות אומרת שהבטחת לה שתכינו עוגיות.״
חני נאנחת שוב. ״איך שכחתי.״
כוכב מהבהב שוב. אפילו אמא את לא מצליחה להיות.
״וגם המטבח מבולגן. נורא.״ נעם מגבה את הכוכבים בלי להכיר אותם בכלל. נותן להם עוד ועוד חומר מפליל עליה.
״גם אני מבולגנת.״ היא אומרת. מקווה שיבין פעם אחת שגם נפש צריך לסדר.
״נכון.״ הוא מבין את דבריה כפשוטם, בוהה באקריליק שהיא השאירה מפוזרים על הרצפה, אחד מהם קצת פתוח ונוזל. ״את באה?״
״כן.״ היא מנתקת. רצתה שישאל אם היא רוצה לבוא.
כשהיא מגיעה, רות כבר לבושה בפיג׳מה.
נעם מתעקש שהיא אחרי מקלחת וציחצוח שיניים ומה קשור עוגיות.
חני מתעקשת גם. ״הבטחתי.״
הן מכינות ביחד בצק לעוגיות חיוכים.
וחני מראה לרות בסבלנות איך הקיסם יכול לסמן זוג עיניים בתוך הבצק, ואיך הקצה הקעור של הכפית נהיה חיוך.
רות מוקסמת, מנסה לחקות אותה ונועצת את הכפית בטעות על צידה הקמור.
גם הפה שלה מתקמר. ״זה בסדר שהוא יהיה עצוב..?״
חני רוצה להציע לה לטשטש, לתקן, לעשות פה חדש. בסוף היא רק אומרת בפשטות ״זה בסדר.״
ופתאום משהו מתרחב, כאילו נהיה יותר מקום במטבח המבולגן,
זה בסדר. הכל ממש בסדר.
חני מטיילת עם העיניים במטבח הזה, נעצרת על הארון הגבוה. ״רוצה שנביא עדשים ונעשה לחייכנים האלה עיניים כחולות ומתוקות כמו שלך?״ היא מבריקה פתאום.
רות מהנהנת במרץ. ״כן כן. ולהכי גדולה נעשה עיניים חומות כמו שלך..!״ היא מצביעה על עוגייה אחת ענקית ולא סימטרית.
חני מתלהבת איתה, מורידה קופסת עדשים מלאה מהארון הגבוה, מושיטה אותה לרות.
הקופסא כבדה וגדולה והיא מחליקה מבין האצבעות הקטנות של רות, מפזרת עיני עדשים צבעוניות בכל המטבח.
רות נבהלת, חני לא.
היא מושיטה יד לרות עוזרת לה לרדת מהשרפרף.
״בואי, נאסוף ביחד.״ ביחד זה תמיד טוב.
הן מתכופפות לרצפה הצבעונית, מנסות לקלוע את העדשים שהן מרימות לתוך הקופסא. צוחקות כשהן מצליחות.
צוחקות עוד יותר כשהן לא.
נעם נכנס למטבח.
״מה את עושה? תביאו מטאטא.״
הוא ניגש לרווח שבין המקרר לקיר, שולף ממנו מטאטא ומגיש לה.
היא לא תופסת, נותנת לו ליפול ברעש.
״מה את עושה?״ הוא שואל שוב. מתוסכל מלהיות לא מבין.
״מלמדת אותה.״ חני עונה בשקט. ״מלמדת אותה לאסוף.״
יום אחד, כשיתפזרו לה החיים ושום מטאטא לא יעזור -
היא תדע להעריך אותה,
את היכולת להתכופף, להוריד את הראש ולשלוח ידיים פתוחות קדימה, שוב, ועוד פעם.
עד שהכל יהיה במקום.
את כובת בצורה שגורמת לי להרגיש את חני חזק חזק ולאהוב אותה מיד.
את כותבת נוגע ואמיתי.
ברוכה השבה. טוב לראות אותך כאן.
זה חזק. אי אפשר להתעלם ממש יפה ונוגע
בהתחלה חשבתי שהסיפור אחר, ואז משהו השתנה שם. מרגש ואמיתי.
תודה.
מעתיק לעצמי לקרוא אח"כ.. יותר מידי זמן שלא היה..
כרגיל, מעלף. קצת מתבאס כל פעם שאני קורא דברים שלך, זה מעלה לי שאני קצת פחות. אבל אז אני נזכר שכל כך נהנתי מזה שאני שמח שיש כותבים כמוך בעולם.
(קדימה! ספר.. נו.. ספר סיפורים קצרים..)
המשל והרעיון לנמשל?
(ובכן, יש ספר בדרך. אבל לא סיפורים: ))
ברוכה הבאה
מוזמנת לפרסם פה דברים משלך ;)
נוצות ארגמן על השלג
צובעות את השלג לבן כמו נוצה בשלוליות ארגמן, כמו דם
רסיסי שְמֵי עָבָר חדים כמו תער מלאך מפוזרים על השלג
כמו נוצות כנפי השבורה
נרטבות מִטִיפּוֹת נוצצות כמו דמעות בגשם תכול כמו הים
טיפות נשטפות אל ים תכלת בשקט עם כתמי פצעי העבר
בשטף נחל דמעות ארגמן.
אולי תיקון, "את השלג הלבן"?
בתחושה, היה לי עמוס החזרה על המילים "כמו" ו"ארגמן" (לדעתי מילה שחוזרת ג' פעמים בתוך פסקה בסדר גודל כזה, זה קצת כבד. לכן אני לא 'מעיר' (לכתחילה) על המילים "שלג", "דמעות" ו"עבר"
השאר היה יפה (מחילה שהתחלתי בביקורת שכזו). משהו בשורות הארוכות קצת פחות מתאים לי לגוון הסגנוני הרגיל ש'זיהיתי' בך עד כה. תמשיך לפרסם
הרעיון היה ליצור תמונה בעזרת דימויים רפטטיביים, באוצר מילים מוגבל וחוזר, כדי לתת למילים העיקריות יותר "אפקט" (או משהו כזה)
לגבי השלג הלבן, "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות"
(יש לי נטייה אוטומטית להשמיט יידוע)
והנה תמונת AI חמודה להמחשה
אני הנני כאינניאחרונהאייי פתאום זה כואב לי. צורם לי באוזניים.
הזמן שאחרי סעודת שבת, שכל המבוגרים המגניבים של המשפחה יוצאים לשבת במרפסת עם שמיכות, ולדבר, והקטנים נרדמים על הספה.
אז יצאנו אבא, אמא, אני, בעלי, ואח שלי. ישבנו. הסתכלתי על הכוכבים, וחשבתי שהשמיים יכולים כל שניה להשתנות. ופתאום מישהו זרק מילה על פוליטיקה. אז עניתי. ורציתי לצרוח, למה נכנסתי לזה. אבל כבר לא יכולתי לסתום.
אז אבא אמר לי ״למה את חושבת שביבי אשם? את רוצה שהחיילים שלנו יצאו מעזה! את שמאלנית. פרוגרסיבית. איך נכשלתי ככה בחינוך שלך?״
ואמרתי ׳לא׳ אמרתי אני עייפה מהמלחמה, הלוואי שהיא תיגמר רצתי 40 שנה במדבר, אני רוצה לעצור לנוח, גם אם עדיין לא הגעתי לארץ. רק לשבת בצד, להניח ראש, להסדיר נשימה. לא מסכימה להיכנס למלחמה עם לבנון עכשיו, כן אני מפחדת. אני חרדתית, ואני לוקחת כדורים, ואני מאמינה ובשלום, שתמצית העולם היא טוב.
ואח שלי אמר ׳אז את שמאלנית’
ומאמי אמר ׳אני שונא את כולם פה. כולם סתומים׳ זה הבדיחות שלו, של אשכנזים שאף אחד לא מבין חוץ מאחים שלי, אז לא צחקתי. ונכנסתי הביתה. ורק רציתי שהכל יגמר.
די. אני רוצה לחיות על מי מנוחות, בלי לפחד לצאת לסופר, ובלי להשתגע ולקבל התקף באמצע היום ויגידו שאני משוגעת. אני רוצה שהחטופים יחזרו.
ואני רוצה לדעת שאם חס וחלילה הייתי נחטפת אבא ואמא היו נלחמים עלי בכל הכוח להוציא אותי, כי עכשיו אבא רק אומר שמבחינתו העם זה מקום ראשון, וטובת העם היא לפני טובתנו האישית, והוא לא היה משחרר אותי בשום עסקה בעולם. אז די, אני לא רוצה כלום, רק לפרוק, ורק להגיד שהחטופים שלנו שכלואים שם, והחיילים שלנו שנלחמים בשבילנו- זה לא פוליטיקה, זה די. זה בלב שלי שם.
שבוע מבורך
אני צורחת בפנים
(תודו שהתגעגתם.. נו, לפחות קצת.. קצת!)
אנחנו מתקדמים לעבר מחציתו של חודש מיוחד, חודש תמוז. באמצע החודש יחלו ימי בין המצרים, ימים קשוחים (אולי כמין פראפרזה ל'ימים נוראים').
למה חודש תמוז הוא מיוחד אתם בטח שואלים (כאילו, בתכל'ס, כל שמות החודשים מוזרים קצת, אחרי הכל עלו מבבל וזה)... ה'תמוז' היה עבודה זרה בתקופת המקרא. הנצחת עבודה זרה זו ע"י קריאת חודש בשמה (ולאו דווקא על שמה) קצת תמוה, ומזכירה את הפרשות שאנו עוברים ביניהן - קרח (חקת) בלק, דמויות שמשחקות על רובדי ההווה-עתיד (הסבר למטה בלנ"ד
בנוסף, חודש תמוז הוא החודש העשירי של הספירה מתשרי. המספר 'עשר' מבטא שלימות מסוימת; בחודש זה נגמרת מערכת מסוימת - אבל איזו?
אז מה האתגר? ככה:
א) חקרו קצת על שם החודש.
ב) ממה שעלה לכם - למה התחברתם? אחרי הלימוד, מה החודש הזה אומר לכם?
ג) כתבו את הדברים כקטע פרוזה או שיר. מתקדמים: פרוזה בצורת משל ושיר בלי להזכיר את שם החודש, אבל שיהיה ברור שהוא עוסק בו.
בהצלחה! ולא לשכוח, זמני תשובה משמשים ובאים...
"איך אמרת שקוראים לך?" הוא שאל בפליאה. "תמוז.. וזה לא כזה מוזר", מחתה בתוקף. "מה.. למה?" לקח לראשו רגע לעבד את השאלה לקצת יותר בעלת טאקט, אחרי הכל השנייה הם הכירו, כלומר, עכשיו הם מכירים. "תראה -" פתחה, אך הוא קטע אותה, "כלומר, בטח שואלים אותך הרבה וזה, אבל אני שואל - למה בחרת להשאר עם השם הזה?".
מהבעת פניה ניכר שהשאלה, בתצורה הזו שלה, תפסה אותה לא מוכנה. היא לקחה את הרגע להרהר, צלילי המועדון שמסביב שככו והיה נדמה כאילו רק קצב פעימות ליבה נשמע בעולם. ואז זה הבהב לה, רסיסי הזכרון, שאולי קצת הודחק, התאחדו לשלהבת נר שרק בכוחה להאיר את הפינות החשוכות של הלב. היא נזכרה באבא, בשולחן החום של בית הוריה בנתיבות ובחמימות הדמעות שזרמו על לחיה. אז, שצחקו על שמה בפעם האין-סוף, אביה אסף את פניה הקטנטנות בידו הגדולה והחמה ומחה באגודלו את דמעותיה. "בדיוק בגלל זה", הוא אמר לה ברוך, "קראנו לך תמוז". והיא לא הבינה. ובסוף גם התרחקה. אבל איכשהו הבחור הזה, עם השיער הארוך, הזקן המסודר והג'ינס הקרוע, הפיל לה את האסימון.
"כי הוא כל כך מבטא את מי שאני לעומק", אמרה בעיניים אמיצות, שולחת יד להסיר את הכובע הססגוני שעטף את קרחתה, "שעם כמה שנראה שהכל נגמר, הקושי הבא יביא איתו שלימות גדולה יותר".
עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז,
כָּךְ לָחֲשׁוּ שִׂפְתֵי חוֹלֶמֶת.
אַחֲרֵי מַסָּע אָרֹךְ שֶׁל הִתְקַדְּמוּת,
הֵידָד אַחַר הֵידָד נוֹפֵל.
נָשִׁים מֵאֵי-אָז מַרְתִּיחוֹת דִּמְעוֹתַי,
עַל הֲיֵשׁ וְהָאַיִן, הָיָה וְנִגְמַר.
וְהַכְּאֵב דּוֹמֵעַ אִתָּן,
בְּתַמּוּז.
זְמַן שֶׁחָלַף מְנַקֵּר בְּלִבִּי,
יְרִידוֹת שָׂרְטוּ מָגִנֵּי נִשְׁמָתִי,
כִּי בְּתַמּוּז נִפְרְצָה הַחוֹמָה,
הֵחֵל קִצּוֹ שֶׁל שְׁלַב.
אַךְ הַתַּמּוּז אֵינוֹ לְבַד.
הוּא חֵלֶק מִמַּעְגַּל הַחַיִּים,
פָּן מֵרִקּוּדוֹ שֶׁל הַזְּמַן,
פֶּסַע מִמַּסַּע הַשָּׁנָה.
פְּצָעִים שֶׁל תַּהֲלִיךְ
קוֹרְאִים לִי לָשׁוּב הַבַּיְתָה.
קוֹל סְלִיחוֹת עֱנוּת,
הֵחֵל מְפַעֵם עַל פִּתְחֵי לִבִּי.
אַיְשִׁיר מַבָּט, אֲרַפֵּא פְּצָעַי.
בִּדְמָעוֹת חֲדָשׁוֹת אֶבְנֶה בַּיִת,
וּכְשֶׁיִּתְקַע הַשּׁוֹפָר אַתְחִיל מְחַדֵּשׁ.
חָזָק -
מִתַּמּוּז.
והתעודדתי. כתבת ממש יפה. תודה.
דין לתל אביב לא כדין לשאר
קח מקל קח תרמיל,
בא איתי על הגליל...
מה? לא לעלות לצפון ?
הכל נראה שם כלאחר אסון?
אז קח את הרכב והמשפחה
רד דרומה ו... אה, שם אחותך נרצחה?
אזזז בוא לחופשה ביהודה ושומרון,
מה אתה אומר גם שם אין פתרון?
ומה עם עיר הבירה ירושלים המוזהבת?
היא מששת הימים כבר משוחררת.
אה לא להגיע למזרח העיר?
לצאת משם חי זה לא סביר?
אז בגבולות נוראי ביו"ש בעייתי
ואפילו בבירה המצב מלחמתי
אבל לפחות בתל אביב הכל רגוע
אז לא צריך להתחיל במערכה השבוע.
"כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם השם כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה"
ירמיה ל' יז'
(השיר נכתב לפני שהכטב"ם פגע בתל אביב ובזמן העלת הקובץ יש ירי לקריית שמונה, אי אפשר להמציא את זה🤦♂️)
דברי אמת...
ימים של לבנה גדולה שלמה ומנחמת, אני מוצאת את עצמי מגלגלת את התריס עד סופו ונותנת לעיניי לבהות
הלילות יפים, חמימים עד כדי נמנום
בשבת אני קוראת תהילים, לעתים. זה הזמן איכות שלי עם קודשא. אני מנסה לקרוא לאט לאט, לטעום את המילים וההבהרות ודוד המלך, דוד המלך אומר היה ליבי כדונג נמס, ועוד אומר, ליבי חלל בקרבי, תמיד חשבתי יפה לך דוד, להביא מטאפורות שכאלה, פתאום השבת הבנתי, אלה לא מטאפורות. ללב יש צורה ותבנית ומוחשיוּת והוא נמס ומתהפך ונעלם, ואני יודעת זאת בזכות האוצר הקטן שלי שפתע פתאום הבזיק חיוך, אמיתי כזה עם עיניים מכל הלב ואז צחוק קטן והלב שלי, פיזית, נמס בקרבי. פיזית לגמרי.
מאז שיצא ממני רמת החרדה שלי הוכפלה והוחמרה עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום אוויר על גבי אוויר הצטבר בתוכי והעלה עובש מרוב חוסר איוורור וחימצון.
יום אחד עצרתי אותי ואמרתי פוס שקט שניה, נגמר.
די
איפה האמונה שלך. ובנימה זאת התחלתי עבודה תודעתית מפרכת ומאומצת
עבודה אמונית טהורה
החלטתי עם עצמי שאני לא מפחדת יותר וכל פחד שמגיע אני שואלת אותו- האם משהו שאני יעשה יפתור את הבעיה, בדרכ התשובה שלילית ואז כל מה שאני צריכה לעשות זה לשלוח את החרדה לדרכה, שלום שלום וביי
זה קשה, אלוהים. קשה מאד.
אי שם כשהתחילה הקורונה עשיתי טבלה עם שני עמודות בצד אחד כתבתי התפקיד שלי ובצד השני כתבתי תפקיד ההשגחה
וזה סידר לי את החיים
באה חרדה ואני שואלת אותה זה בתחום התפקיד שלי או של ההשגחה בום הקלה
א י ן ל י מ ה ל ע ש ו ת
משחררת שליטה ואחיזה ונשימה, מרשה לעצמי ומחייבת את עצמי פעם אחת ביום לפחות לנשום את כל כולי עמוק וחזק ויציב ויסודי ואז לנשוף הכל החוצה בבת אחת, לאוורר את חדרי הלב. לאוורר את המוח העייף מהספמה
כבר שנים שאני כותבת אותו דבר, אותם דיבורים על נשימה והשגחה ואמונה ועדיין מתמודדת עם אותם שיעורים.
יום אחד אצליח.
יום אחד אהיה אי של רוגע ושלווה.
אין מה לומר השנים שבאו הביאו איתם שינויים מרגשים, מעולם לא הייתי חולמת שאגיע לחצי ממה שאני היום. ולכן אני שמחה לבשר לי יום אחד אהיה כפול ומכופל. יום אחד אאמין שכל השפע בדרך אלי, ואחכה לו בשלווה גמורה ובידיים פתוחות
אני מאמינה באמונה שלמה שהנה הגיעו ימים של מוצצים, וסחלבים ובית עם גג רעפים. הכל יכול להיות הכל קורה הכל קורה הכל קורה מדויק
התובנה שהגעת אליה עם העניין של לשאול אם יש משהו לעשות ואם מקבלים תשובה שלילית אז לשחרר.. זה כזה מבריק
תודה ממש על זה
שתזכי תמיד לשים לב איך השם מאיר לך את הדרך
אני כמעט בטוחה ששמעתי את זה מתישהו..
אמן ואמן
איש לא ידע על הדפים
שכבר שנים הם אבודים
בכד החלב טמונים
במעבה האדמה קבורים
הדפים שכתב והחביא
העיתונות האסורה שהביא
החזית והמעש גיליון שביעי
יהיו קבורים עד שיבוא תשבי
איש לא ידע על אקדח ומדים,
של קצין בריטי שלקח בדמים
-הלוחם שהיה צעיר בימים
וכעת באדמה יוותרו ספונים
יומנו הראשון, וכל מחברותיו
כל הארכיון שלאיטו נרקב
לעד ישאר בין מלתעותיו
של אותו כד חלב.
אז החלטתי מדי פעם להביא כאן שירים יפהפיים, בתקווה שזה יביא השראה למישהו ולי.
הנה מנגב לך את הדמעות של שלמה ארצי:
לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה,
וזורקת משפט של הימור: "זה אתה ,או אני, או אתה?"
ואני בתוכי סגור, מילותי כבר אינן יוצאות,
וחוץ מללחוש את שמה,
מנגב לה את הדמעות.
תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות.
"תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש,
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק".
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות,
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות.
תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות.
אף פעם לא ממש התבוננתי על המילים של השיר הזה
אבל הוא באמת עמוק ונוגע
תודה
הלכתי לחפש את שעזבני
לא מאהבתי הלכתי אליו
הלכתי אל שאמר לי בני
לזעוק אליו איפה היית עד עכשיו
מצאתי אותו בשוק
וראיתי דמעה בודדת
הרחוב היה עמוס ופקוק
אבל ראיתי אותה זולגת.
ראיתי את עינו מתנוצצת
מדמעות ועצב על בניו
ראיתי אותה על לחיו גולשת
לפני ששוב הסתיר פניו.
השתוקקות..
ימח שם עראפתאחרונהאת כֻּלְּךָ רציתי, מכף רגל עד צוואר
עם חיבוק שובב וחיוך מפוזר
איך נכנסת עייף ושותק וקצת זר
בוא אליי כבר, כפי שאתה, אין דבר
ודודי חמק עבר
דווקא יפה בעיני שזה רק בית אחד. חרוזים טובים. קריאה אמיתית.
עץ שיזף לבדו על ההר
עושה מעט צל, אך מרגיש מיותר.
הלא אחרי הכל הוא במדבר,
וכל היום כולו אינו עושה דבר.
ציפורים נחתו בין ענפיו
אולי יקימו קן על גביו
שיזף נושא תפילה לאלוקיו
שרק לא ישאר בודד כאבותיו.
הציפורים התעופפו להן
לא מקום מוצלח הוא לקן
צילו מועט וגזעו זקן
מוטב לנו לחפש אצל השכן
בצלע ההר ממול תחת המעיין,
יושב עץ התאנה צעיר ורענן
צילו רחב, גזעו איתן
הלכו הציפורים לבנות בו ביתן.
שיזף מרכין ענפיו בעצבות
מתכנס בתוכו בארשת קדרות
מולו עץ תאנה מחייך ביהירות,
אך שיזף יודע שתבוא הבהירות.
והנה הגיע היום, ובא הגוזל.
גוזל צעיר, זרד מפיו משולשל,
בונה אט אט קן מרושל,
עוד טיפת בוץ והקן עומד מחושל.
עתה כבר גדול הגוזל הקטן,
את סנטרו ולחייו מעטר הזקן,
מצטנף בקן שעמל עליו זמן,
ולמחרת בבוקר ליבו נדם.
נהנתי לקרוא! לעיני, אחד המוצלחים שלך. התחברתי.
בורחת ממנה בעיניים עצומות
היישר אליה
להתנחם בה,
לשנוא,
לדעת אותה ולהחביא.
אלו שאגות שאין להן מילים,
זו אמת שורפת ומכלה,
מותירה אחריה שממה.
עוד יבוא,
יבוא הגשם
ועוד תצמח ארץ
ועוד אהיה,
עוד אהיה.
ועד שאהיה,
עד שאהיה
מי יעיד ועל מי חובת ההוכחה
עוד אכתוב בדמי, עוד אתהלך בחיים
ועלי הצלקת
ואני ההוכחה
והאמת הזאת רודפת
ואין רגע מנוח
ואיפה נחמה
מה שמעניין בשירה שהיא חלון לנשמה.
אבל אף פעם לא נוכל להבין באמת את אותה הנשמה.
יפה מאוד
אהבתי את ההרמזים מהמקרא וחז"ל. אהבתי את החזרות וכמובן את העומק והרגש (שניכר במבנה).
לסבתא שלי בבית יש ריח של כביסה, לא ריח תקין כזה כשנכנסים למיטה ומתכסים, אלא ממש איך שהיא פותחת את הדלת זה מכה בך, הדלת נפתחת וכל מה שאתה רוצה זה להתכרבל להתכרבל. הריח השני זה ריח כלשהו של חומר ניקוי, בשבת גיליתי שזה האמה של הכלים. אף פעם לא ידעתי שאמה של כלים יכולה לעשות כזה ריח לבית.
בבית שלי כשנכנסים יש ריח שלנו. פשוט כזה, נגיעות של צמחים ולוונדר ופליטות. הכי הוא אוהב לחזור הביתה כשאני מעמידה סירים, אח, הוא אומר, יש פה ריח של גןרדון.
בגורדון היה ריח של מפיץ ריח איכותי שקיבלנו לחתונה, מרק ירקות וחיבוקים. היינו מתחבקים הרבה. מאז למדתי להכין אוכל אדום ועסיסי ומתובל ולחיבוקים כבר יש טעם רגיל של חיבוקים (קצת פחות ריגוש, קצת יותר נחמה)
ולמה כל הדיבורי ריחות האלה?! כי זאת תקופה שאני מריחה בה פתאום מלא ומה זה אומר?! ככל הנראה נפתח לי הלב.
בפעם הראשונה שהרחתי הייתי בת 20 ובתחילת אמצע סוף תחילת תהליך גילוי מטורף
התאבדתי על החיים בקטע הכי חי שיש. אמרתי, מה יש להפסיד?! בואי ננסה לחיות. פתאום הרחתי. הלכתי ברחוב וזה הכה בי, הריח של הצמחים בשול הדרך. נעצרתי במקום מתדהמה.
התקופה האחרונה מאתגרת אותי, מנסה להפיל אותי בפח. תראי- איזה מחורבן! תראי, איזה באסה. ובאלי לחזור להתאבד על החיים בקטע הכי חי שלהם ולהגיד וואי איזה מחורבן ואיזה באסה אבל חחחחח איזה פלא איזה פלא, כמה שפע וטוב וברכה יש לי בחיים. בום חזרתי להריח.
הלוואי שאחזור לכתוב
הלוואי שאהיה מכוונת לטוב, צריכה לכוון מחדש את קצוות ליבי- שילכו קדימה ויאירו ויפיצו ויתמקדו במה שחשוב. שאוהב שאוהב שאוהב שאפיץ אנרגיות של אהבה זה בחינם זה מחייה ומרפא
לפני שהוא הלך לישון, לחשתי לגוזל הקטן שלי אמא אוהבת אותך אמא אוהבת אותך אמא אוהבת אותך איזה מאתיים פעם. והוא שכב והסתכל עלי בעיניים הענקיות שלו וקיוויתי שהוא מבין. אתה תמיד אהוב ושמור ומוגן. אני ואתה והוא. תמיד שמורים ואהובים ומוגנים.
לילה טוב אהבות שלי יפות וטהורות ונדירות
כתוב מהמם. ממש השתפכות נפש שכזו. ומוטיב הריח - מאוד עמוק. התחברתי. מדהים.
בהמשך לסדרת שירי הערש,
הפעם תמונת מראה "נפילית" ל"שיר ערש־ענן"
בהשראת עוג מלך הבשן
דָּם, עוֹפֶרֶת, עָשָׁן
הִגִּיעָה עֵת עֶרֶב, שְׁחֹרַת הֶעָנָן
גַּם אִם אָבַד הַיּוֹם
וְחָשְׁכוּ הַכּוֹכָבִים הַיָּפִים
אַל תִּתַּךְ דִּמְעָתְךָ
הֲלֹא עֶרֶשׂ־בַּרְזֶל לְךָ, שָׁן
לַחַשׁ עוֹפֶרֶת יָשָׁן
הַכֹּל שוֹקֵעַ בְּתוֹךְ יָם אַרְגָּמָן
סִלְעֵי־לֵב־אֹפֶל כְּבֵדִים
גַּם שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים
וְאִם כָּבָה הָעוֹלָם
לְקוֹל שִׁירַת הָרְפָאִים
אַל תִּתַּךְ דִּמְעָתְךָ
הֲלֹא עֶרֶשׂ־בַּרְזֶל לְךָ, שָׁן.
(סתם, הבנתי). מעניין. סקרנת בכתיבה הזו, בנקודת מבט..
אַתָּה קַיָּם? אַתָּה עוֹד שָׁם?
מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה עָבַרְתָּ כַּמָּה בָּלַעְתָּ כַּמָּה הֵכָלתָ.
נֶחְבֶּלֶת, וְנִפְצַעַת וְשׁוּב וָשׁוּב נִקֵמַלתָ
וְהַלֵּב הַזֶּה שֶׁהָיָה שָׁם, רַךְ וּפוֹעֵם חַם וּפָתוּחַ
לֵב בָּשָׂר חָקַקְתָּ בִּי עִם הֲמוֹן צְלִילִים וְרוּחַ.
מַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב. לְלֹא בִּדּוּק, לְלֹא שִׁפּוּט
לְלֹא בֵּרוּר וּבְלִי הִסּוּס. וְהַלֵּב דּוֹפֵק הוֹלֵם
כְּמוֹ בְּמֵרוֹץ, חֵרֵף אוֹתוֹת הָאַזְהָרָה מַמְשִׁיךְ רַק לָרוּץ.
מְפַנֶּה עוֹד חֶדֶר, עוֹד נְשָׁמָה צְרִיכָה מָקוֹם כָּאן
נוּ תָּזִיז תַּ'זֶּה טִפָּה יִשָּׁאֵר לְךָ מָקוֹם.
פָּשׁוּט נָתַתָּ. וְשׁוּב נָטַעְתָּ.
אַהֲבָה וְעוֹד אַחַת
וְהַנְּשָׁמָה שֶׁמִּתְיַפַּחַת מְבַקֶּשֶׁת
רַק טִפָּה עוֹד מַיִם לָעֵינַיִם
אֲבָל הַכֹּל יָבֵשׁ צָחִיחַ
נָתַתָּ מַיִם לְכֻלָּם רַק עַל עַצְמְךָ פָּסַחְתָּ
וּבְלִי מֵשִׂים תִּרְאֶה כְּבָר הִתְיַבַּשְׁתָּ.
תודה על זה
אמיתי ומתח כואב
זה ממש עמוק
מבולבלת מאדדדדאחרונה