יש ניסיון וגם השכלה אקדמית
אשמח אם למישהי יש הצעה עבורי
משהו על בסיס שכר שעתי ולא הספקים תמלול וכדומה
תודה על כל עזרה🥰
אבל מבחינתי אחרי ההצבעה לנסות לראות איך משקיעים אפילו רק רבע שעה, כל משפחה וכמה שמתאים לה, בלהשפיע על סביבתה להצביע ימין.
לצערנו יש הרבה אנשים שלא מתכננים ללכת להצביע. המצב הקשה לא מספיק עורר אותם לצאת מהבית ולפעמים שיחונת קטנה עם קרוב, ועם סיוע טכני מתאים, זה מעודד אותם להצביע ולדעתי (ולהבנתי גם לפי דעת הרב שמואל אליהו שליט"א) זה ממש מצוות היום.
ישר כוח ובהצלחה!
יש חופש.
בתלמודי תורה לא
אפשר לעצור לפניקניק, ואם יורד גשם, עוצרים וחוזרים לרכב.

ממש משתלם
אבל יש כמה שכן.
אז כדאי לחכות למישהי עם המלצה ספציפית על משהו שהחזיק.
לי היה סנדל לבן שהחזיק ממש יפה. אבל הרב לא.
תודה לכולן! עזרתן מאוד!
הלצות וספות, אולי כבר לעליים, יתקבלו בברכה
לטובתי ואולי לטובת עוד עוקבות כאן...
תודה רבה!
https://www.next.co.il/he/g284212s4/100607#100607
בת שנתיים וחצי נעלה אותם בחורף האחרון, יפות ויציבות
אהבת ישראל!!
)יש לי בת בת 12 מדהימה ומתוקה.
ילדה מקסימה אהובה על הכול.
יש לי כמה קשיים מולה,
שבולטים מאוד עכשיו בחגים.
קודם כל היא שמנמונת קצת והמראה גוף שלה דוחה אותי.
ההתפתחות שלה לא יפה לדעתי.
כל הבגדים מכוערים עליה לטעמי
אני מנסה להתגבר על עצמי ולהחמיא לה
יש לה פנים יפות ושיער בלונדיני גלי שופע ומהממם אבל היא גם לא תמיד מטפחת אותו ולא מסתרקת ואז היא עוד יותא מכוערת בעיני.
אין לי טעם טוב בבגדים ואני לא תמיד מצליחה להלביש אותה באופן נכון אז גם לפעמים זה אשמתי המלאה. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
חוץ מזה היא גם חופרת לי לא משחררת. אני מדברת עם חברות נגיד בבית הכנסת היא שם מקשיבה לשיחות אחרי שדיברנו על זה 1000 פעם בנועם שזה לא מתאים שהיא תקשיב לשיחות שלי התחלתי להתעלם מזה כי כבר אני לא יכולה לדבר עם אף אחד אבל עדיין היא לתוך הנשמה שלי.
היא כל הזמן מתלוננת על מה שצריכה לעזור בבית כולל אם זה לסדר את חפציה שלה. עכשיו כשבא לה היא עוזרת מהמם והיא ילדה מושלמת אבל עכשיו בחגים שהיה צריך הרבה עזרה והיא פינטזה על כל מיני אוכלים שהיא אוהבת ובלגנה את המטבח או את הבית התעצבנה כשהתבקשה לסדר.
או שאחים שלה הקטניפ פחות מסדרים היא יכולה לצרוח ממש וזה עושה עצבים.
גם היה לי נגיד איזה מתח עם בעלי והיא ממש נכנסה לזה והיא כזה מנסה להרגיע ולחפור מה היה לי איתו וזה ממש מעצבן כי אני עצבניתת על בעלי והכי לא מתאים לי שהיא תהיה לי שם. או שהיא מציעה לי את עצמה במקום אחותי שעזבה את הארץ וחושבת שיכולה למלא את מקומה
עכשיו היא ילדה מזה מתוקה ואני מרגישה שמשהו בקשר ביננו ממש מתערער...
שנאתי את עצמי כשהייתי בגילה. וממש קשה לי לראות אותה עוברת את הגיל המעצבן הזה.
אני רוצה לחשוב על דברים שיעזרו לי גם להפסיק להירתע ממנה (מרגישה שכל פעם רק באלי לנעיף אותה ממני באיזה תירוץ. ואולי למצוא דרכים ממש לקרב אותה ולהצליח גם לשחרר בצורה שלא תכאיב לשתינו.
סליחה על האורך הלוואי והובנתי.
בתור מחנכת של הגילאים האלה, שמתי לב שכידוע, אחד הדברים החזקים שיש זה שיחות אישיות.
הרבה פעמים בתור הורים אנחנו לא עושים את זה. הרי דברים נאמרים כל הזמן, הכל ברור מאליו, אין בבית 30 ילדים אז יש יחס אישי, לא?
ונראה לי שיש משהו שמתפספס. וכדאי לעשות יותר, בתור הורים, "שיחות אישיות".
לפתוח נושאים.
לא לקבל את זה שהיא "בגיל ההתבגרות ואין מה לעשות כי זה הגיל".
אני מאמינה שאת יכולה לדבר איתה, בצורה מכבדת ובוגרת, כמעט על כל אחד מהנושאים שהעלית פה.
לא רק לזרוק הערה כשהיא צועקת על אחים שלה, לא סתם לומר לה "תכיני אוכל רק אם תנקי", אלא ממש לדבר איתה על זה, כמו שאם היית רוצה לדבר עם בעלך על משהו שמפריע לך לא היית זורקת רק משפט אלא יושבת איתו בצורה נינוחה, פותחת בשבח, מציפה בעדינות את מה שקשה לך ומה את חושבת, שואלת אותו מה הוא אומר.. בשיחה אישית עם תלמידה אני אשאל אותה - ומה את אומרת? מה את חושבת? ועוזרת לה לחשוב על פתרונות. אין לי איך לתאר את תחושת האמון והחיבור בין התלמידות למורה כשקראת כזו שיחה.
התלמידה מרגישה שבאמת רואים אותה. שמקשיבים לה. שאכפת לנו ממנה.
אז יכול להיות שעשית את זה ועדיין יש קושי, וכמובן זה לא פותר הכל, אבל אני חושבת שכדאי להמשיך לנסות ואפילו לחפש באינטרנט "איך לקיים שיחה אישית" וכלים כאלה מעולם המורים והאימון ולקחת את זה בתור משהו שהוא ממש עולם.. אז גם אם ניסית - יש עוד כלים ורעיונות לנסות.
בהצלחה רבה!

המקוריתשלושה ימים אחרי סיום האחריות
זה השמיעה בום כזהנ
וכמה חלקים עפו לרצפה
הרוב נסדק לתוך עצמו
ממש עוגמת נפש ותחושה רעה ומגעילה
מאז אני לא מעיזה זכוכית
אפילו שבפירוש מתנקה בקלות


מאד מסכימה עם החשיבה והערכים שלך, שתהיה התקדמות לימודית ולא על חשבון חוויה חברתית חיובית (אם הבנתי אותך נכון)
לדעתי תהיי בטוחה בעצמך שזאת לא גזירת גורל- שאם יוצאת הרבה מהכיתה= היא לא תהיה חלק מהחברה.
כלומר תגבשי בעצמך עמדה, שהיא עדיין יכולה להיות חלק בזמנים שהיא נמצאת, תשדרי לה את העמדה הזאת,
ותעודדי אותה שזה קל להיות חלק מהקבוצה (ולא צריך להיות מצטיינים בלימודים בשביל זה)
(מגיעה מהתחום של הוראה פרטנית וחקרתי הרבה את הנושא הזה, כדי שהתלמידות שלי לא תפסדנה מזה חברתית)
כותבת לך כמה דוגמאות:
- לעודד אותה לצפות בשפת גוף של חברות ומה זה משדר (לדוגמא בהפסקה, איפה יושבים? כמה מחייכים? כמה מצטרפים למשחקים?)
- להתייחס לתחומים חלשים, בתור שרירים, שהחלטנו לחזק,
להדגיש לה שלכל אחד יש שרירים חלשים וחזקים וזכותו להחליט מתי ואיך לחזק אותם
- להדריך אותה מה לעשות במקרה של פגיעה (לא להראות לחברה את מה שהיא רצתה לראות- כעס פחד עצבים... )
- לעודד אותה להיות יוזמת אפילו בדברים קטנים, לא לחכות שיקראו לה
- לחזק את כל ההתנהגויות שתעזורנה לה להיות חלק, לדוג',
ראיתי איך נתת לאחיך הרגשה טובה על הציור שלו, זה אומר שאת תהיי חברה טובה, כי זאת תכונה שכולם רוצים בחברים שלהם...
ראיתי איך קראת את המחשבה שלי בלי שאמרתי- זה אומר שיהיו לך חברות טובות, כי את יודעת לקרוא מחשבות של אחרים...
איך הצלחת להסתדר עם משהו מעצבן, זאת תכונה של אנשים מוצלחים, שהם יודעים להסתדר גם עם דברים מעצבנים...
אם הכיוון הזה מדבר אליך אני יכולה לפרט לך יותר, זה בעיקר תלוי מה הכוחות החברתיים שלה הספציפים.
בהצלחה רבה!!!
שאלה לאמהות בגיל יסודיPandi99פרופסור קורי שולמן (ירושלים)
פרופ' עופר גולן (כפר סבא)
שניהם פשוט יפנו אותך לאחרים
שניהם מתחופ הטיפול (עט"ס ופסיכולוג) ולא ניתוח התנהגות
השאלה מה את צריכה
זכור לי לטובה, ונחשב אוטוריטה בתחום של ניתוח התנהגות.
יעל מהדרוםשנה טובה לכולן! יש נושא שמאד מעסיק אותי וחשבתי שאולי תוכלו לעזור לי. עליתי לארץ לבד, לפני הרבה מאד שנים, מיד אחרי התיכון. התחתנתי פה, נולדו לנו ילדים, וכל הזמן הזה ההורים שלי היו בארץ המוצא שלי. הם באו לביקור בערך פעם/פעמיים בשנה אבל המציאות הייתה שאני לבד פה והם לבד שם. אמנם לגמרי הסתדרתי כאן ברוך ה׳ אבל תמיד הייתי עצובה שהם רחוקים כל-כך ותמיד התפללתי שהם יעלו לארץ.
ולפני כשנה משהו סוף סוף השתנה! הם התחילו להגיע הרבה יותר והמצב כיום הוא שהם כאן בערך מחצית מהזמן, בתקווה שהם גם יעלו לגמרי בעזרת ה׳. עד כאן זה מדהים ואני מודה על הנס הזה מכל הלב! בשבילי זה זכות ענקית שאפשר לחיות קרובים ושהם רואים את הנכדים שלהם (והילדים זוכים לגדול לצד סבא וסבתא).
הם גרים קרוב מאד לאח שלי, שזה במרחק הליכה של הבית שלנו. אז נוצר מצב שבו אנחנו נפגשים כל שבת, לרוב לסעודה אחת (הם סעודה אחת אצל אחי וסעודה אחת אצלנו. אלינו הם בדרך כלל מגיעים לצהריים). כשהם היו מגיעים אחת ל, זה מה שהיינו עושים, וככה הרגשנו שאנחנו מנצלים במקסימום את שהותם כאן. אבל עכשיו שהם כאן בצורה הרבה יותר קבועה, אני מרגישה שזה גם מייצר קושי מסוים עבורנו. כשהם כאן, מטבע הדברים השיחה יותר ברמה של מבוגרים והילדים פחות מקבלים זמן איתנו או תשומת חב אישית, להם הם מאד זקוקים. בבוקר צריך למהר להכין את ההכנות האחרונות, לערוך את השולחן ולסדר קצת, אז אנחנו לא פנויים לילדים כדי לשחק, ללמוד, להקריא סיפור או לעבור על הדף קשר. הסעודה פחות מותאמת לקצב ולצרכים של הילדים. ואם ההורים שלי נשארים עוד קצת אחר-כך, אז בכלל לא נשאר כלום משבת. ויש עוד קושי נוסף, שאחד ההורים היקרים שלי קצת חסר סבלנות וגם קצת ביקורתי. הוא יכול פתאום להרגיש שהוא התעייף ושהוא צריך שהסעודה תסתיים, ואז אנחנו צריכים לגמור מהר כי אחרת הוא נהיה לא קל. או לפעמים הוא מעיר הערות לילדים (״אל תאכל עם הידיים״, ״אל תעשי כל-כך הרבה רעש״ וכו). הילדים מאד אוהבים את סבא וסבתא שלהם באופן כללי אבל הערות האלה מרחיקות אותם מהם. ועוד משהו אחרון, הקשר שלי עם אותו ההורה היה לא פשוט בילדות. אמנם היום הרבה יותר טוב אבל כשאני נפגשת עם חוסר הסבלנות הזה או עם ביקורות כאלה, זה קצת מערער אותי בפנים וגם אני נהיית יותר עצבנית. חוץ מכל אלה הם הורים חמודים, מפנקים, שגם מעניקים תשומת לב, בדרך שלהם, לילדים (כמו משחק שחמט או סיפור).
מצד אחד, בכנות, אני מרגישה שסעודיה אחת ביחד כל שבועיים שלושה, זה היה אידיאלי מבחינת האיזון המשפחתי שלנו. מצד שני, אני לא יודעת לעוד כמה שנים נזכה להורים שלנו ככה, גרים קרוב, בריאים ועם מספיק כוחות להגיע אלינו, ואני חושבת שזה משהו שצריך לנצל, בעיקר אחרי שהיינו רחוקים אחד מהשני כל-כך הרבה שנים (הם בני 70-75 בערך). אני גם חושבת שזה זכות לארח, שזה דוגמה אישית לילדים ושזה מצוות של כיבוד הורים והכנסת אורחים. (לא ברור למה ההורים שלי לא מנסים להזמין אותנו גם. אולי כי הם עדיין בשלבי התאקלמות של החיים פה בארץ. אולי כי לבשל לעוד משפחה שלמה זה מרגיש גדול עליהם. אולי כי הם חוששים שלא נאהב את מה שהם יכינו?)
לגבי אח שלי, אני מתרשמת שהוא דווקא סבבה עם תדירות הסעודות עם ההורים. בכללי הקשר ביניהם פחות מסובך משלי איתם ויש להם גם בית גדול יותר, מה שאולי מקל קצת על האירוח.
אני לא יודעת עם להמשיך לזרום עם מה שהתהווה מעצמו. או לנסות לחולל שינוי. בעלי הציע שאדבר איתם באופן גלוי על כך שהילדים זקוקים לתשומת לב שקשה לנו יותר להעניק להם כשהם פה. אבל אני הרגשתי שאני לא מסוגלת להגיד להם משהו כזה, שזה עלול להעציב אותם. גם ״פשוט לא להזמין אותם״ מדי פעם ('לשכוח' להזמין אותם לסעודת הצהריים) לא קל לי. אני לא רוצה לפגוע בהם...
מה אתן וחשובות?
בל''נ אבדוק לגבי הספר, נשמע מעניין. תודה על ההסתכלות שלך!

''מחנק'' זאת כנראה מילה שמתארת את מה שאני מרגישה לאחרונה. תודה ששיתפת מהניסיון שלכם! כשהתחלתם לדלל את הסעודות איתם, דיברתם עם ההורים שלך על זה או שפשוט ''התחמקתם'' פה ושם וככה יצרתם איזון שטוב לכם יותר?
ויכול להיות מאד שההודעה שלך עזרה לי לעשות את הצעד הזה.
אם כי זה קשה לי. אני מרגישה שצריך 'לנצל' את נוכחותם כל עוד הם כאן. את מבינה?
כרגע זה תחום אפור. שמחים על הזכות ושמחים בפועל כי יש הרבה זמנים טובים. וגם קצת מחנק. כלומר שלא בטוח שנזכור את זה בהפך של חיוך. זה לא שאנחנו בסבל ח''ו.
אני מאד מרגישה את מה שאת אומרת, שאיך שאנחנו נציג את הדברים, ככה הילדים עשויים גם לתפוס את המציאות. וככל שנדגיש שיש כאן זכות, כך הם גם בעזרת ה' ירגישו כך.
לחשוב מה הערכים שחשובים לנו ולסדר אותם. ממש מקדישים לזה שיחות. כולל שיחות לגבי השבתות האלה. על הדף קשר לא עוברים בסעודה אלא לפני או אחרי. אבל כשהלפני מוקדש לאפס את הבית לכבוד סבא וסבתא או לדאוג שהכל יהיה מוכן בזמן כי קשה להם לחכות ולאכול יותר מאוחר, אין פנאי לזה. וכשהם נשארים בסוף הסעודה כי חם מדי לחזור ברגל אל הבית שלהם, אז זה גם יותר מורכב להכניס את זה. כנ''ל לגבי להקריא סיפור או ללמוד באופן פרטני עם כל ילד, שזה דברים שממש עושים להם טוב. מסכימה שהם מקבלים דברים מסבא וסבתא ולכן זה אולי מתקזז. אבל *אנחנו* זקוקים לזמנים האלה איתם. זה זמן משמעותי שיש לנו כדי לבנות את הקשר איתם, כי בשבוע הכל עמוס הרבה יותר. ופתאום הזמן הזה ממש נעלם לנו. ניסינו להעביר את הדברים האלה ליום שישי אחרי הצהריים אבל לא הצלחנו... עמוס מדי...
ואצלנו הם כן נפגעים מההערות האלה ופחות רוצים בקרבתם כשזה קורה
. אני רואה את זה והם גם מספרים לי...
כי עד שהסעודה מסתיימת כבר מאוחר יחסית. ובעיקר... בגלל גודל הבית... אנחנו גרים בדירה *ממש* קטנה ותוספת של שני אנשים מורגשת ממש... (מקווים להתרחב יום אחד בעזרת ה'). אם התינוק ישן בחדר שלנו, נשאר רק החדר של הילדים, שהוא מאד קטן ולא מאד נוח לשבת בו. חשבתי כמה פעמים לעשות את מה שאת אמרת, בפועל זה לא התאפשר. כלומר, אפשר לכאורה בדוחק, אבל זה קשה לבצע. קשה קצת להסביר את הקשר בין המחסור במקום לבין הזמן לשבת עם הילדים. כי לכאורה אם הצלחנו לפני זה אז אפשר גם עכשיו שהם כאן. אבל בפועל זה משפיע מאד בגלל שכמו שאמרתי, תוספת של שני אנשים זה ממש משמעותי. אם ההורים שלי לא כאן, יש קצת מקום בסלון ואפשר שחלק ישחקו שם. ברגע שהם כאן, אין כמעט מקום לזוז 🙊. ספה עם 2 מקומות בלבד וסלון פיצקי. אין לנו פינת אוכל נפרדת, והמטבח הוא מטר על מטר בערך, ואין לו דלת כדי ליצור מרחב נפרד... אז בפועל זה חנוק כזה. מסכימה איתך שזה לא מעליב, זה פשוט קשה ליישם, טכנית.
בעזרת ה' נצליח ליצור איזשהו איזון... עכשיו בחגים בסוף יצא קצת פחות אינטנסיבי (יש שבת שפשוט לא הזמנו וזה כבר עשה הבדל גדול. ועוד אחת שלא היינו בבית). וזה היה לנו הרבה יותר טוב.
ויכול להיות שעם הזמן זה באמת יהפוך אותם לאנשים יותר רגישים. זאת התקווה לפחות. אבל אני תוהה אם עדיף קצת פחות ושזה יהיה יותר נחמד ושהאהבה שלהם להורים שלי תישאר שלמה יותר (גם כשנפגשים פעם ב יכולות להיות הערות ביקורתיות, אבל זה יותר מפוזר כי זה פעם ב), או באינטנסיביות כזאת, כשהמחירים מורגשים יותר ויש קצת יותר פגיעות.
ונכון, מקיימים מצוות גם כשזה לא קל, אבל זהשאלה שלי אחרת. אני מרגישה שיש התנגשות בין כמה מצוות, בין כמה ערכים, וזאת מטרת השרשור, לברר ביני לבין עצמי (בעזרתכן
) מה הכי טוב לנו כמשפחה. לכולם בעצם. להורים, לידלים ולנו. מה הערך שצריך להיות לו הכי הרבה משקל.
כתבתי לאן אליוט למה אצלנו, בדירה המאד קטנה שלנו, הכל יותר מורכב. מה שאת מתארת, שההורים פשוט קוראים להם להנאתכם בסלון בזמן שההוואי הרגיל של הבית ממשיך, לא ממש מתאפשר. (תתפללו איתי שאכן נזכה להתרחב
!).
לגבי מה שכתבת בסוף, לא, זה ממש לא המקרה... שוחחתי עם אח לי על כל זה קצת בימים האחרונים. הוא חושב שזה גם קשור לזה שהם עדיין לא לגמרי מאובזרים והוא מאמין שיום אחד הם כן יתחילו לעשות גם סעודות שבת אצלם / להזמין אותנו / להזמין חברים. זה קצת הרגיע בי משהו האמת. בכל מקרה, אני ממש לא חושבת שזה ככה. יותר נראה לי שהם רוצים להשלים את כל השנים שלא ראו אותנו ולא ראו את הילדים גדלים... אני גם זוכרת שכשהייתי מאד קטנה, אחת הסבתות שלי הייתה מגיעה לכל שבת בצהריים (עד שהיא כבר לא יכלה). אז אולי זה המודל שיש להם בראש. היא הייתה אלמנה אז זה עוד יותר היה מתבקש, כי אחרת היא באמת הייתה נשארת לבד.
לבשל את האוכל אבל ללכת לאכול אצל ההורים עם הילדים?
ואז אתם יותר שולטים בזמנים ולא צריך לאפס את הבית קודם?
למרות שאז צריך לשמור על הילדים יותר בבית של הסבים שלא יהרסו דברים...
, לא נראה לי מציאותי כל-כךאנונימית באהב"האבל מעריכה את הניסיון לחשוב מחוץ לקופסה!
אני מרגישה שנגעת בנקודה. כתבתי למעלה שזה מה שקרה קצת בסוכות הזה ואני מרגישה שהנשימה חזרה לי. אפילו התגעגעתי בשמחת תורה כשבסוף הם לא יכלו להגיע.
לקפוץ לקידוש לא ממש אפשרי כי זה מרחק של כמעט שעה הליכה ;)
ותודה על כל הדברים המחזקים שכתבת!!!

) הי לכולן!
החמודי שלי עדיין מבטא את האות שי''ן בצורה שדומה קצת לסמ''ך (בן 3).
האם מומלץ לתקן אותו, ולעבוד איתו על האות שי''ן? או שזה בסדר לחכות שזה יקרה מעצמו?
הוא כ"כ חמוד כשהוא מדבר במבטא של ילדים

כמה שזה קשה- הדבר היחיד שצריך לעשות זה-
לעצום עיניים
לחייך אליו
ולתת לו מלא מלא אהבה
זה הדבר היחיד שנותן לילד את הידיעה והתחושה שאתם תמיד שם בשבילו
מה שלי עזר בהתמודדות עם ילד מתבגר מבולבל בגיל זהה
לשבת איתו ולשוחח מאד בפתיחות
על הרגשות שלו, מה הוא חושב, מה הוא מצפה מאתנו,
למצוא אפשרויות לשחרור ופורקן אבל בצורה מבוקרת
מצד שני לתת לו תפקיד מוגדר לעזרה בבית
ומלא מלא להחמיא
ולסגור את הפה בכל הזדמנות מרגיזה שצצה
ושוב-
לחבק
לחבק
לחבק
ולהגיד לו במילים כמה אתם אוהבים אותו
זה הכי חשוב בעולם!!!!!
הרבה נחת, בשלווה, בריאות ובשמחה

דובדובה
טארקו
