פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 402)

להן דאגו לשמלות בורדו חלקות ולמדי חיילים

אך לה- אי אפשר כבר לדאוג לדברים כאלו.

וכשהן, עמדו על הבמה וחוללו בריקודים,

היא עמדה ליד כיסא הכבוד ורקדה איתן.

חצאית הריקוד הסגולה שלה, תלויה חסרת שימוש בארונה,

כי היא כבר לא תלבש אותה לעולם.

לא עוד נשב בכיסאות המופע ונצפה בה,

אלא נביט אל השמיים ואל השיש הלבן.

כי היא, כבר לא תלך בשמחה כל יום ושבוע לחזרות,

ותחזור ותראה לו את ריקודיה,

כי צעדי המחול שלה, נגוזו בעשן, כשעלתה בסערה השמימה.

והשנה, יהיו חסרות שתי רגליים על הבמה,

והשנה לא ירקדו במופע 800 ילדות ונערות- אלא 799.

כי היא כבר לא כאן.

כבר לא כאן.

תמיד מוקפת חברות, צוחקת ומדברת עם כולן.

ראיתי אותה תמיד עם טבעת של בנות מקיפה אותה.

פגשתי אותה עם כולן כשהיא משוחחת בהתלהבות.

הבחנתי בה צועדת בשמחה עם כולן.

הבטתי בה מקצה הרחוב כשכולן מקיפות אותה.

תמיד עם כולן.

תמיד.

במרכז.

מוקפת בנות, מוקפת כולן.

אבל תמיד כשראיתי אותה בחברת כולן, ידעתי שהיא לבד.

היא עומדת בפתח בית הקברות, נושמת נשימה עמוקה ופותחת את השער בחריקה קלה.

הכל דומם. הכל שקט.

היא הולכת בצעדים מהירים לעבר החלקה הרצויה, יודעת את הדרך בעל פה.

הקבר הלבן נימצא שם כבר שנה שלימה פחות שבוע. 

היא מתקרבת אליו וקוראת בפעם המאה את הכתוביות החקוקות בשיש המבהיק.

מתיישבת באיטיות על האדמה ומלטפת את המצבה בדומייה.

לא בוכה.

לא מדברת.

לא מסוגלת. היא יושבת שם כאילו התאבנה ומלטפת את המצבה הקרה הלוך ושוב.

עינייה ריקות מכל רגש והבעה, השמש קופחת על ראשה, יושבת היא כך כמה שעות ארוכות, עינייה תלויות בחלל הריק, כולה קפואה ורק ידה זזה הלוך ושוב על מצבת השיש הלבן.

לפתע, ללא כל הכנה, היא מסובבת בחדות את ראשה לעבר הקבר, מניחה את ראשה על השיש הלבן ופורצת בבכי תמרורים.

מעבירה את עצבעותיה על האותיות החרוטות בשיש, על השם של הגופה שמתחת.

היית חברה מקסימה. היא לוחשת.

ובבת אחת מנגבת את הדמעות, מנערת את בגדייה ויוצאת דרך השער הגדול.

עכשיו-

איך שאני

אני בתחושת חוסר,

ומחר-

לא שאני

יודע מה יתבשר.

אני צריך להתמלא

אני צריך להתמם

אני צריך לשקט ממה

אני צריך לשקט הדממה

זה לדעת שאני לא יודע

כי פעם ידעתי מה שלא

האמת, זה כואב זה פוגע

להיות בלי ה"אצלו".

יודע בעל התאנה

אימתי הוא לוקט את פריה

פעמים, בנסיעה על דרך האבות

פעמים תוך לימוד תורה

              בבית המדרש

פעמים, תוך טיול ותיור בהרים הקדושים של הארץ זו

                                הארץ שנתת לנו

ופעמים, תוך סעודת שבת קודש,

                            ערב ברית קודש.

אז הנה, לפניך, סל תאנותינו

               סל פירות ביכורינו

ומקדשך

           איה- - -?

חרות אני רוצה, דרור לנפשי אני קורא

נשמה נשמה

פרקי מעלייך ניצוצי אחיזה

הרגישי שחרור בכול נשימה

נפש, נפש אהובה

שאי ידייך תפסי בחופש

רוממיהו ובא לך נופש

קום בן אדם

את הסובב שחרר                                    [אולי לך או אותך]

לקולך הפנימי היה קשב

הרפה דעות קדומות

הרפה אנשים ומקומות

ישר לרגע צוקים ותהומות

(גע בך, בפנימיותך)-                                [אוף, לא מתאים למשקל]

הרגש רק אותך                                       [אולי להוריד את ה'רק']

אין אסור ואין מותר

רק רצון פנימי עמוק ונסתר

שא עצמיך על גליו הבט בעולם ראה אותך מעליו

יצאה החוצה.
רגליה הוליכו אותה לשם.
אל הפינה שלה.
האוויר ליטף את פניה.
והדמעות החלו לזלוג.
לאט לאט.
התיישבה.
וחיכתה.
שהמועקה תפנה מקומה אל ההקלה.
וזה הגיע.
הבכי טלטל אותה היטב.
פניה התעוותו בכאב.
"שלא יגמר לעולם" מלמל ליבה.
נשטפה, טוהרה.
נדמה שיצאה החוצה כל הזוהמה.
לבסוף, נגמרו הדמעות.
חפנה ראשה בין רגליה,
אולי ימצאו דמעות אחרונות.
משלא נמצאו,
הביטה לרגע בנבכי נפשה.
רגיעה היתה שם.
אף הקלה נמצאה.
והיה שם גם

קמצוץ מין הריקנות.

הסבר דקדוקי:

שם פעולה זה כמו ישיבה, נתינה וכו.

כאילו חלימה- יש כזאת מילה?

"הַעוֹד תִּדְהַר?"
סָפֵק שָׁאַל סָפֵק הִתְחַנֵּן.
מִשְׁלֹא נַעֲנָה,
בְּקוֹל מַר כְּלַעֲנָה
"תִּדְהַר"
בִּקֵּשׁ שׁוּב.
סָפֵק בִּקֵּשׁ;
סָפֵק צִוָּה.

אַךְ תִּדְהַר
עֲדַיִן שׁוֹכֵב
בְּצֵל הַתִדְהַר.

*זה הרבה יותר עמוק מאיך שזה נראה.

זולגות.

אומרים- סוררות.

אני- מתוקות.

מתחבאות.

אומרים בהקלה- מתוקות.

אומרת בערגה- סוררות.

כל ערב יוסי מושיב אותי על הברכיים שלו, שואל אותי איך עבר היום, ושומע, ושואל ומקשיב, ומספר לי סיפורים יפים על ארצות רחוקות,
ואני אוהבת להסתכל בעיניים שלו, שנראות כאילו הן רחוק רחוק מכאן ואני אוהבת לדמיין את עצמי יושבת על ענן ממש מעל האפור שבעין שלו, ומרחפת לאן שהסיפורים שלו מעיפים.
אתמול יוסי הושיב אותי על הברכיים שלו וסיפר לי סיפור חדש. הוא סיפר על גלגל אחד שכל האנשים צריכים לעמוד עליו ולהיזהר לא ליפול. ואם נופלים, שאלתי, מחכים שיחזרו, נכון? ויוסי ענה שלא, לא מחכים, ומי שנפל יכול להחליט אם הוא רוצה לנסות לטפס שוב על הגלגל או להישאר למטה. הוא סיפר שלפעמים יש אנשים שנופלים והגלגל דורס אותם ואז קשה להם לקום, ולפעמים אפילו יש כאלה שנדרסים כמה פעמים ואז עוד יותר קשה להם לקום.
ואז יוסי הפסיק את הסיפור, וחיכיתי ושמעתי פעם שקוראים לאיך שחושבים שהגלגלים במוח מסתובבים ושאלתי את עצמי אם הגלגל של יוסי נמצא אצלו בראש, ודמיינתי אותו בתוך העין האפורה שלו, מסתובב ומסתובב.
ואז יוסי אמר, שהמון פעמים קורה שאנשים נופלים מהגלגל, ולא הבנתי איך הם מצליחים כל פעם לחזור אליו כי אז הם יכולין ליפול שוב, ואז הסתכלתי בעיניים של יוסי ודמיינתי את הגלגלים שלו מסתובבים, ואז פתאום יוסי אמר שהוא לא אוהב ליפול ולכן הוא רוצה פשוט לרדת מהגלגל וככה הוא לא יפול,  
וכל כך הייתי שמחה שיוסי לא יפול יותר.

ולמחרת, יוסי לא הגיע להושיב אותי על הברכיים. וגם לא יום אחר כך. היו הרבה אנשים דווקא, אבל לא יוסי, ולא הבנתי איפה יוסי, ואז שמעתי שמישהו אומר שיוסי לא יקום יותר.
וכבר דאגתי ליוסי, ורציתי לשאול אבל אף אחד לא ענה, וחיכיתי ליוסי שיושיב אותי על הברכיים, אבל הוא לא הגיע, ורצתי החוצה וחיפשתי את יוסי וקראתי לו וצעקתי והתחננתי שיבוא כי אני מחכה לו ואני לא מבינה לאן הוא נעלם, וכבר הרבה זמן לא ישבתי לו על הברכיים.. ויוסי לא ענה לי. יוסי לא הגיע. 
ואני חושבת עכשיו, יוסי,
שאולי אתה כבר לא נופל, אבל זה לא שווה בכלל, אם גם אף פעם לא תקום.

ארץ, שמיים

ואדם בנתיים

מעשיו פעלו

דברים הועלו

עצים הוצמחו

ובנינים נישאו

עוטה סביבם

חלל גדול

אין סוף מקומו

מפעוליו ריקן

תמהה אני

למה הוכן?

מחשבות באדם

גדולות וקטנות

רובם נקברו

דומה שאבדו

עם הוגיהם

לאדמה הורדו

רוח צלפה בפני          [אולי להוריד צלפה?]

עוררה רעיוני

קיבלה רוחה              [אולי כוחה?]

מאותן מחשבות

דומה בעניי

שמהחלל שבות

[רציתי להוסיף אבל בסוף הורדתי

שואל אני

לי ולשירי

מה מהדומה

אכן כנה

מה מהדומה

באמת קורה]

אשמח לקבל תגובות

לכל צבע יש מקום לזה קטן ולזה גדול

לכל צבע יש זמן, עיתים מתכהה ובוהק

עיתים מתבהר או מטשטש

צבעים עזים עטויים בנשמתי

רבים מספור הסובבים לנפשי

מיחלים למקומם לגלות את יופים

מכחולי נע לצבוע ואין הוא שופע

מטה על צידו ואין מעינו נובע

יבש מכחולי החליד לו צבעי

דמעת כאב נוזלת בצבעי מתבוללת

ליבי הומה לכוחותיו צמא

מעט צבע נידלהלאחר רגע כלה מהטמון מגלה

מחפש את צבעי ואינם, הולך וזועק בואו נא אלי

עייפה נפשי מחפשם, קול עצל בגוםי קורא

אולי הם אינם אולי הינך פשוט מדומיין...

מבט תמה

של ילד

שאינו יודע לשאול.

אין בו מילים

שיתחברו לשאלה.

מסתכל,

בעיניים מלאכיות שכאלה.

מנסות לשדר

את אשר בליבו.

בעולם הקסום,

המופשט.

הוא אוֹצֵר בתוכו כל כך הרבה.

הוא בעולם שלנו,

ובכל זאת;

בעולם כל כך שונה.

עולם שבו הפשוט והמורכב

הם אחד.

ואין בכך סתירה

כלל.

בכי.

טהור.

של אוֹצָר

שאינו יודע לשאול.

ואולי 

שאלה,

או תמיהה

על עולם

שבו 

שואלים

יותר

מדי.

בדרך למנחה, כמעט כל יום

חושב על החיים שלך ושלי

ובתקופה עצובה, ממש כמו זו

חושב למה אני בלי

והפעם למנחה לא יכלתי ללכת

הפעם התפללתי יחיד

הפעם חשבתי אולי אני עם

ולדעת שכן זה קצת מפחיד

אז הפעם אני לא יודע מתי

יכה בי ברק מחשבתית

אבל תיכף ממש, עוד שעה רבותי

אהיה בדרך לערבית

ישבתי מולה. לא מעכלת את הסיטואציה.

אני? מטפלת? וואט?

זה היה חדר יחסית קטן שתי כורסאות ירוקות, ושולחן קטן באמצע שעליו מונחות חבילות של טישו

וקנקן עם מים.

אני סוקרת בעיניי את החדר מנסה לדמיין את הקירות שספגו כל כך הרבה סיפורים קשים, תוהה לעצמי איך הם לא מתמוטטים מרוב עומס.

'איך קוראים לך? '

'אוריה..' אני עונה לה ומרגישה את הדמעות כבר מטפסות בגרון

הי תרגעו אני לוחשת להן עוד לא התחלנו מה אתן קשורות?

אבל.. הם לא כל כך מקשיבות לי.

אני יושבת מול בנאדם שבחיים לא פגשתי, ובוכה בכי לא נשלט. אוריה מה עובר?.

היא מתבוננת בי בשקט, מושיטה לי טישו ומחכה שאני ירגע.

אני עושה הסכם זריז עם הדמעות שאם הם מחכות עכשיו אחר כך אני אתן להם לצאת חופשי בלי הגבלה. ובלב אני מקללת את הרגע שאמא הצליחה לשכנע אותי ללכת אליה.

התחלנו.

'את יכולה לנסות להסביר לי מה מלחיץ את אוריה?' היא שואלת.

אני מרגישה שוב את הדמעות ונוזפת בהם שיכנסו בחזרה.

'הכל..'

היא שותקת ומסתכלת בי עמוק.

'אני רק מגיעה לשם הלב שלי על מאתיים. אני פתאום לא אני. אני לא יכולה עם כל הפוזות שם זה גורם לי רק להיכנס יותר פנימה ולא להראות את מי שאני בפנים. זה כל כך.. לא אמיתי. אני לא עומדת בזה.'

'את יודעת שזה קשיים של התחלה נשמה. בהתחלה את צריכה קצת יותר להיות 'חיצונית' אבל אל תדאגי זה משתנה, עם הזמן הן ילמדו להכיר אותך מבפנים..'

היא מנסה לעודד.

'אולי תחליטי שאת מנסה חודש ואחר כך נראה מה יהיה? אבל באמת מנסה. בכל הכוח'

זהו. הן לא יכולות עוד להיות בפנים. הם שוטפות את כולי. אני בוכה על הנפש שלי שמרגישה שזה לא המקום שלה. אני בוכה על עצמי שאני כזאת.. דפוקה. אני בוכה על הכל. על התקופה, על הקושי על זה שאני לא יודעת להתמודד.

היא מנסה שיטה אחרת.

'עכשיו את הפחד של אוריה. תנסי להיכנס לראש שלו. מה הוא מרגיש?'

השתנקות. השתתקות.

'אממ הוא מפחד?' אני מנסה.

היא מבליעה חיוך.

'ממה אתה מפחד הפחד של אוריה?'

'מהכל. מהסיטואציה. מזה שהכל שם כל כך .. חיצוני. ואני מגיעה ופשוט הלב שלי מתחיל לדפוק חזק חזק כאילו הוא עוד דקה יוצא מהגוף. והדמעות? בוכות מכל מילה מכל מבט מכל חיבוק. מלשמוע את אמא בפלאפון. בחיים לא בכיתי כל כך הרבה..'

'אל תתני לו להשתלט עלייך. את.. חזקה ממנו.'

'לא בשליטה שלי.'

'זה בדיוק הנקודה זה לגמרי בשליטה שלך. כל פעם שהפחד מתגנב לך ללב תגרשי אותו.'

'ואם אני לא מצליחה?'

'תביאי גרעין תורני שירקוד לך בלב. שיגרש משם את הפחד. הוא סתם נראה ענק ומפחיד זה שקר. הכל דימיון.'

אני מתייאשת כבר מלעצור את הדמעות.

יוצאת משם.

בוכה ברחוב, בוכה באוטובוס, כבר לא אכפת לי שיראו אותי ככה.

לאן הגעתי?

ורק מרימה אליך מבט. מבקשת שתפתח לי אי שם איזה חלון שאני יצליח לראות בתוך החושך הזה, איזה קרן אור.