מתואמת
. הלוואי)שמה לב שיש משהו שמפריע לה
ובמקום להתמקד רק בהתנהגות - את מנסה לבדוק מה השורש ואיך לעזור לה.
אין לי הרבה נסיון אבל נשמע כמו שכתבו שכדאי להתחיל אבחון - רופא ילדים דבר ראשון.
במקביל - אפילו כדי לקבל כלים עד שיהיה אבחון ותור מסודר אולי כדאי לדבר עם מרפאה בעיסוק? וכל מיני כלים של הדרכת הורים?
לנסות להביא לה למודעות ולהציע תחליפים - אני רואה שאת ממש רוצה לקשקש - על המחברת אי אפשר, אבל בואי קחי עיתון ותקשקשי עליו.
את צריכה להחזיק משהו תוך כדי הש"ב? את השמלה לא מרימים, בואי תחזיקי כרית או שמיכה או משהו נעים שלא מפריע.
להעלות לה למודעות את הצרכים שלה ואת הצרכים של הסביבה.
לגבי התארגנות - כתבו פה הרבה. אני רק מוסיפה שעל כל דבר קטן שהיא כן עושה לעודד ולפרגן הרבה (בלב יש תחושה כזו, זה ברור מאליו שהיא אמורה להתלבש לבד, למה לפרגן לה על זה? אבל א. בשבילה זה מאתגר יותר, אז מה שהיא מצליחה לעשות - לעודד. ב. עידוד ופרגון וראית הטוב שלה אפילו הדברים הקטנים יעודדו אותה להמשיך, יעלו לה למודעות שזו דרך שכדאי ללכת בה כי היא משמחת ונעימה.)
בהצלחה! נשמע מאתגר אבל ברור שאת יכולה, את אמא שלה..
שאפשר להגיד לה "אני שמחה שהתחתנתי עם אבא, כי בזכות זה יש לי אותך".
כי בסוף מה שהיה זה הדבר הכי מדויק עבורך, והמסע שהיית צריכה לעבור. וגם אם צריך בסוף להיפרד, אפשר לשמוח במה שהיה.
(אבל אם לא מתאים לך- כמובן אל תקחי. תודה לה' לא הייתי במקום שלך אז אולי אני בכלל לא בכיוון).
) זה גם חלק מניהול אנרגיות זה שונה מטבע הדברים כי זה לא אחות, אבל אנחנו משתפים אחד את השני די הרבה ואני יודעת שיכולה לסמוך עליו שיעזור לי כשצריך, ולמזלי גם אשתו חמודה מרגישה שמאז שהוא התחתן הוא למד איך לדאוג לאשה, ומאז הוא רגיש אלי יותר. (שלא לדבר על הבן המתוק שלהם ) אצלנו האחים מעצמם מתקשרים אחד לשני לאחל מזל טוב ביום הולדת, ובצד של בעלי חמותי לחוצה על זה ומנדנדת לכולם להתקשר כשיש יום הולדת והם מעצמם לא יתקשרו).שילדים גם בודקים את הקשר שלך עם אחיות שלך, איך את מגיבה אליהן, כמה את עוזרת להן
האם את כל הזמן מתלוננת ומדברת עליהן וכו'
זה מאוד מאוד משפיע
), ובעלי בא ממשפחה עם מעט ילדים ואין ביניהם כמעט קשר... זה הגיוני שאמא לילדים תעלם להם סתם ככה באמצע החיים ליומיים?אולי להוסיף לעצמך טיפול מפנק בספא? למה לא בעצם בית מלון? בהרבה מקומות בארץ בתי מלון נמצאים קרוב לצירי תנועה ותחבורה ציבורית..
אנונימית באהב"השלום רב!
אני מחפשת מישהי שסובלת ומכירה מקרוב או מכירה מישהי אחרת שסובלת מבעייה של חולשה חזקה בגפיים תחתונות (רגליים). למישהי בת 40+ שזה קרה לה פתאום מהקורונה, ומתמודדת עם זה כאמא לילדים במצב לא פשוט.
היא חיפשה קבוצת תמיכה וביקשה שאשאל פה. היא תשמח מאוד אם מישהי אפילו בודדת שסובלת מבעיה זו תסכים לשוחח איתה, גם לחיזוק וגם למתן טיפים ואפשרויות לטיפולים מועילים בעניין.
"איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".
תודה רבה ותזכו למצוות.
ובריאות שלמה לכולם!
תוספת קטנה לבעיה הנ"ל. שחולשת השרירים החזקה ברגליים מהווה קושי חמור בהליכה וביציבה.
תודה!
בוודאי שעשתה את כל הבדיקות שרק יכולות להיות,
עברה ייעוץ של הרב פירר, ואפילו שלחה אליו שוב את כל המסמכים והבדיקות, ונראה מה יגיד.
כרגע לא נראה שיש איזה פתרון כזה מהיר או משהו שידוע לה.
הולכת להידרותרפיה. לא הסתדרה בפיזיותרפיה מכל מיני סיבות - הטיפול לא צלח. צריכה פעילות הדרגתית ומשחררת.
שמעה שיש אולי דבר כזה קבוצות תמיכה סגורות של כמה שמדברות ביניהן.
ומחפשת גם מישהי כזאת שמתאימה לה שגם מתמודדת עם דבר כזה. שתסכים לדבר איתה אפילו פעם אחת, לשמוע ממנה על ההתמודדות - זה מחזק, והשיתוף מקל, וגם אולי מכל מלמדי השכלתי - אולי יש להיא טיפים ודברים להקלת ההתמודדות מכל הבחינות.
היא חרדית ואין לה מחשב ובוודאי לא חיבור לאינטרנט בבית, אני מנסה לעזור לה.
בריאות שלמה לכולם ותזכו למצוות.
תהילה 3>מתואמת אבל אז אני מזכירה.. " אני מבינה שאתה מאוד רוצה אבל אתה זוכר מה קרה כשנפגשת עם א' ואחכ יצאת לב' וכמה זה היה קשה/ מעייף? ", אלא מה... גם אני הרבה פעמים חושבת שייצא לי קצר ובסוף...
שיבחרו להן חומרי יצירה ולעשות איתן בבית?
בהתחלה היה עוגיות ובורקסים שתיה וקפה למי שהגיעה רעב.
ופטפטו קשקשו היה מוזיקה וקפצצו.
אחר כך עשינו סדנא והיה את הדרשה (שלי. הסבתות פחות התלהבו)
ואז הוצאתי את האוכל החם והסלטים
ואז רקדו והגשנו קינוח.
ואז נשאר לי כל הבלאגן באהבה.
תדאגי שיהיה לך מי שיסדר
כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות, אחרי עוד פיצוץ עם אמא שלי, אבא שלי לקח לי לשיחה. הוא הסביר לי שלאמא שלי הייתה ילדות מאד-מאד לא פשוטה, שהיא גדלה עם אמא מאד קשוחה. ושבעצם, גם סבתא שלי (אמא של אמא שלי) גדלה בעצמה אצל הורים מאד קשוחים. הוא הסביר לי שזה כמו 'דיבוק' שעובר ככה מדור לדור, ושאמא שלי עובדת קשה כדי להשתחרר ממנו, אבל זה עדיין מורכב ושיש כל מיני פעמים ש'הדיבוק' משתלט עליה. הוא אמר לי שהוא עצמו למד עם השנים להבין מתי אמא שלי תחת השפעת הדיבוק הזה ושכשלומדים להכיר את המנגנון, זה בעצם הרבה יותר קל.
(רק לדייק שלא אובן לא נכון, אבא שלי השתמש במילה 'דיבוק' כדי לפשט את העניין. זה לא שהוא באמת חשב שיש בתוכה דיבוק. היו לאמא שלי המון משקעים מהילדות שלה אבל היא לא הייתה אמא משוגעת ב''ה. היא פשוט הייתה אמא שהתקשתה מאד, בדור שכל הכלים של היום היו פחות זמינים, ושגידלה אותנו באותן השנים הכי טוב שהיא יכלה, שזה היה עם תגובות כוחניות ובלי מספיק לשים לב לצרכים הרגשיים שלנו).
הייתי ילדה נבונה, עם אינטלגנציה רגשית גבוהה, ולא הזדקקתי לעוד שיחה או לעוד הסבר. הבנתי שגם אני צריכה ללמוד את איך אמא שלי פועלת, להתאים את עצמי לזה והכל יהיה בסדר. ו........ כך בדיוק היה. מאותו היום זיהיתי את כל הקודים ואני די בטוחה שמכאן ואילך לעולם לא היה עוד פיצוץ ביני לבינה. ידעתי מתי אני צריכה 'להיעלם מהשטח', מתי כדאי שאני 'אקליל את האווירה' עם משהו מצחיק, מתי כדאי לי לעזור בבית, מה קריטי שאעשה מדי יום מבחינת מטלות הבית כדי שהשקט יישמר בבית וכו'.
ככה עבור עלי שנים מהממות! שנים של קשר מסוג אחר עם אמא, עם המון צחוקים, עם שיחות, וגם אם קצת בקשות מצידי לגבי דברים שהיו חשובים לי שאף זכו להיענות. אני זוכרת את השנים האלה כשנים רגועות ושמחות ממש.
הבעיה הקטנה היחידה היא שמה שקרה באותה השיחה, זה שהפכתי בן רגע ל''ילדה הורית''. ילדה שאחריות על השלווה בבית (ועל השלווה של אמא) מונחת במידה רבה על כתפיה.
והיום, זה עדיין קצת מסבך אותי, העניין הזה של להיות 'ילדה הורית'. כי אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את זה, הם צריכים להיות ילדים, ילדים שמותר להם לטעות, להתנגד, להביע רצונות וכו' (מה שדי שללתי מעצמי בעקבות אותה השיחה, פרט אולי לרצונות הממש קריטיים שהיו לי). ובגדול נראה לי שהם גדלים ככאלה... הם די ההפך מהילדה שהייתי. הם מבקשים בלי סוף ויודעים יפה מאד להתנגד או לא להקשיב לנו. אבל כל פעם שקשה לי מדי איתם, ואני מסתגרת, או כועסת קצת, ואז הם מתקנים את מה שהם עשו, יש בי פחד כזה שהם עושים את זה כדי לרצות אותי, כדי לשמור על שקט תעשייתי. ושגם אני בעצם עושה להם את מה שעשו לי.
אני יודעת שזה לא הכי רציונלי עבור מי שקוראת מבחוץ, אבל רציתי להניח את זה כאן. אולי זה יעזור לי עוד קצת לגדול.
הייתי בטיפול טוב ואני עדיין חוזרת פה ושם כשעולה צורך. ואני כל הזמן משתלמת מבחינת הנושא הזה של ההורות ולומדת עליו. כל מה שכתבתי עכשיו, זה זום אין על נקודה אחת קטנה מכל המכלול, שרציתי לתת לה היום את הבמה.
ולמדתי הרבה על הורות
ריצוי הוא גם חלק חשוב
כן, ילדים אמורים גם לרצות את ההורים שלהם
את נשמעת ילדה מהממת ואמא מהממת!
אני חושבת שעצם זה שאת במודעות זה כבר חצי פתרון (לא שאני רואה בעיה, כן?!)
אני בטוחה שילדייך זכו בך!
תהילה 3>שלא רק שהשמים לא יפלו, אלא להבין כמה בסופו של דבר אני פוגעת בשני כשאני מרצה אותו.
אם אני אתחתן אם מישהו שאני לא רוצה כדי לא לפגוע בו, אני פוגעת בו עוד יותר, אני גורמת לו להתחתן עם אישה שלא רוצה אותו. מי היה רוצה לחיות ככה?
וגם שאנחנו מפרשים רגשות של אחרים כמו שאנחנו מפרשים אותם.
אם אני נפגעת כשאומרים לי לא, זה לא בהכרח אומר שגם השני נפגע מזה.
ייתכן ואצלך אמירת לא, היא הרגשת דחייה, אבל לא כל בני האדם מרגישים ככה.
לי למשל כשאומרים לא, רוב הזמן אני ממש מודה על זה, כי אני לא רוצה למשל שאמא שלי תשמור לי על הילדים כשרע לה, או כשזה מאמץ גדול מידי בשבילה, זה ישפיע על הטיפול שלה בהם, אני גם לא רוצה להוות מועקה למישהו.
ככה שאת לא רק פוגעת בך, אלא גם במי שאת כל הזמן מרצה אותו.
רק רציתי להוסיף עוד פן בריצוי שלא כתבו פה.
זה גם עוזר כשאני באה לרצות מישהו להבין שאני פוגעת גם בו
תהילה 3>אחרונהתהילה 3>אם היא משקרת על זה, מי יודע על היא תשקר להבא?
אגב גן עירייה?
ולמה לפני שניה השירשור הופיע בפורום צמ"ע??
טפו טפו טפו בלי עין הרע!!
שיהיה לך ממנו ומכולם הרבה נחת וכח לנחת!
ובע"ה יבוא היום שבו נביט עליהם, על האנשים שהפכו להיות, ונרווה נחת...בס''ד
אני לא טיפוס כעסן ב''ה ודווקא שמעתי הרבה מהסביבה שלי שאני נראית אמא סופר סבלנית. כמובן שאני יכולה להתעצבן אבל לרוב זה היה נשאר ממש בעוצמה סבירה. אבל אחת ל, פעם בכמה חודשים, הייתי מתעצבנת חזק מדי וממש לא אהבתי את זה. זה מה שהוביל אותי להשתתף בסדנה הזאת. כותבת לכן בנקודות את עיקרי הדברים:
* זיהוי מוקדם של רגש הכעס - הגוף מגיב עוד לפני שהמוח מצליח לבטא מחשבות ברורות. כיווץ של השרירים, נעילת הלסתות, תחושת חום שעולה בגוף, נשימה מהירה יותר, אודם בלחיים, זיעה מוגברת, דפיקות ברקות... כל אחת עם איך שהגוף שלה מאותת לה את את הדברים באופן אישי. ללמוד לזהות את הסימנים הראשונים שמופיעים בגוף ולהבין שהזמן לתפוס מרחק הוא עכשיו! עם הופעת הסימנים האלה. זה הזמן להיכנס לחדר כדי להרגע, או אפילו (אם יש אפשרות) לצאת מהבית לסיבוב.
* זיהוי גורמי חולשה כלליים -
חוסר שינה
עייפות
רעב
צמא
לחץ ומתח
כאב ראש או כל כאב פיזי אחר -
כל אלה הם מצבים שמהווים קרקע פורייה להתפרצויות של כעס. לכן, חשוב מאד להשתדל לא להגיע למצבים האלה. כשמתחילים לזהות רעב או התחלה של כאב ראש וכד', חשוב מאד לעשות את מה שצריך כדי לאזן את עצמינו.
* זיהוי הגבולות שלנו ולהיזהר לעצור לפני שמגיעים אליהם - להשתדל לא להגיע למיכל ריק. לדאוג שהוא תמיד יהיה מלא לפחות בצורה סבירה.
* זיהוי מצבים נפיצים (טריגרים) - יש לכולנו סיטואציות מסוימות שמהוות עבורנו טריגרים לתגובות לא טובות. לדוגמה:
- מפגש עם בן אדם שלא פשוט לנו איתו (המחכנת של הילדה / החמות / השכנה וכד')
- מריבה עם מישהו
- הופעת המחזור (או הימים שלפני)
- פקקים
- חגים
- תקופת מבחנים
- ימי הולדת
- נושאי שיחה מסוימים
- התנהגות מסויימת של בן הזוג / של הילד
בעיקרון אנחנו רוצים להימנע ממצבים שבהם נפגוש טריגרים. אבל יש פעמים שאין מה לעשות, הטריגרים מופיעים לנו בחיים ואין לנו שליטה על הופעתם. חשוב להיות במודעות מיוחדת לגבי טריגרים. חשוב להיות גלויים עם עצמינו ולדעת שאלו מצבים שעלולים להביא אותנו לתגובות חזקות מדי. שזה זמן עם פוטנציאל למעידה. ולפי זה לבנות לעצמינו אסטרטגיות כדי להתמודד בצורה הכי טובה.
לדוגמה, אם אני יודעת שפורים הוא טריגר בשבילי (כי כבר עברו עלי כל מיני פורימים לא טובים), אז כדאי מאד לחשוב מה אני עושה לקראת פורים הבא כדי שזה יהיה שונה. איפה אני אוכל לרפד לעצמי את פורים? מה אני יכולה לעשות כדי להבטיח שיהיה לי כיף וטוב? מה אוכל לעשות אם ארגיש שאני מתחילה לאבד את זה? ככל שהכתנית מפורטת יותר, כך עולים הסיכויים לההתמודדות טובה שלנו בזמן אמת.
או אם שמתי לב שלהיות לבד בכל סדר הערב והשכבות, כשזה כבר סוף היום ואני כבר גמורה, זה מצב שבו אני יותר נוטה לאבד את זה, לחשוב מה אפשר לשנות כדי להימנע מלהגיע לסיטואציה הזאת בכלל - להיות לבד בזמן ההשכבה. ואם אין שום ברירה, אז מה אני יכולה לעשות כדי לרפד לעצמי את הערב ולמקסם את הסיכויים שאעבור את זה בשלום?
* שיתוף פעולה עם בן הזוג - להסביר לו שמתכוונים לעבוד על התכונה הזאת של הכעס ושנשמח מאד לשיתוף פעולתו. אצלנו עיקר שיתוף הפעולה הוא כזה: כשאני מזהה שרגש הכעס עולה בתוכי כלפי הילדים, אני אחראית על לתווך את מצבי לבעלי ולבצע פעולה שמרגיעה אותי. התפקיד של בעלי הוא להיכנס לתמונה ולשחרר אותי מלטפל בהם עד שאיהיה רגועה.
* ביטוי הצרכים שלי - אם אצליח לזהות את הצרכים האמתיים שלי, ולתווך אותם בזמן למי שמולי, לרוב אני לא אזדקק לעבור לכעס. בדרך כלל כשאומרים ''אני זקוקה לישון / אני זקוקה שתהיו בשקט כי אני צריכה להתרכז במשהו חשוב / אני זקוקה לאכול משהו כי אני מתחילה להרגיש חלשה / אני זקוקה לשעת מנוחה לעצמי'', מי שמולנו נוטה לכבד את זה ולאפשר לנו את מה שאנחנו צריכות. אפילו ילדים קטנים החל מגילאי גן יכולים הרבה מאד פעמים להבין שגם לאמא יש צרכים ולשתף פעולה, לפחות לזמן מסוים.
* זיהוי הרגש שמסתתר מאחורי הכעס - נקודת ההנחה היא שכעס הוא רגש משנה, שמופיע בעקבות רגש אחר (לרוב פחד). כשמצליחים לשים את האצבע על מקור הכעס, אפשר לפתור את הדברים בצורה הרבה יותר רגועה ויעילה. לדוגמה אם אני אזהה שהכעס שלי על בעלי על מה שהוא אמר לי מקודם יושב בעצם על הפחד שהוא הולך לבלות את הערב עם הגמרא במקום לעזור לי בערב הלחוץ שלי, אני יכולה להגיד לו ''אני מפחדת להגיע להתמוטטות עם כל המטלות אני צריכה להכין. תוכל בבקשה להקדיש לי שעה הערב ונעשה את זה ביחד?''.
עוד דוגמה: הילדים נמרחים במקום להתארגן לישון >> אני מרגישה את הכעס שמתחיל לעלות >> אני עוצרת רגע להבין מה אני מרגישה >> אני זוכרת שישנתי רק 4 שעות בלילה הקודם ושאני מתה מפחד לישון מאוחר מדי גם הלילה כי מחר אני צריכה לנהוג >> אני מכנסת את הילדים ומסבירה להם שאמא מותשת ושהיא צריכה לנהוג מחר ושאמא חוששת כי היא יודעת שזה לא בטיחותי לנהוג כשעייפים ולכן ממש חשוב שהם יתקדמו לישון כדי שגם אמא תוכל לישון בשעה סבירה >> הילדים קולטים מסר הגיוני ומתחילים לשתף פעולה ב''ה.
אני מרגישה שזיהוי הפחד שנמצא מאחורי הכעס גם עוזר להפעיל חמלה עצמית. לדוגמה: אני מתחילה לצעוק על הילדים.
- בלי חמלה עצמית, אני פשוט ארגיש ''אוף! שוב פעם צעקתי... איזו אמא דפוקה אני! כל הזמן צועקת וצועקת. בטח הילדים לא סובלים אותי. ומה השכנים חושבים עלי?! אוף, אוף אוף, שונאת עצמי ולא סובלת את הילדים שמכניסים אותי למצב כזה. מה את עושה כאן לא מקולחת עדיין? למקלחת מייייייייייייד!!!''
- עם חמלה עצמית, אני אקבל מחשבות שונות: ''אוף. שוב צעקתי. איך זה קרה לי הרגע? כי אני מותשת! אני ממש זקוקה לישון! וכי אני מפחדת בגלל הנהיגה של מחר בבוקר במצבי! טוב... אני אסביר לילדים למה קריטי לי לישון, נראה לי שככה יש הרבה יותר סיכויים שזה יעבוד''.
* בזמן של כעס בפועל - לנשום נשימות עמוקות, עם הפה, כדי להחזיר חמצן למוח (שפיזיולוגית נמצא במחסור מסוים במצב כזה). אם אפשר לצאת לסיבוב. אם אפשר הליכה או פעילות גופנית אחרת - עוד יותר טוב!
* הזמן שלוקח לגוף לחזור לעצמו הוא חצי שעה בממוצע. זה ממש תהליך פיזיולוגי שהגוף עובר. עד שעוברת חצי שעה, כדאי להמשיך לשמור מרחק ולהמשיך להירגע. זה מידע שממש-ממש-ממש עזר לי. לפעמים, אם אני לבד איתם בבית, אני יכולה להחליט לשים אותם מול סרט רק כדי שלי יהיה זמן להרגע.
ועוד נקודה אחרונה - זה משהו שאני באופן אישי ממש מתפללת עליו בקביעות... אני מניחה שכמו בכל דבר אחר, ההשתדלות בדי האדם וההצלחה בידי הקב''ה...
בהצלחה!!!
(למדתי אצל משהי בשם אריאלה מלצר)
תודה רבה שומרת לי
אפילו לא קראתי את כל השרשור, רק ראיתי את השם שלך בתגובות וידעתי שזה שווה קריאה... 
תקשיבי, כתבת כל כך טוב וברור שריגשת אותי! פתאום אני מבינה מה עובר עלי כשאני מאבדת שליטה מתוך כעס... תודה תודה תודה!!!
מקווה ליישם את זה בקרוב (ויותר מקווה שלא אצטרך ליישם... )
ואגב- התיווך הזה לבעל ולילדים הוא ממש חשוב! גם בשבילם וגם בשבילי. כי כשאני מתמללת את מה שאני מרגישה כבר באה לי החמלה העצמית וההבנה של הילדים לסיטואציה (ואצלי לרוב הילדים כן משתפים פעולה אם יש הגיון מאחורי מה שביקשתי)
שוב תודה, קמה! את מדהימה ויש לך הרבה זכויות!!
והמצפון...
תהילה 3>לבן ה8 שלי יש חלומות רעים שממש מפריעים לו. הוא מפחד ללכת לישון, ובמאמת כמעט מדי לילה הוא מתעורר מחלום רע. (חלומות רעים ומפחידים באמת, הוא מתאר לי לפעמים).
יש למישהי עצות/פתרונות? אשמח מאוד מאוד
ילד שמח וחכם. אין לו שום פחדים ביום, והוא פתוח איתי. אני לא חושבת שמסתיר משהו.
ניסינו את ה"סגולות", לצערי לא עזר. על עלה של ערבה לא שמעתי, אבל אני לא הכי מאמינה בזה, אז קשה לי להאמין שיעזור (כלומר אם הייתי מאוד מאמינה, אולי הוא היה מרגיש וזה היה עוזר לו).
אולי הסיפור שלך יכול לעזור? אם את חושבת שכן ומתאים לך לשלוח לי בפרטי אשמח!
אשמח לשמוע המלצות לטיפולרחלליבעיקר ממישהי שעבד לה מניסיון על חלומות רעים. פסיכולוג/יועצת של בית הספר זה רלוונטי פה?
וגם אשמח לפרטים על הספר.
בצל המצב הביטחוני.
הוא לא נחשף הרבה בבית אבל יותר בכיתה מהחברים מן הסתם.
חלומות על זריקות אבנים וכאלה. וגם קצת בהקשר לשואה לפעמים.
כמובן אנחנו מנסים מאוד להרגיע.
לא נחשף ברמה היום-יומית כי הוא לא יוצא מהיישוב.
