פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 558)

נקודות והס
לחישות חרש
מילים, שאלות
זעקות אילמות

מבוכים, דרקונים
יורקים ונושפים
מתאווים ורוצים
מוסיפים, יגעים

עיינים רעבות
אוזנים כבויות
נשיפות, רעידות
שלהבות מרקדות

הנשק דרוך
החבל כרוך
האור הברוך
מוכן וערוך

נגמר, נעלם
באש ודם
כבה הידם
אבד אדם

אני נשאבת.

נשאבת אל אור אינסופי.

קולטת מסביבי המון חיוכים,

שמנגנים על מיתרי ליבי.

 

מתוך דחף רגעי רגלי מתרוממות,

ופוצחות בריקוד.

נותנות שחרור לעצמות הכואבות,

וזזות לקול צליליו היפים של העוד  (מלשון כלי נגינה...)

 

חלפה עברה לה דקה,

ושוב השגרה אותי תפסה.

תודה ה' על אותו רגע,

שבו הייתי בשמחה גדולה. (רחוקה מפגע?) 

 

אשמח ממש להערות!! תודה..

טוה, זה חברה שלי כתבה.

היא רצתה לדעת מה דעתי, ואני אמרתי לה שאני לא יודעת להגיב על דברים כאלה אבל שאם היא רוצה אני אתרגם (וככה זה בטח לא יגיע למישהו שמכיר אותה) ואעלה לפורום בעברית.

היא די ביישנית אבל שכנעתי אותה שתתן לי לפרסם..

כי ממילא אין סיכוי שאתם מכירים אותה. או גרים באותה ארץ איתה

טוב, הבאנגלית זה היא, ואני תרגמתי.

אני אתרגם לה חזרה את התגובות.

תודה רבה לכם

 

אני מרימה את היד והם כולם מסתכלים עלי

אני רואה את הלעג בעיניהם

למה את אף פעם לא מקשיבה

היא כועסת עלי

תפסיקי לשאול שאלות טיפשיות

 

הוא צועק עלי ואני מתכווצתבפינה

היד שלו מתרוממת ואני בוכה

אבל מה עשיתי?

אני רצה לחדר

אני מפסיקה לשאול שאלות טיפשיות

 

כבר עברו שנים אבל אני עדיין מפוחדת

כשאני מתנגשת בו והכל נופל

אבל הוא צוחק

ואני לא שואלת לאן כשהוא מזמין אותי לצאת

הפסקתי לשאול שאלות טיפשיות

 

אני נופלת, אבל דרך עייני האדומות אני שואלת

אתה באמת אוהב אותי?

הוא מחבק אותי ומנשק את שפתי 

כשהוא לוחש: בוודאי

תפסיקי לשאול שאלות טיפשיות

 

אנחנו מחזיקים ידיים ומסתכלים אל השקיעה

כשלפתע הוא כורע ושואל אותי

אני פורצת בבכי

אבל אני שמחה כשאני עונה לו

איזו שאלה טיפשית

אז אני לא יודע לכתוב אז מה?

ולמה אני צריך לפרוק כאנונימי מול אנשים זרים?

את התסכולים והצרות שלי רק הקב"ה והכרית יודעים

ואולי גם הסכין

עייפתי מלשתוק, אבל גם להוציא אין לי כח

אנא, טאטע, אבא, חזק אותי

עליך סמכתי, עליך תקוותי

חזק אותי

 

כמו ים מלא שמגיע

אל חופו

וכמו מדבר יבש שמגיע

אל סופו

יערות ושדות,

ערים והרים

         וכל דבר

שנגמר.

יש שמתחיל חדש

ויש שמגיע אל

 מותו.

"ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך" (תהלים ע"א ח')

 

באותה עת 

בה חישבה אדמתי

התמוטט,

 

באותו שבריר

בו פני איתן נעטו

סגריר,

 

נתמלטה מפי

זעקת

ימלא פי.

הבהרה: אין פה ולו רמז על כוונה להתאבדות ח"ו! זה רק סיפור.
ומצטערת אם זה גרם לבלאגן
ותודה למשורר מדורות שהאיר את עיניי.


נשבע לכם שלא תכננתי למצוא את עצמי במצב הזה.
וזה גם לגמרי לא היה אשמתי.
ואני מניח שגם יש את מי להאשים.
אבל תכלס, זה לא מה שמעניין אותי עכשיו.
תכלס, עכשיו, רגעים ספורים לפני מוות כמעט ודאי, אחרי שהתקווה התעופפה לה מעבר לחלון הפתוח שנסגר וסגר גם אותנו,
אז תכלס, אני רק רוצה להשאיר פה משהו אחרון.
בזמן המועט שנותר לי לכתוב.
תקראו לזה צוואה, תקראו לזה מכתב, תקראו לזה רשימת תובנות.
זה לא משנה.
זה עדיין אותו דבר.
חתיכת נייר וכתב רועד של ילד בן שש עשרה וחצי. והילד הזה הוא אני.
דוד.
ואני עומד למות.
*****
אם תחפשו במילון את ההגדרה לנער רגיל, כנראה תמצאו אותי בתמונה הזעירה המודפסת מעל המונח.
כי זה מה שאני.
רגיל, ומשעמם, ואפרורי.
אבל מבחינתי הייתי הכל והכל סבב סביבי. פשוט כי אלו החיים שלי.
היו לי ציונים טובים בלימודים, והיו לי חברים וחברות.
הייתי מקובל למדי, ועזרתי בבית פה ושם.
לפעמים יש נטייה כזאת לראות הכל מרחוק, לא להבין עד הסוף מה אנחנו עושים. מה אנחנו אומרים. אנחנו סומכים על הזדמנויות שניות. אנחנו בונים על לבקש סליחה. אנחנו לא חושבים לפני שאנחנו פועלים.
אני מודה, גם אני כזה. לא אומר אחרת.
הייתי עף בדמיונות, מאבד את ההווה, חולם על העתיד. מצטער ומתענג על העבר.
ופספסתי הכל.
פספסתי חיים.
כי בחיים האמיתיים..
הייתי "בסדר" פלוס מינוס. אבל באמת? זה מה שאני רוצה להיות? "בסדר"? רק שלא הבנתי את זה.
הייתי פשוט נורמלי.
עיוור נוסף במקום המסנוור ביותר עלי אדמות.
-העולם.
והייתי רגיל.
לפעמים רבתי עם ההורים, אבל בסך הכל היינו משפחה יפה.
והייתה לי אחות. כמעט בגילי.
הסתדרנו לא רע, מעבר להקנטות פה ושם.
כן, הסתדרנו.
אני אהבתי אותה.
אני עדיין אוהב אותה.
ועכשיו..
אלוהים.. אילו רק הייתי יודע.
אולי הייתי יכול לשנות משהו.
אולי..
היה לשנינו סיכוי לחיות.
(המשך מתישהו)

ניצב לו הנבל

בפינת החדר

דומם, שקט,

מעולם לא זעו מיתריו,

מעולם איש לא ניגן עליו.

 

נכנס לו נער בלאט לחדר,

מביט על כלי התזמורת והם משיבים לו מבט.

 

ניגש הוא בבטחה אל הגיטרה המוכרת

בה הוא כבר ניגן זה לא פעם

בטוח בה, מכיר אותה,

יודע את סודה.
 

אך לפתע לחשה לו בת קול

הוא ניגש אז אל הנבל

הקודר, הלא מזמין,

הנבל החזיר לו מבט נוגה,

מעולם לא זעו מיתריו

מעולם איש לא ניגן עליו

האם ניתן בכלל?!

השייך הוא לכלי הנגינה?!

לא מוכר, נטע זר.

 

פרטו בו אצבעות הנער בפעם הראשונה,

חדשים צליליו, מבוישים קמעא,

מה תהא מנגינתו?

וכך כל יום חיזר אחריו הנער בעקשנות,

באמונה לא מוכרת,

עד שניגן לו הנבל שיר חדש,

סיפר את סיפורו.

והסיפור היה מתוק מדבש,

ומר מלענה,

אך זה היה הסיפור-

שלו.

שואל את עצמי מי אני? האם אני יהודי?
אם אני יהודי למה אין לבי מלא צער ועורגה?!
למה אין לבי מלא צער על חורבן בית המקדש? על גלות השכינה? נכון מתנחם בזה שאני מתפלל כל יום על זה, אבל האם באמת ליבי נקרע על זה? לאן נעלמה לה הצפייה התמימה? לבי מנסה לחשוב על ימי המקדש אולי כך אני ארגיש את החורבן.. אבל לא זה קצת עוזר.. אומר לעצמי אולי אני רחוק מאבא מריבון העולמים ולכן איני מרגיש את חורבן הגלות. אבל לא לא נכון אני קרוב לאבא יותר מתמיד.. מתנחם בזה שלפחות אני מבין שיש בי בעיה שאין לי לב להרגיש את חורבן בית המקדש.. שכינתא בגלותא והקב"ה אומר אוי לבנים שהורחקו משולחן אביהם...
שואל את עצמי למה אני לא מלא צער על חטיפת הנערים.. האם זה מראה שהתרגלתי לדברים האלה.. למה אין לבי זועק את זעקתם.. למה אין לבי חס עליהם, נכון אני עוקב בדריכות אחר כל תזוזה ואחר כל עדכון.. אבל למה זה נהפך כהרגל?!
ויודע רק דבר אחד שיעזור ויתן כוח לחילנו למצוא ויתן כוח לממשלתנו. והיא והיא התורה, רק מתוך הסתכלות זו אוכל להבין את ערך התורה אשר אין לה שיעור ואין לה תכלית.. מתוך התורה עמנו מתגדל...
ואני בתפילה לקב"ה עזרני נא להצליח ללמוד את תורת הקדושה תן בי דעת ותבונה להבין את דברך. תן לי כח לעמול על תורתך.. תן בי כח להבין שלמרות הקושי בלימוד התורה למרות העייפות המאיימת לקרוע אותי משולחן בית המדרש עזור לי להבין שזה עמל טוב ומשובח מתוך ההבנה שרק כך אני ועם ישראל מתחבר אליך..'מור עובר.. " אל תקראי מור עובר אלא מר עובר כי במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שהקיא חלב שינק משדי אמו עליה. ומתוך כך בנה בית המקדש חדש ימינו כקדם.. ועזרנו נא שעם ישראל ימצא את בניו האבודים בריאים ושלמים. אנא אבא שבשמיים.
"כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה"
(פעם ראשונה שאני כותב פה)

הגיוני שעוד יעבור מתישהו ליטוש, אבל אחרי כ"כ הרבה קטעים דכאוניים משו-החלטתי להעלות קטע קצת יותר משמח.
קחו בחשבון שזה נכתב אחרי 4 בלילה


פוסעת בערפל
כסומא
מרגישה נוכחותך חזק לידי, חשה אותך בכל נשימה, עוטף אותי באהבה אין קץ
ומגששת באפלה
מחפשת יד, אוהבת, מלטפת, שאוכל להחזיק בה ולהרגיש ביטחון
וידי נשארת תלויה
מפחדת מהעתיד הרחוק, הקרוב, לא רוצה להישאר בודדה, להפסיק להרגיש אותך
ובוכה
ומתוך הבכי מרגישה אותך איתי, כמו מנגב לי את הדמעות, מרגיע אותי בדרכך שלא תעזוב אותי לעולם, שתמיד תהיה איתי.
"לא אירא רע כי אתה עימדי"

זה קצת יותר ארוך ממה שראיתי כאן... אבל שווה לנסות...
**************************************************************

ליד שולחן מתכת מתקפל, ישבו שלושתם. שלושתם- ואני.

השולחן היה קצת עקום. אבל מסורת לא משנים, וזו מסורת. על השולחן הזה נקבעו החלטות חשובות.

הם ישבו מצד אחד ואני מהצד השני. במקומות הקבועים. בית דין שדה, להחלטות שמתקבלות בשטח.

זה קצת מצחיק, אפשר לראות איפה רגש דפק על השולחן קצת חזק מדי, כששכל עצבן אותו בפעם האחרונה.

רגש פתח. תמיד מתחילים באותן מילים- מעמד מכובד. לא על כל דבר פותחים בית דין. בטח לא בית דין שדה. יש לתת כבוד לשולחן.

השולחן שעליו מתקבלות ההחלטות החשובות של השטח. כבוד לשולחן, עם הסימנים של החבטות של רגש, עם המקום לדיאגראמות

של שכל.

 

אחרי נאום הפתיחה הקבוע, רגש התחיל לדבר מהלב. כן, יש לו רטוריקה מדהימה. הוא יכול לשכנע כמעט כל אחד. יש לרגש את

היכולת הזו- והוא מסביר בפשטות, מתחבר אליך ישר פנימה. הוא דיבר על כך שלא תמיד ניתן להחליט מהראש, זה חשוב שכל 

החלטות יגיעו ויקבלו הסכמה מהשכל. אבל לפעמים יש דברים שהשכל לא יכול להבין. למשל אהבה. שכל יכול להבחין בתנועות

קטנות. אבל לא יכול לפרש אותן. זה יפה, תרבות הדיון שנשמרת בבית דין שדה. כי כשרגש דיבר אף אחד לא פתח את הפה. הוא

המשיך לדבר, על כך שתמיד יש אפשרות לפגיעה. כבר ספגנו לא פעם פגיעות, לפעמים ישירות למדי. אבל בסופו של דבר, רגש סוגר

את טיעוניו- אם אתה מרגיש כנראה שזה נכון. כמה שהייתי רוצה להאמין.

 

אחריו קם יצר. הוא בחור חלקלק, אבל לא היו לו מילים. הוא רק הביט בי במבט הרעב הזה שלו. זה מפחיד קצת, כשליצר אין מילים

זה לא סימן טוב. ליצר תמיד יש מה להגיד, לא תמיד זה קשור, או מועיל, אבל תמיד אפשר לשמוע אותו.

 

אחרון קם שכל. שכל גם הוא- רטוריקן לא קטן בכלל. הוא משתמש בהיגיון, בנתונים. הוא מדבר על ספק ובטחון. על הנזק. על טעויות

אפשריות. נכון, אי אפשר לבחון את הרגש בשכל. אבל מוזר מאוד שיצר שתק. אולי זה קשור לרגש? אולי הם עשו יד אחת? מה היצר

באמת חושב- האם הוא שקט רק כי אין לו מה להגיד? אבל מצד שני(אתיקת דיון לוגית) מדוע לא תמך בהתלהבות? אולי כי אז היינו

חושדים יותר? ואולי ההיפך? הרבה שאלות יש לשכל. אבל תמיד אין תשובה ברורה- בסטיית התקן של הספק תמיד יש מקום להכיל

עוד מספר. הנזק הופך להיות מחושב, שבוע של דיכאון. עוד שבוע של התאוששות. מבוכה מסויימת, סך הכול שבועיים עם תוספות. זה

יצור חוסר נוחות מסוים. אבל יש בשכל את הרצון להגיע לפתרון הספק.

 

ואני יושב מולם. רגש שמביט בי בערגה, שכל שמצייר סימן שאלה, ויצר שרק המבט הרעב והשקט אוחזים אותו. מי מהם הוא אני.

הייתי רוצה ללכת עם הרגש, לא לחשוב, לעשות, אולי להיפגע- אבל לפחות לדעת. אבל שכל כבר מילא אותי ספקות, ספקות שקשה

לפתור. אולי אי אפשר לפתור. והכי מפחיד זה יצר, ששותק, שלא מדבר, איפה המילים שלו, שאדע לזהות, מתי הרגש מזייף ומתי

השכל ואיפה הפגמים, למי מהם יש אינטרסים פנימיים. אבל הוא רק שותק, והמבט שלו רחוק.

אז החלטה לא תהיה לנו כאן, רבותי. אומר השכל. הרגש מסכים, ויצר עדיין שותק.

אז אין מסקנה. השולחן מקופל בחזרה ורק אני נמצא שם.

מה אני רוצה? אני לא יודע. יותר מדי ספקות.

יותר מדי רגשות. יותר מדי חוסר בטחון.

אפשר לקבור את הראש בחול, כן, אבל אם לא היום, אז מחר זה יעלה שוב או שזה לא יעלה יותר אף פעם.

ואני ממש לא יודע איזו אפשרות אני מעדיף יותר. 

חוט ועוד חוט ועוד חוט ועוד.
שזירה.
הישיבה הזו מול עצמך בלי לעשות כלום. בלי לדעת. בלי לחשוב.
יש רגעים שמחליטים שאולי עדיף שכלום לא היה מתקיים.
שקרנית.
ועוד חוט.
לשבת ולארוג טוואי סיפורים חדש. עגמומי, כהה מדי. חסר צללים. ולהניח בצד, בחלק נסתר של אריג בד, פס בהיר של צבע.
וקרן שמש לשעות החשוכות.
ועוד חוט.
והבד כבר מתחיל לתפוס צורה. מחליק בין האצבעות, מרשרש קצת ברוח. יש בו הרבה סיפורים, באריג הזה. ואף לא אחד שיידע לקרוא אותם.
הוא כהה ומפחיד ומפחד.
לבד, שם, בין הנול לאצבעות הזריזות.
ועוד חוט.
אולי הפעם אחד בהיר יותר.


גוזרת.

אומנם את השיר הזה כתבתי די מזמן, אבל בכל זאת עלה בי פתאום דחף לפרסם אותו...

דברים רבים
רציתי לומר,
לחשוף בפניך
את הטוב והרע-

את האור והצל
לך הגשתי על דף,
וחתמתי אותם
בחותם של דיו.

עת נתזי האפלה התנפצו אל החוף

עמדת, שותקת

בליבך קרוע פתח פעור ושותת דם.

 

וגבולות החלום נטשטשו

והכל התערפל,

כשנתערבו דמעותיך ברסס הגלים.

 

וכשבקעה לבסוף זעקתך האילמת

וקרעה שוב את השער ואת הדף

נגוזו הצללים

והדי הקרב נמוגו

והשחר עלה.

גלים גלים נישאו מחשבותי עם הרוח.

עד שנשברו הגלים אל החוף

וחלומות התנפצו לרסיסים.

 

להקות להקות עפו, כציפורים אל הירח.

עד שנשאבו אל האינסוף

וכנפיים נשברו, ואבדו חיים.

 

להבות בוערות בליבי התנשאו לשמיים.

עד שניתך המבול 

והרטיב ויכל לה, לאש.

 

ועצים ירוקים צמחו על הגופה והמים.

עד שבא בן יוסף

ונקם השיב לצריו.

באמת פנימית יותר
במקום אחר
למעלה מן הזמן
איש לבן
יבוא אמצע הדרך
שמים יחשפו
קולות יחלשו
בעלטה
תתרומם יד
ותגיע ותרעיד
שמים יבקעו
אור הכסף יופיע שנית
בחשיכת הליל
יבקעו רקיעים
מלאכים ושרפים
עם מיני ניגונים

אני יושבת וחושבת

על שם לשיר שלי.

אני יושבת וכותבת,

מוחקת, קורעת דפים.

 

חושבת שנית, מחפשת מילה,

הכל שוב התבלבל לי.

קורעת עוד דף, מוחקת שורה,

האם שיר פה יצא לי?

 

לכתוב- זה קשה לי,

להקיא מחשבות ותחושות.

על הדף-הכל מתערבב לי,

אוי, תניחו לי שורות!

 

בסוף זה יוצא, מתווספות השורות,

מסדרים משפטים זה עומד פה לקרות,

הגיע העת, קצת שקט נפשי,

עכשיו אלך, אשוב לדרכי.

 

 

הסלעים המתגלגלים
מעל לראשו
בקצה הנקיק,
הם המילים הקשות
הנתכות ממוחו אל הדף,
ורוח הערביים הנעימה 
הנושאת אותם הלאה
היא התווים היפים-
המשפטים,
הנחרזים אחד לאחד 
לשרשרת של כסף,
על רקע נגינת חליל וכינור 
השרים לניצנים
הפורחים על צלע ההר.

והשיר כולו הוא תפילת הדרך
לשביל העולה במשעול
אל דמעה בודדת,
אל פסגה טובלת בהילה
של קרן אור ראשונה.

טרם שחר ירום - עת דלקת כוכבים
נצעד ברחובות ממלכתנו
חשוכים ועזים וחסרי רחמים
ואין מי שימנע בעדינו

ידענו כי נבזה בעינכם
שפלים יתומים ומיותרים
אך לא נשאל לדעתכם
נשאר בודדים ושורדים

בגדינו ספוגים בדמעות עננים
ואין אם שתגער ותעיר
אומנם רועדים אך גאים ועומדים
לא פוחדים על הכביש המהיר

בני בליעל, נוער פוחז ועצל
ואין איש חוק שומר ומשגיח
נעלמו צעדיכם, כסימן רק הצל
מתחמק ומסתיר ובורח

מי ישים משכנכם בין כתלי אסורים
מי יעז ויבטיח עירנו
כה יתן, כה יוסיף עוד לכם אלהים
על דמעות חרדת בנותינו

חכו, עוד נעז ונגביה הראש
בעוצמה נדאג לכבודנו
בלילה נדאג למי שידרוש
להאט ולעצור בעדנו

בקבוקים, זכוכיות, זה משחק ילדים
עוד תראו בקרוב איך בגרנו
מעתה בכיסינו נישא סכינים
נאחז בדממה את נשקנו

לא מפרסמת בדרך כלל, אבל את זה משום מה (אולי בגלל תגובות קודמות) החלטתי שכן.

 

***

הרע הוא טוב, משמש של הבורא. בעינינו הוא רע וצריך להכיר בו ולהתרחק ממנו, עם זאת עלינו לזכור שהוא לא רע מוחלט,

אלא טוב מוקטן.

***

 

פגשתי אותו בלב המדבר.

אחד, ועוד אחד, וכבר שלושה, וחמישה...
ואז כבר הפסקתי לספור

לא כי איבדתי עניין בחשיבות שלהם
אלא בדיוק להיפך...

לכל אחד ואחד יש מקום של כבוד
כל אחד מהם הושג בהרבה סבלנות
בהליכה על קצות האצבעות

 

אני עדיין זוכרת את הראשון
את ההתרגשות שעברה בי כשהבחנתי בו
ראיתי אותו שם, במלוא הדרו
כל כך זעיר ועם זאת גדול מהחיים
יפהפה
ואני,
כל כך עצומה לידו
וכל כך קטנה
עומדת קרובה ורחוקה, רחוקה וקרובה
שלא אפריע לו...

 

מתסכלת, מכוונת ו... הופ, הוא אצלי
ועדיין לגמרי ברשות עצמו
ממשיך במלאכתו הנשגבת

 

מה רבו מעשיך ה'
שבראת לנו את המקסימים האלה

.

.

ואת הטכנולוגיה...