פורום אימהות השלב הבא (עמוד 13)

קניתי משם מכנסי טריקו באורך אחרי הברך

(לא ממש 3/4)

ותודה!+

אני רק יודעת שאמא שלי קנתה שם לאח שלי כמה מכנסיים ממש טובות...

ואולי גם זה

https://fhwt.app.link/BaxSrPOIdJb

728-546

וגם

701-149

 טריקו עד הברך, מגיע במארז של 2 או 5 בכל מיני צבעים.

אנסה לחפש את ההזמנה

לק"י

אני רוצה משהו שמכסה, כדי שלא יגלוש כלפי מעלה.

אבל אנסה לחפש ולראות איך זה נראה 

אולי מחר נבדוק בקיווי. ואז נחליט.

ויש באג בפורומים. אם תערכי את ההודעות, תצליחי להעלות תמונה 

נראות לא מאד ארוכות

וגם לא זול

כבר עדיף נראה לי בקיווי

או אם קונים משני פריטים ומעלה, כל פריט ב24.9.

הבן שלי עוד לא מדד, אז אני מקווה שזה באמת עד הברך.

אבל היה ממש קצת מידות וצבעים מהארוכים

אז מקווה שזה יתאים מה שלקחתי

זה מניסיון אישי?

מקבל גם ילדים? 

לא חושבת שיש טיפול קונבנציונלי אחר, לכן הטיפול היחיד שיוצע הוא תרופתי ולא בגלל שדוחפים לתרופות.

בעיקר אם יש חשד שיש עוד מהו חוץ מקשב.

אין לי התנגדות עקרונית לטיפול תרופתי, אבל כל מי שדיברתי איתה בנושא אמרה שנתנו לה תוך רבע שעה מרשם ושלחו לשלום. אני מחפשת משהו אחר.

הכי טוב באמת אם יש איזו מרפאה שכוללת גם טיפול רגשי וריפוי בעיסוק, מקום שרואה את כל המכלול של הילד  

את המכלול של ילד את יכולה לראות ולכוון, לדאוג לו לטיפולים. רופא יכול לתת הפניות לטיפולים שאת רוצה.

ילד עם הפרעת קשב יכול להיות צריך טיפול ועזרה של דברים שונים (רגשי/ לימודי/ תחושתי/ שפתי) אין מקום שמתכלל הכל.

אצלנו עשיתי לילד בגיל 6 אבחון קשב ובגיל 11 אבחון דידקטי (חבל שלא ידענו לעשות קודם) שעזר לדייק את העזרה שהוא צריך

את ההרגשה להישאר מאחור וכולם המשיכו, את הרצון להישאר במיטה או בבית ולא לצאת, שהכל גדול עלי.

אני חוויתי את זה למרות שלא הייתי בעוטף, החרדה שיתקה אותי. גם אני נפלתי וקמתי הרבה פעמים עד ייאוש.

נשארתי בעבודה כי ידעתי שזה לא רק מקשה עלי אלא גם מרפא את החרדה, ההצמדות לשגרה. בתחילה הייתי עושה ככל יכולתי ואז נופלת, נשארת בבית כמה ימים, שוב חוזרת ומתאמצת ושוב נופלת. אח״כ למדתי לעשות הרבה פחות ולשמור את הכוחות, גם אז נפלתי אבל פחות.

זה היה מתיש ומייאש.

הבנתי שאין לי איך לטפל בטריגר לחרדה, לא הצלחתי להשלים עם החיים החדשים שנוצרו כאן וגם לא רציתי. התחלתי להתייחס לתסמני החרדה עצמם ולמצוא להם פתרנות/ הקלות, זה מה שעזר לי להשתחרר מהחרדה.

אל תתיאשי, תאמיני שיגיע היום שתפסיקי ליפול, שתמצאי את הדרך.

לי עוזרה לצאת לגינה עם הילדים לשבת עם כמה חברות ולשפוך את הלב אחת לשניה ..חוזרים עם המון כוחות

בעלי כבר אומר לי ללכת לגינה לבד כשהילדים לא רוצים..עוד לא הצלחתי לעשות את זה 

איך את יכולה לשמח את עצמך?

כי עם כל האחריות שעל הכתפיים שלך

האחריות הכי גדולה שלך זה להיות אישה שמחה.

העולם לא יקרוס אם תורידי ממך קצת 

אפשר גם לדווח לנו ונכתוב לה בתור מנהלות.

(בתפריט של ההודעה הספציפית יש כפתור דווח)

@צריכה עזרה ממך הפורום הזה הוא פורום אמהות - שמיועד לשאלות ודיונים בהקשר של ילדים גדולים יותר במנותק מהריון ולידה. שאלות על הגיל הרך יקבלו יותר מענה בפורום השכן - פורום הריון ולידה.

אבל לא ניסיתי כי בסוף החלטתי להרפות מהנושא.

אלא אם כן לכולם במשפחה היה שיער שופע מגיל צעיר...

אצלנו במשפחה ילד עם שיער בגיל דנה היא ילד נדיר ובגיל שנתיים מתרגשים אם אפשר לעשות קוקו, ולכולם שיער יפה ומלא צמח אחר כך 

גם אם אין שיער. אפילו עם מברשת של תינוקות.

זה מאיץ את התאים בקרקפת, משהו כזה. 

הם רגילים לטלפן במקום להתכתב.  

תרגישי בנוח להתקשר אליה.  

אני הייתי מתקשרת.

היא לא מכירה, באורח חייה, אפשרויות אחרות.  

האמת שזה קשה לי. אני לא אוהבת לעשות טלפונים, ותמיד מוצאת סיבות למה לדחות טלפון, גם כשזה נצרך.

אבל כנראה שאני אצטרך להתגבר. נראה לי שבכל זאת אחכה לחוה"מ..

זכותה והכל, אבל זה מציק.

היו דתיות לאומיות בצוות שממש נפגעו מזה שהחרדיות בשיחות טלפון בדכ היו מאוד קצרות ותמציתיות בלי מה נשמע ומשפט לסיום. לקח זמן להבין שבגלל שהם בלי הושעות הם רגילות להיות תמציתיות בשיחות

כנראה שגם היא לא מתייחסת לשיחה כאירוע, אלא אם צריך אפשר לעשות את זה בכמה משפטים

זה באמת כנראה נתפס אחרת כשזה מה שרגילים.

אבל לי זה קשה. באמת לא מרגישה עם זה בנוח.

אולי אני אחכה לחוה"מ, זה מרגיש לי קצת יותר הגיוני...

אישית הייתי מוותרת על העמוד הזה. אבל אני לא ייקית במיוחד בנוגע למטלות ביה"ס.

יש לי עובדות חרדיות שמתקשרות אלי בכל שעה ובכל נושא.

זה לא נראה להן חריג כלל.

פעם בעלה של עובדת התקשר אלי, פעם אחת אמא של עובדת.

ופעם עובדת התקשרה אלי ב1 אחרי חצות כי היא בחדר לידה ורוצה את שם אמי להתפלל עלי. 

אכן מאתגר.

אבל לא רואה ברירה אחרת חוץ מאשר להתקשר...

וכן, גם לי ממש קשה להתקשר לאנשים דוחה ככה הרבה טלפונים נצרכים... מקווה שהזדהותי הכנה תעזור לך ❤️

יש אצלנו הרבה מחנכים בלי הודעות וגם לי כעמיתה לצוות זה מעצבן מאוד. מה שנראה לי כדאי לעשות זה לדלג בינתיים על העמוד הזה, ולהמשיך לעמודים אחרים. וכשיהיה נוח יותר, להתקשר.. 

לוותר על העמוד הזה

לא הייתי שולחת על זה גם הודעה.

לא נראה לי הגיוני שמורה אמורה לקבל הודעה על כל שאלה קטנה שיש להורה, גם אם יש לה הודעות.

טלפון חכם/מסונן בעל ווצאפ/sms, מייל דרך מחשב כן יש לו, שזה פתרון לתקשורת לא דחופה. יש מצב שיש למורה הזו מייל?

אם כי יש יוצאים גם מהכלל הזה

יש לי חברה שאין לה בכלל מחשב ואפילו רדיו לא. 

גם היא שולחת כך הודעות כיתתיות

נשמע לי הכי הגיוני להודעות לא דחופות

אז מייל זה פתרון ממש נפוץ אצל חרדים

לפעמים הם משתמשים בזה כמו ווצאפ אפילו, וממש מתכתבים ברצף ( כמובן כשגם יושבים ברצף מול המחשב.. )

למי שיש מייל של ג'ימייל אפשר להוריד "גוגל צ'אט" שזה בכלל, ממש כמו ווצאפ. כמעט אותו דבר בדיוק כולל אפשרות להקליט הודעות ולענות על הודעות מצוטטות

מחשב בבית... בנוסף לזה שיש לה פלאפון כשר. (מכיוון שהיא מטפלת ולא מורה, אז זה לא משנה כל כך. רק את הטפסים שרציתי שתמלא להתפתחות הילד הייתי צריכה להביא לה ביד ולא יכולתי לשלוח לה. אבל גם ככה אני פוגשת אותה כמעט כל בוקר, אז זה לא נורא...)

האמת לא זוכרת אם למורה של הבת שלי, חסרת הפלאפון בכלל, היה מייל או לא...

שבוחר בזה גם לוקח בחשבון שרק ככה יוצרים איתו קשר, והם רגילים לזה.

אבל על דבר כזה לא הייתי מתקשרת זה לא דחוף.

אפשר לשלוח מייל כמו שהציעו ואפשר לשלוח פתק עם החוברת בסוף החופש ולבקש שתחזור על החומר מהעמ' הנל ותשלימו בבית

היה לנו באחד המקומות שגרנו כמה מורים כאלה.

מחנך שלא היה עם פלאפון, הרגשתי שאין לי מושג מי הוא ואין לי שום תקשורת איתו. יודעת שזה לא חייב להיות ככה, אבל לא היה קשה ליצור קשר כשאין אפילו ס.מ.ס.

וסליחה על השאלה, למי שמכירה את העניין מקרוב, מה העניין שלא יהיה אפילו סמס? 

כנראה מחשש לפתיחת פתח לדברים "מסוכנים" יותר.

שיחת טלפון גלויה לסביבה, אבל הודעות נעשות בשקט, לבד, ואז אולי עלולים להיגרר להתכתבויות לא ראויות...

זה מה שאני מבינה בגדול.

כשהתחילה הגלישה בפלאפונים, עשו חושבים והחליטו לחזור ליעוד המקורי של הטלפון- שיחות. הורידו גם את המצלמה וסמס וזה נקרא מכשיר כשר.

יש עוד סוגי ׳כשרויות׳ עם סמס ומצלמה ויש גם אם אפליקציות מסוננות, אבל המקורי הוא הפשוט עם השיחות בלבד.

דווקא התשובה של מתואמת יותר מובנת לי. 

מקילה על תקשורת.

הרעיון הוא שהפלאפון לא הופך לכלי משחק/ בידור ושיחה בטלפון מספיקה כדי לתקשר.

נכון שאפשר לעשות שימוש מושכל בכל דבר ואני בעד טלפון חכם, אבל גם רואה יתרונות בטלפון הכשר נטול הסמס, במיוחד לילדים צעירים שמתקשים לעיתים לעשות שימוש מושכל.

לילדי אין מכשיר נייד. למרות שהם עוד רגיל בגיל מצוות (גיל שלהרבה ילדים כבר אין).

ובהחלט חושבת שראוי למנוע מהם עד כמה שאפשר מכשיר חכם.

שואלת לגבי מבוגרים. כמו שכתבו פה, נניח לענייני עבודה וכו'- כל דבר מתקשרים? או שפשוט עובדים בצורה של פעם שרמת ההתקדמות והדיוק היא אחרת? ושוב, לא מדברת על טלפון חכם, שמבינה שיכול לגרום לבעיות, רק על ס.מ ס. 

אז ברור שלא מתקשרים למורה לשאול שאלה על חוברת עבודה, אלא מגיעים למסקנה באופן עצמאי מה לעשות.

באופן כללי התקשורת שלי מול מורים היא בעת צורך משמעותי בלבד, בין כאלו שיש להם הודעות ובין שאין להם.

בעיניי, הסמס והווצאפ הביא איתו הרבה תקשורת מיותרת ותלותיות מוגזמת.

בינתיים-

מכוניות, מטוסים, משאיות וכו על מדף בתוך ארון סגור, אחד ליד השני.

כל החלקים הגדולים נגיד של הפארק וכזה בקופסת פלסטיק גדולה מאיקאה.

כזו-

SAMLA קופסה עם מכסה, שקוף, ‎57x39x28 ס"מ/45 ל'‏ - IKEA

אנשים, משתדלת שיהיה מחולק לפי נושאים

שוטרים, ילדים וכו בקופסאות כאלה-

GLIS קופסה עם מכסה, שקוף, ‎17x10 ס"מ‏ - IKEA

הן נערמות אחת על השניה אז זה נחמד

אבל כל הארון משחקים אצלנו קופסאות מאיקאה.

בהתחלה זה לא היה ככה והכל היה מתבלגן מהר וזה העלה לי את העצבים.

מאמינה שכשיהיו לנו יותר משחקים נצטרך לקנות ארון נוסף...

יש קופסא שיש בה ערבוב של כמה דברים, אבל רוב הדברים מחולקים לפי הערכות שלהם.

החסרון: אין לי מושג איך לסדר את הפליימוביל כי אני לא יודעת מה שייך למה, אז גם כשאני רוצה לעזור לילדים אחרי משחק שהם הוציאו הכל ויש הרבה בלגן, אני לא יכולה לעזור להם.

היתרון: הילדים חייבים לסדר בעצמם אם הם רוצים שזה יהיה כמו שהם אוהבים. אם הם לא משתפים פעולה אני 'מאיימת' שאני אסדר בשבילם (שזה אומר שהכל יהיה מעורבב וכשהם יחפשו משהו הם לא ידעו איפה הוא...), בדרך כלל זה עובד טוב.

(במובן שזה ממש ממש נשמר מסודר)

וגם הבני דודים (מניחה שאותו כנל גם החברים) שבאים לבקר לא יכולים לעזור לאסוף 🤭

פתרון מעולה לחלקים הקטנים.

יש קופסאות קטנות שמחולקות לתאים קטנים (כמו קופסה ששמים בה ברגים ומסמרים).

החלקים הקטנים בקופסה, לחלקים הגדולים יש מגירה ואם יש משהו ממש גדול (נגיד רכבים, תחנת כיבוי וכו') יש לזה מקום במדף

הלכתי לעשות חיפוש בעליאקספרס וראיתי את זה

כרגע מצאתי את הפריט המדהים הזה ב-AliExpress. כדאי לך לבדוק אותו!

₪51.56  62%OFF | 1pc לבן קיבולת גדולה תיבת רפואה רפואה אחסון שכבה רב סיווג תיבת רפואה הביתה

51.56₪ 62% OFF|1pc לבן קיבולת גדולה תיבת רפואה רפואה אחסון שכבה רב סיווג תיבת רפואה הביתה| | - AliExpress

מה את אומרת?

כרגע מצאתי את הפריט המדהים הזה ב-AliExpress. כדאי לך לבדוק אותו! עזרו לי בבקשה לבחור!

₪48.22  56%OFF | בניין בלוקים תיבת אחסון stackable מארז אחסון stackable תיק sunfrier מיכל קוסמטי עם ידית מארגן צעצועים

49.0₪ 52% OFF|בניין בלוקים תיבת אחסון stackable מארז אחסון stackable תיק sunfrier מיכל קוסמטי עם ידית מארגן צעצועים| | - AliExpress

לא רואה דרך קלה אחרת.

הם מצליחים למצוא את מה שהם רוצים ככה... הדברים הגדולים גם ככה לא שורדים הרבה זמן, אז הם משתמשים בעיקר בדמויות ובאביזרים. (את המבנים בונים ממשחקי הרכבה)

כל הדברים הקטנים בקופסא גדולה אחת.

החפצים הגדולים בקופסא גדולה אחרת. אבל אני לא אוהבת את המבנים של הפליימוביל, אז זה בעיקר משטחים- של הגן שעשועים, הבית על העץ וכאלה (את הרכבים אני שמה בקופסא הכללית של הכלי תחבורה).

אני ממש לא בעניין של לשמור לפי ערכות- בעיניי כל הכיף זה לערבב.

אבל אם כן לשמור לפי ערכות- אז בלגו יש לי קופסא ענקית עם כל חלקי הלגו, בתוכה קופסאות קטנות עם ערכות לגו ספציפיות לבנייה.

לא אפשרי להפריד, כי הם משחקים בהכל יחד כל הזמן...

יש לי כמה ארגזי פלסטיק שנכנסים לכוורת של איקאה ובהם הכל מפוזר יחד. גם המכוניות חלקן בארגזים האלו. (וגם החלקים הפיציים, למרות שהיתה תקופה שאותם מיינו לקופסא קטנה)

הספינות, ומה שלא נכנס לארגזים סתם עומד בכוורת או מטייל ברחבי הבית...

החלקים הגדלים על  מדפים בארון.

שאר החלקים בתוך קופסאות גדולות של איקאה מעורבבים. כשהילג

דים דלי משחקים זה לא משנה להם מה ערכה של מה, הם תמיד בונים סיפור חדש מהכל. 

של טובה גדות (בביצוע בתה נעמי) הוא להיט! הבת שלי רק בת תשע, וכבר מתכננת לשיר/לרקוד אותו בבת המצווה שלה

ביוטיוב תוכלי לראות שהרבה בנות כבר הפיקו קליפ משלהן עם השיר

שיר שמדבר על שרשרת הדורות ועל קיום המצוות בצורה נעימה ומחוברת.

מזל טוב!

אחים תמיד רבים...

אני חושב א בל שחשוב להציב גבול אדום לאלימות. אם יש אלימות, להעניש. שידעו שזה גבול אדום

אבל מרגיש לי שלאחרונה זה נהיה מוגזם ממש... כמעט לא עוברת שעה בלי מריבה כלשהי - והיא כמעט תמיד תכלול אלימות (במכות או במעין קללות)...

אפילו עכשיו עשיתי ניסיון: אמרתי להם שאם עד מחר בצהריים לא יהיו בכלל מריבות, אקנה להם משחק שהם רוצים לפסח. לא עברה שעה - וכבר מריבה...

איך אפשר להציב גבול אדום לאלימות? אילו עונשים אפשר לתת? (מקודם נתתי לשניים מהם עונש ללכת להירגע עשר דקות בחוץ. אחד הסכים אבל השני מיד התחיל להתווכח ולצעוק שזה לא פייר, כי מקודם האחים נעלו אותו בחוץ, ולקח הרבה זמן ועונש נוסף עד שהוא הסכים לצאת החוצה...)

עם הגילאים האלה יש לך ניסיון?

(למרות שהיום גם שני הגדולים משום מה רבו ביניהם ברמה של ילדים וכמובם, בת השנתיים מחקה את המריבות והצעקות של אחים שלה בצורה מדויקת, ולמדה להרביץ חזק כמעט כמותם)

יש זמנים אישיים מדי פעם ויש זמן לשיתוף מהיום שעבר בכל יום (האמת שעכשיו עם ההכנות לפסח זה קצת התמסמס, אז אולי זה קשור להסלמה במריבות שלהם...)

לא נראה שזה רצון לתשומת לב. הם פשוט "נדלקים" בקלות מכל הערה קטנה של אחד האחים...

אבל אולי כן. אנסה לשים לב...

חיבוק גדול.

לי מציק אפילו הרעש עצמו של המריבה ואז אוטומטית אני נהיית יותר קצרה.

אין לי מתבגרים אז לא מרגישה שאני יכולה לענות לך.

אבל בדיוק היום חזרתי לשמוע פרק בפודקאסט של עינת נתן (בסוף יחשבו שיש לי אחוזים אצלה😆) על מריבות בין אחים וזה עזר לי מאוד!

(פרק מספר 6)

בגדול היא מסבירה כמה שזה בריא וטוב ובעיניה התפקיד של ההורים הוא רק להיות מד"א.

זאת אומרת בלי תיחקור של האירוע ואפילו לא להתקרב יותר מידי לזירה עד כמה שניתן, רק ללטף, לחבק, לנשק את מי שמגיע אליה בלי להתערב ובלי לקחת צד.

היא מסבירה שם את התיאוריה שלה וזה התיישב לי מאוד על הלב וגם נירמל לי את הסיטואציות בין הילדים שלי.

שיהיה המון בהצלחה! את נשמעת אמא מדהימה!

יש לי רגישות שמיעתית חזקה, ואוטומטית אני נדלקת על הילד שצועק, גם אם הוא זה שפחות אשם... ובאמת פשוט נהיית מחורפנת מזה, ולא מצליחה להגיב בצורה שקולה

אנסה לשמוע את הפודקאסט של עינת נתן, מקווה שיהיו שם רעיונות בשבילי...

תודה רבה!

ילדים רבים יותר ליד ההורים כי הם יודעים שזה "מפעיל" אותם.

לא נראה לי שזה מודע אבל זה קורה...

תעשי ניסוי, ותראה האם הם רבים פחות כשאת לא שם (נגיד כשמתחילים לריב תעברי לחדר אחר/החוצה לרוקן פח ולפטפט עם שכנה/שימי לעצמך אוזניות עם מוסיקה, בהנחה שאין סכנה לאף אחד, ותראי אם זה נרגע לבד)

אני גם לא סובלת כשהם רבים. לפני כמה שבועות היו פה ריבים בלי סוף ומצאתי את עצמי מתחננת שיפסיקו. ואז חשבתי שאולי מרוב זה שהם רואים שזה קשה לי כשהם רבים, זה הופך להיות ברור שזה כפתור אצלי, וכידוע, על כפתור, לוחצים. אחרי כמה שבועות שממש סבלתי אמרתי לעצמי שאני אנסה להיות בקבלה של הריבים שלהם. במקום מחשבה של ״רק שהם לא יריבו״ אני משתדלת להיות עם מחשבה של ״הם רבים, זה בסדר, הם זקוקים לזה להתפתחות שלהם. ואני מסוגלת להכיל את זה״. בתחושה שלי הם רבים פחות מאז שאני מנסה את זה. בהצלחה לנו!!

אבל תדעי לך שאני כילדה רבתי המון עם האחים שלי. ממש מעבר לכל פרופורציה הגיונית.

ברמה שאמא שלי לפעמים היתה עם דמעות ממש מרוב דאגה מה יהיה איתנו.

היום אנחנו כ"כ קשורים, ברמה שאני לא מכירה עוד אחים או אחיות שעד כדי כך חברים אחד של השני.

חברות שלי שנשואות ומכירות קצת את הבית וגם בעלי ממש מקנאים בקשר הזה.

אני ממש לא הייתי נכנסת אפילו קצת ללופ של הדאגה מה יהיה. אחים רבים זה אחים שיש בניהם קשר!

אחים שלא רבים בגלל אדישות זה ממש מדאיג אותי.

לגבי עצות פרקטיות-

לא לקחת אותם קשה, את לא צד במריבה.

מפרטת בפרטי מחשש לאואטינג

אני לא דואגת מהעתיד הרחוק - אני רואה שבבסיס הם אוהבים זה את זה ויודעים לעשות דברים יפים ביחד.

אני דואגת מעכשיו, מהאווירה הטובה של הבית שנעכרת שוב ושוב, מהעצבים שלי שמתרופפים מרגע לרגע... זה פשוט לא נחמד לחיות ככה!

וצועקים ומעליבים ומרביצים? 

איזו הקלה...חשבתי שרק אצלי המצב חמור...

מה שאני מנסה לעשות, כשיש לי כוח, זה לנסות לזהות מה הצורך שלא מקבל מענה ועומד מאחורי הענין. (העקרון של תקשורת מקרבת) לפעמים אני מצליחה ואז אני "מתרגמת" את הילדה או הילד לאחים שלו. נניח- "היא עכשיו עיפה וצריכה קצת זמן בשקט במיטה אחרי שכל הבוקר עשתה דברים לקראת פסח, זו הסיבה שהיא מתעצבנת מכל דבר עכשיו. אז בואו ניתן לה את הזמן" וכד'.

אם אני לא מצליחה לזהות, אני מנסה לדלות מהילדה- בשיחה שקטה רחוק משאר הילדים, ואם זה לא עובד, אז אני אומרת שתנסה לחשוב מה בעצם היא רוצה או צריכה ותבוא להגיד לי. 

הרבהפעמים זה עוזר כי אז היחדים מרגישים שרואים אותם ולא רק את הצרחות שלהם. וזה גם פותח פתח לאחים להבין אחד את השני.

כאמור- זה כשיש לי כוח.

כשאין לי כוח- הפרדת כוחות, לפעמים שולחת ילדה לסיבוב בחוץ כדי להרגע, ולפעמים מאיימת שיפסידו משהו כמו לראות סרט. 

וגם- לתת לדברים להסתדר מאליהם. זה גם קורה

השאלה איך אפשר בכלל לבודד משהו מהתחושות שלהם כשהם צורחים ומרביצים ככה...

אבל אנסה לקחת את הרעיון הזה לתשומת לבי, ולנסות לשים לב.

(וכן, מסתבר שאצל כולם רבים. למרות שעד לפני שנתיים-שלוש יכולתי לומר שאצלנו זה כמעט לא קורה!)

אני ממש שמה לב שזה משתנה אצלנו בין תקופות.

יש תקופות שהמשחקים הרבה יותר זורמים והמריבות נדירות, ויש תקופות שכל רגע מתעוררת מריבה, עד לרמה שאני לא יכול ללכת לשירותים או לברך ברכת המזון בלי שבינתיים תתעורר מריבה שתסלים מהר כי אני לא שם כדי לעזור להם לעצור.

אני חושבת שחלק מהסיבה לשוני בין תקופות כן קשור לתשומת לב שהילדים מקבלים. ככה לפחות למדתי אצל רותי דריאל.

אבל זה לא רק זה. יכולים להיות עוד גורמים שמביאים לקושי. אצלנו היתה תקופה ארוכה של מריבות סביב ההריון של הקטנה שלי, וגם אחרי הלידה. וכן השתדלתי לתת להם זמן אישי, אבל אפילו סביבו התעוררו מריבות...

אני חושבת שקודם כל צריך לזכור שהאחריות על היריבות היא לא שלנו. הילדים בוחרים לריב, והם נושאים בתוצאות. למרות שזה ממש קשה לנו לראות את זה (אמא שלי תמיד אומרת שזה עוזר לנו להבין למה ה' כל כך לא אוהב שנאת חינם. אולי זו הזדמנות בשבילנו להתפלל יותר בכוונה על אחדות בעמ"י...).

אני כן מציעה עזרה, אני כן מפרידה כשהמכות מוגזמות, אני כן משתדלת להגדיר כללים שלא יעברו גבולות עם המכות, למשל - לא לזרוק חפצים אחד על השני (ואני מדגישה שזה עבור כולם - אם מישהו עובר על הכלל אני שואלת אותו אם ככה הוא רוצה שהמריבות ייראו מעכשיו ושגם לו יעשו ככה כל פעם שכועסים עליו).

אני גם אומרת להם שבשביל מריבה צריך שניים, ואם יש מישהו שבוחר להפסיק את המריבה הוא יכול לבוא להיות לידי ואז אני אגן עליו שלא ימשיכו להרביץ לו (אבל זה דורש ממנו גם להפסיק, כמובן. כולל במילים).

ולפעמים שום דבר לא עובד. ואני משתדלת להזכיר לעצמי שב"ה שאלו הקשיים שלנו - קשיים בריאים של ילדים בריאים שמתנהגים כמו ילדים...

אהבתי את נקודות ההסתכלות שנתת (בעיקר את זו הממחישה לנו מה זו שנאת חינם שהקב"ה לא אוהב...) - לוקחת אותן אליי, כדי לחוש קצת יותר רוגע בקשר למריבות.

הבוקר ב"ה (אולי סגולת הפורום?) הם ממש מתנהגים יפה זה עם זה! עוזרים זה לזה במצגות במחשב, מתחלקים יפה בחטיפים שנקנו הבוקר, ובאופן כללי שלווים ורגועים. ברוך ה'! מקווה שזה יחזיק מעמד גם כששני הקטנים יחזרו...

גם אצלי פעם הם היו ממש חברים טובים.

ואז באיזשהו שלב (לדעת בעיקר סביב הקורונה) התחילו מריבות, ולאט לאט זה הפך לבלתי נסבל מבחינתי, למרות ש"זה קורה במשפחות הכי טובות".

והתחלנו לפני חצי שנה טיפול משפחתי. זה כלל גם טיפול אישי שלי, גם טיפול זוגי (בעיקר סביב נקודות בהורות שלנו), ועכשיו אנחנו בטיפול משפחתי כולל. ולא ייאמן כמה שהמצב השתפר!!! נניח, אם לפני חצי שנה לא היתה סעודת שבת שלא נגמרה באחד מהילדים שעוזב את השולחן בכעס או בבכי- השבת אחרי האוכל ארבעת הגדולים נשארו לדבר יחד בסלון, ואז החליטו לפתוח משחק קאטן משותף. ב"ה ממש רואים תוצאות, ואמנם עדיין יש ריבים- אבל זה לא היריבויות, העקיצות ועם עוצמות הרגש הנוראיות שהיו כאן לפני.

בגדול מאוד מה שהמטפלת שלנו אומרת, זה שכשילד נמצא בסערה רגשית- בין אם לבד ובין עם מול אחד האחים- צריך לדבר אל "הפצע" שלו. ולכל ילד יש "פצע" אחר- אחד מרגיש לא ראוי לאהבה, אחד שלא מקבלים אותו כמו שהוא, אחד שהוא לא מוערך...  נניח שיש ילד שמרגיש שלא מעריכים את מה שהוא עושה. ואז הוא מפרש כל תנועה (שלנו כהורים או של אחים שלו) כהוכחה לזה שלא מעריכים אותו. אבל אם בתוך הסערה הרגשית שלו נדאג להראות לו הערכה כלפי הדברים שהוא כן עושה- הפצע לאט לאט יתרפא, במקום לגדול. ואמנם זה מאוד קשה ומורכב כהורים- אבל מדהים כמה שזה מרגיע גם את הפיצוץ באותו הרגע, וגם את האווירה בבית בכלל (ובעיקר- את הנפש של כל אחד מבני המשפחה ).

ולפעמים גם לאותו ילד יש כמה פצעים. ולכל ילד יש את הדרך הנכונה להצליח לגעת לו בלב. וב"ה שמצאנו מטפלת מדהימה שעזרה לנו לזהות פצעים של הילדים (ושל עצמנו) ואת הדרך לדבר איתם. אבל אולי זה אפשרי לעשות ברמה כזו או אחרת גם לבד בבית- ולכן כתבתי.

(אצלנו בקורונה דווקא היה מושלם מהבחינה הזו! לכן אני לא מבינה מה קרה עכשיו...)

איך בעצם עובד טיפול משפחתי? מי בפועל נפגש עם המטפלת? ואיך השאר מוכנים "להקשיב"?

לוקחת את הנקודות שכתבת לתשומת לבי ומקווה להצליח ליישם...

בהתחלה אני נפגשתי איתה בערך חודש וחצי לבד. ואח"כ בעלי הצטרף. ואחר כך היו כמה פגישות שלו לבד איתה. ועוד פגישות זוגיות.

ואז התחלנו להביא גם את הילדים- לפעמים לבד, לפעמים אחד מאיתנו עם אחד מהילדים, פעם אחת גם כל המשפחה יחד (מגיל חמש ומעלה...).

זה ממש משתנה, לפי הרצון והצרכים שעולים תוך כדי. אני כן מרגישה שבגדול אני זו ש'מחזיקה' את הטיפול ומתייעצת עם המטפלת כל פעם בהחלטה מי יגיע בפעם הבאה. 

בתוך הטיפול עצמו, זה קצת כמו טיפול זוגי- הילדים קצת כלואים בסיטואציה ולכן הם כן מקשיבים (היא גם עושה איתם פסיכודרמה שמכריחה אותם לראות את הצד השני). 

הקושי הגדול יותר שנתקלנו בו הוא הקושי להיפתח ולדבר על מקומות כואבים. לכן אני ממש שמחה שזכינו במטפלת הזו.

ובכל מקרה, היא כל הזמן אמרה לי שגם אם רק אדם אחד במשפחה משנה את דפוסי ההתנהגות שלו- כולם משתנים ומזיזים את עצמם. תחשבי כמו שנולד תינוק חדש- ואיך כל המשפחה משתנה. ככה יקרה גם אם רק את כאמא תעשי שינוי. כשאין פתולוגיות עמוקות, אנשים יגיבו להתנהגות חדשה בצורה חדשה, וככה אפשר ממש ליצור שינוי.

אם מתאים לך לכתוב לי באישי את שמה של המטפלת - אשמח, ונשקול אם זה באמת מתאים לנו.

תודה!

שזה בסדר לריב. כשהם רבים אני אומרת: מותר לאחים לריב, גם אני רבתי עם אחים שלי כשהייתי ילדה והיום אנחנו חברים הכי טובים.

ב. לא כדאי להתערב במריבות. להתרחק פיזית אם אפשר

ג. הכי חשוב- למצוא את הרגעים (אפילו הכי קטנים) שהם מראים אהבה/ משחקים יפה ואת זה להעצים! לומר ידעתי שתצליחו להשלים, אתם אחים טובים ןכד'

באמת ניסיתי קצת לעשות את זה בימים האחרונים, ועדאי שאתחזק בזה עוד.

בקשר לסעיף א' - הבעיה העיקרית שלי שהם נגררים לאלימות פיזית ומילולית, וזה לא מרגיש לי בסדר בכלל...

אנסה להתרחק, כמו שהצעת בסעיף ב'...

תודה רבה!

הרבה פעמים כשאני רואה שכל דבר קטן מתסיס את ההית, זה לעשות זמן איכות של 1:1 עם הילדים.

זו יכולה להיות גם חצי שעה עם כל ילד.

מאתגר בערב חג, אבל אולי שווה לנסות במהלך החג- אולי זה יעזור..

ובימים אלה זה קצת התמוסס... אולי זה באמת קשור...

(או שפשוט קשור לזה שהם נמצאים כל שעות היממה זה עם זה, שלא כמו תמיד...)

או תצאי איתה לטיול?

אפשר גם לקנות לה ערכת איפור (של ילדות) או ללכת איתה לסדנת שוקולד, סדנת פיסול, נגרות או משהו דומה.

או כלי נגינה שקל ללמוד לבד איך לנגן עליו.

מה שאת חושבת שהיא תתחבר אליו.

אני אדם שכלתן (לקח לי הרבה שנים להבין שזה ממש סבבה ולא להילחם בשכל! שככה אני וזה לא סותר חלומות או חשיבה יצירתית... נקודה למחשבה)

אני מציירת וסורגת וזה עוזר לי להתחבר לעצמי, ואני מאוד אוהבת את זה. אבל זה בא ממני, אף אחד לא אמר לי שאני צריכה להשתחרר מהשכל (חוץ מאשר אני לעצמי).

אני חושבת שאם אתן הולכות לסדנה והיא אוהבת את זה, כדאי לקנות לה חומרים להמשך, שהיא תוכל ליצור בעצמה.

של ציור (משהו ממש מומלץ, לא מנסיון שלי אבל מנסיון מהסביבה)

אפיה

וראיתי גם ספר שמקבלים איתו אביזרים ללמוד איך עושים תסרוקות (אם יש לה אחיות צעירות)

אם תרצי המלצה לאחד מהם כתבי לי בפרטי

כתבה את זה מישהי בשם רבקה גולדברג

יש לה 3 ספרים

* תסרוקות לכולן א

* תסרוקות לכולן ב

* תסרוקות ברגע

שמעתי משכנה  שלי שהבת שלה בתיכון מרוצה מזה ממש

אבל אף פעם לא ראיתי את הספר

מאמינה שתמצאי מידע באינטרנט 

עד 20 ש"ח? 50 ש"ח? 100 ש"ח?

קניתי לבת שלי יומן משותף לאמא ובת, שעולה 100 ש"ח (אם אני זוכרת נכון) - קוראים לו ילדה של אמא (תגגלי). משהו מתוק ממש, עם מקום למכתב מהאמא לבת ומהבת לאמא, עם שאלות מנחות וציורים ומדבקות מתוקים.

אבל אם זה מדי יקר, אפשר גם להכין משהו כזה לבד (בתכנון שלי לעשות את זה עם הילדים האחרים מתישהו) - לקנות מחברת פשוטה וכל מיני אביזרים לקישוט (טפטים, ניירות יפים, וואשי-טייפ, מדבקות "יהלומים", טושים צבעוניים, מדבקות חמודות), ואז לקשט יפה את המחברת ולכתוב עליה את שמותיכן (או רק את שמה), ולייחד עט מיוחד בשביל זה (אפשר לקשט גם אותו), ולקבוע זמנים להתכתבות ביניכן. אפשר גם לעשות את הקישוט ביחד, כפעילות משותפת ומעצימה.

לדעתי מחברת כזו יכולה לעזור באמת לשחרר את מה שיושב על הלב...

מקווה שקלעתי. את נשמעת אמא נהדרת!

שינחה אותך בדיוק, לפי הנתונים שלך.

ממה צריך לפחד?

אמירה/ פעולה שלך. לא תמיד מה שאנחנו חושבים או אומרים פועל לטובתינו בבימ"ש.

עורך דין מהתחום ידע להנחות אותך...

היא בטח הולכת לישון שעה-שעתיים אחריהם.

להגיד לה שהיא צריכה להתארגן עד לשעה מסויימת עם מקלחת וארוחת ערב, ואז היא יכולה לצפות.

אולי יעניין אותה גם שעשועוני טלוויזיה של חידונים ושאלות טריוויה כאלו... ואז זה גם קצר יותר

באיזה תדירות היית נותנת לה לעשות את זה?

(אני זוכרת נכון שאת לא מדברת מניסיון?)

יש לי רק בת 4

זה תלוי בתדירות הצפייה שלכם בבית, בכמה זמן מסך את מרשה ורוצה...

יש מישהי שתרשה כל יום, מישהי פעם בשבוע, למישהי יתאים פעם בחודש. זה ממש תלוי בך...

(ד''א, בלי קשר, אני חושבת שהבקשה שלה יכולה לזמן שיח על מה מתאים לראות ומה לא, מה אנחנו רוצים להכניס לנו לעולם תוכן ואילו דברים עדיף להשאיר בחוץ ...)

כשהקטנים ישנים. אבל הם לא בכיתה ה', יותר בחטיבה-תיכון.

יש סרטים ארוכים שאני מראה גם לילדי היסודי. נגיד בימי שישי.

מדי פעם מוצאת אחד שנראה לי בסדר ואז חורשים עליו...

גם הילדים שבגן מצטרפים. בעבר לא הרשיתי להם להצטרף אבל מתישהו זה כבר נהיה קשה מדי ליישום...

אבל בד''כ זה עדיין סרטים מצויירים או סרטי ילדים של פעם. לא סדרות חדשות. (קופה ראשית זה למבוגרים לא?).

נגיד מרי פופינס, עליסה בארץ הפלאות, פו הדב, המומינים, נילס, הורטון, מכוניות. כל מני כאלו.

בלי קשר נראה לי אפשרי שיהיה לה זמן אח''צ לסדרה שמתאימה יותר לגיל שלה. והקטנים ידעו שזה לא בשבילם. למרות שאולי זה קצת קשה ליישום.

משהו לילדים אבל לא לממש קטנים

נגיד פעם בעבר הגדולים שלי אהבו לראות גלילאו (בחינוכית) או ארתור (אבל אח''כ העונות הבאות נהיו לא משהו...) או מרתה מדברת

בכל מקרה מדובר אצלנו בסרטים דתיים, אבל יש סרטים שמיועדים רק לילדים בוגרים כי הקטנים יפחדו מהם.

אבל אין הרבה כאלה מלכתחילה... אז פעם אחת שבאמת הגדולים רצו לראות סרט מסוים שלא מתאים לקטנים, הם צפו בו אחרי שהם הלכו לישון. זה לא היה מוצלח מאוד, כי הקטנים קינאו... אז לא הייתי עושה את זה יותר מדי פעמים.

עם הבת הגדולה צפיתי פעם ביום שישי (בסרט חרדי באנגלית, של בנות), כי רק היא נמצאת בבקרים בימי שישי, אז זה היה מושלם. באמת כדאי שנעשה את זה שוב מתיהו בקרוב, אחרי פסח, כשיהיו ימי שישי ארוכים בלי הכנות לפסח... אבל זה באמת מתאים רק כשהבת באולפנה ולא לומדת בימי שישי. אולי תאמרי לבת שלך שבעתיד תוכלו לעשות את זה בע"ה...

בהצלחה בהחלטות שלכם ❤️

אנחנו עורכים 'ערב סרט' משפחתי וחגיגי בחגים הארוכים (סוכות, חנוכה ופסח). משיגים מקרן ויושבים לצפות ביחד עם פופקורן והכל.

ואז זה מאפשר לילדים לטעום קצת את העניין, אבל בלי להגזים ועם פיקוח ונוכחות שלנו.

לפעמים אנחנו מתפצלים- בעלי רואה עם הגדולים, ואני עם הקטנים בחדר אחר כדי שלא יהיה להם מפחיד מדי.

אבל הגדולים באמת (16 ו-17), כבר רואים סרטים גם אצל חברים וכבר אין לי יכולת פיקוח עליהם, רק שיח על מה מתאים בעיני ומה לא. בלי אכיפה.

של רצים למשנה. יש להם אתר ויש גם ביוטיוב. של הרב יוסף צבי רימון. ממה שראיתי זה ממש מעניין ילדים בגילאים האלה...

לגבי תדירות, אולי פעם בשבוע? 

כלומר - פרקטית זה באמת היה עוזר לו ללכת לישון מהר יותר. אבל זה סוג של בריחה מההתמודדות מול הקושי שעולה לו, וגם נותן לו סוג של פרס על החוסר אחריות שלו, ועל ההתעקשות שלו לא לוותר על השיעורים למרות שאמרתי לו שזו לא שעה לש"ב 

מה רוצים ממנו.

ההצעה לסייע לו היתה היתה כדי לסיים מהר את העניין, כי, כפי שכתבת, הוא בכה והתעקש.  

ולמחרת, בזמן רגוע, יושבים ומדברים על האירוע, את אומרת לו שזו אחריות שלו להכין את שיעורי הבית, חוזרת ומזכירה לו ששאלת אותו האם יש שיעורי בית, ובכל זאת שכח להכין משהו.

מודיעה שאבא ואת, הפעם ויתרנו לך אך לא נוותר שוב, גם אם זה יקרה פעם נוספת.  

("אין מענישים אלא אם מזהירים לפני כן") 

הוא קם בעייפות ולא רוצה לדחות כדי שלא יצטבר לו עוד מחר(!) -ולא כי יכעסו עליו...

רמה גבוהה ביותר של משמעת עצמית. מה שכן, אפשר לברר למה לפני זה לא קרה, אחרי מעשה.

באותו רגע הייתי נותנת לו לעשות, ואם אין מי שיעזור לו אז אין ואין מה לעשות. וגם אם מחר הוא יהיה עייף בגלל שלא ישן בזמן זה גם עניין שלו.

בעיני ה"עונש" הכי טוב זה תוצאות החיים. לתת לו ללמוד לבד את השלכות המעשים שלו. כמובן הוא קטן אז לא להיכנס בו הרבה על זה,

אבל לאט לאט להעביר את אחריות התוצאות אליו.

והוא נשמע ילד באמת מקסים.

נ.ב

שווה לשאול למה הוא כל כך לחוץ משיעורי בית, נותנים להם הרבה ש.ב בדרך כלל? הוא לא עומד בקצב?

או שהלחץ היה קשור לעייפות?

ולדעתי זה ילמד אותו להיות אחראי יותר בפעם הבאה.

גם אני עושה כך, אבל מודה שלא נתקלתי בעקשנויות ברמה כזו... (כן בבכי ובכעס)

אם אנחנו כל פעם שעושה טעות נננסה לעזור לו ולגונן עליו.

הילד לא עשה שיעורי בית למרות שהזכרת לו? אוקי זו טעות שלו. תני לו ללמוד מזה.

בערב כשרוצה להכין צריך להיות ברורים ולאמר לו שאמצע הלילה זה זמן לישון ונשאר לו 2 אפשריות או באמת לקום מוקדם ממש או לא להכין וללמוד מזה לפעם הבאה לעשות מיד שחוזרים מבית ספר.

זהו. בלי דרמות. בלי כעסים או תסכולים.

להכתיב לו את השיעורים בית? ואי ואי עוד מעט כבר נלך לבית ספר בשבילם וזהו. 

אני גם חושבת שלעשות שיעורי בית בשעה מאוחרת זה גם סוג של 'לשלם' על הטעות שלו. הוא לא נהנה לעשות ככה שיעורי בית, והוא גם ראה שאנחנו לא פנויים לעזור לו בשלב כזה. אז זה שנתנו לו לעשות לא פגע בלמידה שלו המקרה.

אחלה ממש. מגיע תוך יומיים-שלושה.

יש גם חולצות וחצאיות בעודפים שלהם באתר שיוצא ממש זול.

יש שם בעיקר בגדים חגיגיים, אבל לא רק. והוא זול למדי.

גם לפטרול יש אתר, אפשר להסתכל שם.

לפארטי גם היה פעם אתר, וגם הוא זול. צריך לבדוק אם עדיין קיים.

ואם את רוצה לנסות בחנויות פיזיות - אז תחפשי איפה יש באזורך לידר. זו החנות שאני בעיקר קונה בה...

בהצלחה!

אם אני זוכרת נכון.

(בדיעבד לא הייתי מזמינה משם לבת הנערה שלי, כי הסתבר שהבגדים לא ממש התאימו לה. אבל לילדות זה בסדר.)

די פתרתן לי את החולצות. באמת מגוון שלא ידעתי על קיומו!

למישהי יש נסיון עם חצאיות ארוכות? כי זה באמת מורכב...

שמעתי על פטרול אבל המגוון שם לא הספיק לי. אם מישהי מכירה עוד אתרים מאד מאד אשמח לשמוע!

דגמים וצבעים.

ולקייוי יש עכשיו חברת בת-אידישקייט שמותאמת יותר לציבור החרדי... שם תמצאי גם את כל הנ"ל

אצלנו זה קצת עבר עם הגיל - ואני לא בטוחה שזה טוב, כי אולי היא קלטה שאני לא אוהבת לשמוע אותה...

מציעה לומר לה בכנות: "מתוקה, אני ממש אוהבת לשמוע את הסיפורים שלך, אבל יש זמנים שקצת קשה לי להקשיב. מה דעתך שנסכם על זמן מסוים בכל יום לשיתוף על היום שעבר/על מה שאת רוצה? למשל, עשר דקות לפני השינה. ככה אהיה יותר פנויה להקשיב לך באמת וליהנות מהסיפורים שלך."

מקווה שזה יעזור...

יש ילדות כאלה. לא רק בגיל הזה. פעם חשבתי על הבת שלי שאיזה מסכן יהיה בעלה שהיא תדבר בלי סוף והוא ישתגע 😆

אבל בסופו של דבר הן מתבגרות וקצת יותר קולטות את הסביבה. אצלינו גם אחותה של הדברנית היתה מתחרפנת מהדיבור הבלתי פוסק (בגיל יותר גדול) והיתה אומרת לה את מה שאני השתדלתי מאוד לא להגיד כדי לא להעליב. הן באותו חדר וזה ממש חירפן את הגדולה כל הפטפטת הזאת. אבל זה גרם לגדולה שהיא פחות משתפת מטיבעה ללמוד לדבר והקשיב ואת הקטנה יותר זה מלמד להתאפק קצת ולתמצת יותר את הדברים. בסופו של דבר שתיהן הרוויחו. לי זה גרם גם לחשוב על בעלי שצריך לסבול את הדיבורים שלי. הוא לא אדם שאוהב לשוחח שיחות ארוכות, בפרט לא שיח רגשי, זה מאוד קשה לו. אבל הוא נשוי אז זה מחייב אותו להקשיב מידי פעם לאישתו ולבנות שלו... הוא למד עם השנים להקשיב, אבל זה עדיין קשה לו. אז חשבתי על ההתמודדות שלו וזה עזר לי לפתח קצת יותר סבלנות לבת שלי.  לאט לאט היא הורידה את המינון של הסיפורים. הרבה פעמים ביקשתי ממנה לא לספר לי מה עובר על החברות שלה אלא רק מה שנוגע אליה כי היא זאת שחשובה לי. ולפעמים אמרתי שאני עייפה/ לא פנויה נפשית להקשיב/ עסוקה מאוד ואשמח לשמוע בהזדמנות אחרת. היא היתה מתעצבנת שאף פעם אין לי זמן, מה שלא היה נכון, אבל כך היא הרגישה וזה גרם לי לרגשות אשמה קצת. אבל מה לעשות. יש גבול למה שאנחנו יכולות להכיל. ונראה לי שבהריון יש עוד פחות סבלנות...

אולי יש איזה סבתא שנורא תשמח שהנכדה תתקשר מידי פעם ותשתף אותה בחייה? או איזה חברה שעברה דירה או בת דודה  בקיצור אנשים אחרים שישמחו להקשיב לה מידי פעם. ויהיה לה כיף לדבר איתם.

אולי תעברי את זה לזמן צהריים שאת פחות עייפה? אוטומטי שאנחנו עייפים הכל יותר קשה..

לגבי הבן אולי תעשי זמן אישי כדרך אגב? זאת אומרת לשטוף כלים ביחד ולדבר/להכין אוכל ולדבר או קיפול כביסה או כל דבר

ולגבי הבת, שוב, לתפוס זמן ביום שאת יותר פנויה נפשית להכיל אותה..

(ואז גם לגרום להם להגיע למיטה יותר בנחת ובשמחה לא שזה עוזר...)

בכל אופן, הגדולים לא נמצאים בכלל בצהריים, אז זה לא יעזור איתם...

אתמול כן התאמצתי לעשות את זה איתם - להפתעתי הבן די זרם (בעיקר שיתף אותי בסוגיה שלמד), והבת חזרה ממש מאוחר אז השיתוף באמת היה קצר (אחרי שכבר הספקתי להתארגן לשינה), והוא היה גם באמת חשוב...

הלוואי שאצליח להמשיך. בעיקר להתגבר על העייפות שלי...

תודה!

את יכולה לאורך היום להתעניין, לשאול, לדבר איתם

ואז סיכום היום יהיה יותר קליל ולא שצריך למצוא מה לדבר כי הם כבר התרגלו לשוחח איתך..

לא מכירה אותך ואת המשפחה אז לא יודעת אם זה מתאים

סתם העלתי רעיון, קחי בעירבוו מוגבל ;)

מה שאת אומרת זה האידאלי, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לזה... (אם רואה משהו חריג אז כמובן מתעניינת, אבל סתם כך לא... צריכה פניות לזה ולא מצליחה להשחיל את זה סתם ככה...)

האמת שהם גם נהנים מכך שמוקדש להם זמן אישי מוגדר, אז אולי זה דווקא טוב...

אפשר משחק קצר?

את משתפת גם כן? זה גם יכול לפתוח פתח לשיתוף.

שלוקח יותר זמן, אז מי שמתארגן מהר לשינה מספיק גם את זה. אבל נראה לי שיש מעלה בשיתוף בדיבור, כי אז אפשר באמת לשמוע מה עבר על הילד...

בכל אופן, אהבתי את הרעיון של לשתף גם כן. אולי באמת זה יפתח קצת את הבן הגדול שלי...

אבל מצד שני מתבגרים גם סוטים מההנחיות...

ואני יודעת כמה קשה בשעות מאוחרות כשאת רק רוצה להיות במיטה ופתאום צריך לגייס כוחות נפש להקשבה, לאמפתיה וכו'. 

לכן נראה לי שבמקום לוותר לגמרי פשוט עדיף להעביר את זה לפעם בשבוע, למשל. ליום שבו הם כן נמצאים בזמן שאת מסוגלת להקשיב, אולי שבת אפילו.

גם פעם בשבוע זה משמעותי

(שאנחנו לא מספיק מתמידים בו...)

רק שזה יהיה מכוון לשיתוף ולא לדברים אחרים.

אשתדל בע"ה...

תודה!

כל הכבוד

קודם כל, כל הכבוד. ממש. עשיתי את זה פעם, זה דורש, מאתגר, אבל מתגמל.

נראה לי המתבגרים לא צריכים זמן יומי. זה יכול להעיק. הם בעיקר צריכים להרגיש שהערוץ פתוח והם יכולים לגשת מתי שצריך. ואת זה את עושה בעצם כשאת מדברת איתם שהם קטנים, והם מתרגלים לשיח..

אל תעמיסי על עצמך יותר ממה שאת מסוגלת, אחרת זה יגמר מהר מאד.. זה קשה מאד לפנות מקום בנפש לשיח עם מתבגר כשעייפים..

בהצלחה גדולה!

האמת שאני מרגישה שהבת שלי כן הייתה שמחה לשתף אותי יום-יום, אבל לאט-לאט היא קצת נסגרת... בין אם כי נכנסה עמוק לגיל ההתבגרות ("ומה אמא הקשישה שלי כבר תבין") ובין אם כי היא קלטה שקשה לי לשמוע הרבה דיבורים ופטפוטים (כבר כשהייתי נערה סלדתי קצת מהבנות שנוהגות לפטפט בלי הפסקה, למרות שזה באמת טבעי בגיל ההתבגרות)...

לכן רציתי "לחזור בתשובה" בנושא...

ועם הבן, שגם כך לא משתף מעצמו (מאז ומתמיד), חשבתי לעצמי שחשוב עוד יותר לדאוג שיהיה לו זמן שיתוף.

אבל אולי באמת זה לא עד כדי כך נצרך, ואני צריכה לתת להם לזרום עם מה שהם רוצים. השאלה איך אבהיר להם שיש להם ערוץ פתוח לשיחה איתי. כי לצערי רק לאחרונה התחלתי עם הקביעות של שיתוף יומי, וכשהם היו קטנים יותר לא היה משהו קבוע כזה...

מצטרפת להמלצות לזמן אישי "לא רשמי" תוך כדי משהו.

חוצמזה, לא הייתי נצמדת מבחינת התוכן דווקא לסיכום של היום.

אם הוא רוצה להריץ בדיחות, אדרבה. תזרמי איתו על זה.

הוא יתרגל שיש איזה זמן עם אמא, והיא זורמת איתו (יכול להיות שזה מחפה על מבוכה, מה כבר יש לדבר עם אמא, ואם את זורמת על זה המבוכה תרד וגם דיבורים אמיתיים יגיעו בשלב כלשהו).

כן אפשר להגיד מפורשות, אם יש משהו שתרצה לשתף אנחנו כאן בשבילך, זהו בלי לחפור על זה...

וגם לשתף קצת מהצד שלך, מה היה לך היום, זה יכול להיות גם אנקדוטה קטנה, או משהו שהזכיר לך אותו, שהוא ירגיש שיש הדדיות ואת לא מנסה "לחלוב" אותו שזה עוד יותר מרתיע.

צריכה קצת לשנות כיוון מחשבה... (באופן כללי אני פחות מסתדרת עם בדיחות ברצף, אז זה קצת קשה לי... אבל זו הדרך שלו לתקשר, אז אני צריכה לזרום)

ובאמת אני צריכה לשתף אותו/אותם מעצמי...

שגיל שנתיים זה בקטנה לעומת מה שמחכה לנו בגיל 15....

פיו, שה' יתן לנו כוח וסבלנות

גם בן השלוש שלי תופס אחוז ניכר מהאנרגיה שלי, בזכות העקשנות והבררנות הלא תיאמן שלו.

ובכל זאת, המתבגרות לוקחות הרבה יותר אנרגיה נפשית...

שחשבתי עליו, יותר ככיוון כללי.

אני לא יודעת אם מנחת ההורים זו מישהי שעובדת איתך באופן אישי, או ששמעת הרצאה כללית.

אם זו מישהי שעובדת איתך באופן אישי, הייתי מעלה את ההתלבטות הזו בפניה.

ואם זו הרצאה כללית, הייתי חושבת על זה קצת אחרת.

למה אני אומרת את זה?

כי אני חושבת שלהתייעץ זה נהדר, וכהורים אנחנו באמת הרבה פעמים צריכים הכוונה. אבל בסוף בסוף, מה שהופך אותנו להורים שאנחנו זה מי שאנחנו. ובתוך כל השיטות, וההמלצות חשוב שנמצא את הדרך שמביאה אותנו. ילדים מזהים זיוף, הם מזהים אם אנחנו עושים משהו כאילוץ או מרצון.

זה לא אומר שלא צריך להתאמץ, ממש לא. אבל אפשר לקחת עקרונות חשובים (זמן אישי), ולחשוב איך אנחנו מיישמים אותם בצורה שמתאימה לנו ולאופי שלנו.

אין לי עדיין מתבגרים, אז אני לא אומרת מניסיון בתחום הזה. אבל אם ניקח לדוגמה את ה"משימה" שהבאת. זו משימה שהיא כלי, נכון? המטרה היא ליצור שיח פתוח מול הילדים, לבנות בהם ביטחון, לחזק קשר, או כל מטרה אחרת שתגדירי.

שיחה יזומה באופן הזה היא כלי להשיג את זה, אבל היא לא הדרך היחידה. וזה בסדר גם אם תבחרי לך דרך קצת שונה להגיע לזה, גם אם היא לא בדיוק מה שהמנחה אמרה.

להתקשר לדבר איתם?

אולי כמב דקות לפנו השינה או כשהם מגיעים של איך היה היום? אפילו על קפה?

מוכר לגמרי שבשעות שהם חוזרים כבר לא ממש בקשב...

אז אפשר להגידר את זה שוקו עם אמא עד שנגמר השוקו

או לצרף אותם אלייך למשימה כלשהי שאת עושה לפני השינה,

נניח לאפס את המטבח, או להכין אוכל לילדים.

יש משהו מחבר בלעשות דברים ידח, וכשזה תוך כדי שיחה זה בכלל נחמד.

מניחה שעדיף בפניות מלאה, כשאפשר, אבל בימים שלא נראה לי שזו גם יכולה להיות אופציה.

או בבקר אם במקרה זה אפשרי למרות שקשה להאמין...

עוד אופציה זה לעשות איתם זמן ארוך יותר במרוכז כל כמה ימים.

נניח אם יש יום שהם חוזרים מוקדם, וסביב שבת.

כן חשוב לשים לב בעיני שדברים קורים בטוב ובכיף ולא במלחמה בעצמך ובמציאות, אחרת זה עלול ליצור נזק ולעבור די מהר..

בימים האחרונים כן השתדלתי מדי פעם גם לדבר איתם (אבל באחת הפעמים כשהבת שלי סיפרה בפרוטרוט על היום שעבר עליה היא אמרה פתאום, "אני בטח משעממת אותך", כי פיהקתי... באמת הייתי עייפה...)

אבל לפחות עם הבן שלי הגעתי פעם אחת לפריצת דרך בדיבור שלו, והוא באמת שיתף משהו משמעותי,  גם אם בקצרה...

אני חושבת שהרעיון הוא לתפוס הזדמנויות לזה, ולא להכריח את עצמי לעשות זאת כל יום... ואז לא אתעייף מדי מזה, אני מקווה...

ואולי כדי למנוע פגיעה מהבת תגידי לה שבשעה הזאת את כבר ממש עייפה,

אבל את תשמחי לשמוע מה שעובר עליה ככל שתצליחי במצבך העייף...

וב"ה כשאת כבר קוצרת פירות עם הבן.

לאט לאט דברים כאלה כשהם מתגמלים יוכלו להיהפך לחלק טבעי מהקשר בלי לעשות אותם מתוכננים בע"ה

ומקווה בע"ה שאצליח לראות עוד פירות איתו ועם שניהם ועם כל השאר...

תודה!

מוסיפה עוד תגובה. לעניין תוצאות ופירות

זה דבר שלא תמיד רואים בו תוצאות. פחות מתחברת למונחים שהזכרת.

אני חושבת שיש תנועתיות של גלים בקשר אבל זרימה ונביעה תמידית קיימים

אפילו בין הורה ביולוגי שלא גידל את בנו יש קשר רגשי רוחני וקשר דם

קל וחומר אמא משקיעה כמוך ומסורה שזה קשר בלתי ניתק

בחרי את הדרך שמתאימה לך ולילדיך

גם את הזמן שמתאים לכם. בין אם זו שבת

או בבוקר או בדרך לגן

גם אם השיתוף קצר או פחות איכותי בגלל הפרעות

הוא עדיין שיתוף.

אפשר לקנות פנקסי אמא לכולם

וכל אחד כותב בו במהלך היום . דברים משמעותייפ

או לקטנים לומר להם לצייר

הבת שלי בת 2 התאבלה על בלון וציירה חוט ועיגול

ומאד עזר לה להביע מה עבר עליה

לק"י

הם גם לא חייבים לדעת שהשם השני חדש.

ואולי ירגיע אותך שהשם השני קיים, ופחות תרגישי צורך לקרוא בשני השמות כל היום.

לגלות שם חדש.

ודבר נוסף שאני לא הייתי רוצה 2 שמות בשבילי. מנסה להבין איך מסתדרים עם זה. פשוט לא רוצה להקשות עליה.

פעם (לפני החתונה) הסתייגתי מאוד משני שמות... מאוד מאוד.

ואיכשהו יצא שנתנו כך לכל הילדים שלנו 2 שמות, ואני ממש ממש מרוצה מהשמות שבחרנו... 

לק"י

לרוב קוראים רק בשם הראשון.

לפעמים בשניהם- בעיקר כשרוצים להיות "חמורים" או דרמטיים😅

ואנחנו לא מעט פעמים קוראים בשני השמות. ולא, לא כשאנחנו כועסים או משהו.. 

וכשגדלה יותר הוריה הגיעו למסקנה (אולי בהתייעצות עם רב) שהוא לא שם טוב. אז הם הוסיפו לה עוד שם, ואחרי תקופה הפסיקו לקרוא לה בשם הראשון ורק השם החדש נותר.

היא הייתה בערך בת שלוש או ארבע כשהוסיפו לה את השם החדש. עד שנכנסה לכיתה א', כמדומני, נשאר רק השם החדש.

החברות זרמו עם זה מצוין...

וצחקו עלי  

באיזה שהוא שלב הורדתי לשם אחד וזה התקבל בטבעיות (השם השני)

יש לי ילדים עם שתי שמות כי הנבואה נדנדה לי אבל קוראים להם רק בשם אחד.

איך ילדה בגן חובה תקבל את השינוי שמוסיפים לה או משנים לה לגמרי? זו לא טראומה? לא רוצה לפגוע בה.

שייך בכלל לשנות לגמרי? השם שלה נחשב שם טוב.

אך זה ממש מעיק עלי משהיא נולדה. ולא יכולה להשלים עם זה.

כשקראתי לה  הערב בשם הנוסף היא ענתה לי. ובסדר עם זה. קצת מתעלמת מהשינוי. אומרת לי "אמא אני אוהבת אותך. מה שאת רוצה". אבל אמרה שבגן תתבייש משינוי שיוסיפו.

הייתי מוסיפה, ולא מחליפה לגמריי

ואם את רוצה שגם בגן יקראו לה בשם החדש ולא רק בבית אז שתחלק בגן ממתקים או משהו כזה לרגל השינוי.

שזה יהיה טבעי ומשמח, ולא משהו משונה ומביך עבורה

תחשבי על זה כמו זבד הבת.

תזמיני את המשפחה הקרובה, תהיי החלטית שככה החלטתם מבחינת השם, וזהו.

עדיף ככה מלהתחיל להסביר מליון פעמים לכולם.

הילדה תשמח, כמו מסיבת יום הולדת קטנה, וכל העניין יצבע בצבעים חיוביים ומשמחים יותר

אן אליוט

ובגן בשם אחד (הישן).

היא פותחת קורס אחרי פסח.

היא מדהימה ממש!

והקורס מקיף ועם גישה של קשר והקשבה לילד יחד עם גבולות ברורים דווקא מתוך הקשר

אנחנו ממש מרגישים שינוי בבית.

זה קורס דיגיטלי עם ליווי אישי צמוד במייל ו3 מפגשים פרטניים בזום ועוד כמה קבוצתיים בזום.

לק"י

בפורום הו"ל בתור יועצת שינה/ גמילה.

יפה....