אני מסתכלת החוצה-
על הדשא של אחרים.
בחוץ,
רק לא בפנים.
המזג אוויר בחוץ קייצי ונעים.
ויש שם פריחות, ואביבים
וחיוכים.
ובפנים קצת.. מחניק.
חשוך.
מביך.
פזור.
אז אני מביטה החוצה,
מתבוננת מהחלון של עצמי-
על אחרים.
ושוכחת;
שגם הם מסתכלים על הבחוץ שלי,
ולא על הבפנים.
נפתלי הדגנפתלי הדגבמיוחד אהבתי את הבית הראשון.. איזה תיאורים!
יפה מאוד..!
בעזרתו!לאהוב;
זה לעשות זום
הכי קרוב שאפשר.
לראות את הפצעים בגודל האמיתי.
או קצת יותר.
להרגיש;
את הפעימות
מתמזגות.
מדברות
בשפה של הלב,
בקצב שלו
ושלך
ושלכם.
לאהוב;
זה להכיר את החסרונות
לדקלם בעל פה.
ועדיין,
לאהוב
את מה שיש.
לאהוב;
לגעת באינסוף
ולהישאר
שם.
אחת שמשתדלתאחרונה
תביאו כלי נגינה
ואת עצמכם.
הולכת להיות סדנת כתיבה סופר מגניבה
סטודנט למשהו של חכמים
כותב
ואיש נחמד בסה"כ.
הוא יעביר סדנא על משקלים
משקלים זה אחד הנושאים החביבים עליי!
אולי אכניס את זה קצת יותר ליצירות שלי משום מה קשה לי להקפיד על זה...
אהבת ישראל!!מי עוד????
נקדימוןאבל זה סתם אני.
אז אני אתגבר פשוט.
נקדימון@כולם..
ותודה רבה!
שירונט חסום לי..
נקדימוןשיר הרעות - מילים: להקת הנח"ל. זמר בקטע המצורף: יהורם גאון.
----------
על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.
כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.
אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.
הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.
הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.
ונזכור את כולם...
תודה!!!!!
שמעתי שיש מחלוקת באחת השורות.
ייתכן שצריך להיות כתוב שם "יפי הבלורית והתואר"
וייתכן שצריך להיות כתוב שם "יפי הבלורית והטוהר",
אני מצדד באופציה השנייה - היא הרבה יותר משמעותית בעיני,
היא מעניקה עומק עוצמתי.
מה שלא מופיע ברשימת אתגרים..
תודה רבה!
אנשים היה מגניב לפגוש אתכם באמת.
תִּסְּעִי,אָמְרָה.
תִּסְּעִי פּירוּשוֹ בְּאוֹטוֹבּוּס וְלֹא בְּטְּרֵמְפִּים.
תִּסְּעִי פֶּירוּשוֹ עִם כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר בָּנוֹת.
תִּסְּעִי פִּירוּשוֹ רַק לְמָה שתואם אֶת הַצִּפִּיּוֹת שֶׁלִּי.
תִּסְּעִי פִּירוּשוֹ-תַּעֲשִׂי מָה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת, בִּגְבוּלוֹת הַגִּזְרָה שֶׁלִּי.
וְאִילוּלֶא הַדְּמָעוֹת,
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָהּ אֶת כָּל זֶה.
ומה שמתוק שעוד כמה שנים בעז"ה את גם תהיי ככה.
ובעיניי זה יותר יפה פה בלי ניקוד
לב סדוקאני גם חושבת כמוך לגבי הניקוד, רק שהיו כמה מילים ספציפיות שהיה צריך לנקד, כד שיהיה מובן.
אבל אולי אני אנקד רק כמה אותיות..
תקשיבי אל תגידי את זה לעצמך..
מניסיון של דברים אחרים מה שהבטחתי לעצמי שאני לא יהיה, קרה חח.
ואני יודעת שזה נשמע מציק, אבל שתדעי שזה ממש לא ברור מאליו שהורים דואגים לילדים שלהם.
(לא קרה לי ב"ה, אבל מכירה הרבה)
אני עוד דקה בת 20 סבבה?
ההורים שלי ממש דואגים וכל שניה מוודאים מה איתי.
חח זה אופי
לומדים לחיות עם זה וללמוד לראות את הדברים הטובים שבזה ויש מבטיחה.
לב סדוקסתם.
יום אחד אני אמצא את הדברים הטובים.
כרגע זה קשה
וברור שיום אחד.
ומותר והגיוני להתבאס עכשיו. זה ה-גיל. באמת.
בעזרתו!ומה אני יעשה אם אני אוהבת?
פשוט אוהבת?
זה כל כך מתוק וממכר,
אבל לא מציאותי.
אז עכשיו אני גם לא מציאותית
וגם אוהבת.
אהבתי מאוד שהסיום פתוח כזה- בלי נקודה בסוף.
ממש יפה.
אפשר לשמור לעצמי?
קצת ארוך אשמח לתגובות
בחזוני ירושליים על תילה עמדת
בית מקדש במרכזה לחן ולתיפארת
עליות לרגל וצבא קודש עליה למשמרת
לו רק פסקו משנוא זה את זה
לו רק השכילו וחברו יחדיו
קם והיה חזון זה למציאות מושלמת
כאב עמוק החמצה ורצון חזק מול אותה מחשבה
צעקה מפלחת את ליבי חוצאתו לשניים
עם זעקת המקדש נצרפת
נושאת קולה בבכי וכה אומרת
אל נא אחים אל נא אהובים
אל תהרסו בידכם אותי את מקדשכם
דקירת הכאב ההחמצה את הלב שורפת
הבנה חדשה בתוככי נוצרת
על קמצא ובר קמצא שהלשין לרומא
ירושלים חרבה
על פרוד ומילחמת אחים בעיר השלימה
ירושלים חרבה
על כיוסף בן מתיתיהו בוגד באומה
ירושליים חרבה
ובחזוני ירושליים על תילה עמדת
בית מקדש במרכזה לחן ולתיפארת
בפרוץ מרד בר כוכבה
ואהבת לרעך כמוך השיא על נס רבי עקיבא
לנושא כליו היה את התיקון והגאולה ראה
ושוב באותה הזדמנות הוחמצא השעה
בששת הימים נכבש שוב ההר
אותו חזון-חלום יכול היה ונתגשם
לו רק הסכלנו, הפנמנו, הבנו...
על היפוך השינאה יבנה
אם באהבה ואמונה נתאחד
אם את שורותנו נחזק ונלכד
אולי יהיה זה בכולתינו
בכוחנו ועוצם ידינו
לבנות שוב את בית הבחירה
להקים מחדש משכן לשכינה
לו רק יצאנו מכבלי הגלות
לו רק אהבנו נתרצנו נכספנו
ולמשוש חיינו שאפנו
קם והיה החזון למציאות מושלמת
בחזוני ירושליים על תילה עמדת
בית מקדש במרכזה לחן ולתיפארת
עליות לרגל וצבא קודש עליה למשמרת
בידנו הדבר
לו רק נגלה אהבתנו לו רק נוציא את כיספנו...
אני השקית תחסרי פה כלכך!!! נשמח אם תבואי לבקר מידי פעםרכה כמיםותודה על הכל!! החכמתי ולמדתי מאד מהקטעים והשירים שלך!!
וואי קטע קשה..רכה כמיםאחרונהבס"ד
הנסיבות)
שוב לא יקומו, רבים וטובים
מגפיים כבדות וצחוק ילדים
רבנים עטורי כבוד וזקנים
אימהות מניקות ואבות לילדים
ממגש הכסף של זמר חכם
שמנה ריבוא ועוד אלף אדם
זרמו להם בינתיים נהרות של דם
למילוי תעלת מבצר ארץ תם
ונעבור ונראה מתבוססים בדמיך
ונאמר בדמינו קמים רוב אחיך
ולא ימוך לבבינו בקרב עמיך
והם יעטרוך ויהיו עדייך
ונאמר בדמינו חיית
את כותבת יפה
בשל כזה!כאילו מוכן ממש ממש...
אהבתי מאוד!!!
(מחמאה גם לך, @עוד יהודי)בס"ד
תודה על התגובה המושקעת =)
מגפיים כבדות תמיד מעלות לי אסוציאציות של חיילים או של אבא..
כך שמבחינתי זה יותר הסתדר עם ההרגשה שניסיתי לתת.
נפלה עטרת ראשנו.
יודעת אנוכי שאינכם תבינו לנפשי.
וכי הדעת יכולה לצייר בנפשה זוועות החורבן?
וכי יכולים לשער אתם בנפשכם צער אמא שבניה מתחננים על נפשם לאכול, וְאָיִּן?
ובכן. מה אומר ומה אספר?
אהה בניה בני.
אהה אהובי הקטן. מי יבין לנפש אם?
הגידו נא לי, האם יש אם בישראל שעיניה היו יכולות לראות את ילדיה כלים מול עיניה ואין לאל ידה להושיעם?
האמינו שלב רחמן של אמהות אינו יכול לשאת צער זה.
בן שנה היה בני.
וכולו אומר הדר. בניה קראנו לו.
צופים את עתידו בעבודת הקודש בבית מקדשנו .
אלוקי השמיים עדי כמה חלמתי על היום בו אוביל אותו לצלילי שירת הלווים בדרך העולה למקדש.
בני. בני שלי. במו ידי לקחתי נפשך. איכה נשמע כדבר הזה? נפל דבר בישראל.
בנות ירושלים אנוכי יהודית בת יוחנן לקחתי נפשו. הישמע כדבר זה? לב של אם יהודיה מפעם בקרבי. לב שאינו יכול לשאת בצער בניו המשוועים למעט אוכל.
צר לי עליך אישי יהונתן. נשמתך אינה יכלה לראות בחילול הבית ולהישאר מנגד.
עד יומי האחרון צעקתך האחרונה תהדהד בראשי.
השבעתי אתכם בנות ירושלים.
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?
בנות ירושלים מסרו לדודי כי באו מים עד נפש. וכי כלתה עלינו הרעה.
כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי?
ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי?
איזה תיאור! איזה שפה!
ותדעי שרואים את ההתקדמות שלך בכתיבה!
את מתארת חזק מדי את מה שעובר לי בלב.
שיר מדהים
הלא בינתך ענות לבכך
מה לי לאם תבכה ותתייפח
יען בעונות מזבח
הנטבח כמו נזבח ומיהו הזובח
נשים תרדנה שאול אחרי מלאות כרסם עולליהן
חימוד ליבם מבלתי נאול אל שיקוצי גילוליהן
מרום היאך לא אמר גאול אלהי לגאוליהן
ישר ראה מעלליהן ומרחוק היה צווח
הנטבח כמו נזבח ומיהו הזובח
מה שכתבתי אומר ש"נשים תרדנה שאול אחרי מלאות כרסם עולליהן"-
שאמא מתה מרעב אחרי שניסתה להשביע את עצמה מעט בבשר בנה
זה דבר מזעזע בכל קנה מידה. ולמרות שאני לא בת-
א- אני יכול לדעת שהרצון לילד חזק אצל הנשים מאוד. לא יכול לחוות. אבל ידיעה שכלית זה משהו
ב- לעזאזל, מה- אם אני לא בת ולא אהיה אמא אז אני היטלר לגבי הבנים שלי? ואם אבא היה הורג בניו (הערת אגב- יש מדרש על רחמי אב על בנים שהוא גדול מרחמי אם. לא אהבה, רחמים. שני מושגים שונים ולא ביקשתי שאחרי הודעה זו שום פמיניסטית תקפוץ.)
מה שכתבתי אומר שלמרות הזעזוע- זה לא העניין.
העניין הוא שזה היה במישור לאומי- ישראל מול הקב"ה. דבר שגורם לאישה שאוכלת בשר בנה להחויר.
ז"א- המעשה הזה נורא אבל עצם המעשה לא מזעזע כמו המחשבה שהגורם לדבר הזה לקרות בעמ"י זה הקב"ה. "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ".
איך זה יתכן?!
(מבוסס על שיעור של מרן רה"י הרב מרדכי שטרנברג שליט"א)
עכשיו קראי שוב.
זה יותר כמו קינה.
סימן- בהמי"ה נחמי"ה.
לקחת את הפסוק מאיכה שתמיד מחריד אותי, והפכת אותו לסיפור עם אנשים של ממש, ומחריד יותר...
ולמרות שקשה להביע משהו טכני אחרי קטע שכזה - אומר גם שכתבת מעולה.
