בס''ד
צהריים טובים לכולן ❤
קראתי אתמול את התגובה של @תיתי2 בשרשור השכן על נושא הביקורתיות וההתניות (של העגילים והחתימה של הילדה) והיא השאירה אותי מהורהרת. עכשיו סוף סוף מצאתי קצת זמן לכתוב על זה ולשתף אתכן 🙂.
אז ככה: נראה לי שבדור שלנו, מוסכם על כולנו (או שלא?) שהשאיפה היא לחנך עם כמה שפחות ביקורות וכמה שיותר שימת הזרקור על הטוב שבילדים שלנו.
(1) כי זה הרבה יותר אפקטיבי.
(2) כי אנחנו רוצות קשר טוב עם הילדים שלנו, לטווח הארוך.
(3) כי זה הרבה יותר בריא לנפש שלהם (ושלנו מן הסתם).
...
אבל בפועל, יש כל מיני סיטואציות, בעיקר סיטואציות בינאישיות אבל לא רק, שבהן השאיפה הזאת מתנגשת עם המציאות (ואולי תלמדו אותי שזה לא באמת מתנגש...).
* נגיד ילד שאמר או עשה משהו שפגע בי. אני מאד מאמינה בפתיחת הדברים כשאני מרגישה פגועה. אני מרגישה שכשלא אומרים שמרגישים פגועים, זה כמו צנרת שמתמלאה בג'יפה ואז המים כבר לא זורמים טוב. אז גם מול הילדים שלי, אני מציינת כשאני נפגעתי ממשהו (דיברו אלי בצורה לא יפה לדוגמה). אני משתדלת ממש לא להגיד שהם כך וכך אלא לדבר על המעשה עצמו ועל מה שזה גרם לי להרגיש. בפועל, ברור שהם תופסים את זה כביקורת (אלא מה?). ומובן שזה לא בדיוק מעלה להם את האהבה העצמית שלהם באותו הרגע. מאידך זה מאפשר להם לתקן (ואז כן לאהוב את עצמם יותר
). מה אתן אומרות על סיטואציה כזאת? האם גם כאן צריך שיהיה מינון וצריך ללמוד להחליק חלק מהדברים? או שזה דווקא דבר טוב לעצור כשאני מרגישה פגועה ולשקף את זה?
* ילד שיצא בצורה לא נעימה מהבית בבוקר. האם יש זה נכון להזכיר את מה שהיה, להגיד שנפגעתי ושאשמח להתנצלות, כשהוא חוזר הביתה ושעברו כבר כמה שעות? אני מרגישה על עצמי שכל עוד אין את ''הסליחה אמא'' הזה, זה נשאר אצלי כמשהו לא פטור. אולי אצליח להתגבר על זה חיצונית, אבל אני אני מרגישה שזה פוגע בסוף בקשר בינינו כי מבפנים זה משאיר משקע מסוים. מאידך, אני לפעמים מרגישה שזה כאילו שאני לא שוכחת להם כלום. שאני טיפוס מקפיד כזה אולי. בעוד שזה ממש לא כדי להקפיד אלא דווקא כדי לנקות ולחיות בשלום שהוא שלם הרבה יותר. אבל להם, לילדים, יש לי חשש שזה נתפס כביקורת גדולה מאד, אם אחרי כמה שעות אני עדיין לא שכחתי את מה שהיה.
* מצב דומה שבו ילד התנהג בצורה לא נעימה אלי, ואז מבקש משהו. אני לרוב קודם מבקשת לסגור את האירוע שבו התנהגו אלי לא יפה, ורק אז נעתרת לבקשה שלהם. האם לזה קוראים התניה? והאם יש בזה משהו בעייתי שאני מפספסת?
* ומה אם ביקשתי לסדר משהו / לעזור לי עם משהו והם לא עושים? האם, כשהם באים אלי ומבקשים משהו, זה נכון קודם כל לדרוש שהם יעשו את מה שאני ביקשתי? או שגם כאן יש איזושהי בעייתיות שאני מפספסת?
* ומה עם לתפוס טרמפ על בקשה של ילד? ''אמא, אפשר להיות במחשב?''. ''כן, רק תעשה שיעורי בית / תתקלח קודם''.
השאלות האלה מאד מעשיות בשבילי 🙂. הרגשתי בעקבות קריאת השרשור ההוא שיש כאן איזשהו משהו שאני לא מצליחה בדיוק לשים עליו את האצבע - אבל שקשור אלי בדרך שבה אני מגדלת את הילדים שלי ושעשוי לקדם אצלי הרבה דברים במערכות היחסים שלי מולם... אני מקווה שתעזרו לי ללבן את הסוגייה 🙏🏼🤍
נב: חשוב לי להגיד שבגלל שזה שרשור על ביקורות והתניות, הבאתי כל מיני דוגמאות סביב הנושא הזה. למעשה יש עוד מלא-מלא-מלא חיים חוץ מהנקודות האלה. אני משתדלת להחמיא לילדים שלי הרבה, לחבק ולנשק הרבה, להגיד (עם כוונה 
) שאני אוהבת אותם, לחזור בכל הזדמנות אפשרית כמה אני רואה שהם טובים (מגובה בדוגמאות) וכו'.
נב: מתייגת את @נגמרו לי השמות כי אשמח לקרוא את מה שיש לה לומר בנושא. אבל כולן-כולן-כולן מוזמנות להגיב! אני כ''כ לומדת מכן כאן!
.
