אופטימיות שכזאת..
--
כמו מתוך חלום
אני מביט אל חיי:
הרגעים הקטנים,
הבחירות הפשוטות.
כמו מתוך חלום, אני נזכר
בימים הטובים שהיו;
וישנם.
מתבונן סביבי
ובוחר להביט ולראות את הטוב.
לראות;
גם אם צריך זכוכית מגדלת.
טוב;
גם אם רק בסדר.
ובלב עמוק
מתנגן המשפט-
מעט מן הטוב
דוחה הרבה מן החושך.
מעט;
אך מכיל את המרובה.
כמו מתוך חלום
קם אל בוקר חדש;
חיוך.
מבט.
אוקיי ככה~
ברור שבכתיבה הרבה פעמים הכאב יוצא, וזה דרך טובה לפרוק וזה משחרר.
יואו. מבטיחה אני מבינה את זה. אין דבר יותר משחרר.
אבל, יש הבדל בין דברים שאתה אומר בינך לבין עצמך ואתה שומר את זה שם לבין דברים שאתה מוציא החוצה.
מבטיחה לך שחצי מהקטעים שאני כותבת הם לא פה.
למה?
כי אני לא חושבת שנכון להוציא את כל הכאב החוצה שכולם יקראו.
ואני בנאדם שמח אני מבטיחה לך, פשוט הכתיבה זה הנגיעה במקומות הכי עמוקים ולפעמים קצת עצוב שם.
וגם נראלי שהפכנו את זה כבר להרגל.
הי יש לנו בחירה גם על מה לכתוב.
אולי אנחנו כל כך בתוך החורבן לפעמים, שאנחנו כבר לא מצליחים להבין מה זה שמחה
ככה פשוטה אמיתית. אנחנו לא מצליחים לחיות אותה באמת להעביר אותה בכתיבה שלנו באמת.
אחח, כל כך התמכרנו לכאב הזה.
תחשבי איזה כח יש לך בידיים.
הקב"ה נתן לך כישרון לכתוב, לא תשתמשי בו גם לכתוב על הדברים היותר שמחים? היותר טובים?
ומבטיחה שאני מבינה.
אני גם כותבת פה הרבה פעמים על הכאב, אבל אני ממש משתדלת לסיים באיזה משהו ככה קצת יותר טוב, קצת יותר אופטימי, קצת יותר שמח.
בעיניי זה חזק יותר. ואמיתי יותר ונכון יותר.
אוו יצא לי ארוך..
רכה כמיםאוי לא זה מזעזע
וסליחה על התגובה הקודמת..
והלב עוד פועם,
הוא דופק בחוזקה
והראש הוא כואב
מקבל עוד מכה
וסובל ושותק
ודופק ודופק
ומציף ופוגע
ושוטף הכל ונוגע
ומציק וצועק
מזדחל מתרפק
ומעיק לא עוזב
לא מרפה. והלב...
והלב עוד פועם
קצת פחות בחוזקה
והראש עוד כואב
מאותה המכה
איזה כואב!!רכה כמיםאחרונהויפה על החרוזים!
אני מאושרת סתם.
האושר שלי תלוי בדברים רגעיים. תקופתיים.
באושר אני מוצאת נחמה למצב של חוסר מהבית
אני אוהבת כי אני בחוסר.
זו אהבה אמיתית, והאושר אמיתי.
אבל רגעי.
(הערה: איך אושר רגעי הוא אמיתי? מה נחשב אמיתי? מזה רגעי? עכשיו טוב לי אז אני יאהב אולי?)
החוסר מקבל כל מהנה כאושר.
זה טוב. טוב להיות שמחים, להסתפק במועט..
זה לא טוב כשזה מגיע מחוסר.
החיסרון מערפל.
מטשטש זהות אמיתית.
נאבד ברוח של טוב והנאות רגעיות.
למה רגעיות? כי זה לא נשאר.
זה רץ.
מכאן, לאחר.
ושוב לשונה..
וגם כאן נחמד.
ושם?
..
רצים רצים..
רודפים אחרי האושר המזוייף.
שיקל! שימלא את החוסר!
מתי אדע מי אני?
מתי לא אהיה נתונה לרדיפה אחר השלמת חסכים?
מתי אדע מה משמח את נפשי? (עכשיו אני מבינה מה ניסתי לבטא בזמן שאמרתי שאני פטתית)
מה אני מעדיפה?
ומה אני אוהבת?
אז נכון.. מתוך ברירה קל יותר לבחור, לומר, להשוות.
ואז האמירה? גם היא מאבדת משמעות.
כי מי יודע ואולי מחר אומר אחרת..
אף אחד לא מכיר את הצד הזה שלי.
(וואו זה נשמע צבוע.. אני לא משתנה מתוך צביעות. לא משנה את עצמי. מתאימה את עצמי למצב..)
אני הסטרית.
שירים.
ריגושים.
אהבה.
הבנה.
חבר.
חברה.
שינה.
אוכל.
חומר.
רוח.
לבוש.
חיצוניות.
יש בי גם מידות טובות קצת. כך נראלי.
ומוטב שאאמין בכך.
אבל חיי.. מאבדים משמעות.
משמעות חיי משתנה.
צריך ליישם אותם.
לחיות חיים אידיאלים!
להאמין במשו כל החיים.
חילונייה. כופרת. מאמינה. ליברלית. דתיה. חרדיה.
זה מה שאני.
ופתאום אני חושבת.. לא צריך לחיות את העבר הווה עתיד.
צריך לבחור מה לחיות בהווה.
להחליט אלו חלקים מהעבר לקחת לעתיד ולהתקדם בהווה אול דה טיים!
החיים הם עכשווים. תשקיעי עכשיו. אפשר גם למען העתיד. אפשר למען עצמי.
למען עיצוב הזהת שלי מכרגע, לכל החיים!
בניית קומה .
הוספת נופך לאישיות.
כו... החיים, העכשיו... זה כלי מטורף!
משורש. לגזע. לפיתוח ענפים.
לא לעבור מענף לענף עוד לפני עיצוב הגזע. כי משם הנוף קסום יותר, או לפי כיווני ה'רוח' ו'השמש'. תרתי משמע.
עוד לפני שהשורש חזק, אמיתי, נשאר..
שלב אחרי שלב בהליכי החיים וההתפתחות הטבעית.
'כי האדם עץ השדה'
עץ. מערכת חיים מופלאה ככ שבה הכל מחובר בהרמוניה. מתחיל מהלמטה. רוקם עור עוד לפני שמסוגלים אנו לראותו. מייצב מבסס את עצמו. ולאט לאט. שלב אחרי שלב בונה קומה ועוד.. ועוד..
וכל המערכת הזו מחוברת יחד! אין תהליך מיותר!
בהיררכיה יפהיפיה.
כל שלב הכרחי לעיצוב השלב הבא.
אפשר להקיש מזה עלינו. המשפט הזה לא נועד סתם.
אדם צועק כשאין לו. וכשיש לו, לא צועק.
מקיף את עצו בחום ואהבה.
כל רוח קטנה מורידה אותו.
משפילה.
משאירה חריטות ושוחקת.
ומהר!! לרוץ לאושר!
לסייפוק שירגיע את הרעש!
את המבוכה..
ואז מוצאים את האושר בשקר.
בעניין שולי של רגע.
הי! וואו!!
מותר להזמין אושר! מותר לרצות להיות שמחים!
מותר לשמוח!!! מותר לשמח!
ויש לי סוד..
זה גם יכול להיות אמיתי!
הבעיה מתחילה שדברים שנוגדים אותי משמחים אותי. שאני מחפשת נחמה במקומות שלא מתאימים לי.
ומי אני??
אוחח שוב. ביצה ותרנגולת.
לא שוב.
אני ממש אוהבת לכתוב ואני מחפשת משו כזה.. אשמח לרעיונות..
אשמח גם לשמוע על דברים כאלה...
שפרסמו על משהו כזה אבל דרך האינט.. זה מבאס אמנם לא לשבת באמת מול אנשים אבל עדיין יכול להיות מעצים כדאי לבדוק..
וסתם פתאום עולה לי- המפגש שיש שבוע הבא, בבית אצג- הוא חינמי??
בוא כבר, בוא.
אתה רואה
שנכנעתי.
"אני לא יודעת אם יש עוד מה לעשות," היא אומרת. "אולי זה כבר אבוד."
"אל תגידי לי את זה," הוא לוחש. "פשוט אל תגידי. לא יכול היות שבדיוק עכשיו, נכון? כל הדרך הזו, המשוגעת.
"אומרים שיש כוח עד שזה קורה. כשזה קורה כנראה שכבר לא נשאר כוח.
יכול להיות שהגעתי מאוחר מידי? אלפית שניה מאוחר מידי?"
היא מביטה בו בעיניים רכות. "אני לא יודעת, אבל היא נראית לי כבר די אאוט.
תנסה, מה יש לך להפסיד."
הוא מביט בה בעיניים אדומות. "לנסות? מה הטעם. מי מבטיח לי שהלב ייפתח. אין לי מקום לעוד צלקת, אפילו לא אחת. זו הפעם האחרונה, אם זה לא יעבוד גם אני אלך."
"אז מה עדיף," היא שואלת, "שתישאר פה עם לב שותת דם, או שתלך איתה?"
הוא שותק, דמעות בגרון.
האישה הזו מביטה בו. "תחשוב," היא אומרת לו. "אולי בעצם אל תחשוב, תרגיש. אם אתה שלה אתה אמור להרגיש טוב. תרגיש מה נכון. אתה באמת רוצה להישאר פה לבד?"
היא מסתובבת ויוצאת, משאירה אותו לבד עם החלומות, ועם גוף קטן מתוק שרוע על הרצפה, כולו ייאוש.
הוא ידע שהיא שלו, הוא פשוט ידע את זה. אבל מה הסיכוי? מה הסיכוי לפתוח שוב את העיניים היפות האלה, להביט לתוך האין סוף. לדעת.
הוא מתכופף, מה אכפת לו. אין לו מה להפסיד. לחיות בלעדיה הרי הוא לא יכול, גם לא עוד שניה. הרי לכל אדם יש את מספר הניסיונות המדויק לו. טיפה יותר מזה והוא איננו. אז אם הוא כבר פה, זה אומר שלא נשאר עוד הרבה זמן.
הוא מתיישב לידה, מקפיד לא לגעת. כמה מגוחך! לא לגעת בה עכשיו. אבל זאת האמת.
"הי," הוא לוחש לה. "קומי. אני פה."
היא לא מגיבה.
"בבקשה," הוא לוחש-מתחנן. "קומי. אני יודע שזה היה ארוך. אני יודע שלקח כל כך הרבה זמן. אני מצטער, זה לא בשליטתי, את יודעת. אנחנו מאמינים בני מאמינים."
הוא מביט בה, מילותיו אובדות בחושך הזה.
"קומי!" הוא צועק. "קומי כבר משוגעת אחת. את לא הולכת עכשיו. עד שמצאתי אותך!"
הוא צועק, הוא בוכה, הוא כועס. עליה, על אלוקים. לא עכשיו, לא עכשיו! הפצע הזה, הדם שלא מפסיק להישפך. אין מצב שהוא מפסיד עכשיו בקרב הזה. לא עכשיו. לא!
"קומי!" הוא שואג. "קומי מיד. קומי אורי כי בא אורך."
היא פוקחת עיניים.
הוא עוצר נשימה, לא מעז להאמין. כבר כל כך הרבה פעמים האמין והתאכזב..
מחילה. פשוט אין אפשרות לערוך.
בוא כבר, בוא.
אתה רואה
שנכנעתי.
"אני לא יודעת אם יש עוד מה לעשות," היא אומרת. "אולי זה כבר אבוד."
"אל תגידי לי את זה," הוא לוחש. "פשוט אל תגידי. לא יכול היות שבדיוק עכשיו, נכון? כל הדרך הזו, המשוגעת.
"אומרים שיש כוח עד שזה קורה. כשזה קורה כנראה שכבר לא נשאר כוח.
יכול להיות שהגעתי מאוחר מידי? אלפית שניה מאוחר מידי?"
היא מביטה בו בעיניים רכות. "אני לא יודעת, אבל היא נראית לי כבר די אאוט.
תנסה, מה יש לך להפסיד."
הוא מביט בה בעיניים אדומות. "לנסות? מה הטעם. מי מבטיח לי שהלב ייפתח. אין לי מקום לעוד צלקת, אפילו לא אחת. זו הפעם האחרונה, אם זה לא יעבוד גם אני אלך."
"אז מה עדיף," היא שואלת, "שתישאר פה עם לב שותת דם, או שתלך איתה?"
הוא שותק, דמעות בגרון.
האישה הזו מביטה בו. "תחשוב," היא אומרת לו. "אולי בעצם אל תחשוב, תרגיש. אם אתה שלה אתה אמור להרגיש טוב. תרגיש מה נכון. אתה באמת רוצה להישאר פה לבד?"
היא מסתובבת ויוצאת, משאירה אותו לבד עם חלומות, בדמות גוף קטן מתוק שרוע על הרצפה, כולו ייאוש.
הוא ידע שהיא שלו, הוא פשוט ידע את זה. אבל מה הסיכוי? מה הסיכוי לפתוח שוב את העיניים היפות האלה, להביט לתוך האין סוף. לדעת.
הוא מתכופף, מה אכפת לו. אין לו מה להפסיד. לחיות בלעדיה הרי הוא לא יכול, גם לא עוד שניה. הרי לכל אדם יש את מספר הניסיונות המדויק לו. טיפה יותר מזה והוא איננו. אז אם הוא כבר פה, זה אומר שלא נשאר עוד הרבה זמן.
הוא מתיישב לידה, מקפיד לא לגעת. כמה מגוחך, לא לגעת בה עכשיו. אבל זאת האמת.
"הי," הוא לוחש לה. "קומי. אני פה."
היא לא מגיבה.
"בבקשה," הוא לוחש – מתחנן. "קומי. אני יודע שזה היה ארוך. אני יודע שלקח כל כך הרבה זמן. אני מצטער, זה לא בשליטתי, את יודעת. אנחנו מאמינים בני מאמינים."
הוא מביט בה, מילותיו אובדות בחושך הזה.
"קומי!" הוא צועק פתאום. לא מצליח להחזיק את המתח הזה. "קומי כבר משוגעת אחת. את לא הולכת עכשיו. עד שמצאתי אותך!"
הוא צועק, הוא בוכה, הוא כועס. עליה, על אלוקים. לא עכשיו, לא עכשיו! הפצע הזה, הדם שלא מפסיק להישפך. אין מצב שהוא מפסיד עכשיו בקרב הזה. לא עכשיו. לא!
"קומי!" הוא שואג. "קומי מיד. קומי אורי כי בא אורך."
היא פוקחת עיניים.
הוא עוצר נשימה, לא מעז להאמין. כבר כל כך הרבה פעמים האמין והתאכזב..
זה מדהים.
כל כך. אתה פשוט נשאב לזה.
אין מילים!
אני גרועה בתגובות, אבל באמת שאין מה לומר!
אי אפשר להפסיק לקרוא...
כתיבה איכותית!
תודה!
אֶפְשָׁר לִפֹּל, יַלְדָּה
אֲנִי אוֹמֵר לָךְ:
אֶפְשָׁר לִפֹּל.
אֲפִלּוּ מְשׁוֹרְרִים
נוֹפְלִים, אֲפִלּוּ נְבִיאִים.
שָׁנִים, שָׁנִים הֵם
בּוֹרְאִים נִיב-שְׂפָתַיִם,
מִתְנַבְּעִים, מִתְנַבְּאִׂׂׂים
אֶל הַדַּף,
מִתְלַבְּטִים וְגוֹנְזִים.
כָּל לֵיל חֲמִישִׁי הֵם
מְשַׁנְּסִים מָתְנַיִם וְיוֹצְאִים אֶל הַשּׁוּק
(גַּם אֲנִי, אַתְּ יוֹדַעַת
אִלּוּ הָיָה לִי כֹּחַ)
לֶאֱהֹב:
לְהוֹכִיחַ וְלִכְעֹס וְלִשְׂנֹא
וְלִצְעֹק זַעַם וְחֻרְבָּן
וְנֶחָמָה בֵּין סְלִילֵי הֶעָשָׁן.
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד
אֵין בָּהֶם כֹּחַ יוֹתֵר
לָדַעַת וְלִכְאֹב,
וְהֵם צוֹנְחִים בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק
לְצַד הַנַּרְקוֹמָנִים.
לִפְעָמִים מוֹצְאִים אֶת הַבֹּקֶר בְּתַחֲנַת מִשְׁטָרָה,
עֲצוּרִים בְּאַשְׁמַת נְבוּאָה.
אֶפְשָׁר לַעֲצֹר, יַלְדָּה
וּלְהֵעָצֵר, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ.
לֹא תָּמִיד חַיָּבִים לְהַמְשִׁיךְ
לֶאֱהֹב.
קְחִי לָךְ רֶגַע,
תִּפְּלִי אוֹתוֹ עַד הַסּוֹף
בִּצְנִיחָה חָפְשִׁית.
אֲנִי מְחַכֶּה לָךְ
לְמַטָּה
(סתם כי זה הזכיר לי משהויים שאמרת פעם)
עכשיו קראתי שוב ובאמת זה נשמע ככה ונותן משמעות אחרת.
(בכלל לא הצלחתי להגיד מה שרציתי אבל זה היה טוב מדי בשביל למחוק.)
הכל, ובמיוחד שלושת הבתים האמצעיים (הבית השלישי!!)
וואו! עשית את זה טוב ממש ממש, אין מה לומר, וה"עצורים באשמת נבואה", כואב...
תודה רבה רבה!
משחקי מילים... ואהבתי נורא את הארמז ל"אילו היה לי כח הייתי יוצא לשוק" ובאופן כללי... וואאיי כתבת את זה מדהים. אני באמת נפעמת. מקסים ממש...
אני אוהבת איך שאת בוראת עולמות עם המילים שלך.
ממש נגעת.
תודה!!
אתה אוהב לקרוא אותי;
כך אמרת לי פעם.
לקרוא את מה שכתוב מבפנים,
ולא את מה שבחוץ וכולם רואים.
ואני אמרתי,
שאתה אוהב להבין, את מה שמעבר לדברים.
ולא רק את הדברים שכתובים.
ולפעמים שהדף שבפנים כבר שחור מרוב קשקושים,
אני רק צריכה שתבוא עם טיפקס, או מחק
או עם דף לבן ונקי.
ואולי;
כך לפעמים אני חולמת:
יבוא יום,
ונצייר ביחד ציור צבעוני.
נקדימוןאחרונהוְיֵשׁ
שֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּצֹמֶת דְּרָכִים.
וְהַצֹּמֶת מַבִּיטָה בּוֹ
וְהוּא, מֵשִׁיב לָהּ מַבָּט.
וְיֵשׁ שֶׁהַשְּׁבִילִים צוֹעֲקִים אֵלָיו
מִתְחַנְּנִים שֶׁיֵּלֵךְ בָּהֶם.
וְרַגְלָיו מִתְלַבְּטוֹת:
זֹאת אוֹמֶרֶת פְּנֵה לְכָאן
וְהַשְּׁנִיָּה טוֹעֶנֶת פְּנֵה לְשָׁם.
וְהָאָדָם?
מַבִּיט בְּצֹמֶת
וְהִיא-
מְשִׁיבָה לוֹ מַבָּט.
וזה מרגיש כאילו צריך להיות המשך
מעניין אותי מה יהיה ההמשך
כשהוא יבחר לאן לפנות בצומת הוא ידע מה ההמשך..
בינתיים הוא רק שולח מבטים מתלבטים לכל הכיוונים
אה, וגם אותי מעניין מה יהיה ההמשך;)
את כל פעם מתעלה על עצמך יותר ויותר...
זה ממש ממש יפה!
וואולה אהבתי. אבל ממש.
ואיזה כייפ לפעמים שאני כותבת אני מרגישה הבנאדם היחידי בעולם בערך שמרגיש ככה.
אז זה כייף לראות שלא..
חותם-צורירכה כמיםאחרונהמחשבות שאחרי שבת. מזכיר קצת את שמים וארץ כשחושבים על זה.. פשוט נושא שקצת הרבה מעסיק אותי.
--
היא הייתה אי שם למעלה. בעולמות עליונים.
היה לה שם כל כך טוב, בין המלאכים והשרפים.
ויום אחד היא נקראה אל הדגל.
והיא כל כך בכתה, והתחננה שינסו למצוא מישהי אחרת.
כי.. כל כך טוב לה כאן וגם נעים וטהור,
ושם? איך לומר.. זה ייסורים וכאבים וגם בודד ואפור.
ואמרו לה- תראי את נשמה טובה סך הכל,
אבל אל תדאגי בשתיים עשרה שנה הראשונות יהיה לך טוב.
וגם אנחנו יודעים שאת כל כך רגישה וטובה, אז במיוחד בשביל זה דאגנו לך למשפחה מתאימה.
אבל לה היה קשה להכיל- שהיא יורדת מעולמות עליונים.
והיא ניסתה לפחות לקבל הקלה, אולי לרדת לתקופה יותר קצרה.
אבל השם אמר לה, שנכון זה מצער וברור שלמעלה טוב לה יותר,
אך אין מה לעשות זה סופם של הרבה נשמות טהורות.
ועוד הוא הוסיף ואמר לה בשקט, שזה משימה חשובה והגוף כל כך זקוק לה שם בעולם שלמטה.
וגם הוא לחש לה בסוד שפעם בשבוע, כל שבת, יש עוד נשמה שיורדת, איתה להיות.
ובכן, איך לומר?
מאז היא יושבת לה אי שם למטה, נזכרת בערגה בעולמות עליונים.
ומתפללת בשקט שתגיע שבת, ותגאל אותה קצת מהייסורים.
מפתיעה כל פעם מחדש!
ואעלה לפה מלאנתלפים יצירות יפות.
מה אומרים?
היום שאבא בא לקחת את ישי מהגן, הוא לא רץ אליו כמו שהוא תמיד.
'ישי?' אבא התקרב אליו וניסה לתפוס את צומת ליבו.
'בוא נסיך חוזרים הביתה.'
וישי אפילו לא הרים מבט.
מה יש? אבא שאל. והתכופף אליו להרים לו קצת את הסנטר,
ישי לא ענה.
אבא הרים אותו גבוה. כמו שהם תמיד עושים כשהם רוצים להשתולל ביחד.
ואחר כך הוא שם את כף ידו בזו הקטנה של ישי, והם יצאו מהגן.
ישי הסתכל על איזה ציפור אחת שתפסה את מבטו;
וחשב שהוא קצת מקנא בה שאם לא טוב לה במקום מסוים היא יכולה פשוט, לעוף משם.
ואז אבא לקח אותו למסעדה. כמו של גדולים, הוא חושב.
ואיזה אישה אחת שם בפנים עם סינר, שאלה אותם- 'מה תרצו להזמין?'
ואבא אמר שהוא רוצה צ'יפס ועוד משהו שישי לא הכיר את השם שלו כי הוא היה קצת מסובך.
ואז הם אכלו, ואבא הביט בו במבט כזה דואג.
והוא שאל את ישי אם הוא יכול לספר לו מה מפריע לו בלב.
וישי הסתכל על אבא בעיניים גדולות וקצת עצובות.
אבא סיפר לו על רמי אחד, שפעם ממש העליבו אותו בגן. ורמי הזה לא סיפר לאף אחד וכאב לו מאוד בלב בקטן. והוא גם אמר לו ממש ממש בסוד, שאף אחד לא ישמע, שלרמי הזה, אפילו שהוא כבר ממש גדול, יש עדיין בלב חור.
וישי פחד שכשהוא יהיה גדול, יהיה לו גם חור בלב. אז הוא סיפר לאבא כמעט הכל הוא חושב.
ואבא נתן לו כזה חיבוק גדול, שאפילו היה לו קצת שמח בתוך הלב שלו הקטן.
ולפני שהם יצאו הוא לחש באוזן הגדולה של אבא שאף אחד לא ישמע, אם עכשיו כואב לו קצת פחות בחור.
צבי, תלמיד ישיבת מרכז הרב בירושלים, עולה חדש מאמריקה.
קיבל על עצמו משימה חשובה שהתלוותה אליו לחיים להעלות כמה שיותר יהודים לארץ ישראל. הוא ראה בכך מרכיב חיוני לעם, מההיסטוריה כשהיעד הוא הגאולה.
את ספרו מעפר קומי שבא מתבטא ברור העליה לארץ ישראל בזמן הזה נוגע במשלול נק וכיוונים. הספר לא נערך על ידיו. כיוון שנהרג בפיגוע מחבלים בעיר חברון לאחר קבלת שבת (כשמטרת נסיעתו היא לשכנע את ראש הישיבה לקבל עולים חדשים כדי להגביר את לימוד התורה דווקא בארץ). בן 21 בנפלו.
את הספר ערכו חבירו מתוך כתביו של צבי, והוא למורשת שתשאר לדורות שאחריו.
ברגעי ייסורים כך כתב לעצמו:
תחוס על כל רגע יקר של ייסורין שקשה לך, תאהב את הרגעים האלה, תתאווה לרגעים האלה,זה מכשיר אותך לתכלית המצאותך בעולם, הם עיתים יקרים מאוד.
אם אתה לא פועל תמות- אין ברירה!
"שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו"
לא כחובה פרטית, אישית, לתועלת אנוכית של תיקון עצמי,אפילו מהבחינה הרוחנית. אלא כתביעה של חובת היחיד לכלל ישראל.
צריך לשאול את עצמנו כל הזמן.. מה חובתי בשעה זו, ממש ברגע זה, מה אני יכולה וחייבת לעשות עכשיו למען כלל ישראל.
ועוד כך כתב: 'דע ידידי יש בידך להביא גאולה בדרך של אהבה, של רחמים ורצון. ואם בחרת שלא לעשות זאת.. זכור! יש בשמיים דיין אמת.'
'יש חובה לעשות יותר ממה שאפשר לעשות'
מידת הענווה אחת המידות הנאצלות שאפשר ללמוד ממנו. כל זמן היותו בישיבה למד, חשב, ופעל בשקט. משאת נפשו הייתה לקדש שם שמים, להרים קרן ישראל ותורתו, להצמיח מהר יותר ויותר את קרן הגאולה-ולקרב את ביאת המשיח.
על פחות מזה לא היה מוכן להתפשר.
לעומת שאיפותיו הגדולות הוא חש בחדלונו, ואפסותו, ואף שנשמתו נשאה אותו אל על, מרחבים ולגודל- הרגיש עצמו כמתנהל באיטיות ובעצלתיים. שלא בהתאם לחזון.
בסערת רוחו היה כותב:
'אני אפס אני כלום! נראה לי שאני מגביה עצמי יותר ממה שאני.! אתה לא משיח בן יוסף ולא בן דוד. אתה עולה חדש מאמריקה עם מבטא אמריקאי...'
היה ממעט עצמו מהנאות דיבור, שינה , אכילה או שתיה.
'בזבוז זמן- זה בזבוז החיים.
ביטול תורה זה מאבד עצמו לדעת.
דיבור סתם זה כמו שאזרוק פנינים לרחוב'
חש עצמו כשכיר יום. הרגיש שהזמן קצר והמלאכה מרובה- לא רצה לכלות את זמו לריק.
בשעת מצוקה נשא תפילה: " ה'! תעזור לי בדרכי תנחני במעגלי צדק. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. ה'! רחם עליי תן אהבתך ויראתך בליבי, תגביר רצוני לקיים רצונך."
אפשר ממש לראות אצל צבי את מידת הדבקות במטרה, הזריזות.
והכל יחד עם ביטול רצוני לפני רצונו של מקום.
"מרבית אחינו שבגלות מתבולל בפועל ממש! ואנחנו- האם בהשקט ובטח נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה?
עלינו! בני ארץ ישראל, ובני התורה שבארץ ישראל מוטל התפקיד!"
נשמת היחיד- רק מכח נשמת האומה היא קיימת!
ועלינו על כל אחד ממנו לנסות כמה שיותר לפעול למען האומה, בלי אינטרסים. בלי יותר מידי שיקולי דעת של מה יחשבו ומה יגידו. פשוט לפעול!
בספרו מופיע כמה וכמה פעמים המשפט הלקוח מחזון העצמות היבשות
"התחיינה את העצמות האלה?... ה' אלוקים, אתה ידעת!
בספר בוחרים להתייחס מצורה מסויימת, אך יצא לי לחשוב רבות על משפט זה. כמה גדלות כמה עוצמה בתשובה קצרה זו!
התחייינה את העצמות האלה?
כן/ לא.. זו תשובה הגיונית. וואלה לוידע. לא נראלי. אין בכוחי להחיות מתיים.
או אפילו, אתה מחייה המתים. או אני לא חושב שאני מסוגל. אבל לא.
ה' אלוקים, אתה ידעת.
קודם כל הוא מגיע בפניה אל ה'.
אחכ הוא מכתיר אותו לאלוקים, אלוקי, אלוקי העצמות, אלוקי הרוחות, אלוקי העולם.
את השאלה הזו לא שאלת סתם. כנראה אתה מאמין בי. בכוחי.. לא שאלת כדי שאענה לא. אני לא אתה, אני לא אוכל.. כי זה ידוע למכבר. אתה ידעת!
אין פה חוסר אמון בכוחי. או אמון יתר והשווצה.
אין התייחסות בכלל לכח היכולת הפיזי-מעשי.
התשובה נענת מתוך הבנה שכל כוחות האדם למעשה מהבורא. אין גבול ליכולת. יש פה ענווה גדלה. אתה האלוקים שנתן לי כוחות, יודע. אני נתון לך.
אני חושבת שאנו צריכים להקיש מזה על חיינו. לנסות להגיע לגדלותו של הנביא. להאמין שאם ה' נתן אותנו בעולם הזה כנראה יש לנו תפקיד, כל הכוחות כולם משוכות ממנו! אין גבול ליכולת! אם אנו צריכים לפעול בצורה כזו או אחרת נעשה מאמץ. אך בסופו של דבר אתה ידעת! לעולם לא נגיע מתוך מקום של: איני יכול, איני מסוגל. תמיד להאמין בכוחות שלנו. לדעת לנצל ולפעול. מצד שני, לא להתרברב, אנחנו לא יכולים הכלהכל! רק מה שריבנו של עולם יחליט וכך מתוך ענווה גדולה להגיע לחיים בפועל למעשה. בתפילה מהאלוקים שיתן לי כוחות.
מתוך כך עלינו לצאת לעולם. בתחושה של שליחות! יש פה עם. יש פה אומה. אחד בשביל כולם! איך אני יכולה להשפיע על הדור המדהים הזה? לבחור, לנסות להתחבר לאהוב, ולצאאת מתוך תפילה ונשיאת עיניים למרום שינחה אותנו בדרך הנכונה ויתן לנו כוחות להשפיע ולהוסיף טוב.
וכן. גם להיות טובים בעצמנו(:
אהבת ישראל!!זה יכול להיות השראה וזה יכול להיות התחלה / אמצע / סוף / ככל העולם על רוחכם.
וכאן הפסקה:
יש גלים חזקים. יש גלים שפחות.
בכינרת יש גם אבנים.
יש סערות. חזקות יותר ופחות.
ויש גם אוויר נעים.
בהצלחה!
אני כתבתי
בע"ה אעשה מתישהו.
אשמח לראות דברים שיצאו לכם.
או שחיבת לקחת את זה ככה שלם?
מה התכוונת?
(פיסקה יפה מאוד)
אני לא רוצה לומר כדי לא להרוס..
בע"ה אכתוב גם בעצמי ואם זה יצא- על מה שהתכוונתי מההתחלה...
אבל את יכולה לשנות.
ותודה
שנקודות נותנות תוקף יותר לכל מילה בקטעים כאלה.
אבל דווקא הניקוד כאן- נראה לי מדוייק.
ככה אני אוהבת אותו בהחלט עניין של טעם
הייתי צריכה לקרוא חלק פעמיים כדי להצליח לעקוב.
תודה.
אפשר לפתח יותר, אבל זה גם יפה ממש ככה- שזה כאילו משל וכל אד לוקח את הנמשל למקום אחר.
תודה!
אהבתי שנצמדת למבנה.
המילה "שמתגעגעים"- זה יפה ששמת אותה בצורה שחורגת מהמבנה. מדגישה יותר את המשמעות.
ופשוט אהבתי את המקום והצורה שאליה לקחת את זה.
עשית כמו נמשל לבית הראשון. תודה!
הייתה לה את הפינה הקבועה שלה.
בין האבנים לגלים.
היא הייתה יושבת שם
ובוהה בעננים.
לפעמים סתם אוספת צדפים;
או מקשיבה לציוצם של ציפורים.
ופעם בראשה עלתה מחשבה;
שהים הוא שילוב של כל כך הרבה הפכים:
הוא גם שלווה, וגם סערה
גם רעש, וגם דממה
ואולי;
בגלל זה הוא מצליח
לחבר בין אנשים.
אני אהבתי אתזה.
להפוך פסקה קטנה של השראה לקטע עם עניין ומשהו שהוא מעביר, בצורה קצרה וקולעת- זה מיוחד.
לדעתי כדאי לשנות את הפיסוק שאחרי המילה אולי, בסוף- לפסיק רגיל ולא ל- ; .
תודה!
אהבת ישראל!!אחרונהמי שם המקפיץ?!
על משקל הדפיק-דפוק-דפיק ב"שישה בשקיק אחד"
'תגידי משהו.'
מה?
'מילה אחת'
קשה.
'יותר אופטימי?'
זה טוב.
'כן. ככה אני אוהב'
גם אתה.
קשה זה טוב :-)אהבת ישראל!!אחרונהז"א, יש שיטה טובה יותר מלנקד אות אות?
נפתלי הדגאז ככה שאת כל הפעלים אמורים לדעת.
מעבר לזה יש סל"ק ופל"ג אם שמעת.
וקצת תבניות.
אני למדתי את זה משעורי דקדוק בתחילת החטיבה..
אבל כמו שפצלש אמרה- רואים בעין, זה מספיק.
אם לא אז אתה לא כ"כ תבין כי אני בקושי זוכרת..
סל"ק זה ראשי תיבות: סגורה, לא מוטעמת, קטנה.
פל"ג: פתוחה, לא מוטעמת, גדולה.
זה אומר שהברה פתוחה תנוקד בתנועה גדולה, והברה סגורה תנוקד בתנועה קטנה.
כמעט בטוחה
אני רק לא כ"כ זוכרת תנועות גדולות וקטנות, והברות פתוחות וסגורות..
אולי הם ידעו להסביר טוב יותר
משו שמצאתי באינטרנט ממש עזר לי..
ועדיין זה מסובך לכתוב את כל מה שלמדתי שנה שלמה אבל בערך:
יש אותיות גדולות: קמץ, צירה, חולם (מלא או חסר), חיריק (מלא) ושורוק.
ויש אותיות קטנות: פתח, סגול, קמץ קטן, חיריק (חסר) וקובוץ.
בנוסף יש חטפים: חטף פתח, חטף סגול וחטף קמץ קטן.
פל"ג: הברה פתוחה- הברה המסתיימת בתנועה או באם קריאה
שהיא לא מוטעמת- אין עליה טעם (מלעיל או מלרע)
מנקדים עם תנועה גדולה
סל"ק: הברה סגורה- 1. הברה המסתיימת בעיצור לא מונע (בלי ניקוד כמו בסוף מילה- הר)
2. הברה המסתיימת בשווא נח
3. דגש חזק סוגר את ההברה שלפניו
4. הברה המסתיימת בפתח גנובה
5. ה' מפיק סוגרת הברה
לא מוטעמת- אין עליה טעם (מלעיל או מלרע)
מנקדים עם תנועה קטנה
אבל יש עוד מלא ללמוד: שווא- נע ונח, דגש- חזק וקל, טעם- מלעיל ומלרע
ויש גם משקלים ופעלים והברות מוטעמת
וזה לא נגמר
ב"הצלחה
שונאת אנגלית!!!
עשית לי תזכורת מטורפת לחומר של אמצע ז'..
תודה!
חלק קטן בהחלט, מעידה!
אבל כתבת שאת משתדלת להמנע מלהגיב תגובות מיותרות אז לא תייגתי
תודה!לב סדוקצודקת, היה קצת מיותר..
תודה!
התחלתי לנקד טקסט ככה במחשב אות אות...
בבית האחרון התקלקלה לי האפשרות לנקד,
ואז בדיוק ראיתי את מה שכתבת.
אז השלמתי בית אחרון בנקדן(:
תודה רבה!
אבל יש מקלדות רגילות (במחשב) שבהם לוחצים על ה "כאפסלוק"
"שיפט" ומספר כלשהו. כל השורה מהימני מה + ועוד ל ~ .
ככה אני מנקדת כשזה דברים בקטנה (או לא בקטנה, אבל בקושי)
ובכלל אב שלי הורידד פעם איכשהו לוורד- סרגל ניקוד. אין לי ושג איך ולימטב זכרוני הוא גם לא זוכר, אבל זה נפתח לו אוטומטית בוורד עם כל הסרגלי כלים שיש שם..
אם מישהו יודע איך להוריד- אשמח לדעת
