פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 46)

הם רק רוצים שמישהוא יקשיב, יאזין,למה שהלב שלהם זועק.

אך כשאנחנו קוראים אנחנו רק רוצים למצוא את עצמנו בתוך הטקסט.

אז למה god sake שאני אמשיך לכתוב ולדבר

אם היחיד שבאמת שומע הוא האדם שמשתף?

אז בפעם הבאה שאאחליט לשפוך את הלב 

אני מקווה שזה יהיה רק עם מי שאני אוהב

做得好！你翻译了 ;)

הוא מנגן בפסנתר.

אני יושבת לידו,מנסה לזרום,מנסה לא להכריח את עצמי לשתוק ומנסה לא להכריח את עצמי לשיר.

יעל,כמו שאת רוצה-ככה זה טוב.

את לא חייבת כלום,לאף אחד, את לא צריכה להיות ההיא המדוייקת,הפרפקציוניסטית שעושה בכל רגע נתון את מה שהעולם דורש לעשות.

תהיי איתו,בשקט.

אני רוצה להרפות,להסכים לעצמי להיות אבל גם זה,אני נזהרת שזה לא יעשה בכפייתיות.

״יעל״, אני אומרת לעצמי, ״בנחת,בנחת…״

הוא ממשיך לנגן,כולו מרוכז בפסנתר ואני מסתכלת על חצי המראה שמציצה מהקיר.

אני שם,בתוכה, יושבת עם חצי גוף. החצי השני נסתר בגלל הקיר.

בתנועה אינסטינקטית אני מיישרת את החולצה,שלא יהיה צמוד,מסתירה לעצמי את עצמי עם הידיים,שלא אהיה שמנה,שלא שלא…

אסור להיות שמנים

זה לא מה שמצפים ממני

צריכים להיות יפים ורזים,מחוטבים ושקטים..אה,ולענות רק כשנשאלים.

הכל קודים בעולם וצריכים ללכת על פיהם.

זיוף קל בפסנתר העיר אותי מהמחשבות הכבדות וצחוק הופץ בחדר.

״רציתי לזייף קצת,כדי להעיר אותך… מה את ככה חושבת כל הזמן?!״, הוא קליל כל כך ושמח..לפעמים אני רוצה להנות מהעולם הזה כמוהו.

״סתם,המחשבות…הציפיות שאנחנו מצפים מעצמנו,אפילו יותר מימה שהעולם מצפה ממנו.

תמיד אנחנו צריכים להיות הכי שאפשר,גם אם לנו זה לא באמת מתאים.

רוצה ללמוד להרפות קצת, בעיקר מעצמי.

להבין שאני אדם ולא מלאך והגוף שלי לא צריך להיות גבוה ורזה ויפה ומחוטב כמו שמצפים שיהיה.

זה גם לא יפה.

זה לא אני״.

הוא מהנהן…כנראה מבין וכנראה גם קצת לא.

טוב,הוא לא בת,ועוד יותר,הוא לא אני.

הוא פתאום ממשיך לנגן,אבל זיופים…

ויוצר מהם מנגינה מיוחדת,ממש מלחין זיוף יפה.

״תראי איך מהזיופים אפשר ליצור מנגינה מיוחדת,מנגינה שהיא רק שלנו. אם נלך לפי המנגינות המוכרות,זה נהדר אבל זה לא שלנו… פה,אפילו שזה זיוף בעיני העולם, בענינו זאת המנגינה הכי מחברת ומיוחדת שיש.

לא תמיד התלם ומה שהעולם מצפה ממנו,זה הכי טוב.

בואי נשחרר קצת,נזייף,זה מותר…״

אני משחררת לאט לאט את העיניים,מסכימה לעצמי להוריד יותר מכמה דמעות,מותר לי לבכות לא לפי הכמות שהעולם מצפה ממני.

הוא שר,ומזייף אקורדים

ואני מסתכלת על עצמי בחצי המראה,החצי השני מוסתר מהקיר…

יודעת שהבטן שיש זה הכי טוב,כי היא שלי ואז מה אם היא לא עברה עדיין הריון ולידות, אז מה אם אין לה תירוץ מספק כדי להרשות לעצמה לא להיות מחוטבת.

היא הכי בסדר מעצם היותה,אפילו שהעולם מבקש לנגן מנגינה קצת אחרת.

אז נראלי כמה שנים לא הייתי כאן..

אבל הינה שיתוף קטן כשאין מי שיקשיב...

יום יום עוברת

שורדת

אין סוף של תהיות

מחשבות

מה כבר ביקשתי להיות?

רק רוצה לחיות.

בלי דאגות,

אכזבות

ואתה כבר לא שומע

רחוק מלהיות נוכח

נזכרת

הכל חולף בראש

והכאב לא נמדד

הפצע עמוק ושורף

מדממת את ליבי פעם אחר פעם

ושוב נפגעת

עד מתי תלאות החיים יהיו הפצע כואב?

מתי אבין שדי

שיש סוף לצרותיי?

כל יום הוא עול שקשה לשאת

התמודדויות בלתי פוסקות

מרוץ חיים שלא עוצר

ואנשים מסביב רצים ופועלים

ואצלי הכל מתערבב

נשימות כבדות שלא מרפאות את הכאב 

חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר שׁוֹתְקִים בִּכְנִיסָתִי,
מְחַבְּקִים כַּפּוֹת רַגְלַיִם חֲשׂוּפוֹת
מְכַבִּים אֵשׁ וְרוּחַ וְסוּפוֹת,
טוֹמְנִים אוֹתִי בְּחֵיק מֶרְחָבִים בִּלְתִּי נִגְמָרִים.
נוֹתְנִים לִי לִנְשֹׁם.

הַחוֹלוֹת שׁוֹתְקִים בְּמִלּוֹתַי
וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶקֶת, מְדַבְּרִים הֵם דְּמָמָה.
הֵם לוֹחֲשִׁים סוֹדוֹתַי בְּקוֹל רַךְ
מְכִילִים אוֹתִי בְּתוֹכָם,
וְשָׁבִים לִשְׁתִיקָתָם הָעוֹטֶפֶת, הַמְּלַטֶּפֶת.

הַמִּדְבָּר מְרַפֵּא כְּאֵבִי
בִּמְחוֹל מֻפְלָא שֶׁל גַּרְגְּרֵי חוֹל
שֶׁנָּע לְקֶצֶב רוּחַ הַמִּלִּים,
רוּחַ הַחַיִּים.

חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר לִוּוּנִי בְּרַכּוּת,
בְּצֵאתִי מִשָּׁם
הִפְצִירוּ בִּי שֶׁאָשׁוּב, שׁוּב
לְדַבֵּר שְׁתִיקָתָם.

אחרי יום חשוך

שוקע בפוך, שפוך

מרגיש דכדוך

אני חרוך, חתוך, בכוך

מרגיש כמו לכלוך, מעוך

לעולמנו לא ערוך

קטן ונמוך

סתם עוד סיבוך

סתם עוד סכסוך

אבל אני סמוך

שיהיה שיכוך, ריכוך

ומחר יהיה נסוך

על פניי חיוך

ביום שנשימתי קפאה

לא העידו השמים

כי יום הדין הגיע

לא הטיל כוכב שביט זעמו

על יושבי הארץ

לא יצאה חמה מנרתיקה

וביקשה לשרופינו חיים

לא זעפו גלי הים

מבקשים לבלוע אל קרבם

את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים

היה שקט

רק הד חלול

מרוקן מכל תוכן

דממת מוות שלטה בכל

נושאת את חיוורון הצלם האחרון

מספרת את סיפור צל האנושות

את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע

אל עבר סופי

לא עבר רעד בגווי השפוף

בלאו הכי

לא נחה חמה

מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי

להציגני ערום ועריה

נושא כתם שחור

שאין לו מקום

ואין לו שם

לא יכולתי

רק לשכוח

לו יכולתי

רק לשמוח

לבכות את אחרון רסיסי

את הד מבועי חיי ונפשי

את שמחת הילדות

ערפלי הבדידות

כאב הבגרות

וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה

תנו לי שקט ושלווה

תנו לי אותי

תנו לי רק

אותה.

פתחתי שרשור רק שתדעו שאני חי

כי אני מרגיש בודד ואני מצפה לאיזה תגובה

שתיתן לי סיבה לפתוח שרשור חדש

גם אם כבר אין מה לומר.

גדלתה בנכר, עמך ניתן לבז.

עלית לארץ יקרה מזהב ומפז.

גידלת צאצאיך בכחך שבמותניך,

ולמעלה מתקוותיך שמחת ביוצאי חלציך.

לא יכולת לדמיין,

שלאחר שניסו אותנו לאיין,

יהיו פה מריבות.

מקסימום דיונים ובחירות.

הלוואי והבנתך,

בגדולת אחדות העם הזה,

תחדור , תרומם ותיטע,

אהבה ורעות זה לזה.

אתם יכולים לכתוב שיר סביב המילה הזדמנות?

אני רוצה לכתוב אבל לא יודע לאיזה כיוון וגם מעניין אותי לראות מה יכתבו פה אנשים.

אז זהו זה, סיימנו להכין את רוב הדברים ועתה מה שנותר זה לדעת את המספרים! המפגש מיועד גם למי שלא כותב/ת בפורום, נשמח לראות גם את כל מי שאוהב/ת לקרוא ולכתוב למגירה!

גם אם יש ספק האם להגיע או לא (ואפ' במידה וברצונכם שלא להגיע) - נשמח שתכנסו לטופס ההרשמה!

מפגש פורום 'פרוזה וכתיבה חופשית'

עדיין מפחדת

יש לי מכחול  אז אני מציירת

אותי, על אלף גווני

עם אלף שבילי

וכל מה שבי נמרח על הדף

והיום הוא שוב עף

ואני רק מדמיינת סופות

שמניסות הכל

ויש בי בצורת

ויובש גדול

יש בי זעם

ברקים רעמים

ויש בי נחלים

בשלווה הם זורמים

אל הים

יש בי מפלים שוצפים בעוצמה

ויש בי קרח לא זז ולא נע

יש בי פרחים

מלאי אהבה

ויש בי זאב

נוהם באיבה

אני רכה כמו אלף עננים

ויש בי אבן קשה להדהים

יש בי אור כוכבים

גם כשיש אפלה

ויש בי חושך גם בזריחה

יש בי הרים יציבים ושפויים

ויש בי מפולת

קורסת אל הפחדים

יש בי סדקים כמו באדמה חרוכה

ויש בי שלמות כמו ברוח קלילה

כמו לביאה תמיד נלחמת בהכל

אבל יש בי עלה

רוצה לזרום עם כולם בלי לשאול

יש בי עולם שלם בטוח

ואני כמו גרגר חול

קטן וזנוח

בסך הכל ילדה

די רגילה

מעניין איך אנשים

מיוחדים  מרגישים?

חמישי בלילה. עקיבא ואברהם-יצחק עוברים בשער עם ההבטחה המתוקה בעולם.

כי לא תשכח מפי זרעו.

״אח. רב שימען.״

״אח.״ אברהם יצחק מסכים איתו. יש משהו ברבי שמעון שמוציא לך אנחה לא ברורה מהלב. כמו קומקום שמגיע לנקודת רתיחה ומשתחרר באנחה.

אח.

רב שימען.

הם אומרים כמה דקות תהילים בפנים ואז עקיבא טופח לאברהם יצחק על הכתף. ״יוצא לסיגריה״

אברהם יצחק יוצא אחריו.

״כן, עקיבא..? הצפנת עד פה בשביל סיגריה?״ הוא חוטף לו אותה, מועך. ״זה—״ הוא מדגיש. ״יכולת לעשות במרפסת בירושלים.״

״גם זה.״ עקיבא מנער את התהילים. מתנצח.

״אתה משווה תהילים אצל רבי שמעון לתהלים במרפסת שלך?״

עקיבא פולט צחוק קצר. ״אתה משווה סיגריה במרפסת שלי לסיגריה אצל רבי שמעון?״

אברהם יצחק מתרצה. ״צודק.״ הוא מוציא שתי סיגריות. מושיט אחת לעקיבא.

שאיפה ארוכה.

נשיפה.

אח. רב שימען.

״ביומולדת האחרון שלי גמרתי פה את כל התהילים, אתה יודע?״ עקיבא אומר פתאום.

אברהם יצחק צוחק. ״וזה לא עבד אז אמרת אולי סיגריה תעבוד?״

עקיבא צוחק גם. ומתרצן.

״כלום לא יעבוד.״

״אבל אתה יודע—״ אברהם-יצחק אומר אחרי דקה של שקט. ״שישנו בוודאי.״

״יודע יודע.״ עקיבא אדיש להחריד. ״נו, בטח. יש בטח, יש מלא.״ שותק שניה ״לא בשבילי.״

״ככה בדיוק מאבדים אותה.״ אברהם יצחק פוסק.

״איך למצוא אתה גם יודע?״ עקיבא לא פנוי לתוכחות.

״לא.״ שאיפה מהסיגריה. ״אבל ׳בסוף הוציאה׳.״ נשיפה.

״אז תפסיק לדבר בדברים שאתה לא מבין בהם.״ עקיבא מתעצבן.

עכשיו תורו של אברהם-יצחק להתעטף באדישות. ״זה רבינו אמר לא אני.״

״רוצה לתבוע אותו לדין תורה?״ הוא מוסיף, צוחק מהבדיחה של עצמו.

״כן,בהחלט.״ עקיבא לא צוחק. ״זה לגמרי לא רעיון רע.״

לרגע נידלק ניצוץ בעיניים שלו, מכבה את האדישות. ״אני גם אתבע אותו על האין ייאוש בעולם כלל שלו.

באיזה זכות הוא גונב ממני את הדבר היחיד שנשאר לי בעולם הזה,אה?״

אברהם יצחק צוחק, הפעם מהבדיחה של עקיבא.

עקיבא לא חושב שזה בדיחה. ״מה אתה צוחק, תגיד משהו.״

״אני העורך דין שלו?״ מועך סיגריה.

״הוא הרבי שלך״.

״נו נו. אתה יודע כמה רבי׳ס החלפתי בחיים שלי?״ אברהם-יצחק לא מתרגש. ״יותר ממה שאני מחליף גרביים זה בטוח.״

עקיבא צוחק סוף סוף.

״בוא, בוא נחטוף עוד קצת תהילים.״ אברהם יצחק מנער אותו. ״עוד שניה יש לנו אוטובוס בחזרה ולא ניצלנו פה כלום.״

עקיבא חוזר לאדישות. ״סיגריה אצל רבי שמעון זה כלום בעיניך?״

אברהם יצחק מושך בכתפיים בייאוש, נבלע בשער.

עקיבא נשאר בחוץ.

עננים של עשן מרחפים מעליו.

כמו שיר. מתנגנים מתוכו, מסתלסלים בעדינות.

מספרים להר מירון מעשה,

מאבידת בת מלך וחלומות שהלא טוב לקח אותם.

יהודי מבוגר נעמד מולו. עוקב אחרי המנגינות שלו.

״זה לא בריא לריאות שלך מה שאתה עושה.״ הוא אומר בסוף כשעקיבא לא מתכוון לעצור. ״אתה צעיר.״

עקיבא מגחך. ״הלוואי שהייתי.״

״אתה לא?״ היהודי תוהה בשקט. חופר בזקן.

״אני זקן. הכי זקן שיש.״ עקיבא פולט צחוק קצר ומוזר. ״זקן כמו מישהו שנגמרו לו החלומות.״

היהודי המבוגר לא מנסה למחות או להבטיח שחלומות הם אינסופיים.

הוא רק אומר ״הבנתי.״ ומושיט יד ללחיצה. ״אני משה״. הוא אומר במלרע.

״עקיבא.״ עקיבא מחזיר לו יד.

״מה אתה מחפש כאן, עקיבא?״ משה לא מגדיר את גבולות הכאן, זה יכול להיות כאן ממש בארבע אמות שהוא דורך עליהן, או בכלל כאן בעולם הזה.

עקיבא מושך בכתפיים. ״מה שכולם מחפשים.״ הוא עונה תשובה מעורפלת.

למשה היא נהירה וברורה כמו השמש. בלי עננים.

הוא מושיט לעקיבא יד פעם נוספת.

״יהי רצון שתזכה לאהבה״. משה הוגה לאט את המילה האחרונה, אבידת כל האבידות. ״שהיא תתגלה בך ולך ולא תחסר אותה יותר לעולם.״

האיחול מוזר, כמו כל הסיטואציה.

אבל החצי תפילה הזאת, להתהוות של רצון. כמעט פוצעת פתאום. זה כאילו לתפוס בן אדם בשברי כלים, כשכל החלומות שלו מפוזרים בתוהו ובוהו.

ולהגיד -

יהי רצון.

כמו יהי אור.

לשטוף הכל בבריאה חדשה.

״אמן״. עקיבא מסכים. ״בקרוב.״

בקרוב אני אחזור.

בקרוב יהיה לי כוח להתכופף, לקחת את החלומות שהחיים פיזרו לי, להרכיב מהם רצון חדש.

בינתיים הוא מבעיר סיגריה נוספת.

מבקש מהעשן שלה להפסיק לשיר מנגינות ולספר מעשיות, להסכים להיות גם קצת תפילה.

אברהם-יצחק יוצא אחרי שעה. קנ פרקים מאחוריו.

עקיבא אוחז בסיגריה מספר מיליון.

״תראה מה הספקתי בזמן שאתה מכלה את הזמן שלך.״ אברהם-יצחק מנפנף בתהילים.

״אני?״ עקיבא מצביע על שורת סיגריות מעוכות על הגדר. ״הספקתי המון.״

עשן דק עוד מיתמר מהסיגריה האחרונה.

לוחש תפילה מוזרה, כמו כל החיים האלה.

יהי רצון,

ש-יהי רצון.

אשתי היקרה והכל כך אהובה

נשמתי התאומה שאלי כה קרובה

יש לי סוד גדול אך אני מתבייש

הפחד הגדול הוא שתרצי להתגרש

ואת ילדינו המתוקים לא אוכל עוד לגדל

מגדל הקלפים של חיי מתפרק כמו מגדל בבל

ורדים יכסו אותי מלמעלה לפני שתגלי את סודי האפל

הגרגויל שראה אותי מדבר לעצמי, הניח את ידיו על אדן חלוני והביט בי, גבותיו המכווצות סוככות מטה על עיני האבן שלו. באינסטינקט של רגע, החש בנוכחותו של אחר, הסתובבתי וראיתי אותו נותן בי מבט מיוסר, מיוסר ממבוכה. כאילו ראה מולו אדם בוגר שעושה פרצופים למראה. האדמתי קשות.

"אתה לא מתבייש לחדור ככה לפרטיותו של אדם?" הטחתי בו באגרופים קמוצים מטה.

הוא חייך בתגובה ולא השיב. וזה הכעיס אותי עוד יותר.

"אני רציני! לא עושים דברים כאלה!"

"דיברת לעצמך.."

"נו ו..? אז מה אם דיברתי לעצמי! מי לא עושה את זה?!"

"איזה מונולוג פתחת כאן.." זנבו התכשכש מאחוריו בעצלתיים, וכנפיו הדקות נחו להן מכופפות פנימה אל גבו, סומכות על טלפיו האוחזות בקיר הבניין שידאגו למלאכה.

"מונולוג," סיננתי בלסתות צמודות, "שנועד לאוזניים שלי בלבד. וחוץ מזה," פתאום זה היכה בי, "כמה זמן אתה שם?"

הוא גיחך. לא אהבתי את חיוכו הערמומי.

הצרתי את עיני, והמילים יצאו לאט. "אנחנו לא מדברים כאן על שעה או שעתיים נכון?"

הוא שתק.

"וגם לא על יום או יומיים.."

עפעפיו שיוו לעיניו צורה לעגנית בתשובה.

"מה אתה רוצה ממני."

הוא פיהק וכיסה את פיו עם כף יד מעוטרת ציפורני נשר קטלניות, מה שגרם לפעולה להיראות מוזרה, כמו אדם שמנקה את שיניו עם חרב. "אתה משעשע אותי, אפילו השאלה הזאת משעשעת אותי. הנטיה שלכם לשאול שאלות שהן כל כך לא במקום וכל כך מפספסות את העניין משעשעת אותי. השאלות שלכם מעוורות אתכם הרבה יותר ממה שהן מאירות לכם, כל כך משעשע.."

"למה.. למה אתה מתכוון."

"מה זה משנה, מימלא לא תבין. כבר אמרתי יותר מדי.."

חשתי את פי מתעוות תחתיי, שלל של שרירי פנים שמתכווצים ומנסים להביע תחושה ללא שם. לא פחד. לא בהלה. לא השתוממות. תחושה לא ברורה, ממש כמו ההבעה על פניי אותה ראיתי לעיני רוחי. אני יודע שאף אדם מעולם לא ראה כזאת הבעת פנים מימיו, ועל כן לא תהיה באפשרותו לפענח מה הוא רואה, כפי שגם אני לא מבין מה אני רואה. אבל הוא הבין, ולכן גם חייך.

חשתי ידי אבן מחוספסות לופתות את צווארי, הן היו חמות כאילו היו של יצור חי, אך מוצקות ודחוסות, כבדות כשל חפץ דומם. הוא היה רחוק, מעבר לחלון על רקע צמרת עץ, אך ידיו המשולבות בשאננות על האדן לתמוך בגופו הנשען קדימה, הן אותן ידיים שחונקות אותי. מתהדקות לאט, ברעבתנות מאופקת, מונעות מאוויר להיכנס ולצאת מריאותיי. אני חייב לזוז, לברוח, אני יודע שמספיק רק צעד אחד אחורה. הכל מִטשטש, נמס, אור וצל נהיים לאחד.

אני מאבד אוויר

מאבד אוויר

צריך אוויר

עכשיו

התעוררתי. הכל חזר לקדמותו ולצורתו, אפילו הוא נשאר עם ידיו על אדן החלון.

"אוף.." נאנח באכזבה, "לא כיף איתך.. אתה אפילו לא מנסה להתנגד."

מצמצתי בהפתעה, המום ממה שקרה הרגע. "מה.. מה קורה כאן?"

"שוב פעם חזרנו לשאול שאלות.. כל כך מיותר שזה כבר לא משעשע, הייתי אומר אפילו שזה די משעמם." הוא נאנח שוב, "נו טוב, נעבור לאחד הבא."

"מה?"

"להתראות." אותה מילה גררה אחריה חושך שירד על העולם סביבי בהדרגה, חושך שבכוחו לכלות חפצים וקירות, מחשבות ומילים, חלומות ופחדים. "לא אטריד אותך יותר."

ראיתי איך האור נמוג מן השמיים

כשפתיתי שלג מכסים

את דם אחי הנופלים

אני לוחש מילות פרידה

כעת יורד לו ערב

כך נגמר לו יום 

עכשיו קוראת לי הדרך

ועלי לומר שלום

עכשיו זמני ללכת

אל מעבר לגבעות 

מתחת לעצים

דרך ארצות שנשכחו עם השנים

ליד נחלים כסופים

 אפגוש גם ידידים  

נזרום בשקט אל הים

נצעד על עננים 

באור כוכבים מושלם

נפול ממפלים קפואים 

נצנח אל האי שם 

ואז ממש על יד החוף 

אני פונה לבסוף

לנתיב שעוזב הכל

עשינו את הדרך יחד 

אבל עכשיו הגיע יום 

להיפרד לשלום

ראיתי כאב וסבל, עולם שמתמוטט

אבל על הצלקות שבי אני לא מתחרט

ואתכם שותפי למסע 

לא אשכח ויהי מה

כי כעת יורד לו ערב

כך מסתיים לו יום

שוב קוראת לי הדרך 

לעלי להיפרד וללכת

שלום

כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי מֵבִין הַכֹּל

הָיִיתִי מְצוֹתֵת לַשִּׂיחוֹת שֶׁל הַמְּבֻגָּרִים וְקוֹרֵן מוּל הַיְּלָדִים הָאֲחֵרִים בְּהִתְנַשְּׂאוּת ש שֶׁאֲנִי מֵבִין מָה שֶׁאַתֶּם לֹא 

מְבִינִים. עִם חִיּוּךְ מִתְגָּרֶה וְהוֹצָאַת לָשׁוֹן יַלְדוּתִית.

בְּבֵית הַסֵּפֶר הָיִיתִי הַהוּא שֶׁמֵּבִין, הַהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ 

זֶה שֶׁאֶפְשָׁר לְנַהֵל אִתּוֹ מִינִי שִׂיחַת מְבֻגָּרִים כָּזוֹ

וְאָז גָּדַלְתִּי, וְהִבְחַנְתִּי בַּאֲנָשִׁים שְׁקֵטִים שֶׁמְּחַבְּקִים, 

מְלַטְּפִים,

שֶׁמְּלַקְּטִים יַהֲלוֹמִים בִּרְחוֹבוֹת 

וְחִפַּשְׂתִּי יַהֲלוֹמִים. וְלֹא רָאִיתִי.

ואז הבנתי

אני מבין באין.

הם מבינים ביהלומים

אני מדהים כמו שאתה מדהים. 

אין לי יאוש, יש בי רק אכזבה, ואכן כאב ובלבול. 

בגלל האכזבה, אני לא מצליח לראות את הרצון הפנימי האלקי שלי, 

שודאי ישנו בי, 

ואני לא זוכה מספיק להעריך אותו, 

אע"פ שהוא כנראה האחד שמציל אותי מן היאוש עצמו.

וכשהשקר בא 

והודה שהוא שקר

אמרתי לו

"זה עוד אחד מהשקרים שלך"

והלכתי.