איזה יופי! איזה חן נסוך בשיר המדהים הזה שלך!

החיבור המושלם של המילים, סידור השורות והלחן שזורם כנחל חלק

כל כל יפיפה מסתורי וקסום!

אחד השירים היותר יפים שהיו כאן אי פעם!

אני נדהמת כל פעם מחדש מהשירים שלך.

האווירה הזאת של נגינה שקטה ואותיות נכתבות..

ואיזה מדהים זה- 

וחיוך התגנב לפניך-
עת פגש תו בתו, 
וניפץ את הצללים
שפרצו מתוך פחדיך.

מקסים, מקסים, מקסים!

ווואו.

שאני עם דמעות עכשיו אני לא מגיבה לשיר כמו שאני מגיבה בדר"כ.

שיר מופלא שמתאר את החיבור שנוצר בלי קול. רק מהד המילים.

מתחברת לזה מאוד ממקום אישי.

עלה והצלח.

אהבתי מאוד את ההתחלה פחות את הסוף,

זה הרגיש קצת כאילו ניסית לדחוף בכוח מסר

שקצת קילקל את כל השיר...

יתכן שזה נבט מעטות בכל מראה לי אישית זה די הפריע בעיינים.

אבל בכללי שיר מושלם! כמו יתר השירים שלך,

מילים מדהימות חריזה נהדרת

את מטיבה לתאר במספר מילים מועט כל כך הרבה טלטלות נפשיות

מדהים אותי כל פעם מחדש!

תודה לך

משורר, לא כל כך הבנתי את כוונתך, לכן אני לא עונה.

אבל תודה, תודה לשניכם. כיף לשמוע !!

גם על התגובה וגם על הפירוט

עם כל הכבוד לברי...

אלתרמן

ואני ממליץ לך גם לשמוע את הביצוע של חווה אלברשטיין, הוא מדהים

היא הבת של שאול....

וזה הקשר לניק...

וחוצמזה

כתבתי את זה על עצמי

קוראים לי מרב,

ואני בת של מלך.

נעים להכיר

תודה..

נראלי שלכל שם יש משמעות אם מחפשים אליו משמעות..

(לעוד סיפורים וחפירות על השם שלי- מוזמנים לאישי ישלי המון מה להגיד על זה וגם למה אני מרב ולא מירב, ומה ההבדל בינהם בכללי ולמה אצלי זה דווקא ככה...)

וההורים שלי בכלל קראו לי ככה כי "מרב זה שם יפה וזהו". אני הפכתי את זה למשמעותי..

והתאהבתי בשיר הזה שלי

הנה שניים מהם(אזהרה: הם ישנים, אז אולי תמצאו אותם קצת דכאוניים ):

טבעו של צל

אדם בצל מלאך

כשפגשתי את נפתלי בפעם הראשונה הוא עמד שם והקפיץ חלוקים.

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל ניגשתי אליו ונתתי לו חיבוק.

נפתלי הביט בי במבט מושפל, כתפיו שפופות וכל גופו משדר כניעה מושלמת לרגש.

בפעם הראשונה שהרמתי את העט ופגשתי את נפתלי זו הייתה טעות תמימה, מעין הפתעה מעניינת, חוויה של משהו חדש שמעולם לא תשאיר אותך בתול כשהיית.

ומאז, כמו כל אוהב שהוא, הופיע נפתלי מעבר לכל פינה, עומד שם מעל האגם שלו, משיט סירות בים של רגשות ודג.

נפתלי הדג, שם כה ראוי, קצת שונה, קצת הזוי.

הוא לא היה דחוי כי מעולם לא שאף להתקרב, הוא פשוט היה שם בתוכי, חכתו עמוק בתוך אגם הרגשות שבי, דג לו שירים מתוך מעיין שמעולם לא הכרתי בקיומו.

מקור הניק- השיר המומלץ 'נפתלי הדג' של ברי סחרוף.

כזאת אני זורמת עם החיים,
מביאים לי לימונדה ואני הופכת את המיץ ללימונים.

על הפסנתר מנגנת ממציאה מנגינות,

אם תביאו לי אות אמציא מילים חדשות.

מה שמגיע עם זה משתמשים,

רע לי או טוב לי הכל כבר נעים.

כששואלים מה לקחת לאי בודד,

לא לוקחים משהו מסויים פשוט זורמים.

רוצה לצאת לבלות? רק תגידי לי איפה ואבוא.

צריכה משהו לקנות? אני אקנה, כמה זה כבר צריך לעלות?

זרמתי עם המשימה, מה לעשות כזאת אני,

תביאו לי הגדרות של דברים ואני אלך להקיא. 

יצא לי משהו כזה בזרימה  מקווה שהצלחתי במשימה

תכתבי על עצמך. או על מה שהשם הזה אומר לך..

אני כן כותבת על נקודה אחת לפעמים, אבל ממש לא על עצמי.

אולי יותר קשה לכתוב מלפרסם.

הרבה יותר קל לכתוב משהו שהוא כן פנימי אבל לא באופן ישיר עלי.

המציאות השבורה לקחה אותה רחוק,

הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק.

תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר,

מדהים כמה חיוך יכול להסתיר.

היא הבטיחה לעצמה, גם אלהים לא יעזור

כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור.

ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה

את לא אישה פלדה

את אישה חרסינה.

והיה לה מין מבט עם כוח לא מוסבר,

היא פזרה הרבה שקרים, אבל לא את השיער.

עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר,

מדהים איך שכוח יול להיות שביר.

בשנים היא לא טרפה בפניו את הקלפים,

םג בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים.

הוא ראה אותה עמוק, גם בלי לדבר.

מדהים כמה שתיקה יכולה לספר..

היא הבטיחה לעצמה, גם אלוהים לא יעזור

כלום כבר לא ישבור אותיף כלום כבר לא ישבור.

ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה

את לא אישה פלדה

את אישה חרסינה.

--------------------------------

שיר מדהים. של מירי מסיקה.

ממנו לקחתי את הניק.

אני יודעת שזה לא חכמה

אם יצא לי אני אשתדל לכתוב גם משו מעצמיי..

קצת מאולץ אבל לא היה לי זמן להשקיע..

האמת שיש משו נחמד

בכינוי שקוראים לך

מאז שאתה נולד.

"אורוש תסדרי את החדר"

אבל האמת שזה יותר נחמד,

"אורוש אני אסדר זה בסדר"

הבעיה מתחילה כשאתה פותח ניק

ואם אתה בכתה ז' ו 'אורוש' תפוס

האופציה העיקרית היא  'נקניק'.

אז בלי להקדיש מחשבה נוספת

אורושקוש יקרא השם בישראל.

ועד כאן סיפורנו על משמעות התוספת.

לא ככ אהבתי אבל לונורא..

בדד אלך בין הדרכים

המובילות אל ביתי

בדד אסתובב בין השבילים

הסוללים את דרכי

בדד אתהלך בין המחשבות

המתרוצצות שוב ושוב במוחי

המחשבות הקשות שלא עוזבות לרגע

וגורמות לי לשגעון רגעי

השבילים רבים הם

וכל דרך היא מיוחדת

וצריך לדעת להבדיל

אם טובה היא או מיותרת

והמחשבות רבות גם הן

לא נותנות מנוחה

ומנסה אני בהן להילחם

ולהבין את דרכם החדשה

אז מסתובבת אני בחושך

לא יודעת לאן לפנות ואיך..

מחפשת אור בקצה המנהרה

שאליו אני אלך

בדד..

מקור הניק-השיר 'בדד' של זוהר ארגוב..

ואין מה להוסיף...

יש לך תבנית קבועה בשני הבתים, וזה עושה את זה

שיר מהמם!!

הצלחת לגעת בי בכל החלקים האפשריים..

עצוב עצוב עצוב..

בס"ד.

מרגש...מדהים....

הלוואי ולא אצטרך לעולם לכתוב שירים כאלה

ארמונות-מלאך אכזר זהו אביהם

שברגע אחד של זעם חסר בינה

גדע את פתיל חייהם של שני ילדיו.

תודה רבה מאוד שימחתם אותי

אהבתי מאוד.

שונה משאר השירים שלך, לכאורה יותר פשוט אבל יש בו עומק לא פחות.

תודה!

קצב טוב שמתאים לאווירה ולמסר. שיר מעולה.

|מתגעגע|

יש הערות בכיוון השלילי?

בגלל הסגנון...

והבית האחרון ממש טוב..

אהבתי! שיר מהמם!! יישר כח, תמשיכי לכתוב!

זה ממש ממש יפה, גם הרעיון גם הביצוע גם הכל!

בהצלחה אחות!

אבל תנסי לשנות את הסוף.. משהו בסגנון של-

שיקרתי לעצמי, לא הפסקתי לאהוב
הייתי מבולבלת וניסיתי לרצות אחרים.
האהבה לא הסתיימה היא ממשיכה לכאוב,
אולי הכאב ייפסק בעוד מרחץ דמים.

הוא נכון וכואב וחזק ואמיתי

וממש פוסטמודרניסטי 

אהבתי

ממש נהניתי לקרוא, והפאנצ' נחמד

הרבה נק' קטנות ודעות רואים פה. הכנסת אותם בצורה טובה.

תודה רבה ושבוע טוב!

גדול!

אתה יודע, נראה לי שרק צריך לתת לך נושא ואתה שופך, לא?

בידרת את נפשי.

אבל זה כ"כ נכון..

אז אני מפרסמת את הסיפור... מקווה שזה בסדר...

הוא מבוסס על סיפור אמיתי...

"למה את כל כך מכווצת?" שאלה אותי מור "כולה שיחה קלילה עם גילה"

"אני? מכווצת? על מה את מדברת?" אני עונה בלי לחשוב, בחיוך רחב מדי, מנסה להראות בטוחה בעצמי, כשבלב- הפחד גואה, הרגשות מתגברים, שוב הזיכרונות עלו, כואבים, מציקים.

מור מדדה אותי במבטה בשתיקה, מבטה חודר, זועק חזק יותר מאלף מילים- שהיא יודעת שאני לא מאמינה לעצמי, ששוב אני מנסה להדחיק, והחליטה לא לדחוק בי לדבר.

"טוב, אני צריכה לדבר עם תרצה על המבחן החוזר שאני צריכה לעשות במתמטיקה" אמרה בקלילות מוגזמת לאחר מספר דקות של שתיקה "והיא עכשיו יוצאת משיעור בשישית".

"אחכה לך על הנדנדות?" הצעתי, מנסה לא להישמע פגיעה, כמו שאני באמת.

מור הנהנה קלות בראשה, וכבר הייתי על הנדנדה, להתנדנד חזק יותר, גבוה יותר, לא לחשוב.

'ואולי, אולי המחשבות כן יביאו לריפוי? אולי לא יהיה כל כך נורא להיזכר, לפתוח? אולי הלב הוא לא מחסן?' הרהרתי לעצמי

עוד לפני שהספקתי להגיע להחלטה, ראיתי את עצמי שם, יושבת מכווצת ליד השולחן, מנסה לקשקש על הדף שמולי, לא רוצה להיות חלק מכולן, ממאנת לצאת מהכיתה על אף ההפצרות החוזרות- ונשנות של חברותי הטובות. עד שראיתי צל ליד דלת הכניסה.

קמתי בתנופה, נעלמת ליד הארון, מנסה לחפש ספר שלא קיים, להיעלם מאחורי הדלת השבורה, שלא אראה, אך לשווא.

הוא קרא לי, ובאתי, ילדה טובה, או אולי זו טעות?

ושוב, אותו הסיפור, כמו תמיד.

חדר קטן, צפוף, מנסה להיעלם, לא לשמוע לא להרגיש.

"די" שמעתי את עצמי צועקת.

לא, זה לא בדמיון זו המציאות, מזל שאני לבד כאן.

נשכבתי על הדשא, פנים על האדמה, ובכיתי, כמו אז...

"אפרת?" זו מור, במציאות, לא בדמיון "אפרת, את בסדר?"

הרמתי ראש, הפנים מכוסות עפר, לא מפריע לי כלום.

"מה קרה לך? את צריכה שאקרא לאחת המורות או המדריכות? נפלת?" שאלה, בדאגה כנה.

משכתי בכתפי 'זה מה שחסר לי' חשבתי 'שיבינו למה אני ככה וישלחו אותי שוב ליועצת' כיסיתי באמצעות הידיים את הפנים, והמשכתי לבכות, להשתחרר.

" תעני לי בבקשה, מה איתך? את בסדר? אפרת? אפרת? את שומעת אותי?" מור נשמעת היסטרית, זה ממש מוזר, בדרך כלל היא רגועה.

"מור, אני בסדר, צריכה שקט, לכי" עניתי, הבכי מפסיק בין המילים, קוטע אותן להברות.

נתתי לדמעות לזלוג על פני, לנקות אותן, עד שהן נגמרו, ושוב, לחזור לאותו מקום, להרגיש את הכאב, לחזור למחשבות, לחזור ולהרגיש את העבר, אולי הוא יעזור לי להבין מי אני, מה אני.

וממשיכה להיזכר

יושבים בחדר, רק אני והוא, ליד החדר רעש של הפסקה.

"אני מפחדת להיות לבד" עוברת מחשבה בראשי, מחשבה שפיניתי מהר מראשי, כי הוא רב, הוא לא יכול לטעות, אני צריכה להאמין בו.

יד נשלחת לעברי, אני כבר לא מבינה מה קורה פה, חושך, כאב.

ואני לא זוכרת כלום.

יד נשלחת לעברי, מרגישה חיבוק.

וקופצת.

"מור, אמרתי לך ללכת, מה את עושה פה?" שאלתי, מרוגזת קמעה.

"אבל, אפרתי, אמרת שאת מפחדת להיות לבד, אז כדי שלא תהיי לבד הגעתי להיות איתך"

נתתי לעצמי להרפות, ליפול על מור, לתת לה לחבק אותי, לנגב את הדמעות שזולגות בלי הפוגה.

"אפרת, אני לא יודעת למה את בוכה, ממש לא יודעת, רק אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך" אמרה בשקט.

עכשיו כבר התפרצתי, בצעקות ובבכי לא נשלט "אני רעה, ודי, ותעזבי אותי כבר, טוב? את טובה, את לא צריכה להיות חברה של אחת כל כך רעה ורשעית כמוני, הבנת את זה? הבנת? תעזבי אותי עכשיו, אני לא רוצה ולא צריכה עוד הוכחות כמה אני רעה, וכמה כולם יותר טובים ממני"

מבט מרחם, אוף, אני שונאת את הרחמים האלה "מור, שלא תעזי לרחם עלי! הבנת? אני אפרק אותך, וזה לא יגמר טוב בשבילך" אמרתי, תוקפנית, והוספתי בשקט "לי, זה כבר לא ישנה, גם ככה אני סתם דפוקה"

מור עזבה אותי, פגועה.

'כל הכבוד לך, אפרת, ממש, את מדהימה' התחלתי לעקוץ את עצמי 'קודם התמימות המופלגת שלך בסיפור איתו, ועכשיו ההתנהגות הנעימה שלך למור, שבסך הכל מנסה לעזור לך'

נשכבתי על הדשא, על הגב, מביטה לשמים, בוכה, מצטערת שפגעתי במור, ומקבלת החלטה.

לוקחת את הפלאפון, ורואה הודעה, ממור. "אני מבינה שאת פגועה ממשהו, אם תרצי לדבר- אני כאן, תשלחי הודעה".

שלחתי הודעה בחזרה, שאני מתנצלת ואשמח לדבר איתה.

והיא חזרה, מבט חשדני מעט בעיניים, שהתפוגג אל מול עיני, אל מול המבט הכאוב והפגיע שבעיני.

"אפרת, מה קרה?" היא שאלה, מנסה להבין

"אני מפחדת, כן, אנחנו כבר מסיימות את השמינית, אבל, אני לא רוצה לצאת לעולם"

מבטה סימן לי להמשיך

שיניתי כיוון

"זוכרת את הרב בחמישית?" שאלתי "מי אמר שלא כולם כמוהו?"

היא הביטה בי, ניסתה להבין מה אני מנסה לומר, על איזה רב בכלל מדובר, ואז חיבקה אותי חזק.

זמן מה הייתה שתיקה ביננו.

"את לא אשמה, בכלום" אמרה לי "את טובה, הרבה יותר ממה שאת חושבת, וכשתצאי קצת מהכאב של הזכרונות- תראי שוב שלא כל העולם רע"

חיבקתי אותה בחזרה, יודעת שכן, אני צריכה להתמודד עם הקשיים, אבל יש לי חברה שיכולה לעזור לי ועוד מעט יהיה יותר טוב, ארגיש יותר טוב.

נשכבתי שוב על הדשא, נותת לדמעות לנקות אותי, לטהר אותי.

|בוכה|

אוי טעטא

עד מתי?!

וואו!!

כואב כלכך..

ממש נגע בי..

תודה ובהצלחה

מפחיד מזעזע עוצמתי,

מחזיר אותי לשם.

מפחיד אותי.

מהמם!!

|פצלש|

תודה על המחמאות על הכתיבה.

עוגי פלצת קיים- בזכותך זה התפרסם, תודה ממש... הייתי צריכה את זה...

אנונימית אחת- ממש מחילה... לא התכוונתי להכאיב.... אשתדל לקחת בחשבון פעמים הבאות את הכאב לכלל ולא להעלות כאלה דברים.... (בעצם, זה מופנה לכולם... בעיקר לאנונימית אחת, משורר מדורות ובדד...)

ותודה ממש גם לכל מי שהגיעו לאישי והגיבו...

וחזק... כל כך חזק..

מחזיר אותי למקום שהייתי ...

פשוט מפחיד ומזעזע

אבל דבר אחד פשוט כתיבה מעולה , כל הכבוד לך

שמיים טהורים 

צלולים וזכים

מפכים ונושמים

ולפתע נעלמים

ואור ניצת

בפתח ניצב

עששת כבתה

אך אורה נגלה

חיוך מפציע

חיור בוקע

אבנים ניצבים

מתוך שברי בתים.

בד"כ אתה יוצר תמונה דיי ברורה,

שבשלה כלשהו הופכת למטאפורה.

הפעם התמונה ממש לא ברורה,

וגם המטאפורות לא ממש.

בכ"מ יש לך שימוש במילים מאד ספרותיות שמכניסות לאוירה.

מעניין מאד!!

ולחסום אותו לשאר הגולשים

ואם כבר הגבת- אז תנחשי מי הכותבת

כן, זו חוזרת....

ואשנה ת'חתימה כדי שתהיה הסיסמא

זה קטע...

ותודה על המחמאה מסקרן אותי למה זה מתאים לי...

זה היה נסיון שיהיה ברור מההתחלה שמדובר על השכינה הקדושה שבצער בגלות...

תודה אמן!!!!\

אנשים! תעירו לי על הכתיבה!!! זה חשוב לי ממש!!!

כואב....

יש לך את זה...

הצלחת להעביר זעקה חזקה ממש!!!!!

מצב שבחלק הראשון- היתה הרגשה של כפיות טובה עצומה מצד הבן- לאבא

ואח"כ, כשהובן שמדובר עלינו- זה כאב מאוד מאוד...

והסוף חזק במיוחד.

אהבתי במיוחד את הבית הזה-

כותבת צלילים של ילדות

תודה.

משוררת בחסד עליון,

את והכישרון שלובים זה בזה מינקות

עוד בטרם הוויתך נועדת לכך

כל שיר שלך מרטיט את מיתרי ליבי הרדומים מחדש.

החריזה הנהדרת בליווי המילים המרוממות

לא נותר לי אלא לאחל לך שתזכי להלחין שירים ומנגינות
שאותם ישירו הלווים בתזמורת בית המקדש.

תודה לך!

רון, תודה לך, אתה יודע כמה אני אוהבת את השירים שלך.

משורר מדורות, תודה רבה!! ריגשת אותי כל כך!! איזה כיף לשמוע דבר כזה. באמת באמת תודה.

כמה שזה נכוןן.