פורום אימהות השלב הבא (עמוד 14)

סוד הגן הנעלם זה ממש קריאה של ספר רציני...

לאותה סופרת יש עוד כמה ספרים חמודים, אולי גם הם יכולים להתאים - הנסיכה הקטנה, לורד פונטלרוי הקטן, הנסיך האובד (מכירה את כולם רק בעברית, אבל בגלל שזה אותה סופרת אז חשבתי שיתאים)

ואחד הספרים שממש אהבתי לקרוא באנגלית בילדותי - Ella Enchanted (בעברית זה נקרא 'הקסם של אלה')

ממש תודה!

זה ספרים שבסדר בשביל אמא פחדנית?

ברמה טובה... (או שהם קראו גרסה מקוצרת?)

למעשה הסוד הוא לקחת כל ספר שכבר תורגם לעברית, ולקרוא אותו באנגלית. והכי טוב לבחור בסדרות שלא תורגמו במלואן לעברית, ואז נשארים במתח - ורוצים לקרוא את הספר הבא באנגלית...

ככה אני שיפרתי מאוד את האנגלית שלי כשהייתח בתיכון. קראתי את סדרת הארי פוטר (היא הייתה עדיין בשלבי היציאה לאור, אז קראתי את הספרים שיצאו באנגלית עוד לפני שיצאו בעברית), את סדרת אן שרלי (יש שני ספרים בסדרה שלא יצאו בעברית) ועוד הרבה ספרים.

ממליצה על סדרת באושר ועושר כאילו (באנגלית whatever after), שעוד לא כולה יצאה בעברית.

גם הקוסם מארץ עוץ - יש לו המשכים שלא יצאו בעברית.

וסדרה של סופרת יהודייה שאהבתי - סבתא שמחה. הספרים במקור נכתבו באנגלית, ואני לא יודעת אם כולם תורגמו לעברית. יש גם את סדרת תריסר ילדי קיסר (באנגלית baker's dozen), שלא כל הספרים שבה תורגמו לעברית.

בהנאה!

את הקוסם מארץ עוץ באמת קראו פה.

אבל יש לי כמה רמות קריאה כאן...

בשביל מי שברמה טובה גם יש לי בעיה שאיך אדע שזה ספר בסדר לתת לה לקרוא אני לא מכירה הרבה ספרים. אני לא מעיזה לתת הארי פוטר. 

ובשביל הקטנות יותר whatever after נראה טוב מבחינת הרמה.

תודה רבה!!(זה ספרים שמתאימים לילדים תמימים, נכון?)

תראי, לילדים שלי אני נותנת לקרוא רק ספרים של אנשים שומרי מצוות... בעצמי קוראת מגוון רחב יותר, אבל בעיקר ספרי נוער, כי הם באמת תמימים יותר.

בימינו לצערנו גם בספרי ילדים יש מסרים לא תמימים... אז מהקלאסיקות של פעם לא הייתי חוששת, אבל אולי בספרים החדשים כן יכולות להיות רמיזות... (לא זכור לי משהו כזה ב-whatever after, אבל כן יש תכנים פרוגרסיביים בספרים אחרים שהסופרת של הסדרה הזו חתומה עליהם...)

ברמת קריאה נמוכה יש כל מיני ספרים שמותאמים לקריאה לפי רמות, בבתי ספר יש ולנו יש גם בספרייה. לפעמים אלה קלאסיקות מעובדות. יש גם ספרי ילדים, כמובן.

שתי הסדרות האחרונות שהמלצתי לך הן חרדיות, אז הן בעיה.

אבל יכולה להמליץ על ספרים שאהבתי באותו סגנון

ומן הסתם המקור שלהם באנגלית...

פוליאנה

צ'רלי בממלכת השוקולד

סדרת בית קטן בערבה (יש איזה איזה 7 ספרים ובערך 2 שלא תורגמו ואני מתכננת לנסות לקרוא...)

ג'ים ונהג הקטר, ג'ים וכנופיית השלושה עשר

בטח יש עוד הרבה, אבל זה מה שאני זוכרת כרגע

זה לאט לאט אני דוחפת אותם. עם חלק אני מצליחה יותר וחלק פחות. לכן אני צריכה שיהיה קל לקריאה אבל גם מעניין.

חלק מהילדים שלי כמעט ברמת הקריאה שלי

על ילד בשם פאדג'

אני חושבת שזה של ג'ודי בלום

מחפשת רגע..

הספרים שאני מכירה בסדרה:

Tails of the forth grade nothing

Otherwise known as sheila the great

Super fudge

Double fudge

Fudga-a-mania

סדרה כייפית, מצחיקה, לא קשה מידי אבל לא רמה נמוכה ממש.

עוד הצעות-

פלא

ספרים אחרים של ג'ודי בלום

Charlotte's web

תודה רבה!

פורום אמהות מיועד לשאלות על גילאים גדולים יותר.

אבל אם זה מה שמומלץ לכם אז כדאי לעשות בהקדם לדעתי.

לב זה איבר חיוני...

בהצלחה ושהכל יעבור בשלום!

חיכיתי שיגיע סוף סוף למכבי.  גם אנחנו במכבי.  

יודעת ממי שיש להם, שהרבה פעמים זה חוסך להגיע פיזית לרופא, למרפאה.  כי מאפשר  לבצע בדיקה מהימנה מרחוק, בין הרופא לילד בבית.  

באתר הכללית יש הסברים.

8 סיבות להצטרף ל־Tyto | שירותי בריאות כללית ,%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%20%D7%90%D7%95%20%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%A2%20%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%20%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%AA%D7%99.

הרבה פעמים הילד סתם משתעל או עם חום או כואבת האוזן ואת רוצה שרופא יראה,

והרופא רואה את זה מהבית.

חוץ מזה, בכללית, הזמינות של הרופא טייטו היא מיידית ועד 12 בלילה. במרפאה תור הוא לכמה ימים מראש או שתגיעי ותחכי בערך שעה.

חוץ מהטירחה של ללכת למרפאה, את גם יכולה בזמן שנוח לך, וגם לא להכניס תינוק או ילד קטן למרפאה מלאת חיידקים.

חשבתי בהתחלה שזה כמה מאות... רק מדחום ללא מגע עולה 100 פלוס... (ובזה יש הרבה יותר פרמטרים שבודק)

דווקא לא הרגשתי שזה יקר מאוד(בכללית, עלה 150 בערך..)

לא יצא לי להשתמש המון פעמים ב"ה

אבל כן כמה פעמים וזה היה יעיל, ואני שמחה על האופציה.

אנחנו גרים בישוב והמרפאה שלנו בעיר הסמוכה אבל זו נסיעה כל פעם אז נח שיש אופציה בלי לנסוע לשם...

שבמכבי זה ניתן לשימוש רק בשעות שהמרפאה לא פעילה- ערב-לילה וסופ"ש.

כך שזה לא לרופא ילדים שלך, אלא לרופא תורן.

א"א כרגע במכבי להשתמש בזה במקום ביקור אצל רופא ילדים רגיל אלא רק במקום ביקור במוקד.

אני ממש התלהבתי ורציתי לקנות ואז שראיתי את זה זה די הוריד לי, מעדיפה את הרופאה הרגילה הטובה שלנו ולא כל מיני רופאים שיש במוקד.

בס״ד

@אחת מכאן,

@יראת גאולה

@מדברה כעדן.

@טארקו, וואלה, חשבתי שזה סביב ה-450 ש״ח…

@Doughnut, תודה שהארת את הנק׳ הזאת! זה באמת חסרון משמעותי אם כן. גם אני מאד מרוצה מהרופאים שמטפלים בנו ומעדיפה להתייעץ איתם על פני רופאים שאני לא מכירה. מקווה שזה ישתנה בקרוב, כמו מה שהולך בקופות האחרות, ואז נשמע שזה יהיה כלי ממש שימושי!

לפעמים חוסך נסיעה למרפאה

ופעילו עד מאוחר בלילה.

עלה לי באזור 170 או 180

חוסך להגיע למרפאה ולחטוף עוד וירוסים מהחולים האחרים 

מבינה אותך. קורה לי גם שאני מתפוצצת לפעמים....

ואשמח גם לשמוע מהאחרות בנושא הגבולות.

אולי כדאי לעצור אותם הרבה לפני , לא לחכות שהם יעברו יותר גבולות ואת תגיעי לקצה היכולת.

קודם כול - את בטח מבינה שזו תקופה קצרה שתחלוף, נכון? כי הייתם חולים כולכם, וזו תקופה ממש ממש קשה, גם לילדים אבל בעיקר להורים. אז לא צריך לפחוד לגבי העתיד...

כתבת שאת בדרך כלל ממש חברה שלהם ועושה איתם צחוקים - זה מקסים! בע"ה כשקצת תתאוששו תחזרו לשגרה הכיפית הזו ❤️

שנית - חושבת שלא כדאי לצפות מהילדים להבין את סיטואציית המלחמה, את זה שיש אנשים שסובלים פי כמה מהם, והם צריכים להיות בהודיה תמידית על חייהם.

הם ילדים, בסופו של דבר, והם לא מסוגלים ולא אמורים להיות בהזדהות פנימית כזו עם אחרים...

מניחה שזה "נפלט" לך בסערת הרגשות ושאת מבינה את זה בעצמך... אבל כותבת בכל זאת.

שלישית - לעניין התפקידים: יש מליון עצות איך להאציל סמכויות ולחלק תפקידים קבועים לילדים. אצלי באופן אישי לא ראיתי שמשהו מחזיק מעמד יותר מדי זמן... ולכן בעיקר עשיתי שינוי מחשבתי: אני האמא פה, אני זו שאכפת לה מתפקוד הבית, והילדים - הם ילדים, ותפקידם בעיקר ליהנות מהחיים... אז פה ושם אני מבקשת מהם דברים, אבל משתדלת לא לכעוס אם הם מסרבים - כי מבינה שככה זה ילדים...

אולי אני טועה בגישה הכללית הזו, אבל כרגע זה מה שנכון לי...

כמובן, בתקופות מאתגרות כמו שרשרת מחלות הבית יוצא ככה לא מתוחזק בעליל, אבל בעיניי, לפחות כרגע, זה מחיר שעדיף לשלם אותו.

וזהו, בינתיים.

מאחלת לכם רפואה שלמה ורק שמחה!

זה הכפיות טובה ואני גם בגישה לך באופן עקרוני, שאנחנו ההורים צריכים להיות אחראים.

אבל אולי מי שלא עושה לא יודע כמה זה לוקח לעשות ולא יכול להעריך באמת את מה שאנחנו עושים.

רוצה שתהיה להם הכרת הטוב, שיעריכו אותנו ואת הרכוש שלנו

מדי פעם הם כן מעריכים... בעיקר הגדולים (מעל גיל 14) ואלה שיודעים בעצמם לסדר (כשרוצים), ואז אני מתרגשת ומודה על ההערכה, ואני חושבת שזה מחלחל.

לא יודעת איך להסתכל על זה בטווח הארוך...

די טבעי שאנחנו מתנהגים לא כמו שהיינו מצפים מעצמינו כשאנחנו עייפים פיזית או נפשית או לא מרגישים טוב וכו'. אז כדאי לסלוח לעצמך קצת.

מצד שני אפשר להבין גם את הילדים שגם הם לא מתנהגים בצורה רגועה כשהם עייפים פיזית או נפשית... ולילדים עוד יותר קשה להגיב בצורה מתונה, אין להם ניסיון חיים וראייה רחבה על דברים. אז אפשר לסלוח גם להם.

נראה לי שאם בעלך בבית עדיף לשלב כוחות ולראות איך מחלקים את העומס עם הילדים בינכם. נגיד הוא משכיב חלק ואת חלק, או אם יש לו יותר כח ממך אז הוא אוסף את כולם לסיפור או משהו ונותן לך ללכת לישון. אצלינו בערב שבת, בעלי בד"כ שפוך ברמות. אז אם גם אני עייפה מידי אני נשכבת  על הספה ומנמנמת, היום הרוב כבר גדולים אבל גם פעם זה עבד. הילדים היו רואים שאבא הלך לישון ואמא מנמנמת חצי ערה, לא כיף. היו משחקים לידי ולאט לאט זולגים למיטות או מביאים שמיכה ונרדמים על הספה השניה/ על שמיכה על הרצפה. אח"כ היינו מעבירים למיטות. זה רק בשבת. גם היום הקטן שלי כל ערב שבת נרדם על הספה ליד האחים הגדולים ומישהו מעביר אותו למיטה.

חוץ מזה ערב שבת זה זמן של מתח. לילדים ולהורים. ובטח אחרי שבוע שוחק במיוחד. כדאי מראש להנמיך ציפיות. להשתדל להשאר רגועים בעיקר כדי לא להפוך כל מתח קטן למתח גדול. להתחיל את הארוחה אולי בתיאום ציפיות עם הילדים. מה הייתם רוצים שיהיה? איך אתם יכולים לעזור לזה לקרות? לתת להם למצוא גם עניין בארוחה וגם פתרון אם משהו לא נראה להם. ולהנמיך ציפיות, לזרום עם מה שקורה. גם אם ילד נגיד כועס או עצוב, לא להפוך גם את עצמינו לכועסים ומאוכזבים מאיך שמתנהלים הדברים. אלה להגיב בצורה שונה מהתגובה שלו. זה עבודת חיים אבל שווה להשתדל יותר בשבת כדי שתהיה לכולם שבת מנוחה וכיפית.

דבר נוסף זה שאני לא בטוחה שאמא צריכה תמיד להיות חברה של הילדים. היא צריכה גם להעיר לפעמים. בצורה נעימה ובונה אבל יש בזה צורך..

כתבתי יותר מידי... רפואה שלמה ובהצלחה

אני גם חושבת שלא צריכה להיות חברה, אבל עדיין מחפשת את הדרך שמילה שלי תהיה מילה, אסרטיביות שקטה מה שנקרא, בינתיים רק לבקש לא ממש מביא לתוצאות 

כתבו לך כל כך הרבה דברים נפלאים,

רק רציתי להוסיף לגבי מה שכתבת על חוצפה והכרת הטוב,

זה לא בהכרח קשור לחינו,ולכן אם זה לא ככה זה לא אומר שזה כשלון שלך בחינוך,

זה נראה לי שיח שאנחנו פשוט צריכות ללמד אותם,

אבל לא מתוך עצבים,הם לא אשמים

כי ילד מטבעו הוא אגואיסט,וזה בדיוק הזמן ללמד אותו שיש עוד אנשים סביבו.

אפשר לעשות בבית שיח של הכרת הטוב לה',

ההרגל הזה יחלחל אליהם גם כלפי אנשים אחרים.

אפשר לעשות שיח של הכרת הטוב לסובב אותכם- לנהג אוטובוס,למוכר מכולת,לשכנה שטורחת על נקיון הבניין,לסבתא,לחברה וכו'

פשוט להודות להם ולפרט פרטי פרטים,

זה עוזר לפקוח את העיניים כמה יש לנו הכרת הטוב לסובבים אותנו,וכשהם יתרגלו זה ממילא יהיה גם כלפיכם.

מיותרים והרבה הרבה יותר גרועים.

אני כ"כ מתביישת בעצמי אח"כ.

אז אני הקטנה לא ממש יכולה לתת לך עצה, מה שאני כן יכולה לומר לך זה שלילדים אין שום מושג ודימיון מה קורה בעזה וזה באמת ממש לא שייך אליהם.

עם כל הכבוד שזה העם שלהם, כן?

זה כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי שיש ילדים רעבים בהודו. ו??

וכך גם אני בעצמי היום.

אני יכולה לדמיין באמת מה עבר עמנו במצרים?

יש לי ממש את האפשרות להבין איך הכניסו ילדים במקום לבנים בפירמידות?

איך הטביעו אותם ביאור?

איך האמהות שלהן בכו והתחננו שזה לא יקרה?

כשאני בזמן הזה מתלוננת על הילדים שלי ועל הקשיים שלי, האם יש לי הכרת הטוב לקב"ה שהוציא את עמנו ממצרים?

שביטל את העבודת מהעולם?

אז אני באמת חושבת שכל אחד מבין בתוך המסגרת המצומצמת שלו וזה מאוד טבעי מהצד שלהם וגם מאוד טבעי מהצד שלנו שנרצה שיעריכו אותנו.

אז כשהילדים שלי לא מעריכים אותי והם לחלוטין לא מעריכים, אני מזכירה לעצמי שאלוקים הביא אותם לעולם כדי שאני אגדל אותם בטוב, עם קשר להערכה ובלי קשר להערכה.

סליחה שלא נתתי עצות יישומיות.

אני מאחלת לך בהצלחה מכל ליבי.

בס״ד

מזדהה עמוקות כי גם אצלנו זה ימים של ילדים חולים בבית, ואמא שנדבקה גם, וכמה אפשר להחזיק את זה בשלווה כבר? מקווה שהמשך החורף יעבור לכם בבריאות איתנה!

טוב עשית כשלקחת צעד אחורה והלכת לנוח!

לפעמים זהו, אנחנו כבר לא מצליחות לנהל את זה בטוב טעם וזה מעולה שהאופציה הזאת קיימת.

העלית הרבה נושאים חשובים ומעניינים. מנסה לענות לך את מה שנראה לי (בתור אמא שלגמרי בדרך בעצמה, כן?🙂)

1. אני חושבת שצריך כל הזמן להחזיק בראש שחינוך זה תהליך ארווווווווך-טווח. לעזור לילדים לעצב את האישיות שלהם לפי הערכים שאנחנו מאמינים בהם,

זה דבר שיכול לקחת שנים על גבי שנים. כמו גזע של עץ, שמתרחב טבעת אחרי טבעת בתהליך ממושך מאד. לפעמים מתוך תסכול על ההווה או חשש לגבי העתיד אנחנו שוכחות את העובדה הפשוטה הזאת ונבהלות או פוחדות שאנחנו כישלון - כשמה שחסר לנו זה פשוט זמן, כדי שהילדים יבשילו…

2. כשאני אומרת ״לחנך״, אני מתכוונת למשמעות הגבוהה ביותר של המילה. אידיאלית זה דרך דברים כמו דוגמה אישית / יצירתיות / להסביר להם בזמן רגוע וקרוב / להמחיש דרך סיפורים מעוררי השראה וכו׳. כשאני שומעת את המילה חינוך, אני מדמיינת איזה מורה דגול שכל התלמידים שלו זוכרים אותו בהערצה כזה. איזה יאנוש קורצ׳ק או אלבוס דומבלדור… ככה אני רוצה להיות. זה החזון. ככה רוצה להסביר שמתנה לרטש חודש זה דבר שצריך להעריך, ושלא קופצים על המיטות, או שלא מקובל לבלגן את החדר של ההורים, או שככה מתקנים אחרי שמתנהגים לא טוב. (בפועל ביום-יום זה הרבה פחות פואטי כאן 😅, ויש תסכולים, ולפעמים גם ציוויים, איומים וצעקות. אבל זה החזון. ובזכות זה שהוא קיים, בחלק מהזמן אני גם זוכה ליישם את הדברים).

3. אנחנו בדור חצוף… ככה זה… ככה גם הגמרא אמרה שיקרה לקראת הגאולה. לא כיף אבל זה חלק מהדור (החוץ מזה נפלא!) הזה. אני לא חושבת שזה אומר שצריך לוותר על לחנך את הילדים שלנו לכבד את מה שאבא ואמא אומרים. אבל צריך לדעת שנקודת הפתיחה שלנו מורכבת יותר מאשר בדורות אחרים.

4. בלי קשר לדור שלנו, ילדים טועים, לא מקשיבים, מתנהגים בצורה אימפולסיבית ולא מותאמת - וכמובן גם בצורה אגואיסטית - כי הם ילדים… לפעמים זה קשה לנו מאד, אין ספק. אבל כשנזכרים באמת הפשוטה הזאת, קצת יותר קל בהווה ומפחיד פחות לגבי העתיד (= זה לא אומר שהם יגדלו להיות מבוגרים כפויי טובה, עצלניים, אגואיסטיים ופוגעים. הם כאלה כרגע בחלקים מהזמן, כי הם עדיין ילדים. אם נמשיך לחנך בצורה טובה, בע״ה יבשיל להם ונראה פירות לעמלנו).

5. לגבי הכרת הטוב, מאד התחברתי למה ש@אם מאושרת כתבה. בנוסף לדבריה, אני גם חופשי אומרת בקול מתלהב כזה ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. וזה גורם להם מיד לחזור אחריי במקהלה ולומר (מילה במילה 😂) ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. עושה להם ולי טוב. להם כי ככה הם לומדים להכיר טובה. ולי כי מי לא זקוקה לפרגון כזה? וכמובן שאני מאד מאד משתדלת להודות להם מהלב כשהם עושים משהו בשבילי.

3. עשייה בבית, תפקידים קבועים וכו׳ - אין לי מתכון. אצלנו נכון להיום אין תפקידים קבועים אבל לא פוסלת שיום אחד יהיו. אבל אני כן רואה מגמה של יותר ויותר עזרה ושותפות ככל שהם גדולים ומסוגלים יותר (וגם מבינים יותר). אם זה לרדת למכולת בשבילי. להוציא אח צעיר מהמסגרת. להחזיק תינוק. לקלח אח קטן. לעזור לסדר את הקניות. לחתוך נייר סופר לפני שבת. לפני כמה חודשים בעלי התחיל להנהיג כלל חדש בשבתות שכל אחד צריך לפנות את הצלחת שלו כדי לקבל קינוח... ואגב, אני מרגישה שככל שהגדולים בבית מסוגלים יותר לעזור, כך זה גם מושך את הקטנים לעזור גם, כי ממלא נוצרת דינמיקה של שיתוף פעולה בבית. אז מה שנרכש עבור הגדולים הוא כבר סוג של סביבה טבעית לקטנים. (ושוב - אם זה היה נראה כמו תיאור פסטורלי תמידי, אז קורה לגמרי אצלנו שלצד העזרה יש גם את הפעמים שהם לא רוצים לעזור - ושזה מתסכל טילים).

בהצלחה יקרה ❤️

את מציגה בסיפור שלך התנהגות /התנהלות מתמשכת של הילדים  שאת לא מרוצה ממנה.  ובשבת הייתה התפרצות. אבל זה לא רק השבת.  אני מבינה נכון?

אם כן, אזלדעתי זה בדיוק המקום להבין שזה סוג של קו פרשת מים ושהגיע הזמן להתייעץ ולקבל הדרכה.

את נשמעת אמא כיפית וזורמת אבל איפה שהוא מתוסכלת מזה שאולי אין גבולות? לדעתי מפה יותר קשה לעזור לך כי מאד מותאם לכל אחת ולאימהות שלה ולאמא 'היא רוצה להיות.

בקיצור, חוץ מחיבוק גדול.נראה לי שלטווח רחוק שווה ללמוד קצת על העניין.

ואולי עם יותר מדי גבולות..

בתוך הבית אני מרגישה לפעמים שהם חוצים קווים אדומים, אבל לא בטוח שזה לא משהו שמאפיין את כל הילדים..

אני לא בטוחה שבנתי שדיברת על גבולות כמו על זה שיש התנהלות לא נכונה בבית. לא בקטע המרסן - גבולות אלא בקטע של אחריות של הילדים, שיתוף וכאלה.

ככה אני הבנתי.

את צודקת שרוב הילדים לא ששים לעשות עבודות בית וכאלה.

אז אם זה בגדר הסביר לך - הכל טוב (יש לי ילד שאומר תמיד- אני אעשה את התפקיד אבל אני גם מתלונן. קחי את כל החבילה)

אן את מרגישה שמשהו לא נכון, כמו שכתבת, אז אפשר ללכת ולבדוק בצורה אישית שנכונה לך ולמשפחה שלך.

איך לבנות את זה נכון.  

בעיני זה לגרום לילדים להרגיש רע עם הרגשה לגיטימית של חוסר כח לבצע משימה כלשהי.

זה לא שלי תמיד יש כח, זה לא שאני לא עסוקה בעצמי, אני כן יותר מבוגרת ויותר יודעת לנהל את זה, אבל בתור ילדה ידעתי? לא. בעיני זה פחות מתאים להוסיף כל מיני טענות של מי יותר מסכן ממי. צריך לתת אמפתיה ומוטיבציה 'חיובית'. נכון, אין כח, נכון לא כיף, צודק. אבל זה צריך להיעשות ואתה עכשיו קיבלת את התפקיד. ההבדל בין מישהו בוגר למישהו שקשה להתייחס אליו ברצינות הוא שבוגר מבין שלמרות שהוא מעדיף עכשיו לעשות x הוא מתגבר ומחכה עם זה כי הרבה יותר חשוב ונצרך שיעשה y. אתה רוצה לקבל בבית יחס של בוגר או של תינוק? תינוק לא עושה כלום מעצמו. אתה רוצה לחזור להיות תינוק? חיתולים ומוצצים ובקבוק?

דבר שני, אם רוצים להשוות נזק שילד עשה למשהו, זה בעיני צריך להגיע מהעולם שלו. איך היית מגיב אם אחד האחים היה מתעצבן על משהו ובתגובה גוזר לך את הילקוט או מזיק למשהו אחר שאתה אוהב. זה נשמע לך סביר? זה גם מצער, וגם אי אפשר עכשיו להשתמש בזה שוב. השחתה היא פעולה מאוד לא טובה וצריך לא להגיע למצב שאנחנו מגיבים ככה על משהו. אתה מרגיש נסער מאוד (למרות שאתה יודע שיש בקבוק כמעט מלא וכנראה ניתן לך מה שמגיע לך)? תיקח כרית ותפוצץ אותה בבוקסים עד שתירגע. תצא לסיבוב ריצה של שתי דקות לפרוק את המתח השלילי, אל תזרוק כסאות או תהרוס יצירות של אח שלך (דוגמאות מהבית שלנו). חשוב ממש, שיחד עם מה שאסור לעשות, לתת את הדרך של איך כן אפשר להתמודד עם משהו מסעיר כולל דרך פיזית לפרוק את הביעבוע.

חדר שינה, בחכמת בדיעבד, נכון היה כנראה להבין מראש שאת/הקטנה צריכות עכשיו יותר מנוחה ולכן הפעם פחות מתאים לאפשר להם לבוא. גם כאן, להסביר בגובה העיניים- אני לא הרגשתי טוב השבוע, אני יותר צריכה את השינה עכשיו ללא הפרעות, הפעם לא לבוא אלי לחדר, כשאתחזק/ שבת הבאה בע"ה אני מקוה שארגיש מספיק טוב ותוכלו לעשות מחנה. לדעת להגיד לא במיוחד בזמנים שמועדים לפורענות כמו חולשה פיזית או סף עצבים נמוך מאוד, אבל גם להגיד מתי כן.

גם בעניין ההפתעה המיוחדת, שוב בחוכמה שלאחר מעשה, יש זמנים שבהם עדיף להגיד מה זה, שהעצבים של הילדים קצת מתוחים כי גם הם אחרי שבוע קשה, אז לא להוסיף עוד מתח אלא להגיד מה ההפתעה. (ואם מפחדים שמישהו שבדיוק לא מסתדר לו יהרוס לכולם, אפשר לעשות קצת יחצנות, אבא חשב מה הכי יתאים לכם מכל מה שהיה בחנות או חיפשתי את הדבר שחשבתי שהכי ישמח אתכם, או כשהייתי בגיל של A ממש אהבתי את זה, וככה מראש הם עם פחות התנגדות).

ולסיום, אני חושבת שעניין הבחירה והריצוי זה באמת משהו שצריך לחשוב עליו, לפצח אותו אפילו, ולא שיש לי משהו שהוא המתכון להצלחה. אבל כמה נק' שכן אני חושבת עליהן-

*לעודד מאוד להתפתח או לבחור מעבר או מה שלא בגבולות שה"מסגרת" מציעה. נגיד סגנון לבוש, עיצוב השיער, חוגים, לעודד דברים שהילד מוצא בהם עניין גם אם בעיני זה חסר ערך או אני הייתי בוחרת תחומי עניין אחרים.

*הריצוי הוא חלק מהחיים שלנו, אנחנו לא עושים אף פעם רק מה שאנחנו רוצים, ויש דברים שאנחנו רוצים לעשות לא כי המעשה נעים לנו אלא מה שנגרם ממנו. צריך לנסות לתת לילדים כלים להגיד לא כשזה לא משהו שהם מחויבים אליו. מותר לא לרצות לשחק עכשיו עם חבר מסוים, ואני לא אכפה את זה. מותר לא לרצות לעשות בייביסיטר ולא לספק הסברים למי שפנה אליך למה, ככה. מותר שלא יבוא ללכת למשהו של השבט או הסניף ושזה לגיטימי וכן על זה הדרך.

*ילדים קטנים (וגיל 7 הוא בעיני עדיין קטן לעניין הזה) התחומים שהם יכולים לבחור בהם- מצומצמים מאוד. ילדים צריכים מסגרת וגבולות. לא להתבלבל בין מה שבונה ושם לעודד אותם לבחור (מתנה בסכום שאפשר, ממתקים לטיול, בגד שהם אוהבים, איזה סיפור מקריאים לפני השינה או במה לשחק עכשיו וכד')

לבין מה שזה עוד לא משהו שבריא להם להחליט עליו (מתי ללכת לישון, איפה מותר לקפוץ או לשחק בכדור, לא לקום לבית ספר וכד'). גם נוער עוד לא בשל לקבל החלטות חשובות בעצמו. צריך מאוד להיות שם ולשקף להם משמעויות של הבחירות שהם עושים. ולפעמים זה דק מאוד, איפה זה סבבה שהם יבחרו ואיפה זה פשוט לא. אבל בעיני אם זה מול העיניים, זה כבר מפחית את סיכויי הטעות. וללמוד על זה. לשמוע מהם עצמם על ההעדפות שלהם, מהדרכת הורים, מפודקאסטים ומה שיש לרשת להציע.

בהצלחה, אני לא חושבת שעשית שום טעות קריטית, ואם רק כשאת אחרי מחלה וילד בדיוק קילקל את הגביע על כלום, חטפת את הג'ננה- אז את נשמעת לי בשליטה גבוהה מאוד. תרגישי טוב, תרגישו טוב כולכם.

אפרוק את ליבי אחר כך.

עדיין מתרגשת להכין שעורי בית... לפעמים אני צריכה ממש להזכיר לה שאוכלים לפני שעורי הבית...

בתחילת שנה ממש עשינו מזה חוויה, ישבנו כולנו לצבוע איתה את הררי הדפים שהמורה שלחה וזה היה ממש כיף! (הייתי אז בסוף הריון, היום עם תינוק על הידיים פחות זורם לי)

מה שכן- שעורי בית בקריאה אני לא ממש יושבת איתה, אין לי סבלנות. אז אני אומרת לה שתקרא את החוברת ותספר לי מה היה כתוב. ככה אני יודעת שהיא גם מבינה מה היא קראה...

מבינה אותך ממש שלא מצליחה להגיע לכל אחד... אוף. זה קשה! אצלי הבת שבכיתה א והבן שהתחיל השנה ת"ת מקבלים הכי הרבה יחס- בגלל השיעורים, והתניוק על הידיים. הילדה בת 3 והילדה בת 6 מחפשות תעסוקה ואין לי סבלנות...

עכשיו התחלתי עם הילדה לצייר לה בקווקווים והיא צריכה לעבור על זה, אבל זה קל לה מידי, אז אמרתי לה שהיא תצייר לי ואני אעבור. וזה מעולה. אבל אני מחפשת עוד תעסוקות.

וחיבוק לך! לכל דבר צריך זמן הסתגלות...

חיבוק גם לך על אתגרי ההגעה לכל אחד...

יש דברים שאני מצליחה לתת לגדולים תוך כדי שאני משגיחה על הקטנה, אבל זה מוגבל. נניח סיפור, בע"פ או מספר. לפעמים אפשר להצליח משחק קלפים. אבל יצירה נניח (שהבן שלי מאוד רוצה לפעמים) זה כבר יותר קשה... וגם לבת שלי חסרה ההרגשה שישבתי אך ורק *אתה* וכל הקשב אצלה.

מעלה הצעה חוץ מהקווקוים - אולי להדביק וואשי טייפ לפי ציור בקווים ישרים? לא זוכרת באיזה גיל עשיתי את זה לבת שלי. כנראה קטן יותר, אבל נראה לי כיפי גם לגיל 6.

הבעיה שפעם אחרונה היא סיימה את כל הגלילים והדביקה על הארונות והקירות...

אז אני צריכה לחשוב עוד לגבי זה

ונמצאת באזור. אם צריך לקרוא ולחתום אז יושבת לידו ומקשיבה . בכיתה ב' אחריות עוברת אליהם.

עם השיעורי בית...כל אות שעה ...

והיא קוראת מצוין כבר מזמן וכתבה לי מכתבים שלמים כבר לפני שנה

לדעתי זה פשוט משעמם אותה!

לא היה לי את זה עם שום ילד

ועכשיו בכיות על זה שאני דורשת שהיא תתקלח לבד..אוףףף!!

מאתגר!

מה היא אומרת לגבי שיעורי הבית? שמשעמם לה, באמת?

האמת היא שאנחנו עזבנו את עניין המקלחת בעצמה בינתיים... 🙈

להיות חולה זמן ממושך זה קשה בכל מקרה. מבאס להרגיש גם אשמה בנוסף... את בסדר גמור, הגוף שלך היה צריך מנוחה. כמה שבועות בלי ש"ב לא יעשו נזק לטווח ארוך לאף אחד...

באופן כללי לגבי ש"ב, פעם שמעתי מהרבנית דינה ראפ (ואימצתי לי) שדברים שהילדים צריכים לעשות עבור בית הספר לא צריכים להיות סיבה לעימותים בבית.

בבית אנחנו אחראים על מה שקורה בבית. אנחנו יכולים לעזור לילד עם הכנת שיעורי הבית אם הוא רוצה, אנחנו יכולים לעזור ולהזכיר אם הוא עוד לא מספיק אחראי לזכור בעצמו.

אבל אם הוא מתנגד - זה לא צריך לגרום לנו להתעמת מולו. זה תפקיד בית הספר - שילד שלא עשה שיעורים ירגיש שהוא משלם עם זה מחיר ויבין בעצמו שהוא רוצה לעשות.

(האמת ששמעתי אותה הרבה לפני שהיו לי ילדים בבית ספר, אז אני לא יודעת אם אני באמת מעבירה טוב את מה שהיא אמרה. בכל אופן זה מה שאני לקחתי ממה שהבנתי ממנה...).

למעשה אני באמת פועלת ככה. כמעט אף פעם לא התווכחתי עם הילדים על עשיית שיעורי בית. כשכן היה 'עימות' סביב הכנת ש"ב זה כשהבן שלי נזכר ב9 בלילה שהוא לא עשה שיעורים ולא היה מוכן ללכת לישון בלי שיעשה שיעורים.

אצלנו היה מספיק לילדים להבין שהאחריות עליהם, יחד עם חוסר הנעימות להגיע לכיתה בלי ש"ב, בשביל שהם יקחו אחריות (אני כן משתדלת להזכיר כי לפעמים שוכחים, אבל בגדול אחרי שהזכרתי זה כבר עליהם, ואני פה כדי לעזור אם צריך).

האמת שגם בהקשר של חולצות תלבושת אני פועלת ככה, ופה זה יוצא לכיוון השני (אני משחררת והבת שלי הולכת בלי). כי בבית הספר לא מספיק אוכפים את הדרישה לחולצות תלבושת. הבת שלי אומרת שכמעט כל הבנות בכיתה מגיעות בלי תלבושת ואף אחד לא מעיר להן.

אז בהתחלה ניסיתי כן להקפיד בכל זאת, כי אני לא אוהבת לזלזל בכללים, ולא אוהבת לחנך לזלזול בכללים.

בהמשך ניסיתי גם לפנות למנהל ולהגיד לו שהדרישה צריכה להיות ברורה יחד עם אכיפה, בשביל שאנחנו כהורים נשתף פעולה.

בסוף ראיתי שזה קשה מידי מול הבת שלי, ואם בית הספר לא באמת מצליח לעמוד בדרישות שלו מול התלמידים, לא נכון מבחינתי שזה יהפוך לעימות בבית. אז אני הרפיתי. אם בשלב מסויים יתחילו באמת להעיר למי שלא הולכת עם סמל, אז לבת שלי אולי זה יתחיל להיות חשוב...

אז אולי זה גם נכון לגבי הש"ב של הבת שלך.

אם לבת שלך לא אכפת להגיע לכיתה בלי ש"ב מוכנים, השינוי צריך להיות מצד המורה לדעתי, ולא מצידך (ואפשר לפנות אליה ולבקש עזרה בזה).

לא צריך לבקש שהיא תכעס בצורה מפחידה. בדרך כלל מספיק חוסר נעימות קטן שהמורה תשאל אם היא עשתה והיא תגיד שלא, או להיפך - מחמאות משמעותיות למי שכן עשתה ומקפידה על שיעורי בית, בשביל שהיא תבין שכדאי לה בפעם הבאה להכין...

כי אני לדוגמא סמכתי על אחד הילדים והסתפקתי בלשאול-להזכיר אם יש ש.ב ולאט לאט הוא ממש צבר פער גדול מאד ביחס לשאר הכיתה. במקצועות כמו מתמטיקה, זה ממש בעייתי כי הדברים נבנים אחד על גבי השני ואם ׳מתנתקים׳ לתקופה ממושכת מדי מהחומר, כבר לגמרי הולכים לאיבוד. מה שאגב אצלו גם הביא לכל מיני בעיות משמעת, כי הילד כבר התייאש מלהבין את מה שקורה בכיתה וגם כי תחושת חוסר המסוגלות שלו השפיעה לשלילה על דימוי העצמי שלו. עד שגילינו שמצבו ממש לא טוב גם ברמה הלימודית, היה מאד מאוחר. (הוא ילד חכם, אז בכלל לא דמיינו שהוא לא יצליח לעקוב אחרי החומר. אבל אם לא מתרגלים, עובדה שזה יכול לקרות…). בסוף ב״ה במאמצים גדולים עלינו שוב על הגל אבל זה היה ארוך מאד, מפרך ומורכב.

מצד שני רק אתמול בלילה אמרתי לבעלי שאולי אנחנו לוקחים יותר מדי אחריות על שיעורי הבית של הילדים. בקיצור, לא ברור לי אם יש נוסחה נכונה ואם כן מהי ואני גם בתהיות של הפותחת…

(אגב, יש לי ילד אחר שהרבה יותר אחראי מהבחינה הזאת. אז יד גם עניין של אופי בדבר  זה נראה לי)

חייבים להתאים שיטה החינוכית לילד בהתאם לנסיבות ולא ללכת על שיטה מסוימת עם ראש בקיר.

אפילו בחשבון , לכל סוג של משוואה פתרון משלה...

כשמרגישים לא טוב הכול נראה כמו הר בלתי עביר

שנית - בקשר לשיעורי הבית - זה ממש תלוי באופי של הילד.

הגדולה שלי הייתה בעצמה מזכירה לי שיש לה שיעורי בית. הגדול היה יושב בהפסקות ועושה את שיעורי הבית לבד. התאומים - לרוב הייתי צריכה להזכיר להם לעשות, לפעמים עשו בשמחה ולפעמים פחות. הילדה שבכיתה ג - כבר מזמן ויתרתי על שיעורי הבית שלה, אחרי שנתיים קשות של מאבקים . הילד שבכיתה א - אני צריכה להזכיר לו שיש שיעורי בית אבל ב"ה לרוב הוא עושה בשמחה.

בכל אופן, בכיתה א' לרוב צריך לעזור בשיעורי הבית (חוץ מאשר לילדים כדוגמת הבן הגדול שלי, שיש בו משהו מן המחוננות). אז אין דרך אחרת... בדרך כלל גם צריך להזכיר להם, כי הם עוד לא רגילים לשגרה של שיעורי בית. ומכאן - באמת כל ילד שונה. וכמו שאת רואה שאצלי היה את כל המגוון, אפשר להסיק מזה שזה לא תלוי באמא. אז קודם כול - אל תקחי את זה אישית...

שנית - במצבים כמו אמא חולה באמת יש מקום להרפות... (לי זה היה סביב היריונות ולידות) אולי אפשר לעדכן את המורה, כדי שתדע שאין פה הזנחה פושעת...

ושלישית - בשביל לעודד מוטיבציה לשיעורי בית בהחלט אפשר להבטיח "פרס" אחר כך. סיפור זה מצוין. אפילו משחק נחשק או יצירה מעניינת יכולים להיות פרס נהדר. לא צריך להיבהל מזה...

וזהו. מקווה שתחזרי לאיתנך במהרה, ושאז תוכלי להתחיל לשקם את ההריסות שהמחלה יצרה ❤️

ב"ה מתאוששת אט אט (כבר בריאה ב"ה לא מעט זמן אבל עדיין סוחבת עייפות וחולשה)

באמת עדכנתי את המורה בזמן שהייתי חולה.

תודה על מגוון הדוגמאות שנתת עוזר לשמוע

לא בדיוק אותו דבר אבל אני מבקשת מבעלי להזכיר לי שאחרי הצונמי של הלידות, הדברים לאט לאט חוזרים לעצמם. כי כאמת תוך כדי יש תחושה שזהו, הכל התפרק כמו שכתבת, ומשם כבר לא תהיה תקנה.

החיים עשויים גלים, וככל שמצליחים להפנים את זה יותר, נבהלים פחות מול גל לא סימפתי 🙂. זה נותן כוח להחזיק מעמד עד שהוא יעבור.

לגבי ש.ב, מוכר מאד כל מה שאת כותבת. בכיתה א׳ אני מרגישה שהאחריות היא בעיקר עלינו ההורים, אם כי יש אצלנו אחד בבית שרואה את האחים הגדולים שלו והרבה פעמים מוציא את השיעורים שלו בעצמו ומתחיל לעבוד עצמאית.

אבל זה שזה עלול להיות מוקד לחיכוך, התחמקות, זמן מתיש - זה ממש מוכר לי ולא רק בכיתה א׳ 😕. וגם אצלנו הרבה פעמים אחרי שהם עשו, הם אומרים שתכלס לא היה נורא ואפילו היה כיף…😅

בכללי אני הגעתי לאותה המסקנה כמוך - שככל שזה מעוגן יותר בשגרת היום-יום (כשאמא בריאה וכו׳), כך יותר קל עם זה. וכשיש תקופה שזה פחות מתאפשר, מחכים שזה שוב יהיה אפשרי ובונים מחדש את השגרה בזאת, לאט לאט…

ותינוק/ת בבית זה ממש דבר שמסבך את האפשרות להיות 1*1 עם הילדים… מבינה מאד את מה שאת מתארת… אני אוהבת להתפלל גם על דברים כאלה… שלמרות שיש יצור מתוק שדורש את כל תשומת הלב שלנו, עדיין נצליח איכשהו, בדרך נס, להגיע לאחים שלו… תפילות זה דבר מסוגל 😅🙏🏻

תודה על כל מה שכתבת

ובעניין התפילות - לגמרי! תודה על התזכורת

מעבר לזה זו הופכת להיות האחריות שלהם, כולל התמודדות עם ההשלכות של זה מול המורה.

כמובן שאם מישהו מבקש ממני עזרה הוא יקבל (כמה שאני יודעת, כי בחשבון של כיתה ג' אני כבר ממש על הפנים) אבל מעבר לזה, אני מזכירה, מעודדת, מורידה מהם את נטל עבודות הבית וכולנו עושים את שיעורי הבית בשמחה ובכיף בסלון בזמן שאני עם הקטנים או מבשלת. 

אלה שמעליו לא היו צריכים תזכורות והיו עושים לבד, אצלו כל יום תכנונים וסיפורים שישב לעשות.

אם היא יודעת את החומר אין לך מה לדאוג, העבודה בכיתה א סיזיפית מאוד ומשעממת.

אפשר לדלג חלק מהימים וביום שמחליטים שעושים לעשות את מה שדילגתם

הבת שלי בעיקר צריכה שידחפו אותה להתחיל כי יש אלף ואחד עיסוקים אחרים מעניינים יותר

אז יש אינטרס לסיים..

בשלב שיש קטנים אני קונה שפע חוברות עבודה לילדי גן והם עובדים בחוברות שלהם תוך כדי שהגדול יותר מכין שיעורים...

לייף מגבות יבשות לניקוי הפנים S

לא ניסיתי בעצמי אבל @שובי.. המליצה על זה בשרשור אחר.

כתבה שיש גם בשיין ובאמזון דברים דומים.

אצלינו לא שוטפים פנים. כמה מוזרים אנחנו?🙊

בלי תלות במגבת...

אם למישהי מהמתבגרות זה יהיה דחוף לתחזק מגבת פנים נקיה ויעודית, אני סומכת עליה שתטפל בעניין בעצמה...

לק"י

אני מבינה אותה שקשה לגמור מאוחר רוב השבוע, (וב"ה שאצלינו זה צהרון, כך שזה לפי הצורך שלנו, וגם אפשר להוציא מתי שרוצים).

אבל נשמע לי מוזר לשחרר קבוע מלימודים מוקדם....

מה הם לומדים בשעתיים האלה?

כי גם להשלים קבוע חומר זה לא שוס.

והיא דווקא לא מסיימת מאוחר רוב השבוע. הרגיל אצלה זה 13:30, ויש לה יומיים שהיא מסיימת ב15:20. אז באחד הימים יש אנגלית בסוף היום והיא מבינה שלא כדאי להפסיד כי זה לא נוח להשלים.

אבל ביום ראשון יש שני שיעורים שלא באמת קריטי להשלים. שיעור אחד שהיא לא אוהבת, ועוד שיעור של כתיבת סיפורים, שהיא מסתדרת בו אבל אם היא לא תהיה לא יקרה כלום.

אבל אני גם לא אוהבת את הרעיון של לשחרר קבוע...

אבל אולי אני סתם מרובעת🤷‍♀️

לא בטוח שהיא מדייקת. יכול להיות שהיא מאוד רוצה ולכן זה נראה לה הרבה, אבל ממליצה לך לברר עם אמהות אחרות.

ולי זה גם נראה הרבה לשחרר באופן קבוע...

וכן שמעתי גם מה הפריע לה בשיעור שהיא לא אוהבת (היה קשה קצת להיות אוזן קשבת כי זה היה בזמן לא הכי מתאים ובצורה לא הכי נעימה, אבל השתדלתי...).

היא לא היתה כל כך מוכנה לשמוע ממני כרגע, אבל בהחלט עוד נדבר על זה.

האמת שאין לי ילדים בגיל הזה בכלל אז מרגישה לא ראויה לענות לך.

קודם כל שולחת לך חיבוק וכוחות.

ורק משהו קטן, לפעמים לנסות לחשוב על פיתרון או על משהו פרקטי רק מעצבן יותר בזמן אמת. אולי כדאי לתת לה לפרוק, גם רגשות "שליליים" כמו עצבים וכעס ותחושה של אי צדק ולמצוא זמן רגוע לדבר על הדברים כמו שמדברה כעדן. הציעה.

בהצלחה!!

וגם על העצות.

היא באמת קצת מתבגרת קטנה.

יכול להיות שאת צודקת לגבי לא ללכת לפתרונות מיד בזמן אמת. (הבעיה היתה שכל מה שהיא רצתה היה תשובה אחת - שאני אסכים לשחרר אותה. אז רק להקשיב בלי לתת תשובה גם לא ממש עבד. אבל כשנדבר שוב אני אנסה לא לדחוף פתרונות בזמן שהיא פורקת רגשות שליליים, אלא לתת לכל אחד מקום בפני עצמו).

אבל ביום ראשון יוצא שיש בשעות האלו שיעורים יותר קלילים.

והיא בכיתה ה'...

אין לי בעיה שהיא תהיה בבית. מפריע לי עצם הרעיון של להשתחרר באופן קבוע סתם ככה בלי סיבה.

היא טוענת שהן נשארות בכיתה כל שבוע כ-15-16 בנות (בכיתה יש 24), ושכל בת השתחררה כבר לפחות 6 פעמים, והיא רק פעמיים...

אפשר לקבוע תדירות אחרת שנוח לך כמו פעם בחודש

לא יודעת אם פעם בחודש נשמע לי סביר. אבל אני אחשוב על זה.

בכלל להשתחרר באופן קבוע.

כן נשמע הגיוני להשתחרר באופן יוצא דופן בתור פינוק מיוחד. כמו שאפשר להפסיד יום בית ספר באופן יוצא דופן בשביל בוקר עם אמא. אבל זה משהו שמתאים לעשות אולי פעמיים במחצית? לכל היותר

אולי אפשר לדאוג לאוכל מיוחד לימים הארוכים. או לדברים אחרים שינעימו את השהייה הארוכה יותר?

מה לגבי לנסות להציב מטרות אישיות בשיעורים שעל פניו פחות מעניינים אותה? לא יודעת עד כמה זה יכול לדבר אליה, אבל נניח אם יש זמן קבוע בשבוע שמוקדש לכתיבה אפשר להפיק מזה ממש המון, גם אם זה לא משהו שהיא אוהבת במיוחד.

(בכלל מצב השחרורים שמשתקף מוזר קצת. יכול להיות שיש הורים שזקוקים שהילדות יעזרו להוציא אחים קטנים ומרשים לעצמם לשחרר עבור זה בגלל שהשיעורים "פחות חשובים", אבל זה בעצם לא לגמרי "בלי סיבה"?)

ותודה על החיזוק שלא מתאים להשתחרר באופן קבוע..

שחרור מידי פעם כפינןק זה כן משהו שהצעתי, אפילו אמרתי שנקבע מספר פעמים שהיא יכולה להשתחרר והיא תבחר מתי לנצל אותם, אבל היא ציפתה להרבה יותר מזה אז זה לא עבד. אבל אולי אם היא תבין שזה הכי הרבה שאני מוכנה לאפשר, זה באמת יהיה הפתרון. (זה בנוסף לימי כיף שאני עושה לה, כפעמיים-שלוש בשנה, ביום החופשי שלי...)

הרעיונות הנוספים שלך טובים. אני אנסה לחשוב יחד איתה. מקווה שהיא תהיה מוכנה לשמוע, כי היום השיחה בנושא היתה די סוערת...

ומצב השחרורים שמשתקף בהחלט מוזר. דיברתי הלילה עם המחנכת והיא אמרה שתנסה לברר עם המורים של אותן שעות מה באמת המצב, וגם שתגיד להורים שזה לא מקובל לשחרר 'סתם', כי בסוף מי שכן נשארת בכיתה מרגישה 'פראיירית'.

מקווה שנצליח לדבר על זה בנחת השבוע ולהגיע להחלטה טובה, בעז"ה...

גם לי זה נשמע מוזר (אולי לחלק מהבנות יש טיפול / תוכנית אמירים וכדומה?) ואני מצטרפת לכל מי שהגיבה, אני לא הייתי מאפשרת להפסיד קבוע חלק ממה שקבוע במערכת בלי סיבה ממש חזקה…🤷🏻‍♀️

לא קראתי את כל התגובות.

נשמע שאולי חלק מהענין הוא לחץ חברתי. אם מספרת שהרבה הולכות וגם היא רוצה דוקא ביום הזה.

אולי לאפשר פעמיים בחודש לצאת מוקדם בימים משתנים, נגיד ביום שאת פנויה לשעת איכות איתה או או אבא או לפעמים באמת בלי תוכנית כלשהי. בעיניי לא קריטי עצם ההפסד של שעה.

דוקא לא הייתי משדרת ששיעור מסוים פחות חשוב.

לחילופין: אם באמת השיעור משאיר משהו שלילי בהרגשה אולי יוצאים קבוע אבל עבור משהו קבוע אחר (נגיד כתיבה לפי כללים שלה/שלך, פיתוח מיומנות אחרת או חוג). 

אם היא יוצאת מוקדם, זה ב13:30, ואז היא מחכה לי עד קצת אחרי 2 שאני מגיעה עם הקטנים ישר לארגן ארוחת צהריים.

דווקא ביום חמישי שאני ביום חופשי יש לנו קצת זמן לשתינו, כשהיא חוזרת ב13:30 ויש עוד חצי שעה עד שלוקחים את הקטנים. ומידי פעם אני עושה לה יום כיף איתי.

אבל פה זה באמת נשמע קצת לחץ חברתי (למרות שהיום שאלתי אותה איך היה והיא אמרה שדווקא רוב הבנות נשארו)

אור הלבנה כאור החמה... כאור שבעת הימים... תחפושת של ירח

ובאותו רעיון אבל ביצוע שונה-

"אם ישראל שומרים שתי שבתות מיד נגאלים"

כמו אילת השחר כך היא גאולתן של ישראל

"עוד ישבו זקנים וזקנות..." - בעלי ואני נתחפש לזקנים.

"ענווים הגיע זמן גאולתכם" - ציורים של אשכול ענבים ושל שעון על הבגדים (לא רעיון מקורי שלי).

"פני הדור כפני הכלב" - פשוט להתחפש לכלב... (הקטנה)

"כתר יתנו לך" - בת החמש רוצה להתחפש למלכת הכתרים, אז זה מסתדר יפה - היא תלבש שמלה יפה ועליה נדביק הרבה כתרים קטנים.

"עוד אבנך ונבנית" - משפט שהתקשר לגוש קטיף בזמנו, אז להתחפש לגוש קטיף - עם חולצה כתומה ועם כל מיני אביזרים שמזכירים את שמות היישובים. (עוד צריך "לתפור" את התחפושת הזו עד הסוף, תרתי משמע...)

נתנו פה עוד רעיונות לביצוע, שאת חלקם אאמץ...

שמת לב לדיוק בשעה?

@משה

וכתתו חרבותם לאתים (ייעודי הגאולה) ואז הופכים את הרובה למעדר

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים- להתחפש לאימוג'י הזה 😅

ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא...

ואז תחפושת של פירות, אולי לחלק פירות 

המעדנים מצויים כעפר

פרזות תשב ירושלים

את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח

השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה

ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים

שיבנה בית המקדש...

עכשיו רואה שביקשת פתגמים ולא פסוקים...

אז קיבוץ גלויות

מלכות בית דוד

בניין בית המקדש

הקרבת קורבנות

לשכת הסנהדרין

גם הפסוקים נחשבים פתגמים לצורך העניין

תודה רבה!

אנחנו נוהגים שעושים באותו יום ממש שעוברים (עברנו דירה פעמיים בסך הכול). אז קונים קצת כיבוד ומזמינים עשרה שכנים גברים וזהו...

בפעם השנייה עברנו בקיץ, אז בסוכות אחר כך הזמנו את כל המשפחה המורחבת למעין חנוכת הבית שנייה, ןאז כבר השקענו.

שיהיה מעבר קל ויישוב טוב!

מנסה להיזכר מכשעברנו..

1. לסמן על כל ארגז עם מדבקה צבעונית לאיזה חדר הוא שייך

2. במטבח ובכלל - להכין ארגז אחד של הדברים הכי נצרכים - זה הארגז שאורזים אחרון ופורקים ראשון

3. אם אפשר לישון אצל ההורים ללילה או שניים בזמן שפורקים זה ממש מקל. או לפחות בארח צהריים של המעבר לסדר שיהיה לילדים לאיפה ללכת אחרי הלימודים עד אחרי ארוחת ערב ואולי אפילו לישון שם (אצל חברים טובים? משפחה?)

אם לא - לארוז בתיק מוגדר את כל מה שצריך ללילה הראשון: מצעים פיזיות מברשות שיניים בגדים לבוקר - כאילו יוצאים לנופש - ככה יש לכם את הכל עד שתפרקו.

4. גם אצלנו עשינו חנוכת בית עם הקטנים שאומרים מהזוהר בלילה הראשון שישנים.

מניין גברים ופיתות חומוס חמוצים היו בערך מה שיכלנו... מזוזה וחולצה חדשה לבעלי כדי שיברך שהחיינו.

ובאמת בחג הבא (חול המועד וכו.. הזמנו את המשפחה לסוג של "חנוכת בית" יותר מאורגנת)

חנוכת בית עשינו באותו יום אבל לא השתגעתי

מניין של קרובי משפחה בעיקר

לא זוכרת מה עוד אולי שאלות ספציפיות יכוונו אותנו

לארגן סידור לילדים לכל היום (אם הם במסגרות אז לארגן סידור עד הערב)

לארגן אוכל מראש- ארוחת בוקר בשבילכם

ארוחת צהריים שאפשר לאכול בלי כלים (משהו בפיתה או בסגנון)

הרבה הרבה בקבוקי מים, נשנושים וקפה למובילים

כשפורקים את המשאית להגיד להם באיזה חדר לשים כל ארגז. *לא* לעשות חדר ארגזים... אחרי זה הארגז שאת הכי צריכה נמצא בתחתית הערימה. וזה סיוט!

אחרי זה תסדרו את זה שיהיה לכם נוח.. אבל ערימות על ערימות לא יעזרו לכם לפרוק בקלות

דברים יקרי ערך לשים מלכתחילה ברכב שלכם.

לא עשינו אף פעם חנוכת בית... 

אצלינו היה נגר שבנה את הארונות והמיטות בחדרים בזמן שהסבלים העלו ארגזים,

אז לא היה אפשרי לשים כל ארגז בחדר שסימנו.

בפועל רוב הארגזים היו בסלון אבל ממש לא היה נורא לפרוק אותם.

באמת הכי חשוב הסימון במדבקות צבעוניות של החדר אליו שייך הארגז, וגם עוזר לכתוב בארטליין מה בערך יש בכל ארגז.

לא ישנו בבית בלילה הראשון, רק בשני, ואז כבר עשינו גם את חנוכת הבית.

בגלל שזה היה היום השני היה לנו זמן לארגן את הבית והיה מאוד נוח. עברנו לדירה מישלנו, אז כן הזמנו את כל המשפחה המורחבת. שכרנו כסאות ועשינו מזנון - אוכל חלבי קנוי.

כולם ידעו שרק עברנו ואף אחד לא ציפה אז ליותר מדי. כל הבית היה ארגזים חוץ מהסלון, וזה בסדר גמור

אפשר לעשות עם הארגזים ולא להזמין יותר מדי. יש כאלה שעושים כמה שביעות אחרי שהכל מסודר, מה שטוב לכם. אני יודעת שכדאי לעשות כמה שיותר קרוב למעבר.

מעבר לזה לא יודעת, גם אנחנו לא עברנו המון זמן... בהצלחה רבה

רק גברים, הכל קנוי, בורקסים, מאפים, שתייה  ושלום. יש פה גמח סידורים לחנוכת הבית. 

לוקחת מכן לא מעט רעיונות!! עזרתן באמת.

ועכשיו שאלה על הרוח...

עוברים מדירה קטנטנה שכולם היו יחד בצפיפות, ולמדו להסתדר עם זה. למדו לחכות בתור לארון/לשירותים. להתחשב במי שעוד צריך להיכנס ולהזדרז בשבילו. התמודדו עם החוסר פרטיות. וצחקו הרבה ביחד. ישנו כולם ביחד באותו חדר.

במעבר חד, יותר ממכפילים את המטראז של הדירה. השבח לאל. ומתלבטים איך לשמור את הביחד הזה גם בלי ההכרח הפיזי.

התעקשנו איתם שיישארו בזוגות בחדרים ולא לבד למרות שישנה אפשרות. בעז"ה ניצור איזשהו חדר אירוח לחברים וכו. ומתכננים להשקיע במרחב המשותף בסלון שיהיה מזמין.

אשמח לרעיונות לטיפוח הביחד היומיומי (גם כשכבר לא חייבים להיות אחד בתוך השני בסרדינים.) חוששת שיחגגו על הפרטיות שתתאפשר להם פתאום. כבר מעכשיו עוד לפני שעוברים מתגעגעת לבית הקטנטן והמחבק...

אז האם קיים אצלכם איזשהו קונספט של מפגשים משפחתיים? איך זה נראה? שיחה מונחית? משחק קופסא? רק בשבת? או גם ביום חול? האם מתקיים קבוע? מי אחראי על זה? קורה מעצמו או שצריך לעודד לזה? מה תופס, ומושך את כולם לבא להשתתף? או אולי רעיון אחר...?

זה היה ארוך ולא נראה לי ברור דיו...

רוב האנשים שמחים להזדמנות לברוח מהצפיפות...

בכל אופן:

כנערה עברתי דירה לבית גדול בהרבה מהקודם, ולראשונה לי ולאחותי היו חדרים פרטיים (השאר היו בזוגות או בשלשות). למען האמת - במקרה שלנו זה היה מצוין, כי לא כל כך הסתדרנו זו עם זו, ובבית הקודם היו הרבה תאקלים... אני אישית אחרי כמה שנים הכנסתי אליי לחדר את אחותי הקטנה. אחותי שאחריי נותרה לבד.

אז בגיל ההתבגרות דווקא לפעמים יש צורך בחדר פרטי או בפרטיות כלשהי (רואה את זה גם אצל המתבגרים שלי, גם אם לא בכזו עוצמה).

אם יש חדרים "מיותרים" - תהפכו אחד מהם לחדר משחקים ואחד מהם לחדר עבודה ושיעורי בית. כך הם ישחקו ביחד וגם יכינו שיעורי בית זה לצד זה, ותישמר אחדות.

אפשר גם להקפיד על ארוחות משותפות בשביל הביחד, אבל בזה אני רואה פחות טעם, האמת, כי כשהילדים מתבגרים כל אחד חוזר בשעה אחרת... אבל בשבת באמת אפשר להשקיע במשפחתיות - סבב שכל אחד מספר על השבוע שלו, משחקים משותפים, סבב דברי תורה...

בהצלחה ומעבר קל!

בהתחלה עשיתי חדר משחקים. בהמשך ראיתי שזה הפך לחדר בלאגן והעדפתי עוד חדר ריק בבית מאשר חדר בלאגן. העברתי את כוורת המשחקים לפינה בסלון וגם שיעורי בית וכאלה (אם עושים) זה תמיד בסלון.

החדרים אצלינו בבית הם בעיקר לשינה.

באיזה שהוא שלב הבת- בת יחידה.  עברה לחדר לבד ובאמת נמצאת שם הרבה עם חברות וכאלה.

אבל המשפחה וההווי תמיד בסלון. (אני מודה שהסלון אצלינו גדול יחסית ). בחדרים בעיקר ישנים. לא ממש נמצאים שם. - בעידן המטבח המחובר לסלון. גם בזמן הבישולים והאוכל כולם באותו מרחב.

מקוה שעזרתי 

שימי מדבקה על כל ארגז לפי צבע החדר

ובדירה החדשה שימי מדבקה על דלת כל חדר בצבע המתאים

וככה כשהסבלים פורקים הם שמים ישר באיזור הנכון לפי הצבע

כל ילד נותן סכום וקונים משהו שכל אחד מילדי הכיתה מקבל מכולם.

את לא חייבת לארגן, את יכולה לשאול בווצאפ של הורי הכיתה, ורוב הסיכויים שימצא מי שיארגן..

השאלה כמה מתנות כאלו עוד תצטרכי?

אם יהיו לו עכשיו 30 בר מצוות לא הגיוני לקנות לכל אחד מתנה גדולה.

בד''כ מתארגנים למשהו כיתתי

או כרטיס מתנה לחנות ספרי קודש וקריאה.

אפשר גם עט יפה.

אצלנו בדרך כלל אוספים בתחילת השנה סכום מסויים ואיתו קונים מתנה כיתתים לכל בני הכיתה.

פאדיחות

?!

פשוט באים לשמח

אתה לא מביא ולא מקבל...

ניסו להתארגן אבל זה לא הצליח

ובאמת שזה בסדר, כי יש חברים מהיסודי, מהחטיבה, מהתנועה....קשה לעקוב.

ולדאוג לכמות מספקת לכולם

לרוב יעדיפו תרומה כספית

תרומה ציבורית?

משהו אחר?

הוא בפנימייה? אם כן יש לכם אמצעים לחימום או משהו כזה?

לשלוח כל סוג של אוכל

ואפשר גם לצייד אותו בכסף שיקנה אוכל מוכן

אבל גם חטיפים ופירות

תשאלי אותו מה הכי נוח לו

לבת מצווה. לא ניסיתי אותה בעצמי, אבל מכירה את יעל יצחקי ואת ה"תורה" שלה, ונשמע לי שזה משהו מוצלח.

יש גם לסיון רהב מאיר כמדומני תוכנית לימוד לבנות מצווה.

עם הבת הבכורה שלי למדתי את הספר פרקי הלל (יצא לזכרה של הלל אריאל הי"ד) - ספר מוצלח מאוד. תכננו גם לחקור דמויות מההיסטוריה שקרויות בשם שלה, אבל לא יצא לפועל...

אפשר גם לבחור ספר תורני כלשהו וללמוד בחברותא לאורך השנה - ספר בתנ"ך, ספר הלכה וכו'. (לבת שלי קנינו ספר הלכות לבת המצווה - קנינו בדברי שיר)

ואם יש לה כישרון כלשהו - אפשר שהיא תכין משהו לחגיגת בת המצווה (למשל - לכתוב סיפור, לצייר קומיקס, לצלם סרט בעקבות נשים, להכין ריקוד או שיר וכן הלאה).

מזל טוב! שנה מרגשת...

שיש בו 12 פרקים שבכל אחד יש לימוד כלשהו, פעילות משותפת, ושאלות לדיון וכו'

הכל זה ללימוד אמא-בת לקראת הבת מצווה

אולי רק מעט מוגזם.

אולי היא מהסוג שיהפכו אחר כך להיות סופרים

מציעה לך לשבת איתה מדי פעם ולכתוב את הסיפורים שהיא מספרת, ולשבח אותה בכיוון הזה: "איזה יופי סיפרת! אילו סיפורים יפים המצאת! את ממש סופרת!"

אם את רוצה לשדרג - אפשר גם לתת לה לאייר את הסיפור ולכרוך את הדפים שלו למעין ספר מניסיון שלי - ילדים ממש אוהבים את זה וגאים במעשה ידיהם!

ובינתיים - לא להתרגש יותר מדי מההמצאות שלה ולא להזכיר לה שהן לא נכונות.

כך לעניות דעתי.

אם היא תמשיך כך גם בעוד שנתיים, אז אולי יהיה מה לבדוק...

היא נשמעת מתוקה מאוד! ❤️

זהו, שניסיתי לעודד אותה לצייר את הדברים.. אבל מבחינתה זה לא סיפור, זה משהו שקרה, היא פחטת מתעניינת בלכתוב סיפורים, אבל מניחה שכשהיא תדע לכתוב היא ממש תאהב לכתוב וליצור סיפורים

בינתיים ברור שאני לא אומרת לה שזה לא נכון..

והיא באמת מתוקה מאוד ב"ה.

"אילו סיפורים יפים את ממציאה!"

ובינתיים להסתפק בזה...

וסיפרה דברים שלא היו (אבל בד''כ כן היה להם איזשהו קשר למציאות) הבנו מתישהו שהיא מספרת את מה שהיא רוצה שיקרה, כאילו זה היה באמת.

ומבחינתה הסיפור היה לגמרי אמיתי..

בס״ד

לנסות לתת לאחרים, לפי הכוחות. להכין לחמניות לחיילים, לשלוח משהו קטן לחברה או לשכנה מגויסת… זה ממש נותן לי המון, העשייה הזאת.

בכללי לנסות לעשות כמה שיותר דברים שנותנים לי תחושה של משמעות. זה מסיח את הדעת מהלא טוב וממלא את הלב בטוב, בחיבור לאנשים ולעם, בתקווה…

לשאלתך השנייה, אנחנו מגויסים אבל בעלי חוזר כל יום אז לא מניסיון אישי ובכל זאת -

* סלט מוכן

* מרק

* פינוק מתוק

* ארוחת ערב

* קרם מפנק / מטפחת וכד׳

* פרחים לשבת

* הודעה שמבטאת תשומת לב והכרת הטוב

* משחק לילדים

* להזמין את הילדים הביתה כדי לתת לה קצת זמן שקט

* לשלוח הזמנה לסעודת שבת

* להציע לקחת את התינוק (אם יש כזה) לשעה-שעתיים

* אם הילדים באותן המסגרות כמו שלך, להציע לקחת / להחזיר אותם איתך

* להציע להוריד את הפח קבוע…

בסוף זה אישי וכל אחת צריכה או אוהבת דברים קצת אחרים. אבל ממה שאני רואה וקוראת תשומת הלב עדיין (ואולי יותר מתמיד) מאד נצרכת עבור הגיבורות האלה וזה מה שחשוב בסוף, הכוונה שמאחורי המעשה.

אשרייך ובהצלחה ♥️

המקום של הנתינה, העשייה והמשמעות באמת כ"כ מחזק בפני עצמו

הלוואי שנזכה 🙏❤

אז כותבת אותה גם כאן:

רוצה לצרף לך הודעה ארוכה שכתבתי על הנושא של התמודדות עם המצב 🙏

(זו ההודעה השלמה: למלא עוד קצת את ארגז הכלים שלנו לימי המלחמה - הריון ולידה

ומעתיקה לכאן חלק ממנה):

התמודדות עם מתח וחרדה:

הידיעה שגם אם נשבר נקום ויש לנו כלים לקום יכולה לחזק אותנו.

ניצור את הכלים הללו,

נזהה אותם

והם יהיו איתנו כל הזמן כאשר נזדקק להם.

נדבר לעצמנו בדיבור עצמי מחזק וחיובי.

נאמר לעצמנו: "אני נשברת", "אבל אני יודעת גם לצאת משם".

"אני יודעת ליפול אבל אני גם יודעת לשים לזה סוף ולצאת משם."

ולתרגל את זה.

לשים לב גם לתחושות הגופניות שלנו כאשר אנו מתרגלות את זה -

מה אני מרגישה בגוף כאשר אני נשברת?

מה אני מרגישה בגוף כאשר אני יוצאת מזה?

ככל שמתרגלים בהתחלה זה הרגשה של אינסוף יאוש, ממש יאוש אינסופי.

וככל שיודעים שיש את האפשרות לצאת מזה זה נותן לנו פרספקטיבה - עכשיו אני נשברת, יקח לזה זמן, אבל אני אצא מזה.

כולם נשברים לפעמים. וקמים.

ואני יכולה לשאול את עצמי -

בפעם הבאה שתישברי - איך תיגשי לזה אחרת?

למשל, אומר לעצמי שזה לא אינסופי.

למשל, אוכל להקצות את המקום והזמן להישבר. מתי שכן אפשרי לי כמו בלילה, בשירותים וכו', בכמה דקות שאני לבד באמצע היום וכן הלאה.

ואז אני יודעת ששם, בזמן התחום והקצוב הזה – מותר לי ואני יכולה להישבר. ואח"כ אני גם אוספת את עצמי וקמה מזה.

אני יכולה להקשיב לעצמי, להקשיב לחרדה שלי, לתת לה מקום.

לאחר מכן ליצור מודעות (דף ועט זה תמיד מעולה) ולמפות – מהם מקורות המתח שלי? ממש לכתוב דבר דבר.

ואז לנסות לראות ולכתוב מה יכולות להיות הדרכים להתמודדות ולפריקת המתח?

אני יכולה להתחזק בידיעה שיש פתרונות. ויש אפילו כמה פתרונות אפשריים כמעט לכל בעיה.

אני יכולה לחשוב בעצמי, אני יכולה להתייעץ עם חברות, אני יכולה ללמוד ולקבל כלים, אבל אני אצליח!

אני יכולה לשאול את עצמי איך התמודדתי *בעבר* וזה עזר לי?

ואיך אני בוחרת להתמודד *בהווה*?

ואיך אני יכולה להתמודד *בעתיד* אם וכש אצטרך?

איך אני מתמודדת עם המתח ביומיום שלי?

איך אני יכולה למצוא עוד דרכים יעילות לפרוק את המתח הזה שנוצר בי?

אילו תכונות טובות ועוצמות יש בי שיכולות לעזור לי גם עכשיו?

איזו מנטרה יכולה לחזק אותי אם אשתמש בה בעת הצורך?

ושוב – לתרגל את זה.

התירגול חשוב מאוד.

ואז אוכל ממש לבנות תוכנית פעולה לאיך אני פועלת אם אני במצב הקשה.

כי יש משוואה מאוד פשוטה אבל גם מאוד חשובה שאומרת –

המתח שנוצר פחות המתח שמשתחרר = המתח שקיים בך עכשיו.

אפשר לשאול ולמצוא היכן את מרגיעה את עצמך?

למשל:

לעצור

לנשום

לכתוב

לחשוב

לשתף או להתייעץ עם אנשים

כדאי לכתוב את הנוסחה האישית שמתאימה ונכונה לי ואת הרשימה של מה עוזר וכך בזמן אמת לתרגל, וכך תהיי גם את כמו חייל שמתאמן ומיומן.

מיומנת בכוחות הנפש שלך

מיומנת בתעצומות הנפש שלך וביכולת לקום גם משבר ונפילה.

-----------

כמה דברים שיכולים לעזור ולחזק אותנו בזמנים קשים באופן כללי:

- דיבור עצמי,

חיזוק עצמי

מאוד יכול לעזור.

- לומר לעצמנו: "הכל בסדר. אני בסדר."

ממש לחזור על זה כמה וכמה פעמים כמו מנטרה, להאריך את המילה במלרע, לדבר את זה בטון רגוע ושלו. אפשר להגיד גם בקול וגם בלב.

- גם נשימות יכולות מאוד לעזור.

או לשאוף אוויר 6 שניות - ואז לשמור את האוויר בפנים 2 שניות - ואז להוציא את האוויר לאט 4 שניות

וככה לחזור על הסטים האלה עוד ועוד עד להקלה.

או "נשימת הקופסא" - לשאוף 4 שניות - להחזיק בפנים 4 שניות - להוציא (לנשוף) 4 שניות - להחזיק 4 שניות.

או תירגול של מיינדפולנס, מדיטציה קשובה לפחות 8 שבועות. לתרגל להחזיר את הקשב לכאן ועכשיו.

- לשתות מים, לאכול אם רעבים, לישון אם עייפים

- לשמוע שיר מחזק

- תפילה אישית או מזמור תהילים

- שיעור תורה מחזק

- לבקש חיבוק ארוך ועוטף

- לדבר את זה.

לדבר על זה.

עם חברה, עם האיש, עם אחות, עם הקב"ה, עם עצמי, עם איש מקצוע, עם כל מי שיעשה לנו טוב לשתף אותו.

- לצאת החוצה, לראות טבע, אנשים, אוויר, עולם.

- כמובן כמובן האמונה בקב"ה, הידיעה שכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, שיש סיבה ומסובב לכל.

- להיות בהרפייה

- הידיעה שעוד מעט זה יעבור ויוקל יותר

כי טבען של ירידות שהן בתנועה, ולאחריהן תגיע גם העלייה ב"ה. זה כמו גל שצריך לעבור כעת.

- לחשוב מה עזר לנו בעבר לצאת ממצב דומה

- להתחזק בטוב שבנו

- להתחזק בטוב שכן יש לנו בחיים

- להודות בפה לקב"ה על הטוב שיש לנו בחיים

- לראות איזה צעד, רק צעד אחד, נוכל לעשות כדי להתקדם אפילו טיפה במקום שבו אנחנו נמצאות אל המקום אליו אנחנו רוצות להגיע.

- לכתוב עם עט ודף את כל הרגשות וכל אשר על ליבנו

- לצייר ציור חופשי

- לדמיין את עצמנו במקום בו אנו רוצות להיות, לנשום לתוך זה, אולי בליווי מוסיקה מתאימה.

- להתפנק במשהו כיפי שיכול לשמח אותנו

- להיות עם הילדים / האיש שלנו / כל מי שאנחנו אוהבים עם דגש על הרגע הזה, על הכאן ועכשיו, וממש לשאוף את הרגעים הללו פנימה

- לחזור כל פעם לכאן ועכשיו.

גם בעזרת תירגול מיינדפולנס.

להיות בהווה.

- להקשיב לגוף

- להקשיב לרגשות ולזהות אותן

להוציא את הרגשות ולהביע אותן, לא להתעלם מהן

- בכי מרפא, הוא מתנה

- תזונה נכונה

- תרגול של הכרת תודה, לכתוב 3 דברים טובים שקרו היום

- שינה מספקת

- נשימות טובות, אפשר להוסיף דמיון שמכניסים אוויר וטוב ורוגע ומוציאים את הענן השחור של הסטרס.

- אם שייך לשאול איך אחשוב על זה עוד שנה או 5 שנים מהיום.

- ויסות רגשי:

א. לשיים את הרגש - מה אני מרגיש/ה? לעצור ולכתוב את זה,

לפני השינה/בטבע/בזמן שקט אפשר ממש לכתוב: "אני מרגישה....."

ב. מהו סט החשיבה שלנו - משולש רגש, מחשבה, התנהגות:

מהי המחשבה שעולה לי למול הסיטואציה הספציפית הזו?

מה הרגש שעולה לי מול הסיטואציה הספציפית הזו?

מהי ההתנהגות שלי הנובעת מכך?

אפשר לשאול את עצמינו:

האם זה בהכרח כך?

האם יש דרך אחרת לראות ולחשוב על הדברים?

ב"ה שנשמע כולנו רק בשורות טובות ישועות ונחמות 🙏

א. המשמעות, ההבנה שקורה כאן משהו גדול ואנחנו חלק ממנו

במקביל הקשבה לעצמי, לכוחות שלי, ניהול רגשות שמאפשר להשאר במצב מאוזן ככל האפשר בסיטואציה

ב. שובר למסאז/ארוחה זוגית/להוציא אותה למקום כיפי החל מקצפת וכלה בטיול

משהו מפנק וכיפי בשבילה (פיגמה, נעלי בית, קרמים, מטפחת)

זיכוי לבייביסיטר

לשלוח לה ארוחת בקר/ערב/צהריים מוכנה

להזמין לשבת כשהיא לבד אם בא לה

במיוחד שאת חוסכת ככה כאב ראש...

מניחה שמדובר בבשרי, נכון?

כמה מוזמנים יש לכם?

אצלנו היה אוכל מקייטרינג בהגשה עצמית. לא היו הרבה מוזמנים (כארבעים בני משפחה ועוד כארבעים חברים). האוכל היה חלבי. שכנים צדיקים עזרו לנו בהתנדבות לסדר את האולם לפני האירוע, כולל סידור השולחנות ושולחן הבר. נדמה לי שהניקיון אחרי האירוע היה על בעלי האולם.

לא יודעת לומר לך עלויות, כי בעלי האחראי על הדברים האלה... אם חשוב לך - אשתדל לשאול אותו.

קחו בחשבון את העלויות הנוספות של בר מצווה - צלם (אנחנו הסתפקנו בצילומים עצמיים), נגן (אצלנו אחי ניגן, אבל אפשר גם להביא מערכת שמע), שבת בר מצווה (קידוש בבית הכנסת, אירוח של בני משפחה - לינה ואוכל), ובעיקר - תפילין. אולי גם ביגוד.

(לדעתי אצלנו השבת עלתה יותר מהאירוע עצמו, כי לקחנו דירות בתשלום וחלק מהאוכל מקייטרינג, וגם האוכל בקידוש היה קנוי)

(אגב יש הבדל בין מילצור בין השולחנות או רק הגשה עצמית בבופה) 

95 זה מאד זול

בהנחה שזה כולל מנה ראשונה, מנה עיקרית, סלטים, לחמניות ושתיה.

בלי מנה ראשונה אצלנו עולה 70.

כשזה באולם ההגשה יותר יפה (מן הסתם כלים אמיתיים ולא חד"פ) וגן הנקיון חוסך הרבה כאב ראש ומאמץ.

(בהשוואה לברית אצלנו)

זה לא ממש אולם, אלא חדר אוכל של ישיבה...

אבל בכל זאת נראה לי משתלם

מתואמת- תודה רבה על הפירוט, זה ממש עוזר לי להתאפס על דברים

2 בר מצוות

גם בפעם השני זה היה קשה, אבל בפעם השניה ידעתי לצפות מראש לקושי והצלחתי יותר להנות.

לאולם של ישיבה זה גבולי.

בדיוק חברה שלי סיפרה לי שהקייטרינג בבר מצווה שלה עולה 45 למנה

(וזה אחלה קייטרינג יצא לי לאכול ממנו)

מניחה שזה לא כולל את כל המסביב, אבל בשביל אולם של ישיבה הייתי מבררת עוד קצת כי דייטרינג לבד אפשר למצוא גם בהרבה פחות, והשטלה אם המסביב שווה את הפער.

בדיוק מה התפריט, מה זה כולל מבחינת עיצוב כלים והגשה,

אם זה אולם שנראה טוב או לא....

משהו בתחושתיות שלו. הוא אוהב מגע שלאחרים נראה לא נעים. אפשר להתייעץ עם מרפאה בעיסוק. יש הרבה בנים שאוהבים התגוששויות עם ילדים אחרים.

או שסתם הוא רוצה קשר עם ילדים אחרים ולא יודע איך ליצור אותו והוא צריך תיווך.

הייתי מחלקת לשני דברים:

דבר ראשון - לפנות לרופא ילדים, הפניה להתפתחות הילד ולהגיע למרפאה בעיסוק שעובדת על זה

(בויסות חושי יש שני כיוונים - רגישות למגע או שמחפשים מגע חזק)

דבר שני - מבחינה התנהגותית - הוא מבין את זה שלאחרים זה לא נעים? כי מניחה שחברתית זה דבר משמעותי

אבל הוא גם מבין שזו הדרך לקבל את מה שהוא רוצה.

יש ילדים שצריכים את זה ונעים להם

חיבוק חזק חזק חזק

אפשר לגלגל אותו בתוך שמיכה

ואולי אפילו שמיכה כבדה ללילה

אין לי רעיון איך לבקש את זה מחברים בלי להרביץ ולהציק להם אבל זה בהחלט משהו שכדאי ללמוד

(אין בעיה אם ילדים הולכים מכות דרך משחק אבל רק אם שניהם בעניין)

וגם חוג של אומנויות לחימה יכול לענות על הצורך הזה

לא הזמנתי מהאתר אף פעם אבל קניתי דברים שלהם בחנות

כבר מידה מעל המידה הכי גדולה של הילדות אצלה

עד שנה שעברה הייתי קונה לה משם..

@Doughnut  

@טארקו 

תודה לשתיכן

בהצלחה!

גרביוני בנות – היינה

השני זה מהאתר "גרביים עד הבית", לא מצליחה לשים קישור משום מה.

למה גרביונים צבעוניות?

לבנות שלי יש מלא גרביונים- אבל רק הלבן והשחור שימושי. כל הצבעוני סתם שוכב לו במגירה...

כי נגיד אם השמלה אפורה- אז הגרביון צריך את אותו גוון אפור. או ורוד, או כחול...

כחול- תכלת.

וגם גרביונים מותר רק כחול, לבן, או אפור.

ולגן- שמלות.

יותר קל שחור או לבן וזהו...

עונה גם ל2@חילזון

הן בוחרות לעצמן את הבגדים בערך מגיל שנה וחצי. 

לא תמיד זה לרוחי (עיין ערך חולצת פסים וטייץ נקודות), אבל אני משחררת הכי הרבה שאני יכולה, ומציבה קווים אדומים (שגם הם לפעמים משתנים- שלום לך שמלה מנומרת) בשלב הקנייה.

בסוף הן דווקא עושות עבודה טובה. הראש שלהן יותר פתוח משלי ואיכשהו מתקבל שילוב שהוא בטווח שבין "יא, איזה סטייל" ל"לא נעים בעין, אבל נשרוד כדי לספר"

נשמה את.

שימחת אותי

את חסרה לי פה!!!!