פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 30)

שכולנו פשוט רובוטים.

אנחנו לא שונים מבינה מלאכותית.

כל ההחלטות שלנו ידועות מראש.

היחיד שיש לו חופש הוא אלוהים.

וכולנו אך ורק שקרים.

שקרים המעניקים לעצמם זהות.

למרות שכולנו חסרי פנים.

בואו נשלים עם החידלון.

בואו נשלים עם זה שכולנו סובלים לחינם.

בואו נשלים עם זה שיש יותר רע מטוב בפער.

עם זה שגם אם יש חיים אחרי המוות וגם אם לא.

כולנו נשלטים ע"י אלוהים.

הוא הרצון הטוב והעליון מכיוון שהוא בעל הכוח.

וזה מה שמשנה בסוף.

Cheers

7:03. כמעט והתרגלה לצפצוף.

"אולי אם היה לי חלום, הייתי יכול לרוץ אחריו בסערה" הקול שלו היה כבד. לא היה אכפת לו. "אבל עכשיו זה רק סערה חסרת טעם. השמים לא שחורים" הוא פסק בלחש. "הם אפורים".

היא הביטה בו ברחמים הוא ידע. העיניים הכחולות שלה שוטפות אותו, מבינות - לא מבינות את הילד המשונה הזה. "אבל האם זה הסערה שמדברת מפיך" היא שאלה מהססת, תוהה אם היא נוגעת בנקודה "או החלום?"

תמיד מבינה ויודעת. חיוך מתח לאט את זויות פיו מבלי משים, יודע שזה עושה אותה מאושרת.

"השעה מאוחרת אמא" הוא הניח את הראש על הכר המרופד ונאנח. היא התייפחה קלות והוא בלע את רוקו.

"אני כאן מותק" היא הביטה היישר בעיניו, מחזיקה חזק את ידו הקטנה והרפויה.

הוא הסתכל עליה שוב. על השיער הזהוב והעיניים הגדולות שאומרות הכל. את האהבה שלה והחלום. העוצמה והסוף. הוא רצה להישאר כאן, איתה. לחבק את אמא ולשמור עליה.

במקום זאת הוא עצם עיניים. "שבע וחמישה" הוא אמר "צריך לקנות חלב" הוא לחש. והלך.

יד התהדקה ויד הרפתה. המוניטור המשיך לצפצף.

לא כותב הרבה. הערות מישו?

כל הפעמים שישבתי לבד

רק כדי לראות אם מישהוא ישב לידי

כל הפעמים שהייתי אדיש לסביבה

רק כדי לראות אם מישהוא ישאל באמת לשלומי

הזמנים האלה שהתהלכתי לבד בחוצות העיר

כי מי בכלל צריך חברים

הרי בכל מקרה כולנו צבועים

וכשטיילתי ביער לבדי

וציפיתי לראות אותך מסתובבת תוהה

ולבסוף נשארתי פשוט לבד

מסתבר שפאסיבי אגרסיבי על הגורל לא ממש עובד..

חיכיתי וחיכיתי..

וכשהייתי בגיל ההתבגרות וצעקתי סתם על כולם

רציתי רק לראות שעדיין אוהבים אותי

עכשיו אני יודע שאוהבים אותי

חוץ ממני.

את עצמי איני יכול כבר לאהוב

אבל אולי תבוא הנשמה שתלמד אותי כיצד?

אבל מה הסיכוי שמישהוא יצליח לשבור את הקונכייה שלי?

אני ממוגן כל כך עמוק

שאני בספק אם משהוא יוכל לחדור.

אולי.

מחר יום חדש.

ישן.

למה?

למה אני עוד מעט בשמינית?

זה כל כך מזעזע שאני עוד שנייה גומר את הישיבה

מה עושים אחרי?

אני אמור להחליט על החיים שלי

אני אדם בוגר עכשיו

שם בנקודה הכי ממורמרת, במקום הכי מתוסכל, 

היא הופיעה, השאלה:

מה את רוצה?

אני אגיד לך מה אני רוצה, שהאנשים מסביב לא יתנהגו כאילו הם לבד פה בעולם ויתחשבו קצת יותר..

ושוב היא חזרה, אבל מה את רוצה?

מה אני רוצה?? שיפתרו הבעיות שלי, שיהיה לי קצת שקט בחיים האלה..

נו, היא כבר ממש דרשה, מה את רוצה??

עצמתי עיניים. אני רוצה בית עם מלא ילדים שמחים שמסתובבים סביבי.

השאלה הרכינה ראש למשאלתי, אך עדיין לא ויתרה.

מה את רוצה? היא לחשה.

התכווצתי.

אני רוצה לחיות. רוצה לחיות את החיים אלה. לחיות את היום, את מחר. 

רוצה להרגיש את החיות של הרגע פועמת בי. 

רוצה לחוות את העולם הזה, מתוך כל מה שבי, במין הרמוניה קסומה.

השאלה נאנחה אנחת רווחה, כמו באה על סיפוקה.

וגם אני.

שוב

שוב נשבר

שוב שביר

(שום שמיר: )

שוב פונה למסך קר

זורק לחלל האויר

סימנים לא מחייבים של קריאה

!

רגעים קטנים כאלה/

שרק אני מרגישה

תמיד כשהייתי נפגשת עם חברות מהאולפנה הן היו אומרות שאני ״קצת ערסית, רק קצת.״

ככה הן היו אומרות לי, והערכתי, אפילו הסכמתי. ממש כמעט ולא, כי זאת אני. ״זאת את״

בואו, ללכת לייד בנות דוסות עם מכנס או לעשות סיגריה או נרגילה אפילו רק שאכטה קטנה אז ברור- ערסית זו המילה. ואני הייתי קוראת להן סאחיות. והן היו חברות שלי למרות. בגלל ולמרות.

ואז כשהייתי אומרת להן ביי בשעה 9 בלילה, אולי 10, והולכת לשבת עם חברים- פתאום הם היו הערסים, ובשניה נהייתי הסאחית בלטה של האחוקים. זאת שלא נוגעת בירוק, שלא מדברת מסריח ומלאת קללות. שאולי לובשת גופיה, אבל לא איזה נערת ליווי או ז*נה, והם היו אומרים לי ״כפרה שלי, את סאחית, אבל את בלב תמיד נשמה״ וידעתי, ידעתי שהם אוהבים אותי, ואני גם אהבתי אותם, בגלל ולמרות, ״את הלב! חייאתי״

ועברו מאז כמה שנים, בערך 4 שלא נדע איך הזמן טס ויא אללה, אני עדיין הקצה השני בכל קבוצת חברים שאני מגיעה- עם השמאלנים אני כהניסטית פאנטית, עם הימנים- קפלניסטית אנרכיסטית, עם הדוסים- הדתלשית, ןעם הדתלשים איך לא- דוסית טרור הולי שיט, בעיר הגדולה אני איזה קיבוצניקית תמהונית, וכשאני מגיעה הביתה ליישוב- אז ׳מה קשור עירוניסטית?!״

וככה זה בכל מקום, ובאלי לצרוח

דייי די להכללות לתיוגים לפאקינג פילוגים האלה, אבל אז יגידו לי ״הגעת בשם התורה הקדושה להביא אהבת חינם?״ או שיסתמו לי את הפה ויגידו ״מי לימדו אותך לדבר ככה? החברים שלך מהכיכר של קפלן?״

ואפילו בבית אבא קורא לי השמאלנית של המשפחה ואח שלי מתקשר להתרים אותי לישיבה ואני תורמת.

אבל עדיין נשארת חצי דוסית- חצי כופרת 

איני רוצה להרגיש כלום

לא שמחה ולא עצב

לא רוצה לחוש בכלום

גם לא בצבע או במגע של העשב

פשוט להישאר קיים ולא קיים באותה השרשרת

שהכול יישאר אותו הדבר

אך לא יהיה אף אחד הצופה במערכת.

ולא יישאר מה לבחור.

~~~~

מה אם הייתי במקום שונה?

אולי הייתי חילוני בתל אביב שמטייל עם אהובתו בטיילת בולנטייס?

אולי הייתי חייל שאיבד רגל ושני חברים בעזה?

אולי הייתי לסבית במערכת יחסים שמתלבטת אם היא סטרייטית?

אולי הייתי עשיר בהרצליה?

אולי הייתי ערס מחדרה?

אולי אני בכלל בן 80 בבית אבות?

אולי אני הייתי כמו הרב עובדיה רק יושב והוגה בתורה?

אולי הייתי איזה גוי בתהליך גיור של הצבא?

אולי הייתי אישה מרובת ילדים שעייפה כל הזמן?

אולי הייתי ילד שמן סטלן וחר*ן שיושב כל היום מול המחשב?

אולי הייתי נהג שדרס בשגגה חבורה של ילדים למוות?

אולי הייתי מחבל מחורבן?

אולי הייתי נערה שעובדת בתעשיית הפורנוגרפיה?

אולי הייתי נהג אוטובוס מזרחי שמן עייף שחושב רק על איך לסיים את היום?

אולי הייתי נער שמנסה לצאת מסמים ולא מצליח ומקושש כסף באמתלות מאנשים ברכבת?

אולי הייתי ילדה לא יפה בעיני אחרים ואף ילד לא היה רוצה לצאת איתי?

אולי הייתי טרנסגנדר?

אולי הייתי זמר שהתאבד באמבטיה בשיא ההצלחה?

אולי הייתי אסטרונאוט שמביט על הכדור השטוח מלמעלה?

אולי לא הייתי כלום. ומעולם לא הייתי נולד.

מה הזהות הנוכחית שלי משנה כבר?

זהו רק משב רוח חולף.

אין בי כלום. אין זהות. אין אברהם.

כמה משחרר זה. להשתחרר מהצורך של ההגדרה.

אני מודה בטעויות שלי.

אני בוחר בחיים.

~~~~

כי זה אני.

בן אדם שמטייל בחיים

ורוצה למצוא משמעות פנימית להכל.

אחד שמרחף בעננים

ומנסה לגעת בתקוות רחוקות.

תקוות שכל תכליתם להישאר תקוות.

כי בלעדיהם אני שק חבטות.

של חיי היום יום.

כי כל יום אני

נאבק להרים את הראש מעל המים.

רוצה לחיות ולאהוב.

אבל הקרב הלא נגמר של הקולות בתוך הראש

גורם לי לרצות לאבד את העשתונות.

הקרב שלא ייגמר עד המוות.

הקרב שתמיד אצטרך לבחור בו צד.

יום יום.

שעה שעה.

האם אתה מוכן להילחם על מחר?

האם אתה מוכן להמשיך לשחק?

האם אתה עדיין יכול להתרגש?

אלו רק מחשבות.

של אדם שצריך ללכת לישון.

לילה טוב

~~~~

שינוי.

איזו ערך יש לחיינו?

באנו לשנות משהוא - לא?

אבל מה באנו לשנות?

אם באנו לשנות דבר זמני - מה הערך של השינוי שלנו?

אם באנו לשנות דבר ניצחי - לעולם לא נוכל לשנות אותו.

ומה עם ההווה?

לא אכפת לי מההווה.

לפעמים נדמה לי שלא אכפת לי משום דבר.

גם לא ממך.

כן כן. מי שקורא את זה עכשיו.

והנה המספר של הכרטיס אשראי שלי 5673-3648 סתם.

קיצר.

תהנו בחיים שלכם אנשים חכמים.

לכו תראו לכולם מה זה אהה?

תראי זה לא שאת רעה

פשוט הזמן עשה אותך שונה

תראי אני לא מאשים

זה כי פגעו בך אנשם

אני יודע את שבורה 

את מרוסקת מבפנים

אבל אם תקבלי עזרה 

תהפכי למשהו מדהים

אם רק תתחילי להפנים

שאני העזרה שלך 

אני המגן המושיע 

אני עןד אציל אותך

 תראי אני כבר מגיע

כי את קצת דפוקה 

האמת זה מזוויע

אבל אני אבוא , אני המגן המושיע

עוד שקרים נכנסים כמו קליע 

עוד מילים שאמרת תמיד

עכשיו ממבט לאחור 
אני רואה שהיה לי עתיד

אני רואה שאני לא דפוקה 

זה אתה שדפוק ורשע

אתה לא מגן ולא מושיע

אתה הפכת אותי למפלצת

הבמה שלך מתפרקת

החיים ששיקרת לי כבר לא קיימים

נמאס לי מלשחק משחקים

אני טובה

יותר מהשקרים

אני טובה מבפנים

אני אור 

זה למה עזבתי תחושך

אתה החושך

היו לי קשרים
עם מאות אנשים
אלפי חברים
כולנו שמחים
בניתי תדמית 
כזאת אמיתית
שאם לא עלית
תדעי זה לא כי טעית
אני פשוט שקרנית 
טובה מידי
אבל זה לא היה כדאי
לא זה לא היה לי טוב
האמת שהשקרים שלי
גרמו לי רק לכאוב
שיחקתי תמשחק
ופישלתי בענק
כי בסוף אתה נחנק 
בסוף אין מעבר 
בסוף זה לא בסדר
לשקר לכולם
שאתה מושלם
כשאתה פגום
ונמאס לך לקום 
והכל כל כך עקום
צעקתי ישרף כל היקום
אני לא רוצה כלום 
רק את עצמי
והיקום נשרף 
ואנשים הלכו
כשהם גילו אותי אז הם השתגעו
ואבל היום אני אם תשאלו
היום אני מאושרת
נולדתי אחרת
מימי שנולדתי להיות
ואני צוחקת ואני צועקת
את כל מה שחלמתי לעשות
ואם את שואלת 
אין לי כבר בעיות 
כי כל הבעיות שלי
היו של חברות
שלא אהבו אותי 
הם פשוט לא פגשו אותי 
אף פעם
נכון היו ימים של זעם
אבל הכל שווה את הכאב
כאלו תפרו לי את הלב

רק מעדכן שכתבתי.

אבל אז מחקתי.

פעם היתה ילדה והיא חיה עד היום בגוף של הבחורה שהפכה להיות.

הילדה הזו אף פעם לא הרשתה לעצמה לכעוס או להתפרק. היו לה הרבה אנשים להציל.

אז במקום על המבוגרים הילדה הזו כועסת היום על הבחורה שהיא הפכה להיות. והבחורה מנסה לרצות אותה. אבל היא נואשת. היא מנסה לתת לה חום ואהבה ואכפתיות והגנה אבל הגברים שהיא רוצה לא נותנים לה סתם חיבוק. הם רוצים לעשות עם הגוף שלה דברים של מבוגרים. והגברים שכן רוצים, היא לא רוצה אותם. הילדה הזו שננטשה, רק רצתה מישהו שיאהב ויגן עליה. והבחורה הזו מביאה בחורים שרוצים רק את הגוף וכשהם מסיימים הם הולכים. ועכשיו היא לא רק נטושה. היא גם מתגעגעת לכל הרגעים שהם בנתה לעצמה ארמונות בחול, שבהן חשבה שמצאה מקום. אבל אז הגיע גל גדול והארמון התפרק. והגברים עלו על ספינה לחפש להם מישהי אחרת.

(בהשראת השיר סופי של מרסדס בנד. מי שהתחבר/ה כנראה יאהב את השיר)

בואו נשחק משחק קופסא

"סיכון", מי מכיר?

אוקיי אני מתחיל פריסה,

מציב חיילים לשמור על עיר.

הגיע תורי, סוף סוף,

מקבל יחידות תגבור,

את מי עכשיו נתקוף?

רגע מה, לתקוף?! אסור!

אחי מה אתה תוקפני?!

חכה שיתקפו אותך,

ואז תכה בחזרה כמו ג'יני,

שלוש חיילים על אויביך!

תלמד ממני בסקנדינביה,

לא תוקף אף אחד.

קח קוקטייל ולרוויה,

תראה כמה כיף לי פה לבד!

אבל אין לך חיילים,

וככה אתה מת בשנייה,

בשניות כולם חללים,

עיין במלחמת העולם השנייה.

אחי מה מלחמה, זה משחק זוכר?

מה אתה מקשקש לכולם??

כן, זה רק משחק חבר,

משחק על מפת העולם.

זוהי ארץ מולדתי

בה לאט גדלתי

בינות להרי שומרון

ומצוקי הישימון

זוהי אדמת נעוריי

ספוגה בדמם של אחיי.

ומתוך האדמה הרטובה

יעלה הניצן במשובה

ינץ בעליצות נעורים

לאט יפריח עלים

וכל השממה האדומה

תכוסה בניצני האומה.

עוד מעט ויפרחו

להחליף את אלו שהלכו.

לאט יעלו מן הקרקע

יתפרצו בדממה דקה

לנערים יצמחו לבנות ולהקים,

לייבש את ביצת הדמים.

רוצה להיות צבי

לרוץ ביער

לדלג על מכשולים

לא להיות בצער

כשהשמים אפורים,

רוצה להיות ציפור לעוף למרחקים

להסתכל מגבוה לראות אנשים

לאכול בלי לחשוב גם קצת על אחרים,

רוצה להיות אריה

להפחיד את המתקרבים

לשאוג בלי להתבייש שאחרים שומעים

לרבוץ לכעוס ולהתעצל בלי לראות כלום מקילומטר,

רוצה להיות נמלה

חרוצה ובקושי רוצה

שמחה בחלקה והכי ענווה

כי כל אחד מבחינתה הוא מושל

ולה לא נשאר אלא להתפלל,

רוצה להיות ג'ירפה

חשובה וזקופה גבוה ורזה

אחלה דוגמא,

רוצה להיות כבשה

בלי דאגות על הראש

הכי תמימה לא רוצה להרוס

אוכלת לה עשב בלי לחשוב מעבר.

אבל!!! אני בנאדם!!!

הכי טוב בעולם!

שמח מכולם!

לא נסתר ונעלם!

מתרגש וחכם!!

יאלללה ה' תודה על הכללל

לאחר שנעלמו במבוך הסמטאות שיחררתי אנחת רווחה. דוב בער אחז את חזהו והתנשם בכבדות. מאפו זלג מעט דם. הוא קינח אותו על ידו וחייך חיוך ענק. מרדכי גם הוא חייך. איי, אמרתי ושפשפתי את גבי בידי הפנויה. מרדכי רכן ואסף את המטבעות לשקיק הבד. קח, אמר לי. איך ידעת שגר פה גאפיר? שאל דב בער. המצאתי, אמרתי וחייכתי. צריך ללכת, אמר דוב בער, ערבים הם נקמנים, הם יהיו פה עוד מעט עם תגבורת, ולא כדאי שנהיה פה. נכון, הסכמתי והתחלתי לצלוע קדימה במעלה הסמטה.

זכריה, איפה אתה גר? שאלתי. הילדון נעץ בי עיניים שואלות. אוייש, נכון, אמרתי את זה ביידיש, חשבתי וחזרתי על שאלתי בערבית. הילדון הצביע קדימה. הלכנו לכיוון שהצביע, כשהוא בזרועותיי. מזל! צעק פתאום הילד וקפץ מידיי. זכריה! קראה מזל, שהייתה בחורה תימניה שבדיוק עברה ברחוב. הדא אחוק? שאלתי. (זה אחיך?) איווה, מי אתם? איחנא(אנחנו)... גמגמתי ולא ידעתי מה לומר. זכריה! זעקה הבחורה לפתע. איפה ה'סימנים' שלך?? הילד התחיל לבכות וחיבק אותה. מה קרה לו? שאלה הבחורה באיום. מספר עוברי אורח נעצרו ברחוב. שני ערבים ארורים תפשו אותו, אמרתי בקצרה, והתגוששנו איתם. הצבעתי על דב בער שכתמי דם עיטרו את חולצתו. מה הם אומרים? לחש מרדכי. ששש..! היסה אותו דוב בער, שבעצמו לא ידע הרבה ערבית. זה נכון? שאלה מזל את זכריה, מרימה אותו בזרועותיה. כן, יילל הילד, הם חתכו לי את הסימנים, וזרקו אותם לתעלת הניקוז!! התייפח.

תבורכו מפי עליון!! ברכה מזל בהתרגשות, ולקחת לי זמן רב להבין את מה שאמרה, כיוון שדיברה בלשון הקודש, אבל בהגייה תימנית אותה לא הכרתי כל כך. הבחורה לקחה את הילד ונכנסה לאחת החצרות, ואנחנו הלכנו לנו חבולים ומרוצים מעמידתנו האיתנה כנגד הערבים. איזה פחדן חיים, אמר דוב בער, ראיתם איך הוא ברח? ירא ורך לבב, הסכמתי, מצטט גם אני פסוק בהשראת מזל.

השעה התאחרה, וצעדנו איש איש לביתו לקראת שבת. מה גם שדב בער טרם רחץ, ולאחר שדם עיטר את חולצתו ייתכן והיה הדבר עדיף כך, שלא לבש את בגדי השבת שלו.

צלעתי בסמטאות לחצר שלנו, כולי מלא גאווה על כך שהדפנו את הפוחזים. נכנסתי בשער ועל פניי חיוך רחב. נשות החצר עסקו בטיטוא הבית לכבוד שבת. הזאטוטים של שוורץ הולבשו בבגדי השבת שלהם, מוכנים לקבל את שבת המלכה. התאומים פרץ וזרח עמדו בפתח ביתם משני צידי הדלת, כשני הז'נדרמים בפתח הקישלה. ז'נדרמים! צעקתי אליהם בחדווה, רוצים לשמוע סיפור? התיישבנו על הספסל וסיפרתי להם איך חבטתי בצרור הכסף בפניו של הערבי. ראיתי שגם גברת שוורץ מקשיבה מן הצד, ושמחתי. לכשסיימתי את סיפורי הסתכל עלי פרץ ואמר: שלמה, אתה המשיח?! פרצתי בצחוק. למה נראה לך, צבטתי בלחיו, שאני המשיח? כי, השיב הזאטוט בלי להתבלבל, המשיח נלחם מלחמות ישראל! פרצתי בהתקף צחוק נוסף. אבל אני לא המשיח, אמרתי בין פרצי הצחוק. אז תפסיק להתנהג כמותו משיגינער, אמרה גברת שוורץ בכעס ונכנסה הבייתה. צחוקי נדם. קמתי מהספסל ונכנסתי הבייתה. מצב רוחי העליז הפך שפוף והתיישבתי על מיטתי, מטיל עליה את צרור הכסף ואת בגדיי המלוכלכים. אולי גברת שוורץ צודקת חשבתי, אולי באמת אני לא אמור להתנהג כמו משיח.

ברוכ'ל נכנס לחדר. מה שלומך? שאל. ברוך ה', עניתי בקול רפה. מה קרה? שאל ברוכ'ל כשהבין שאני מדוכדך. אני לא יודע, מלמלתי. שלמה! אמר ברוכ'ל, אני אחיך הגדול, אני רואה שמשהו עובר עליך, דבר איתי! ומה לומר?? התפרצתי עליו, שאני בחור בן 19 שעזב את הישיבה בגלל השטות של יעקב ושבגללו עכשיו אני פצוע ברגל?? מה לומר??? שהתחלתי להתנהג כמו המשיח???

יעקב השתתק, מופתע. מי אמר לך את זה? שאל כעבור כמה רגעים. את מה? את זה שאתה מתנהג כמו משיח. איך אתה יודע שמישהו אמר לי את זה? שאלתי בהפתעה. ניחוש, חייך יעקב. ניחוש נכון, אמרתי וחייכתי בעצבות. גברת שוורץ אמרה לי את זה. גברת שוורץ? ברוכ'ל הרים גבה. דיברת איתה? למה? שאל בהשתוממות. תראה, מה זה דיברתי, היא דיברה איתי, התחמקתי. היא מכירה אותי הרבה שנים, אתה יודע. כן, חייך ברוכ'ל, אני זוכר שהיא הייתה עוזרת לאמא ולמשפחת ויסנברג, הייתה שומרת עליך ועל חיים, ועל מרים ולאה, כדי שהנשים יוכלו לכבס בנחת בלי לדאוג לכם. זה היה עוד לפני שהתחתנה, כשהיתה סתם ינטע שולץ. חייכתי בשקט. אז נו, התעורר ברוכ'ל מזכרונותיו, מה אמרה לך גברת שוורץ? היא אמרה לי להפסיק להתנהג כמו המשיח. ולמה היא אמרה את זה? חקר ברוכ'ל. כי... התלבטתי אם לספר לו. פתאום סיפור גבורתנו היה מגוחך. סיכנו את עצמנו סתם, יכולתי לתת לערבים האלה בקשיש. וגם בהתחלה חשבתי שהילד ערבי, אז נכון שרחמיו על כל מעשיו, אבל כל פעם שאראה ערבי סובל אעזור לו בסיכון עצמי? המשכתי להתפלסף. ברוכ'ל הביט בי בשקט. מה קרה? אממ... התלבטתי. בסוף החלטתי לספר.

הייתי היום במרחץ של הספרדים, ומוגרבי אחד גנב לי את הכסף מהבגדים, הצבעתי על הצרור. אז איך הוא פה? תהה ברוכ'ל. זה הסיפור, כשיצאתי מהחמאם ראיתי אותו מטייל ברחוב, והלכתי אחריו. ותפסת אותו בידיים? תהה ברוך. לא, בכותל הוא נעצר ועבר שם ז'נדרם אחד וביקשתי ממנו עזרה. ועזר? הופתע ברוך. תמורת הבקשיש הנכון, חייכתי. איזה יופי, שמח ברוכ'ל, סוף סוף עושים משהו מועיל. הווי מתפלל בשלומה של מלכות, ציטטתי, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. נכון, חייך ברוך. מעלתו של הכותל בודאי הועילה, הוסיף. כן, הנהנתי בהסכמה. בקיצור, המשכתי, פגשתי שלושה חברים מהישיבה, את דב בער וחיים ומרדכי. איזה מרדכי? שמואלביץ או של שטרן? של שטרן, עניתי. נו, ואז מה היה? עלינו מהסמטאות שם ליד רחוב השלשלת, איפה שיש הרבה מדרגות, המשכתי, ואז ראינו שני ערבים מרביצים לילד קטן. ומה? התערבתם? נבהל ברוכ'ל. אולי תשתוק ותתן לי לספר?! התרעמתי. בסדר סליחה, מלמל ברוך. כן, התערבנו, עניתי, יותר נכון התערבתי. לא ידעתי מי הילד, אבל בכל זאת אי אפשר לתת לכל איזה ג'אחש להתעלל בילדים. נו? שאל ברוכ'ל. ואז אחד מהם דחף אותי לרצפה, ונפלתי, הצבעתי על גבי מבלי משים, וכשקמתי החזרתי לו מנה אחת אפיים בפרצוף עם הכסף, אמרתי והצבעתי על שקיק הבד. וואו, אמר ברוך והסתכל עליי. אני גאה בך, אמר כעבור רגע. חייכתי במבוכה. מה קרה אחר כך? הוא שאל. הערבי הפיל אותי שוב, חיים ברח, ודב בער התנפל על הערבי. הערבי השני התנפל על דב בער, ומרדכי התנפל על הערבי. ברוכ'ל התחיל לצחוק. ממש משיח! קרא בגיל וחייך. כן, אמרתי בהצטנעות, משיח...

הילד ההוא היה ערבי? שאל ברוכ'ל את השאלה המתבקשת. בהתחלה חשבתי שכן, אבל אחרי שמרדכי ודב בער הזיזו ממני את הערבים, קמתי והלכתי אליו, ושאלתי מה שמו. נו ואיך קראו לו? שאל ברוכ'ל שמרטתי את עצביו. זכריה, עניתי בשקט. זכריה זה לא בהכרח שם יהודי, פקפק ברוכ'ל, למשל זכריה מהבסטה של התבלינים בשוק, הוא ערבי מוסלמי. נכון, מה אתה חושב שאני טיפש?? התעצבנתי, שאלתי אותו אם הוא יהודי, הוא היה תימני, הערבים גזרו לו את הפאות, הסימנים כמו שאחותו קוראת להן. וואו איזה סיפור, מלמל ברוכ'ל, נראה שהחיים מעניינים לך לאחרונה, אמר ופזל אל רגלי החבושה. כן, ברוך ה', אמרתי והתכופפתי להסיר את התחבושת.

ברוכ'ל נרתע אחורה כשראה את הפצע. הוא נפתח שוב, כנראה בגלל כל ההליכה מהבית למרחץ ואחרי הגנב וחזרה הבייתה והמהומה עם הערבים, וכעת חוץ מחבורה ענקית שכיסתה את גב הרגל, בצבע כחול כהה עד שחור, היו גם קרישות דם טרי סביב העיגולים שציינו את המקום בו הכה אותי החוקר במגלב. הסרתי את התחבושת לחלוטין, ודידתי לחצר, משאיר את ברוכ'ל לרחם עליי מהבית.

הטלתי את הדלי לבור, וחיכתי שיתמלא. כהתמלא ניסיתי למשוך אותו מהבור, זוכר את נסיונותיי הכושלים קודם לכן. הצלחתי להוציא את הדלי מהבור, ושפכתי מים על הרגל. גברת שוורץ יצאה מביתה למלא דלי מהבור, וראתה אותי. מה אתה עושה??? צעקה עליי, איפה התחבושת שלך?? שאלה אותי בכעס. נפתח לי הפצע, מלמלתי במבוכה. שם שם! פקדה עלי והצביעה על הספסל. התיישבתי. גברת שוורץ חזרה לביתה ויצאה עם סמרטוט ובקבוק הקוניאק. היא לקחה את הדלי ששאבתי, ובלא כל בושה שטפה את רגלי המדממת. נאנקתי בכאב כשנגעה בפצע והיא הסיטה ידה במהירות, נזהרת לבל תכאיב לי. היא הספיגה בשתיקה את הקוניאק בסמרטוט וכרכה אותו סביב כף רגלי. איי שלמה, אמרה פתאום, אני זוכרת כשהיית קטן שטיפסת על העץ ונפלת, אמרה והצביעה על העץ שמעלינו, ונפצעת במרפק, היא הוסיפה, קושרת את הסמרטוט לבל ישתחרר. היא קמה ממקומה, ולקחה את הדלי. שלמה, לומר לך להפסיק להתנהג כמו משיח זה לומר לך להפסיק להיות שלמה, אמרה גברת שוורץ והלכה.

הייתי די בהלם ממה שאמרה ושכחתי להודות לה. דידתי בחזרה הבייתה והתיישבתי ליד השולחן, ראשי בין ידיי. הייתי צמא, אבל לא עשיתי משהו בנדון. במקום זאת נשכבתי על המיטה, ונרדמתי.

אבא העיר אותי. כבר היה חושך. אנחנו רוצים לאכל סעודת שבת, אמר אבא, לחכות לך? כן, מלמלתי והתיישבתי. למה לא הערתם אותי לתפילה? שאלתי בתרעומת. ינטע סיפרה לאמא שהיא טיפלה ברגל שלך שוב, אחרי שכנראה טיילת בכל העיר, חייך אבא, מצטט את דברי גברת שוורץ. שלמה, אסור לך להתאמץ כל כך, אתה לא יוצא יותר, גם לא לתפילות, אתה פטור ממניין. מצמצתי בעייפות. לא היה לי כח לומר שאני מתנגד, אז פשוט שתקתי. התחלתי למלמל ברכות קריאת שמע. אבא יצא מהחדר.

סיימתי את קריאת שמע וברכותיה, ונעמדתי מול קיר האבן המזרחי, מטה עצמי מעט לצפון לכיוון מקום קודש הקודשים, מזרחית צפונית לביתנו. כמו באירופה, כך גם בארץ ישראל, שמעתי את סבי בתוך ראשי.

סיימתי להתפלל ויצאתי מהחדר הפנימי לסלון הקטן, שהיה מואר באור נרות השבת, ובעששית נפט גדולה על אדן החלון. כולם ישבו כבר ליד השולחן, מחכים לי.

ירושלים יהודית #3 - פרוזה וכתיבה חופשית

אני בובה 
שמודבקת משברים
אני הצלקת
שאתם מסטירים
אני ילדה שעשויה ממילים
שאמרו אחרים
אמרו אני משוגעת
אני מטורפת
אני הילדה שמתפרקת
אני הרעה
אני המושחטת
אלוקים למה אני קיימת?
למה אני נושמת
שנאתי תצמי
כי ככה אמרתם
אותכם אהבתי
כי ככה בקשתם
איך שיניתי אותי
כי ככה בחרתם
אבל בסוף הבנתי
אתם ששיקרתם
אני שאמיתית
היא האני שאהבתי
ויש לי תחלית
זה למה אני נבראתי 
כי אני פשוט אני ולא אחרת
אני מאושרת
לצרוח אני אוהבת
את עצמי
אני הבובה שקרעה תחוטים 
אני הצלקת 
שאי אפשר להסתיר
אני הכוח שאין איך להסביר
אני עצמי עד שיגמר האוויר
אל תדאגו אני לא מפחדת
אתם לא תלכו מחיי
זאת אני שהולכת
ללכת לבד
פשוט כי ככה זה נחמד

היי לכם אנשים של עולם מושלם, - קהילת חולים ומשפחותיהם

מה? מי? מו? לכך ולפרטים נוספים, כנסו לקישור!

שימו ♥️! אני פותח בזאת תחרות כתיבת סיפורים בנושא - הר הבית

אתם הנוער!

(עתיק אבל מדליק)

אתה מזכיר לי חתול רחוב
כזה שקופץ כשמתקרבים אליו
כזה שלא צריך שישמרו עליו
כזה שמסרב לבטוח
גם לא בי
גם לא בי

תן לי ללטף אותך
את חצי האוזן שנותרה לך
מבטיחה שלא אפגע בך
אולי יום אחד תסכים
לבטוח בי
לבטוח בי

אטווה לך שירים שמחים
נחבוש יחדיו את הפצעים
נבכה הכל החוצה
אם תבטח בי
אם תבטח בי
רק אם תסכים
לבטוח בי
לבטוח בי.