פורום אימהות השלב הבא (עמוד 14)

אם לא התנסית בתוכנה קודם כדאי שהפעם הראשונה תהיה עם הדרכה והסבר.

שאת מכניסה ל-word ועליהם כותבת את נוסח ההזמנה.

אפשרות שנייה - לשלם סכום סמלי לנערה שבקיאה בקנווה, שהיא תעצב לכם...

ומשנים שמות ותאריכים בעזרת InkScape

תבניות להורדה

Bar & Bat Mitzvah Invitation Templates (Free) | Greetings Island 

Bar Mitzvah Invitation Images - Free Download on Freepik 

לק"י

ולהגביל בסכום עדיין נותן מגוון.

נניח פעמיים בשבוע להביא משהו עד 5 שקלים.

אם בתור אמא אפשר להכין שלט גדול לענק ולתלות על דלת הכיתה מבחוץ

או להכין פופקורן ביתי ולהביא בצורה יפה

או שאת שואלת כי הבת שלך מקבלת דברים "לא שווים"?

שלחו מכתב להורים

שבגלל שבגיל יסודי גמד וענק מתמקד יותר במה אני מקבל מאשר במה אני נותן - אין גמד וענק בבית הספר.

מסכימה ממש עם האמירה והגישה החינוכית.

אצל אחד מהילדים המורה הגבילה לפעמיים בשבוע (סהכ להביא 4 פעמים)

ולא יותר מ5 שח כל פעם.

אבל ההשוואות שזה יוצר הן באמת מתישות

ואם כבר משחקים, למרות שהילדה חושבת שפתק זה לא שווה צריך להסביר שוב ושוב שהעיקר הכוונה, ושכל משפחה והסטנדרטים שלה וכו' אין מה לעשות בסוף היא תגדל ותבין

והיו 'כללים'-

יום אחד לכתוב בכתב סתרים

יום אחד בגימטריה

יום אחד לכתוב לילדה משהו בראשי תיבות של השם שלה.

ממש חמוד! 

וגם אם בת לא קבלה מכתב כי הגמדית שכחה- זה לא היה היסטרי, כי זה 'רק' מכתב. ולא ממתק או הפתעה שממש חשובה להן בגיל הזה...  

בדיוק מה מצופה (נניח אצלנו יכולים לומר

חטיף קטן וממתק כמו ופל, או משהו כזה, ועד איזה סכום

, ובאיזה ימים בדיוק, וכן מה מצופה בפתק המצורף, אפשר אפילו להגדיר פעם חידה פעם בדיחה וכן הלאה)

אני תמיד מתלבטת לגבי גמד וענק אם זה לא יוצר יותר מפחי נפש משמחה,

כי תמיד יהיו פערים ואכזבות לפחות לחלק מהאנשים..

בעיני באופן עקרוני לא נכון להוציא על זה הרבה כסף, הרעיון הוא לקרב ולחבר

ולא לגרום לאנשים עומס הוצאות כשגם ככה יש לא מעט כאלה שזה כבד עליהם

מקווה שנרגעת מהבוקר

בס״ד

כל היום, ובמידה מסוימת במשך כמה ימים אפילו 😔.

אני מנסה להוריד את מה שהיה אצלנו למסקנות מעשיות אבל לא הכל קל לישום או ישים בכלל (מילואים וכו׳). עדיין בהתבוננות על הדברים ובתפילה חרישית לשיפור.

חיבוק גדול!!!

מבינה אותך מאד מאד מאד ❤️

והכי חשוב (בעיניי) לא לאבד תקווה ביכולת שלנו להגיע למציאות טובה יותר.

שוב חיבוק.

בדרך כלל אפילו דבר או שניים מכל הרשימה הזאת יכול לעשות לנו רע בלב..

ובטח רצף שכזה, ממש טבעי להרגיש רע מזה.

הדרך הכי נכונה להתמודד בעיני היא ללמוד לעבוד עם הרגשות שזה מעלה בנו,

מרוויחים מזה גם לב נקי, וגם פניות לילדים, כשלא מרגישים צורך

להתיז לאיפשהו את כל העצבים וזה יוצא עליהם

1. אני לא בטוחה שזה כל כך נכון המחשבה שלטובת הילדים אני אשאר בזוגיות הזו ואהיה כבויה. זה גם משהו שהילדים מרגישים, גם אם אין להם מילים להגיד את זה, וזה משפיע להם מאוד על החיים. זה משדר אמירה כזו כמו שכתבת בסוף והיא לא אמירה מעודדת או מכניסה אור לחיים, ואני חושבת שזה ממש אמור להיות חלק מהקיום שלנו כאן- שיהיה לנו טוב ושמח.

2. אין גבול לתסכול שזה גורם, להרגיש שאת עובדת כבר שנים, ושום דבר לא זז. זה פשוט מייסר ומרגיש כל כך לא פייר. הלואי שהיה לי משהו חיובי להגיד על זה, הכי טוב שאני מוצאת זה- חיבוק ממני על התחושה הקשה. אוף.

3. הוא שמח כשאת שמחה? עצוב לו כשאת עצובה והוא מרגיש צורך לעודד אותך? את לא צריכה לענות ע"ג הפורום. אם כן, בעיני עוד יש תקוה, וצריך למצוא את הנק' שמעוררת אצלו את ההבנה שעצוב לך ברמה שאת לא מוכנה להמשיך במציאות הנתונה. אבל בעיני גבר שלא אכפת לו מהנ"ל זה באמת כבר סוג של חסר סיכוי. ואם המצב הוא שהוא באמת אדיש, אז אולי טוב תעשו אם תיפרדו כבר עכשיו. מגיעה לך אהבה, מגיע לך ולילדים להכיר מערכת יחסים שהיא משמחת את השותפים בה.

4. את כל כך גיבורה וישרה ומתוקה, ואני רוצה לחבק אותך

לא עצוב כשאני עצובה ובטח לא מנסה לעשות משהו בנידון

זה ממש נקודה חשובה.

הוא מאמין באופן עקרוני שזה יעבור לי גם אם הוא לא יתייחס ולכן הוא לא מתייחס.

זו אמירה. זו החלטה שלו. זו תפיסת עולם שלו.

הוא אומר שיש לי מצבי רוח ואין טעם להתייחס אליהם כי הם גם ככה ישתנו מעצמם.

אין טעם לדבר ואין טעם להיות שם בשבילי כי גם ככה הכל יעבור מעצמו (כאילו מעצמו.... אני פשוט אעבור הכל לבד. ואטפל במה שצריך לבד.)

נגיד גם עם הילדים

השבוע ראינו שיפור ניכר במצב הרגשי של אחד הילדים.

תגובת בעלי "את רואה זה עובר לבד"

כן בטח לבד!!!!!! כמה עבדתי על זה!!!!!!!

לא יודעת כמה הוא שמח שאני שמחה. לפעמים הוא מכבה אותי בכוונה והוא לא יודע להסביר למה

נגיד יש לי מצב רוח טוב, הוא בלי כוונה מוריד. וכשאני מראה לו שזה מה שהוא עושה, הוא לא מבין את עצמו.

אז אני לא שמחה מדי לידו בכללי כי זה סתם יצור מתח.

נגיד מוזיקה אני לא מפעילה לידו. הוא יכבה אותה. לפעמים הוא גם יגיד "את יודעת שאני לא אוהב".

ביום שישי החלום שלי שהוא ילך מהבית כדי שאני אוכל לבשל ולהקשיב למוזיקה.

הוא לא רואה ולא מצליח לראות כמה אני מתכווננננת אליו.

הוא אומר שהכל זה סיפור בראש שלי שאני בונה והכל הרבה יותר פשוט וטוב.

אולי אני באמת הוזה את הכל...

ונשמע שיש לו בעיה.

בטח גם הוא אדם עצוב, אם ההשקפה שלו היא שאין לך הרבה השפעה על החיים, החיים פשוט קורים וזהו, ושמחה גדולה מדי זה גם לא טוב... אולי הוא בא מתרבות שמעודדת כזו תפיסת עולם?

ברור שזה יוצר אצלך אבן בלב, משקע על משקע על משקע.

לבי איתך.

בדוגמה של המוסיקה, מה יקרה אם תעמדי על שלך שאת רוצה לשמוע מוסיקה וזה חשוב לך?

וככה לאט לאט גם בדברים אחרים?

אני רוצה להתייחס לכמה דברים שכתבת

"בזמן האחרון קצת קשה לי להיות איתו פיזית..

נמאססססס

לקחת אחריות על הכל לבד!!!!!!!!!!

אני רוצה את החיים שלי

אני רוצה לפרוח, לחיות, לשמוח, לעוף

ונמאס לי שהוא עוצר אותי

נמאס לי להתחבא ממנו, להסתיר דברים בחיים שלי כי הוא לא יאהב אותם וזה ישפיע לו על הצצברוח וכל הבית יושפע

אני עושה הכל כדי שיהיה לו טוב ולכולם יהיה טוב

ואז לילדים תהיה בריאות נפשית יולדות טובה"

בעיקר לזה בעצם

כשאת לא עושה את כל זה ומסתירה ומרצה ולא פורחת שמחה ועפה, זה לא בהכרח קשור אליו

זה דפוס של ריצוי או פחד מהתגובה שלו שמנהל אותך

זה משהו שניתן לפתור כדי שיהיה לך טוב. וקוראים לזה עצמאות רגשית ונפרדות. הקשבה לעצמך. 

תנהלי את החיים שלך כאוות רצונך

ואם לא נעים לך להיות איתו פיזית ממש אל תכריחי את עצמך מאמי. החיבור שלנו יותר רגשי מנטלי מאשר פיזי מול הגבר בתור התחלה. והגוף זוכר..

אז היא איתו פיזית ובכללי "הולכת על ביצים" כדי שמצב הרוח שלו לא ירד וישפיע על כל הבית.

פותחת השרשור היקרה, אם הבנתי אותך נכון וזה העניין, אז בהנחה שהוא לא אדם מכה או מתעלל, תדעי לך שלא הכול תלוי בך!

ואולי הוא יהיה במצברוח רע ממשהו אחר וכל ההשתדלות שלך לא תעזור.

אבל מצב הרוח המשפחתי מושפע גם ממצב הרוח שלך! וממה שאת מרגישה, גם אם זה בשקט בשקט.

את אדם כנה,הילדים שלך כנראה גם אמיתיים ומרגישים כמו שילדים יכולים להיות.

אל תקחי אחריות על מצב הרוח שלו.

הוא אדם בוגר והוא אחראי.

הילדים שלך חזקים יותר ממה שאת חושבת ושוב - בהנחה שאין כאן התעללות רגשית - הם יכולים לשרוד מצב רוח רע של אבא, גם אם הם לא יודעים מה הסיבה למצב הרוח הזה.

את חשובה.

כלומר, נשמע שאת שמה לפנייך את כל העולם, לפני שאת מתחשבת במה שאת רוצה וצריכה.

ואני בטוחה שאת רוצה להעביר מסר כזה בדיוק לבנות שלך - שהן חשובות.

את המודל שלהן לחיים, תהיי חשובה לעצמך כדי שהן יוכלו לזקוף ראש ולהרגיש חשובות לעצמן.

כתבת נקודות חשובות

אבל אם אני שמה את עצמי לפני הכל, זה יוצר מתח בבית.

נגיד קניתי נעליים חדשות שמאוד אהבתי כשלא הייתי צריכה - מתח

ארגנתי פעילות קהילתית - מתח

נסעתי עם הילדים לטיול - מתח

הוא לא מרגיש את המתח כי זה חלק מההכחשות שלו

אבל אני מנסה לא לוותר על עצמי ומצד שני שלא יהיה מתח.

אבל הרצון להימנעות ממתח לא צריכה להכתיב לך את החיים ברמה הזו.

יש מקום להתחשבות, ברור.

אבל זה צריך להיות הדדי.

כלומר, אם אין כסף אז כן, כדאי להימנע מקניית נעליים.

אבל אם יש כסף והוא רוצה לנתב את זה למשהו אחר, לא בטוח שהרצון שלו עדיף על שלך, גם אם זה אומר שתריבו על זה ותהיה אווירה מתוחה בבית...

זה משהו שצריך להיות מדובר. 

להתעלם ממה שנראה לך שהוא חושב

לא מעט פעמים גיליתי שאני בטוחה שהוא מתבאס עלי והוא בכלל לא היה בכיון..

במקום לצמצם את המתח מכיוונו (להסתיר, לתרץ, להימנע מלגרום למתח)

נסי להיות שם עם המתח, ולהרגיע את עצמך.

האם הנושא הזה עולה בטיפול האישי שלך?

החלקים שאני מחביאה או מושפעת ממנו

זה חלקים במודעות שאני בוחרת

כדי שהזוגיות תמשיך להיות

כדי שהוא יהיה מרוצה וירגיש שיש לו זוגיות טובה (מבחינתו)

ואז תהיה זוגיות. לילדים.

נכון זה לא אידיאלי, אבל אני כן חושבת שבמקרה שלי זה יותר עדיף מגירושין.

זו החלטה, את מבינה? החלטה שלפעמים קשה לי.

היא למה את חושבת או בטוחה שאת חייבת לרצות ואם לא זה יהיה גירושין

אם תהיה לו זוגיות לא טובה מבחינתו - שבה את לא מרצה אבל טוב *לך* - אולי זה יגרום לו לחשוב למה?

אולי כמו שהמקורית אומרת, יהיה לו פחות נוח, הוא יתחיל לזוז גם, לכיוון שלך.

או יעורר אותו למחשבה.

כרגע הוא במקום ממש נוח מבחינתו, אין לו סיבה לשנות ואין לו סיבה ללכת לשום טיפול זוגי, למה לו?

חשבתי אולי על כוון שאני לא מכירה בעצמי מקרוב, אבל אולי יכול להיות מפתח בהתנהגות שלו, האם הוא בדיכאון אולי? או סוג של בעיות קשב וריכוז או וויסות? מקריאה בפורום לפעמים רואה שמציעים כוונים שהם בעיות מהותיות שלא עלו עליהן וכשניגשים אל האדם כשיודעים שהוא משהו מזה, אז יש פתאום דרך איך שזה יעבוד יותר.

דבר נוסף, שאני קצת חוששת לפתוח, אני לא יודעת אם זה נכון לעשות את זה...

אתם מקיימים יחסים? אני ממש לא מתכוונת שאת צריכה לענות כאן. זה כדי לעורר מחשבה ואולי משהו שניתן להתקדם דרכו.

אני עוברת לדבר על עצמי עכשיו. בזמנים שהרגשתי לא מובנת ושהרגשתי שהצרכים שלי הם לא פקטור אצלו ביותר מידי תחומים, הקירבה הגופנית לא באה בקלות. וכשאמרתי שאני לא מצליחה ככה וצריך לשנות משהו, אז הוא חזר 'מעצמו' על רעיון שיצא לי להציע בעבר להתייעץ עם מישהו מקצועי. זו היתה הנק' שבה הוא הבין ששוה לערב מישהו וללמוד קצת בנושא מאיש מקצוע (במקרה שלנו אשת מקצוע, @נגמרו לי השמות שהגיע הזמן לתייג😉).

אני לא אומרת מה נכון אצלכם, אני לא מציעה שום דרך פעולה כשאני בכלל לא מכירה באמת את המקרה וגם אז לא בטוח שאני הבן אדם להציע הצעות. אבל מעלה את הנק' הזו.

ומצטרפת מאוד לאמירה של אחינעמית, ושל המקורית במילים קצת אחרות, אם את רוצה שהבנות שלך יבחרו בעצמן ובשמחה שלהן (ובע"ה משם גם איש טוב חבר לחיים), את צריכה לבחור בעצמך ובשמחה שלך.

את ראויה, זה אפשרי.

נראה לי חרדה גדולה

מכל שינוי וכל אתגר.

אחד הטריגרים הקשים שלי לזה שאני לא מסוגלת להמשיך, זה שאני "בשביל הילדים" עד הסוף בכל מצב.

אני מבשילה עכשיו לשים לזה סוף ולקבל את כל מה שיקרה בגלל זה. כי לא בטוח שטוב לילדים שלי ככה למרות שזה נראה כאילו הכל טוב הכל רגיל.

@orly1 יקרה ❤

לא מצליחה כרגע להגיב באריכות

אבל רק רוצה לכתוב שכ"כ שימח אותי לקרוא על כך שב"ה יש דברים שמתקדמים חיובי, 

שאת מרגישה יותר טוב ב"ה,

שיש התקדמויות עם הילדים

ושאת מוצאת פתרונות ומסדרת את מה שצריך כדי להתחיל שגרה חדשה.

ב"ה שתראו המון המון ברכה והצלחה וישועה שלמה בכל תחום ותחום 🙏

ולגבי הזוגיות - כואב מאוד מאוד מאוד להרגיש כך ועוד תקופת זמן ארוכה כל כך ועוד בזמני דחק כמו המלחמה.

שולחת לך חיבוק גדול גדול

מאמינה שכדי להתייחס בצורה ראויה לכך ולקבל מענה הולם צריך להעמיק ולהכיר את כל התמונה השלמה 

ולקחת בחשבון כמובן את המכלול שלכם, את כל מה שתיארת ועוד הרבה יותר מכך שחווים בכל יום ויום, בצורה רחבה ומקיפה

ומתפללת יחד איתך שתמצאי את השליחים הנכונים והמדויקים עבורך, עבורכם,

שהקב"ה ימשיך ויאר פניו אלייך

שתזכי להרבה בהירות וסיעתא דשמיא, בכל צעד ובכל החלטה

וב"ה שהקב"ה ישלח לך ישועה שלמה גם בפן הזוגי בשלמות, בגלוי, בחסד ובמתיקות גדולה גדולה 🙏🙏❤❤

מה שאת מתארת נשמע ממש כואב ומתסכל.

כואב כל כך לחיות יחד ולהרגיש לבד

כואב להרגיש תקועה ולא ממומשת

כואב לא להיות יכולה לבטא את עצמך במרחב שצריך להיות הכי נכון לכך- בזוגיות

כואב להרגיש שמעמידים פנים

כואב לא לסמוך עליו ולהרגיש שהוא חסר אחריות

כואב לחיות יחד ולוותר על כל כך הרבה דברים מתוך ברירת מחדל.

כל כך הרבה רצונות טבעיים ולגיטימיים שלא מתגשמים עכשיו וזה בוודאי כואב.

חשוב יחד עם זה לדעת, שהזוגיות שלנו היא תמונת מראה להתנהלות שלנו, של בן הזוג, וליחסים ביניהם.

כשכל צעד שאחד הצדדים עושה, משפיע על הצד השני.

בעצם את מתארת שבזוגיות שלכם, מהרבה בחינות את לוקחת את האחריות. על מצב הרוח בבית, על העתיד של הילדים, על הדאגה

לרווחתם הזוגית, על זה שהזוגיות תשרוד לפחות למראית עין

ההתייחסות שלך לבעלך (וסביר להניח שזה כמובן הגיע על רקע ההתנהלות שלו)

היא קצת כמו לילד מגודל+ מפרנס.

אין כאן שותפות אמיתית ועמוקה, אין כאן אינטימיות רגשית וכתוצאה מכך גם

לא באמת משיכה ואינטימיות פיזית נכונה.

כשיש צד אחד שלוקח את המקום המוביל בבית, ומשדר מבלי מודע לצד השני

שהוא לא רלוונטי, או אפילו כושל בעשיית החלק שלו כגבר,

כראש המשפחה, כאחראי וכמוביל

(ונראה שגם בזוגיות זה המצב) התגובה הטבעית של הצד השני

היא להכנס למקום הילדי, ובעצם נוצרת פה מערכת לא זוגית ולא מצמיחה, שהיא יותר של אמא וילד נזוף

מאשר של איש ואישה,

והתחושה בהתאם רחוקה, מתסכלת ומבאסת.

חייבת להגיד שאין כאן שום האשמה חלילה

למעשה, אצל רוב הזוגות יש נטיה כזאת, שדורשת מאיתנו,

כל אחד מהצדדים, להתחבר לטבע שלנו.

כנשים- למקום רך, ונשען שיכול ומאפשר קבלה ונתינה מהצד השני,

וכגברים, לקחת אחריות, לעמול ולהתגבר.

ויש כאן גם קצת תנועת מטוטלת, ככל שהאישה לוקחת תפקיד גברי,

הגבר נכנס לתפקיד יותר רפוי ומקבל

ומצד שני, בדיוק באותו האופן, ככל שאת תלמדי להכנס לעמדה נשית,

נשענת, מאפשרת, מקבלת, מחוברת לעצמך,

בעלך יוכל לחזור לעמדה ולמקום הגבריים,

לוקחי האחריות, מעניקי הבטחון והמשענת.

מציעה לך לפני שאת מרימה ידיים, לנסות גם את הכיוון הזה.

(גילוי נאות: יש לי תוכנית ליווי שעוסקת בזה בין השאר, ואני מאמינה בזה עד מאד ורואה כמה זה מציל בתים)

מבחינת בעלי אם היה אפשרות גם לכבות לגמרי את המחשב כשהם בסביבה. מבחינתי- אין לי בעיה שהם יראו "שטויות" כל עוד זה לא יותר מידי. וגם אני צריכה את המחשב- כדי לגלוש (בעיקר פה...) בזמן הנקה.

אבל זה תלוי בגיל ובשימוש שעושים במחשב. אצלינו למשל הגדולולת שומעות המון שירים במחשב, אז פחות מפריע לי. 

(גדולות הכוונה גילאי11-15)

מהר מאוד מגלים את הסיסמה

יותר אוהבת תוכנה כזאת שלכל אחד יש סיסמה אישית וזמן מוקצה ליום/שבוע לפי מה שההורים בוחרים

הכרתי את זה בתור נערה

מעניין אם יש עדיין משהו כזה

וכמובן הגנה על האינטרנט 

עם סינון בסיסי של רימון

אני בודקת מדי פעם את התכנים שהילדים צורכים, יש משחקים שאני לא מרשה להוריד ואם הילד נניח רואה הרבה חדשות אני ממליצה לו לראות פחות.

זה התחיל בזה שלפני כמה שנים אחד הילדים צפה בסרט באמצע הלילה, בלי רשות (ראינו את זה בקבצים האחרונים שנפתחו).

החלטנו באותו זמן לא ממש לעמת אותו עם העובדות (בעיקר קשור לאופי הספציפי שלו), אלא פשוט לעשות סיסמה.

אחרי כמה זמן הילדים עלו על הסיסמה, ופשוט השארנו את זה ככה, עד שראינו שהם יותר מדי פותחים את המחשב כדי לעשות בו דברים, ושוכחים שיש עולם מחוץ למחשב. אז עשינו סיסמה חדשה, ורק הגדולה יודעת אותה, כי היא באמת משתמשת במחשב רק כשצריך (וגם ככה אין לה יותר מדי זמן סתם לשבת עליו...)

זה קצת דורש מאיתנו, כי אם אנחנו כן מאפשרים שימוש במחשב אנחנו חייבים לבוא בעצמנו כדי לפתוח אותו, אבל עדיף לנו ככה...

[בקשר לשימוש באינטרנט - בעיקרון הם יודעים שאסור להם להיכנס לבד לאינטרנט, וגם יש לנו חסימה של אתרוג, אז מזה פחות חוששים, אבל עדיין מעדיפים שגם על זה תהיה הגבלה...]

לא רואה סיבה למה לא לעשות סיסמה. יש כל מיני גבולות שאנו מציבים לילדים שלנו, וזה אחר מהם. ומחשב זה דבר כל כך מפתה, שגם ילד טוב וצייתן עלול ליפול בזה אם לא ניצור סייגים...

אני לא רוצה שזה יהיה רהיט נגיש מדי,אלא רק כשמתאים  בלו"ז.

ולכן אני פותחת בשעת הצורך 

מחשב נייד

פותחים כשצריך/ עבודה/ סרט לילדים/ כתיבת סיפור

בשאר הזמן מכובה בתוך התיק

ויש סיסמא ולא יודעים אותה

הגדול בן 9

מחשב נייד שמוציאים רק שיש צורך ספציפי.

לפלאפונים שלנו יש סיסמא.

ממליצה על סיסמא.. נכון שיהיו גבולות ברורים במחשב.. 

יש רימון על הגנה גבוהה, אז לא יכולים לעשות יותר מידי. באופן כללי הקטנים צריכים לבקש את המחשב. מרשה פעם בשבוע כזה לשחק במחשב. 

הגדולים שבבית מידי פעם פותחים לבד למה שהם רוצים. יש מחשב אחד נייד בבית וגם אנחנו זקוקים לו מידי פעם. אז אין יותר מידי זמן לכל אחד לשקוע במחשב. 

בגדול הגדולים- סומכת עליהם, עניין שלהם כבר. ושוב, יש הגנה של רימון.

הקטנים- בד''כ שואלים רשות. וגם אם לא, לא יכולים לעשות יותר מידי. בעבר היו לנו המון מלחמות עם הגדולים כשהיו קטנים יותר. בעיקר על שרפת זמן מיותר מול המסך ועיסוק בשטויות. לא עזר שום הגבלות, היה קשה! היום רובם בעצמם מתרחקים מזה ומי שלא, רכש לעצמו פלאפון...

מודה שבעצמי לא תמיד שולטת על עצמי על בזבוז זמן במסך הנייד. שמישהו ישים לי סיסמה 😣

בס״ד

גם אצלנו המחשב מקופל וצריך לבקש רשות כדי להשתמש בו אבל היו מקרים שאנחנו יודעים שפתחו ללא רשותנו.

האמת לא הצלחתי להגיע למסקנה כלשהי לגבינו. כי אם בסוף סיסמא עתידה גם ככה להתגלות ולגרום לילד לעקוף אותה, אז מה עשינו בזה?…

תיוגים שלא תפספסו את התודות:

@מאוהבת בילדי

@בת 30 👋🏻 כיף לראות אותך!

@רבע ל7

@oo

@פליונקה

@מתואמת

@מחי

@אור123456

@אם מאושרת

@אבןישראל

@פרח לשימוח🌷

@בארץ אהבתי

@ואילו פינו

@ggg

(בתמונת המצב הנוכחית, לפחות...)

ולצערי במצב ה"גמירות" הנוכחי שלי כמה דקות לא יספיקו כדי להתאושש...

תודה!

הביתה ותהיתי לעצמי איך ממשיכים את הערב?

אני לא במצבך כי הילדים כבר גדולים. היחיד שעוד צריך שיתפעלו אותו ויעזרו לו, נכנס למקלחת אחרי דיונים ארוכים (על כך שהוא רוצה הורים אחרים, למה? כי לא יכריחו אותו להתקלח 😅 וגם כי סתם בא לו להגיד את זה. והכדאיות שלו להכנס למיטה היא שהוא שומע שם פודקאסטים.) לארוחת ערב הכנתי לו טוסט וכמה עגבניות שרי. זה הספיק לו. אבל צריך לבשל לשבת ואין לי כח לעמוד על הרגליים...

כשהגדולים היו קטנים הייתי במצבים כאלה מוציאה קורנפלקס לארוחת ערב. לא רבה איתם על מקלחות, לא נורא יום אחד בלי מקלחת ומשאירה את מה שאפשרי למחר או לבעלי.

אפשר גם לתפוס לשיחה את הבוגרים יותר ולהסביר, אני ממש עייפה ואני ממש סומכת עליכם שתעזרו לי לגמור את הערב בכיף. צריך לעשות 1,2,3 מה תוכלו לקחת על עצמיכם? (וקניתי עוגיות טעימות למי שמסיים כמה משימות...)

אצלינו זה לרוב היה וגם עכשיו עובד.

בהצלחה 🙏

הרעיון של השיחה הרצינית הוא טוב. באמת נכנסתי הביתה ומיד הנחתתי עליהם שאני גמורה ושיכינו בבקשה ארוחת ערב - בצורה שלא מעוררת מדי רצון לשותפות...

מקווה לזכור את זה בפעם הבאה... כי הם באמת יודעים להכין ארוחת ערב מקסים ובשיתוף פעולה כשהם רוצים...

(כרגע פשוט כל אחד הכין לעצמו טוסט, והגדול חזר אז עזר לקטנים עם זה)

ובאמת בעלי התקשר והציע לקנות בדרך ממתק למי שיהיה מקולח. אז זה קצת שכנע פה...

ואיזה כיף לשמוע שלא רק אצלנו הילדים רוצים ללכת לבית אחר כדי שלא יצטרכו ללכת להתקלח/לישון/לקום וכן הלאה 😅

אולי אפשר לעשות החלפות בילדים ליום אחד, כדי להראות להם שבכל הבתים זה אותו דבר

משתדלת להחזיק בראש 'תוכנית מגירה' לשעת חירום.

פעם אחת באמת עשיתי ממש דומה למה שעשית - הפעלתי "לעצמי" בטלפון איזשהו קליפ, ואז כשהתגודדו סביבי השארתי להם והלכתי לעשות מה שהייתי צריכה.

לפעמים מכניסה פיצה קפואה לתנור ומודיעה או שהם מגיעים בעקבות הריח והרעב, ואפשר לאכול רק אחרי שאר ההתארגנות, מי שממש רעב שיאכל בינתיים מהירקות או לחם עם גבינה.

במקרי קיצון נכנסת למיטה ומשאירה הכל לבעלי... לפעמים עד שהוא מגיע הם כן מתעשתים ומתקדמים, ולפעמים אחרי מנוחה אני בעצמי מסוגלת.

אבל עכשיו לא היה כלום בבית... (וחבל שלא חשבתי על זה כשקניתי דברים בשביל הכנת האוכל לשבת...)

מתי בעלך חוזר? אם באמת הוא חוזר לא הרבה אחרי זמן ארוחת ערב, אז זה לא נורא... (בעלי חוזר בשמונה וצפונה...)

ואחד(אם לא מחשיבים את בת החודש)

אבל אני פשוט מודיעה לו שהוא צריך לדאוג לעצמו לאוכל, מכוונת מהספה מה לאכול, וזהו. הוא לרוב רעב אז משתף פעולה..

הוא בן חמש אבל לגמרי מכין לעצמו פיתה עם ממרח

ואפילו טוסט הוא יכול להכין לבד

או לחמם במיקרוגל משהו שכבר מוכן

ולחתוך ירקות...

לא רואה סיבה טובה שגדולים יותר לא יסתדרו גם..

אני נשארת ברקע אבל אני על הספה ולא זזה...

קשוח💞

או שהייתי מוותרת על מקלחות יום אחד.

הבעיה שכבר קנינו פיצה השבוע בתור צ'ופר למשהו

(ועל מקלחות אני לא יכולה לוותר, כי גם ככה מתקלחים אצלנו פעם ביומיים...)

אולי תמרים או פירות אחרים מהארץ

אם כבר יש לך זה באמת מקל על הטירחה שלך.

( וסליחה על התיקונים הנוראים שהפלאפון עשה, בטח הבנת איזה פסוק התכוונתי)

פירות של ביכורים, לחם שהפרישו ממנו חלה, ולכתוב איזו תפילה שנזכה לקיים את המצוות האלו בקרוב במלואן.

אפשר שמן זית או זיתים עם תפילה להדלקת המנורה בקרוב.

אפשר מיץ ענבים או יין עם תפילה לחזור לנסך יין על המזבח.

אולי אפשר לקחת את הרעיוו ולעטוף משהו בזהב.

יש אתר חינמי שחברה שלי בנתה.

לומדים לקרוא אנגלית - שיטת וילק | חפציה

תיכנסי ותתרשמי

והייתי עונה למורה 'לא יודעת'.

שהיא תמצא את הדרך לבדוק את זה, זה לא אמור להיות לה מסובך.

ולא הייתי מספרת לבת שדיברתי עם המורה כדי לא לפגוע באמון שלה.

אם אני הייתי במקומה והיית מספרת לי שדיברת למרות שביקשתי שלא אז לא בטוחה שהייתי חוזרת לשתף אותך וסומכת עלייך.

אולי כדאי לשבת עם הבת שלך בזמן ששתיכן רגועות ולעלות שוב את הנושא ולהגיד לה את נקודת המבט שלך ולהסביר כמה הילדה סובלת כשהיא גונבת וזה יכול להשפיע על ההתנהגות שלה בעתיד ובהווה וחבל

תנסי להסביר לה שאתם לא נג הגנבת אלא בעדה, רוצות שיהיה לה טוב

כי עם טיפול טוב היא תצליח לצאת מהעניין

לכן כדאי שתפני למחנכת ותסבירי לה את זה

ואולי אפילו תשאלי את הבת שלך אם לכתוב למחנכת שעדיף שלא ידעו שאת האמא שמסרת את השם (כאילו הילדה לא יודעת שדיברת עם המורה)

ואז תכתבי לה את השם

שהבת שלך לא תדע שדיברת עם המורה בכלל לפני

תגיעו ביחד למסקנה שבשביל לעשות טוב לאותה ילדה כדאי לכתוב למחנכת

אבל האמת, אני הייתי נותנת למורה לגלות בעצמה.

הבנות בגיל הזה רבות ושוכחות ועוד פעם רבות, אם זה לא משהו מתמשך שממש עובר כל גבול, הייתי נותנת להן להסתדר.

גם לגבי מורה, היא אמורה לדעת שיש גניבות בכיתה. וגם הייתה אמורה לדעת שבנות לא הולכות לשיעור אחרון ביום מסוים. אז יש לך שתי אופציות. או שמורה היא ראש קטן ולא בטוח שהיא כתובת , או הסיפורים הם טיפה יותר קטנים ממה שנדמה לנו.

לא מתיימרת להיות צודקת , אבל אם בנות באמת יודעות שילדה גונבת , לא סתם כי הן לא אוהבות אותה, לא תמיד נכון לדרוש לדון לכך זכות , לא לחשוד וכו' , לפעמים עדיף להתרחק באמת מאותה ילדה. 

האמת שלגבי הסוף אני לא מסכימה.

יש למורה אחריות חינוכית על הילדה. אם זו היתה הבת שלי, הייתי רוצה שיעזרו לה לצאת ממעגל הזה (כמובן בשיתוף איתי, לא כל האחריות היא רק על המורה). ילדה שגונבת בגיל הזה ממש לא חייבת להמשיך במסלול הזה. אבל אם כולן יתרחקו ממנה ואף אחד לא יעזור לה לצאת מהמקום שהיא נכנסה אליו, החיים שלה יכולים להמשיך למסלול לא טוב.

אני מסכימה שאם הילדה גונבת אז הבנות לא צריכות רק לדון לכף זכות וכו'. אבל הצוות החינוכי צריך לדעת מזה כדי שהמצב שלה הילדה ישתנה.

ואני לא מספיק יודעת מה המורה ידעה, כי לא דיברתי איתה אלא רק שלחתי הודעה. אבל אני כן סומכת עליה כדמות חינוכית, ומקווה שהיא באמת תדע לקחת את זה למקום נכון ולטפל בעניין כמו שצריך.

חייבים לטפל ולעזור, ויכול להיות שילדה הזאת בכלל לא גונבת , אבל אם את מרגישה שמשהו שם לא בסדר, זה לא אמור להיות על חשבון ילדים אחרים. אסור להם להעליב אותה אבל לא בטוח שכדאי להתחבר איתה. לפחות עד שאת לא יודעת יותר פרטים. ויכול להיות כל דבר..

לגבי מורה , היא אמורה לשים לב על אווירה בכיתה ולדעת מה קורה ( אם יש ילדה שלא מדברים איתה, אין מצב לא לשים לב). אני כן הייתי כותבת לה שלבת שלי נעלם כך וכך דברים ושיבדקו את העניין. ממש לא הייתי נכנסת לעומק. גם כי יכול להיות שאת צודקת וסתם חושדים בילדה , וזה בכלל מישהי מכיתה אחרת , וגם כי לא הייתי רוצה שהיא תחשוב כל מיני דברים על בת שלי .

הבת שלך גם לא חייבת לדעת שיידעת אותה.

למה שהמורה תפסיק לחלק מדבקות בגלל גנבות?

וחוץ מזה המורה כבר יכולה בקלות לבדוק את הנושא, ומי הבת וכו' אם תוציא כמה בנות לשיחות אישיות ותדבר איתן.

בעצתכן, וגם אחרי התייעצות עם בעלי, כתבתי למורה שאני מעדיפה לא לשאול אותה, ושתגלה בדרכים אחרות מי הבת.

עכשיו אני מנסה לחשוב איך אפשר לשנות את הגישה של הבת שלי בנוגע לשיתוף צוות חינוכי.

אני שמחה שהיא מרגישה בנוח לשתף אותי בדברים. אבל זה די מתסכל שהיא כמעט תמיד מסיימת באזהרה של 'אל תספרי על זה למורה'.

ופה זה אפילו לא משהו שאמור להביך אותה. זה בנוגע לילדה אחרת בכלל.

חשבתי לנסות להעביר את המסר הזה דרך סיפורים על מצבים שהשיתוף של הצוות החינוכי עזר לשנות את התמונה לטובה. זוכרת שקראתי כל מיני סיפורים כאלו, אבל לא זוכרת את הפרטים.

אז מי שיש לה סיפורים שיכולים להתאים, או עצות אחרות בכיוון, אני אשמח לשמוע...

בס״ד

בארץ אהבתי.

באמת סבלתי מאד במשך תקופה של חודשים רבים ושיחה אחת (!) של המורה הצליחה לשים קץ להתנהגות של אותן הבנות שהתעללו בי. את הסיפור המלא כתבתי כאן:

ילדה בת 11 שרוצה להיעלם מן העולם (התעללות בבית הספר) – כי נפלתי קמתי

ומסכימה עם קודמותיי שזאת הזדמנות להסביר לילדה שיש מצבים בהם צריך שמבוגרים יכנסו לתמונה. אפשרות אחת זה לנסות לשכנע אותה באמת דרך סיפור או הסברים.

אפשרות שנייה זה פשוט *ללמד* אותה שיש מקרים בהם צריך התערבות של הורים ומורים. כמו שמלמדים ששתייה חמה יכולה לגרום לכבייה. וכמו שמלמדים איך תופרים כפתור או אופים עוגה ועוד כל מיני דברים. פשוט להסביר שלפעמים צריך מבוגרים בתמונה. בצורה פשוטה, מתוך אמונה ברורה בתוכך שזה הדבר הנכון לעשות במקרים כאלה 🙂. לפעמים זה יותר יעיל מהסברים ארוכים. ולפעמים השילוב של השניים הוא המנצח…

בהצלחה!!!!

וכל הכבוד על כל המחשבה והרגישות! ❤️

וחיבוק על מה שעברת, למרות שקראתי את זה כבר פעם, כואב לקרוא סיפור כזה. ב"ה שזה הסתיים בטוב, וגדלת משם להיות האישה המדהימה שאת...❤️❤️❤️

האמת שאני מבינה את הנקודה שאת כותבת (באפשרות השניה שהצעת - ללמד אותה על מצבים שחובה לערב מבוגר). לכן התלבטתי אם כן הייתי צריכה ליידע אותה שאני משתפת את המחנכת, ולשאול אותה מי הבת - כי המסר הזה באמת חשוב בעיני.

מצד שני, זה לא שהיא שמרה לעצמה. היא כן שיתפה מבוגר - אותי. למה היא חששה שאספר למורה? אני לא יודעת, אולי כי היא מרגישה שהמורה לא באמת תדע לתת מענה, אולי כי היא חוששת שזה יביא להשלכות לא טובות, אולי סתם זה מביך אותה. לא יודעת... אבל היא כן שיתפה, ומכאן אני כבר לקחתי אחריות ושיתפתי הלאה את המחנכת.

את חושבת שכן יהיה נכון לחזור לזה ולהגיד לה שזה מקרה שחובה לשתף את הצוות החינוכי? אני באמת מתלבטת... (מתלבטת בעיקר אם היא מספיק בוגרת כדי להבין את זה. כי אם לא - זה יכול לגרום לתופעה הפוכה, שהיא כבר תפסיק לשתף אותי, מחשש שהכל יעבור למחנכת...)

בס״ד

תודה יקרה! ❤️

שאלה טובה… כי באמת שיש כאן כמה ערכים שמתנגשים לכאורה. מצד אחד טובת הילדה החשודה בגבות. וטובת הבנות שנגנבים מהם דברים. ומצד שני האמון של הבת שלך בך והתקשורת הפתוחה ביניכן…

אני לא בטוחה שיש כאן מצב של נכון או לא נכון. זאת סיטואציה רגישה ויכול להיות שיש יותר מדרך אחת לפתור אותה.

אבל 3 דברים שאולי יעזרו:

1. בכללי הכי אידיאלי לגרום לילדה להבין שאכן חשוב לשתף דמות מבוגרת, שזה יהיה בהסכמתה ואולי יותר מזה, תוך העצמתה - שהיא תרגיש ש*בזכותה* ובזכות התושייה שלה בכך שהיא חשבה לשתף אותה, אנשים שסובלים יוכלו להרגיש יותר טוב בע״ה...

2. לבדוק אם יש דרך להשאיר לבת שלך מידה של שליטה בסיפור הזה. נגיד לשאול אותה אם יותר נוח לה שהיא תספר בעצמה למורה או אם עדיף לה שזה יעבור דרכך. האם היא מעדיפה לספר ליועצת, למחנכת, למורה מקצועית שהיא סומכת עליה או למנהלת? האם היא מעדיפה שהפנייה תעשה במייל או בטלפון וכו׳?

3. לפעמים ילדים (כמו מבוגרים) צריכים להתבשל קצת לפני שהם מסוגלים לראות את הדברים באור אחר. לכן, אם אין מקרה חרום ממש, אפשר להניח לזה כמה ימים ולמצוא הזדמנות רגועה לחזור לזה מאוחר יותר. אולי זה יאפשר מרחב לדברים טובים לקרות. שהגנבו

יפסקו. שהילדה שלך תחליט שזה בעצם בסדר לספר. שתעברי איתה איזשהו תהליך חינוכי וכו׳

מקווה שזה יעזור לך 🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻

אשרייך 🤍

האמת שהפעם כבר סיפרתי למורה בעצמי, בלי לחכות לאישור שלה (לא התחייבתי לה שלא אספר, והיה נראה לי מספיק חשוב שאני אספר גם אם היא לא 'אישרה' לי).

היא כרגע לא במצב שהיא מבינה בכלל את המקום של דאגה לחברה שלה. היא כועסת עליה בעצמה, בטוחה שהיא גונבת וגם חושבת שזה מוצדק לא לדבר איתה בגלל זה.

אני לא חושבת שהיא פוגעת בה בעצמה, והם גם ככה לא היו חברות קודם, אז אני משתדלת בעיקר לכוון אותה לשים לב לא לפגוע.

אבל הנקודות שכתבת חשובות להבא.

ולגבי המקרה שהיה לנו הפעם - אני חושבת שכרגע אני אעזוב אותו כדי לא להיכנס לשאלות שלה אם סיפרתי למורה (אני לא אשקר לה, אבל גם לא בטוחה שהיא צריכה לדעת שסיפרתי).

ואני מקווה להצליח לטפטף את המסרים האלו בהמשך, בשיחות וסיפורים שיעזרו להבין גם את הצד השני (בשבת סיפרתי סיפור שקראתי לאחרונה על ילד שגנב שעון לחבר והמורה שלו הוציא אותו מזה בחכמה גדולה, ואחר כך הוא לא המשיך עם הגניבות וגדל להיות מורה בעצמו. היא ישר הבינה למה סיפרתי את הסיפור, אבל אני חושבת שזה כן עזר לה גם להבין קצת את ההסתכלות שגם הילד שגונב זקוק לעזרה, ושמורה חכם יכול לעזור לשנות את המשך המסלול שלו בחיים...)

שכחתי את הפרטים אבל נשמע לי מאד מוכר. זה הסיפור שהמורה עצמו לא רצה לדעת מי לקח, נכון? טוב לא זוכרת עד הסוף…

כן כן, הבנתי שכבר דיווחת למורה. ונשמע לי חכם להשאיר את זה ככה כרגע, בגלל כל מה שכתבת.

מאמינה שמתישהו היא תבין את בעיקרון. כשהיא תהיה בשלה לזה.

את אמא אלופה!❤️ 

(מן הסתם יש סיפורים בסגנון הזה בספרים של הסופר שאנחנו כבר מעדיפים לא לקרוא היום )

כמו ש@ברונזה הציעה, אני חושבת שעדיף לשבת איתה לשיחה, להסביר לה שהורים שולחים את הילדים לבית הספר מתוך אמון ושותפות עם הצוות החינוכי, ושביחד עם המורים וההנהלה הם רוצים בטובת הילדים ודנים עליהם רק בהקשר הזה.

יכול להיות שהיא לא תקבל את זה בהתחלה, אבל מניחה שבסוף זה יחלחל...

יודעת לטפל , משתפים אותה. אם לא אז לא.

סתם מביאה דוגמא, מחנכת של הגדולה שלי שהיא מורה טובה ויראת שמים , סיפרה לבנות שהיא תדבר עם הבת שלה בנושא מסוים רק אחרי גיל שש עשרה ( בת שלה הייתה בכיתה מעליהן) , אז יוצא שהיא גם שיתפה שלא לצורך שבת שלה לא יודעת דברים מסוימים ( או יודעת ממקור אחר) , וגם שבתחום מסוים היא ממש לא כתובת .

למורה אחרת היו עניינים בריאותיים, לעוד מישהי בן אדם יקר נפטר והיא לא הייתה פנויה רגשית לכלום. מורה אחד שיתף את התלמידים שהוא אף פעם לא היה ביד ושם ולא מתכוון ואם זה לא מספיק גם עשה איתם דיון פוליטי כשהוא מת על פוליטיקאי מסוים ( זכותו,) שאף אחד בכיתה לא אוהב... אחרי שיתוף המיותר הזה  תלמידים הפסיקו לכבד אותו.

אצלנו במשפחה היו כמה ילדים עם טיפולי שיניים ואני חושבת שההורים שלי היו מרוצים מאד מהטיפול איתה.

לא הזכירו את השם שלה במכבידנט ...

העמוד שחפשת אינו נמצא

אני בכללית ומרוצה מהם מאד עד שזה מגיע לשינים!!

הם הכי גרועים שיש בשינים

אם הכוונה ליישור שיניים, אנחנו הלכנו לפני שנתיים, שלוש בערך למקום שאמרו לנו שדרך הכללית זה יעלה לנו יותר...

שילמנו משהוא כמו 6,000 בסופו של דבר.

כדאי ללכת להצעת מחיר פרטית, אחרי המלצות  מאנשים שסומכים עליהם. לכל בעיה יש מחיר וטיפול אחר.

סוד הגן הנעלם זה ממש קריאה של ספר רציני...

לאותה סופרת יש עוד כמה ספרים חמודים, אולי גם הם יכולים להתאים - הנסיכה הקטנה, לורד פונטלרוי הקטן, הנסיך האובד (מכירה את כולם רק בעברית, אבל בגלל שזה אותה סופרת אז חשבתי שיתאים)

ואחד הספרים שממש אהבתי לקרוא באנגלית בילדותי - Ella Enchanted (בעברית זה נקרא 'הקסם של אלה')

ממש תודה!

זה ספרים שבסדר בשביל אמא פחדנית?

ברמה טובה... (או שהם קראו גרסה מקוצרת?)

למעשה הסוד הוא לקחת כל ספר שכבר תורגם לעברית, ולקרוא אותו באנגלית. והכי טוב לבחור בסדרות שלא תורגמו במלואן לעברית, ואז נשארים במתח - ורוצים לקרוא את הספר הבא באנגלית...

ככה אני שיפרתי מאוד את האנגלית שלי כשהייתח בתיכון. קראתי את סדרת הארי פוטר (היא הייתה עדיין בשלבי היציאה לאור, אז קראתי את הספרים שיצאו באנגלית עוד לפני שיצאו בעברית), את סדרת אן שרלי (יש שני ספרים בסדרה שלא יצאו בעברית) ועוד הרבה ספרים.

ממליצה על סדרת באושר ועושר כאילו (באנגלית whatever after), שעוד לא כולה יצאה בעברית.

גם הקוסם מארץ עוץ - יש לו המשכים שלא יצאו בעברית.

וסדרה של סופרת יהודייה שאהבתי - סבתא שמחה. הספרים במקור נכתבו באנגלית, ואני לא יודעת אם כולם תורגמו לעברית. יש גם את סדרת תריסר ילדי קיסר (באנגלית baker's dozen), שלא כל הספרים שבה תורגמו לעברית.

בהנאה!

את הקוסם מארץ עוץ באמת קראו פה.

אבל יש לי כמה רמות קריאה כאן...

בשביל מי שברמה טובה גם יש לי בעיה שאיך אדע שזה ספר בסדר לתת לה לקרוא אני לא מכירה הרבה ספרים. אני לא מעיזה לתת הארי פוטר. 

ובשביל הקטנות יותר whatever after נראה טוב מבחינת הרמה.

תודה רבה!!(זה ספרים שמתאימים לילדים תמימים, נכון?)

תראי, לילדים שלי אני נותנת לקרוא רק ספרים של אנשים שומרי מצוות... בעצמי קוראת מגוון רחב יותר, אבל בעיקר ספרי נוער, כי הם באמת תמימים יותר.

בימינו לצערנו גם בספרי ילדים יש מסרים לא תמימים... אז מהקלאסיקות של פעם לא הייתי חוששת, אבל אולי בספרים החדשים כן יכולות להיות רמיזות... (לא זכור לי משהו כזה ב-whatever after, אבל כן יש תכנים פרוגרסיביים בספרים אחרים שהסופרת של הסדרה הזו חתומה עליהם...)

ברמת קריאה נמוכה יש כל מיני ספרים שמותאמים לקריאה לפי רמות, בבתי ספר יש ולנו יש גם בספרייה. לפעמים אלה קלאסיקות מעובדות. יש גם ספרי ילדים, כמובן.

שתי הסדרות האחרונות שהמלצתי לך הן חרדיות, אז הן בעיה.

אבל יכולה להמליץ על ספרים שאהבתי באותו סגנון

ומן הסתם המקור שלהם באנגלית...

פוליאנה

צ'רלי בממלכת השוקולד

סדרת בית קטן בערבה (יש איזה איזה 7 ספרים ובערך 2 שלא תורגמו ואני מתכננת לנסות לקרוא...)

ג'ים ונהג הקטר, ג'ים וכנופיית השלושה עשר

בטח יש עוד הרבה, אבל זה מה שאני זוכרת כרגע

זה לאט לאט אני דוחפת אותם. עם חלק אני מצליחה יותר וחלק פחות. לכן אני צריכה שיהיה קל לקריאה אבל גם מעניין.

חלק מהילדים שלי כמעט ברמת הקריאה שלי

על ילד בשם פאדג'

אני חושבת שזה של ג'ודי בלום

מחפשת רגע..

הספרים שאני מכירה בסדרה:

Tails of the forth grade nothing

Otherwise known as sheila the great

Super fudge

Double fudge

Fudga-a-mania

סדרה כייפית, מצחיקה, לא קשה מידי אבל לא רמה נמוכה ממש.

עוד הצעות-

פלא

ספרים אחרים של ג'ודי בלום

Charlotte's web

תודה רבה!

פורום אמהות מיועד לשאלות על גילאים גדולים יותר.

אבל אם זה מה שמומלץ לכם אז כדאי לעשות בהקדם לדעתי.

לב זה איבר חיוני...

בהצלחה ושהכל יעבור בשלום!

חיכיתי שיגיע סוף סוף למכבי.  גם אנחנו במכבי.  

יודעת ממי שיש להם, שהרבה פעמים זה חוסך להגיע פיזית לרופא, למרפאה.  כי מאפשר  לבצע בדיקה מהימנה מרחוק, בין הרופא לילד בבית.  

באתר הכללית יש הסברים.

8 סיבות להצטרף ל־Tyto | שירותי בריאות כללית ,%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%20%D7%90%D7%95%20%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%A2%20%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%20%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%AA%D7%99.

הרבה פעמים הילד סתם משתעל או עם חום או כואבת האוזן ואת רוצה שרופא יראה,

והרופא רואה את זה מהבית.

חוץ מזה, בכללית, הזמינות של הרופא טייטו היא מיידית ועד 12 בלילה. במרפאה תור הוא לכמה ימים מראש או שתגיעי ותחכי בערך שעה.

חוץ מהטירחה של ללכת למרפאה, את גם יכולה בזמן שנוח לך, וגם לא להכניס תינוק או ילד קטן למרפאה מלאת חיידקים.

חשבתי בהתחלה שזה כמה מאות... רק מדחום ללא מגע עולה 100 פלוס... (ובזה יש הרבה יותר פרמטרים שבודק)

דווקא לא הרגשתי שזה יקר מאוד(בכללית, עלה 150 בערך..)

לא יצא לי להשתמש המון פעמים ב"ה

אבל כן כמה פעמים וזה היה יעיל, ואני שמחה על האופציה.

אנחנו גרים בישוב והמרפאה שלנו בעיר הסמוכה אבל זו נסיעה כל פעם אז נח שיש אופציה בלי לנסוע לשם...

שבמכבי זה ניתן לשימוש רק בשעות שהמרפאה לא פעילה- ערב-לילה וסופ"ש.

כך שזה לא לרופא ילדים שלך, אלא לרופא תורן.

א"א כרגע במכבי להשתמש בזה במקום ביקור אצל רופא ילדים רגיל אלא רק במקום ביקור במוקד.

אני ממש התלהבתי ורציתי לקנות ואז שראיתי את זה זה די הוריד לי, מעדיפה את הרופאה הרגילה הטובה שלנו ולא כל מיני רופאים שיש במוקד.

בס״ד

@אחת מכאן,

@יראת גאולה

@מדברה כעדן.

@טארקו, וואלה, חשבתי שזה סביב ה-450 ש״ח…

@Doughnut, תודה שהארת את הנק׳ הזאת! זה באמת חסרון משמעותי אם כן. גם אני מאד מרוצה מהרופאים שמטפלים בנו ומעדיפה להתייעץ איתם על פני רופאים שאני לא מכירה. מקווה שזה ישתנה בקרוב, כמו מה שהולך בקופות האחרות, ואז נשמע שזה יהיה כלי ממש שימושי!

לפעמים חוסך נסיעה למרפאה

ופעילו עד מאוחר בלילה.

עלה לי באזור 170 או 180

חוסך להגיע למרפאה ולחטוף עוד וירוסים מהחולים האחרים 

מבינה אותך. קורה לי גם שאני מתפוצצת לפעמים....

ואשמח גם לשמוע מהאחרות בנושא הגבולות.

אולי כדאי לעצור אותם הרבה לפני , לא לחכות שהם יעברו יותר גבולות ואת תגיעי לקצה היכולת.

קודם כול - את בטח מבינה שזו תקופה קצרה שתחלוף, נכון? כי הייתם חולים כולכם, וזו תקופה ממש ממש קשה, גם לילדים אבל בעיקר להורים. אז לא צריך לפחוד לגבי העתיד...

כתבת שאת בדרך כלל ממש חברה שלהם ועושה איתם צחוקים - זה מקסים! בע"ה כשקצת תתאוששו תחזרו לשגרה הכיפית הזו ❤️

שנית - חושבת שלא כדאי לצפות מהילדים להבין את סיטואציית המלחמה, את זה שיש אנשים שסובלים פי כמה מהם, והם צריכים להיות בהודיה תמידית על חייהם.

הם ילדים, בסופו של דבר, והם לא מסוגלים ולא אמורים להיות בהזדהות פנימית כזו עם אחרים...

מניחה שזה "נפלט" לך בסערת הרגשות ושאת מבינה את זה בעצמך... אבל כותבת בכל זאת.

שלישית - לעניין התפקידים: יש מליון עצות איך להאציל סמכויות ולחלק תפקידים קבועים לילדים. אצלי באופן אישי לא ראיתי שמשהו מחזיק מעמד יותר מדי זמן... ולכן בעיקר עשיתי שינוי מחשבתי: אני האמא פה, אני זו שאכפת לה מתפקוד הבית, והילדים - הם ילדים, ותפקידם בעיקר ליהנות מהחיים... אז פה ושם אני מבקשת מהם דברים, אבל משתדלת לא לכעוס אם הם מסרבים - כי מבינה שככה זה ילדים...

אולי אני טועה בגישה הכללית הזו, אבל כרגע זה מה שנכון לי...

כמובן, בתקופות מאתגרות כמו שרשרת מחלות הבית יוצא ככה לא מתוחזק בעליל, אבל בעיניי, לפחות כרגע, זה מחיר שעדיף לשלם אותו.

וזהו, בינתיים.

מאחלת לכם רפואה שלמה ורק שמחה!

זה הכפיות טובה ואני גם בגישה לך באופן עקרוני, שאנחנו ההורים צריכים להיות אחראים.

אבל אולי מי שלא עושה לא יודע כמה זה לוקח לעשות ולא יכול להעריך באמת את מה שאנחנו עושים.

רוצה שתהיה להם הכרת הטוב, שיעריכו אותנו ואת הרכוש שלנו

מדי פעם הם כן מעריכים... בעיקר הגדולים (מעל גיל 14) ואלה שיודעים בעצמם לסדר (כשרוצים), ואז אני מתרגשת ומודה על ההערכה, ואני חושבת שזה מחלחל.

לא יודעת איך להסתכל על זה בטווח הארוך...

די טבעי שאנחנו מתנהגים לא כמו שהיינו מצפים מעצמינו כשאנחנו עייפים פיזית או נפשית או לא מרגישים טוב וכו'. אז כדאי לסלוח לעצמך קצת.

מצד שני אפשר להבין גם את הילדים שגם הם לא מתנהגים בצורה רגועה כשהם עייפים פיזית או נפשית... ולילדים עוד יותר קשה להגיב בצורה מתונה, אין להם ניסיון חיים וראייה רחבה על דברים. אז אפשר לסלוח גם להם.

נראה לי שאם בעלך בבית עדיף לשלב כוחות ולראות איך מחלקים את העומס עם הילדים בינכם. נגיד הוא משכיב חלק ואת חלק, או אם יש לו יותר כח ממך אז הוא אוסף את כולם לסיפור או משהו ונותן לך ללכת לישון. אצלינו בערב שבת, בעלי בד"כ שפוך ברמות. אז אם גם אני עייפה מידי אני נשכבת  על הספה ומנמנמת, היום הרוב כבר גדולים אבל גם פעם זה עבד. הילדים היו רואים שאבא הלך לישון ואמא מנמנמת חצי ערה, לא כיף. היו משחקים לידי ולאט לאט זולגים למיטות או מביאים שמיכה ונרדמים על הספה השניה/ על שמיכה על הרצפה. אח"כ היינו מעבירים למיטות. זה רק בשבת. גם היום הקטן שלי כל ערב שבת נרדם על הספה ליד האחים הגדולים ומישהו מעביר אותו למיטה.

חוץ מזה ערב שבת זה זמן של מתח. לילדים ולהורים. ובטח אחרי שבוע שוחק במיוחד. כדאי מראש להנמיך ציפיות. להשתדל להשאר רגועים בעיקר כדי לא להפוך כל מתח קטן למתח גדול. להתחיל את הארוחה אולי בתיאום ציפיות עם הילדים. מה הייתם רוצים שיהיה? איך אתם יכולים לעזור לזה לקרות? לתת להם למצוא גם עניין בארוחה וגם פתרון אם משהו לא נראה להם. ולהנמיך ציפיות, לזרום עם מה שקורה. גם אם ילד נגיד כועס או עצוב, לא להפוך גם את עצמינו לכועסים ומאוכזבים מאיך שמתנהלים הדברים. אלה להגיב בצורה שונה מהתגובה שלו. זה עבודת חיים אבל שווה להשתדל יותר בשבת כדי שתהיה לכולם שבת מנוחה וכיפית.

דבר נוסף זה שאני לא בטוחה שאמא צריכה תמיד להיות חברה של הילדים. היא צריכה גם להעיר לפעמים. בצורה נעימה ובונה אבל יש בזה צורך..

כתבתי יותר מידי... רפואה שלמה ובהצלחה

אני גם חושבת שלא צריכה להיות חברה, אבל עדיין מחפשת את הדרך שמילה שלי תהיה מילה, אסרטיביות שקטה מה שנקרא, בינתיים רק לבקש לא ממש מביא לתוצאות 

כתבו לך כל כך הרבה דברים נפלאים,

רק רציתי להוסיף לגבי מה שכתבת על חוצפה והכרת הטוב,

זה לא בהכרח קשור לחינו,ולכן אם זה לא ככה זה לא אומר שזה כשלון שלך בחינוך,

זה נראה לי שיח שאנחנו פשוט צריכות ללמד אותם,

אבל לא מתוך עצבים,הם לא אשמים

כי ילד מטבעו הוא אגואיסט,וזה בדיוק הזמן ללמד אותו שיש עוד אנשים סביבו.

אפשר לעשות בבית שיח של הכרת הטוב לה',

ההרגל הזה יחלחל אליהם גם כלפי אנשים אחרים.

אפשר לעשות שיח של הכרת הטוב לסובב אותכם- לנהג אוטובוס,למוכר מכולת,לשכנה שטורחת על נקיון הבניין,לסבתא,לחברה וכו'

פשוט להודות להם ולפרט פרטי פרטים,

זה עוזר לפקוח את העיניים כמה יש לנו הכרת הטוב לסובבים אותנו,וכשהם יתרגלו זה ממילא יהיה גם כלפיכם.

מיותרים והרבה הרבה יותר גרועים.

אני כ"כ מתביישת בעצמי אח"כ.

אז אני הקטנה לא ממש יכולה לתת לך עצה, מה שאני כן יכולה לומר לך זה שלילדים אין שום מושג ודימיון מה קורה בעזה וזה באמת ממש לא שייך אליהם.

עם כל הכבוד שזה העם שלהם, כן?

זה כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי שיש ילדים רעבים בהודו. ו??

וכך גם אני בעצמי היום.

אני יכולה לדמיין באמת מה עבר עמנו במצרים?

יש לי ממש את האפשרות להבין איך הכניסו ילדים במקום לבנים בפירמידות?

איך הטביעו אותם ביאור?

איך האמהות שלהן בכו והתחננו שזה לא יקרה?

כשאני בזמן הזה מתלוננת על הילדים שלי ועל הקשיים שלי, האם יש לי הכרת הטוב לקב"ה שהוציא את עמנו ממצרים?

שביטל את העבודת מהעולם?

אז אני באמת חושבת שכל אחד מבין בתוך המסגרת המצומצמת שלו וזה מאוד טבעי מהצד שלהם וגם מאוד טבעי מהצד שלנו שנרצה שיעריכו אותנו.

אז כשהילדים שלי לא מעריכים אותי והם לחלוטין לא מעריכים, אני מזכירה לעצמי שאלוקים הביא אותם לעולם כדי שאני אגדל אותם בטוב, עם קשר להערכה ובלי קשר להערכה.

סליחה שלא נתתי עצות יישומיות.

אני מאחלת לך בהצלחה מכל ליבי.

בס״ד

מזדהה עמוקות כי גם אצלנו זה ימים של ילדים חולים בבית, ואמא שנדבקה גם, וכמה אפשר להחזיק את זה בשלווה כבר? מקווה שהמשך החורף יעבור לכם בבריאות איתנה!

טוב עשית כשלקחת צעד אחורה והלכת לנוח!

לפעמים זהו, אנחנו כבר לא מצליחות לנהל את זה בטוב טעם וזה מעולה שהאופציה הזאת קיימת.

העלית הרבה נושאים חשובים ומעניינים. מנסה לענות לך את מה שנראה לי (בתור אמא שלגמרי בדרך בעצמה, כן?🙂)

1. אני חושבת שצריך כל הזמן להחזיק בראש שחינוך זה תהליך ארווווווווך-טווח. לעזור לילדים לעצב את האישיות שלהם לפי הערכים שאנחנו מאמינים בהם,

זה דבר שיכול לקחת שנים על גבי שנים. כמו גזע של עץ, שמתרחב טבעת אחרי טבעת בתהליך ממושך מאד. לפעמים מתוך תסכול על ההווה או חשש לגבי העתיד אנחנו שוכחות את העובדה הפשוטה הזאת ונבהלות או פוחדות שאנחנו כישלון - כשמה שחסר לנו זה פשוט זמן, כדי שהילדים יבשילו…

2. כשאני אומרת ״לחנך״, אני מתכוונת למשמעות הגבוהה ביותר של המילה. אידיאלית זה דרך דברים כמו דוגמה אישית / יצירתיות / להסביר להם בזמן רגוע וקרוב / להמחיש דרך סיפורים מעוררי השראה וכו׳. כשאני שומעת את המילה חינוך, אני מדמיינת איזה מורה דגול שכל התלמידים שלו זוכרים אותו בהערצה כזה. איזה יאנוש קורצ׳ק או אלבוס דומבלדור… ככה אני רוצה להיות. זה החזון. ככה רוצה להסביר שמתנה לרטש חודש זה דבר שצריך להעריך, ושלא קופצים על המיטות, או שלא מקובל לבלגן את החדר של ההורים, או שככה מתקנים אחרי שמתנהגים לא טוב. (בפועל ביום-יום זה הרבה פחות פואטי כאן 😅, ויש תסכולים, ולפעמים גם ציוויים, איומים וצעקות. אבל זה החזון. ובזכות זה שהוא קיים, בחלק מהזמן אני גם זוכה ליישם את הדברים).

3. אנחנו בדור חצוף… ככה זה… ככה גם הגמרא אמרה שיקרה לקראת הגאולה. לא כיף אבל זה חלק מהדור (החוץ מזה נפלא!) הזה. אני לא חושבת שזה אומר שצריך לוותר על לחנך את הילדים שלנו לכבד את מה שאבא ואמא אומרים. אבל צריך לדעת שנקודת הפתיחה שלנו מורכבת יותר מאשר בדורות אחרים.

4. בלי קשר לדור שלנו, ילדים טועים, לא מקשיבים, מתנהגים בצורה אימפולסיבית ולא מותאמת - וכמובן גם בצורה אגואיסטית - כי הם ילדים… לפעמים זה קשה לנו מאד, אין ספק. אבל כשנזכרים באמת הפשוטה הזאת, קצת יותר קל בהווה ומפחיד פחות לגבי העתיד (= זה לא אומר שהם יגדלו להיות מבוגרים כפויי טובה, עצלניים, אגואיסטיים ופוגעים. הם כאלה כרגע בחלקים מהזמן, כי הם עדיין ילדים. אם נמשיך לחנך בצורה טובה, בע״ה יבשיל להם ונראה פירות לעמלנו).

5. לגבי הכרת הטוב, מאד התחברתי למה ש@אם מאושרת כתבה. בנוסף לדבריה, אני גם חופשי אומרת בקול מתלהב כזה ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. וזה גורם להם מיד לחזור אחריי במקהלה ולומר (מילה במילה 😂) ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. עושה להם ולי טוב. להם כי ככה הם לומדים להכיר טובה. ולי כי מי לא זקוקה לפרגון כזה? וכמובן שאני מאד מאד משתדלת להודות להם מהלב כשהם עושים משהו בשבילי.

3. עשייה בבית, תפקידים קבועים וכו׳ - אין לי מתכון. אצלנו נכון להיום אין תפקידים קבועים אבל לא פוסלת שיום אחד יהיו. אבל אני כן רואה מגמה של יותר ויותר עזרה ושותפות ככל שהם גדולים ומסוגלים יותר (וגם מבינים יותר). אם זה לרדת למכולת בשבילי. להוציא אח צעיר מהמסגרת. להחזיק תינוק. לקלח אח קטן. לעזור לסדר את הקניות. לחתוך נייר סופר לפני שבת. לפני כמה חודשים בעלי התחיל להנהיג כלל חדש בשבתות שכל אחד צריך לפנות את הצלחת שלו כדי לקבל קינוח... ואגב, אני מרגישה שככל שהגדולים בבית מסוגלים יותר לעזור, כך זה גם מושך את הקטנים לעזור גם, כי ממלא נוצרת דינמיקה של שיתוף פעולה בבית. אז מה שנרכש עבור הגדולים הוא כבר סוג של סביבה טבעית לקטנים. (ושוב - אם זה היה נראה כמו תיאור פסטורלי תמידי, אז קורה לגמרי אצלנו שלצד העזרה יש גם את הפעמים שהם לא רוצים לעזור - ושזה מתסכל טילים).

בהצלחה יקרה ❤️

את מציגה בסיפור שלך התנהגות /התנהלות מתמשכת של הילדים  שאת לא מרוצה ממנה.  ובשבת הייתה התפרצות. אבל זה לא רק השבת.  אני מבינה נכון?

אם כן, אזלדעתי זה בדיוק המקום להבין שזה סוג של קו פרשת מים ושהגיע הזמן להתייעץ ולקבל הדרכה.

את נשמעת אמא כיפית וזורמת אבל איפה שהוא מתוסכלת מזה שאולי אין גבולות? לדעתי מפה יותר קשה לעזור לך כי מאד מותאם לכל אחת ולאימהות שלה ולאמא 'היא רוצה להיות.

בקיצור, חוץ מחיבוק גדול.נראה לי שלטווח רחוק שווה ללמוד קצת על העניין.

ואולי עם יותר מדי גבולות..

בתוך הבית אני מרגישה לפעמים שהם חוצים קווים אדומים, אבל לא בטוח שזה לא משהו שמאפיין את כל הילדים..

אני לא בטוחה שבנתי שדיברת על גבולות כמו על זה שיש התנהלות לא נכונה בבית. לא בקטע המרסן - גבולות אלא בקטע של אחריות של הילדים, שיתוף וכאלה.

ככה אני הבנתי.

את צודקת שרוב הילדים לא ששים לעשות עבודות בית וכאלה.

אז אם זה בגדר הסביר לך - הכל טוב (יש לי ילד שאומר תמיד- אני אעשה את התפקיד אבל אני גם מתלונן. קחי את כל החבילה)

אן את מרגישה שמשהו לא נכון, כמו שכתבת, אז אפשר ללכת ולבדוק בצורה אישית שנכונה לך ולמשפחה שלך.

איך לבנות את זה נכון.  

בעיני זה לגרום לילדים להרגיש רע עם הרגשה לגיטימית של חוסר כח לבצע משימה כלשהי.

זה לא שלי תמיד יש כח, זה לא שאני לא עסוקה בעצמי, אני כן יותר מבוגרת ויותר יודעת לנהל את זה, אבל בתור ילדה ידעתי? לא. בעיני זה פחות מתאים להוסיף כל מיני טענות של מי יותר מסכן ממי. צריך לתת אמפתיה ומוטיבציה 'חיובית'. נכון, אין כח, נכון לא כיף, צודק. אבל זה צריך להיעשות ואתה עכשיו קיבלת את התפקיד. ההבדל בין מישהו בוגר למישהו שקשה להתייחס אליו ברצינות הוא שבוגר מבין שלמרות שהוא מעדיף עכשיו לעשות x הוא מתגבר ומחכה עם זה כי הרבה יותר חשוב ונצרך שיעשה y. אתה רוצה לקבל בבית יחס של בוגר או של תינוק? תינוק לא עושה כלום מעצמו. אתה רוצה לחזור להיות תינוק? חיתולים ומוצצים ובקבוק?

דבר שני, אם רוצים להשוות נזק שילד עשה למשהו, זה בעיני צריך להגיע מהעולם שלו. איך היית מגיב אם אחד האחים היה מתעצבן על משהו ובתגובה גוזר לך את הילקוט או מזיק למשהו אחר שאתה אוהב. זה נשמע לך סביר? זה גם מצער, וגם אי אפשר עכשיו להשתמש בזה שוב. השחתה היא פעולה מאוד לא טובה וצריך לא להגיע למצב שאנחנו מגיבים ככה על משהו. אתה מרגיש נסער מאוד (למרות שאתה יודע שיש בקבוק כמעט מלא וכנראה ניתן לך מה שמגיע לך)? תיקח כרית ותפוצץ אותה בבוקסים עד שתירגע. תצא לסיבוב ריצה של שתי דקות לפרוק את המתח השלילי, אל תזרוק כסאות או תהרוס יצירות של אח שלך (דוגמאות מהבית שלנו). חשוב ממש, שיחד עם מה שאסור לעשות, לתת את הדרך של איך כן אפשר להתמודד עם משהו מסעיר כולל דרך פיזית לפרוק את הביעבוע.

חדר שינה, בחכמת בדיעבד, נכון היה כנראה להבין מראש שאת/הקטנה צריכות עכשיו יותר מנוחה ולכן הפעם פחות מתאים לאפשר להם לבוא. גם כאן, להסביר בגובה העיניים- אני לא הרגשתי טוב השבוע, אני יותר צריכה את השינה עכשיו ללא הפרעות, הפעם לא לבוא אלי לחדר, כשאתחזק/ שבת הבאה בע"ה אני מקוה שארגיש מספיק טוב ותוכלו לעשות מחנה. לדעת להגיד לא במיוחד בזמנים שמועדים לפורענות כמו חולשה פיזית או סף עצבים נמוך מאוד, אבל גם להגיד מתי כן.

גם בעניין ההפתעה המיוחדת, שוב בחוכמה שלאחר מעשה, יש זמנים שבהם עדיף להגיד מה זה, שהעצבים של הילדים קצת מתוחים כי גם הם אחרי שבוע קשה, אז לא להוסיף עוד מתח אלא להגיד מה ההפתעה. (ואם מפחדים שמישהו שבדיוק לא מסתדר לו יהרוס לכולם, אפשר לעשות קצת יחצנות, אבא חשב מה הכי יתאים לכם מכל מה שהיה בחנות או חיפשתי את הדבר שחשבתי שהכי ישמח אתכם, או כשהייתי בגיל של A ממש אהבתי את זה, וככה מראש הם עם פחות התנגדות).

ולסיום, אני חושבת שעניין הבחירה והריצוי זה באמת משהו שצריך לחשוב עליו, לפצח אותו אפילו, ולא שיש לי משהו שהוא המתכון להצלחה. אבל כמה נק' שכן אני חושבת עליהן-

*לעודד מאוד להתפתח או לבחור מעבר או מה שלא בגבולות שה"מסגרת" מציעה. נגיד סגנון לבוש, עיצוב השיער, חוגים, לעודד דברים שהילד מוצא בהם עניין גם אם בעיני זה חסר ערך או אני הייתי בוחרת תחומי עניין אחרים.

*הריצוי הוא חלק מהחיים שלנו, אנחנו לא עושים אף פעם רק מה שאנחנו רוצים, ויש דברים שאנחנו רוצים לעשות לא כי המעשה נעים לנו אלא מה שנגרם ממנו. צריך לנסות לתת לילדים כלים להגיד לא כשזה לא משהו שהם מחויבים אליו. מותר לא לרצות לשחק עכשיו עם חבר מסוים, ואני לא אכפה את זה. מותר לא לרצות לעשות בייביסיטר ולא לספק הסברים למי שפנה אליך למה, ככה. מותר שלא יבוא ללכת למשהו של השבט או הסניף ושזה לגיטימי וכן על זה הדרך.

*ילדים קטנים (וגיל 7 הוא בעיני עדיין קטן לעניין הזה) התחומים שהם יכולים לבחור בהם- מצומצמים מאוד. ילדים צריכים מסגרת וגבולות. לא להתבלבל בין מה שבונה ושם לעודד אותם לבחור (מתנה בסכום שאפשר, ממתקים לטיול, בגד שהם אוהבים, איזה סיפור מקריאים לפני השינה או במה לשחק עכשיו וכד')

לבין מה שזה עוד לא משהו שבריא להם להחליט עליו (מתי ללכת לישון, איפה מותר לקפוץ או לשחק בכדור, לא לקום לבית ספר וכד'). גם נוער עוד לא בשל לקבל החלטות חשובות בעצמו. צריך מאוד להיות שם ולשקף להם משמעויות של הבחירות שהם עושים. ולפעמים זה דק מאוד, איפה זה סבבה שהם יבחרו ואיפה זה פשוט לא. אבל בעיני אם זה מול העיניים, זה כבר מפחית את סיכויי הטעות. וללמוד על זה. לשמוע מהם עצמם על ההעדפות שלהם, מהדרכת הורים, מפודקאסטים ומה שיש לרשת להציע.

בהצלחה, אני לא חושבת שעשית שום טעות קריטית, ואם רק כשאת אחרי מחלה וילד בדיוק קילקל את הגביע על כלום, חטפת את הג'ננה- אז את נשמעת לי בשליטה גבוהה מאוד. תרגישי טוב, תרגישו טוב כולכם.

אפרוק את ליבי אחר כך.

עדיין מתרגשת להכין שעורי בית... לפעמים אני צריכה ממש להזכיר לה שאוכלים לפני שעורי הבית...

בתחילת שנה ממש עשינו מזה חוויה, ישבנו כולנו לצבוע איתה את הררי הדפים שהמורה שלחה וזה היה ממש כיף! (הייתי אז בסוף הריון, היום עם תינוק על הידיים פחות זורם לי)

מה שכן- שעורי בית בקריאה אני לא ממש יושבת איתה, אין לי סבלנות. אז אני אומרת לה שתקרא את החוברת ותספר לי מה היה כתוב. ככה אני יודעת שהיא גם מבינה מה היא קראה...

מבינה אותך ממש שלא מצליחה להגיע לכל אחד... אוף. זה קשה! אצלי הבת שבכיתה א והבן שהתחיל השנה ת"ת מקבלים הכי הרבה יחס- בגלל השיעורים, והתניוק על הידיים. הילדה בת 3 והילדה בת 6 מחפשות תעסוקה ואין לי סבלנות...

עכשיו התחלתי עם הילדה לצייר לה בקווקווים והיא צריכה לעבור על זה, אבל זה קל לה מידי, אז אמרתי לה שהיא תצייר לי ואני אעבור. וזה מעולה. אבל אני מחפשת עוד תעסוקות.

וחיבוק לך! לכל דבר צריך זמן הסתגלות...

חיבוק גם לך על אתגרי ההגעה לכל אחד...

יש דברים שאני מצליחה לתת לגדולים תוך כדי שאני משגיחה על הקטנה, אבל זה מוגבל. נניח סיפור, בע"פ או מספר. לפעמים אפשר להצליח משחק קלפים. אבל יצירה נניח (שהבן שלי מאוד רוצה לפעמים) זה כבר יותר קשה... וגם לבת שלי חסרה ההרגשה שישבתי אך ורק *אתה* וכל הקשב אצלה.

מעלה הצעה חוץ מהקווקוים - אולי להדביק וואשי טייפ לפי ציור בקווים ישרים? לא זוכרת באיזה גיל עשיתי את זה לבת שלי. כנראה קטן יותר, אבל נראה לי כיפי גם לגיל 6.

הבעיה שפעם אחרונה היא סיימה את כל הגלילים והדביקה על הארונות והקירות...

אז אני צריכה לחשוב עוד לגבי זה

ונמצאת באזור. אם צריך לקרוא ולחתום אז יושבת לידו ומקשיבה . בכיתה ב' אחריות עוברת אליהם.

עם השיעורי בית...כל אות שעה ...

והיא קוראת מצוין כבר מזמן וכתבה לי מכתבים שלמים כבר לפני שנה

לדעתי זה פשוט משעמם אותה!

לא היה לי את זה עם שום ילד

ועכשיו בכיות על זה שאני דורשת שהיא תתקלח לבד..אוףףף!!

מאתגר!

מה היא אומרת לגבי שיעורי הבית? שמשעמם לה, באמת?

האמת היא שאנחנו עזבנו את עניין המקלחת בעצמה בינתיים... 🙈

להיות חולה זמן ממושך זה קשה בכל מקרה. מבאס להרגיש גם אשמה בנוסף... את בסדר גמור, הגוף שלך היה צריך מנוחה. כמה שבועות בלי ש"ב לא יעשו נזק לטווח ארוך לאף אחד...

באופן כללי לגבי ש"ב, פעם שמעתי מהרבנית דינה ראפ (ואימצתי לי) שדברים שהילדים צריכים לעשות עבור בית הספר לא צריכים להיות סיבה לעימותים בבית.

בבית אנחנו אחראים על מה שקורה בבית. אנחנו יכולים לעזור לילד עם הכנת שיעורי הבית אם הוא רוצה, אנחנו יכולים לעזור ולהזכיר אם הוא עוד לא מספיק אחראי לזכור בעצמו.

אבל אם הוא מתנגד - זה לא צריך לגרום לנו להתעמת מולו. זה תפקיד בית הספר - שילד שלא עשה שיעורים ירגיש שהוא משלם עם זה מחיר ויבין בעצמו שהוא רוצה לעשות.

(האמת ששמעתי אותה הרבה לפני שהיו לי ילדים בבית ספר, אז אני לא יודעת אם אני באמת מעבירה טוב את מה שהיא אמרה. בכל אופן זה מה שאני לקחתי ממה שהבנתי ממנה...).

למעשה אני באמת פועלת ככה. כמעט אף פעם לא התווכחתי עם הילדים על עשיית שיעורי בית. כשכן היה 'עימות' סביב הכנת ש"ב זה כשהבן שלי נזכר ב9 בלילה שהוא לא עשה שיעורים ולא היה מוכן ללכת לישון בלי שיעשה שיעורים.

אצלנו היה מספיק לילדים להבין שהאחריות עליהם, יחד עם חוסר הנעימות להגיע לכיתה בלי ש"ב, בשביל שהם יקחו אחריות (אני כן משתדלת להזכיר כי לפעמים שוכחים, אבל בגדול אחרי שהזכרתי זה כבר עליהם, ואני פה כדי לעזור אם צריך).

האמת שגם בהקשר של חולצות תלבושת אני פועלת ככה, ופה זה יוצא לכיוון השני (אני משחררת והבת שלי הולכת בלי). כי בבית הספר לא מספיק אוכפים את הדרישה לחולצות תלבושת. הבת שלי אומרת שכמעט כל הבנות בכיתה מגיעות בלי תלבושת ואף אחד לא מעיר להן.

אז בהתחלה ניסיתי כן להקפיד בכל זאת, כי אני לא אוהבת לזלזל בכללים, ולא אוהבת לחנך לזלזול בכללים.

בהמשך ניסיתי גם לפנות למנהל ולהגיד לו שהדרישה צריכה להיות ברורה יחד עם אכיפה, בשביל שאנחנו כהורים נשתף פעולה.

בסוף ראיתי שזה קשה מידי מול הבת שלי, ואם בית הספר לא באמת מצליח לעמוד בדרישות שלו מול התלמידים, לא נכון מבחינתי שזה יהפוך לעימות בבית. אז אני הרפיתי. אם בשלב מסויים יתחילו באמת להעיר למי שלא הולכת עם סמל, אז לבת שלי אולי זה יתחיל להיות חשוב...

אז אולי זה גם נכון לגבי הש"ב של הבת שלך.

אם לבת שלך לא אכפת להגיע לכיתה בלי ש"ב מוכנים, השינוי צריך להיות מצד המורה לדעתי, ולא מצידך (ואפשר לפנות אליה ולבקש עזרה בזה).

לא צריך לבקש שהיא תכעס בצורה מפחידה. בדרך כלל מספיק חוסר נעימות קטן שהמורה תשאל אם היא עשתה והיא תגיד שלא, או להיפך - מחמאות משמעותיות למי שכן עשתה ומקפידה על שיעורי בית, בשביל שהיא תבין שכדאי לה בפעם הבאה להכין...

כי אני לדוגמא סמכתי על אחד הילדים והסתפקתי בלשאול-להזכיר אם יש ש.ב ולאט לאט הוא ממש צבר פער גדול מאד ביחס לשאר הכיתה. במקצועות כמו מתמטיקה, זה ממש בעייתי כי הדברים נבנים אחד על גבי השני ואם ׳מתנתקים׳ לתקופה ממושכת מדי מהחומר, כבר לגמרי הולכים לאיבוד. מה שאגב אצלו גם הביא לכל מיני בעיות משמעת, כי הילד כבר התייאש מלהבין את מה שקורה בכיתה וגם כי תחושת חוסר המסוגלות שלו השפיעה לשלילה על דימוי העצמי שלו. עד שגילינו שמצבו ממש לא טוב גם ברמה הלימודית, היה מאד מאוחר. (הוא ילד חכם, אז בכלל לא דמיינו שהוא לא יצליח לעקוב אחרי החומר. אבל אם לא מתרגלים, עובדה שזה יכול לקרות…). בסוף ב״ה במאמצים גדולים עלינו שוב על הגל אבל זה היה ארוך מאד, מפרך ומורכב.

מצד שני רק אתמול בלילה אמרתי לבעלי שאולי אנחנו לוקחים יותר מדי אחריות על שיעורי הבית של הילדים. בקיצור, לא ברור לי אם יש נוסחה נכונה ואם כן מהי ואני גם בתהיות של הפותחת…

(אגב, יש לי ילד אחר שהרבה יותר אחראי מהבחינה הזאת. אז יד גם עניין של אופי בדבר  זה נראה לי)

חייבים להתאים שיטה החינוכית לילד בהתאם לנסיבות ולא ללכת על שיטה מסוימת עם ראש בקיר.

אפילו בחשבון , לכל סוג של משוואה פתרון משלה...

כשמרגישים לא טוב הכול נראה כמו הר בלתי עביר

שנית - בקשר לשיעורי הבית - זה ממש תלוי באופי של הילד.

הגדולה שלי הייתה בעצמה מזכירה לי שיש לה שיעורי בית. הגדול היה יושב בהפסקות ועושה את שיעורי הבית לבד. התאומים - לרוב הייתי צריכה להזכיר להם לעשות, לפעמים עשו בשמחה ולפעמים פחות. הילדה שבכיתה ג - כבר מזמן ויתרתי על שיעורי הבית שלה, אחרי שנתיים קשות של מאבקים . הילד שבכיתה א - אני צריכה להזכיר לו שיש שיעורי בית אבל ב"ה לרוב הוא עושה בשמחה.

בכל אופן, בכיתה א' לרוב צריך לעזור בשיעורי הבית (חוץ מאשר לילדים כדוגמת הבן הגדול שלי, שיש בו משהו מן המחוננות). אז אין דרך אחרת... בדרך כלל גם צריך להזכיר להם, כי הם עוד לא רגילים לשגרה של שיעורי בית. ומכאן - באמת כל ילד שונה. וכמו שאת רואה שאצלי היה את כל המגוון, אפשר להסיק מזה שזה לא תלוי באמא. אז קודם כול - אל תקחי את זה אישית...

שנית - במצבים כמו אמא חולה באמת יש מקום להרפות... (לי זה היה סביב היריונות ולידות) אולי אפשר לעדכן את המורה, כדי שתדע שאין פה הזנחה פושעת...

ושלישית - בשביל לעודד מוטיבציה לשיעורי בית בהחלט אפשר להבטיח "פרס" אחר כך. סיפור זה מצוין. אפילו משחק נחשק או יצירה מעניינת יכולים להיות פרס נהדר. לא צריך להיבהל מזה...

וזהו. מקווה שתחזרי לאיתנך במהרה, ושאז תוכלי להתחיל לשקם את ההריסות שהמחלה יצרה ❤️

ב"ה מתאוששת אט אט (כבר בריאה ב"ה לא מעט זמן אבל עדיין סוחבת עייפות וחולשה)

באמת עדכנתי את המורה בזמן שהייתי חולה.

תודה על מגוון הדוגמאות שנתת עוזר לשמוע

לא בדיוק אותו דבר אבל אני מבקשת מבעלי להזכיר לי שאחרי הצונמי של הלידות, הדברים לאט לאט חוזרים לעצמם. כי כאמת תוך כדי יש תחושה שזהו, הכל התפרק כמו שכתבת, ומשם כבר לא תהיה תקנה.

החיים עשויים גלים, וככל שמצליחים להפנים את זה יותר, נבהלים פחות מול גל לא סימפתי 🙂. זה נותן כוח להחזיק מעמד עד שהוא יעבור.

לגבי ש.ב, מוכר מאד כל מה שאת כותבת. בכיתה א׳ אני מרגישה שהאחריות היא בעיקר עלינו ההורים, אם כי יש אצלנו אחד בבית שרואה את האחים הגדולים שלו והרבה פעמים מוציא את השיעורים שלו בעצמו ומתחיל לעבוד עצמאית.

אבל זה שזה עלול להיות מוקד לחיכוך, התחמקות, זמן מתיש - זה ממש מוכר לי ולא רק בכיתה א׳ 😕. וגם אצלנו הרבה פעמים אחרי שהם עשו, הם אומרים שתכלס לא היה נורא ואפילו היה כיף…😅

בכללי אני הגעתי לאותה המסקנה כמוך - שככל שזה מעוגן יותר בשגרת היום-יום (כשאמא בריאה וכו׳), כך יותר קל עם זה. וכשיש תקופה שזה פחות מתאפשר, מחכים שזה שוב יהיה אפשרי ובונים מחדש את השגרה בזאת, לאט לאט…

ותינוק/ת בבית זה ממש דבר שמסבך את האפשרות להיות 1*1 עם הילדים… מבינה מאד את מה שאת מתארת… אני אוהבת להתפלל גם על דברים כאלה… שלמרות שיש יצור מתוק שדורש את כל תשומת הלב שלנו, עדיין נצליח איכשהו, בדרך נס, להגיע לאחים שלו… תפילות זה דבר מסוגל 😅🙏🏻

תודה על כל מה שכתבת

ובעניין התפילות - לגמרי! תודה על התזכורת

מעבר לזה זו הופכת להיות האחריות שלהם, כולל התמודדות עם ההשלכות של זה מול המורה.

כמובן שאם מישהו מבקש ממני עזרה הוא יקבל (כמה שאני יודעת, כי בחשבון של כיתה ג' אני כבר ממש על הפנים) אבל מעבר לזה, אני מזכירה, מעודדת, מורידה מהם את נטל עבודות הבית וכולנו עושים את שיעורי הבית בשמחה ובכיף בסלון בזמן שאני עם הקטנים או מבשלת. 

אלה שמעליו לא היו צריכים תזכורות והיו עושים לבד, אצלו כל יום תכנונים וסיפורים שישב לעשות.

אם היא יודעת את החומר אין לך מה לדאוג, העבודה בכיתה א סיזיפית מאוד ומשעממת.

אפשר לדלג חלק מהימים וביום שמחליטים שעושים לעשות את מה שדילגתם

הבת שלי בעיקר צריכה שידחפו אותה להתחיל כי יש אלף ואחד עיסוקים אחרים מעניינים יותר

אז יש אינטרס לסיים..

בשלב שיש קטנים אני קונה שפע חוברות עבודה לילדי גן והם עובדים בחוברות שלהם תוך כדי שהגדול יותר מכין שיעורים...

לייף מגבות יבשות לניקוי הפנים S

לא ניסיתי בעצמי אבל @שובי.. המליצה על זה בשרשור אחר.

כתבה שיש גם בשיין ובאמזון דברים דומים.

אצלינו לא שוטפים פנים. כמה מוזרים אנחנו?🙊

בלי תלות במגבת...

אם למישהי מהמתבגרות זה יהיה דחוף לתחזק מגבת פנים נקיה ויעודית, אני סומכת עליה שתטפל בעניין בעצמה...

לק"י

אני מבינה אותה שקשה לגמור מאוחר רוב השבוע, (וב"ה שאצלינו זה צהרון, כך שזה לפי הצורך שלנו, וגם אפשר להוציא מתי שרוצים).

אבל נשמע לי מוזר לשחרר קבוע מלימודים מוקדם....

מה הם לומדים בשעתיים האלה?

כי גם להשלים קבוע חומר זה לא שוס.

והיא דווקא לא מסיימת מאוחר רוב השבוע. הרגיל אצלה זה 13:30, ויש לה יומיים שהיא מסיימת ב15:20. אז באחד הימים יש אנגלית בסוף היום והיא מבינה שלא כדאי להפסיד כי זה לא נוח להשלים.

אבל ביום ראשון יש שני שיעורים שלא באמת קריטי להשלים. שיעור אחד שהיא לא אוהבת, ועוד שיעור של כתיבת סיפורים, שהיא מסתדרת בו אבל אם היא לא תהיה לא יקרה כלום.

אבל אני גם לא אוהבת את הרעיון של לשחרר קבוע...

אבל אולי אני סתם מרובעת🤷‍♀️

לא בטוח שהיא מדייקת. יכול להיות שהיא מאוד רוצה ולכן זה נראה לה הרבה, אבל ממליצה לך לברר עם אמהות אחרות.

ולי זה גם נראה הרבה לשחרר באופן קבוע...

וכן שמעתי גם מה הפריע לה בשיעור שהיא לא אוהבת (היה קשה קצת להיות אוזן קשבת כי זה היה בזמן לא הכי מתאים ובצורה לא הכי נעימה, אבל השתדלתי...).

היא לא היתה כל כך מוכנה לשמוע ממני כרגע, אבל בהחלט עוד נדבר על זה.

האמת שאין לי ילדים בגיל הזה בכלל אז מרגישה לא ראויה לענות לך.

קודם כל שולחת לך חיבוק וכוחות.

ורק משהו קטן, לפעמים לנסות לחשוב על פיתרון או על משהו פרקטי רק מעצבן יותר בזמן אמת. אולי כדאי לתת לה לפרוק, גם רגשות "שליליים" כמו עצבים וכעס ותחושה של אי צדק ולמצוא זמן רגוע לדבר על הדברים כמו שמדברה כעדן. הציעה.

בהצלחה!!

וגם על העצות.

היא באמת קצת מתבגרת קטנה.

יכול להיות שאת צודקת לגבי לא ללכת לפתרונות מיד בזמן אמת. (הבעיה היתה שכל מה שהיא רצתה היה תשובה אחת - שאני אסכים לשחרר אותה. אז רק להקשיב בלי לתת תשובה גם לא ממש עבד. אבל כשנדבר שוב אני אנסה לא לדחוף פתרונות בזמן שהיא פורקת רגשות שליליים, אלא לתת לכל אחד מקום בפני עצמו).

אבל ביום ראשון יוצא שיש בשעות האלו שיעורים יותר קלילים.

והיא בכיתה ה'...

אין לי בעיה שהיא תהיה בבית. מפריע לי עצם הרעיון של להשתחרר באופן קבוע סתם ככה בלי סיבה.

היא טוענת שהן נשארות בכיתה כל שבוע כ-15-16 בנות (בכיתה יש 24), ושכל בת השתחררה כבר לפחות 6 פעמים, והיא רק פעמיים...

אפשר לקבוע תדירות אחרת שנוח לך כמו פעם בחודש

לא יודעת אם פעם בחודש נשמע לי סביר. אבל אני אחשוב על זה.

בכלל להשתחרר באופן קבוע.

כן נשמע הגיוני להשתחרר באופן יוצא דופן בתור פינוק מיוחד. כמו שאפשר להפסיד יום בית ספר באופן יוצא דופן בשביל בוקר עם אמא. אבל זה משהו שמתאים לעשות אולי פעמיים במחצית? לכל היותר

אולי אפשר לדאוג לאוכל מיוחד לימים הארוכים. או לדברים אחרים שינעימו את השהייה הארוכה יותר?

מה לגבי לנסות להציב מטרות אישיות בשיעורים שעל פניו פחות מעניינים אותה? לא יודעת עד כמה זה יכול לדבר אליה, אבל נניח אם יש זמן קבוע בשבוע שמוקדש לכתיבה אפשר להפיק מזה ממש המון, גם אם זה לא משהו שהיא אוהבת במיוחד.

(בכלל מצב השחרורים שמשתקף מוזר קצת. יכול להיות שיש הורים שזקוקים שהילדות יעזרו להוציא אחים קטנים ומרשים לעצמם לשחרר עבור זה בגלל שהשיעורים "פחות חשובים", אבל זה בעצם לא לגמרי "בלי סיבה"?)

ותודה על החיזוק שלא מתאים להשתחרר באופן קבוע..

שחרור מידי פעם כפינןק זה כן משהו שהצעתי, אפילו אמרתי שנקבע מספר פעמים שהיא יכולה להשתחרר והיא תבחר מתי לנצל אותם, אבל היא ציפתה להרבה יותר מזה אז זה לא עבד. אבל אולי אם היא תבין שזה הכי הרבה שאני מוכנה לאפשר, זה באמת יהיה הפתרון. (זה בנוסף לימי כיף שאני עושה לה, כפעמיים-שלוש בשנה, ביום החופשי שלי...)

הרעיונות הנוספים שלך טובים. אני אנסה לחשוב יחד איתה. מקווה שהיא תהיה מוכנה לשמוע, כי היום השיחה בנושא היתה די סוערת...

ומצב השחרורים שמשתקף בהחלט מוזר. דיברתי הלילה עם המחנכת והיא אמרה שתנסה לברר עם המורים של אותן שעות מה באמת המצב, וגם שתגיד להורים שזה לא מקובל לשחרר 'סתם', כי בסוף מי שכן נשארת בכיתה מרגישה 'פראיירית'.

מקווה שנצליח לדבר על זה בנחת השבוע ולהגיע להחלטה טובה, בעז"ה...

גם לי זה נשמע מוזר (אולי לחלק מהבנות יש טיפול / תוכנית אמירים וכדומה?) ואני מצטרפת לכל מי שהגיבה, אני לא הייתי מאפשרת להפסיד קבוע חלק ממה שקבוע במערכת בלי סיבה ממש חזקה…🤷🏻‍♀️

לא קראתי את כל התגובות.

נשמע שאולי חלק מהענין הוא לחץ חברתי. אם מספרת שהרבה הולכות וגם היא רוצה דוקא ביום הזה.

אולי לאפשר פעמיים בחודש לצאת מוקדם בימים משתנים, נגיד ביום שאת פנויה לשעת איכות איתה או או אבא או לפעמים באמת בלי תוכנית כלשהי. בעיניי לא קריטי עצם ההפסד של שעה.

דוקא לא הייתי משדרת ששיעור מסוים פחות חשוב.

לחילופין: אם באמת השיעור משאיר משהו שלילי בהרגשה אולי יוצאים קבוע אבל עבור משהו קבוע אחר (נגיד כתיבה לפי כללים שלה/שלך, פיתוח מיומנות אחרת או חוג). 

אם היא יוצאת מוקדם, זה ב13:30, ואז היא מחכה לי עד קצת אחרי 2 שאני מגיעה עם הקטנים ישר לארגן ארוחת צהריים.

דווקא ביום חמישי שאני ביום חופשי יש לנו קצת זמן לשתינו, כשהיא חוזרת ב13:30 ויש עוד חצי שעה עד שלוקחים את הקטנים. ומידי פעם אני עושה לה יום כיף איתי.

אבל פה זה באמת נשמע קצת לחץ חברתי (למרות שהיום שאלתי אותה איך היה והיא אמרה שדווקא רוב הבנות נשארו)