פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 558)

הוא היה שם,

כמו תמיד אך קצת שונה.

הוא היה שם,

עמד,בצד

ואותי הוא אינו מזהה?

כמו תמיד מתבוננת ,

את עצמי גם שואלת, מחפשת.

ומדוע?

אצל כולם הוא נמצא ,

לפעמים מתערב.

אצל כולם הוא נמצא,

אך לעיתים -עמוק בלב...

'למה?' אני צועק אל מול המסך,
אך הוא נשאר דומם.
אין אף אחד ששומע,
אך פרצופו של פרס עדיין שומם.

'זה פוגע בשלום' כך הוא אומר,
'צריכים הפסקת אש'.
אין אף אחד ששומע,
אני מראש מתייאש.

למה הפסקת האש?
למה לשחרר רוצחים?
אין אף אחד ששומע,
אז יש גראדים בשמי עננים.

אתם לא לומדים מטעויות?
אסון להחזיר שטחים!
אין אף אחד ששומע,
ואנו נופלים אל הקברים.

נמאס מההפגנות,
שום דבר אותם לא מסעיר.
אין אף אחד ששומע,
נמאס לדבר אל הקיר.

די כבר לא רוצה יותר,
נמאס לדבר אל הקיר.
אם לא תשברו אותו אתם,
נכתוב עליו 'תג מחיר'.

היי, אז בתקופה הזאת בשנת 2005- גורשנו. אחים שלנו אנחנו- כל עם ישראל.

הכתיבה עצמה לא שלי, ואולי זה עלה פה פעם.

(זה של מישהי מהפורום שנתנה לי להעלות)

אם אתם רוצים להגיב יש לי בקשה- בבקשה לא להגיב על הקטע של הנאצים, כי לא אהיה פה להגיב לכם ולהוכיח שזה נכון. למרות שקשה לנו להכיל את זה .

היום אנחנו מתחרטים, היום אנחנו יודעים להגיד שזאת הייתה טעות-

לא נשכח ולא נסלח- לא שוב!!

ואל תגידו" לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו".

___------------------______

"נשבעים לחזור"!

קו חד מתוח לי בגרון, 
           קו של דמעות.
אני יושבת וכותבת את המחשבות שלי,
את הכאב הבילתי מובן הזה,
כותבת על החורבן-
           חורבן הבית.

ברקע מתנגנת מנגינה שקטה- מנגינה של כאב שלא נגמרת.

אני מנסה להיזכר בנקודה אחת, אבל כל הזכרונות עולים וחוזרים.
מציפים אותי כמו הים שהיה שם.
ים רך ורגוע.
נגענו בו-חרטנו עליו את (כל) החיים שלנו, והוא שמר עליהם..ליטף ודאג.
זרם המים והגלים ששטפו את החוף ניסה להוכיח (לנו) שיהיה (לנו) טוב, שהזיכרון יישאר. 
שננצח.
(היום אני אומרת שלפחות ניסינו..)

בוקר.
החיליים צעדו שם בשתי טורים שחורים, המבטים שלהם פנו לכיוון אחד.חד וידוע.
הם לא חשבו, וזה מה שכאב.
הם עמדו שם. גושי בשר ועצמות, וזהו.

כשראיתי את זה שוב- נשברתי.

נזכרתי בהם, בכל אותם יהודים שמסרו את עצמם, שנלחמו בנאצים. באותם אלו שרצו להכחיד אותם.
ההבדל היחיד בין הנאצים לחיליים היה-
שהם גירשו את הם אחים שלהם, הנאצים לא.

הם לא חשבו עלינו ואולי גם לא על עצמם,
הייתה להם פקודה והם מילאו אותה. בלי לחשוב, בלי להתרגש, בלי לרחם.
שכבו שם תינוקות קטנים, ילדים ונערים מכל הסוגים- מאוחדים. משפחה אחת.
והם פירקו אותה.
ריסקו אותה לחתיחכות, לאלפי שברים קטנים שלא נוכל לחבר שוב.

חרטנו על דלת הבית שלנו את המילים-
"נשבעים לחזור"
נשבעים לחזור ולהילחם והפעם-לנצח!
נשבעים....

כל כך הרבה דמעות נשפכו שם. 
היו לבנים על הרצפה וכמה חתיכות של רעפים שבורים.
חשבנו שניהיה כמוהם- אבל לא רצינו להאמין.
עמדנו מול החיליים ודיברנו לקיר.
צעקנו (להם) שיש להם עוד אפשרות, עוד שניה לחזור (בהם).
שניה לבנות ולא להרוס,
שניה אחרונה של שקט.
הם בחרו להרוס את השניה,
(הם )בחרו להיכנס בנו ולנצח.

בלילה כבר היינו בדרך לאיזה מלון.
האוטובוס היה מלא מפונים, אחים שלי. 
כל אחד לקח את עצמו וביד השניה את הלב. את כל הזכרונות שהצליח לרכז. את מה שנשאר לו שאף אחד לא יכול לקחת (לו).

היום אני שוב חורטת, והפעם על (ה)דף (שלי)- כי זה מה שנשאר לי,
"נשבעת לחזור"!
לחזור להילחם, לחזור להוכיח למה אני עוד חיה.
למה הגב שלי שבור וגם הלב.
לחזור להניף דגל ניצחון, דגל של חירות, של חיים.

נשבעת לחזור ולא לסלוח-
נשבעת לסיים את המנגינה..

האזעקה מרעישה,

מטלטלת ומעוררת.

רגע, אני מפחדת!

עוד מעט יתנפץ הכל.

ואז, לאן אלך?

איפה אקבור את עצמי?

האזעקה מטלטלת,

בין עולמות שונים.

זה אמיתי? רציני?

מתעוררת מהשינה.

ריחות טובים של טוהר,

וקול תפילה. יום כיפור.

קול השופר מהדהד בחלל בית הכנסת,

הוא אמור להעיר אותי,

אך לרוב מתעלמת.

צועק הוא לי-

חפשי מקלט!

עוד רגע ייגמרו החיים,

ואז?

מה תגידי לבורא העולם?
היכן תקברי את עצמך?

עשי תשובה!!

בוקר אחד הפציעה השמש

ערב אחד היא שקעה

לילה אחד ניצנצו כוכבים

ונשארו, קיבלו את השליטה

ואיש לא הבטיח שהשמש תחזור

ואיש לא הבטיח מאומה

ואיש לא הובטח שיאיר עוד הבוקר

לא הובטח שתזרח החמה

וירח קטן שהולך ונמוג

שולח מבט של חיבה

אך אט לאט הוא נחסר והולך

בתוך רקיע של קטיפה

גם מיליון כוכבים לעולם לא ישוו

לשמש אחת גדולה

ובלילה ארוך אפשר כבר לשכוח

שפעם היתה עוד אורה

אך מי שיודע כי הכל מכוון

גם בכוכב ימצא נחמה

יחפש אחריו כל עת וכל זמן

ושפתיו ממלמלות תפילה

הוא ינוסה, וכוכבו יכוסה

והמנסה ילווה באהבה

רק יאמין, יתאמץ עוד מעט

והנה, השמש עולה---

שורה ועוד שורה במילים מתמלאות. המילים כליבי עליהן נשפכות. 

פצועות. שבורות. חסרות. 

ובכל מצב הן תמיד מקבלות. סופגות. לא נלחמות. לא מתגוננות. 

רק את הקליעים שמעפרוני מוטחים הן קולטות.

וכל קליע - אוצר הוא. 

והן עוטפות. מלטפות. עמלות לשמור מכל פגע.

ברכות מלטפת הן אוספות אל חיקן קליע-קליע. מילה-מילה.

לא שופטות. לא מתדיינות מי כן ומי לא. 

פשוט באהבה אוצרות את אלו בעדינות ולא מרפות...

רק צמאות, משתוקקות ועורגות לעוד כאלו משתפכות הנוטפות טללים. מתעגלים. מתגלגלים.

עד אשר נעצרים. 

(התש"ע)

נוסטלגיה...מה כתבתי לפני ארבע שנים...

שיר שכתבתי לא מזמן..

שתיל שנטעתי

וסמוכות לו נטעתי

גדל והיה רענן

עץ שצמח פה

ישר מטפס כה

וסמוכות נטו על צידן

בעיניו של הנער

עת נכנס הוא בשער

לעג ומבט ניצחון

העץ עצמאי הוא

הסמוכות רק הפריעו

לבדו הוא גדל בגאון

עת דידה הזקן כאן

נאנח, מרט הזקן

הכושי עשה את שלו

עתה אין בו צורך

הוא סתם עוד הלך

תם ונשלם תפקידו

שתיל שנטעתי

וסמוכות לו נתתי

גדל והיה רענן

וגם אם עוקמתי

ואף אם נפלתי

עוד ישר העץ שבגן

יש צום, י"ז בתמוז.

בטח מה שרובנו חושבים הוא "אוף, דווקא בקיץ?" או "טוב, אז נישן וככה לא נרגיש את הרעב.."

אז זהו, שלא!!

בשביל מה בעצם יש צום?

בשביל שנעביר אותו בשינה ואנחות?

בית המקדש צריך להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל. תחשבו שעכשיו יום כיפור! בעצם, כל היום אמור לעבור בתפילות ותחנונים לבניית המקדש ולגאולה השלימה.

אבל מה לעשות שזה קשה...?

נכון. קשה. אמנם קשה יש רק בלחם וכ'ו, אבל זו באמת משימה מאתגרת וקצת מסובכת. אז בואו נעשה פשרה- במקום לבלות את היום בבית הכנסת ובמקם לבלות אותו במיטה, נקבע עיתים לתורה ותפילה, והרבה. לדוג'- לימוד מגילת איכה יכול מאד להתאים היום. גם תפילה אמיתית יכולה לעזור מאד. אפשר גם לעזור לאמא ולהכין לקטנים ארוחת ערב (). כי הרי על שלושה דברים העולם עומד- על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים.

אגלה לכם סוד? יכול להיות שהוא מועיל.

בכל יום בחופש, אני לומדת משנה אחת ויחידה ממסכת אבות. את המשנה הזו אני לוקחת לחיים האישיים, ובקשר למה שכתוב בה אני מתחזקת באותו היום. במקרה התחלתי את זה אתמול, ובמקרה היום יצא לי המשנה השניה בפרק הראשון. אז היום אני מתחזקת בתפילה (התפללתי בבוקר!!), בתורה (מדי פעם אני לומדת איזה ספר קצר מהתנ"ך) וגם בגמילות חסדים. אני משתדלת להתנהג יפה לאחים, שזה חסד עצום מצידי...

אז אמרנו שהצום לא יכול להמשך איך שהוא.

גם אמרנו איך הוא כן יכול להמשך.

אז מה נשאר? להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות!!

בהצלחה, ושנזכה עוד היום לראות פני משיח צדקנו!

עכשיו רחוקה,
רוצה אני לשכוח,
אך כשתבוא השעה,
הכול יחזור למוח,
אולי הוצאתי אותה מראשי,
אך בליבי היא שם תמיד,
זה התחיל מקשר אישי,
היה איזה בלבול בתפקיד,
רוצה שיגמר,
רוצה אני לברוח,
הראש אולי שומר,
אך הלב לא נותן לשכוח.

רוצה בזיו השכינה להסתופף,

לעבוד את ה' בשלמות,

ופתאום הכל כמו נעלם,

ואני נמלאת עצבות.

מקבלת קבלות ונמלאת באורות,

בטוחה שלא אתייאש,

ואח"כ לא מבינה לאן,

נעלמה לה כל האש.

אנא ה', מלך המלכים,

הרי אין דבר ממך נסתר.

תן שעוצמות וקבלות שקיבלנו,

ישארו יתנו גם למחר.

אשמח מאד להערות בונות - אני די חדש בקטע של הכתיבה...

נַד- נֵד 

לבי חצוי בשלמותו,
חציו לי וחציו לד'.
מי יסדר לי אותו,
יתקן את מה שהתעקם?

הוא נמשך לכאן ונמשך לשם,
כך רצוא ושוב.
פעם כך ופעם כך,
בלי למלאות משוב.

אני בוכה שאני שם,
ובוכה שאני לא.
אני מתענג אך שוכח,
למה ד' ברא אותי בעולמו.

'ננסה את האמצע',
משכנע את עצמי.
'נרקוד על כל החתונות',
אך מי אמר שזה אפשרי.

והנה אני מדלג בין הטיפות,
בין העולמות, בין השיטות.
מנסה, מנסה, אך ללא הצלחה,
סופג עוד נפילה ועוד נפילה.

וכל יום מחדש לעצמי אני אומר,
'די כבר, נמאס מכף הקלע' על עצמי אני שומר.
נמאס מהישות, מהטיפשות, מהגרר,
נמאס מהטמטום, השטויות והשאר.

לאחר נדנדת ייסורים קשה רבת מכאוב,
"ואני קרבת אלוקים לי טוב".

הי. אני חדשה כאן. רעיון מדהים של פורום.

אני רואה שהרוב כאן כותבים שירה.

אני אישית מתחברת לזה פחות.

מי כאן בסגנון אחר? סיפורים או כל זאנר אחר?

בס"ד

סיימתי לקרוא את הפתק שנכתב בכתב מרושל מאוד ועיקמתי את פני. אם עד עכשיו חשבתי שיהיה לי שותף לגורל אז טעיתי כנראה בגדול. אני פה לחלוטין לבד.

הרמתי את פני לעבר החלון, הוא השקיף בדיוק על הנער.

הבגדים שלו היו מרופטים, השיער מתולתל ונראה שלא סופר זמן ארוך. היתה לו כיפה על הראש מרופטת גם היא, לרגליו הוא נעל סנדלים ופתילי הציצית שלו הציצו מהחולצה. עורו היה שזוף מאוד ופניו היו מוצלים על ידי העצים.

נעים גם לך מאוד, אמרתי בליבי. למען האמת הופתעתי שהוא דתי , בדרך כלל פושעים לא דתיים. או שאולי רצו לסדר, איך לומר? סביבה תומכת.

הגעתי לפה העוון הפרעה חמורה לביטחון הציבור.

אל דאגה לא הפרעתי לאף אחד, פשוט בבית המשפט לא רצו להסגיר פרטים. אז הם קראו לפשע שלי בשם הזה. ואל תבלבלו את בית המשפט עם העובדות.

אמנם פשע הוא לא דבר חוקי, אבל גם מה שהביא אותי לבצע מעשה כזה זה לא באשמתי. כאילו כל אחד היה עושה כזה מעשה. הנה, תסתכלו התחלתי להצטדק.

אני לא מצטערת, והמקום הזה הוא כלא.

תופעה שנתקלתי בה, ולא רק פה

עד כמה אתם משתדלים להקפיד בחריזה?

האם, לדוגמה, הצמד חרוז-תפוז (הדוגמה הנפוצה) מתקבלת אצלכם כחרוז לגיטימי?

או שסטנדרט החריזה שלכם גבוה יותר?

ופה רק נותר לי לצטט את אחד מגדולי המשוררים של יהדות ספרד

"לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו,

שלח תשלח את השור למישור,

ואת החמור לארץ המור"

(ר' אברהם אבן עזרא)

וווואי

, איזה כיף לעשות גיחה קטנה ולראות שהחיים פה ממשיכים.

אתם מוכשרים , תמשיכו לכתוב ולהוציא את כל מה שיש לכם.

רציתי כל כך להגיב ולו בלטיפה קטנה, אבל למה? לאיזה אחד?

מדהימים אתם!!

איזה כיף!

בתוך הכל רק חיפשתי

מקלט.

לנפש, לגוף למחשבה שבורחת,

רצה,

שחורה מפחם מכוניות, ואבק

שנדבק לעצמו.

בתוך הכל חיפשתי את עצמי

נמרחת לא שוכחת,

לנשום.

(קטע מתוך.....

בהצלחה רבה לכם!!