הכל היה ניראה שומם, רק אני והאדמה.
הפיסוק יפה מאוד בעיני. וכל התהליך שבקטע.
יפייפה!!
מהמם כרגיל 
אבל לא הבנתי, בהתחלה האדמה הייתה רטובה- בוץ וכו'
ואח"כ יבשה..?! נראלי לא מספיק ברור..
בחצי הראשון השימוש בו"ו, בפסיחות, בגוף ראשון-שני, המילים, מדיוק וזהיר.
ובבית השני, ואז, וקרני, והתעוררתי, ושוב.
זה נהדר
לדעתי זה מספיק מובן.
אני לא חושב שיש עוד מה לשפר, לדעתי תשלחי לפסיפס.
יוצרתזה היה בלילה סגרירי במיוחד, שמעתי קולות משונים מהחדרים בקומה למעלה.
אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, ליפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת.
הקולות התגברו והתחלתי לחשוש מעט, הלכתי לכיון המדרגות והקולות נעשו ברורים יותר.
אלה היו צרחות, צרחות של אישה.
התחלתי לעלות במדרגות והן חרקו.
כשהגעתי למעלה לא תאמינו מה ראיתי....
זאת הייתה מרפאת שיניים.
הצרחות היו של הילד המטופל שלא בטוח יחזור ושל האישה שהכסף שלה הלך לעולמו.
נכנסתי למרפאה, ריח טוב עלה משם.
הרופאי שניים נראו שמחים במיוחד..
והמטופלים לא במיוחד.
כואבות להם השניים וגם הכיס כואב.
אבל עדין לא הבנתי למה ההורים של משפחת פורד אמרו לי שלא הצליח לרדת.
לפתע.....
שמעתי רעש מאחוריי. ראיתי שמישהו עולה במדרגות. לא רציתי לראות מיזה. חששתי שזה אחד מההורים או הילדים . אם זה ההורים מי יודע מה הם יעשו לי. אם זה אחד מהילדים- הם בטח יספרו להורים, ומי יודע מה יעשו לי. מה שנותר לי לעשות זה לברוח לקצה השני של המרפאה.
אני רצה ורצה ורצה ומרגע לרגע הדרך נראית יותר ויותר ארוכה ואני כבר לא יכולה יותר לרוץ, אבל אני בכל זאת ממשיכה. ראיתי את זה פעם בסרט. שהאיש הופך להיות יותר קטן עם כל צעד והעולם הופך להיות יותר גדול. אבל זה לא מה שקרה לי. עובדה-העולם נשאר אותו גודל- והדרך באמת יותר ארוכה. בשלב מסויים אני מגיעה לאיזה חוף. ואני שומעת איזה קול מאחוריי צועק:".....
...הקול הזה צעק משהו לא ברור. אולי קרא בשמי? ניסיתי להיעצר ולהקשיב, אבל לא יכלתי. רעש הגלים (או מה שהיה נדמה לי כמו גלים) הכה באוזניי, והרוח סחפה אותי הלאה, הלאה. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לרוץ - - עוד רגע אחד ואצנח ארצה.
כשעלתה המחשבה הזו בראשי, משו היה לי מוזר נורא בכל העניין. מה אני עושה כאן? איך בכלל הגעתי לחוף?!
אבל המחשבה המבהילה יותר הייתה הארת הזיכרון הפתאומית: ילדי משפחת פורד. אני בתפקיד! איך נטשתי את המערכה?
ניסיתי להקשיב לקולות, להסדיר את הנשימה. להתגבר על החושים שטלטלו אותי בפתאומיות שכזו.
ואז, כמו מתוך ערפל ההולך ומיטשטש, התחדדו הקולות. ושוב לא היו אלו קולות הגלים.
רעש חזק וצפוף דפק בראשי. הקולות הגיעו מצד שמאל שלי.
הכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי לרווחה.
קריאת תדהמה בלתי נשלטת פרצה מגרוני - -
מולי עמד אב משפחת פורד!!!
הוא נעצר, והביט בי בכעס ובתדהמה במבט הזה ששמור למקרים שבהם נוחת חיזר.
"מה את לכול הגשמים.. את אמורה לשמור..."
לא היה לי מילים.
גם לו בקושי היו מילים.
לא הבנתי מה הוא עושה כאן.
משהו כאן לא הריח ריחות קטורת.
הוא התקרב עלי, כול צעד קטן שלו גרם ללב שלי לדפוק במהירות 1000 פעימות לדקה.
הוא נעצר, ולאט לאט התחיל לפתוח את פיו, ולשאוג.....
ולשאוג בקול גדול: "מה-את-עושה-כאן-לכל-הרוחות-והשדים?!"
בחיי שהלב שלי נעצר לרגע, ואחרי קצב של 1000 פעימות בדקה זו הייתה חוויה לא נעימה ומעדתי לאחור. הוא אחז בזרועי בחזקה וייצב אותי אל מול פניו, אף כמעט נוגע באף.
"תעני לי, לכל הרוחות והשדים! מה את עושה כאן אחרי שאמרתי לך לא לעלות ולשמור על הילדים?"
"אין שדים ורוחות בעולם," עניתי בטיפשות.
עיניו נפערו ואחיזתו בזרועי נתרופפה. ניצלתי את ההזדמנות ופרצתי בריצה מבוהלת במדרגות. לא הספקתי להתרחק, וכבר שמעתי את קולו הרועם קורא: "תסגרו את כל השערים! היא גילתה, היא בורחת!"
לקח לי רגע לקלוט. שערים?... אם ככה, אני לכודה.
הסתובבתי לאחור והתחלתי לעלות בחזרה במדרגות. הגעתי למעלה וראיתי את השער הראשון -שהופיע פתעום באמצע שום מקום- נסגר בקול חריקה ובעקבותיו כל שאר השערים. התחלתי לרוץ לכיוונם כשקול נעליי מתחכך בכביש האספלט הוא היחיד שנשמע ברקע. לפתע נפלתי, הרגשתי משיכה חזקה ביד, וכשהצלחתי להתאזן, ראיתי מולי את האדם האחרון שציפיתי לראות.
הילדה הסתכלה עליי בעיניה הכחולות, ואני החזרתי אליה מבט מהופנט. לא הצלחתי להוציא הגה.
"מולי?!" שאלתי בפליאה כששב אליי הדיבור,"מה את עושה פה?" והילדונת שפכה את הכל. "הכל התחיל לפני כמה שבועות. התחלתי לשים לב שאבא שלי הוא לא כמו שהיה פעם. חששתי שהוא חולה או שיש בעיה בעבודה, ולכן שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא לא ענה. רק הצביע על הדלת כאומר שעליי לצאת. הוא מעולם לא אמר לי לצאת מחדר העבודה שלו. זה היה גם החדר שבו אני מתאמנת בציור ביחד איתו. חשבתי שהוא צוחק ולכן חייכתי, לקחתי מכחול וציירתי. מה שיצא לי בציור היה בדיוק מה שחשבתי שאבא הפך להיות -
לא האמנתי שאי פעם זה יכול לקראות...
האבא הנדיב שהיה מקריא לי סיפורים ליפני השינה ונותן לי נשיקה וכל דבר שרק הייתי צריכה הוא פשוט היה רואה את זה עליי, כל דבר אפילו אני לא יכולה אפילו להסביר, פשוט האבא שכל אחד היה רוצה..
אבל איך אומרים בחיים לא הכל מושלם!
מפלצת, מפלצת, זה מה שהיה בציור אני אפילו לא כל כך ראיתי מה שציריתי רק בסוף כיון שכשאני מציירת אני אוהבת לתת למכחול לצייר ואני רק הכלי והוא מעביר דרכו את "המסר" שלו.
לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו.
בקיצור הבנתי שמשהו לא בסדר איתו....א הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.
היא אחזה בי בחוזקה.
זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.
הרגשתי כמו בסיוט, אני עושה ביבייסיטר מגלה מירפאה באמצע בית, מהמירפאה אני מגיעה לים ואז אני פוגשת את מולי שמספרת לי סיפור שרק מסבך את הכול עוד יותר ועכשיו...עכשיו זה הסוף אני ניתפסתי.
לא הצלחתי להוציא הגהה מפי, הייתי המומה ופחדתי להביט אחורה.
הרגשתי איך אני מתחילה להזיע והיד שלי הופכת לאדומה מהאחיזה החזקה.
ופיתאום, בום....התעוררתי לא הבנתי איפה אני נימצאת כל גופי הזיע והרגשתי איך החום נמשך אלי כמו מגנט אבל חשתי הקלה כיון שהבנתי שכל מה שחוויתי היה רק סיוט אבל לפתע ראיתי את ידי, הן היו קשורות לכיסא ואדומות מהתפיסה החזקה.
היה שם מאוד חשוך אבל מה שבכל זאת הצלחתי ליראות זאת דמות שחורה מתקרבת אלי.
שמעתי כל של מקדחה והבנתי שאני במרפאת שיניים, פחדתי לגורלי ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלהשאיר את הפה סגור ולא להיכנע ומיד כשאני יוצאת מהמקום הזה (חשיבה אופטימית ;)) אני רצה למשטרה לספר להם הכל כדי שיעצרו את הטרוף בבית של משפחת פורד.
והפעם באמת הבנתי למה אמרו לי לא לעלות למעלה...
לפתע נעצרו לי המחשבות.
נפתחה הדלת.
"רופא" לטיפול ב"בעיות חמורות במיוחד" נכנס.
הוא התקדם והורה לי לשבת בכסא הקרוב.
התיישבתי.
הוא הוציא מהתיק ה"מפחיד" שלו מקדחה ומגביר כאבים.
"ביקשו ממני לעשות לך 'טיפול'"
פחד מוות כמעט ירה בי.
"תפתחי פה גדול"
סגרתי את הפה בעוצמה.
הוא מיהר לפתוח את התיק ולהוציא ממנו מחט וסכין, ולהתחיל באיומים.
"תפתחי את הפה" שאג.
לא פתחתי.......
(השרשור המתחיל http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t538886#6043071 )
לא פתחתי.
הוא פתח לי את הפה.
עם מחט וסכין בידו מאיימת.
"מה את עושה כאן?!" צעק והפעיל את המגביר כאבים
"אייי" צרחתי
הוא שינה צבעים.
"לא שאלתי אם כואב שאלתי מה את עושה כאן ומה הסוד שגילית"
פחד נורא.
"הסוד הוא ש.. אתם משוגעים!"
הוא קירב את הסכין...
בס"ד
תמשיכו!
הוא קירב את הסכין.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת.
ה"רופא" התעלם מהדפיקות.
הדפיקות הפכו לחזקות.
ה"רופא" הסתובב במהירות וניסה לפתוח לי את הפה בעקשנות.
הדפיקות נחלשו.
הדפיקות נעלמו.
וגם ה"רופא" הספיק לברוח.
נשארתי לבד מבולבלת ומלאת חששות.
התרסקתי על הרצפה ונרדמתי.
אחרי כשני דקות התעוררתי מקול דפיקות חזקות.
הם התחזקו ובסוף נחלשו ונעלמו.
חיכתי בחרדה דקה ארוכה והתקרבי לדלת.
הדפיקות חזרו והפעם לא נעלמו...
~moriya~הדפיקות רעמו כקול הנפח בעבודתו,
ראשי מתמלא ומתכסה ברעשן, ומאיים להישפך מתכולתו.
הדפיקות רק גוברות ועולות, ואני- אנא אני באה.
אין מנוס. הבזיקה המחשבה במוחי.
אני מוכרחה להפסיק את הרעש צורם האוזניים הזה ולו אסתכן.
אם לא האדם שמאחורי הדלת ישים קץ לחיי, יעשו זאת הדפיקות בהיעדרו.
קמתי בזהירות- נתמכת בקיר שמא יפול מעלי ראשי.
התקרבתי לאט. צעד ועוד אחד. ואז הפסקה. אני עוצרת. והדפיקות מתגברות.
אני מחישה את צעדיי. נושמת נשימה עמוקה. הידית כבר כמעט בין זרועותיי.
אני מתקרבת. צעד אחרון. הדפיקות אימתניות במיוחד. לא מעיזה. מוכרחה.
ידי לופתת את הידית ולוחצת בחולשה רבה.
משום מה היא אינה שומעת את ליבי הדופק וגופי המזיע כולו, והיא נענית בקלות לנגיעתי.
אני מביטה...
אני מביטה.
זה הסוף שלי.
הוא עמד שם אם אקדח במבט מאיים.
לא הספקתי לנשום וכבר קיבלתי ב"מתנה" אגרוף לפרצוף.
התעלפתי.
מים קפואים נחתו מלמעלה, מאיזה דלי.
"איפו הם? תגידי עכשיו או ש.."
בום.
עוד בעיטה.
"מי" שאלתי בפחד אימים כשהלב שלי נוסע במהירות אדירה.
הוא התקרב וכיוון את האקדח.
"את יודעת מי, תגידי עכשיו!"
התכווצתי במקומי.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר"
הוא קירב את האקדח.
"איפו פורד? איפו זמנוביץ? איפו לוי? איפו אמנון אחיה? איפו?"
הבנתי שבמילה אחת אני יכולה להציל את חיי.
"הם חטפו אותי... הם ברחו"
הוא לא האמין לאף מילה שאמרתי.
"שקרים" הוא צעק.
הוא הוריד לרגע את האקדח ושאל בכנות:
"את רוצה לחיות?"
שלום לכולם,
לא מזמן התקבלתי להיות כתבת צעירה ב'אותיות'.
מלבד הרעיונות שלי, אשמח מאוד אם אחרים יציעו לי רעיונות לכתבות,
ולכן אני פונה אליכם (מלבד מבמקומות אחרים) אתם יכולים בבקשה לכתוב פה רעיונות לכתבות שמתאימות לגילאים (בערך) 9-15?
תודה רבה רבה! 
אפ"ב..
אני יכול לקשר אותך לאחת
בקטנהאחרונהייסורים אין קץ לכדוהו בחייו.
"אין מתום בבשרי" הוא פילל לאלוהיו.
אש רחשה תחת רגליו,
מלך ובן שחפצו לכלות את ימיו.
אך כשביקש המלך שאול את נפשו באחד הימים,
ברח לו דוד אל צורי היעלים.
מגבוה הביט אז דוד על שאול,
מבט ממרום כסאו התלול.
שאול הרודף, ישב בלב מערה,
כגיבור שבוי, המצפה לעזרה.
הכיצד מלך רם, במערה חשוכה יישב,
בעוד הנרדף עליו מביט תחת שמי האלוהים האוהב?
אין מקום לסברות, מחשבה או דמיון!
האין זו תבוסת הרודף במסווה של ניצחון?
כי כאשר האדם משפיע תוכו על העולם ומבחין בסביבתו,
חוט של חסד נמשך ולוכד הווייתו.
כך הפך לו שאול ממביס למובס,
מרדפו המבעית, אף תפילה לא הרס.
ואולי אי שם, בצורי היעלים,
המשיך דוד לחבר לו כמה מזמורי תהילים.
L ענקאחרונההייתי חייב.
אחד מהדברים המשמעותיים בכתיבה האי לתפוס את הקורא המזדמן שיכול לעבור לפייס בכל דקה ולקרוא עשרות פוסטים משעממים יותר.
אני מניח שזו הייתה לא במודע העניין של הדגשה של הקטע ההוא בסגול.
דבר נוסף, הוא הגופן גם אני משתשמ בגופן הזה במחשב, אבל בפורום אנשים מעדיפים משום מה את הגופן הנקי הרגיל.
ומספקי למסביב, בואי נדבר על הקטע שלך.
בעצם על שני הקטעים שלך.
החרוזים שלך מתאימים במדיוק.
אולי זה אני אבל עדו לא יצא לי לקרוא שיר עם חרוזים טוב.
זה כאילו את מכניסה בכח את המילים לתוך החרוזים תבדקי טוב טוב אם הם חייבים להיות שם.
מאוד מעניין אותי לאיזה קטגורייה את מכניסה את הקטע שלך.
ברור לשנינו שזה לא פרוזה או שיר.
הרעיון שלך, מותאם לפרוזה. נכון זה יהיה קשה לחבר סיפור שיציג בדיוק את המסר הזה אבל בדיוק בשביל זה הומצאה הפנטזיה, הלא אמיתי. לא ברור לי המסר, שוב השעה, כך שאני לא יכול לעזור לך ממש.
ההרגשה הכללית האי שיש לך פה בסיס ממש טוב וגדול למשהו הרבה יותר גדול ורציני.
ועצה קטנה-
אל תתאהבי בחרוזים.
אבל אשמח לתגובות!!!
דברים:
יש דברים שצריכים להאמר, להעשות, להיות.
יש דברים שרוצים אותם, בכל הכח, והם לא מספיק ממשיים כדי להתקיים.
יש דברים שצריכים אחרים לרצות כדי שיצא מהם משהו.
ויש דברים, נשגבים, רק אלו המיוחדים יוכלו לשים לב אליהם, רק אלו המיוחדים ממש. אותם אלו המגששים בפנים, ונבוכים על מנת לתת מענה.
ואליהם אני פונה.
קשה לומר שמדובר בפרוזה או כתיבה חופשית
אבל את כותבת טוב ונכון.
הסוף לא מתסדר. אולי בלי השורה האחרונה. אחרי המילים: "ואני כבר לא שם" ו"אהבתי אתכם", זה כבר ברור גם בלי להגיד..
כתוב יפה. מצמרר ומפחיד..
כשאנחנו לא בדיוק מוכנים..
ההוא שנוטע בנו פחדים כה רבים
ההוא שפעולתו שקטה
זה שמעלים מאיתנו,
מעלים אותנו.
כתבת יפה ומפחיד כמו התחושה שנראה כי רצית להעביר.
נמואמ.. אני דווקא אוהבת את השורה האחרונה, משהו כמו סגירת מעגל כזה.
נמואחרונההאם עליי להסיק שזה פשוט ממסים עד כדי כך שלא היו לכם מילים לכתוב לי??
זה נחמד.. כתוב מתומצת. אהבתי את הרעיון הכללי שביטאת
הרבה תיאורים.. בסה"כ באמת יפה.
אבל עמיקם זה שם חדש יחסית, לא?
מירי ט.תעתיקי לכאן, זה כל כך ארוך שאת לא יכולה לבצע קונטרול סי, קונרול וי?...
ולמיששרל על השם עמיקם, לפני ששלחתי היה כתובה עוד שורה על השם הקודם שלו, ובגלל שחשבתי שזה יהיה מיותר אז הורדתי.. אולי אני יוסיף.. וזה עד כדי כך נורא שהשם שלו עמיקם?
אבל אולי בכל זאת כדאי להוסיף את השורה..
אבקש את התייחסותכם למאמר (פוסט, יותר נכון) העוסק באמנות ספרותית תחת פיקוח הלכתי, סביבו אנו יוצרים ואליו אנו כפופים.
וכן. מסכימה איתו.
הדת מגבילה, וככל שהזמן עובר אופנת החוקים והחנק הולכת ומתעצמת ("הרב, מותר לישון עם גרביים?"), אומנות היא יצירה, יצירה היא חידוש, וחדש אסור מן התורה. (נו. סתם. כן. בטח הוצאתי איכשהו מההקשר ועיוותתי הכל. אל תסקלו אותי. |puppy eyes|)
אז -- וחידוש צריך לפרוץ גבולות.
והנקודה הכי פשוטה שמוכיחה את הטענה היא אמונת חכמים.
(אני תוהה אם התורה בבסיסה סותרת אומנות, או רק ההתפתחות שלה למושג יהדות. מה דעתכם?)
ובכל שורה שכתבת.
(וכמה קלישאתיות ובורות הטענות שלך, ולמה שלא יסקלו אותך? מי את בכלל שתחושי טובה יותר מההוא ששואל את הרב אם אפשר לישון עם גרביים? או טובה יותר מהרב..)
כל כך טפשי, ומכיון שהאמת היחידה היא אלוקים והתורה, אמנות שלא קשורה אליהם, היא שום דבר בעצם.
אז מיהו בדיוק כותב הבלוג? הוא מאמין בתורה? (ואם הוא לא מאמין... לא משנה באיזו פוזה, בין אם בפוזה של עוגיות שוקו צ'יפס ובין אם בלוק אחר.. הוא יכול להביע דעה?)
ובכלל, על מה הוא מדבר? הוא מדבר על מיני תופעות לואי של גלות או על התורה במצבה האידיאלי? ומי הוא שמרגיש בנוח להוציא עצמו מן הכלל בגאווה שכזאת אם כן?
האם יש יותר פורץ דרך ומתחדש ורענן מאשר אדם מאמין כשהוא לא נאבק למען הישרדותו והישרדות הדת שלו?
אני לא אומר שאין את העניין של המסורת ביהדות כמובן (מה שמאד הגיוני, כי אם קיבלנו תורה לפני כך וכך שנים, הגיוני, למרבה הקטנוניות שברעיון, שהיא תימסר הלאה..), אבל לומר שהיהדות היא דת שמבוססת על שימור זה שקר של אדם נמוך שלא קלט ולא הבין. מורכבות, הוא מורכב, יש בו מורכבות.
אם "מלוא כל הארץ כבודו".. מה בדיוק מגביל את היוצר מלהשיג ולהשיג ולהשיג? אלוקים? הרי הוא מלוא כל הארץ.!!
"ההכרה שהשפלה במעמד המוסרי היא מעכבת את הפריחה הספרותית היא הרגשה ישראלית מיוחדה. רק אנחנו מכירים אנו שכדי לתקן את הספרות צריכים הסופרים בתחילה לטהר את נשמותיהם. והננו מרגישים בעצמנו צורך גדול לתשובה, בשביל ההתנשאות אל המרומים הטהורים של הספרות הזכה המיוחדה שלנו הנובעת ממקור חכמת ישראל שהקדושה והטהרה, האמונה והגבורה הרוחנית הנה הנם מקורותיה". (הראי ”ה קוק שמנה קבצים ח,עא)
אבל כותב הבלוג לא קשור לכל הדברים הגדולים האלה, הוא בסה"כ ברמה של עוגיות שוקו צ'יפס, והוא חושב שהתורה והאמונה הם עוד שני פרטים במזווה הרומנטי שלו. והוא איש עצוב, שקשור לדת רק כי למה לא, אין לו שמץ השגה ב"יהדות" אמיתית, של התקדמות והתעלות וקרבת ה' ואור, הוא רק שורד, על הגדר, איפה שיושבים הציניים.. רגל פה רגל שם... בסדר עם כולם. אלה שלא באמת משיגים משו בחייהם, כי הם ניסו לתפוס מרובה כביכול, והשיגו לא כלום.
הדיון הזה הוא נסיון טפשי לקחת דברים סותרים, "נקודות מבט" שונות, ולנסות לטחון אותן ביחד לאיזו מקשה אחת שאין לה שום קיום. וכמובן, זה נאור ברמות..
נכון, כל מי שקורא את זה חושב שלא תפסתי את הנקודה החמקמקה.. אבל דוקא הבנתי בדיוק, וכל הדיון הזה שקרי ומפגר מעיקרו, נראה כי הטוב היחיד שהוא יכול להביא זה לחלץ מהרהור זרזיפון דקיק של קיטור.
(תאמרו, אני היחיד שמתעצבן, אענה, ברור, כשיש כבוד לדת פחות מלטרמפיסט לגלקסיה, הצער והתסכול והזעם יכולים להוציא מהדעת.)
אלעד, די להתרשם משמאלנים מפגרים וכופרים, לא בשביל זה קם ערוץ 7.
אבל לגבי ההתחלה.. הקדמת הרב קוק לשיר השירים, מצלצל מוכר?
התפיסה שאת יוצאת ממנה אומרת שככל שמבטאים יותר צדדים במציאות - זה יותר טוב. אבל הרב אומר שם שלא כל דבר שקיים בעולם ראוי לביטוי ביצירה, יש דברים צריך לכסות. [לפחות במצב הנוכחי של המציאות, למיטב הבנתי]
גם לגבי הדבר הזה עצמו- הרצון לבטא הכל נובע ממקום נכון וחיובי, אבל בלי ההכוונה של התורה- הוא מנותב למקומות שליליים שמשרתים את האינסטינקט הגס של האדם, במקום לבטא שלמות אמיתית.
יש לי עוד הרבה להגיד, אבל לא קראתי הכל, אז אין לי את הזכות..
רק לא הצלחתי להבין- למה אמונת חכמים מוכיחה את זה לדעתך? בהקשר של חוסר ביטוי עצמי?
ובגדול - לדעתי האדם יוצר מתוך עולמו. אם עולמו גויי או חילוני - כך יהיה גם ספרו. אם בעולמו יש התלבטויות וקונפליקטים עם הדת (יהדות או להבדיל כל דת אחרת) - זה מה שיהיה ביצירה שלו. ועם חייו בהרמוניה עם דתו, והוא באמת מאמין במה שהוא עושה ומקיים - גם יצירתו לא תתנגש עם הערכים האלה.
ולא כל כתיבה של סופר דתי חייבת להיות על קונפליקטים עם הדת. יש עוד הרבה סוגי קונפליקטים בעולם (תחשבו על עצמכם, ותראו), ואפשר גם לכתוב עליהם.
יצירה יהודית היא לא בהכרח ספר קודש מצד אחד ולא בהכרח תיאור של קונפליקט דתי מצד שני. לדעתי בהחלט אפשר לכתוב סיפור מרתק מתוך העולם הדתי, בלי להשתמש בקונפליקט המוֹכֵר של הדת.
(אני מנסה לעשות זאת. נסו גם אתם, ובסוף יהיו לנו סופרים דתיים אמיתיים, כדוגמת הרב סבתו, שאליו כותב הבלוג העדיף לא להתייחס...)
מעולם לא קראתי ספרים שלו.. אבל בסביבתי אומרים שהוא לא גדול שבגדולים.
מעניין שמי שזכה בפרס נובל (לא שזה מוכיח משהו בהכרח) הוא דוקא ש"י עגנון, יהודי אדוק של ממש. זה באגב.
ולא נותר לו אלא להאמין שהיא לא מונעת ממנו אלא מנחה אותו לגבהים שהוא לא היה מעז אפילו לחלום עליהם לולא הרוחניות שהדת פותחת בפניו.
השאלה רק כמה נותר ממנו עצמו להביא ליצירה שלו.
ה"דת" לא מגבילה, כמו שהסופר לא מחשיב את זה שהוא לא יכול לחוות רצח, לרצוח, כהגבלה. (אל דאגה , יבוא יום וה"חופשיים מכבלי הדת" מחבורתה של הרהור עוד יאמרו שהעובדה שהם לא רוצחים אכן מגבילה אותם, על גילוי עריות הם כבר אומרים את זה)
צאו מהנחיתות שלכם, גם כן "אמנים", תת רמה.
מה שכתבת על האמנות
והיצירה היהודית נכון וראוי ומוסכם עלי.
טוב שכתבת מה שכתבת. עם זאת-
יש כאלה כאן שסוברים אחרת,
זו דרכו של עולם, נסה לכבד זאת בבקשה!
האם העובדה שאני לא יכול לרצוח מגבילה את הכתיבה שלי?
וטוב שכך. לא חלקתי עליך,
אלא רק על צורת הכתיבה החולנית בה אתה משתמש.
אבל ביחס לכתיבה עצמה, ביחס אליה, זה מועיל לה או מזיק?
להגבלה יש קונוטציה שלילית, ול"טוב שכך" - חיובית. איך זה מסתדר?
ברור שמצד האמת אם ה' קבע לנו מניעהמסוימת- היא לטובתינו. אין בכלל שאלה על כך.
אסייג ואומר בעדינות, שגם אם להגבלות מצד ה' יתברך חובה להתייחס באהבה,
לא בטוח שתקנות וגזרות וסייגי חז"ל ושאר גדולי הדורות יכולים לזכות ליחס דומה.
לא מדובר על דברים נעלמים ונעלים מהשגתנו, שאנחנו לא יכולים לזהות, בעצמנו, ושרק האמונה באיזה נעלם מחזיקה אותנו נאמנים להם.
יהודי אמיתי מרגיש את העליונות.
הבלוגר הפתטי שהבאת הוא אדם שלא זכה לטעום טעם "יהדות", הוא אדם קטן מאד, ואגואיסט מאד, וצר מבט...
משהו לא ברור לי.. הרי האדם הכופר שלא רואה ערך בחוקי התורה וב"הגבלות" (שאגב, אשמח לדוגמאות רציניות יותר מהדוגמה על האברך שלו, דוגמאות להגבלה עליה הוא מדבר. כשאתה כותב ש"האמן נאבק..", למה בדיוק אתה מתכוון?) שהיא מציבה, ברור שיאמר שה"דת" מגבילה.
ואלו היהודי המאמין בתורה - יראה בהם יתרון, כמובן... שהיהודי המאמין צודק, והבלוגר - טיפש, אז איך בדיוק אמור להתפתח דיון בנושא?
ובכן, לא הייתי אומר שחלקת רק על"צורת הכתיבה החולנית" שלי, שהרי אתה תיארת את זה כמשהו ש.. נכון, אנו מוותרים ויתורים כואבים, אבל אנו עושים זאת מתוך אמונה שבגן העדן נקבל משו יותר "שווה" מהאמנות שהקרבנו בעולם הזה, משהו כזה..
בעוד ש... מה שאני אמרתי זה... שאין שום ויתור, לא בנגלה ולא בנסתר.
א' - כי אני לא ממש מבין על מה אתם מדברים, לא רואה איפה ההגבלות הגדולות, (מה.. האברך שאמר לו לא לנגן?? נו ב'מת.. הוא צריך רק להתבגר, חבל לגדול כל החיים בתחושת רדיפה בגלל איזה טיפוס מצומצם.. (אלא מה..? ציורי עירום?? באמת חסך חמור, שלא לדבר על משכב בהמה שלא מקובל ומגביל אותנו לגמרי מלפרוץ ולחדש חידושים...))
ב' - האדם הרי תמיד יהיה "מוגבל", בזה שהוא אדם הוא כבר מוגבל, הוא נועד לתפוס את מקומו, יש לו מקום, יש לו חדר עם קירות בעולם מלא חדרים...
אלא מה, האדם שמחפש היכן הוא יכול להרגיש טוב בפריקת ההגבלות שהחזיקו אותו - מוצא את ההרגשה הטובה ב'סתלבט' על אלה שנותרו כלואים ומוגבלים.. (אומללים..) ומבחינתו לא העובדה שהוא לא שורד יום בלי לישון - אלא העובדה ששומר התורה והמצוות לא עובר יום בלי להניח תפילין - דוקא היא זאת שמגבילה ומעקרת לגמרי את חופש היצירה שלו, בארורר...
הבן אדם, כמו כל יצור, הוא "מוגבל".
אם יש משהו שמסוגל לשחרר אדם - זה החופש שנותנת לו התורה והאמונה, שמשחררת אותו מקטנות ועושה אותו גדול, "עבד ה' הוא לבד חופשי". (אני יודע שפה אני אמור להרחיב, אבל כרגע אין לי רעיונות)
יצורים קטנים או טיפשים - יש תמיד, חלקם באמת מוגבלים, ואכן לא כולם נועדו ליצירה, וחלקם מרגישים חופשיים כשהם מעורערים, כשהם "מורכבים".
לא נראה לי שזה מה שאמרת.
מי שמחפש הזדמנות לנגח ולפלוט ביקורת על בעיות (שיש להן סיבה וגם סוף) שהוא רואה אצל העולם ה"אמוני" בחרך עינו הבאמת מוגבלת.. ימצא אותה בכל מקרה, אבל אוי.. הקטנות, הקטנות.
הייתי אומר שהנושא הוא לא הגבלות טכניות מסויימות של "איסור לעסוק בזה וזה..", אלה רק דוגמאות.
אני מניח שכוונתו של הבלוגר היא למשהו כללי יותר, מן סגירות ושמרנות ואנטי יצירתיות וחידוש שיש אצל האדם הדתי שעסוק בשימור...
אבל הוא כן משתמש בדוגמאות, כי אכן יש לדוגמאות משמעות, לטענה כללית כזאת מוכרחות להיות דוגמאות, והדוגמאות שלו חלשות.
אני מסכים שדת, כמו כל דבר אחר, יכולה להיות אצל אדם קטן מן דבר בו הוא נאחז כדי לא לחשוב ולא לחוות ולא להכיר, כמו כל דבר אחר, הכל תלוי מי הוא האדם, והאמן הוא הרי לא אחד כזה.
אמן אמיתי הוא אדם חופשי וחי, וה"דת", כמו כל דבר אחר בחייו - חיה.
אז ברור, אדם שכופר ולא מאמין בדת, רואה ב"מגבלות" סתם מגבלות, כי הוא לא מאמין בתוכנן, נו ברור! הוא כופר בדת!
אבל האדם המאמין יודע שהכופר בסה"כ פספס פספוס מאד גדול, ורואה ראייה מאד מצומצמת, "להסתובב זה לא אומר להיות חופשי" (וזאת הפעם הראשונה והאחרונה כנראה שתתפסו אותי מצטט את אביב גפן השרלטן) בראייה מצומצמת נראה שמי שמרשה לעצמו ומרגיש בנוח לקחת מהכל ולראות הכל הוא חופשי, אבל זוהי שטות, "תפסת מרובה - לא תפסת".
יש פה את אותם הכבלים רק בלי שיכירו בהם, אדם שחי בסרט של חופש הוא יותר גרוע מכבול שמודע לכבליו.
אז בעצם הכל תלוי בנקודת המבט, מי שמביט מעבר לזגוגית ברוקדים - חושב שהם משוגעים, כי הוא לא זכה לשמוע את המוסיקה, והוא חושב שהם סתם כבולים ומחוייבים לכל מיני תנועות חסרות משמעות, ברור שהוא יאמר שהדת מגבילה.
אבל הרוקד ששומע את המוסיקה ומשיג את מה שקורה, מגחך עם בת זוגו כשהוא רואה את האף המחוץ על החלון מבחוץ, כי הוא בתוך היופי.
אז איפה בדיוק יש מקום לדיון כזה? איך בדיוק יכולים שני הצדדים לשבת ולדון על הנושא??
ברור.. רק במקום אחד, על הגדר, היכן שיושב הציני הטיפש בעל הגאווה, שלא טעם לא מפה ולא מפה, אז הוא עושה צחוק מהכל.
(שמועה שמעתי שהכותב הוא אותו כותב מכאן>http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=66861)
הרב הלל צייטלין בפרק הראשון מדבר על ה"מדע על הדת" ושואל מי יוכל לדון על הדת?
והוא פוסל את אוהבי הדת, שונאי הדת ואלו שאינם מאמינים בדת.
האוהבים-מסוונורים מאהבה ואינם מסוגלים לראייה אובייקטיבית. דומה הדבר הוא אומר לבקש מאדם שיתאר את אהובתו. חוסר האובייקטיביות שלו ימנע ממנו לראות נכוחה.
שונאי הדת-אותה סיבה- חוסר אובייקטיביות.
ואלו שאינם מאמינים, גם הם לא. כי איך יוכל מי שיתייחס אל הדת כהלכות חוקים מנהגים להבין דבר אלוקים חיים? להבין את הנשמה? את העומק העצום הטמון בה?
אם כן מי יכול להבין זאת?
רק מי שפרש מהדת, ולא אלו שכפרו, אלא אלו שעדיין אוהבים את הדת אבל מרחוק.
הם אוהבים ומחבבים אותה אבל יש להם פרספקטיבה רחבה הם אלו שיוכלו לדון.
אני אגיב בהמשך לגבי כל הדיון אבל בנתיים מקווה שעניתי על שאלה אחת
ומכיון שהדת היא אמת, האדם שבתוכה הוא הכי קרוב לאובייקטיביות שיכול להיות.
או ש... לא לאובייקטיביות אלא שאין עניין באובייקטיביות.
הדת היא לא אישה אהובה, הדת היא אמת אחת.
(שלא בא לידי ביטוי פה בשרשור מאף שומר מסורת)
אלא על שמאשימים בשטויות מתוך שום הבנה, זה קודם כל.
(רוצים להיות ב"מועדון של אלה מהדיונים", כי הדיון הזה מפגר)
. . . . . . . .
צר לי, מכאן ואילך כתבת בצורה המגניבה הזאת שלא מאפשרת התמודדות בכלל. (ניסיתי כמה פעמים להתחיל לכתוב)
זה היה די ברור בכל אופן ברגע שהחום התחיל להוציא ריח אופייני מהאנשים...
לעניות דעתי,
קיים גבול מסוים אשר משפיע על נושאי הכתיבה והאופן שבו אנו מתבטאים כאמור..
את הסיבה לכך אנו, בתור אנשים מאמינים וודאי יודעים.
אני רוצה לומר שכתבתי הרבה בחיי. נושאים שלא נתתי להם ביטוי מפורש הגיעו בצורה של רמזים..שרק דקי הבנה ומלאי רגישות יוכלו להבינם. חלק ממיומנות הכתיבה דווקא נעוצה ביכולת שלנו לקחת משהו שהוא מוגבל ולהעניק לו את המקום שלו בצורה מעודנת וראויה.
כל נושא בעולם-כבודו במקומו מונח. ניתן לקחת כל חומר ולעבוד איתו.
זו דעתי בלבד.
ות'אמת? זה שמור לי רק כי שלחתי את זה לחברה שלי. המקורי נזרק
הכל אדום.
הוא הסתכל מסביב, שואל את עצמו מה קרה עכשיו.
הסכין עוד הייתה בידו, והיא שכבה על הרצפה, מתבוססת בשלולית האדומה.
הוא כרע אליה, רטוב כולו-
"אני כל כך מצטער.. אבל הייתי חייב..!"
נשק לה על שפתיה, סגר את עיניה הפעורות לרווחה, את פיה שנדמה לו כמערה שעומדת לבולעו שלם, קם והלך.
למחרת געשה ורעשה התקשורת- "נמצאה ללא רוח חיים.. נדקרה בכל חלקי גופה.."
הוא ברח. התחבא. לא רצה לראות אף אחד. גם לא את חברו הטוב. פחד שיגיד שהגזים, היה צריך להיות עדין יותר, ישיר. כמה שפחות להכאיב.
אבל ככה זה יצא.
פוגע, מכאיב, בלי טיפת מחשבה עליה.
רק במחשבה שלאחר מעשה הבין עד כמה פגע בה. כמה הכאיב לה.
אך כבר לא היה מי שישמע את סליחתו, מי שתחבק ותרגיע "סלחתי", מי שתתמוך ברגע קשה שכזה.
"למה? ככה. היא הפחידה אותי עד מוות. תכננתי את זה קצת, אבל סך הכל זה בא בפתאומיות. חשבתי כמה ימים לפני, וזהו.
כן, טוב לי עם זה, למרות שהכאבתי ופגעתי. בגן עדן כבר לא יכאב לה. והיא תגיע לגן עדן. גם אני אגיע לגן עדן יום אחד. אפגוש אותה שם. בטוח ניפגש והיא תראה כמה טוב לי בלעדיה, כמה טוב לה בלעדי. הכל יסלח וישכח.
אין בי שום חרטות."
מבוסס על סיפור אמיתי.
והלוואי שמי שצריך לקרוא את זה יקרא את זה
לא להאמין שהקטע הזה יגרום לי לבכות כל פעם שאני אקרא אותו 
צבי-ליזציה
מבוסס על סיפור אמיתי באמת או מטפורית?בדמייך חייהלוואי שהייתה את האפשרות של הרצח באמת :/
רוש לילה.תודה אני אסתכל על הקטע שוב עם ההערות
לא הלך.
זה הורס לי את כל המטאפורה
זה צריך להיות מהיר.
זה נחתך.
זה נגמר.
בבום אחד העולם התהפך והשתנה.
כל המילים פה עומדות כמו שאני רוצה ואוהבת וצריכה.
יום יבוא
והיא מארץ תצמח
והצדק משמיים יישקף
וכל חד וחד
בבושה יתעטף
ואוי לה לאותה כלימה
מלפני יוסד ארץ על בלימה.
מילים גבוהות וצמודות וויתור על מילות קישור,
כמו כאן לדוגמא: והצדק משמיים יישקף
או כאן:מלפני יוסד ארץ על בלימה.
מקשות על הזרימה.
מזכיר לי פיוט שובר שיניים כזה
אני אהבתי. יפה מאד!
הסוף טיפה לא מסתדר לי- מלפני יוסד ארץ על בלימה- זה קשור לתחילת השיר או למילה כלימה דווקא?
מצטרף לשאלה הקודמת, לא הבנתי אם זה כלימה, אמת או אלוקים .
אם זה כלימה אז אשמח להסבר, כי אז באמת לא ברור לי הכוונה .
וחוץ מזה תמיד אפשר לפסק, זה לא מפחית מהשיר .
אם זה לא היה ברור השיר מדבר על האמת.
"אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף" [תהילים פה,יב]
כאשר האמת תהיה גלויה וברורה לעת"ל, כל מי שלא הלך בדרכה, ייכלם..
השורה האחרונה מדברת על הקב'ה. ע"פ איוב כ'ו,ז
"אוי לה לאותה כלימה" - ע"פ מדרש משלי י.
עכשיו הכל ברור, ובאמת יפה !
לקחת נשא ובאומנות מתוקה כתבת עליו באופן קצר וקולע תו שימוש בקישוטי לשון.
נפלא.
יש חיים, היא הכריזה.
יש תרבות,
יש כיף,
יש "חיים".
יש בריכה,
יש קולנוע,
יש ת'עיר.
יש מסיבות עם שתיה
וריקודים.
יש-
חיים.
פשוט, חיים.
וכמובן, לא שכחתי,
יש גם דת בתוך ה-חיים.
יש גם- דת.
היא לא שמה על לב
ולא שתה לבה
שחרף כל הצהרותיה
את מצוות הדת שכחה.
כי גם אל המסיבות הלכה,
עם הבנים צחקה.
גזל זמן גזלה
ואשר אבד- לא תשיב.
אל השקר נשאה עיניה.
תועבה עשתה.
חיה תחיה?
החיים שלה הם לא חיים.
הם לא חיים אמיתים.
חיי הבל ושיגעון.
עיקר החיים זאת הדת.
חיי שקר וכזב הם החיים שלה.
כן, יש הנאה.
מותר לשמוח.
צריך וחייבים לשמוח.
(ולעבוד את השם בשמחה וזאת מצווה)
מותר לצחוק, זה טוב ובריא.
אבל להגזים?
שמחה אמיתית זה לא כול השטויות שהיא עשתה.
יש שמחה אחרת, אמיתית.
וחיה תחיה?
לא.
החיים שלה לא חיי אמת.
אבל אף פעם לא מאוחר לתקן וכול זמן שהנר דולק אפשר לתקן ולא להתייאש שהרי אין דבר העומד בפני הרצון.
ל "~מישי~":
חזק ואמץ!
תמשיכי לכתוב ולנצל את הכישרון (לטובה כמובן..).
לא הבנתי - אתה חושב שהגזמתי? (בקשר לענין של הנאה..)
כן אני מסכימה שיכולה להיות שמחה אמיתית. לא התכוונה לעצם הרעיון של הלשמוח אלא לחיי הבל.. יש הבדל בין מה שמגדירים ככיף לשמחה. הבדל גדול לדעתי.
לגבי השורה האחרונה- וודאי. בעז"ה.. האמירה ואשר אבד לא תשיב- זה לא שאינה יכולה להשיב אלא שהיא בכלל לא מתאמצת לעשות את זה..
*אגב ההרעיון של הבית האחרון מבוסס על יחזקאל פרק יח'. הרעיון זה משחק של המשמעות.. (משמעות כפולה של ה"חיים"..).
תודה על התגובה. (ועל האיחול )
זה קשור לתחושות שלי בזמן האחרון בקשר לכמה חברות שלי אבל בכוונה הקצנתי.. (קיצור זה לא המצב שלהן באמת.. לא כ"כ גרוע..)
אגב- זה כואב להגיד את זה. אבל את הזמן שנגזל- אותו באמת אי אפשר להחזיר. אתה יכול לתקן מכאן ולהבא- אבל את הזמן שיכולת להתמש בו לטוב אם השתמש בו לרע בסופו של דבר את הזמן הזה הפסדת. אני מאמינה בהחלט בתשובה ובתיקון שאפשר להגיע למצב אפילו יותר גבוה משהיית מגיע אלמלא החטא (יש מאמר יפה של הרב סולוביצ'יק על תשובת של העלאת הרע- והוא מזכיר את זה שאומרים על ריש לקיש שהיה ת"ח, עזב ללסטיות ושוב ת"ח ושהיה אח"כ ת"ח יותר גדול איך זה יתכן הרי בזמן שהיה גנב וודאי לא עסק בתורה.. זה אומר שאפשר לקחת את המקום הרע והחטא ולעלות אותו, כך שתהיה במקום הרבה יותר גבוה).
לתשובה יש מעלה.
תמיד אפשר לחזור בתשובה, אני יביא כמה דוגמאות:
א. נאמר לקין שרצח את הבל "מה עשיתה?" מכאן שיכול היה קין להודות בטעות ולחזור בתשובה.
ב. עד הרגע האחרון שבו התחיל המבול היו דור המבול יכולים לחזור בתשובה.
ג. חזקיהו המלך חלה והתפלל בא עליו בנהיא יאשיהו ואמר לו שלא יחיה ענה לו חזקיהו "בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים". והתרפא. (כידוע הנבואה הזאת ניתנה כי לא עסק בפרו ורבו וכ'ו...)
ועוד דוגמאות רבות...
והזמן?
לא נורא!
גם אם הפסדתה 115 שנה וחזרתה בתשובה ב5 שנים האחרונות ועשיתה בהם מצוות וחסדים הרבה זה זמן טוב.
ומוטב לעשות תשובה כמה שיותר מוקדם.
)תודה רבה. אני קצת חדשה בעסק אז זה טוב שאת מכוונת אותי..
הקטע עם הבית הראשון זה חלק מהענין אבל זה באמת לא יצא טוב (כתוב בצורה פשוטה מדי..)..אנסה לשפץ אותו.
תודה רבה!
יצא קצת מוזר.. הבית השני לא משהו.. שלושת הבתים הראשונים לא כ"כ מסתדרים עם השנים האחרונים...אולי כדאי להפריד לשני שירים?
מה דעתך?
לא הצלחתי לתפוש,
עת גלישתה הנמהרת,
וצחוקה המתגלגל בטירוף.
הים,הקולנוע,העיר והזולה.
המוזיקה הדופקת בלב.
מה את עושה?
פניתי אליה.
היא הסבה מבט ואמרה
די לדאוג-לא עזבתי,
וחזרה לדרך שלה.
הלכתי משם כמו רוח דוהרת.
לדבר איתה לא אוכל עוד.
במקום זאת
שלחתי יונה וזית בפיה
ברכה מגולגלת היטב.
אבקש נא לקבל באוזן קשבת
את תוגת חמתי האוהבת.
היא לא שמה על לב
ולא שתה לבה
שחרף כל הצהרותיה
את מצוות הדת שכחה.
כי גם אל המסיבות הלכה,
גזל זמן גזלה
ואשר אבד- לא תשיב.
אל השקר נשאה עיניה.
תועבה עשתה.
חיה תחיה?!
בקטנהלא מתאים לי להוריד את הבית השני למרות שאני מבינה את מה שאת אומרת..
שיניתי קצת. לא הצלחתי לשנות יותר..
זה מסתדר כשיר אחד? הבתים מסתדרים אחד עם השני? שלושת הבתים הראשונים מסתדרים עם השנים האחרונים? (כי ברעיון זה כן אבל אולי זה שונה קצת בסגנון..)
אוף אני מרגישה מעתיקנית קצת כי את תוגת חמתי האוהבת עלה לי בעקבות שירי הבן האובד של לאה גולדברג שכתוב שם את המילים "את ברכת חרונו האוהב".. אבל זה באמת מה שאני מרגישה..
לא ידעתי לתפוש,
עת גלישתה הנמהרת,
וצחוקה המתגלגל בטירוף.
הים,הקולנוע,העיר והזולה.
המוזיקה הדופקת בלב.
מה את עושה?
נחרדתי אליה.
היא הסבה מבט ואמרה
אל דאגה-לא עזבתי,
וחזרה לדרכה שלה.
הלכתי משם כמו רוח דוהרת.
לדבר איתה לא אוכל עוד.
במקום זאת
שלחתי יונה וזית בפיה
ברכה מגולגלת היטב.
אבקש נא לקבל באוזן קשבת
את תוגת חמתי האוהבת.
היא לא שמה על לב
ולא שתה לבה
שחרף כל הצהרותיה
את מצוות התורה שכחה.
כי גם אל המסיבות הלכה,
גזל זמן גזלה
ואשר אבד- לא תשיב.
אל השקר נשאה עיניה.
תועבה עשתה.
חיה תחיה?!
קודם כל-נושא נהדר ומעניין.
יש מקום לליטושים נוספים בעיניי ואשרייך שאת שואלת ומקבלת ביקורת.
לא הצלחתי לתפוש
עת גלישתה הנמהרת
וצחוקה המתגלגל בטירוף
הים, הקולנוע והעיר הזולה;
המוזיקה הדופקת בלב.
מה מעשייך? פניתי אליה
אך את מבטה הסבה לאחור.
היא אמרה כי דאגה כאן איננה שייכת
וחזרה לסורה, אל השחור.
הלכתי משם כמו רוח דוהרת.
לדבר עימה עוד לא אוכל
ובמקום זאת שלחתי יונה מבורכת
כשעלה זית בפיה
שברכתו לעולם לא תחדל.
אבקש שלדבריי תאזיני היטב
לתוגת חמתי האוהבת בכאב.
היא לא שמה עינה
ולא שתה לבה
שחרף כל הצהרותיה
את מצוות אלוקים שכחה.
ואת אשר אבד- לא תשיב.
כי אל השקר היו עיניה נשואות.
החיה תחיה בעשותה אלה התועבות?!
יותר טוב?
לא ידעתי לתפוש
עת גלישתה הנמהרת
וצחוקה המתגלגל בטירוף.
הים,הקולנוע,העיר והזולה;
המוזיקה הדופקת בלב.
מה מעשייך פה? פניתי אליה.
היא הסבה מבט והפטירה:
דאגתך מיותרת-
הן עודני בדרך,
וחזרה לסורה, אל השחור.
הלכתי משם כמו רוח דוהרת.
לדבר עימה עוד לא אוכל.
במקום זאת
שלחתי יונה תמה וזית בפיה
ברכה מגולגלת בכאב.
אבקש נא לקבל באוזן קשובה
את תוגת חמתי האוהבת.
ידעתי כי לא ייטב הדבר בעיניה,
וכל זאת היה לשווא.
אזניה ערלות ושוב היא לוחשת-
לא שכחתי את הדרך
ועודני מחזיקה בתומתי.
הכיצד תשקר הנפש בוערת
ותשכח את אשר צוותה?
היא לא שמה על לב
ולא שתה לבה
שחרף כל הצהרותיה
את מצוות א-לוק שכחה.
נבלות מערומיה,
גזלותיה ואונאותיה.
ואת אשר אבד- לא תשיב
כי אל השקר נושאת היא נפשה.
החיה תחיה החוטאת, הבוגדת,
בעשותה אלה התועבות?!
ממש מקסים.
אני רואה שאת לא אוהבת להיצמד לחרוזים כמוני
ממש אין חיוב
איתן.
הטמנת עוצמה במחשכי אדמה
כוחות נחבאים בתוככי אדם.
חיפוש עצמיות בשיעבוד אינסופי.
אבדת באדמת בכורתך,
נשבית בבקעת עצמאותך.
חלף הסהר ונדם,
פנה ליבנו ונדהם.
איככה תאבד לנו
באוסף שברי געגועינו.
**
יש הרבה משמעות למילים פה-
בהתאם למקרה ולאשיותו..
זה אח שלי שהמון זמן לא ראיתי וממתגעגעים..
הוא נסע ללמוד ולעבוד את האדמה, בבקעה..
עכשיו אולי קצת יותר מובן..
מקסים איך שזה נכתב אבל באמת שזה העביר לי לפחות מסר קשה ממש..
אולי זה כי הראש שלי עוד חושב על "קופסא ורודה" שנמו כתב\ה
חדשה כאן- מפרי עטיקארין92בין אלפי תרבויות המתקיימות להן על פני הכדור,
שני סוגים מתהלכים כשהאחד במשנהו קשור.
האחד- אחת היא בעצם, ולה צבעים כה רבים!
בעיניה, הרי זה כל הקסם- יופיים של ערבוב ומיזוג הגוונים.
בקבוצות גדולות תמצאוה יושבת, תוך שפיה עסוק בהפקת מרגליות.
ואם תשאלוה על מה היא חושבת, וודאי שתזכו לתשובות מורכבות.
השני- בהירות עוטה הוא לראשו, חד וחלק כחוד החנית.
ובימים בהם חפצה נפשו- יוצא לבדו ורוקם לו תוכנית.
בעיות יש לפתור בכל עת; ולבטח עימן יסתדר.
רק אל נא תצאו לקראתו, שמא בעיה חדשה במוחו תתעורר.
בין תקופה לתקופה תחרות נערכת, בה מתחרים כמצופה- הוא והיא, שני הסוגים הנתונים במערכת.
וויכוחים הם דבר שבשגרה כשמדובר בתחרות שכזו, המתרחשת לעיני ההמון.
הוא- מפגין יכולות, היא- לוחשת- כי כוח, אין פירושו ניצחון.
הם רצים זה לצד זו.
היא מביטה לכל עבר, תופסת בחושיה מגוון של עצמים.
הוא ממוקד כולו בשלט כחול, אליו עתיד להגיע תחילה המהיר מבין המתחרים.
אבן עומדת כמכשול בדרכו של הרץ הראשון.
הוא אינו מביט ומועד; כעת יש סיכוי שיגיע אל סוף המסלול אחרון.
היא, בעוד שעיניה משוטטות במרחבים, קולטת בצידי הדרך שביל עטור כולו בפרחים.
משתהה לרגע, צוברת כוחות מחודשים; וממשיכה במהירות, נמרצת להדהים!
זהו זה, היא לבטח כבר לא תנצח.. פרחים זה דבר נחמד אך כעת הזמן הולך ובורח.
עד שלפתע התרחש דבר מוזר,
ההוא וההיא הגיעו יחדיו אל הגמר.
שלט כחול ולידו שני מתחרים,
שנשימתם כבדה
אך על פניהם חיוך של מנצחים.
שניים הם, המציגים יחדיו באותו המחזה.
שווים ושונים
יצא לך יפה.
הקטע כבר בנוי ויכול לעלות ישר לפסיפס, אם את צריכה קישור נשמח לתת לך.
רק עניין קטן,
חבל שאין כותרת זה יכול מאוד לכוון את הקריאה.
אולי לשחק אטיכשהוא עם המילים צב וארנב?
תודהקארין92אחרונהכותרת הקטע- הוא והיא
תודה רבה
נשקפה בעד החלון
לא הבחינה
אם הקיר מתמוטט או שמא
היא פנימה.
[לא היה לי מה לומר אז כתכבתי את מה שעלה לי?]
לא כי זה לא מפריע לי בכלל.
האם התכוונת לאבחנה עם א' .
ואני רוצה איך התכוונת לפסק -
ככה ?
נשקפה בעד החלון.
לא הבחינה
אם הקיר מתמוטט , או שמא
היא פנימה.
או ככה
נשקפה בעד החלון
לא הבחינה.
אם הקיר מתמוטט או שמא
היא פנימה.
נשקפה בעד החלון
לא הבחינה
אם הקיר מתמוטט או שמא
היא פנימה.
הייתי כותבת את זה עם א'.
ולא, אני אוהבת את זה לא מפוסק, מצטערת.
שאלתי איך השיר אמור להיות מפוסק .
כי נראה לי שלא ירדתי לסוף דעתך .
היא תהתה אם אולי התכוונת לאבחנה באל"ף ובטעות כתבת הבחנה בה"א.
(ואם זה מעניין, אני מצרפת קישור שעוסק בהבדל בין שתי המילים: https://www.safa-ivrit.org/spelling/avhana.php)
גפנים
גפן העלתה שריגים
ואני
ואני
ואני
ואת
ואת
ואת
שקט
כולם ישנים מנוחה
דממה
ואני ואני ואני
ואת ואת ואת
סיפור
שלא ידוע תחילתו
ולא ידוע סופו
אבל
סיפור שנגמר
שתם
ואני ואני ואני
ואת
ואת
ואת
דבר שני ממש אפשר לחלק את הקטע שלך לשניי. הקטע המובן עם הגפנים והסיפור והחלק השני "ואני ואת"
אני לא מצליח לקרוא גם שירים של בנימין שבילי שכותב בערך בצורה הזאת.
אולי זה טוב אבל איכשהוא זה בנוי בצורה שלא ממש עזרה לנולהבין, וחבל.
לא יכולתי שלא לתהות אם זה מהשירים החכמים, או מאלה שנועדו לשכנע אנשים שהם חכמים.
אם האופציה השנייה היא הנכונה אני ממש ממש מבקש ממך, לתת הסבר. זה מאוד ישמח אותי
שיש לו כמה שירים ממש מופלאים. אבל מזכיר רק במבנה, לא מעבר.
ה״גפנים״ בהתחלה לא ברור לי — למה הוא נצרך? ועוד אני חושבת, שבמיוחד שיר במבנה כזה, מוטב שיהיה יותר מקושר ושיהיו בו פחות מילים ״זרוקות״ (גם שבחלק מהמקומות זה הסתדר לי, למשל ב״סיפור״).
אני אוהבת את זה, זה נועז, זה פשוט וזה לא מתיימר. ברוך בוארך
עומדים בפאתי הפארק, והנה חבורת הנערים ,שוב צועקת בענק
משחקים מקללים רוטנים, ובעיקר מעליבים,את החבר בסביבה ,את הילדה שחוזרת למסע,
חוזרים שוב לחיים, וכולם במסלולם ממשיכים,מי בישיבה מי במכינה מי בצבא ומי בעתודה מי בשרות
ומי בקומונה מי בעבודה ,ואותם ילדים נדמה כמו עצר הזמן בכאב, והשקט והשלווה חזרו להתיישב,
הפעם השקט חזר בקרירות מלווה, בעוצר פנימי וברגש ההתרגשות
נדמה שימשיכו הם במסלולם של היראים, אך נטו מהדרך ונהיו שקטים,
כולם אמרו אין להם סיכוי חבורת פרחחים, שאבדה את מסלולה השפוי
אך איש לא ידע, שגם בתוכם לב להם יש, וחיפשו לדבר ולפרוק את מה שליבם כה ביקש
תעלומה ואין קורא לה, הכאב ניתז מתוכם, וליבם נדם, עד זוב דם
אין איש מביט ומחכה, לחיות את ליבם המדוכא,
ירדו לניקוטין ושתייה, בחושבם שיגיעו אל המנוחה והנחלה אך לא ידעו שהטעות המרה, תוביל לאבדון ושכרון חושי המחשבה
לו רק היו הסובבים אותם מחבקים, אוהבים ונותנים את כל אהבתם, היו הם חוזרים
אבינו שבמרומים, אנא עשה אותנו כלים נאים, להחזרת בניך האהובים
שלוש פעמים עברתי על הקטע שלך עד שפתחתי לקרוא אותו ברצינות.
כשמפרסים קטע חשוב מאוד לחשוב על הקוראים.
הנה, אם יורשה לי (לאחרונה אני מרגשי קצת רע עם כל ההערות לאחרונה) הצורה שבה אני הייתה מפסק:
עומדים בפאתי הפארק.
והנה חבורת הנערים ,(שוב צועקת בענק? למה זה הכרחי?)
משחקים, מקללים, רוטנים, (ובעיקר? מזה שזה הדבר האחרון ברישמה ויש עליו הכי הרבה פםירוט אנחנו יודעיםם שזה העיקר) מעליבים את החבר בסביבה ,את הילדה שחוזרת למסע.
חוזרים שוב לחיים, וכולם במסלולם ממשיכים (חזרת על אותו עניין פעמים. חוזרים לחיים וממשיכים במסלול)
מי בישיבה מי במכינה מי בצבא ומי בעתודה מי בשרות ומי בקומונה מי בעבודה (אפשר לצמצם קצת, לא? תחשבי על איזה סוג אנשים את רוצה לדבר ותבחרי שלוש או ארבע מתוכם)
ואותם ילדים נדמה כמו עצר הזמן בכאב, והשקט והשלווה חזרו להתיישב.
הפעם השקט חזר בקרירות מלווה, בעוצר פנימי וברגש ההתרגשות (כאן רגש ההתרגשות צרם למראות שלא ממש הצלחתי לנסח את זה)
נדמה שימשיכו הם במסלולם של היראים, (מסלולם של היראים לא ברור.) אך נטו מהדרך ונהיו שקטים.
כולם אמרו "אין להם סיכוי חבורת פרחחים" שאבדה את מסלולה השפוי.
אך איש לא ידע, שגם בתוכם לב להם יש, וחיפשו לדבר ולפרוק את מה שליבם כה ביקש.
תעלומה ואין קורא לה.
הכאב ניתז מתוכם, וליבם נדם עד זוב דם.
(אין איש מביט ומחכה, לחיות את ליבם המדוכא
ירדו לניקוטין ושתייה, בחושבם שיגיעו אל המנוחה והנחלה
אך לא ידעו שהטעות המרה, תוביל לאבדון ושכרון חושי המחשבה-שלוש שורות טובות. תשמרי עליהם.)
לו רק היו הסובבים אותם מחבקים, אוהבים. נותנים את כל אהבתם, היו הם חוזרים.
אבינו שבמרומים, אנא עשה אותנו כלים נאים, להחזרת בניך האהובים.
עוד נקודה ששמתי לב, בחרת לכתוב קטע בחרוזים.
קטע בחרוזים יכול להיות טוב כל עוד הכתיבה זורמת, אם יש משפטים שבכח מודחיקם לתוך חרוזים מה שהיה אצלך הרבה בקטע זה צורם. הדוגמא הכי צורמת היא "וליבם נדם עד זוב דם" יותר מדי דלת מם, בסופי משפט.
אני ממש מקווה שתחזרי אלינו עם קטע ערוך.
אבל זה לא מופיע וזה היה משהו ארוך.
אפשר להגיב על התוכן? התוכן ממש?
קטע מעניין, יש בו כמה ביטויים מסקרנים עד מאוד (חושי מחשבה, חוזרת *ל*מסע).
קודם כל, לדעתי אפילו לך יהיה נוח יותר לעבוד על הקטע אם הריווח יהיה נכון. פסיק יהיה צמוד למילה הקודמת לו ועם רווח אחריו.
ולכן:
״משחקים מקללים רוטנים, ובעיקר מעליבים, את החבר בסביבה, את הילדה שחוזרת למסע,״
עומדים בפאתי הפארק, והנה חבורת הנערים, (לדעתי פסיק מיותר) שוב צועקת בענק (בסוף משפט – נקודה)
משחקים מקללים רוטנים, (ברשימה, אחרי כל פריט, מלבד האחרון, כדאי לשים פסיק אלא אם כן יש סיבה טובה להשמטה) ובעיקר מעליבים, את החבר (אניח שהתכוונת חבר'ה?) בסביבה, את הילדה שחוזרת למסע, (סוף משפט – נקודה)
כאן המשפט מסתרבל, מאחר ויש שתי רשימות.
האחת: מעליבים, רוטנים, מקללים
השניה: את החברה בסביבה, את הילדה שחוזרת למסע
אני חושבת שזאת נקודה שכדאי לשים אליה לב. לא רוצה לפגום בסגנון הפיסוק שלך ולכן לא אציע הצעה יותר ספציפית. (אם תרצה, מוזמן לבקש. )
חוזרים שוב לחיים, וכולם במסלולם ממשיכים, (הייתי מציעה נקודה/נקודה פסיק/נקודתיים) מי בישיבה מי במכינה מי בצבא ומי בעתודה מי בשרות (למה ירדת שורה?)
ומי בקומונה מי בעבודה, (למיטב זכרוני (אני טועה?) בדרך כלל כשמשתמשם בצורה הזאת להשוואה בין זוגות -- מי *ל*חיים ומי *ל*מוות, ובצורה שאתה השתמשת, הרשימתיות מפריעה ומבלבלת, וכך גם אני לא בטוחה איך כדאי ואם כדאי לפסק אותה) ואותם ילדים נדמה כמו עצר הזמן בכאב, (המשפט לא ברור. מה ניסית להגיד בו?) והשקט והשלווה חזרו להתיישב, (נקודה)
הפעם השקט חזר בקרירות מלווה, בעוצר פנימי וברגש ההתרגשות (יש כאן כפילות + נקודה)
נדמה שימשיכו הם במסלולם של היראים, אך נטו מהדרך ונהיו שקטים, (איך המשפט הזה מתקשר לקודם אליו?)
כולם אמרו אין להם סיכוי (פסיק) חבורת פרחחים, (פסיק מיותר) שא(י)בדה את מסלולה השפוי (נקודה)
אך איש לא ידע, (פסיק מיותר) שגם בתוכם לב להם (כפילות. ה"להם" מיותר) יש, וחיפשו לדבר ולפרוק את מה שליבם כה ביקש (נקודה)
תעלומה ואין קורא לה, הכאב ניתז מתוכם, וליבם נדם, (אפשר לוותר על הפסיק) עד זוב דם (נקודה)
אין איש מביט ומחכה, לחיות את ליבם המדוכא, (הרעיון של המשפט לא מובן)
ירדו לניקוטין ושתייה, בחושבם שיגיעו אל המנוחה והנחלה (פסיק) אך לא ידעו שהטעות המרה, תוביל לאבדון ושכרון חושי המחשבה (נקודה)
לו רק היו הסובבים אותם מחבקים, אוהבים ונותנים את כל אהבתם, היו הם חוזרים (נקודה)
אבינו שבמרומים, אנא עשה אותנו כלים נאים, להחזרת בניך האהובים
אל מקורות הנפש אשר נשפכו כנהרי דיו,אל מקומות חשוכי אל אשר יד אדם לא נגעה בו
לשם מהור מיהרתי ,ונמהרתי להגיע אל המקום הנורא,אבא אני חזור בחזרה
נפש רוח ונשמה,וגופי ונשמתי יתאחדו במהרה,,ריחוף קל נדנוד בתפילה,והנני עומד בתפילת נעילה
הנני פשטן מקרא ומשנה עלי היו קשים,מה אומר ומה אדבר על תלמוד ופוסקים
האנשים המביטים קצת מלעיגים ספק צוחקים,פוגעים בשיא כוחות נפשי אשר רצתה להתקדם
אינני מבין בתורת הרזים,ואף לא בפשטי הפסוקים,אך זהו האני האמיתי מחובר אל הנצח ואל חיי עולם
גם שאיני בעומק לימודם
ושוב עומד בקצה הבית מדרש עוד דמעה זולגת מעיני על שאינני בקיא כמו חברי,שאוב אני בעולמה של תורה
אך לשבת ולמות בה,כה קשה המלאכה,מחכה ומייחל שאכיר בת ישראל שתכיר בזכותי ובמעלת המידות
לנצל אזכור שאולי לא איש תורה אני אך דבוקה היא בכל נימי וסוד נשמתי
הוא החליט ללכת בדילוגים מעניינים ולראות מה יקרה מזה.
זה זיכה אותו בעיקר במבטים תמוהים מצד שאר ההולכים ברחוב אבל זה לא ממש הפריע לו. להפך, הוא נהנה להשיב אליהם מבט ולחייך חזרה.
'גם זה צעד טוב', שינן לעצמו. ' בוא תראה לאן החיוך הזה יוביל אותך'.
***
היא החליטה שהיום הזה הולך לעבור שונה משאר הימים.
זה בטוח ייקח אותה למקום אחר, סוף כל סוף.
ובשביל ההחלטה הזו החליטה שתוציא היום את האזניות מהאוזניים כשתלך ברחוב.
אולי אנשים זה לא עם כזה גרוע. וברחוב תמיד יש טיפוסים מעניינים.
היא לא היתה בטוחה כמה זה טיפוסי לה, אבל צריך לעשות מדי פעם דברים שונים בחיים.
אולי היא גם תצא לבלות הערב.
***
החתולה שקפצה מהעץ לא ציפתה לאחד מהיצורים-המאוד-גבוהים-האלה-עם-השתי-רגליים מעליה, בטח לא כשהוא כנראה נוחת מאיזה עץ אחר. או אולי הוא סתם מדלג, מה זה משנה, שניהם אותו דבר מבחינתה. ההנאה שלה היתה לקפוץ מעץ ולהשתמש בתנופה שהוא נתן לה לחצייה מהירה של הכביש הסואן, עדיף עם איזה החלקה מתחת לאיזה משאית הובלות חולפת, בשביל האקשן. הזנב שלה כבר היה בלוי מרוב דריסות, והיא בהחלט הובילה בראש רשימת השיאים של מספר נשמות החתולים אבל היא אף פעם לא ויתרה על הבילוי הזה.
***
ההיא שהאזניות היו תלויות בצידי צווארה, ולא באוזניה כמו שאמור להיות, אמנם קיוותה לשבור קצת את השגרה, אבל היא לא ציפתה למה שהגיע. למה החתולה החליטה לקפוץ מהעץ דווקא ברגע שעבר שם הבחור שהחליט לדלג היום שהלך מטר לפניה? ולמה זה שהוא לא היה יציב על המדרכה והסתבך בגלל זה בחתולה היה צריך לגרום לה, למרבה הבושה, להיתקל ולהתנגש בו? היא קיוותה לבלות הערב, ולנסות להוביל את עצמה למקומות אחרים קצת, והיא בהחלט חשבה שתוכל להסתדר גם בלי ההתנגשות הזאת.
***
הוא ידע שהדילוג יעשה את היום הזה שונה, וחייך לעצמו במבוכה כשקלט את הסוודר של הבחורה שמאחוריו נופל על המדרכה ולוקח עליו עוד כמה שכבות של בלאי. והחתולה הזאת שכנראה ממש לא יודעת להוביל קודם את הראש ואח"כ את שאר הגוף וברחה משם בבהלה. הוא העיף עוד מבט לעבר הבחורה שמלמלה משהו והסתלקה וחשב שהמקרה הזה כנראה הולך לבלות ולא מעט זמן בעשרת הפדיחות הגדולות שלה, לפחות מבחינתה.
לו לא הפריע, הוא ידע שהדילוג יוביל למקומות מעניינים היום.
באותו זמן עבר שם נהג של חברת הובלו כלשהי וצחק לעצמו למראה התמונה המשעשעת לדעתו הזאת.
אולי זה קצר מדי, זה ניסיון לחזור לכתוב אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי. בכוונה סיימתי מוקדם יחסית, לא בכושר ולא רוצה בבת אחת.
L ענקאחרונהמעולם לא הבנתי אנשים שעבורם התנגשות היא פדיחה אבל נו שויין.
חוץ מזה רעיון יפה, חבר שלי סיפר לי שפעם הוא החליט לדלג במדרחוב ולחייך לאנשים, ליד קצפת מישהי עברה אותו בדילוגים וחייכה אליו.
עצה שלי, תנסה פעם באמת לדלג ברחוב, או להתגלגל בדשא, או ללכת (בלילה כן? יש גבול לפדיחות) לגן השעשועים הקרוב ולהתגלץ במגלשה הכי גבוהה.
שמעתי לאחרונה על מבנה מסויים של סיפור, לא זוכר את שמו, שמוביל אותך לנקודה מסוימת, לעיקר ואז יורד חזרה.
אולי כדאי לך להמשיך ולפרק את הסיפור לגורמים.
מה קרה איתו אחר כך, מה קרה איתה, לא משהו שיוביל לפאנצ' הפאנצ' סופר כבר והוא טוב, אבל אולי תנסה לזרום עוד קצת הלאה.
הוא היה נודניק רשע.
לא אני הקטן הגדיר אותו רשע.
המשנה מגדירה אותו רשע.
"שלי שלי שלך שלי - רשע"
מעולם לא נתן משלו ועשה טובה לאיש ותמיד קיבל מכולם.
זה היה בגיל 36.
היום כשאנחנו כבר בני 90 הוא חזר בתשובה.
והפך לצדיק "שלי שלך שלך שלך"
לעולם לא מאוחר לתקן.
בעקבות התוצאות של התחרות רק רציתי להגיד לכם שהתאכזבתי. התאכזבתי מעצמנו.
בתגובות השופטים נכתב ש"באף אחד מהסיפורים לא מצאנו צחוק מתגלגל והומור שופע" איך זה קרה?! איך זה קרה? קל להסביר. כמו שאמר פעם טוביה כ"ץ "הרוע הרבה יותר פוטגני" הרבה יותר קל לכתוב מתוך פריקה מאשר מתוך אושר. אבל עדיין, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך כל התום ילדות המוערץ, הרגעים הקטנים והמשמעותיים של האושר, איך הם לא מצאו לעצמם מקום משמעותי בסיפורים? איך קרה, שוב, שדווקא הכאב והקושי הגיעו למקומות הראשונים? נכון שהרוע הרבה יותר פוטגני, נכון שהרבה יותר קל לכתוב עם דת' מטאל באוזניים, אבל אנחנו יכולים. אנחנו כל כך יכולים. לכתוב כתיבה איכותית, דרמטית אם צריך, הרואית, על הצדדים החיובים של החיים.
היה עוד משהו שצרם לי שזה בעצם פנייה לנוער, שמשום מה לא הצליח להעפיל למקומות הראשונים, ובעצם לא היה מספיק חזק כדי להתמודד מול שאר הסיפורים. נוכל להגיד לעצמנו ש"ישנם שיקולי שופטים, ואנחנו לא יודעים למה סיפור מסוים נבחר ולא סיפור אחר" אבל! וזה אבל חשוב.
בתור נוער קיבלנו במה רחבה מאוד. במה שמצפה לתוצר שלנו, אפילו עם תוספת פרסים, וזה מה שקיבלנו?! סיפור דייטים, דתלש"ית וסיפור על קשיי החיים?
גיל ההתבגרות זה פשוט ה-זמן בשביל לכתוב, כל התרחשויות המריבות זה הזמן לכתוב. יש לכם קולות חזקים, עוצמתיים, ואני רוצה לשאול באמת, מכל הלב, מה אתכם? מה עם מה שעובר עליכם? איך יכול להיות ששוב ופעם ושוב פעם אנחנו קוראים על אותם הנושאים שמעסיקים את גיל ה20+? דייטים, דתל"שים, נפתולי המטפחת או במילים אחרות קשיי החיים, ושוב דייטים.
הקולות והעוצמות שנוצרים בגיל ההתבגרות כל כך עוצמתיים, שרק צריך שפה ויכולת מוטרית ויש לך סיפור.
כל כך חבל שהקול הזה חבוי, ולא מספיק בשל, ככל הנראה, כדי לעקוף את אותם דייטים כושלים ואהבות נכזבות.
אני קורא לעולם קטן, לערוך עוד תחרות קטנה, אולי בלי פרסים. אולי בלי שופטים עם תואר דוקטור או שם משפחה סלבי, והפעם להוסיף קרטריון קטן, אבל משמעותי וממקד. בנושא ההבטים החיובים שבחיים, זה קשה לכתוב, ועוד בלי ליפול לפטתיות, או לקיצ'יות, אבל עדיין. אנחנו יכולים.
יש לנו את היכולת הזאת. היכולת לכתיבה טובה, איכותית, חיובית,שמלווה בקריצה. ההומור היהודי לא נעלם. הוא פשוט עבר לבינארית כנראה, כי לתחרות שאמורה להיות מבחינתנו לפחות ה-תחרות, הוא לא הגיע.
חבל שהיכולת הזאת לא יצאה לפועל, ושוב, כמו בחיים, נתנה לכאב לתפוס לנו מקום גדול יותר בלב
זה ממש מוזר להגיד את זה , אבל זה נכון ואמיתי.
), אנשים מעדיפים להגיד שהיה להם רע היום כדי לקבל ולו טיפת תשומת לב נוספת,(או לא בגלל זה) מאשר להגיד שהיה אחלה של יום, ושאנשים יעבירו את זה בחלק.אך רוצה להביא את הפן ההפוך:
סיפור צריך לכלול בתוכו קונפליקט. בלעדי זה לא יהיה מניע לעלילה. ומה לעשות - קונפליקט בדרך-כלל נובע מקושי כלשהו שיש בחיים, וההתלבטות בו גורמת לצער. זו הסיבה, לדעתי, שרוב הסיפורים בעולם מביאים את הפו העצוב של החיים. כי בעצם, לקרוא על חיים שמחים ופשוטים זה לא מעניין.
עכשיו: זו שאלה שאני מתלבטת בה זמן רב. איך באמת אפשר לכתוב סיפור שמח? סיפור עם הומור ועליזות?
לא כתבתי סיפור לתחרות, כי כבר עברתי את הגיל המתאים, אך באמתחתי קובץ סיפורים שהתיאור שנתנו השופטים בתחרות מתאים לו. אמנם הם תמיד מסתיימים בצורה חיובית ואפילו שמחה, אך בכל זאת ההרגשה הכללית שהם נותנים היא של חיים עצובים ומדכאים. לא הוצאתי את הקובץ לאור, כי לאחר התייעצות עם מספר אנשים החלטתי שהאווירה הכללית של הקובץ אכן לא עושה טוב ומשרדת עצב וצער יתר על המידה. אמנם כל סיפור בפני עצמו הוא טוב, כתוב טוב, עם רעיון טוב, אך כשהם ביחד - זה עושה רע.
מאז אני באמת מנסה לעבוד על כתיבת סיפורים משמחים שמשרים אווירה נעימה ומחויכת. נראה אם אצליח.
הרעיון שהצעת, לתחרות נוספת של סיפורים על ההיבטים החיוביים של החיים, הוא טוב מאוד. אולי תשתמש ב"קשריך" בעולם קטן כדי להציע אותו במערכת?
קל לכתוב כאב
אך לכתוב צחוק זה כישרון"
(הוא הוא , שם שם )
אני חושב שבגלל שהכורח הוא אבי ההמצאה ,
והעולם שלנו מטבעו פסימי .
הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב סיפורים בנימה דיכאונית תהיה גבוהה.
כמו גם השירים .
צעיף- צודקת, לא חשבתי על זה. אני חייב להתוודות שגם אני שלחתי סיפור על נפתולי המטפחת, אבל רק עכשיו בזכותץ הבנתי למה שלחתי דווקא סיפור עצוב ולא אחד מהסיפור היותר רכים ויפים לשם.
מתואמת-
אנחנו לא חייבים שהסיפור יהיה על כאב. אנחנו יכולים לכתוב סיפור שבו הכאב יהיה רקע, ורק יניע את הקונפליקט (שכמעט ומחויב להיותב סיפור קצר, כדי לתפוס את הקורא במהירות לפני שיתיאש, ויעבור לעמוד הבא) והסיפור יהיה על הדרך, על הצמיחה, או על הסוף הטוב.
זה מה שהתכוונתי. ובכל זאת, ככל שאני מנסה למצוא, רוב הסיפורים מתארים כאב כלשהו וצער, גם אם הם מתארים התמודדות ומסתיימים בטוב.
אתה צודק, גם אני התאכזבתי. הכל צפוי מדי בסיפורים האלה כמו גם בתחרויות האלה
צחוק מתגלגל פשוט נשמע מצחיק, ומגוחך. בשביל לכתוב סיפור צריך כישרון, בשביל לכתוב סיפור מצחיק, צריך עוד יותר, מה לעשות?
ככה זה, יש לנו חבורת כתיבה יוצרת, מרימים צהצגות מעללפות, אבל במערכון לפורים... הכל נתקע.
ת'כלס, אם רוצה באמת לשמוח, צריך לכתוב על אושר אמיתי, משהו שפשוט התרגשת בו בעוצמות אחרות, וזה קשה, כי זה אישי, כי אני מתרגשת לפעמים מדברים דבילים ושטותיים שעוברים מהר, אבל עצב, עצב נוגע בי, כי עצב הוא עמוק, ואתה לא חייב באמת לחשוף את כל הנשמה כשאתה מדבר על עצב, את היכול לחשוף אפילו רק טיפה, וזה יהיה ברור, וזה יפרוק. כשאתה שמח, אתה לא ממש זקוק לאוזן קשבת, כשאתה עצוב אתה כן.
בוא תלחם במציאות, תהפוך עולמות, אבל תחרות כזאת תהיה רדודה, למה? כי קשה לכתוב על שמחה אמיתית ולגרום לצחוק, ויהי מבחר מאווד קטן של סיפורים, וזה יצא בהתאם. הייתי רוצה להצליח לדבר על שמחה לפחות חצי ממה שאני מדברת על אושר, אבל זה קשה.
וחוצמזה, הסיפורים היו צריכים להיות בנושא סוגיות חברתיות וכאלה שהם בדר"כ דבר עצוב [טוב, וקצת מגוחך]
ואני כבר קראתי לפחות שני סיפורים שנשלחו והיו צריכים לקבל מקום ראשון הרבה יותר ממה שנבחר, אז אולי הבאגים לא רק אצלנו...
כתיבה שהיא איד כהגדרתך, ובין כתיבה שמתמקדת תמיד בעצב.
שתיהם סממנים של כתיבה של אדם שאין לו דעות פוליטיות, אדם שמוצא פינה בעולם, או אפילו רק מידי פעם
פינה של חוסר אונים ופריקה, לא כתיבה שנועדה לקדם משהו או להתקדם.
ואני חלק מזה כמובן
כי הם לא כתובים מי יודע מה
פה יש חבר'ה יותר ברמה
אבל הם אלו שנבחרו.
אם תהיה תחרות חיובית, זה נכון שיהיה מבחר מאוד מאוד קטן, אבל זה לא עדיף?
(למרות שלערוך תחרות לשלוש סיפורים ועוד שתיים חסרי רמה יהיה די מבאס..)
השאלה היא האם זה אפשרי בכלל לכתוב סיפור שהוא כולו חיובי. מישהו קרא משהו כזה אי פעם?
כלומר אם אנחנו מדברים על סוף תהליך או שהוא מונע מחיובי לשלילי-טרגדיה או שהוא מונע משלילי לחיובי, או שהוא חלק מתהליך ארוך מאוד לדוגמא יום מהחיים. אבל גם אז כדי לעורר עניין תצטרך משהו שיתפוס את העין.
אם מישהו מכיר סיפור חיובי, כולו חיובי, אני אשמח לקרוא אותו.
ללעעע ובקטנה-במפגש העשור של ביכורים ראובן טובל צעק עלינו (אני מעריץ אנשים שצועקים כשהם מדברים על כתיבה)
שיש לנו חובה, חובה, לא להיכנע ליצר הרע הזה שמתרץ לנו כל מיני תרוצים למה אנחנו לא צריכים להעלות ולפרסם קטעים שלנו. יש לכם קטע טוב, תעלו אותו, שעוד אחרים יקראו.
בשביל לכתוב צריך כישרון? יש לנו אותו!
זה קשה כי זה אישי? אם תתאמצי את יודעת לכמה אנשים תעשי טוב? ברור שזה יותר ממאמץ. ברור. אבל עם הכתיבה שלנו אנחנו יכולים לשנות הרגשותב עולם. אנחנו יכולים להפוך ימים של אנשים לחיוביים.
וסמילי-תודה על ההצעה הוא התפרסם בעון של שבוע שעבר
בעזהי"ת
קראתי את כל הסיפורים ומצאתי בעיקר ערימה של קלישאות.
וממש לא הרגשתי סיפוק.
נערך דיון בפורום בעקבות תחרות הסיפור היהודי
|
מנהל הפורום "L ענק" הודיע ש" התאכזבתי, התאכזבתי מעצמנו" הוא סיים בבקשה "אני מבקש מעולם קטן לערוך עוד תחרות קטנה בלי פרסים" בין התגובות שהתקבלו היו תגובות חזקות במיוחד "הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב בצורה דיכאונית תהיה גבוהה"
|
אני לא יודע מה ההגדרה שלך לחיובי , אבל אני מניח שהכוונה לנימה אופטימית .
אם כן יש מלא ספרים אופטימיים, רק מה שהחברה והספרות כיום מתייגת אותם כספרים קיצ'ים וילדותיים .
אני אישית נתקלתי בכמה וכמה ספרים אופטימים ,וכן הם נמצאים בספרות לילדים ולנוער .
מה שקורה זה שאני באמת לא יודע למה ,אבל נראה שהיום הדיכאון נפוץ ונוח כי בכל שיר ,סרט, ספר וכתבה
שמים איזה משהו דיכאוני .
נראה שאומנים היום הפכו מסחריים וגילו שדיכאון זה מה שהולך בשוק ,( ע"ע "פסטיבל שירי דיכאון " -הגששים ) או שאולי זה פשוט הרוח של המאה העשרים ואחת .
מי ייתן ונוכל לכתוב כמו שאנחנו רוצים להרגיש, ויהיה לנו שמץ של שנות השישים שבעים העליזות והצבעוניות .
התכוונתי לסיפור נטול שליליות.
אפילו אן שרלי היא יתומה.
זה לא דבר חדש בדורות האחרונים. זה כך מאז ומתמיד. שייקספיר אבי הטרגדיות.
מעשה בחמישה בלונים, אפילו התנ"ך מלא בקשיים. אני רוצה ספר נטול כאב ורוע.
וסליחה?!
שנות השישים והשבעים הצבעוניות והעליזות? אם מדברים על שמחה מזויפת אפשר לקרוא את 1984, את פחד ותיעוב בלאס ווגאס.
אם את מדברת על דברים שהלכו בארץ בשנות השישים והשבעים, הארץ לא ממש נודפה אופטימיות.
קיימים ספרים סרטים וכתבות חיוביות ואופטמיות אבל בכולם שוכן לו הרוע כמניע אם לא כקיים
בכל זאת אולי מישהו מכיר ספר כזה?
ואגב, תנסה אתה לכתוב משהו כזה.
שה"עלילה" תייהיה שמחה ואופטימית, ושום צער או כאב לא יראו שם.
(אני גם לוקחת את זה כמשימה קטנה)
אבל סיפור בלי דברים שלילים נורא קשה להעלות את העלילה, קשה ליצור ניגודים .
אני בטוח שנתקלתי בסיפור בלי דברים שלילים, אבל הוא היה מת כמו פס ישר בקוצב לב (או איך שלא קוראים לזה)
כדי ליצור תפניות בסיפור צריך להשתמש בדברים רעים.
ואני לא רואה רע בדברים שלילים במידה .
האופטימיות ,לא שוללת את הדברים הרעים היא פשוט לא מייחסת להם חשיבות.
מה שגם העולם לא נטול דברים רעים הם חלק ממנו !
אבל תפקידך הוא למצוא להם מקום בראייה שלך. כנ"ל אן שרלי, זה סדרה אופטימית לחלוטין מלאה צבע ,ורגש חיובי אבל זה לא אומר שאנשים לא מתים שם ופאדיחות לא קורות .
בשנות השישים שבעים היה בטוח יותר שמח מהיום.
זה מתבטא בעיקר במוזיקה: פופ .סמבה .ג'אז. שירי ארץ ישראל תראה איזה חיוביות! איזה אופטימיות! אני לא אומר שלא היו דברים רעים, אני אומר שיסתכלו עליהם בצורה הנכונה .
ואגב אם תיקח סופרים כמו ויליאם שייקספיר ,ויקטור הוגו , צ'רלס דיקנס ,דיומא וכו' אני לא מתפלא שתמצא שליליות ופסימיות.
הם תיארו את המציאות של ימיהם . חוץ משייקספיר שהוא סתם סדיסט (סילחו לי)מוכשר מאוד המציאות אז היתה עגומה. כך שבימנו אני לא רואה סיבה שלא נהיה אופטימים .
