פורום אימהות השלב הבא (עמוד 29)

לק"י

לפורום הזה יש ניק אנונימי אחר.

אז חיפשתי לך
זו לא המלצה מהיכרות או מנסיון..

וממליצה מאוד על הקורסים של אפרת צור. נשמע שיתאים הקורס של תקשורת זוגית

יש עוד הרבה קורסים בנושא של תקשורת/מיניות בסגנונות שונים
יעזור לכם אם תוכלו לדייק איזה נושאים הכי חשובים לכם להתפתח בהם

לי אישית יש קורס שהוא לנשים רק ובע"ה בעוד שבוע וחצי נפתח מחזור נוסף.
הוא ממוקד בהתחלה לעבודה אישית נשית רק, ובהמשך מתוך כך לעבודה שהיא זוגית.

זה לא נשמע לי כל כך מה שאתם מחפשים, אבל אם כן את מוזמנת לפנות בפרטי לפרטים

התוכנית המלאה
בהצלחה!

אני לא זוכרת את השם של הקורס המדוייק. זה קורס דיגיטלי תחפשי אותה בפייסבוק. נראה לי היא גם עושה ליווי אישי. עובדת בעיקר עם האישה

אני ספרדייה. ההכשרה לפסח קלה יותר. וגם בכלל, לנקות אותן יותר קל מאשר נירוסטה.
אני קניתי סאוטר אבל כמעט לכל חברה יש כיריים זכוכית היום
טיפים
לגבי חצובות. לא משנה איזה סוג של כיריים תקחי, לא ממליצה לקנות כיריים עם חצובות נפרדות כמו בהרבה דגמים שמוכרים היום. אלא שהחצובות יהיו כמסגרת. זה מסוכן. היו לי כאלה בדירה הקודמת וקרה לא פעם שסיר כמעט התהפך לי.
גודל - אם יש לך מקום על השיש ואת מבשלת הרבה ממליצה לקנות גודל 75. אני משתמשת ב4 מבערים בו זמנית וזה אחלה.
מיקום המבערים - ממליצה לך להסתכל על דגמים בהם המבער הכי גדול נמצא בצד ולא במרכז. כשהוא במרכז לא באמת משתמשים בו.
לגבי תנור בילד אין - יש לי סאוטר. מרוצה ממנו מאוד מאוד ב"ה.

זה גז עם בסיס של זכוכית

מתעניינת..

ובכלל חשמלי מייקר את החשבון

אני בעיקר חושבת על הניקיון🙈

תלוי בדפוסי השימוש בעיקר
אני מבשלת המון. וגם עושה הרבה בישולים ארוכים. אז זה משמעותי.
ואת הכיריים שלי אני לא מנקה בעצמי. מכניסה למדיח חצובות וחלקים מתפרקים ועל הזכוכית מעבירה ניגוב
לחמתי יש אינדוקציה ואחד החסרונות שלו בעיניי זה שאיפה שיש את הכירה עצמה נשארים סימנים שקשה לנקות. יש סכין מיוחד כזה שמשתמשים בו אבל כדי שייראה טוב כשהכיריים ריקים זה עבודה. ואני לא אוהבת לעבוד קשה 🙃

שינית לי את כל המחשבה על חשמליות..
תודה!!

שמותר לבשל לצורך אוכל נפש עי העברת אש

לגבי החצובות לא הבנתי למה התכוונת
מה זאת אומרת שיהיו כמסגרת?

בצד שמאל למעלה זה לא כמסגרת וזה לא בטיחותי מנסיון שלי. גם המוכר בחנות אמר לי את זה. לעומת זאת, בדוגמה למטה זה כמסגרת וזה יותר יציב

הייתי מערבבת את הסירים והם היו כמעט נופלים. זה לא מספיק יציב.
ואני לא אגרסיבית. נראלי לפחות חחח

קצת מלחיץ אותי הזכוכית שלא יתנפץ אבל זה חשש לא מציאותי, מן הסתם..

שלושה ימים אחרי סיום האחריות

זה השמיעה בום כזהנ

וכמה חלקים עפו לרצפה 

הרוב נסדק לתוך עצמו

ממש עוגמת נפש ותחושה רעה ומגעילה

מאז אני לא מעיזה זכוכית

אפילו שבפירוש מתנקה בקלות

זה היה כיריים גז?
של איזו חברה?

וואוי אזה כיף
הכל מתבשל מצוין

לק"י

הפורום הזה מיועד לגילאי יסודי ומעלה

אולי @חרותיק תוכל לעזור לך. הבנתי שהיא יועצת גמילה
@חרותיק

אבל לפני כן ממליצה לך לקרוא את המדריך שלי לגמילה מחיתולים. הוא בחינם.
כרטיס דיגיטלי

לק"י

השאלה שלך מתאימה לפורום הריון ולידה.
הפורום הזה מיועד לשאלות מגיל יסודי בערך.

הוא יכול להבין יפה מאוד גם אם הוא לא מדבר בכלל.

הבת שלי התחילה לדבר רק בשנתיים ורבע. אבל הבינה הכל!!!

רוב ילדי ישנו במיטת מעבר גם בגיל שנה.

קודם כל שימי לב שהוא היה רגיל עד עכשיו למשהו אחר אז ברור שהוא יצא. צריך להסביר (גם אם נראה שלא מבין) וללמד אותו איך הולכים לישון בדרך החדשה, זה יכול לקחת קצת זמן, אין מה לעשות.

חוץ מזה, כן, ילדים יוצאים ממיטה... אני אישית די ישבתי לידם עד שירדמו.
(למרות שיש כאלו שאולי מצליחים להרגיל הרגלים אחרים....)
סיפור או שירי-ערש ברמקול יכולים לעזור להרגיע ולהכניס לאוירה.

רק אומרת שזה שהוא לא מדבר לא אומר כלום על רמת ההבנה שלו..
ההבנה מתפתחת הרבה הרבה לפני הדיבור.. בשאר הנושאים הוא גם לא מבין אתכם?

ככל שתדברי איתו יותר בלי לתת ספק ביחס להבנה שלו הוא גם יבין יותר וגם ידע לדבר יותר טוב ומהר

סמכי עליו... הוא מבין הכל הכל.
גם אם לא מבצע, זה לא אומר כלום.

לגבי התפתחות הדיבור, בדקתם את זה?

באותם נושאים? זה יכול אולי לתת מענה חברתי קצת.

ותחשבי אם סייעת באמת תוכל לעזור לה, כי אם היא צריכה עזרה ספציפית בלימודים אולי זה לא יתן לה את מה שהיא צריכה.

ניגשים לועדה עד סוף חודש מרץ, בשביל זכאות לשנה הבאה.
הזכאות היא על פי אבחון,
היא עברה אבחון כלשהו? מה הכוונה קשיים בלמידה? מי אבחן שיש לה קשיים? אם לא עברה אבחון, כנראה האבחון הדרוש הוא אבחון פסיכודידקטי.
לאבחון יש גם המלצות מה כדאי, ואתם ההורים יכולים להשפיע על זה מצד אחד ומצד שני גם לנצל את האבחון כדי להתייעץ על זה.

כסייעת. לא בדיוק מה ששאלת.
אני לא מספיק יודעת את כל הפרטים של התהליך כדי לקבל סייעת, אני יודעת שצריך לעבור איזושהי וועדה.
אבל כן לגבי מה שקורה אחר כך -
תלמיד שעובר וועדה ונמצא זכאי, זכאי לסל אישי. הסל אישי יכול לכלול בתוכו כל מיני דברים, שעות הוראה פרטניות, שעות טיפול ושעות של סייעת.

כל אחד מהדברים האלו נותן מענה לצורך שונה. בהגדרת התפקיד שלה, סייעת לא אמורה ללמד את החומר.
אני למשל עושה את זה, כי זה משהו שאני טובה בו ואני נהנית מזה.
אבל יש איתי סייעות שלא עושות את זה כי זה פחות מתאים להם. (לא כולם מכירות את החומר, יודעות ללמד וכו'). בדרך כלל נותנים סייעת אישית לילדים עם חרדות או ילדים על הרצף האוטיסטי שהם ילדים של חינוך מיוחד ומשולבים בחינוך הרגיל.

בקיצור, אני לא אומרת לא לגשת לוועדה, ואם לילדה יש קושי בלימודים בוודאי שצריך לבדוק איך לעזור לה.
צריך לאבחן ולבדוק, אני הכי בעד.

רק להבין מה המשמעות של סייעת. זו עבודה לא מתגמלת (שכר מינימום), אין לה דרישות כדי להתקבל לתפקיד ולא תמיד הסייעת תדע לעזור לימודית. אז רק לקחת את זה בחשבון, לא לסמוך רק על זה ואולי לנסות במקביל גם לברר עם הורים לילדים עם קשיים דומים איך עוזרים להם.
המון בהצלחה!

אם הקשיים הם רק לימודיים כנראה שלא תקבל סייעת..

אז כנראה לא ייתן לה מענה ראוי. לעומת מורת שילוב- שעובדת פרטני ומוציאה מהכיתה

בכל אופן, סל אישי מקבלים באמצעות וועדת זכאות ואפיון. אבל דבר ראשון היא צריכה להיות מאובחנת... עברתם אבחון?

תודה על ההסבר על סייעת אישית.
יש לה שעות שילוב על סמך האבחון של הנוירולוג .
ורציתי להצליח למנוע את הסחרחרת שנמצאת בה שיוצאת לכל מקצועות הליבה לפרטני והופכת להיות אאוטציידרית
בגלל שכל הזמן מפסידה דברים שקורים בכיתה.
אנסה להתקדם לכיוון אבחון פסיכודדיקטי.
למי שיש המלצה באיזה מכון לעשות אשמח מאוד מאוד

זה לא אומר שהיא עברה כבר ועדת אפיון וזכאות?
(לא מבינה באבחון של נוירולוג. הייתי אצל נוירולוג אחד בלבד, והוא היה בלתי מקצועי ברמה מזעזעת)

שניתנות על סמך החלטה של ועדה בית ספרית (ועדת שילוב) שאינה ועדת זכאות ואפיון.

שווה לבדוק גם על כיוון כזה
בהצלחה!

מאד מסכימה עם החשיבה והערכים שלך, שתהיה התקדמות לימודית ולא על חשבון חוויה חברתית חיובית (אם הבנתי אותך נכון)

לדעתי תהיי בטוחה בעצמך שזאת לא גזירת גורל- שאם יוצאת הרבה מהכיתה= היא לא תהיה חלק מהחברה.

כלומר תגבשי בעצמך עמדה, שהיא עדיין יכולה להיות חלק בזמנים שהיא נמצאת,  תשדרי לה את העמדה הזאת,

ותעודדי אותה שזה קל להיות חלק מהקבוצה (ולא צריך להיות מצטיינים בלימודים בשביל זה)

(מגיעה מהתחום של הוראה פרטנית וחקרתי הרבה את הנושא הזה, כדי שהתלמידות שלי לא תפסדנה מזה חברתית)

כותבת לך כמה דוגמאות:

- לעודד אותה לצפות בשפת גוף של חברות ומה זה משדר (לדוגמא בהפסקה, איפה יושבים? כמה מחייכים? כמה מצטרפים למשחקים?)

- להתייחס לתחומים חלשים, בתור שרירים, שהחלטנו לחזק,

להדגיש לה שלכל אחד יש שרירים חלשים וחזקים וזכותו להחליט מתי ואיך לחזק אותם

- להדריך אותה מה לעשות במקרה של פגיעה (לא להראות לחברה את מה שהיא רצתה לראות- כעס פחד עצבים... )

- לעודד אותה להיות יוזמת אפילו בדברים קטנים, לא לחכות שיקראו לה

- לחזק את כל ההתנהגויות שתעזורנה לה להיות חלק, לדוג',

ראיתי איך נתת לאחיך הרגשה טובה על הציור שלו, זה אומר שאת תהיי חברה טובה, כי זאת תכונה שכולם רוצים בחברים שלהם...

ראיתי איך קראת את המחשבה שלי בלי שאמרתי- זה אומר שיהיו לך חברות טובות, כי את יודעת לקרוא מחשבות של אחרים...

איך הצלחת להסתדר עם משהו מעצבן, זאת תכונה של אנשים מוצלחים, שהם יודעים להסתדר גם עם דברים מעצבנים...

 

אם הכיוון הזה מדבר אליך אני יכולה לפרט לך יותר, זה בעיקר תלוי מה הכוחות החברתיים שלה הספציפים.

בהצלחה רבה!!!

 

 

 

 

 

 

 

צריכה עוד לחשוב על זה
גישה מעייננת ממש
לא מכירה אותה

זה באמת לא קל... (יש לי גם ילדה שיוצאת לתגבור בקריאה ובאמת מפסידה חלק מהרצף הלימודי בכיתה. אבל כרגע מדובר רק בזה וזה לא ממש פוגע... בתקווה שהיא תעלה על הגל בקרוב...)

לק"י

המורה של הבן שלי שולחת עדכון יומי כיתתי מה למדו היום, עדכונים וכו'. לפחות בשנה שעברה בכיתה א'. השנה אני לא זוכרת אם זה כל יום או מידי פעם.
אי אפשר לצפות ממורה לעדכן 30 הורים מה עם הילד שלהם על בסיס קבוע. אם יש לי משהו לשאול או לעדכן- אני יוזמת קשר.

לקבל תמונות זה תמיד נחמד לי. אבל לא חושבת שזו חובת המורה.

לשלוח הודעה אחרי יום- אני משתדלת לעדכן בעצמי כשהבן שלי לא מגיע.
אם לא עדכנתי- אני כן מצפה שתשלח הודעה אחרי יומיים נגיד. אבל אם זה לא קרה- לא הייתי שופטת לחומרה. סביר להניח שיש לה הרבה דברים על הראש.

אני מצפה לקבל עידכונים כלליים על הכיתה,
בדף קשר או רצוי בקבוצת הואטסאפ הכיתתית.

אחרי יום אחד לא מצפה לקבל הודעה.
כן שולחים אצלינו למי שחסרה רשימת ש''ב ודפי עבודה שעשו באותו היום עם אחת החברות.
שהמורה תיצור קשר? אצפה אולי אחרי כמה ימים של העדרות.

אם זה ילד בעייתי שמקבל הרבה הערות שליליות אני לפעמים פונה ביוזמתי למורה לבקש שימצא זדונות לשלוח הערה חיובית.
אבל באופן שוטף לא מצפה...

עדכונים מהנעשה בכיתה - בדף קשר שבועי (בכיתות הגבוהות של היסודי שוחיי דף קשר פעם בשבועיים וזה גם מספיק לדעתי..).
תמונות וכאלה - לא שולחים אצלנו קבוע בכלל. אולי בסוף תקופה או מחצית וגם אז משהו ממש כללי...

כשילד לא מגיע- יש כיתות ששולחים ש.ב. אם חבר ויש שלא. כן מצפה ליחס אם ילד לא הגיע יותר מיומיים... יום או יומיים לא מצפה שהמורה יתקשר ביוזמתו...

בתור מורה אין מצב שאצליח לעדכן את כל ההורים כל הזמן בהתנהגות של הילד שלהם

לק"י

אתם במעקב אצל פסיכיאטר?
אם כן, תתייעצו איתו.
במקביל מנתח התנהגות גם יכול לעזור.

(ואם הולכים לפסיכיאטר אז לחפש אחד שמבין באוטיזם)

צריכה להתייעצות טלפונית, לכן פחות קריטי

לק"י

בדרום יש את אבישי כץ (אני עובדת בבית ספר ללקויות תקשורת, והוא העביר לנו השתלמות. הוא נחשב מומלץ).
תחפשי בגוגל.

ונראה לי שמומלץ גם לחפש פסיכיאטר שמבין באוטיזם. באזור הדרום יש את גל מאירי, רק שאני יודעת שהוא עמוס.

פסיכיאטר- ד"ר מאיר. עובד באזור ירושלים, אבל מכירה אותו מאזור המרכז.

מנתח התנהגות- מיכאל לשץ (גם אזור ירושלים).

בהצלחה!

שניהם עובדים עם בית הספר שאני עובדת בו (בירושלים, לתלמידים עם אוטיזם). אני לא עובדת איתם ישירות, אבל הם נשמעים מאוד מקצועיים.

האמת שכתבת שאת מכירה את ד"ר מאיר מהמרכז, ואני עובדת בירושלים. אז לא נראה לי שבאמת אנחנו מכירות.
אני בכל מקרה לא זיהיתי. ברור שאכתוב לך אם אזהה..

מכירה את ד"ר מאיר מתחילת הדרך, כשעבדתי במרכז.

פרופסור קורי שולמן (ירושלים)

פרופ' עופר גולן (כפר סבא)

שניהם פשוט יפנו אותך לאחרים

שניהם מתחופ הטיפול (עט"ס ופסיכולוג) ולא ניתוח התנהגות 

השאלה מה את צריכה

זכור לי לטובה, ונחשב אוטוריטה בתחום של ניתוח התנהגות.

לק"י

הפורום הזה מיועד לגילאי יסודי ומעלה.

יש לו המון אחים אז אני לא דוגמא ...
אבל רק כותבת שיהיה לך רעיונות
בגיל בזה אפשר כבר להקריא ספרים פשוטים עם תמונות גדולות
של חיות עם הרבה קולות וצלילים.
תארגני ארון של קופסאות פלסטיק בגובה שלו שהוא יכול לפתוח לבד את מולו נחה בספה והוא פותח ומבלגן שעות
תארגני לו כמה מכוניות גדולות ותשחקי איתו תסיעי לכיוונו והוא יסיע אליך ...
לא יודעת עד כמה מפותח אבל יש כאלה שכבר יכולים להכניס חפצים לקופסאות וזה גם מעסיק.
תקני משחק מגנטים תבני לו מגדל והוא מפרק מתים על זה לגמרי.
הרבה משחקי קוקו...
ולפעמים פשוט לתת במבה או ביסקוויט או פירות בעגלה מושך זמן ...

יוספבורג שינה לי את ההסתכלות על כל מצוות כיבוד הורים
ובכנות לא הייתי אומרת כלום מנסה לעבוד על עצמי בנושא(בעיניי הספר יעזור לך ממש)
בסופו של דבר זה הגעה לארוחה אפילו לא מצריך ליסוע וגם חצי מהשנה הם בחול וכמו שאמרת הפסדתם אותם מספיק שנים
אולי כן הייתי מנסה לפעמים להתחלף עם האח לארח אותם בערב והוא יארח לצהריים הערב זו גם ככה סעודה שהילדים בחצי קלאצ אז פחות נורא שהארוחה פחות מותאמת להם
ואולי לנסות להתארגן מראש לשבת ואז להקדיש זמן ביום שישי בנחת לילדים דפי קשר וכו' ..
ועוד משהו שאצלי לפעמים עוזר
הרבה פעמים קשה לסבא וסבתא עם התנהגות מסויימת של הילדים
אז אני משתדלת לפני מפגשים כאלו להכין את הילדים כמה שיותר ממקום חיובי
"אנחנו נוסעים לסבתא ויש לנו מצווה גדולה לשמח אותה אז אני ממש מבקשת שלא תגיבו לידה/תאכלו בנימוס/תתעניינו בשלומה(תכניס מה שהכי אקוטי אצלכם) הרבה פעמים זה עוזר....
בהצלחה ענקית

בל''נ אבדוק לגבי הספר, נשמע מעניין. תודה על ההסתכלות שלך!

איזה זכויות יש לך!
גם עשית עליה וגם כיבוד הוריך, ובטוח יד עוד כמה

לגבי הדילמה שלך, לנו הייתה דילמה דומה אך שונה, בשלב,מסויים ההורים עברו לגור בשכנות אלינו ובעקבותם עוד אח גם כן.
הם כאן כבר כמה שנים טובות ועדיין יש תקופות. שאני חוטפת גננה ומחנק מזה שכולם כאן...

בהתחלה כשעברו היינו הולכים אליהם מלא! מישהו מהאחים הגיע לשבת, מה לא נבוא? באנו גם. הם לבד בשבת, מה לא נבוא או נזמין אלינו? באנו או הזמנו..
מצאנו את עצמנו בלי זמן שלנו בכלל. וגם לוז השבת הקבוע והנוח לנו השתבש בלי שליטה. הילדים גם התלהבו ב"ה והיו הולכים לשם הרבה והרגשתי שגם על זה אין לי שליטה, אחרי בי"ס מקבלת הודעה שx אצלם, אחרי חוג כנ"ל וכו.
ואני בכלל מתכוונת שבאנו רק לסעודה אחת או קידוש, לא לכל הסעודות בכלל.
בקיצור הרגשתי חנוקה ממש וחסרת שליטה ברמה שאני לא זוכרת אי פעם.
(לדוגמא- אחרי בי"ס אוכלים, עושים שב, משחקים שקטים וב4 אפשר לצאת - אבל חוזרים מסבא וסבתא רק ב5 לפני שב ועוד רוצים מיד לצאת לחברים. או בשבתות היינו עושים קידוש ואז משחקים משחק כמו קאטן אבל חלק מהילדים חזרו מהתפילה ישר אליהם לקידוש וחזרו רק לסעודה, למה לא חיכיתם לנו למשחק? מלא זמן לא עשינו משחק משפחתי? וכו..)

בקיצור, הבנת את השיבוש שהתרחש לנו במשפחה..

אחרי תקופה, עשינו סטופ וחושבים. עשינו עם הילדים שיחה והסברנו גבולות והסברנו את ההשלכות שהם הולכים בלי שנדע ויש גם הפסדים אם הולכים. מידי פעם הם הולכים יזום אחרי ביה"ס לסבא וסבתא, קידוש פעם בכמה זמן עושים עם סבא וסבתא ובנוסף מי שהולך סתם ככה לא יכול לחזור הבייתה בדרישה שיחכו לו למשחק וכו.
המסקנה הייתה שממש לא באים על כל אח או אורח לסעודה. פעם בכמה זמן באים. אם יש משהו ממש מיוחד נבוא לכל הסעודות, אבל בגדול באים לסעודה אחת.
בנוסף האח שגר כאן אוכל איתם בקביעות סעודה אחת, אז הם אף פעם לא לבד שבת שלימה.

בחגים אני עדיין בפלונטר. אנחנו בבית ממש רוב החגים, ב"ה המשפחה שלני גדולה והצד השני לא ממש יכולים לארח אותנו יותר מפעמיים בשנה בערך (באים אלינו במקום), אני לא מסוגלת להשאיר את ההורים לבד בחגים, האח שגר כאן נוסע הרבה לחגים ורוב האחים הנוספים עושים את רוב השבתות וחגים בבית לבד.
יוצא שאם האח שגר כאן לא נמצא והאחות שבאה בתדירות רגילה וחגים רגיל כזה לא כאן האחריות שהיא שלנו.
ההורים עושים איתנו - ראשה השנה, סוכות (שבת חוהמ ב"ה האחות באה ואנחנו נוסעים), שבועות, ליל הסדר, שביעי של פסח, פורים, יום העצמאות ועוד חגים וימים מיוחדים ששכחתי..
אני נחנקת מזה כל פעם מחדש, אבל נזכרת שזו גם מצווה גדולה..
אין מצב שההורים יעשו סעודת פורים לבד! אבל מהצד שלנו, זה אומר שלא עושים סעודת פורים עם חברים, זה משפיע חברתית כשאנחנו כל הזמן מסרבים להזמנות בחגים (שבתות כאמור איזנו את העניין)...

מצד שני,אצלכם זה רק חצי שנה שהם בארץ, יש לכם חצי שנה של שקט..
אולי יהיה נכון לעשות שבועיים איתם, שבוע לבד? או איזון אחר שיעשה לכם טוב ולא תרגישו מחנק?

חפרתי ממש...

רק זורקת
שדווקא בפורים אפשר גם וגם
אצלנו שנה שעברה הייתה סעודה שאחותי הזמינה אותי, את ההורים ושכנים... הייתה סעודה נפלאה ממש.
פורים זה חג של שבירת מחיצות...

''מחנק'' זאת כנראה מילה שמתארת את מה שאני מרגישה לאחרונה. תודה ששיתפת מהניסיון שלכם! כשהתחלתם לדלל את הסעודות איתם, דיברתם עם ההורים שלך על זה או שפשוט ''התחמקתם'' פה ושם וככה יצרתם איזון שטוב לכם יותר?

אני לא רב אבל
לא נכון להדר במצוות כיבוד הורים על חשבון חינוך הילדים
מכובד להזמין הורים לאירוח אחת לחודש
אפשר קצת יותר כדי להדר
מעל לזה, בעיניי לא תואם צרכים של משפחה עם ילדים
הייתי מתחילה לדלג מידי פעם שבתות
להזמין פחות
אפשר לומר שיש ילד חולה או משהו כזה
ולאט לאט ליצור איזון שבריא יותר לשני הצדדים

ויכול להיות מאד שההודעה שלך עזרה לי לעשות את הצעד הזה.

אם כי זה קשה לי. אני מרגישה שצריך 'לנצל' את נוכחותם כל עוד הם כאן. את מבינה?

ורואה את זה אחרת
צריך לנצל את נוכחותם כל עוד הם כאן-
לקשר חיובי וטוב
לא להיפך
תהפכו אותו לכזה שתזכרו בהם תמיד בחיוך

כרגע זה תחום אפור. שמחים על הזכות ושמחים בפועל כי יש הרבה זמנים טובים. וגם קצת מחנק. כלומר שלא בטוח שנזכור את זה בהפך של חיוך. זה לא שאנחנו בסבל ח''ו. 

כשסבא וסבתא שלי עברו לגור לידנו אחרי שגרו הרבה שנים בעיר אחרת.
מאז שהם עברו, במשך שנים היינו עושים כמעט כל שבת סעודה אחת איתם - או שהם היו באים אלינו, או שאנחנו באנו אליהם. בחגים לפעמים הם היו נוסעים לילדים האחרים, אבל היו חגים שהם היו מתארחים אצלנו באופן קבוע - ליל הסדר, סעודת פורים, יום העצמאות.

הרבה מהפרטים שונים ואי אפשר באמת להשליך ממה שהיה אצלנו ואיך שזה אצלכם, אבל בכל זאת אני יכולה להגיד שכילדה אנחנו מאוד אהבנו את זה. למרות שהדבר וסבתא לא ממש דוברי עברית, ואנחנו לא ממש ידענו אנגלית (עם השנים השתפרנו כי למדנו בבית הספר, אז יכולנו יותר לדבר איתם).
וגם אצלנו לפעמים זה השפיע על ההתנהלות של הסעודה (מבחינת האורך, הדיבורים). אבל בהחלט היה מקום גם לילדים. ואני חושבת שההורים שלי הצליחו ליצור את האיזון הזה בצורה טובה, וגם לתת לנו את ההרגשה שזו זכות לאכול עם סבא וסבתא בכל שבת.
(הם גם באמת סבא וסבתא מתוקים ומשקיעים, שבאמת שמחנו לפגוש, אבל אני בטוחה שלגישה של ההורים שלי היה חלק בזה).

אני לא אומרת מה נכון לעשות מבחינת התדירות, והאם נכון לעשות שינוי. יכול להיות שעבורכם כן צריך לעשות שינוי, בעיקר כשיש גם עוד אח קרוב, וכשאת מרגישה שזה כן פוגע, וכשתמיד אתם אלו שמארחים אז אולי זה יותר קשה.
אבל אני חושבת שיש גם לכם כהורים הרבה השפעה על האווירה שתהיה כשכן מארחים. וכמה שאתם יותר תרגישו ותשדרו לילדים שזו זכות להיות עם סבא וסבתא, גם אם זה מצריך מאיתנו שינויים והתאמות, אני מאמינה שזה יתן להם הרבה ויאפשר להם יותר ליהנות מזה.

כשיש הרבה ביקורת וכדו זה מקשה יותר
לא יודעת איך היה אצלכם

סבתא שלי ז"ל כן היתה עם אופי קצת קשוח. אנחנו פחות חווינו את זה (קצת כן - כשהיה אסור לגעת בקיר כשעולים במדרגות, או כשהיה צריך לסגור שוב את הדלת בשקט אם בטעות היא נטרקה לנו, אבל זה לא היה נאמר בכעס כלפינו, פשוט אלו היו הכללים של הבית, וזה לא השפיע בכלל על האהבה שלנו לסבתא..), ואני פחות יודעת איך אמא שלי חוותה את זה, אבל מבחינת החוויה שלי כילדה היה נראה שהיה לה קשר טוב עם ההורים שלה.
ברור שכשיש יותר מתח, זה שיקול שממש צריך לקחת בחשבון.

אני מאד מרגישה את מה שאת אומרת, שאיך שאנחנו נציג את הדברים, ככה הילדים עשויים גם לתפוס את המציאות. וככל שנדגיש שיש כאן זכות, כך הם גם בעזרת ה' ירגישו כך.

אני מאד בעד לחשוב מחדש מה מתאים לנו כמשפחה ולבנות לנו חיים לפי זה.
הרגשתי את הקושי שלך- שמצד אחד כיבוד הורים ומצד שני זה על חשבון הילדים.
אבל נראה לי שזה בכלל לא סותר.
למה חייבים לשבת עם דף קשר הסעודה? למה חייבים לתת לילדים יחס אישי דווקא בסעודה שסבא וסבתא באים?
אני בעד לשבת יחד את ובעלך ולחשוב מה הערכים שחשובים לכם ולסדר אותם יחד.
תופתעי לגלות שזה לא סודוקו מסובך מדי.
יש הרבה רעיונות לסדר את הדברים כך שלא יהיו סתירה אחד לשני.
אולי לקבוע זמן מיוחד לשבת עם הילדים על הדפי קשר לא דווקא בסעודה שבת? ( אנחנו מצאנו שעה פנויה או בליל שבת חורף לפני הקידוש או בשבת קיץ בצהריים,)
אולי לתת להם תשומת לב מיוחדת בסעודה שאתם לבד? אפשר להכין חידון מיוחד/משחק.
וכמובן שגם לדעת שהילדים מקבלים הרבה אהבה מזה שיש להם סבא וסבתא! אז גם אם זה כאילו על חשבון יחס שאתם הייתם נותנים,זה לא בהכרח פוגע בהם.

ועוד משהו - ילדים לא באמת נפגעים ממה שאנחנו נפגעים בשבילם.
אצלנו ממש אני רואה את זה שיש לי סבתא מבוגרת שגרה אצל ההורים,כמובן שבהתאם לגילה יש לה פחות סבלנות והכלה וההערות בהתאם, אני כל הזמן פחדתי שהילדים נפגעים מזה,
ואני רואה שזה ממש לא כך,יש להם מנגנוני הגנה טבעיים והם לוקחים ממנה את האהבה ומסננים את ההערות.
( בחג שמעתי את אחד הבנים שהכי מושך ממנה הערות מדבר עם חבר ושואל אותו בתמיהה- מה אין לכם סבתא רבה בבית של סבא וסבתא? איזה מסכן!!!
תדע לך שאתה מפסיד!אני כל כך אוהב אותה וכיף לי לבוא לסבא וסבתא ויש לי שם עוד סבתא שאוהבת אותי)

בהרבה תחומים ורק כשהייתי גדולה יותר למדתי לסנן

לא נעים😣
אז חוזרת בי.
אני התכוונתי להערות מהסוג שהפותחת ציינה- שאיתם אנחנו מתמודדים, והם מאד אופייניות לסבא וסבתא מבוגרים.

לחשוב מה הערכים שחשובים לנו ולסדר אותם. ממש מקדישים לזה שיחות. כולל שיחות לגבי השבתות האלה. על הדף קשר לא עוברים בסעודה אלא לפני או אחרי. אבל כשהלפני מוקדש לאפס את הבית לכבוד סבא וסבתא או לדאוג שהכל יהיה מוכן בזמן כי קשה להם לחכות ולאכול יותר מאוחר, אין פנאי לזה. וכשהם נשארים בסוף הסעודה כי חם מדי לחזור ברגל אל הבית שלהם, אז זה גם יותר מורכב להכניס את זה. כנ''ל לגבי להקריא סיפור או ללמוד באופן פרטני עם כל ילד, שזה דברים שממש עושים להם טוב. מסכימה שהם מקבלים דברים מסבא וסבתא ולכן זה אולי מתקזז. אבל *אנחנו* זקוקים לזמנים האלה איתם. זה זמן משמעותי שיש לנו כדי לבנות את הקשר איתם, כי בשבוע הכל עמוס הרבה יותר. ופתאום הזמן הזה ממש נעלם לנו. ניסינו להעביר את הדברים האלה ליום שישי אחרי הצהריים אבל לא הצלחנו... עמוס מדי...

 

ואצלנו הם כן נפגעים מההערות האלה ופחות רוצים בקרבתם כשזה קורה . אני רואה את זה והם גם מספרים לי...

אני לומדת תמיד עם הגדולים אחרי הסעודה, ביחד ולחוד. וגם אם יש אורחים (מהסוג הקבוע - משפחה קרובה וכדומה, לא אורחים של פעם ב), שאר הילדים ובעלי עם האורחים, ואנחנו לומדים בצד.
זה מה שנהוג אצלינו, וזה לא נראה לי מעליב בכלל. ואפשר בנימוס להגיד להורים שחשוב לכם ללמוד עם הילדים ומצאתם שזה הזמן הכי נוח, וזהו. ושבינתיים ישחקו/יקראו עם שאר הילדים.
אתם יכולים להכין למשל פיצוחים בסלון, ושישבו שם, ואתם תלמדו בפינת האוכל כל פעם עם ילד אחר.

ויפה לך על הלימוד עם הילדים,כמה פעמים כאן כתבת את זה בשרשורים שונים. זה תמיד מדהים לקרוא איך אתם משקיעים בזה.אשריכם!

אני מתמלאת נחת מהזמנים האלו. וכשרואים אחר כך שהם באמת קלטו והפנימו. גם אם כמובן לא הכל. וגם אני לומדת דברים חדשים. ומדגישה להם שזה לא שאני מלמדת אותם, אלא אנחנו לומדים ביחד. חברותא.

כי עד שהסעודה מסתיימת כבר מאוחר יחסית. ובעיקר... בגלל גודל הבית... אנחנו גרים בדירה *ממש* קטנה ותוספת של שני אנשים מורגשת ממש... (מקווים להתרחב יום אחד בעזרת ה'). אם התינוק ישן בחדר שלנו, נשאר רק החדר של הילדים, שהוא מאד קטן ולא מאד נוח לשבת בו. חשבתי כמה פעמים לעשות את מה שאת אמרת, בפועל זה לא התאפשר. כלומר, אפשר לכאורה בדוחק, אבל זה קשה לבצע. קשה קצת להסביר את הקשר בין המחסור במקום לבין הזמן לשבת עם הילדים. כי לכאורה אם הצלחנו לפני זה אז אפשר גם עכשיו שהם כאן. אבל בפועל זה משפיע מאד בגלל שכמו שאמרתי, תוספת של שני אנשים זה ממש משמעותי. אם ההורים שלי לא כאן, יש קצת מקום בסלון ואפשר שחלק ישחקו שם. ברגע שהם כאן, אין כמעט מקום לזוז 🙊. ספה עם 2 מקומות בלבד וסלון פיצקי. אין לנו פינת אוכל נפרדת, והמטבח הוא מטר על מטר בערך, ואין לו דלת כדי ליצור מרחב נפרד... אז בפועל זה חנוק כזה. מסכימה איתך שזה לא מעליב, זה פשוט קשה ליישם, טכנית.

הייתי שוקלת כן לשבת בחדר הילדים. למשל על המיטה עם ערמת כרים כדי שיהיה נוח, או באמת ללמוד בלילה אחרי הסעודה, ואם זה עדיין מאוחר מדי לילדים, להחליף עם אחיך שההורים יבואו אליכם בערב. או לפחות לעשות תורנות.
כי באמת חבל אחרי שנים שההורים שלך לא היו פה לא לנצל את ההזדמנות להשלי את החסר. ואם הם באמת עוד לא מאובזרים וקשה להם, זו אכן מצווה לעזור להם. צריך באמת לראות איך לעשות את זה נוח יותר.

בעזרת ה' נצליח ליצור איזשהו איזון... עכשיו בחגים בסוף יצא קצת פחות אינטנסיבי (יש שבת שפשוט לא הזמנו וזה כבר עשה הבדל גדול. ועוד אחת שלא היינו בבית). וזה היה לנו הרבה יותר טוב.

גם כשזה לא קל.

ולגבי ההערות-
איזה כיף שהילדים משתפים אותך בהרגשה שלהם! אולי אפשר להמשיך את השיתוף? וגם את תשתפי אותם- תספרי להם כמה סבא אדם טוב, אבל הוא מבוגר ולכן יש לו פחות סבלנות, ולכן הוא מעיר?
נראה לך שהם יכולים להתחבר לזה?
אצלנו הם ממש מבינים שסבתא יותר קצרת סבלנות וזה לא אישי. ואני מרגישה שזה דווקא גרם להם להיות יותר רגישים לאחרים.

ויכול להיות שעם הזמן זה באמת יהפוך אותם לאנשים יותר רגישים. זאת התקווה לפחות. אבל אני תוהה אם עדיף קצת פחות ושזה יהיה יותר נחמד ושהאהבה שלהם להורים שלי תישאר שלמה יותר (גם כשנפגשים פעם ב יכולות להיות הערות ביקורתיות, אבל זה יותר מפוזר כי זה פעם ב), או באינטנסיביות כזאת, כשהמחירים מורגשים יותר ויש קצת יותר פגיעות.

ונכון, מקיימים מצוות גם כשזה לא קל, אבל זהשאלה שלי אחרת. אני מרגישה שיש התנגשות בין כמה מצוות, בין כמה ערכים, וזאת מטרת השרשור, לברר ביני לבין עצמי (בעזרתכן ) מה הכי טוב לנו כמשפחה. לכולם בעצם. להורים, לידלים ולנו. מה הערך שצריך להיות לו הכי הרבה משקל.

רק מוסיפה עוד נקודה:

יש הבדל בין אורחים מיוחדים וחד פעמיים לבין אורחים קבועים שהם כמו בני בית.
לאורחים מיוחדים משקיעים במיוחד, מכינים דברים שונים מהרגיל ומיוחדים ומשנים את סדרי הבית.
ככל שאורחים הופכים יותר לבנה בית פשוט מכניסים אותם לתוך המצב הטבעי של הבית.

בלי קשר לשאלת התדירות - נראה לי שאתם צריכים לעבור מאורחים מיוחדים" לאורחים שמרגישים בבית"

לדעתי זה עשוי להיות גם נח להורים- גם הם כבר מתרגלים אליכם ולפעמים אפילו כשמתארחים שמחים שיש כמה דקות שקטות שהאורחים לא במרכז העניינים.
ויש המון נחת להורים מלצפות מהצד בדינמיקה המשפחתית שלכם עם הילדים שלכם..

נראה לי שפשוט צריך קצת "לקלף שכבות של איםור" ולהתחיל להתנהל לידם יותר בטבעי שלכם.
אפשר גם כשהם בשולחן שבת לעשות חידונים עם הילדים, ללמוד דף קשר או כל מה שמתאים לכם.
אפשר שהם ישבו בסלון ויקראו ספר בזמן שאתם משחקים עם הילדים במשחק קופסא
וכן הלאה לפי מה שנכון לכם..

כילדה סבא וסבתא.א שלי לא גרו קרוב בכלל וכשהם היו מגיעים הם בדרך כלל היו מגיעים לכמה ימים (או אפילו חג ושבת..) ומה שזכור לי זה שפשוט ההורים שלי המשיכו להתנהל לגמרי רגיל. כולל שלפעמים הזמינו משפחה להתארח אצלנו גם כשסבא וסבתא אצלנו, וממש זוכרת את סבא וסבתא יושבים בסלון וקוראים עיתון כשאנחנו עוסקים בדברים אחרים.
לא זוכרת שזה הפריע למישהו.. חלק מהזמן כמובן היינו רק איתם וחלק מהזמן כל אחד בשלו.

ודרך אגב - מוסיפה עוד משהו:
יכול להיות שגם להורים שלך פחות מתאים להגיע אליכן כל שבת ולא נעים להם לומר לכם שהם רוצים להפסיק?
זה קרה לי עם אמא שלי אחרי הלידה של הבן הבכור. גרנו ממש רחוק מהם והיא התחילה לבוא אלינו פעם בשבועיים לכמה ימים כדי לעזור לי.
בהתחלה זה ממש עזר והיה נחמד.
בשלב מסויים זה התחיל להעיק עלי ולא היה נעים לא לומר לה להפחית תדירות.
רק אחרי תקופה פתאום גיליתי שגם לה זה היה מעיק ויותר מדי אבל לא היה נעים לה לומר לי שהיא רוצה להפחית תדירות...
טז אולי כדאי לכם לפחות בעדינות את זה מולם ולוודא שאכן טוב ומתאים להם להגיע כל שבת?
אולי הם בעצם ישמחו שחלק מהשבתות הם יאכלו סעודה שקטה רק עם עצמם?

כתבתי לאן אליוט למה אצלנו, בדירה המאד קטנה שלנו, הכל יותר מורכב. מה שאת מתארת, שההורים פשוט קוראים להם להנאתכם בסלון בזמן שההוואי הרגיל של הבית ממשיך, לא ממש מתאפשר. (תתפללו איתי שאכן נזכה להתרחב !).

 

לגבי מה שכתבת בסוף, לא, זה ממש לא המקרה... שוחחתי עם אח לי על כל זה קצת בימים האחרונים. הוא חושב שזה גם קשור לזה שהם עדיין לא לגמרי מאובזרים והוא מאמין שיום אחד הם כן יתחילו לעשות גם סעודות שבת אצלם / להזמין אותנו / להזמין חברים. זה קצת הרגיע בי משהו האמת. בכל מקרה, אני ממש לא חושבת שזה ככה. יותר נראה לי שהם רוצים להשלים את כל השנים שלא ראו אותנו ולא ראו את הילדים גדלים... אני גם זוכרת שכשהייתי מאד קטנה, אחת הסבתות שלי הייתה מגיעה לכל שבת בצהריים (עד שהיא כבר לא יכלה). אז אולי זה המודל שיש להם בראש. היא הייתה אלמנה אז זה עוד יותר היה מתבקש, כי אחרת היא באמת הייתה נשארת לבד.

לבשל את האוכל אבל ללכת לאכול אצל ההורים עם הילדים?

ואז אתם יותר שולטים בזמנים ולא צריך לאפס את הבית קודם?

למרות שאז צריך לשמור על הילדים יותר בבית של הסבים שלא יהרסו דברים...

אבל מעריכה את הניסיון לחשוב מחוץ לקופסה!

דבר ראשון אתם מהממים וצדיקיםממש ממש!!!
איזה כיבוד הורים משמעותמ אתם עושים

דבר שני פעם בשבוע זה המון
ואם אתם מרגישים שזה גובה מחיר כדי לאוורר ר"ת זה לדעתי


אולי להגיד פעם שאאחד הילדים לא מרגיש טוב, אולי פעם אחת שהילדים מאוד רוצים לאכול אצלם אז תשמחו להביא אתכם את האוכל , אולי פעם אחת להגיד שאת לא מרגישה טוב .. וככה טיפה להוריד את המקובעות שזה ככה כל שבת..
אולי להגיד שהילדים מאוד רוצים לבוא אליהם ולשאול אם מתאים לבוא אליהם רק לקידוש.. ואז גם יש מפגש וגם אתם לא נשאבים להרבה זמן של מאמץ..

נשמע שצריך למצוא דרך לשנות את ההרגל הקיים כי כרגע נשמע ש זה מביא אתכם למחיר גדול מדי..

ומבינה 4ותך שכת ריצה להספיק קשר ,אבל את ריצה להספיק קשר בקיא רני מניחה וזיכרונות טובים ולא זכרונות של לחץ והחמצה.. ומחיר של הילדים..

בהצלחה גדולה!!!!
זה באמת מורכב!
ולקנא בך איך את מצליחה ככה לקיים מצוות כיבוד הורים בכזו מסירות והשקעה!!!!
ולילדים זה מתנה ענקית קשר עם סבא וסבתא!!

אני מרגישה שנגעת בנקודה. כתבתי למעלה שזה מה שקרה קצת בסוכות הזה ואני מרגישה שהנשימה חזרה לי. אפילו התגעגעתי בשמחת תורה כשבסוף הם לא יכלו להגיע. 

 

לקפוץ לקידוש לא ממש אפשרי כי זה מרחק של כמעט שעה הליכה ;)

 

ותודה על כל הדברים המחזקים שכתבת!!!

 

 

ו2 מכנסיים.

לקטנים: כבר מפנה ועוברת לשרוול ארוך דק.

לבנים הגדולים: הם גם ככה לובשים חולצות קצרות גם בחורף ומכנסיים ארוכים גם בקייץ, אז מחליפה רק פיזמות...

הבנות הגדולות: גם ככה עם גרביונים או טייץ ארוכים גל בקיץ ולובשות 3/4 - אז לא מתחילה להן ורק מוסיפה סוודרים.

בעיקר מוודאת שיש לכולם סוודרים או קפוצונים זמינים ונגישים ומוציאה פיזמות חמות..

בעוד חודש בערך אעשה החלפה יותר רציני ואוריד בגדי חורף.

מנסיון של שנים למדתי שקודם אורזים את הקיץ לגמרי ומוציאים מהשטח ורק אז מורידים חורף.
אחרת יש יותר מדי בגדים בשטח..

בדיוק חשבתי על קפוצ'ון ריצ'רץ זה ייתן מענה זמני לפני מעיל..
קצר ממש כבר לא רלוונטי היום היה דיי קריר הבוקר ואתמול גם במהלך היום אז אשאיר ארוך דק ואת הקיץ אקפל

אררר זה לא הגיוני, קודם צריך להספיק כביסות ואז שיגיע החורף
אח אפשר כל הפרוייקטים ולחזור לעבודה ביחד

מלא כביסות וגם יש לי תינוק שהוצאתי לו המון בגדים מהבויידם שצריך לכבס במיידי ועוד כביסות של החגים עכשיו

אז עדיין לא עברנו לבגדי חורף.
צריכה שיהיו לי במקום נגיש סוודרים, חולצות ומכנסיים ארוכים וגרביים.

הבגדים של הקיץ והחורף תמיד נגישים, אני רק מזיזה לצד הנגיש יותר את הבגדים הרלוונטים.

בינתיים הראתי לבעלי איפה הקפוצ׳ונים של התינוק, אם יהיה קר בבקרים כשמוציא אותו.
הגדולים יותר לובשים סוודר רק כשממש קר.

אין לי בגדי מעבר, רק שמים קפוצ׳ון או סוודר על הבגדים הקצרים.

גם פיג׳מות עדין עם קצר למרות שבחוץ כבר קר, לוקח זמן שהבית מתקרר, אולי עוד חודש יצטרכו עבה.

זה בדיוק מה שעשיתי כרגע אבל זה תופס די הרבה מקום בארון אז התלבטתי אם פשוט להשאיר ארוך דק וזהו כי זה נעים אבל לא מעיק וחם מידי

עם שרוול ארוך ודק קר מדי בבוקר וחם מדי בצהריים ;)

אז אני זורמת..

אבל בעיניי זה מעבר ונשמע שאת צריכה עזרה
את מטופלת עכשיו?

ובלי קשר לזה, תעשי הפרדה בין דעה של אדם אחד לבין מציאות קיימת. הרבה אנשים מתמודדי נפש מצליחים לגדל ילדים. כי הם נעזרים. מטפלים בעצמם. מאמינים בעצמם. ואוהבים את ילדיהם.

משתדלת לעזור לעצמי ומטורפת על הבן שלי אבל בזמן האחרון אני מאבדת את הסבלנות ובוכה משטויות. לדוגמא דיברתי עם בעלי הוא לא התייחס והלכתי לבכות בחדר כמו ילדה קטנה אפילו הבן שלי ראה אותי פדיחות אולי הורמונים. ולגבי האישה ההיא יכול להיות שהיא לקחה סיפור והכלילה?

מאמינה בעצמי? פה זה טעון שיפור. אני מרגישה בזמן האחרון חסרת תועלת בכל דבר. ילדותית לא יפה לא מצליחה ולא רזה. לא יודעת את חושבת שזה הורמונים?

ואם את מטופלת זה מעולה.
בהחלט יכול להיות הורמונים אבל אם את מרגישה שזה יותר מדי משפיע עלייך נפשית אז לפתוח את זה בטיפול לדעתי.

ולהכין את עצמך לזה שהריון זה עלייה במשקל.
אבל זה לא סותר יופי. ושזה זמני.
ואפשר להראות טוב גם בהריון בוודאי עם ביגוד מתאים

יש קשר לחוסר בטחון שלי במסוגלות ההורית שלי ל2. לדוגמא הייתי עם חברה בשכונה והבן שלה הפיל עגלה. אני ממש פוחדת שאשאיר את האח הקטן שיוולד בעגלה ואז הבן שלי יפיל אותה ואת התינוק ביחד פוחדת ששכחתי את מה שלמדתי עם הבן שלי (אחיזה בהאכלה חוסר הירדמות במשמרות ואז אני לא אצליח לקום בלילה. אחיזה זה לא צחוק צריך שהראש לא יהיה שמוט שהגב לא יתעקם ושהבקבוק יהיה מלא. קל לכתוב ובטח קשה לבצע

שתצליחי להיזכר בהם ולתרגל
אם השם נתן לך עוד הריון כנראה שהוא מאמין בך שאת יכולה. משכך, תאמיני בזה גם את.
ואגב, את כותבת בצורה שנראה שאת לגמרי על הגל

אמורים להיות זה כבר הרבה ושאת לא ככ לא מוכנה כמו שאת חושבת.
וגם אם לא היית זוכרת אפשר ללמוד מחדש והכל בסדר

איזה גיבורה את על ההתמודדות והטיפול בעצמך
חיבוק ❤️

נשמה חיבוק קודם כל.
קראתי אותך ופשוט.. נכנסת לי ללב.
כתבת בכזו כנות ופשטות.
שומעים הין השורות את האהבה שלך לילד. איזה כיף זה אימא שטותניקית
יש מישהי שמלווה אותך?
שיכולה לייעץ ולחזק?
ב'ה על ההריון החדש- מזל טוב ושיהיה בקלות ובבריאות בע'ה. שימי פס על דעות שלא מתאימות לך ותקיפי את עצמך באנשים טובים 💕

נזכרתי בבחורה שאמרה שאני נראית נכת נפש ושיתפתי את אמא שלי ואמא שלי שדומה לי אמרה לי שגם לה אמרו ככה. נעלבתי. אני יודעת שאמא שלי לא אוהבת אותי ובעיניי היא אמרה את זה כדי לפגוע בי.קשה לי.בגלל זה שאלתי באחד הפוסטים למה אומרים שאני נראית חזותית נכת נפש. זה כואב לי יש לי אחיות שלהן לא אמרו כזה דבר ורק לי אמרו . רע לי מאוד אני רק מחכה ליום שהתיקון שלי אסתיים ואלך. כמובן לא אשלח יד בנפשי כי לא בא לי להתאשפז

נשמע שיש לך כל מיני תחושות קשות וחששות בכל מיני תחומים שצריכות מקום ואוורור❤️
ואת בתקופה קצת מוצפת, אם זה הילד שמפגיש אותך עם דברים,
אם זו אמא שלך, אם זה ההריון וההורמונים.

אולי כדאי לשים לב שיש לך מספיק מקום לאוורור, ואם את מרגישה צורך בחיזוק בבטחון ההורי שלך זה גם דבר שאפשר ללמוד ולקבל❤️

את מהממת!
אל תתייחסי לאמירות לא יפות.
מי שמדבר כך הנפש שלו נכה.

(בתור מנהלת מתפקידי לכתוב לך שהפורום הזה לא מיועד לנושאי הריון ולידה אלא לנושאים של אמהות לילדים גדולים יותר - בית ספר יסודי ומעלה. יש פורום נוסף שהוא מיועד להתייעצות ולשיתופים בנושא הריון ולידה. תדעי לפעם הבאה )
לגופו של עניין אני ממש חושבת שזו שטות מה שהאישה ההיא אומרת. אולי אולי ברמות מסויימות. ומי היא שתחליט מהי הרמה החותכת.
נכי נפש זו הגדרה מאוד חריפה. אולי היא כותבת נכי נפש בשונה ממתמודדי נפש. יש כאלו שהקושי שלהם משתק אותם ולא מאפשר להם להתמודד. בניגוד אליהם, יש כאלו, שנלחמים על החיים שלהם פשוטו כמשמעו. הם גיבורים, הם חזקים ומעוררי השראה. כמו שעולה מההודעה שלך את שייכת לסוג השני.
אני חושבת שכדאי מאוד שתשתפי את הפסיכולוגית שלך לגבי הרצון שלא תקומי בבוקר, למרות שאת כותבת עכשיו שלא תנסי לעשות שטויות.
את מכירה עוד אמהות שגם הן מתמודדות? אולי כדאי לנסות להכיר, דרך ארגון כמו עזר מציון או משהו כזה. ליצור לעצמך קבוצת תמיכה שבאמת מבינה אותך..

הוא ארגון המלווה הורים מתמודדי נפש.
אולי כדאי ליצור איתם קשר ולבקש מהם ליווי? גם יש שם מפגשים חברתיים עם הורים נוספים

אני בטוחה שתהיי אמא טובה ל2
לאט לאט תזכרי וזה שאת דואגת לעצמך ומטופלת זה הכי חשוב.

בהצלחה גיבורה ❤

ואם זה השיבוש היחיד שלו, מן הסתם זה יעבור מעצמו לפני גיל 5... לא הייתי מתקנת בכלל...
(עם הבן שלי כן התחילו לעבוד על ש' לפני גיל 5, כמדומני בגיל 4, אבל זה בגלל שהיו לו המון שיבושים, אז כל התקדמות הפכה את הדיבור שלו לברור יותר)

גם הבן שלי ככה. גם בן 3.

טיפולי קלינאית לש בדכ לא מתחילים לפני 5.5, אלא אם כן יש סיבה מיוחדת.
מכירה גם קלינאית שמטפלת גם מאוחר יותר ולא מקבלת לפני לש'.

אני לא חושבת שכדאי לתקן. אבל לא יודעת מה כן

לקחת משהו שהוא כן טוב בו ולתת לו מחמאות על זה. לפרגן על דברים טובים. לדעת מהו הגבול האדום שלכם, ולדרוש ממנו לעמוד בו, כל השאר להעלים עין.
בכל מקרה ממליצה לך לבדוק יעוץ או את הקורס של גלית גלבוע של הדרכת הורים. אין לי אחוזים אבל היא מצליחה ממש להוציא ילדים/ נערים מהלופ הזה. בהצלחה רבה

אני הייתי מתבגרת שמאוד מרוכזת בעצמה.
כך גם אחיי.
יש לנו שכנים חרדים שגם הבן שלהם מתנהל בצורה מאוד דומה למה שכתבת.
ולעניות דעתי, גיל ההתבגרות לא קובע את המשך החיים. מה שכן יקבע אותם, זו ההתייחסות שלנו לעניין.
ונשמע שמאוד קשה לך, אבל צריך לזכור שהילדים שלנו במהותם הם טובים. רק שיש כל מיני דברים שהם עוברים כאינדיווידואלים, הרבה שינויים גם הורמונליים גם מנטליים שמשפיעים עליהם. ולדעתי אנחנו לא צריכים להיבהל מזה, אלא להוביל את זה.
איך? אומרים שהדור שלנו צריך הרבה אהבה. הרבה הכלה. הרבה הרבה פחות שיפוטיות וביקורת.
ולדעתי - גם תעסוקה לזמנים מתים שתשמור עליהם, וגם קצת חברים.
מציעה לך לשמוע קצת את הרב יחיאל יעקובזון. הוא מאסטר בחינוך ועבד/עובד עם מתבגרים.
ובנוסף, תתפללי יקרה. אין כמו תפילה של אמא. תתפללי שהשם ייתן לך בהירות כיצד להתנהל וגם שהגל יעבור ושתראי שהבן שלך שהיה עד עכשיו קטן ועכשיו מתבגר ומשתנה, נשאר טוב במהותו. שזה חלק מהתהליך שהוא צריך לעבור. שתהיי שליחה טובה של השם להדריך אותו לדרך נכונה

את לא אחראית על התפילות שלו
כן לראות בו את הטוב
"העיקר באלול קם לסליחות כי אוהב פיוטים"
הוא. קם. באלול. לסליחות!!!
אלוף. מלך. בן אהוב לאבא שבשמים
מה זה קשור הצער שלך על התפילה היום?
סליחה שאני חריפה
זה לא עוזר להעמיס על מתבגרים אשמה על מה שכואב לנו. הם בוחרים את הבחירות שלהם מכל מיני סיבות, בטח לא כדי להכאיב לך אז חבל לקחת את זה לשם
תכאבי בתפילה, זה בטח
לא לכעוס עליו את הכאב שלך
מולו את צריכה להתחבר לכאב שלו
ומשם למשוך אותו החוצה
תזכרי, את המובילה

כמה שזה קשה- הדבר היחיד שצריך לעשות זה-

לעצום עיניים

לחייך אליו

ולתת לו מלא מלא אהבה

זה הדבר היחיד שנותן לילד את הידיעה והתחושה שאתם תמיד שם בשבילו

 

מה שלי עזר בהתמודדות עם ילד מתבגר מבולבל בגיל זהה

לשבת איתו ולשוחח מאד בפתיחות

על הרגשות שלו, מה הוא חושב, מה הוא מצפה מאתנו,

למצוא אפשרויות לשחרור ופורקן אבל בצורה מבוקרת

מצד שני לתת לו תפקיד מוגדר לעזרה בבית

ומלא מלא להחמיא

ולסגור את הפה בכל הזדמנות מרגיזה שצצה

ושוב-

לחבק

לחבק

לחבק

ולהגיד לו במילים כמה אתם אוהבים אותו

זה הכי חשוב בעולם!!!!!

הרבה נחת, בשלווה, בריאות ובשמחה

שבוע שעבר עשה מעשה נורא,
בעלי ואני הגבנו בחומרה,
סוף סוף.
לא נתנו לו לצאת עם חברים,
הוא כמובן התפרץ בצרחות בעט בכל דבר הבא ליד טרק דלתות
אבל היינו חזקים הפעם. יותר מדי הוא מקבל אהבה..כמה אני מדברת איתו ,
ודווקא אחרי שעתיים שחזרתי הוא התאפס על עצמו ולא הפסיק לעזור לנו .
הבן שלי הכי צריך גבולות ותגובות.
אהבה אין סופית הוא מקבל.
באתי אליו לישיבה יום אחד עם מלא הפתעות כי ידעתי כמה קשה לו להישאר עד מאוחר. כמה חיבק אותי... והודה לי . אבל תראו לי עוד אמא שככה משקיעה בילד שלה.
כמה שיחות אני עושה לו ומדברת איתו על החיים והוא משתף אותי.
לכן הביטחון שלו בשמים ברוך ה'.
זה הילד שהכי השקעתי בו.
כמובן הצגתי את הצד שקשה לי איתו לאחרונה,
פעם לא הערתי לו מילה על התפילה,
מה שקורה שהוא לא מבין כמה זה חשוב, אני אמורה להגיד איזה מילה, לא להתעלם.
איפשר רק להכיל ולאהוב. צריך גם גבול.
אני מאמינה ב2 הדרכים וככה אני פועלת.
כתבתי על הכאב שלי לראות אותו ככה
אנחנו מלאי הכלה כלפיו.
אבל הוא מוציא דברים מפורפורציה והוא חייב להבין את זה וגם חייב גבולות אחרת נמצא אותו לדעתי ברחוב בסיכון.
אני עם יד על הדופק,
לאחרונה אני במצב של לשים הרבה גבולות ולאפס אותו. אני רואה כמה זה רק עושה לו טוב והוא זקוק לזה .
מצד שני לאהוב כל היום ולהכיל כשילד מתנהג בצורה אגואיסטית זה לא נכון לדעתי.

תודה בכל מקרה על התגובות,
כמובן אקח איתי טיפים ועיצות
דווקא מאמינה שאני פועלת נכון אחרי שקראתי אתכן. ותפילות אני שופכת עליו בלי סוף. במיוחד כל שבת אחרי הדלקת נרות.....
תודה לכולן

מדבר ממש ממש על הנוער של הדור שלנו..לא פשוט בכלל

וגם רואה השפעה חיובית
תלכי לפי האינטואיציה שלך כי את ורק את מכירה את כל ההיבטים של הסיפור
פשוט מהודעת הפתיחה שלך הרגשתי ממש ביקורת כואבת ואפילו קצת זלזול על זה שהוא קם לסליחות רק בגלל שהוא אוהב פיוטים. כאילו איזו עוד סיבה יש לקום לסליחות?
לפעמים הציפייה שלנו מהילדים היא גבוהה מידי,
שיקיימו לשם שמים באמת לקיים בלי שום אינטרס אישי
וכשאנחנו מזהים שהם עושים מעשה חיובי בגלל אינטרס אישי, כמו למצוא חן בעיני החברים, או לקבל הנאה (מהפיוטים) וכדו אנחנו נוטים ליצור אצלם ביוש במעשה
והאמת, שצריך לייקר מאוד מאוד את המעשים החיוביים שלהם
גם אם הם עושים אותם, לדעתנו, רק כדי לקבל x,y,z
לעשות לשם שמים ללא פניות אישיות זה מאוד מאוד גבוה, וזה מגיע לרוב אחרי עבודה רבה , ובטח שלא לפני גיל 20 (מבחינת ההבשלה המוחית)

אשרייך על כל ההשקעה, החשיבה, התפילות
נשמע שהוא ממש ילד אהוב שלכם
הרבה הצלחה ❤️

הוא לא אגואיסט, הוא לומד את הנפש שלו בשלב המורכב הזה של גיל ההתבגרות
הוא לא קם לתפילה? למה לקחת את זה לכיוון אישי של פוגע *בך*? הוא מעל בר מצווה אני מניחה, האחריות שלו על התפילות ולא שלך. את יכולה להציע לו עזרה לקום, אם הוא רוצה.

מצטרפת למי שאמרו שאהבה ואפס ביקורתיות
ואהבה לא סותרת גבולות..

מאוד שמה הכל על השולחן בלי ל"עדן".
אגואיזם זה בן שחושב בעיקר על עצמו. וכרגע הוא בדיוק בתהליך של אגואיזם. לא כי הוא רע כי זה חלק מהתהליך של ההתפתחות שלו. אף אחד לא רוצה לפגוע בו. אבל אני לא אוהבת להתחיל להמציא מלים שיש מולי את ההגדרה למה שקורה פה. אני כן חושבת שהוא כרגע חושב בעיקר על עצמו, וכן אני יודעת וגם כתבתי שזה חלק מהגיל וזה אמור (לרוב) להשתפר. ואפילו לרוב לעבור. אם כי רובינו איפשהו גם בשיא התבגרותינו כהורים איפשהו אגואסיטים. לגבי תפילות.... חשוב לי שידע שכמו שהוא עושה מעשה רע זה עושה לי צער זה שהוא לא מודה כל בוקר לה' על כל הטוב עושה לי צער באותה מידה, ואני עדיין מאמינה בזה שאמרתי לו את זה למרות התגובות פה. ואני גם מסבירה לו לרוב כצה חשוב להודות על כל םיםס ולא לקחת כל דבר כמובן מאליו. תפילה זה לא משהו חיצוני שהוא עושה לי טובה. תפילה זה המהות של יהודי, של הכרת הטוב. וילד בגיל הזה צריך להבין מה המשמעות.
כנראה אני מהדור ההוא... להכיל להכיל לא מתאים ולא מקובל עלי בכלל.
מה גם שהיום היה איתו שוב פיצוץ. ילד שכבר פעם שניה הבן שלי וחבריו מקניטים והאבא התקשר לבעלי וכבר לא עמד בזה וממש התפרץ ודיבר קשה (למרות היתינו חברים מאוד טובים, ההורים).
אז נמשיך להכיל את גיל ההתבגרות ואת המסכנות שהם עוברים? אף אחד לא שיפוטי. אני שמה גבול כשההתנהגות לא טובה.
לא ביקשתי ממנו להיות צדיק הדור.
ביקשתי ממנו,
להיות בן אדם טוב
אכפתי כלפי הסובבים
רגיש לסביבה
מכיר תודה לה' ולהוריו.
אני הכי מחוברת אליו בעולם
אבל שוב יש גבול.
ילד שלא שמים לו מראה ורק אומרים לו אתה בגיל ההתבגרות, זה תהליך. זה יעבור,
זה מבחינתי עוול.
ילד צריך סמכות הורית וגבולות,
לא סתם כתוב חנוך לנער על פי דרכו.
כל ילד והחינוך והדרך בה מוליכים אותו.
כל אחד בעל אופי שונה
אני יודעת כמה טוב וטוב יש לי בילד הזה.
כמה אני מדברת איתו בלי סוף.
וכמה משתף אותי בכל פיפס רגשי שחווה
אפילו עכשיו אני אחרי שיחה של 3 שעות לסירוגין אתו בגלל הסיפור עם הילד שפגעו בו.
אני מאוד מותשת מההתנהגות שלו.
מכילה קשיים שלו כילד מתפתח אבל לא מכילה התנהגויות פוגעניות בילדים אחרים באחים או בהורים שלו....
ושוב תודה שכל תגובה שלכן בעצם מחדדת לי יותר מה אני מאמינה וחושבת... שצריך לעשות לחשוב ולנהוג איתו.
היו ברוכות
תמשכנה לכתוב,
זה מעודד אצלי חשיבה מחודשת

באה קצת לאזן . קודם כל זה ממש טוב בעיניים שאת מרשה לעצמך לבטא את התיסכול שלך ולשים דברים על השולחן.
אני גם לא מתחברת שאני לפני כל תלונה על ילד ( לא לפניו כמובן) חייבת לכתוב הקדמה עד כמה הוא אהוב מושלם . הרי ברור שהוא אהוב וברור שיש לו הרבה תכונות חיוביות .
וכל הכבוד שאתם מטפלים. יכול להיות שהוא יפנים אבל ילד אחר יצבור נזקים לכל החיים או לחילופין יחליט להחזיר וזה ייצא משליטה , אחרי גיל מסוים יש גם אפשרות פניה למשטרה , כל שהכי טוב שאתם תטפלו בזה ברגישות .
אולי למצוא לו חבורה אחרת, איזה חוג אתגרי, לעבור מסגרת לימוד , לא יודעת...

פיזית חיפשתי עכשו כפתור של ההקלטה כד שנזכרתי שזה לא ווצאפ.... חיבוק
את פשוט מהממת
אישה מיוחדת ואימא מדהימה

מרגישה ממך שבלב את יודעת מה טוב, כל כך דואגת לו ואוהבת אותו ומתפללת עליו... אמאלה ריגשת אותי ממש עם זה שבאת אליו לישיבה וזה שחיבק והודה לך.
מתוקים שניכם.
חיבוק גדול אלופה ושה' ינחה אותך בדרך הנכונה! 💕💕💕

או לאפשר את פריצתם.
בעיניי זה יותר בא לידי ביטוי בקבלה והכלה של השלב הזה שבו הוא מעצב את דמותו, גם על ידי טעויות או בחירות שאנחנו לא תמיד נקבל. וביניהם גם העולם הרוחני שלו.

מצטרפת למה שכתבה לך @טארקו
עניין התפילות לא פוגע בך. ולצערי זה לא תוכנית כבקשתנו, ולא תמיד עובד שאחרי שיחה אחת הוא ישנה לגמרי הכל. צריך לשחרר את התפיסה הזו בעיניי כהורים שאנחנו תמיד צריכים לשלוט בסיטואציה ושהכל ילך לפי התכנית שלנט כי זה גורם לנו לפעול מתוך עלבון ואמוציות ולא בצורה שקולה.

הוא עדין ילד ורואה את העולם בעיניים של ילד.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה ונערה, לא מבינה את רוב הביקורת ההורית שהופנתה לעברי.

אני בדעה לתת לילד לחוות ולראות את העולם בעיניים שלו. כמובן להסביר ולכוון, אבל פחות לבקר ולצפות.

לחשוב רק על עצמו, להיות אגואיסט ולעשות מה שהוא רוצה, זה לגמרי התנהגות של ילד/ נער.

מה שהכי משפיע על נער לגדול להיות מבוגר טוב, זו דוגמא אישית של הורים ותקשרות טובה איתם.

אבל שהחשיבה רק על עצמך פוגעת באחרים ובסביבה שלך חשוב לשקף לו את זה... ולדבר ולדבר עד שזה יופנם.
דווקא פה רק דוגמא אישית לא מספיקה.
לעניות דעתי.
רק לכוון??? מה עם גבולות?
אף אחד לא דיברה על זה.
אשמח לשמוע

הכי טובה, היא למידה עצמית. לכן חשוב לתת לילד להתנסות בעצמו, לראות תוצאות לבד מזה שהוא חושב רק על עצמו.

אי אפשר להפנים דברים רק מדיבורים, צריך לחוות. לכן בחינוך (בכל גיל) צריך סבלנות, כי מסבירים לילד וצריך שהוא יחווה ויפנים. לפעמים זה לוקח זמן וזה בסדר. אי אפשר לקצר תהליכים בכוח.

ברור שיש קווים אדומים, גם אני לא מרשה לפגוע באחר, בדברים כמו אלימות פיזית או מילולית.

את יודעת מה הבעיה ב׳גבולות׳?
שהורים מערבבים דברים קריטים כמו ילד שמתפרע ומתפרץ ולנניח עזרה בבית. אם מתייחסים לשניהם כ׳גבולות׳ אז הילד יתייחס לשניהם באותה רמה ואם אין לו כוח לעזור בבית אז גם הוא יכול להתפרץ.

אבל אם משאירים את ה׳גבולות׳ רק לדברים קריטים, ודברים פחות קריטים רק מכוונים בהם, אז לילד ברור שיש דברים שלא עושים.

גם הרבה יותר קל לו לעמוד ב׳גבולות׳ כי זה לא כזה קשה לא להיות אלים או לא להתפרץ או לא לעשות רעש חריג וכו׳.

גם אין הרבה מאבקים או דיונים סביב זה, כי זה משהו שמפנימים מגיל יחסית צעיר וקל להתמיד עם זה לתמיד.

התהפוכות האלה של גיל ההתבגרות הרבה פעמים מפגישות אותנו בראש ובראשונה עם עצמנו
עם התחושות של הפחד והחרדה מה יהיה על הבן שלי ואיך זה יכול להיות שככה הוא מתנהג.

מתוך המקום החרד הזה, קשה לפעמים לזכור מה הדבר הנכון לעשות.
נשמע שאת אמא מקסימה ויש לכם קשר טוב ואת יודעת לשלב בין הצורך באהבה ובהענקה
לבין גבולות בנקודות שצריך (שבגיל ההתבגרות הם באמת שונות לרוב)

ואחד הדברים שממש עוזרים, זה לעזוב שניה את הילד ולראות רגע את התחושות שלך כאימא. את החששות ואת הדאגות
ולפעמים תחושה כזאת של חוסר אונים ואיפה טעיתי....
ולחבק קודם כל את עצמך, ולנתב את זה לתפילות.

ומלב נקי וקל, פשוט יותר לזכור את הדרך הנכונה...

אם אני מרוצה מההתנהלות שלי.
והאמת שבינתיים, כן.
ילד שכל כולו עטוף אהבה,
מקבל אין סוף מחמאות,
ילד עם ביטחון שלא נולדים איתו.
(הרבה בזכות בעלי ובזכותי ובהשקעה שלנו בו לאורך השנים.)
ילד עם כוחות שרק צריך לנתב אותם למקומות הראויים (בדיוק דיברתי איתו על זה , וסיפרתי לו איך מידה מסייימת יכולה להרוס או להציל נפשות, נתתי דוגמא מהסיפור על לוי , שכם בן חמור ודינה, ואחכ שלוי עשה תשובה ולקח את האופי הפלפלי והכעסני שלו למקום דווקא לשם שמים בחטא העגל)
הוא מאוד מקשיב לי,
מאוד מתעניין.
ילד חכם ואינטיליגט..
תודה לה' עליו,

החרדה זה שרק יקח את הכוחות למקומות הטובים ולא הרעים.
זו התפילה שלי לבורא עולם.
ושה' ישלח לי הנחיה נכונה איך להתנהל איתו.
תודה רבה

אבל חשוב שהם יהיו נחרצים וברורים על דברים חשובים ולא על כל דבר.
פגיעה בילד אחר, כן זה קו אדום בולט!! לא להכיל ולא לקבל.
קושי בתפילות להראות שכואב ומצער אותנו אבל לא להשתגע מזה ולאבד פרופורציות..
בהצלחה ..גיל לא קל וכל ילד לוקח את זה לכיון אחר ומצריך מאיתנו התארגנות וחשיבה אחרים

לק"י

כאילו שיכפר על זה?
כי סך הכל אתם ההורים האהובים והאוהבים שלו.

למה שירצה להתנחם דווקא בצד המכאיב?
הוא לא עוסק בכפרות, זה יותר צורך אמיתי שלו אולי להוכיח לעצמו שהמכאיב הזה אוהב אותו.
החשש הוא גם לגבי איך נזהה למשל פוגעים אחרים?
מטפלת למשל? איך נדע שהוא לא מתרפק עליה דווקא כי היא מכאיבה לו?

לק"י

זה יותר צורך אמיתי שלו אולי להוכיח לעצמו שהמכאיב הזה אוהב אותו.

בן כמה הוא?
זה קורה גם נניח עם ילדים שמשחקים איתו ומציקים לו?

זה שאולי הוא מרגיש אשם. כאילו הכאיבו לו כי לא אוהבים אותו והוא זקוק לאישור מהמכאיב...

לגבי ילדים אחרים אני לא יודעת, לא כל כך יצא לי לראות דבר כזה.
הוא מאוד סלחן ומאוד חם ואוהב באופן כללי...
הוא בן שנה וחצי

בן שנה וחצי

לק"י

אבל באמת צריך לבדוק אם זה עם אנשים אחרים, שהם לא ההורים.
כי גם אצלינו קורה שאני ממש כועסת על הילדים, והם רוצים אותי. כי אני אמא שלהם....

אם יציע?

רואה את זה עם ילד אחד במיוחד, אני יכולה ממש לכעוס ולצעוק עליו, והוא רק יידבק אלי יותר, ואחר כך יבוא לתת לי מלא חיבוקים ונשיקות. (כואב לי לראות את זה כי רואים שהוא ממש צריך להרגיש את הקירבה שלי ושאני עדיין אוהבת אותו)
לפעמים אני תוהה לעצמי למה הוא עדיין רוצה אותי, מה גורם לו לרצות בקרבתי ובכזו עוצמה, אם אני כזו אמא "רעה" ו"מפחידה"... אבל כנראה שזה צורך כזה שלהם

שהם זקוקים לביטחון מדמות שהם לא בטוחים באהבתה... הם מפרשים את האירוע כ"לא אוהבים אותי(מספיק)"... זה באמת כואב ומעורר חשבון נפש...

זה קורה אחרי. אשמה זה קצת מידי מורכב לגיל הזה.
אבל לי זה ממש נשמע שהוא פשוט רוצה לראות ולוודא שזה עדיין הדמות שאוהבת אותו ככ ושזה לא מצב מתמשך.
חוויה אחת לא טובה זה לא מספיק כדי שתינוק ״ימחק״ את הדמות.
זה קצת כמו ניסוי הזר אם את מכירה, תינוק עם סגנון בטוח אחרי שאמא שלו כאילו ״נוטשת״ אותו ממש מתרפק עליה. שם אין גם את אבא אז זה כן קצת שונה אבל חושבת שזה אותו רעיון.
כאילו הוא בוטח בכם ורוצה את הנחמה שלכם.

אבל אני חשבתי שמרוב ההיסטריה וההלם אין לה מושג מה קורה והיא פשוט נתפסת למישהו וזהו.

לא אוהבים אותי בגללי, לפי תאוריות מסויימות היא קיימת אפילו מלידה...

לגבי ניסוי הזר, הוא באמת תינוק עם סגנון בטוח לרוב, למרות שפעם אחת כשבאתי לאסוף אותו בימי הסתגלות הוא לא הסתכל עלי כשנכנסתי, מסתבר שהוא קיבל באותו יום מכה, ראיתי כשהגענו הביתה.
(חברה שהיא גננת אמרה לי עוד לפני שסיפרתי לה על המכה שכנראה שזה בגלל זה מהנסיון שלה... מעניין)

לא בטוחה שממש קיימת. וגם אם כן זה לא כי עשיתי משהו רע. זה יותר במובן של ילד בטעות וכזה אז הורים שמשדרים לו כל הזמן שהוא אשם. כאילו אשמה על עצם היותו וכזה. אשמה שאת כותבת זה רק כאילו תהליך קצת של הבנה.
זה מורכב קצת להסביר
ובעיקרון זה מה שהוא רוב הזמן לא חד פעמי. אני חושבת שתהיי רגועה.
ועוד דבר אני חושבת שאי אפשר להגיד מרגיש אשם רק בגלל מקרה מסוים. חושבת שאם כבר תינוק מרגיש אשם את תראי את זה בכמה וכמה מההתנהגויות שלו.

כשאני כועסת על הבתשלוש שלי, היא צועקת ''אמא אמא'' ומחזיקה אותי חזק,
בהתחלה הייתי משתגעת מזה.
את לא קולטת שאני עצבנית עלייך עכשו
מה הקשר אמא?! לכי לאבא
זה גם הרעיד אצלי משהו בלב ה'אמא' המבוהל, הנואש הזה

ואז קראתי אצל שי אור (הורות כמעשה ניסים) שהוא אומר, שבשביל ילד כשאבא או אמא כועסים-
זה כמו זוג אוהבים שהולכים לישון מכורבלים ביחד בשיא האהבה והכיף והזרימה.. ואז באמצע הלילה האיש קם ומתחיל לצרוח, קומי, קומי כבר, מעיף את השמיכה, צועק עלייך...
הוא אומר שהתחושה הזאת של כאילו אמאל'ה מה קורה פה, איך התהפכת עליי פתאום, מי זה האיש המפחיד הזה ומה הוא עשה לאיש שלי שאני כל כך אוהבת והוא אוהב אותי,
זה מה שהילדים מרגישים מאיתנו כשאנחנו צועקים עליהם
כאילו זה רגע בכיף ובסבבה ורגע אחר כך צעקה וכעס זה שהם בשוק כזה...

וזה נתן לי הסבר לילדה שלי שכאילו מחפשת אותי, 'אמא אמא'.. מה קרה לך, בואי אליי אמא שלי האמיתית, יש פה אמא אחרת שמפחידה אותי..

אז מהמקום הזה אני אומרת, דוקא יש פה משהו עמוק אולי של נחמה מהמקום הכואב
זתומרת אני יכולה להבין למה המחשבות עלולות להגיע למקום שנבהל.. אולי זה מקום לא בריא . אבל אפשר גם לומר שהוא מבקש נחמה ודוקא זה מרגש לראות את זה ככה.

לא יודעת אם עזרתי, בכולופן... בהצלחה 🌾
חג שמח!

לא הייתי מפרגנת לו יותר מדי הבנה ובניית התנהגות מובנית כבר בגיל כזה,לכן לא הייתי חוששת.
אני חושבת שכן יש לו מספיק דעת כדי להבין שעשיתם לו טוב. והחיבוק מביע אהבה פשוטה לא משהו מעבר לזה.
הרי כשבעלך מכאיב לו - הוא מיד מרגיש הקלה,אז הוא מרגיש שעשיתם לו טוב!!!זה שהוא צרח קודם לא משקף כעס אלא תוצאה טבעית של זעקת כאב שמיד עוברת

דווקא כשילד מרגיש שהורה כועס עליו או לא מרוצה ממנו,
הוא רוצה ממנו חיבוק או מחווה אוהבת,
אולי דווקא כדי לוודא שהוא עדיין אוהב אותו על אף מה שהיה.
לי זה תופעה מוכרת שאפשר להשוות אליה ולא רואה בזה בעיה אלא משהו יפה.

מה לגבי התפילות האחרות? מנחה ערבית שלא דורשות לקום מוקדם? לשבח אותם כשכן הולכים, ולציין גם את המעלה של זה (תפילה נשמעת יותר כשהיא תפילת רבים, ככה הוא מתרגל לתפילה במניין ובעתיד בעז"ה גם כשיהיה לו קשה כי החיים יהיו עמוסים, זה יהיה חלק ממנו.... לחשוב באמת למה חשוב ללכת לביכנ"ס...)
אולי לשוחח איתו / איתם שיחה פתוחה, לומר שאת שמה לב שממש קשה להם לקום לתפילה (ולאחד שאמר שמשעמם), ומצד שני זה כל כך חשוב לך וישמח אותך שהם ילכו, שיתרגלו לחיים של תורה ומצוות, שיקיימו את המצוות... אז מה הם מציעים?
אולי למצוא מניין מאוחר יותר? (אצלנו התפילה מתחילה ב8 וחצי, גם בר"ה ויו"כ... כי אלו חברה צעירים שקשה להם לקום מוקדם יותר...)

אני צריכה לצאת פעם אחת בשלום מהתהליך הזה (עם ילד שכבר עבר את גיל ההתבגרות) כדי להרגיש מסוגלת לענות

יש גישות שטוענות שצריך להרפות
(זה מאוד באופנה היום)
לא להעיר בכלל
שהילד יודע שהוא צריך לקום
ואפשר להציע לו אם הוא צריך עזרה ורוצה שיעירו אותו

יש גישות שטוענות שגם בגיל ההתבגרות הם צריכים גבולות גזרה ברורים, ולהמשיך לדרוש מהם זה לטובתם
כמו שיש בבית זכויות, יש גם חובות
להחליט מה מאסט מבחינתכם (לדוגמא תפילות שבת) ואת זה כן לדרוש בכל מיני אמצעים וסנקציות

אני לא יודעת עוד מה דעתי
אנחנו סוג של משלבים בין הגישות
ומשתדלים לייצר במקביל לגבולות הרבה שיח
מסגנון כזה שעוזר לעורר את הרצון לבחור בטוב

בגישה לא ללחוץ על הילד, רק להסביר שכדאי/ חשוב ללכת.
כשאני שומעת שיחה בין בעלי לילד על שפספס תפילה, אני מאזנת ומקלילה את הדיון.
יש גם את ענין הקימה בזמן, שזו אחריות שהעברתי לילדים בגיל צעיר והם לרוב קמים בזמן מעצמם ואז אין צורך להעיר.

כשתגלי את הסוד תעדכני..
אצלי הוא עוד כמה חודשים בר מצווה וכבר לפחות שנתיים ממש לא אוהב ומנסה להתחמק( ולא לחצנו אבל עכשיו קצת יותר אומרים)
אבל הגדול כבר הולך ואחראי אם כי לא בשמחה אבל ניחא גם לי לא הכל קל ביהדות

אני חושבת שאם את מחליטה להעיר זה אחרי שדיברתם על זה ערב קודם וזה מוסכם שהוא מנסה ללכת, לפחות למוסף או משהו כזה.
כי להעיר מישהו שבכלל לא מתכנן לקום זה בטוח לא כ''כ אפשרי....
אם כן יש החלטה אז כמובן תעירי,
רק לפי מה שאני רואה אפילו לכאלו שהתפילה חשובה להם, לא תמיד קל לקום, וקורה שמפספסים (וגם כשאני מעירה ומעירה ומעירה...🙈)

אגב אולי יש מניינים בסגנונות שונים בסביבה? אולי משהו אחר יותר יתאים?
אולי שיתנו להם איזה תפקיד בבי''כנ?

רק מדגישה שצריך לגמרי להפריד בין שני נושאים שונים:

1. קימה בבוקר.
קשה לקום בבוקר.
יש פיתוי להישאר עוד קצת במיטה.

נכון לכולם. בנים ובנות. דתיים וחילונים.
לא קשור בכלל לתפילה.
אממה.. אצל בנים דתיים הדבר הראשון שעושים מיד כשקמים זה ללכת לתפילה אז נדמה שזה קשור..
אבל זה לא קשור.

אז להפריד. לגמרי.

2. תפילה = שיח עם ה'
תפילת רבים במנין מול תפילת יחיד
תפילה קבועה מהנוסח בסידור מול תפילה אישית
הקפדה על זמני תפילה ומספר תפילות ביום
התפילה כמפגש עם רבש"ע.
חיוב מול בחירה, קבע מול ספונטניות, שכל מול רגש..

כל אלה נושאים ללימוד מעמיק ולבירור אישי גם הלכתי וגם רעיוני.
אבל ממש לא זבנג וגמרנו לא כמאבק ודרישה.

האם יש אצלכם בבית שיח על הנושאים האלה? לימוד משותף?

3. התפילה כשייכות וסגנון:
האם כשחוזרים מבית הכנסת הדיון הוא על המנגינות אי הזיופים של החזן ועל האורך של התפילה והטמפרטורה של המזגן או שיש שיח ודיון על הכוונה בתפילה, המשמעות..
האם יש מגוון של מקומות שאפשר ללכת להתפלל בהם (נוסחים שונים, סגנונו שונים, קצב שונה, מניין ותיקים מול תפילה חסידית מאוחרת, מניין "ישיבתי-הלכתי-איטי" מול מניין "חסידי-זורם-רגשי" מול מניין "בעלבתי-מתקתק" וכו..)

האם יש מקומות שבהם "החבר'ה" שלו מתפללים?
מקומות שנותנים תפקידים לנוער ומשלבים אותל בתפילה כפעילים?
מנייני נוער?
מקומות של "נזקקים" שצריך להקים להם מניין (עוליל חדשים, חוזרים בתשובה, חיילים שחסר להם מניין, בתי אבות.. - לפעמים הידיעה שצריכים אותי" נותנת כח לקום.

4. בבר המצווה האבא מברך "ברוך שפטרני מענשו שלזה"
האם העולם הדתי של הנער הוא באמת שלו או שאתם עדיין "מחזיקים אותו"?
מה המקום של הבחירה שלו בחיים הדתיים?

לפעמים דווקא כשההורים מרפים זה מה שמאפשר לנער לעמוד מול שאלת הבחירה ולבחור (ולפעמים להיכשל ולתקן..)
וכל עוד ההורים דורשים זה הופך לעימות הורים-ילדים ולא שיח של הנער עם אלקיו.

וכן
זה קשה.

בהצלחה!

באמת לאחרונה הבנתי שאני צריכה להפריד - לבן שלי קשה לקום בבוקר (קשה מאוד) אבל הוא דווקא אוהב מאוד להתפלל. לפעמים אני לא מבינה איך האהבה לתפילה לא גורמת לו לזנק מהמיטה... אבל כן, זה באמת לא קשור. והקושי שלו בקימה הוא קושי בפני עצמו...

וואו את אלופה, עזרת לי מאוד עם המתבגרים שלי ועם צורת החשיבה הזו.. את מיוחדת ממש.. תודה!

אני מסמיקה..

בס"ד

אתחיל בזווית אחרת שהיא מיקום התפילה רוב השנה,

 

בגילאים האלה רוב השנה באמת התפילה היא במקום הלימודים ונכון לדבר עם המחנכים ולנסות לעבוד ביחד עם הגישה של המקום והמחנך.

והסיבה שאני אומר כי בהחלט יש מקמות שבהם יתייחסו אל זה בצורה של לו"ז בלי להתייחס לכמה התלמיד מתפלל ויש כאלה שישמו יותר דגש ולדעתי כדאי להתעניין בזה באיספת הורים ולחשוב על זה טיפה להראות גם אולי מתוך התעניינות בנושא באסיפת ההורים שכנראה זה מה שחשוב לא פחות מ "מתמטיקה ואנגלית " שתמיד בודקים איך הילד מסתדר, אם אתם הולכים לאסיפת הורים זה אומנם לא פגישה שבה המחנך או התלמיד יכלו לפתח את כל סודות התפילה אבל בהחלט זה התבוננות שאומרת מצד אחד אני משחררת אותך לישיבה להתפלל  אבל אני כן רוצה לשמוע מה קורה ואיך אתה מסתדר כי אתה חשוב לי ואני רוצה שתצליח להתפלל..

 

ביחס לעניין של משמעם מובן לגמרי, ואכן זה שאלה שחייבים להתמודד איתה הרבה מבוגרים לא מתמודדים איתה לצערי במובן הפשוט של לקרוא את המילים ולנסות להבין אותם, או שחושבים שכוונת זה לצדיקים גדולים או שחושבים שהתפילה ארוכה מידי ובגלל זה לא עושים את זה אבל חד משמעית לדעתי לא נוגעים מספיק בעניין פשוט לעבור על תפילת שמונה עשרה בלבד להבין מה זה המילים האלה מה אנחנו מבקשים בברכות וכן תשאלי גם את עצמך כשאת אומרת מגן אברהם מה זה אומר? האל הגדול הגיבור הנורא אל עליון, מה עניין התארים האלה?

{מוסיף קישור לשרשור שפתחתי ביחס לנסיון להתחיל טיפה תהליך של דמיון מודרך, לדעתי זה פוט דבר בסיסי כל כך שלצערי רוב האנשים לא נוגעים בו בעצמם,}

מסע של תפילה​​​​​​​ - דמיון מודרך, חלק א' {תחילת תפילת שמונה - עבודת ה'

 

אסיים בלומר שזה בהחלט תהליך ותמיד לוקח לנערים זמן למצוא את החשק לתפילה ולהתחיל ללכת, כמו שאמרתי לדעתי חסר לנו גם הבנה של הרבה קטעים מהתפילה והרבה פעמים פשוט קוראים כדי לסיים ולגמור מהר ולהגיע לדבר הבא,

אבל בעז"ה תראי שזה חשוב לך עבורו כי את מרגישה שהתפילה נותנת מקום תדברי על חווית התפילה והכוחות שלה ולא לפחד להיכנס למקומות גבוהים קצת כי כוונה נשמע גבוהה תמיד בהתחלה קודם שיתפלל אחר כך שיכיוון אבל אם הוא לא מבין כלום למה להתפלל אם הוא לא מרגיש את הכוונה של הר אני עומד לפני מלך מלכי המלכים לפני אבא אוהב שלי שמקבל אותי ואת האור הכי קטן שבי שבזכותו ובזכות האבות אני עומד כאן ויכול לבקש לראות טוב לקבל ברכה, אם אני לא מרגיש מעט מזה למה שאנסה ללכת ולעמוד ולעשות...

 

מקווה שעוזר מעט והמון בהצלחה..

לק"י

ז"א שהוא מיועד לכתיבה רק של נשים.

מבינה שבאת מרצון טוב לעזור, רק להבא שתדע שזה פורום לנשים.

אולי צריך לעזור להם להבין את התפילה

קשה מאד לעשות פעולה 45 דק' כל יום בלי להבין אותה. וזה שזה 'מצווה', זה בשכל אבל לא ברגש.

ואם בן אדם לא מאמין (או טיפהל'ה מאמין) שהתפילה עוזרת, אז למלמל מילים כל יום 45 דק' זה ממש קשה, ובטח שיהיה לו ממש ממש להתגבר על יצר השינה בשביל זה.

ואם בן אדם לא מאמין שלה' באמת אכפת ממנו, יהיה לו קשה מאד בלהשקיע בלהחמיא לו בפסוקי דזמרא ועוד שבחים.

 

אולי תעמיקי באיך פועלת התפילה ותסבירי להם? לקרוא באיזה ספר. וצריכה להיות כאן עבודה יסודית על החשיבות של הקשר עם ה', וכמה הוא שמח שמחמיאים לו. קשר זוגי בלי מחמאות זה קשר  חסר מאד.

וקודם כל דוגמא אישית זה הכי חשוב!! אם את תהיי כזו, מחוברת פנימית לה' ולתפילה, זה ישפיע עליהם בטוח.

הדור של היום דורש עומק ודורש חיבור, 'מלומדה' לא כ"כ עובד אצלו כמו אצל המבוגרים.

בהצלחה יקרה!

 

 

נתתן לי כיוונים ועצות למחשבה...
הדור שבו גדלתי כילדה כ"כ שונה מהדור עכשיו ודורש התבוננות שונה לחלוטין.

אני כל הזמן מרגישה שהנטייה הטבעית שלי לנסות לדמיין את הסיטואציה כשאני הייתי ילדה ממש לא עובדת כי הדור כל כך שונה והאתגרים של הנוער כיום מאוד אחרים כמעט מכל בחינה..

(מרגישה ממש זקנה לכתוב את זה.. 🙈)

והכי חשוב בנחת...

ב"ה החג הזה האוכל ממני והלאה
הכנתי עוגות שוות לקידוש של הבוקר, למקרה של בלתם יש לי סלמון שנשאר משבת, 4 עגבניות, קוטג' וכמה לחמניות

אפשר להעביר חלק מהברכה על האוכל לבת שלי?
סתם, גם אני עדיין מחזיקה בשרביט האוכל בבית...
(אבל רציתי להספיק לכתוב סיפור לילדים וגם לעצב קישוט לסוכה, ובינתיים עשיתי רק חלק מכל אחד מאלה... לא נורא, מקסימום נגמור לפני סוכות של שנה הבאה 🤷‍♀️)

תודה
הייתי צריכה את האיחול הזה
קצת מבואסת מערב החג
ומזה שאנחנו אצל ההורים שלו ולא אצל שלי 😥

איפה אתם בשבת?
טוב שסוכות הוא חג ארוך, וגם בחול המועד אפשר להרגיש אווירת חג...

בשבת ההורים שלי מוזמנים לאחי ואנחנו נהיה שם איתם.
את לגמרי צודקת לגבי האווירת חג, בע"ה מקווה להצליח להשרות אווירה כזאת בבית.
בסוף גם היה נחמד 🙂

מלא בשמחה, מנוחה ובילויים (פחות מתכננת לבשל)