לבת שלי, בא לי לפנק אותה ממש אבל התקציב לא גדול.
אין לה איזה תחביב מיוחד, או משהו שהיא ממש רוצה..
מחפשת משהו קצת לעזור לה להשתחרר, היא מאוד שכלתנית, מחשבת הכל, דואגת מה יגידו. ב"ה שמחה וחברותית, אבל כן הייתי רוצה לשחרר אותה מכל המחשבות שלה.
אולי איזו סדנה או פעילות נחמדה.
אשמח להמלצות
או תצאי איתה לטיול?
אפשר גם לקנות לה ערכת איפור (של ילדות) או ללכת איתה לסדנת שוקולד, סדנת פיסול, נגרות או משהו דומה.
או כלי נגינה שקל ללמוד לבד איך לנגן עליו.
מה שאת חושבת שהיא תתחבר אליו.
אני אדם שכלתן (לקח לי הרבה שנים להבין שזה ממש סבבה ולא להילחם בשכל! שככה אני וזה לא סותר חלומות או חשיבה יצירתית... נקודה למחשבה)
אני מציירת וסורגת וזה עוזר לי להתחבר לעצמי, ואני מאוד אוהבת את זה. אבל זה בא ממני, אף אחד לא אמר לי שאני צריכה להשתחרר מהשכל (חוץ מאשר אני לעצמי).
אני חושבת שאם אתן הולכות לסדנה והיא אוהבת את זה, כדאי לקנות לה חומרים להמשך, שהיא תוכל ליצור בעצמה.
של ציור (משהו ממש מומלץ, לא מנסיון שלי אבל מנסיון מהסביבה)
אפיה
וראיתי גם ספר שמקבלים איתו אביזרים ללמוד איך עושים תסרוקות (אם יש לה אחיות צעירות)
אם תרצי המלצה לאחד מהם כתבי לי בפרטי
כתבה את זה מישהי בשם רבקה גולדברג
יש לה 3 ספרים
* תסרוקות לכולן א
* תסרוקות לכולן ב
* תסרוקות ברגע
שמעתי משכנה שלי שהבת שלה בתיכון מרוצה מזה ממש
אבל אף פעם לא ראיתי את הספר
מאמינה שתמצאי מידע באינטרנט
. ואני אומרת את זה בתור אחת בלי כישרון בכלל לדברים האלה 
)עד 20 ש"ח? 50 ש"ח? 100 ש"ח?
קניתי לבת שלי יומן משותף לאמא ובת, שעולה 100 ש"ח (אם אני זוכרת נכון) - קוראים לו ילדה של אמא (תגגלי). משהו מתוק ממש, עם מקום למכתב מהאמא לבת ומהבת לאמא, עם שאלות מנחות וציורים ומדבקות מתוקים.
אבל אם זה מדי יקר, אפשר גם להכין משהו כזה לבד (בתכנון שלי לעשות את זה עם הילדים האחרים מתישהו) - לקנות מחברת פשוטה וכל מיני אביזרים לקישוט (טפטים, ניירות יפים, וואשי-טייפ, מדבקות "יהלומים", טושים צבעוניים, מדבקות חמודות), ואז לקשט יפה את המחברת ולכתוב עליה את שמותיכן (או רק את שמה), ולייחד עט מיוחד בשביל זה (אפשר לקשט גם אותו), ולקבוע זמנים להתכתבות ביניכן. אפשר גם לעשות את הקישוט ביחד, כפעילות משותפת ומעצימה.
לדעתי מחברת כזו יכולה לעזור באמת לשחרר את מה שיושב על הלב...
מקווה שקלעתי. את נשמעת אמא נהדרת!
אשמח לשמוע ממנוסות איך לארח את הרווחה בבית באופן נעים ל2 הצדדים
מגיעה אלינו עוס סדרי דין
שינחה אותך בדיוק, לפי הנתונים שלך.
ממה צריך לפחד?
אמירה/ פעולה שלך. לא תמיד מה שאנחנו חושבים או אומרים פועל לטובתינו בבימ"ש.
עורך דין מהתחום ידע להנחות אותך...
אנחנו לפני דיון בבית דין ויש המון מריבות ומתח בלתי נסבל
יש המון חוסר וודאות.
אשמח לעיצות.
הם יוצאים למסגרות וכו'?
האם הם יודעים מה קורה?
הייתי מתווכת להם ברמה זו או אחרת בהתאם לגיל, כי הם ודאי מרגישים וקולטים שמשהו לא תקין.
מעבר לזה, אולי כדאי גם את לעצמך לדאוג לפרוק מתחים אצל חברה/אמא/ במקומות אחרים כדי שתהיי פחות טעונה בבית
אם יש סיכוי לבקש לשמור עבור הילדים על המריבות בטונים רגועים יותר או כשהם לא נמצאים.
ואולי להשתדל להמצא במינימום חיכוך.
אם הילדים שומעים מריבה לנסות לתמלל להם ולדבק איתם.
לתת להם חיבוק, להגיד שאת אוהבת אותם ולתת להם תחושה שאת כאמא (והוא כאבא) עדיין עוגן יציב עבורם גם אם הבית כבר לא..
שנפרדנו. (אני בניק חדש אבל חלק מכירות את הסיפור 😉😉)
ולגבי עיצות מאנשי מקצוע @5+
אני נמצאת מול אדם נורא מקובע ושתלטן שמבחינתו אנשי המקצוע
הם רק המלצה.
אני באמת עירבתי את העוס"יות מהרווחה
אבל מהצד שלי יש גמישות ומהצד השני התעקשות ונוקשות
ובנוסף הוא לא משלם שכירות וחשבונות. מרגישה שהוע עושה מה שבא לו
ונהנה ואני תקועה רק עם החובות, ללא זכויות.
מה זה אומר לא משלם שכירות וחשבונות?
יש לכם חשבון משותף? את מלווה ע'"י עורך דין? יכולים לחייב אותו להשתתףאיתך בהוצאות עד הגירושין באופן זמני. זא עד שייקבעו מזונות..
הוא לא צריך אנשי מקצוע - שיסתדר.. את צריכה אותם אבל כדי שיפעלו למענך למיצוי זכויות בהליך
יש לנו 2 חשבונות משותפים והוא לא נתן לי קוד גישה
והם מלאים במינוסים לפי מה שהבנתי
מלווה עי עורכת דין אבל מהסיוע. יום שני אני אמורנ להפגש איתה.
איך מחייבים?. איך זה נקרא
בנוסף ממליצה לברר מול עורכת הדין על תשלום מדור זמני, זה התשלום על מגורים ורמת החיים שאת רגילה אליה עד הגירושין, שאזנקבעים מזונות ועוד
מה יעזור לקבל גישה לחשבון?
במידה ומדובר בזוג המתגרש, עליכם לפנות אל הבנק ולעדכן במצב היחסים כמו גם לבקש שכל פעולה משמעותית שהולכת להתבצע בחשבון תדרוש חתימה ואישור של שני הצדדים. דבר נוסף, קחו בחשבון את כלל הוראות הקבע וחיובים עתידיים שישנם במסגרת החשבון ונסו להגיע להסדרים והבנה על התשלומים
החוב הוא של שניכם על המינוס
אם את רוצה לוודא שהוא לא מכניס אתכם לבור עמוק יותר - כדאי לגשת לשם. וגם, את יכולה לשלם בעצמך את החשבונות את לא צריכה אותו
-עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ב' בניסן תשפ"ד 9:27
עבר עריכה על ידי מתואמת בתאריך ב' בניסן תשפ"ד 7:53
***עבר עריכת מנהל. אין לכתוב תגובות פוגעניות בפורום.***
מכירה אותי בניק אנונימי בפורום סגור ולמטרת התייעצות ולעזרה
ללא פרטים מזהים ועם המון טשטוש כבוד חיסיון.
ואני אמונה על הכללים החזקים והשומרים של הפורום הסגור.
-
ברוך ה’ יש גט באופק
הילדים שלי מידי פעם צופים בסרטונים - של ערוץ מאיר לילדים ודברים בסגנון.
אבל הבת שלי הגדולה (כיתה ה') כבר מתחילה להשתעמם מזה, ושואלת אם היא יכולה לראות סרטים אמיתיים באורך מלא.
היא גם שאלה אם היא יכולה לראות 'קופה ראשית' (איכשהו היא ראתה חלק מזה עם חברות וחשבה שזה מעניין), אז זה אמרתי לה שפחות נראה לי מתאים (לא מכירה בעצמי, ממה ששמעתי היה נשמע לי פחות מתאים), אבל לא היה אכפת לי לתת לה לראות למשל סרטים של דיסני שאני ראיתי כילדה. אבל לא יודעת איפה ומתי להכניס את זה. אנחנו היינו רואים אצל סבא וסבתא כשהיינו באים מידי פעם. אצלנו זה לא שייך. אבל לא יודעת מתי מתאים לתת לה לראות ואיזה גבולות לשים פה.
תכלס אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה מכם. אבל אולי תכתבו איך זה אצלכם ואני אראה מה מזה יכול להתאים לנו.
היא בטח הולכת לישון שעה-שעתיים אחריהם.
להגיד לה שהיא צריכה להתארגן עד לשעה מסויימת עם מקלחת וארוחת ערב, ואז היא יכולה לצפות.
אולי יעניין אותה גם שעשועוני טלוויזיה של חידונים ושאלות טריוויה כאלו... ואז זה גם קצר יותר
באיזה תדירות היית נותנת לה לעשות את זה?
(אני זוכרת נכון שאת לא מדברת מניסיון?)
יש לי רק בת 4
זה תלוי בתדירות הצפייה שלכם בבית, בכמה זמן מסך את מרשה ורוצה...
יש מישהי שתרשה כל יום, מישהי פעם בשבוע, למישהי יתאים פעם בחודש. זה ממש תלוי בך...
(ד''א, בלי קשר, אני חושבת שהבקשה שלה יכולה לזמן שיח על מה מתאים לראות ומה לא, מה אנחנו רוצים להכניס לנו לעולם תוכן ואילו דברים עדיף להשאיר בחוץ ...)
כשהקטנים ישנים. אבל הם לא בכיתה ה', יותר בחטיבה-תיכון.
יש סרטים ארוכים שאני מראה גם לילדי היסודי. נגיד בימי שישי.
מדי פעם מוצאת אחד שנראה לי בסדר ואז חורשים עליו...
גם הילדים שבגן מצטרפים. בעבר לא הרשיתי להם להצטרף אבל מתישהו זה כבר נהיה קשה מדי ליישום...
אבל בד''כ זה עדיין סרטים מצויירים או סרטי ילדים של פעם. לא סדרות חדשות. (קופה ראשית זה למבוגרים לא?).
נגיד מרי פופינס, עליסה בארץ הפלאות, פו הדב, המומינים, נילס, הורטון, מכוניות. כל מני כאלו.
בלי קשר נראה לי אפשרי שיהיה לה זמן אח''צ לסדרה שמתאימה יותר לגיל שלה. והקטנים ידעו שזה לא בשבילם. למרות שאולי זה קצת קשה ליישום.
משהו לילדים אבל לא לממש קטנים
נגיד פעם בעבר הגדולים שלי אהבו לראות גלילאו (בחינוכית) או ארתור (אבל אח''כ העונות הבאות נהיו לא משהו...) או מרתה מדברת
בכל מקרה מדובר אצלנו בסרטים דתיים, אבל יש סרטים שמיועדים רק לילדים בוגרים כי הקטנים יפחדו מהם.
אבל אין הרבה כאלה מלכתחילה... אז פעם אחת שבאמת הגדולים רצו לראות סרט מסוים שלא מתאים לקטנים, הם צפו בו אחרי שהם הלכו לישון. זה לא היה מוצלח מאוד, כי הקטנים קינאו... אז לא הייתי עושה את זה יותר מדי פעמים.
עם הבת הגדולה צפיתי פעם ביום שישי (בסרט חרדי באנגלית, של בנות), כי רק היא נמצאת בבקרים בימי שישי, אז זה היה מושלם. באמת כדאי שנעשה את זה שוב מתיהו בקרוב, אחרי פסח, כשיהיו ימי שישי ארוכים בלי הכנות לפסח... אבל זה באמת מתאים רק כשהבת באולפנה ולא לומדת בימי שישי. אולי תאמרי לבת שלך שבעתיד תוכלו לעשות את זה בע"ה...
בהצלחה בהחלטות שלכם ❤️
אנחנו עורכים 'ערב סרט' משפחתי וחגיגי בחגים הארוכים (סוכות, חנוכה ופסח). משיגים מקרן ויושבים לצפות ביחד עם פופקורן והכל.
ואז זה מאפשר לילדים לטעום קצת את העניין, אבל בלי להגזים ועם פיקוח ונוכחות שלנו.
לפעמים אנחנו מתפצלים- בעלי רואה עם הגדולים, ואני עם הקטנים בחדר אחר כדי שלא יהיה להם מפחיד מדי.
אבל הגדולים באמת (16 ו-17), כבר רואים סרטים גם אצל חברים וכבר אין לי יכולת פיקוח עליהם, רק שיח על מה מתאים בעיני ומה לא. בלי אכיפה.
של רצים למשנה. יש להם אתר ויש גם ביוטיוב. של הרב יוסף צבי רימון. ממה שראיתי זה ממש מעניין ילדים בגילאים האלה...
לגבי תדירות, אולי פעם בשבוע?
ילד מתוק וקצת פרפקציוניסט, בכיתה ב'. לקח לו זמן להירדם, ואז ב21:50 נזכר שיש לו ש"ב בחשבון למחר.
דווקא היום שאלתי אותו אם יש שיעורים (בד"כ הוא זוכר לבד, אבל לפעמים שוכח ואז נזכר מאוחר, והיום זכרתי לשאול אותו ואמר שלא, אבל פתאום בחילה נזכר שבעצם כן...).
אמרתי לו שזו לא שעה מתאימה לעשות ש"ב, ושאני יכולה לכתוב פתק למורה ולהסביר לה מה קרה.
הוא לא מוכן לוותר, ומתעקש לעשות עכשיו.
הצעתי לקום מוקדם בבוקר ולעשות אז, אבל לא הסכים (האמת שאני לא בטוחה שזה באמת יעבוד, זה רק יוסיף לחץ לבוקר).
אני אמרתי שאני לא מוכנה שיעשה בשעה כזו ש"ב, אבל הוא התחיל לבכות ולהתעקש, אז בעלי נתן לו להוציא ולעבוד, אבל הוא כמובן עייף מידי ולא מצליח לעבוד ולהתרכז, אבל גם לא מוכן ללכת לישון כי לחוץ שמחר יוסיפו עוד ש"ב ואז יצטברו לו יותר מידי שיעורים להשלים.
בינתיים אני בחדר עם קטנטונת שלא מצליחה להירדם בגלל שיניים... אבל תוהה מה צריך לעשות - הפעם וגם באופן כללי.
כלומר - פרקטית זה באמת היה עוזר לו ללכת לישון מהר יותר. אבל זה סוג של בריחה מההתמודדות מול הקושי שעולה לו, וגם נותן לו סוג של פרס על החוסר אחריות שלו, ועל ההתעקשות שלו לא לוותר על השיעורים למרות שאמרתי לו שזו לא שעה לש"ב
מה רוצים ממנו.
ההצעה לסייע לו היתה היתה כדי לסיים מהר את העניין, כי, כפי שכתבת, הוא בכה והתעקש.
ולמחרת, בזמן רגוע, יושבים ומדברים על האירוע, את אומרת לו שזו אחריות שלו להכין את שיעורי הבית, חוזרת ומזכירה לו ששאלת אותו האם יש שיעורי בית, ובכל זאת שכח להכין משהו.
מודיעה שאבא ואת, הפעם ויתרנו לך אך לא נוותר שוב, גם אם זה יקרה פעם נוספת.
("אין מענישים אלא אם מזהירים לפני כן")
הוא קם בעייפות ולא רוצה לדחות כדי שלא יצטבר לו עוד מחר(!) -ולא כי יכעסו עליו...
רמה גבוהה ביותר של משמעת עצמית. מה שכן, אפשר לברר למה לפני זה לא קרה, אחרי מעשה.
באותו רגע הייתי נותנת לו לעשות, ואם אין מי שיעזור לו אז אין ואין מה לעשות. וגם אם מחר הוא יהיה עייף בגלל שלא ישן בזמן זה גם עניין שלו.
בעיני ה"עונש" הכי טוב זה תוצאות החיים. לתת לו ללמוד לבד את השלכות המעשים שלו. כמובן הוא קטן אז לא להיכנס בו הרבה על זה,
אבל לאט לאט להעביר את אחריות התוצאות אליו.
והוא נשמע ילד באמת מקסים.
נ.ב
שווה לשאול למה הוא כל כך לחוץ משיעורי בית, נותנים להם הרבה ש.ב בדרך כלל? הוא לא עומד בקצב?
או שהלחץ היה קשור לעייפות?
ולדעתי זה ילמד אותו להיות אחראי יותר בפעם הבאה.
גם אני עושה כך, אבל מודה שלא נתקלתי בעקשנויות ברמה כזו... (כן בבכי ובכעס)
אם אנחנו כל פעם שעושה טעות נננסה לעזור לו ולגונן עליו.
הילד לא עשה שיעורי בית למרות שהזכרת לו? אוקי זו טעות שלו. תני לו ללמוד מזה.
בערב כשרוצה להכין צריך להיות ברורים ולאמר לו שאמצע הלילה זה זמן לישון ונשאר לו 2 אפשריות או באמת לקום מוקדם ממש או לא להכין וללמוד מזה לפעם הבאה לעשות מיד שחוזרים מבית ספר.
זהו. בלי דרמות. בלי כעסים או תסכולים.
להכתיב לו את השיעורים בית? ואי ואי עוד מעט כבר נלך לבית ספר בשבילם וזהו.
אני גם חושבת שלעשות שיעורי בית בשעה מאוחרת זה גם סוג של 'לשלם' על הטעות שלו. הוא לא נהנה לעשות ככה שיעורי בית, והוא גם ראה שאנחנו לא פנויים לעזור לו בשלב כזה. אז זה שנתנו לו לעשות לא פגע בלמידה שלו המקרה.
מצד אחד
הבן שלי בן 18 לומד בישיבה ולא מתכוון להתגייס. ובעלי לא שרת בצבא.
מצד שני
הייתי שמחה אם הם היו משרתים בצבא
מצד שלישי
יש לי קרובות משפחה חרדיות (מיינסטרים) שעובדות בצבא כאזרחיות בצוות נשי בלבד ועוד קרוב שמשרת כחייל בצוות גברי בלבד ללא מדים.
זה מביא אותי למסקנה פשוטה: כשהצבא רוצה לגייס חרדים וחרדיות הוא עושה את ההתאמות הנדרשות ומגייס ללא צורך בחקיקה.
מצד רביעי
המלחמה, אי שוויון בנטל ונסיונות החקיקה
ואני תוהה
למה הצבא לא מתאים את כל היחידות לחרדים אלא רק חלק קטן?
ככה הוא גורם לאי גיוס, לחוסר בכוח אדם, לאי שוויון ולקרע בעם.
היי, יודעים איפה אפשר לקנות ברשת בגדים צנועים לקיץ לילדות?
אני רוצה להקפיד עם הילדה על שלושת רבעי וחצאית ארוכה. גיל גן חובה.
אשמח לנסיונכם...
אחלה ממש. מגיע תוך יומיים-שלושה.
יש גם חולצות וחצאיות בעודפים שלהם באתר שיוצא ממש זול.
יש שם בעיקר בגדים חגיגיים, אבל לא רק. והוא זול למדי.
גם לפטרול יש אתר, אפשר להסתכל שם.
לפארטי גם היה פעם אתר, וגם הוא זול. צריך לבדוק אם עדיין קיים.
ואם את רוצה לנסות בחנויות פיזיות - אז תחפשי איפה יש באזורך לידר. זו החנות שאני בעיקר קונה בה...
בהצלחה!
אם אני זוכרת נכון.
(בדיעבד לא הייתי מזמינה משם לבת הנערה שלי, כי הסתבר שהבגדים לא ממש התאימו לה. אבל לילדות זה בסדר.)
די פתרתן לי את החולצות. באמת מגוון שלא ידעתי על קיומו!
למישהי יש נסיון עם חצאיות ארוכות? כי זה באמת מורכב...
שמעתי על פטרול אבל המגוון שם לא הספיק לי. אם מישהי מכירה עוד אתרים מאד מאד אשמח לשמוע!
דגמים וצבעים.
ולקייוי יש עכשיו חברת בת-אידישקייט שמותאמת יותר לציבור החרדי... שם תמצאי גם את כל הנ"ל
הצילו! פשוט לא עומדת בזה!
היא בכיתה ה', ילדה פטפטנית בקטע אחר. מדברת מלאאאא.
כל סיפור מפרטת לפירטי פרטים😖
אני יודעת שזה ברכה שהיא רוצה לדבר ולשתף. אבל זה פשוט מעיק עלי!!
אני ממש בעד לעשות זמן איכות, וגם עושה, אבל איתה יותר קשה.
יש כל מיני דברים שהיה יכול להיות ממש כיף לקחת אותה, הופעות וכו'... אבל רק המחשבה על נסיעה ארוכה איתה באוטו מוציאה אותי מדעתי.
אני עכשיו אחרי רבע שעה (או יותר) של שטיפת כלים, והיא פשוט כל הזמן הזה עמדה לי ולא מפסיקה לדבר!!!!!!
לא מספיק מתחרפנת משטיפת כלים עם בטן הריונית, גם חפירה בצד.
מזל שיש שירותים לברוח לשם.
אוף. אני נשמעת אמא רעה.
פשוט זה מצב שכ"כ כ"כ קשה לי איתו. ואולי הגעתי עכשיו לקצה.
אצלנו זה קצת עבר עם הגיל - ואני לא בטוחה שזה טוב, כי אולי היא קלטה שאני לא אוהבת לשמוע אותה... 
מציעה לומר לה בכנות: "מתוקה, אני ממש אוהבת לשמוע את הסיפורים שלך, אבל יש זמנים שקצת קשה לי להקשיב. מה דעתך שנסכם על זמן מסוים בכל יום לשיתוף על היום שעבר/על מה שאת רוצה? למשל, עשר דקות לפני השינה. ככה אהיה יותר פנויה להקשיב לך באמת וליהנות מהסיפורים שלך."
מקווה שזה יעזור...
יש ילדות כאלה. לא רק בגיל הזה. פעם חשבתי על הבת שלי שאיזה מסכן יהיה בעלה שהיא תדבר בלי סוף והוא ישתגע 😆
אבל בסופו של דבר הן מתבגרות וקצת יותר קולטות את הסביבה. אצלינו גם אחותה של הדברנית היתה מתחרפנת מהדיבור הבלתי פוסק (בגיל יותר גדול) והיתה אומרת לה את מה שאני השתדלתי מאוד לא להגיד כדי לא להעליב. הן באותו חדר וזה ממש חירפן את הגדולה כל הפטפטת הזאת. אבל זה גרם לגדולה שהיא פחות משתפת מטיבעה ללמוד לדבר והקשיב ואת הקטנה יותר זה מלמד להתאפק קצת ולתמצת יותר את הדברים. בסופו של דבר שתיהן הרוויחו. לי זה גרם גם לחשוב על בעלי שצריך לסבול את הדיבורים שלי. הוא לא אדם שאוהב לשוחח שיחות ארוכות, בפרט לא שיח רגשי, זה מאוד קשה לו. אבל הוא נשוי אז זה מחייב אותו להקשיב מידי פעם לאישתו ולבנות שלו... הוא למד עם השנים להקשיב, אבל זה עדיין קשה לו. אז חשבתי על ההתמודדות שלו וזה עזר לי לפתח קצת יותר סבלנות לבת שלי. לאט לאט היא הורידה את המינון של הסיפורים. הרבה פעמים ביקשתי ממנה לא לספר לי מה עובר על החברות שלה אלא רק מה שנוגע אליה כי היא זאת שחשובה לי. ולפעמים אמרתי שאני עייפה/ לא פנויה נפשית להקשיב/ עסוקה מאוד ואשמח לשמוע בהזדמנות אחרת. היא היתה מתעצבנת שאף פעם אין לי זמן, מה שלא היה נכון, אבל כך היא הרגישה וזה גרם לי לרגשות אשמה קצת. אבל מה לעשות. יש גבול למה שאנחנו יכולות להכיל. ונראה לי שבהריון יש עוד פחות סבלנות...
אולי יש איזה סבתא שנורא תשמח שהנכדה תתקשר מידי פעם ותשתף אותה בחייה? או איזה חברה שעברה דירה או בת דודה בקיצור אנשים אחרים שישמחו להקשיב לה מידי פעם. ויהיה לה כיף לדבר איתם.
לאחרונה, לפי המלצת מנחת הורים, התחלתי לעשות זמן אישי יומי עם כל אחד מהילדים - כמה דקות לפני השינה שבהן הילד משתף אותי במה שעבר עליו היום. ואם יש זמן - אז גם עושים זמן אישי "רגיל" של משחק וכדומה ביחד.
ב"ה זה הולך טוב, מי משתף יותר ומי פחות - אבל כולם משתפים פעולה (חוץ מהקטנה שלא יודעת לדבר, כמובן).
הבעיה היא עם שני הגדולים -
קודם כול, הם חוזרים מאוחר, בזמן שאני כבר לא מסוגלת להיות בקשב...
ושנית - האופי שלהם פחות מאפשר את זה...
הבן הגדול - בקושי אוהב לדבר על עצמו. בטח שלא בהזמנה מראש. וגם אם נענה לשיחה - הוא לא באמת ישתף, אלא רק יזרוק בדיחות...
הבת הגדולה - בדיוק הפוך... אם אפתח לה את הפתח לשיתוף, הוא ממש לא יארך כמה דקות...
אז מה עושים עם זה?
כרגע ויתרתי על הזמן האישי איתם, אבל חבל לי... במיוחד אחרי שראיתי כמה אני לומדת על החיים של הילדים האחרים בזכות השיתופים האלה (מתפדחת לומר שהיו דברים בלימודים שלהם, למשל, שפספסתי לפני כן 🙈). וגם באמת חשוב שיהיה ערוץ שיחה עם כל הילדים, במיוחד בגיל ההתבגרות...
אחרי כל החפירה הזו 🙈 - אולי למישהי יש עצה איך לפתור את הדילמה?
אולי תעברי את זה לזמן צהריים שאת פחות עייפה? אוטומטי שאנחנו עייפים הכל יותר קשה..
לגבי הבן אולי תעשי זמן אישי כדרך אגב? זאת אומרת לשטוף כלים ביחד ולדבר/להכין אוכל ולדבר או קיפול כביסה או כל דבר
ולגבי הבת, שוב, לתפוס זמן ביום שאת יותר פנויה נפשית להכיל אותה..
(ואז גם לגרום להם להגיע למיטה יותר בנחת ובשמחה 
לא שזה עוזר...)
בכל אופן, הגדולים לא נמצאים בכלל בצהריים, אז זה לא יעזור איתם...
אתמול כן התאמצתי לעשות את זה איתם - להפתעתי הבן די זרם (בעיקר שיתף אותי בסוגיה שלמד), והבת חזרה ממש מאוחר אז השיתוף באמת היה קצר (אחרי שכבר הספקתי להתארגן לשינה), והוא היה גם באמת חשוב...
הלוואי שאצליח להמשיך. בעיקר להתגבר על העייפות שלי...
תודה!
את יכולה לאורך היום להתעניין, לשאול, לדבר איתם
ואז סיכום היום יהיה יותר קליל ולא שצריך למצוא מה לדבר כי הם כבר התרגלו לשוחח איתך..
לא מכירה אותך ואת המשפחה אז לא יודעת אם זה מתאים
סתם העלתי רעיון, קחי בעירבוו מוגבל ;)
מה שאת אומרת זה האידאלי, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לזה... (אם רואה משהו חריג אז כמובן מתעניינת, אבל סתם כך לא... צריכה פניות לזה ולא מצליחה להשחיל את זה סתם ככה...)
האמת שהם גם נהנים מכך שמוקדש להם זמן אישי מוגדר, אז אולי זה דווקא טוב...
אפשר משחק קצר?
את משתפת גם כן? זה גם יכול לפתוח פתח לשיתוף.
שלוקח יותר זמן, אז מי שמתארגן מהר לשינה מספיק גם את זה. אבל נראה לי שיש מעלה בשיתוף בדיבור, כי אז אפשר באמת לשמוע מה עבר על הילד...
בכל אופן, אהבתי את הרעיון של לשתף גם כן. אולי באמת זה יפתח קצת את הבן הגדול שלי...
אבל מצד שני מתבגרים גם סוטים מההנחיות...
ואני יודעת כמה קשה בשעות מאוחרות כשאת רק רוצה להיות במיטה ופתאום צריך לגייס כוחות נפש להקשבה, לאמפתיה וכו'.
לכן נראה לי שבמקום לוותר לגמרי פשוט עדיף להעביר את זה לפעם בשבוע, למשל. ליום שבו הם כן נמצאים בזמן שאת מסוגלת להקשיב, אולי שבת אפילו.
גם פעם בשבוע זה משמעותי
(שאנחנו לא מספיק מתמידים בו...)
רק שזה יהיה מכוון לשיתוף ולא לדברים אחרים.
אשתדל בע"ה...
תודה!
כל הכבוד
קודם כל, כל הכבוד. ממש. עשיתי את זה פעם, זה דורש, מאתגר, אבל מתגמל.
נראה לי המתבגרים לא צריכים זמן יומי. זה יכול להעיק. הם בעיקר צריכים להרגיש שהערוץ פתוח והם יכולים לגשת מתי שצריך. ואת זה את עושה בעצם כשאת מדברת איתם שהם קטנים, והם מתרגלים לשיח..
אל תעמיסי על עצמך יותר ממה שאת מסוגלת, אחרת זה יגמר מהר מאד.. זה קשה מאד לפנות מקום בנפש לשיח עם מתבגר כשעייפים..
בהצלחה גדולה!
האמת שאני מרגישה שהבת שלי כן הייתה שמחה לשתף אותי יום-יום, אבל לאט-לאט היא קצת נסגרת... בין אם כי נכנסה עמוק לגיל ההתבגרות ("ומה אמא הקשישה שלי כבר תבין") ובין אם כי היא קלטה שקשה לי לשמוע הרבה דיבורים ופטפוטים (כבר כשהייתי נערה סלדתי קצת מהבנות שנוהגות לפטפט בלי הפסקה, למרות שזה באמת טבעי בגיל ההתבגרות)...
לכן רציתי "לחזור בתשובה" בנושא...
ועם הבן, שגם כך לא משתף מעצמו (מאז ומתמיד), חשבתי לעצמי שחשוב עוד יותר לדאוג שיהיה לו זמן שיתוף.
אבל אולי באמת זה לא עד כדי כך נצרך, ואני צריכה לתת להם לזרום עם מה שהם רוצים. השאלה איך אבהיר להם שיש להם ערוץ פתוח לשיחה איתי. כי לצערי רק לאחרונה התחלתי עם הקביעות של שיתוף יומי, וכשהם היו קטנים יותר לא היה משהו קבוע כזה...
מצטרפת להמלצות לזמן אישי "לא רשמי" תוך כדי משהו.
חוצמזה, לא הייתי נצמדת מבחינת התוכן דווקא לסיכום של היום.
אם הוא רוצה להריץ בדיחות, אדרבה. תזרמי איתו על זה.
הוא יתרגל שיש איזה זמן עם אמא, והיא זורמת איתו (יכול להיות שזה מחפה על מבוכה, מה כבר יש לדבר עם אמא, ואם את זורמת על זה המבוכה תרד וגם דיבורים אמיתיים יגיעו בשלב כלשהו).
כן אפשר להגיד מפורשות, אם יש משהו שתרצה לשתף אנחנו כאן בשבילך, זהו בלי לחפור על זה...
וגם לשתף קצת מהצד שלך, מה היה לך היום, זה יכול להיות גם אנקדוטה קטנה, או משהו שהזכיר לך אותו, שהוא ירגיש שיש הדדיות ואת לא מנסה "לחלוב" אותו שזה עוד יותר מרתיע.
צריכה קצת לשנות כיוון מחשבה... (באופן כללי אני פחות מסתדרת עם בדיחות ברצף, אז זה קצת קשה לי... אבל זו הדרך שלו לתקשר, אז אני צריכה לזרום)
ובאמת אני צריכה לשתף אותו/אותם מעצמי...
שגיל שנתיים זה בקטנה לעומת מה שמחכה לנו בגיל 15....
פיו, שה' יתן לנו כוח וסבלנות
גם בן השלוש שלי תופס אחוז ניכר מהאנרגיה שלי, בזכות העקשנות והבררנות הלא תיאמן שלו.
ובכל זאת, המתבגרות לוקחות הרבה יותר אנרגיה נפשית...
(אם כי יש לי שני בנים שעוד רגע נחשבים מתבגרים, והם בהחלט מתחילים להראות את זה... כנראה שסתם זכיתי ששני המתבגרים הראשונים שלי הם מתבגרים נוחים 😉♥️)שחשבתי עליו, יותר ככיוון כללי.
אני לא יודעת אם מנחת ההורים זו מישהי שעובדת איתך באופן אישי, או ששמעת הרצאה כללית.
אם זו מישהי שעובדת איתך באופן אישי, הייתי מעלה את ההתלבטות הזו בפניה.
ואם זו הרצאה כללית, הייתי חושבת על זה קצת אחרת.
למה אני אומרת את זה?
כי אני חושבת שלהתייעץ זה נהדר, וכהורים אנחנו באמת הרבה פעמים צריכים הכוונה. אבל בסוף בסוף, מה שהופך אותנו להורים שאנחנו זה מי שאנחנו. ובתוך כל השיטות, וההמלצות חשוב שנמצא את הדרך שמביאה אותנו. ילדים מזהים זיוף, הם מזהים אם אנחנו עושים משהו כאילוץ או מרצון.
זה לא אומר שלא צריך להתאמץ, ממש לא. אבל אפשר לקחת עקרונות חשובים (זמן אישי), ולחשוב איך אנחנו מיישמים אותם בצורה שמתאימה לנו ולאופי שלנו.
אין לי עדיין מתבגרים, אז אני לא אומרת מניסיון בתחום הזה. אבל אם ניקח לדוגמה את ה"משימה" שהבאת. זו משימה שהיא כלי, נכון? המטרה היא ליצור שיח פתוח מול הילדים, לבנות בהם ביטחון, לחזק קשר, או כל מטרה אחרת שתגדירי.
שיחה יזומה באופן הזה היא כלי להשיג את זה, אבל היא לא הדרך היחידה. וזה בסדר גם אם תבחרי לך דרך קצת שונה להגיע לזה, גם אם היא לא בדיוק מה שהמנחה אמרה.
להתקשר לדבר איתם?
אולי כמב דקות לפנו השינה או כשהם מגיעים של איך היה היום? אפילו על קפה?
מוכר לגמרי שבשעות שהם חוזרים כבר לא ממש בקשב...
אז אפשר להגידר את זה שוקו עם אמא עד שנגמר השוקו
או לצרף אותם אלייך למשימה כלשהי שאת עושה לפני השינה,
נניח לאפס את המטבח, או להכין אוכל לילדים.
יש משהו מחבר בלעשות דברים ידח, וכשזה תוך כדי שיחה זה בכלל נחמד.
מניחה שעדיף בפניות מלאה, כשאפשר, אבל בימים שלא נראה לי שזו גם יכולה להיות אופציה.
או בבקר אם במקרה זה אפשרי למרות שקשה להאמין...
עוד אופציה זה לעשות איתם זמן ארוך יותר במרוכז כל כמה ימים.
נניח אם יש יום שהם חוזרים מוקדם, וסביב שבת.
כן חשוב לשים לב בעיני שדברים קורים בטוב ובכיף ולא במלחמה בעצמך ובמציאות, אחרת זה עלול ליצור נזק ולעבור די מהר..
בימים האחרונים כן השתדלתי מדי פעם גם לדבר איתם (אבל באחת הפעמים כשהבת שלי סיפרה בפרוטרוט על היום שעבר עליה היא אמרה פתאום, "אני בטח משעממת אותך", כי פיהקתי... באמת הייתי עייפה...)
אבל לפחות עם הבן שלי הגעתי פעם אחת לפריצת דרך בדיבור שלו, והוא באמת שיתף משהו משמעותי, גם אם בקצרה...
אני חושבת שהרעיון הוא לתפוס הזדמנויות לזה, ולא להכריח את עצמי לעשות זאת כל יום... ואז לא אתעייף מדי מזה, אני מקווה...
ואולי כדי למנוע פגיעה מהבת תגידי לה שבשעה הזאת את כבר ממש עייפה,
אבל את תשמחי לשמוע מה שעובר עליה ככל שתצליחי במצבך העייף...
וב"ה כשאת כבר קוצרת פירות עם הבן.
לאט לאט דברים כאלה כשהם מתגמלים יוכלו להיהפך לחלק טבעי מהקשר בלי לעשות אותם מתוכננים בע"ה
ומקווה בע"ה שאצליח לראות עוד פירות איתו ועם שניהם ועם כל השאר...
תודה!
מוסיפה עוד תגובה. לעניין תוצאות ופירות
זה דבר שלא תמיד רואים בו תוצאות. פחות מתחברת למונחים שהזכרת.
אני חושבת שיש תנועתיות של גלים בקשר אבל זרימה ונביעה תמידית קיימים
אפילו בין הורה ביולוגי שלא גידל את בנו יש קשר רגשי רוחני וקשר דם
קל וחומר אמא משקיעה כמוך ומסורה שזה קשר בלתי ניתק
בחרי את הדרך שמתאימה לך ולילדיך
גם את הזמן שמתאים לכם. בין אם זו שבת
או בבוקר או בדרך לגן
גם אם השיתוף קצר או פחות איכותי בגלל הפרעות
הוא עדיין שיתוף.
אפשר לקנות פנקסי אמא לכולם
וכל אחד כותב בו במהלך היום . דברים משמעותייפ
או לקטנים לומר להם לצייר
הבת שלי בת 2 התאבלה על בלון וציירה חוט ועיגול
ומאד עזר לה להביע מה עבר עליה
אולי באמת ניישם אותו...התייעצות מי שמבינה בגלולות. לקחתי גלולות עשו לי ממש דימומים למשך שבועיים והפסקתי. עכשיו אחרי שבוע ללא הגלולות הפסיק הדימום.
יש לי מה לעשות הפסק טהרה? או שאני אמורה לקבל מחזור?
לק"י
הם גם לא חייבים לדעת שהשם השני חדש.
ואולי ירגיע אותך שהשם השני קיים, ופחות תרגישי צורך לקרוא בשני השמות כל היום.
לגלות שם חדש.
ודבר נוסף שאני לא הייתי רוצה 2 שמות בשבילי. מנסה להבין איך מסתדרים עם זה. פשוט לא רוצה להקשות עליה.
פעם (לפני החתונה) הסתייגתי מאוד משני שמות... מאוד מאוד.
ואיכשהו יצא שנתנו כך לכל הילדים שלנו 2 שמות, ואני ממש ממש מרוצה מהשמות שבחרנו...
לק"י
לרוב קוראים רק בשם הראשון.
לפעמים בשניהם- בעיקר כשרוצים להיות "חמורים" או דרמטיים😅
ואנחנו לא מעט פעמים קוראים בשני השמות. ולא, לא כשאנחנו כועסים או משהו..
וכשגדלה יותר הוריה הגיעו למסקנה (אולי בהתייעצות עם רב) שהוא לא שם טוב. אז הם הוסיפו לה עוד שם, ואחרי תקופה הפסיקו לקרוא לה בשם הראשון ורק השם החדש נותר.
היא הייתה בערך בת שלוש או ארבע כשהוסיפו לה את השם החדש. עד שנכנסה לכיתה א', כמדומני, נשאר רק השם החדש.
החברות זרמו עם זה מצוין...
וצחקו עלי 
באיזה שהוא שלב הורדתי לשם אחד וזה התקבל בטבעיות (השם השני)
יש לי ילדים עם שתי שמות כי הנבואה נדנדה לי אבל קוראים להם רק בשם אחד.
איך ילדה בגן חובה תקבל את השינוי שמוסיפים לה או משנים לה לגמרי? זו לא טראומה? לא רוצה לפגוע בה.
שייך בכלל לשנות לגמרי? השם שלה נחשב שם טוב.
אך זה ממש מעיק עלי משהיא נולדה. ולא יכולה להשלים עם זה.
כשקראתי לה הערב בשם הנוסף היא ענתה לי. ובסדר עם זה. קצת מתעלמת מהשינוי. אומרת לי "אמא אני אוהבת אותך. מה שאת רוצה". אבל אמרה שבגן תתבייש משינוי שיוסיפו.
הייתי מוסיפה, ולא מחליפה לגמריי
ואם את רוצה שגם בגן יקראו לה בשם החדש ולא רק בבית אז שתחלק בגן ממתקים או משהו כזה לרגל השינוי.
שזה יהיה טבעי ומשמח, ולא משהו משונה ומביך עבורה
תחשבי על זה כמו זבד הבת.
תזמיני את המשפחה הקרובה, תהיי החלטית שככה החלטתם מבחינת השם, וזהו.
עדיף ככה מלהתחיל להסביר מליון פעמים לכולם.
הילדה תשמח, כמו מסיבת יום הולדת קטנה, וכל העניין יצבע בצבעים חיוביים ומשמחים יותר
אן אליוט
ובגן בשם אחד (הישן).
מחפשת המלצה לקורס הורות
מישהי טובה ++
נראה לי לא משנה המיקום אם יש גם בזום.
אשמח ממש להמלצות
היא פותחת קורס אחרי פסח.
היא מדהימה ממש!
והקורס מקיף ועם גישה של קשר והקשבה לילד יחד עם גבולות ברורים דווקא מתוך הקשר
אנחנו ממש מרגישים שינוי בבית.
זה קורס דיגיטלי עם ליווי אישי צמוד במייל ו3 מפגשים פרטניים בזום ועוד כמה קבוצתיים בזום.
לק"י
בפורום הו"ל בתור יועצת שינה/ גמילה.
יפה....
אם לא התנסית בתוכנה קודם כדאי שהפעם הראשונה תהיה עם הדרכה והסבר.
שאת מכניסה ל-word ועליהם כותבת את נוסח ההזמנה.
אפשרות שנייה - לשלם סכום סמלי לנערה שבקיאה בקנווה, שהיא תעצב לכם...
ומשנים שמות ותאריכים בעזרת InkScape
תבניות להורדה
Bar & Bat Mitzvah Invitation Templates (Free) | Greetings Island
מה אתן אומרות? תמיד יש ילדים משקיעים יותר וילדים מביאים סוכרית טופי , יש גם עניין כספי אצל חלק ממשפחות וכל זה גורם לעוגמת נפש.
אחת הבנות שלי אמרה שהיא לא רואה בפתק השקעה , היא לעשות עשר כאלו בחמש דקות. מצד שני יש משפחות מקדישות לעניין חמש שקל מתוך עקרון , ואין שם יותר מדי אפשרויות להביא משהו...
לק"י
ולהגביל בסכום עדיין נותן מגוון.
נניח פעמיים בשבוע להביא משהו עד 5 שקלים.
אם בתור אמא אפשר להכין שלט גדול לענק ולתלות על דלת הכיתה מבחוץ
או להכין פופקורן ביתי ולהביא בצורה יפה
או שאת שואלת כי הבת שלך מקבלת דברים "לא שווים"?
שלחו מכתב להורים
שבגלל שבגיל יסודי גמד וענק מתמקד יותר במה אני מקבל מאשר במה אני נותן - אין גמד וענק בבית הספר.
מסכימה ממש עם האמירה והגישה החינוכית.
אצל אחד מהילדים המורה הגבילה לפעמיים בשבוע (סהכ להביא 4 פעמים)
ולא יותר מ5 שח כל פעם.
אבל ההשוואות שזה יוצר הן באמת מתישות
ואם כבר משחקים, למרות שהילדה חושבת שפתק זה לא שווה צריך להסביר שוב ושוב שהעיקר הכוונה, ושכל משפחה והסטנדרטים שלה וכו' אין מה לעשות בסוף היא תגדל ותבין
והיו 'כללים'-
יום אחד לכתוב בכתב סתרים
יום אחד בגימטריה
יום אחד לכתוב לילדה משהו בראשי תיבות של השם שלה.
ממש חמוד!
וגם אם בת לא קבלה מכתב כי הגמדית שכחה- זה לא היה היסטרי, כי זה 'רק' מכתב. ולא ממתק או הפתעה שממש חשובה להן בגיל הזה...
בדיוק מה מצופה (נניח אצלנו יכולים לומר
חטיף קטן וממתק כמו ופל, או משהו כזה, ועד איזה סכום
, ובאיזה ימים בדיוק, וכן מה מצופה בפתק המצורף, אפשר אפילו להגדיר פעם חידה פעם בדיחה וכן הלאה)
אני תמיד מתלבטת לגבי גמד וענק אם זה לא יוצר יותר מפחי נפש משמחה,
כי תמיד יהיו פערים ואכזבות לפחות לחלק מהאנשים..
בעיני באופן עקרוני לא נכון להוציא על זה הרבה כסף, הרעיון הוא לקרב ולחבר
ולא לגרום לאנשים עומס הוצאות כשגם ככה יש לא מעט כאלה שזה כבד עליהם
ממהרים נורא, והסבלנות לשטויות של הילדים פוקעת תוך שניות...
בכללי מרגישה שהם לא שמים על הגבולות שאנחנו מציבים...
הגדולה בכיינה על זה שצוחקים עליה על משהו בבית ספר
זו שאחריה שכנראה עם קשב וריכוז בקושי הצליחה להתארגן... כל פעם ריחפה בעולם אחר בשלבי ההתארגנות
הבינוני שיחק עם משחת השיניים....
רק התינוק היה חמוד...
ממש חטפתי עצבים והרגשתי שמבחינתי שיישארו בבית ואני אלך לעבודה!
כמובן שזה היה ברגע של התפוצצות... אבל השורף בלב לא עובר לי... כואב לי על בוקר כזה ושכולנו מתחילים ככה את היום!
מקווה שנרגעת מהבוקר
בס״ד
כל היום, ובמידה מסוימת במשך כמה ימים אפילו 😔.
אני מנסה להוריד את מה שהיה אצלנו למסקנות מעשיות אבל לא הכל קל לישום או ישים בכלל (מילואים וכו׳). עדיין בהתבוננות על הדברים ובתפילה חרישית לשיפור.
חיבוק גדול!!!
מבינה אותך מאד מאד מאד ❤️
והכי חשוב (בעיניי) לא לאבד תקווה ביכולת שלנו להגיע למציאות טובה יותר.
שוב חיבוק.
בדרך כלל אפילו דבר או שניים מכל הרשימה הזאת יכול לעשות לנו רע בלב..
ובטח רצף שכזה, ממש טבעי להרגיש רע מזה.
הדרך הכי נכונה להתמודד בעיני היא ללמוד לעבוד עם הרגשות שזה מעלה בנו,
מרוויחים מזה גם לב נקי, וגם פניות לילדים, כשלא מרגישים צורך
להתיז לאיפשהו את כל העצבים וזה יוצא עליהם
יש דברים שמתקדמים חיובי, אני מרגישה יותר טוב
עם הילדים יש התקדמויות, לא מרחיבה כאן כדי למנוע זיהוי
דברים לא קלים קורים אבל לאט אני מוצאת פתרונות ומסדרת את מה שצריך כדי להתחיל שגרה חדשה.
הזוגיות
קשה כל כך
ברמה שמתיש אותי כבר לחיות איתו
הוא בסדר אבל כמו גבר
מתכחש לרגשות, מתכחש לעצמו, ולא יכול לראות איך זה משפיע על יו, עלי, על הילדים
גם כשהפסיכיאורית ילדים אומרת לו את זה
זה לא עוזר
הזוגיות שואבת לי אנרגיה. עכשיו זה היה ככה גם קודם המלחמה אבל לא באותה רמה
אני כבר כמה שנים חיה בנפרד מבחינה רגשית. אין ציפיות אין אכזבות. יש לי החיים שלי. כל עוד הוא מפרנס הכל טוב.
אני לא אתגרש כי הילדים וכי לא חסר לי הרפתקאות בחיים. אין לי בעיה לחיות לידו אני לא סובלת.
בזמן האחרון קצת קשה לי להיות איתו פיזית. אני מרגישה שאני עושה אתת זה בשביל הילדים ואני משקרת לו. תבינו אני טיפוס כנה והקשרים שלי בדרך כלל כנים. הוא לא רוצה כנות במובן מסויים, זה מערער את ההכחשות שלו.ואחרי כמה שנים שניסיתי לאט ליצור כנות ולא עבד לי, אז אני כבר זורמת עם היחסים האלה ככה. מצאתי שיש בזה משהו נוח.
אבל בזמן האחרון אני לא לגמרי מצליחה כי זה לא אני לחיות ככה בשקר פנימי.
מה לא עשיתי כדי לבקש טיפול זוגי. כבר אמרתי כמה פעמים בחיים שלנו שזה יגיע לגירושין בסוף. הוא לא מוכן.
אני בטיפול פסיכולוגי אישי.
אבל נמאססססססס לי
נמאססססס
לקחת אחריות על הכל לבד!!!!!!!!!!
אני רוצה את החיים שלי
אני רוצה לפרוח, לחיות, לשמוח, לעוף
ונמאס לי שהוא עוצר אותי
נמאס לי להתחבא ממנו, להסתיר דברים בחיים שלי כי הוא לא יאהב אותם וזה ישפיע לו על הצצברוח וכל הבית יושפע
אני עושה הכל כדי שיהיה לו טוב ולכולם יהיה טוב
ואז לילדים תהיה בריאות נפשית יולדות טובה
ובאלי להגיד למישהו שאני מוותרת על הזוגיות וחיה בה בשביל הילדים ומשחקת משחק שהוא לא ידע את זה כי אם הוא ידע, הבית יתפרק מוקדם מדי ממה שאני חושבת שנכון לילדים.
ולמה כל הגברים ככה חסרי אחריות ולא יודעים לתקשר עם אישה ולא מוכנים לקחת אחריות על זה. יש כמה נדירים שכן. חשבתי שהוא יהיה מהנדירים כשהתחתנו אבל ממש לא. מסרב. מסרב. לא לוק אחרות לא על זוגיות ולא על הורות.
ל
לאחרונה חושבת על המסר שאני מעבירה לילדים שלי. ואני חושבת שלבנות אני אגיד, שיש גברים נדירים, הרוב לא, תתחתני תביאי ילדים תהני ממה שכן טוב , ואין שום רע להתגרש בגיל מאוחר ולחיות לבד בכיף.
זה מסר עד כדי כך גרוע?
אני יודעת שזה נשמע רע אבל תאמינו לי אני אישה רגילה...
1. אני לא בטוחה שזה כל כך נכון המחשבה שלטובת הילדים אני אשאר בזוגיות הזו ואהיה כבויה. זה גם משהו שהילדים מרגישים, גם אם אין להם מילים להגיד את זה, וזה משפיע להם מאוד על החיים. זה משדר אמירה כזו כמו שכתבת בסוף והיא לא אמירה מעודדת או מכניסה אור לחיים, ואני חושבת שזה ממש אמור להיות חלק מהקיום שלנו כאן- שיהיה לנו טוב ושמח.
2. אין גבול לתסכול שזה גורם, להרגיש שאת עובדת כבר שנים, ושום דבר לא זז. זה פשוט מייסר ומרגיש כל כך לא פייר. הלואי שהיה לי משהו חיובי להגיד על זה, הכי טוב שאני מוצאת זה- חיבוק ממני על התחושה הקשה. אוף.
3. הוא שמח כשאת שמחה? עצוב לו כשאת עצובה והוא מרגיש צורך לעודד אותך? את לא צריכה לענות ע"ג הפורום. אם כן, בעיני עוד יש תקוה, וצריך למצוא את הנק' שמעוררת אצלו את ההבנה שעצוב לך ברמה שאת לא מוכנה להמשיך במציאות הנתונה. אבל בעיני גבר שלא אכפת לו מהנ"ל זה באמת כבר סוג של חסר סיכוי. ואם המצב הוא שהוא באמת אדיש, אז אולי טוב תעשו אם תיפרדו כבר עכשיו. מגיעה לך אהבה, מגיע לך ולילדים להכיר מערכת יחסים שהיא משמחת את השותפים בה.
4. את כל כך גיבורה וישרה ומתוקה, ואני רוצה לחבק אותך
לא עצוב כשאני עצובה ובטח לא מנסה לעשות משהו בנידון
זה ממש נקודה חשובה.
הוא מאמין באופן עקרוני שזה יעבור לי גם אם הוא לא יתייחס ולכן הוא לא מתייחס.
זו אמירה. זו החלטה שלו. זו תפיסת עולם שלו.
הוא אומר שיש לי מצבי רוח ואין טעם להתייחס אליהם כי הם גם ככה ישתנו מעצמם.
אין טעם לדבר ואין טעם להיות שם בשבילי כי גם ככה הכל יעבור מעצמו (כאילו מעצמו.... אני פשוט אעבור הכל לבד. ואטפל במה שצריך לבד.)
נגיד גם עם הילדים
השבוע ראינו שיפור ניכר במצב הרגשי של אחד הילדים.
תגובת בעלי "את רואה זה עובר לבד"
כן בטח לבד!!!!!! כמה עבדתי על זה!!!!!!!
לא יודעת כמה הוא שמח שאני שמחה. לפעמים הוא מכבה אותי בכוונה והוא לא יודע להסביר למה
נגיד יש לי מצב רוח טוב, הוא בלי כוונה מוריד. וכשאני מראה לו שזה מה שהוא עושה, הוא לא מבין את עצמו.
אז אני לא שמחה מדי לידו בכללי כי זה סתם יצור מתח.
נגיד מוזיקה אני לא מפעילה לידו. הוא יכבה אותה. לפעמים הוא גם יגיד "את יודעת שאני לא אוהב".
ביום שישי החלום שלי שהוא ילך מהבית כדי שאני אוכל לבשל ולהקשיב למוזיקה.
הוא לא רואה ולא מצליח לראות כמה אני מתכווננננת אליו.
הוא אומר שהכל זה סיפור בראש שלי שאני בונה והכל הרבה יותר פשוט וטוב.
אולי אני באמת הוזה את הכל...
ונשמע שיש לו בעיה.
בטח גם הוא אדם עצוב, אם ההשקפה שלו היא שאין לך הרבה השפעה על החיים, החיים פשוט קורים וזהו, ושמחה גדולה מדי זה גם לא טוב... אולי הוא בא מתרבות שמעודדת כזו תפיסת עולם?
ברור שזה יוצר אצלך אבן בלב, משקע על משקע על משקע.
לבי איתך.
בדוגמה של המוסיקה, מה יקרה אם תעמדי על שלך שאת רוצה לשמוע מוסיקה וזה חשוב לך?
וככה לאט לאט גם בדברים אחרים?
המקוריתאני רוצה להתייחס לכמה דברים שכתבת
"בזמן האחרון קצת קשה לי להיות איתו פיזית..
נמאססססס
לקחת אחריות על הכל לבד!!!!!!!!!!
אני רוצה את החיים שלי
אני רוצה לפרוח, לחיות, לשמוח, לעוף
ונמאס לי שהוא עוצר אותי
נמאס לי להתחבא ממנו, להסתיר דברים בחיים שלי כי הוא לא יאהב אותם וזה ישפיע לו על הצצברוח וכל הבית יושפע
אני עושה הכל כדי שיהיה לו טוב ולכולם יהיה טוב
ואז לילדים תהיה בריאות נפשית יולדות טובה"
בעיקר לזה בעצם
כשאת לא עושה את כל זה ומסתירה ומרצה ולא פורחת שמחה ועפה, זה לא בהכרח קשור אליו
זה דפוס של ריצוי או פחד מהתגובה שלו שמנהל אותך
זה משהו שניתן לפתור כדי שיהיה לך טוב. וקוראים לזה עצמאות רגשית ונפרדות. הקשבה לעצמך.
תנהלי את החיים שלך כאוות רצונך
ואם לא נעים לך להיות איתו פיזית ממש אל תכריחי את עצמך מאמי. החיבור שלנו יותר רגשי מנטלי מאשר פיזי מול הגבר בתור התחלה. והגוף זוכר..
אז היא איתו פיזית ובכללי "הולכת על ביצים" כדי שמצב הרוח שלו לא ירד וישפיע על כל הבית.
פותחת השרשור היקרה, אם הבנתי אותך נכון וזה העניין, אז בהנחה שהוא לא אדם מכה או מתעלל, תדעי לך שלא הכול תלוי בך!
ואולי הוא יהיה במצברוח רע ממשהו אחר וכל ההשתדלות שלך לא תעזור.
אבל מצב הרוח המשפחתי מושפע גם ממצב הרוח שלך! וממה שאת מרגישה, גם אם זה בשקט בשקט.
את אדם כנה,הילדים שלך כנראה גם אמיתיים ומרגישים כמו שילדים יכולים להיות.
אל תקחי אחריות על מצב הרוח שלו.
הוא אדם בוגר והוא אחראי.
הילדים שלך חזקים יותר ממה שאת חושבת ושוב - בהנחה שאין כאן התעללות רגשית - הם יכולים לשרוד מצב רוח רע של אבא, גם אם הם לא יודעים מה הסיבה למצב הרוח הזה.
את חשובה.
כלומר, נשמע שאת שמה לפנייך את כל העולם, לפני שאת מתחשבת במה שאת רוצה וצריכה.
ואני בטוחה שאת רוצה להעביר מסר כזה בדיוק לבנות שלך - שהן חשובות.
את המודל שלהן לחיים, תהיי חשובה לעצמך כדי שהן יוכלו לזקוף ראש ולהרגיש חשובות לעצמן.
כתבת נקודות חשובות
אבל אם אני שמה את עצמי לפני הכל, זה יוצר מתח בבית.
נגיד קניתי נעליים חדשות שמאוד אהבתי כשלא הייתי צריכה - מתח
ארגנתי פעילות קהילתית - מתח
נסעתי עם הילדים לטיול - מתח
הוא לא מרגיש את המתח כי זה חלק מההכחשות שלו
אבל אני מנסה לא לוותר על עצמי ומצד שני שלא יהיה מתח.
אבל הרצון להימנעות ממתח לא צריכה להכתיב לך את החיים ברמה הזו.
יש מקום להתחשבות, ברור.
אבל זה צריך להיות הדדי.
כלומר, אם אין כסף אז כן, כדאי להימנע מקניית נעליים.
אבל אם יש כסף והוא רוצה לנתב את זה למשהו אחר, לא בטוח שהרצון שלו עדיף על שלך, גם אם זה אומר שתריבו על זה ותהיה אווירה מתוחה בבית...
זה משהו שצריך להיות מדובר.
להתעלם ממה שנראה לך שהוא חושב
לא מעט פעמים גיליתי שאני בטוחה שהוא מתבאס עלי והוא בכלל לא היה בכיון..
במקום לצמצם את המתח מכיוונו (להסתיר, לתרץ, להימנע מלגרום למתח)
נסי להיות שם עם המתח, ולהרגיע את עצמך.
האם הנושא הזה עולה בטיפול האישי שלך?
החלקים שאני מחביאה או מושפעת ממנו
זה חלקים במודעות שאני בוחרת
כדי שהזוגיות תמשיך להיות
כדי שהוא יהיה מרוצה וירגיש שיש לו זוגיות טובה (מבחינתו)
ואז תהיה זוגיות. לילדים.
נכון זה לא אידיאלי, אבל אני כן חושבת שבמקרה שלי זה יותר עדיף מגירושין.
זו החלטה, את מבינה? החלטה שלפעמים קשה לי.
היא למה את חושבת או בטוחה שאת חייבת לרצות ואם לא זה יהיה גירושין
אם תהיה לו זוגיות לא טובה מבחינתו - שבה את לא מרצה אבל טוב *לך* - אולי זה יגרום לו לחשוב למה?
אולי כמו שהמקורית אומרת, יהיה לו פחות נוח, הוא יתחיל לזוז גם, לכיוון שלך.
או יעורר אותו למחשבה.
כרגע הוא במקום ממש נוח מבחינתו, אין לו סיבה לשנות ואין לו סיבה ללכת לשום טיפול זוגי, למה לו?
חשבתי אולי על כוון שאני לא מכירה בעצמי מקרוב, אבל אולי יכול להיות מפתח בהתנהגות שלו, האם הוא בדיכאון אולי? או סוג של בעיות קשב וריכוז או וויסות? מקריאה בפורום לפעמים רואה שמציעים כוונים שהם בעיות מהותיות שלא עלו עליהן וכשניגשים אל האדם כשיודעים שהוא משהו מזה, אז יש פתאום דרך איך שזה יעבוד יותר.
דבר נוסף, שאני קצת חוששת לפתוח, אני לא יודעת אם זה נכון לעשות את זה...
אתם מקיימים יחסים? אני ממש לא מתכוונת שאת צריכה לענות כאן. זה כדי לעורר מחשבה ואולי משהו שניתן להתקדם דרכו.
אני עוברת לדבר על עצמי עכשיו. בזמנים שהרגשתי לא מובנת ושהרגשתי שהצרכים שלי הם לא פקטור אצלו ביותר מידי תחומים, הקירבה הגופנית לא באה בקלות. וכשאמרתי שאני לא מצליחה ככה וצריך לשנות משהו, אז הוא חזר 'מעצמו' על רעיון שיצא לי להציע בעבר להתייעץ עם מישהו מקצועי. זו היתה הנק' שבה הוא הבין ששוה לערב מישהו וללמוד קצת בנושא מאיש מקצוע (במקרה שלנו אשת מקצוע, @נגמרו לי השמות שהגיע הזמן לתייג😉).
אני לא אומרת מה נכון אצלכם, אני לא מציעה שום דרך פעולה כשאני בכלל לא מכירה באמת את המקרה וגם אז לא בטוח שאני הבן אדם להציע הצעות. אבל מעלה את הנק' הזו.
ומצטרפת מאוד לאמירה של אחינעמית, ושל המקורית במילים קצת אחרות, אם את רוצה שהבנות שלך יבחרו בעצמן ובשמחה שלהן (ובע"ה משם גם איש טוב חבר לחיים), את צריכה לבחור בעצמך ובשמחה שלך.
את ראויה, זה אפשרי.
נראה לי חרדה גדולה
מכל שינוי וכל אתגר.
אחד הטריגרים הקשים שלי לזה שאני לא מסוגלת להמשיך, זה שאני "בשביל הילדים" עד הסוף בכל מצב.
אני מבשילה עכשיו לשים לזה סוף ולקבל את כל מה שיקרה בגלל זה. כי לא בטוח שטוב לילדים שלי ככה למרות שזה נראה כאילו הכל טוב הכל רגיל.
@orly1 יקרה ❤
לא מצליחה כרגע להגיב באריכות
אבל רק רוצה לכתוב שכ"כ שימח אותי לקרוא על כך שב"ה יש דברים שמתקדמים חיובי,
שאת מרגישה יותר טוב ב"ה,
שיש התקדמויות עם הילדים
ושאת מוצאת פתרונות ומסדרת את מה שצריך כדי להתחיל שגרה חדשה.
ב"ה שתראו המון המון ברכה והצלחה וישועה שלמה בכל תחום ותחום 🙏
ולגבי הזוגיות - כואב מאוד מאוד מאוד להרגיש כך ועוד תקופת זמן ארוכה כל כך ועוד בזמני דחק כמו המלחמה.
שולחת לך חיבוק גדול גדול
מאמינה שכדי להתייחס בצורה ראויה לכך ולקבל מענה הולם צריך להעמיק ולהכיר את כל התמונה השלמה
ולקחת בחשבון כמובן את המכלול שלכם, את כל מה שתיארת ועוד הרבה יותר מכך שחווים בכל יום ויום, בצורה רחבה ומקיפה
ומתפללת יחד איתך שתמצאי את השליחים הנכונים והמדויקים עבורך, עבורכם,
שהקב"ה ימשיך ויאר פניו אלייך
שתזכי להרבה בהירות וסיעתא דשמיא, בכל צעד ובכל החלטה
וב"ה שהקב"ה ישלח לך ישועה שלמה גם בפן הזוגי בשלמות, בגלוי, בחסד ובמתיקות גדולה גדולה 🙏🙏❤❤
מה שאת מתארת נשמע ממש כואב ומתסכל.
כואב כל כך לחיות יחד ולהרגיש לבד
כואב להרגיש תקועה ולא ממומשת
כואב לא להיות יכולה לבטא את עצמך במרחב שצריך להיות הכי נכון לכך- בזוגיות
כואב להרגיש שמעמידים פנים
כואב לא לסמוך עליו ולהרגיש שהוא חסר אחריות
כואב לחיות יחד ולוותר על כל כך הרבה דברים מתוך ברירת מחדל.
כל כך הרבה רצונות טבעיים ולגיטימיים שלא מתגשמים עכשיו וזה בוודאי כואב.
חשוב יחד עם זה לדעת, שהזוגיות שלנו היא תמונת מראה להתנהלות שלנו, של בן הזוג, וליחסים ביניהם.
כשכל צעד שאחד הצדדים עושה, משפיע על הצד השני.
בעצם את מתארת שבזוגיות שלכם, מהרבה בחינות את לוקחת את האחריות. על מצב הרוח בבית, על העתיד של הילדים, על הדאגה
לרווחתם הזוגית, על זה שהזוגיות תשרוד לפחות למראית עין
ההתייחסות שלך לבעלך (וסביר להניח שזה כמובן הגיע על רקע ההתנהלות שלו)
היא קצת כמו לילד מגודל+ מפרנס.
אין כאן שותפות אמיתית ועמוקה, אין כאן אינטימיות רגשית וכתוצאה מכך גם
לא באמת משיכה ואינטימיות פיזית נכונה.
כשיש צד אחד שלוקח את המקום המוביל בבית, ומשדר מבלי מודע לצד השני
שהוא לא רלוונטי, או אפילו כושל בעשיית החלק שלו כגבר,
כראש המשפחה, כאחראי וכמוביל
(ונראה שגם בזוגיות זה המצב) התגובה הטבעית של הצד השני
היא להכנס למקום הילדי, ובעצם נוצרת פה מערכת לא זוגית ולא מצמיחה, שהיא יותר של אמא וילד נזוף
מאשר של איש ואישה,
והתחושה בהתאם רחוקה, מתסכלת ומבאסת.
חייבת להגיד שאין כאן שום האשמה חלילה
למעשה, אצל רוב הזוגות יש נטיה כזאת, שדורשת מאיתנו,
כל אחד מהצדדים, להתחבר לטבע שלנו.
כנשים- למקום רך, ונשען שיכול ומאפשר קבלה ונתינה מהצד השני,
וכגברים, לקחת אחריות, לעמול ולהתגבר.
ויש כאן גם קצת תנועת מטוטלת, ככל שהאישה לוקחת תפקיד גברי,
הגבר נכנס לתפקיד יותר רפוי ומקבל
ומצד שני, בדיוק באותו האופן, ככל שאת תלמדי להכנס לעמדה נשית,
נשענת, מאפשרת, מקבלת, מחוברת לעצמך,
בעלך יוכל לחזור לעמדה ולמקום הגבריים,
לוקחי האחריות, מעניקי הבטחון והמשענת.
מציעה לך לפני שאת מרימה ידיים, לנסות גם את הכיוון הזה.
(גילוי נאות: יש לי תוכנית ליווי שעוסקת בזה בין השאר, ואני מאמינה בזה עד מאד ורואה כמה זה מציל בתים)
בס״ד
בעקבות שרשור אחר שקראתי, מה אתן חושבות על לשים ססמא למחשב כדי שהילדים לא יוכלו להשתמש במחשב כשההורים לא בסביבה?
פרטו, נמקו, הסבירו 🙂…
בונה על ההשתתפות של כמה שיותר מכן,
ממש מתחשק לי שרשור מעניין ומעשיר!❤️
מבחינת בעלי אם היה אפשרות גם לכבות לגמרי את המחשב כשהם בסביבה. מבחינתי- אין לי בעיה שהם יראו "שטויות" כל עוד זה לא יותר מידי. וגם אני צריכה את המחשב- כדי לגלוש (בעיקר פה...) בזמן הנקה.
אבל זה תלוי בגיל ובשימוש שעושים במחשב. אצלינו למשל הגדולולת שומעות המון שירים במחשב, אז פחות מפריע לי.
(גדולות הכוונה גילאי11-15)
מהר מאוד מגלים את הסיסמה
יותר אוהבת תוכנה כזאת שלכל אחד יש סיסמה אישית וזמן מוקצה ליום/שבוע לפי מה שההורים בוחרים
הכרתי את זה בתור נערה
מעניין אם יש עדיין משהו כזה
וכמובן הגנה על האינטרנט
עם סינון בסיסי של רימון
אני בודקת מדי פעם את התכנים שהילדים צורכים, יש משחקים שאני לא מרשה להוריד ואם הילד נניח רואה הרבה חדשות אני ממליצה לו לראות פחות.
זה התחיל בזה שלפני כמה שנים אחד הילדים צפה בסרט באמצע הלילה, בלי רשות (ראינו את זה בקבצים האחרונים שנפתחו).
החלטנו באותו זמן לא ממש לעמת אותו עם העובדות (בעיקר קשור לאופי הספציפי שלו), אלא פשוט לעשות סיסמה.
אחרי כמה זמן הילדים עלו על הסיסמה, ופשוט השארנו את זה ככה, עד שראינו שהם יותר מדי פותחים את המחשב כדי לעשות בו דברים, ושוכחים שיש עולם מחוץ למחשב. אז עשינו סיסמה חדשה, ורק הגדולה יודעת אותה, כי היא באמת משתמשת במחשב רק כשצריך (וגם ככה אין לה יותר מדי זמן סתם לשבת עליו...)
זה קצת דורש מאיתנו, כי אם אנחנו כן מאפשרים שימוש במחשב אנחנו חייבים לבוא בעצמנו כדי לפתוח אותו, אבל עדיף לנו ככה...
[בקשר לשימוש באינטרנט - בעיקרון הם יודעים שאסור להם להיכנס לבד לאינטרנט, וגם יש לנו חסימה של אתרוג, אז מזה פחות חוששים, אבל עדיין מעדיפים שגם על זה תהיה הגבלה...]
לא רואה סיבה למה לא לעשות סיסמה. יש כל מיני גבולות שאנו מציבים לילדים שלנו, וזה אחר מהם. ומחשב זה דבר כל כך מפתה, שגם ילד טוב וצייתן עלול ליפול בזה אם לא ניצור סייגים...
אני לא רוצה שזה יהיה רהיט נגיש מדי,אלא רק כשמתאים בלו"ז.
ולכן אני פותחת בשעת הצורך
מחשב נייד
פותחים כשצריך/ עבודה/ סרט לילדים/ כתיבת סיפור
בשאר הזמן מכובה בתוך התיק
ויש סיסמא ולא יודעים אותה
הגדול בן 9
מחשב נייד שמוציאים רק שיש צורך ספציפי.
לפלאפונים שלנו יש סיסמא.
ממליצה על סיסמא.. נכון שיהיו גבולות ברורים במחשב..
יש רימון על הגנה גבוהה, אז לא יכולים לעשות יותר מידי. באופן כללי הקטנים צריכים לבקש את המחשב. מרשה פעם בשבוע כזה לשחק במחשב.
הגדולים שבבית מידי פעם פותחים לבד למה שהם רוצים. יש מחשב אחד נייד בבית וגם אנחנו זקוקים לו מידי פעם. אז אין יותר מידי זמן לכל אחד לשקוע במחשב.
בגדול הגדולים- סומכת עליהם, עניין שלהם כבר. ושוב, יש הגנה של רימון.
הקטנים- בד''כ שואלים רשות. וגם אם לא, לא יכולים לעשות יותר מידי. בעבר היו לנו המון מלחמות עם הגדולים כשהיו קטנים יותר. בעיקר על שרפת זמן מיותר מול המסך ועיסוק בשטויות. לא עזר שום הגבלות, היה קשה! היום רובם בעצמם מתרחקים מזה ומי שלא, רכש לעצמו פלאפון...
מודה שבעצמי לא תמיד שולטת על עצמי על בזבוז זמן במסך הנייד. שמישהו ישים לי סיסמה 😣
בס״ד
גם אצלנו המחשב מקופל וצריך לבקש רשות כדי להשתמש בו אבל היו מקרים שאנחנו יודעים שפתחו ללא רשותנו.
האמת לא הצלחתי להגיע למסקנה כלשהי לגבינו. כי אם בסוף סיסמא עתידה גם ככה להתגלות ולגרום לילד לעקוף אותה, אז מה עשינו בזה?…
תיוגים שלא תפספסו את התודות:
@בת 30 👋🏻 כיף לראות אותך!
תמונת מצב:
השעה 18:30. אני חוזרת מסיבוב ספרייה וקניות עם הקטנים. (אחרי שבבוקר גם נסעתי, לכותל ולקניות אחרות).
אני שפוכה וגמורה לחלוטין.
מבקשת מהילדים שבבית שיכינו ארוחת ערב. הגדולה עם כאבי גב, לא מסוגלת. הגדול עוד לא בבית. נותרו הילדים בני 12-9, שפשוט מסרבים לשתף פעולה (אחד עשה טובה ושטף ירקות, בתנאי שמישהו אחר יחתוך).
השעה 19:00. ילדה אחת (שזה המבצע שלה) כבר מקולחת. שני ילדים רבים במכות על פרס שקיבל אחד מהם בלימודים. עוד שניים אחרים מתערבים במכות ובצעקות משלהם. בת השנתיים יושבת על הרצפה, מפזרת אטריות עם קטשופ מצלחת שמישהו הפקיר בצהריים.
אני על הספה, עדיין גמורה. מנסה לצעוק שיפסיקו לריב, שיכינו אוכל, שייכנסו להתקלח - קולי אובד ברעש האיום.
לא אלאה אתכן, אבל מודה שהרגשתי (ומרגישה) חסרת אונים לחלוטין...
מה עושים במצב כזה?
(וזה עוד כשיש לי ילדים גדולים, שבאמת יכולים לעזור לכאורה...)
בינתיים פתרון קצרצר ומקומי שמצאתי - הפעלתי ביוטיוב שיר עם קליפ. אחד-אחד הם באו לצפות וקצת נרגעו... הבטחתי קליפ נוסף אם יאכלו ארוחת ערב ויתקלחו... בינתיים לא השפיע יותר מדי
מתואמת(בתמונת המצב הנוכחית, לפחות...)
ולצערי במצב ה"גמירות" הנוכחי שלי כמה דקות לא יספיקו כדי להתאושש...
תודה!
הביתה ותהיתי לעצמי איך ממשיכים את הערב?
אני לא במצבך כי הילדים כבר גדולים. היחיד שעוד צריך שיתפעלו אותו ויעזרו לו, נכנס למקלחת אחרי דיונים ארוכים (על כך שהוא רוצה הורים אחרים, למה? כי לא יכריחו אותו להתקלח 😅 וגם כי סתם בא לו להגיד את זה. והכדאיות שלו להכנס למיטה היא שהוא שומע שם פודקאסטים.) לארוחת ערב הכנתי לו טוסט וכמה עגבניות שרי. זה הספיק לו. אבל צריך לבשל לשבת ואין לי כח לעמוד על הרגליים...
כשהגדולים היו קטנים הייתי במצבים כאלה מוציאה קורנפלקס לארוחת ערב. לא רבה איתם על מקלחות, לא נורא יום אחד בלי מקלחת ומשאירה את מה שאפשרי למחר או לבעלי.
אפשר גם לתפוס לשיחה את הבוגרים יותר ולהסביר, אני ממש עייפה ואני ממש סומכת עליכם שתעזרו לי לגמור את הערב בכיף. צריך לעשות 1,2,3 מה תוכלו לקחת על עצמיכם? (וקניתי עוגיות טעימות למי שמסיים כמה משימות...)
אצלינו זה לרוב היה וגם עכשיו עובד.
בהצלחה 🙏
הרעיון של השיחה הרצינית הוא טוב. באמת נכנסתי הביתה ומיד הנחתתי עליהם שאני גמורה ושיכינו בבקשה ארוחת ערב - בצורה שלא מעוררת מדי רצון לשותפות...
מקווה לזכור את זה בפעם הבאה... כי הם באמת יודעים להכין ארוחת ערב מקסים ובשיתוף פעולה כשהם רוצים...
(כרגע פשוט כל אחד הכין לעצמו טוסט, והגדול חזר אז עזר לקטנים עם זה)
ובאמת בעלי התקשר והציע לקנות בדרך ממתק למי שיהיה מקולח. אז זה קצת שכנע פה...
ואיזה כיף לשמוע שלא רק אצלנו הילדים רוצים ללכת לבית אחר כדי שלא יצטרכו ללכת להתקלח/לישון/לקום וכן הלאה 😅
אולי אפשר לעשות החלפות בילדים ליום אחד, כדי להראות להם שבכל הבתים זה אותו דבר
משתדלת להחזיק בראש 'תוכנית מגירה' לשעת חירום.
פעם אחת באמת עשיתי ממש דומה למה שעשית - הפעלתי "לעצמי" בטלפון איזשהו קליפ, ואז כשהתגודדו סביבי השארתי להם והלכתי לעשות מה שהייתי צריכה.
לפעמים מכניסה פיצה קפואה לתנור ומודיעה או שהם מגיעים בעקבות הריח והרעב, ואפשר לאכול רק אחרי שאר ההתארגנות, מי שממש רעב שיאכל בינתיים מהירקות או לחם עם גבינה.
במקרי קיצון נכנסת למיטה ומשאירה הכל לבעלי... לפעמים עד שהוא מגיע הם כן מתעשתים ומתקדמים, ולפעמים אחרי מנוחה אני בעצמי מסוגלת.
אבל עכשיו לא היה כלום בבית... (וחבל שלא חשבתי על זה כשקניתי דברים בשביל הכנת האוכל לשבת...)
מתי בעלך חוזר? אם באמת הוא חוזר לא הרבה אחרי זמן ארוחת ערב, אז זה לא נורא... (בעלי חוזר בשמונה וצפונה...)
ואחד(אם לא מחשיבים את בת החודש)
אבל אני פשוט מודיעה לו שהוא צריך לדאוג לעצמו לאוכל, מכוונת מהספה מה לאכול, וזהו. הוא לרוב רעב אז משתף פעולה..
הוא בן חמש אבל לגמרי מכין לעצמו פיתה עם ממרח
ואפילו טוסט הוא יכול להכין לבד
או לחמם במיקרוגל משהו שכבר מוכן
ולחתוך ירקות...
לא רואה סיבה טובה שגדולים יותר לא יסתדרו גם..
אני נשארת ברקע אבל אני על הספה ולא זזה...
קשוח💞
או שהייתי מוותרת על מקלחות יום אחד.
הבעיה שכבר קנינו פיצה השבוע בתור צ'ופר למשהו
(ועל מקלחות אני לא יכולה לוותר, כי גם ככה מתקלחים אצלנו פעם ביומיים...)
אני רוצה לקשר את הרעיון של משלוחי המנות שלנו לתחפושת המשפחתית - פתגמים שקשורים לגאולה.
בינתיים רק עלה לי לקשט את האריזות בציורים של בית המקדש.
יש רעיונות למאכלים שאפשר להכניס למשלוח? עדיפות גדולה לדברים קנויים...
תודה!
אולי תמרים או פירות אחרים מהארץ
אם כבר יש לך זה באמת מקל על הטירחה שלך.
( וסליחה על התיקונים הנוראים שהפלאפון עשה, בטח הבנת איזה פסוק התכוונתי)
פירות של ביכורים, לחם שהפרישו ממנו חלה, ולכתוב איזו תפילה שנזכה לקיים את המצוות האלו בקרוב במלואן.
אפשר שמן זית או זיתים עם תפילה להדלקת המנורה בקרוב.
אפשר מיץ ענבים או יין עם תפילה לחזור לנסך יין על המזבח.
מתואמתאולי אפשר לקחת את הרעיוו ולעטוף משהו בזהב.
כנראה חיקוי כמו שכתבויעל מהדרוםאחרונהאנחנו רוצים לרכוש אפליקציה / קורס אינטרנטי ללימוד אנגלית לילדים (גילאי יסודי).
מישהי מכירה? ממליצה? לא ממליצה?
אשמח מאוד לשמוע🙏
שמצריך התערבות של המורה (ילדה שכולן חושדות בה שהיא גונבת לאחרות ולכן אף אחת לא מדברת איתה).
הקשבתי, התאפקתי לא לענות לה מיד מה אני חושבת (היא סיפרה בתור מי שגם כועסת על אותה בת. התאפקתי לא להתחיל לדבר איתה על חשד בכשרים ועל כמה זה משפיל כשאף אחת לא מדברת איתך, וכו'. אני כן רוצה להעביר לה את המסר הזה, אבל רוצה להשאיר לה ערוך פתוח לשתף אותי, אז בינתיים לא הגבתי ורק שמעתי).
אבל חוץ מהתגובה שרציתי להגיב אליה, היה לי חשוב ליידע את המורה. מתוך דאגה לאותה בת.
לא אמרתי על זה כלום, אבל כשסיימנו לדבר, הבת שלי ביקשה ממני שאני לא אגיד כלום למורה או ליועצת. בהתחלה ניסיתי להתחמק (לא להבטיח שאני לא אגיד, אבל גם לא להגיד מה אני מתכוונת לעשות), אבל היא כנראה קלטה שאני לא אומרת שוב דבר מחייב אז היא ממש התעקשה וביקשה. אז ניסיתי לדבר איתה על זה ולהבין למה זה כל כך מפריע לה, זה לא משהו שקשור אליה אבל חשוב לי שהמורה תדע כדי לדאוג לאותה בת. והיא אמרה שהיא חושבת שהמורה כבר יודעת, וגם מצד שני היא חוששת שאולי אם נערב את הצוות יחליטו להפסיק לחלק את המדבקות, וכו'. היא גם חזרה ואמרה שהיא שיתפה אותי סתם כדי לספר לי, כמו שהיא מספרת לי שהיה לה מבחן, ולא כדי שאני אעזור לה, אז אני לא צריכה לעשות עם זה שום דבר. אמרתי לה שהסיבה שאני רוצה לשתף זה לא בשבילה אלא בשביל הבת, אבל עדיין היא לא רצתה שאני אספר.
בכל מקרה, סיימנו את השיחה בלי שהתחייבתי לשום דבר, ואחרי התייעצות עם בעלי שלחתי הבוקר הודעה למורה וסיפרתי לה על העניין. אם היא יודעת - אז זה לא משנה שסיפרתי. ואם לא - זה חשוב שהיא תדע, גם אם הבת שלי לא רוצה שאני אגיד.
עכשיו המורה שאלה אותי מי הבת. מה שאומר שהיא לא יודעת עד הסוף מה קורה, גם אם הכירה חלק מהסיפור.
הבעיה שאני לא יודעת בעצמי מי הבת (כשהבת שלי סיפרה לי, היא נזהרה מלהזכיר שמות, שלא יהיה לשון הרע...).
אני מתלבטת עכשיו אם נכון לשאול אותה (והיא תבין מזה שכן בחרתי ליידע את המורה, כי אחרת אין שום תועלת בזה שאני שואלת אותה). או שעדיף להגיד למורה שתברר בדרך אחרת.
מה אתן אומרות?
(האמת שאני חושבת שחשוב שהיא כן תבין שיש דברים שחשוב לספר. מבחינתי אין פה פגיעה באמון או משהו כזה כי היא לא סיפרה משהו אישי על עצמה שאני הולכת ומספרת לאחרים. וחשוב לי שהיא תלמד שיש דברים שחשוב לספר גם אם אנחנו חוששים מההשלכות. אבל מצד שני אני חוששת שהיא לא תבין את העניין, וכן תחןוה את זה הפגיעה באמון, וזה ימנע ממנה לשתף אותי בעתיד)
והייתי עונה למורה 'לא יודעת'.
שהיא תמצא את הדרך לבדוק את זה, זה לא אמור להיות לה מסובך.
ולא הייתי מספרת לבת שדיברתי עם המורה כדי לא לפגוע באמון שלה.
אם אני הייתי במקומה והיית מספרת לי שדיברת למרות שביקשתי שלא אז לא בטוחה שהייתי חוזרת לשתף אותך וסומכת עלייך.
אולי כדאי לשבת עם הבת שלך בזמן ששתיכן רגועות ולעלות שוב את הנושא ולהגיד לה את נקודת המבט שלך ולהסביר כמה הילדה סובלת כשהיא גונבת וזה יכול להשפיע על ההתנהגות שלה בעתיד ובהווה וחבל
תנסי להסביר לה שאתם לא נג הגנבת אלא בעדה, רוצות שיהיה לה טוב
כי עם טיפול טוב היא תצליח לצאת מהעניין
לכן כדאי שתפני למחנכת ותסבירי לה את זה
ואולי אפילו תשאלי את הבת שלך אם לכתוב למחנכת שעדיף שלא ידעו שאת האמא שמסרת את השם (כאילו הילדה לא יודעת שדיברת עם המורה)
ואז תכתבי לה את השם
שהבת שלך לא תדע שדיברת עם המורה בכלל לפני
תגיעו ביחד למסקנה שבשביל לעשות טוב לאותה ילדה כדאי לכתוב למחנכת
אבל האמת, אני הייתי נותנת למורה לגלות בעצמה.
הבנות בגיל הזה רבות ושוכחות ועוד פעם רבות, אם זה לא משהו מתמשך שממש עובר כל גבול, הייתי נותנת להן להסתדר.
גם לגבי מורה, היא אמורה לדעת שיש גניבות בכיתה. וגם הייתה אמורה לדעת שבנות לא הולכות לשיעור אחרון ביום מסוים. אז יש לך שתי אופציות. או שמורה היא ראש קטן ולא בטוח שהיא כתובת , או הסיפורים הם טיפה יותר קטנים ממה שנדמה לנו.
לא מתיימרת להיות צודקת , אבל אם בנות באמת יודעות שילדה גונבת , לא סתם כי הן לא אוהבות אותה, לא תמיד נכון לדרוש לדון לכך זכות , לא לחשוד וכו' , לפעמים עדיף להתרחק באמת מאותה ילדה.
האמת שלגבי הסוף אני לא מסכימה.
יש למורה אחריות חינוכית על הילדה. אם זו היתה הבת שלי, הייתי רוצה שיעזרו לה לצאת ממעגל הזה (כמובן בשיתוף איתי, לא כל האחריות היא רק על המורה). ילדה שגונבת בגיל הזה ממש לא חייבת להמשיך במסלול הזה. אבל אם כולן יתרחקו ממנה ואף אחד לא יעזור לה לצאת מהמקום שהיא נכנסה אליו, החיים שלה יכולים להמשיך למסלול לא טוב.
אני מסכימה שאם הילדה גונבת אז הבנות לא צריכות רק לדון לכף זכות וכו'. אבל הצוות החינוכי צריך לדעת מזה כדי שהמצב שלה הילדה ישתנה.
ואני לא מספיק יודעת מה המורה ידעה, כי לא דיברתי איתה אלא רק שלחתי הודעה. אבל אני כן סומכת עליה כדמות חינוכית, ומקווה שהיא באמת תדע לקחת את זה למקום נכון ולטפל בעניין כמו שצריך.
חייבים לטפל ולעזור, ויכול להיות שילדה הזאת בכלל לא גונבת , אבל אם את מרגישה שמשהו שם לא בסדר, זה לא אמור להיות על חשבון ילדים אחרים. אסור להם להעליב אותה אבל לא בטוח שכדאי להתחבר איתה. לפחות עד שאת לא יודעת יותר פרטים. ויכול להיות כל דבר..
לגבי מורה , היא אמורה לשים לב על אווירה בכיתה ולדעת מה קורה ( אם יש ילדה שלא מדברים איתה, אין מצב לא לשים לב). אני כן הייתי כותבת לה שלבת שלי נעלם כך וכך דברים ושיבדקו את העניין. ממש לא הייתי נכנסת לעומק. גם כי יכול להיות שאת צודקת וסתם חושדים בילדה , וזה בכלל מישהי מכיתה אחרת , וגם כי לא הייתי רוצה שהיא תחשוב כל מיני דברים על בת שלי .
הבת שלך גם לא חייבת לדעת שיידעת אותה.
למה שהמורה תפסיק לחלק מדבקות בגלל גנבות?
וחוץ מזה המורה כבר יכולה בקלות לבדוק את הנושא, ומי הבת וכו' אם תוציא כמה בנות לשיחות אישיות ותדבר איתן.
בעצתכן, וגם אחרי התייעצות עם בעלי, כתבתי למורה שאני מעדיפה לא לשאול אותה, ושתגלה בדרכים אחרות מי הבת.
עכשיו אני מנסה לחשוב איך אפשר לשנות את הגישה של הבת שלי בנוגע לשיתוף צוות חינוכי.
אני שמחה שהיא מרגישה בנוח לשתף אותי בדברים. אבל זה די מתסכל שהיא כמעט תמיד מסיימת באזהרה של 'אל תספרי על זה למורה'.
ופה זה אפילו לא משהו שאמור להביך אותה. זה בנוגע לילדה אחרת בכלל.
חשבתי לנסות להעביר את המסר הזה דרך סיפורים על מצבים שהשיתוף של הצוות החינוכי עזר לשנות את התמונה לטובה. זוכרת שקראתי כל מיני סיפורים כאלו, אבל לא זוכרת את הפרטים.
אז מי שיש לה סיפורים שיכולים להתאים, או עצות אחרות בכיוון, אני אשמח לשמוע...
בס״ד
בארץ אהבתי.
באמת סבלתי מאד במשך תקופה של חודשים רבים ושיחה אחת (!) של המורה הצליחה לשים קץ להתנהגות של אותן הבנות שהתעללו בי. את הסיפור המלא כתבתי כאן:
ילדה בת 11 שרוצה להיעלם מן העולם (התעללות בבית הספר) – כי נפלתי קמתי
ומסכימה עם קודמותיי שזאת הזדמנות להסביר לילדה שיש מצבים בהם צריך שמבוגרים יכנסו לתמונה. אפשרות אחת זה לנסות לשכנע אותה באמת דרך סיפור או הסברים.
אפשרות שנייה זה פשוט *ללמד* אותה שיש מקרים בהם צריך התערבות של הורים ומורים. כמו שמלמדים ששתייה חמה יכולה לגרום לכבייה. וכמו שמלמדים איך תופרים כפתור או אופים עוגה ועוד כל מיני דברים. פשוט להסביר שלפעמים צריך מבוגרים בתמונה. בצורה פשוטה, מתוך אמונה ברורה בתוכך שזה הדבר הנכון לעשות במקרים כאלה 🙂. לפעמים זה יותר יעיל מהסברים ארוכים. ולפעמים השילוב של השניים הוא המנצח…
בהצלחה!!!!
וכל הכבוד על כל המחשבה והרגישות! ❤️
וחיבוק על מה שעברת, למרות שקראתי את זה כבר פעם, כואב לקרוא סיפור כזה. ב"ה שזה הסתיים בטוב, וגדלת משם להיות האישה המדהימה שאת...❤️❤️❤️
האמת שאני מבינה את הנקודה שאת כותבת (באפשרות השניה שהצעת - ללמד אותה על מצבים שחובה לערב מבוגר). לכן התלבטתי אם כן הייתי צריכה ליידע אותה שאני משתפת את המחנכת, ולשאול אותה מי הבת - כי המסר הזה באמת חשוב בעיני.
מצד שני, זה לא שהיא שמרה לעצמה. היא כן שיתפה מבוגר - אותי. למה היא חששה שאספר למורה? אני לא יודעת, אולי כי היא מרגישה שהמורה לא באמת תדע לתת מענה, אולי כי היא חוששת שזה יביא להשלכות לא טובות, אולי סתם זה מביך אותה. לא יודעת... אבל היא כן שיתפה, ומכאן אני כבר לקחתי אחריות ושיתפתי הלאה את המחנכת.
את חושבת שכן יהיה נכון לחזור לזה ולהגיד לה שזה מקרה שחובה לשתף את הצוות החינוכי? אני באמת מתלבטת... (מתלבטת בעיקר אם היא מספיק בוגרת כדי להבין את זה. כי אם לא - זה יכול לגרום לתופעה הפוכה, שהיא כבר תפסיק לשתף אותי, מחשש שהכל יעבור למחנכת...)
בס״ד
תודה יקרה! ❤️
שאלה טובה… כי באמת שיש כאן כמה ערכים שמתנגשים לכאורה. מצד אחד טובת הילדה החשודה בגבות. וטובת הבנות שנגנבים מהם דברים. ומצד שני האמון של הבת שלך בך והתקשורת הפתוחה ביניכן…
אני לא בטוחה שיש כאן מצב של נכון או לא נכון. זאת סיטואציה רגישה ויכול להיות שיש יותר מדרך אחת לפתור אותה.
אבל 3 דברים שאולי יעזרו:
1. בכללי הכי אידיאלי לגרום לילדה להבין שאכן חשוב לשתף דמות מבוגרת, שזה יהיה בהסכמתה ואולי יותר מזה, תוך העצמתה - שהיא תרגיש ש*בזכותה* ובזכות התושייה שלה בכך שהיא חשבה לשתף אותה, אנשים שסובלים יוכלו להרגיש יותר טוב בע״ה...
2. לבדוק אם יש דרך להשאיר לבת שלך מידה של שליטה בסיפור הזה. נגיד לשאול אותה אם יותר נוח לה שהיא תספר בעצמה למורה או אם עדיף לה שזה יעבור דרכך. האם היא מעדיפה לספר ליועצת, למחנכת, למורה מקצועית שהיא סומכת עליה או למנהלת? האם היא מעדיפה שהפנייה תעשה במייל או בטלפון וכו׳?
3. לפעמים ילדים (כמו מבוגרים) צריכים להתבשל קצת לפני שהם מסוגלים לראות את הדברים באור אחר. לכן, אם אין מקרה חרום ממש, אפשר להניח לזה כמה ימים ולמצוא הזדמנות רגועה לחזור לזה מאוחר יותר. אולי זה יאפשר מרחב לדברים טובים לקרות. שהגנבו
יפסקו. שהילדה שלך תחליט שזה בעצם בסדר לספר. שתעברי איתה איזשהו תהליך חינוכי וכו׳
מקווה שזה יעזור לך 🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻
אשרייך 🤍
האמת שהפעם כבר סיפרתי למורה בעצמי, בלי לחכות לאישור שלה (לא התחייבתי לה שלא אספר, והיה נראה לי מספיק חשוב שאני אספר גם אם היא לא 'אישרה' לי).
היא כרגע לא במצב שהיא מבינה בכלל את המקום של דאגה לחברה שלה. היא כועסת עליה בעצמה, בטוחה שהיא גונבת וגם חושבת שזה מוצדק לא לדבר איתה בגלל זה.
אני לא חושבת שהיא פוגעת בה בעצמה, והם גם ככה לא היו חברות קודם, אז אני משתדלת בעיקר לכוון אותה לשים לב לא לפגוע.
אבל הנקודות שכתבת חשובות להבא.
ולגבי המקרה שהיה לנו הפעם - אני חושבת שכרגע אני אעזוב אותו כדי לא להיכנס לשאלות שלה אם סיפרתי למורה (אני לא אשקר לה, אבל גם לא בטוחה שהיא צריכה לדעת שסיפרתי).
ואני מקווה להצליח לטפטף את המסרים האלו בהמשך, בשיחות וסיפורים שיעזרו להבין גם את הצד השני (בשבת סיפרתי סיפור שקראתי לאחרונה על ילד שגנב שעון לחבר והמורה שלו הוציא אותו מזה בחכמה גדולה, ואחר כך הוא לא המשיך עם הגניבות וגדל להיות מורה בעצמו. היא ישר הבינה למה סיפרתי את הסיפור, אבל אני חושבת שזה כן עזר לה גם להבין קצת את ההסתכלות שגם הילד שגונב זקוק לעזרה, ושמורה חכם יכול לעזור לשנות את המשך המסלול שלו בחיים...)
שכחתי את הפרטים אבל נשמע לי מאד מוכר. זה הסיפור שהמורה עצמו לא רצה לדעת מי לקח, נכון? טוב לא זוכרת עד הסוף…
כן כן, הבנתי שכבר דיווחת למורה. ונשמע לי חכם להשאיר את זה ככה כרגע, בגלל כל מה שכתבת.
מאמינה שמתישהו היא תבין את בעיקרון. כשהיא תהיה בשלה לזה.
את אמא אלופה!❤️
(מן הסתם יש סיפורים בסגנון הזה בספרים של הסופר שאנחנו כבר מעדיפים לא לקרוא היום )
כמו ש@ברונזה הציעה, אני חושבת שעדיף לשבת איתה לשיחה, להסביר לה שהורים שולחים את הילדים לבית הספר מתוך אמון ושותפות עם הצוות החינוכי, ושביחד עם המורים וההנהלה הם רוצים בטובת הילדים ודנים עליהם רק בהקשר הזה.
יכול להיות שהיא לא תקבל את זה בהתחלה, אבל מניחה שבסוף זה יחלחל...
יודעת לטפל , משתפים אותה. אם לא אז לא.
סתם מביאה דוגמא, מחנכת של הגדולה שלי שהיא מורה טובה ויראת שמים , סיפרה לבנות שהיא תדבר עם הבת שלה בנושא מסוים רק אחרי גיל שש עשרה ( בת שלה הייתה בכיתה מעליהן) , אז יוצא שהיא גם שיתפה שלא לצורך שבת שלה לא יודעת דברים מסוימים ( או יודעת ממקור אחר) , וגם שבתחום מסוים היא ממש לא כתובת .
למורה אחרת היו עניינים בריאותיים, לעוד מישהי בן אדם יקר נפטר והיא לא הייתה פנויה רגשית לכלום. מורה אחד שיתף את התלמידים שהוא אף פעם לא היה ביד ושם ולא מתכוון ואם זה לא מספיק גם עשה איתם דיון פוליטי כשהוא מת על פוליטיקאי מסוים ( זכותו,) שאף אחד בכיתה לא אוהב... אחרי שיתוף המיותר הזה תלמידים הפסיקו לכבד אותו.
