פורום אימהות השלב הבא (עמוד 39)

ובבוקר נרדם וקם בסביבות 4

אבל באורח נס הוא ישן רק עד אחת בערך...

זו שנה ראשונה שהוא הולך בלילה ללמוד 😁,
(זה דווקא הגיע ממני, הם לא דיברו על זה בכיתה או משהו),
ואמרתי שייקח איתו כרית קטנה, כדי שיוכל להירדם, כי אני לא מסכימה שיחזור הביתה לבד באמצע הלילה.
אכן (לשמחתי) הוא ישן על רצפת ביהכנ"ס בערך מ12 עד 4, ואח"כ בבית מ5 עד 9, אז הערתי אותו בקושי רב, והלכנו לביהכנ"ס.

לא הרגשתשזה מפדח?

אין ילדים נוספים בביהכנ"ס, ממילא אין ממי להתפדח 🙄

אני הבנתי אותו. בעלי לא הבין את שנינו...

יש את הבדיחה שיהודי בא לרב ואמר לו שלום, הרב אמר לו - מאיפה אתה מכיר אותי!? אני לא מכיר אותך...
היהודי אמר ששומע כל שבת את השיעור של הרב.
הרב אמר לו- אז תעצום עיניים,ואחרי שהוא עצם,הוא זיהה מי זה...

העניין הוא שהתפדחתי בעצמי (במיוחד שניסינו לשכנע אותו ללכת לישון אחרי הסעודה, והוא פשוט לא הסכים...)
אבל לא נורא, עברנו את זה הוא כבר הספיק לישון ולקום כמה פעמים מאז...

לק"י

ישנו אתמול ממש מאוחר, ורובינו קמנו לא מאוחר.
עשינו סעודה עם חברים באחת בצהריים, ואחריה נרדמנו, כך שגם הגדול שבכיתה א' שלא נוהג לישון צהריים, אבל היה משועמם (וגם עייף מן הסתם) נרדם גם.

כולם פה עדיין ערים. מזל שמחר חופש......

אבל ברצינות - תפילה לגאולה על מגנט..

הלוואי שעד אז תהיה פרה אדומה בשימוש...
אבל תפילה לגאולה על מגנט זה רעיון מקסים! יש לך רעיון לתפילה מסוימת?

רק צריכה למצוא אותם

עם תמונה כלשהי שקשורה אליו

איזו תמונה יכולה להיות קשורה אליו ותהיה משמעותית בתור מזכרת?
(טוב, בינתיים התלהבתי על הרעיון של תפילה לגאולה/תפילה בעת ראיית המשיח. בתקווה שעד שנחלק את זה - כבר לא יהיה צורך בזה... ואז זו תהיה מזכרת גם מימים של טרום הגאולה )

אפשר לכתוב

"אברהם חוגג 13"

או

"יצחק נכנס לעול מצוות"

 

אפשר תמונה שלו

 

אפשר תפילה ללימוד מודפס על סימניה (הברקתי!)

 

להדפיס על בריסטול צבעוני או מדוגם, 

לגזור יפה

ולעשות למינציה.

 

ככה גם יוצא לך כמה בדף- ממש חסכוני

את צודקת, זה באמת הרעיון הכי חסכוני... ולכן הוא יישקל ברצינות!

דף מעוצב יפה עם למינציה להבדלה... היה כתוב עליו משהו שקשור להבדלה, לא ממש זוכרת. ואז אפשר גם להוסיף שקיק בשמים

בס״ד

הוזמנו שבת לשומרון ואני פחדתי מהנסיעה בכבישים... בין השאר בגלל התזמון והסמיכות ליום ירושלים (זה לא מנע מאיתנו לנסוע, אבל הרגשתי לא שקטה עד שחזרנו).

אומרים שכל אחד *סוג של* רגיל ל״סכנות״ שלו. אנשי ירושלים לסכנות של ירושלים, אנשי השומרון לסכנות של השומרון ותושבי העוטף לסכנות של העוטף.

אבל בסוף אני עונה לעצמי שלצערנו יש סכנות וסיכונים בכל מקום... ושחשוב לי לא לכופף את הראש מול הטרור.

ולגבי המשפט האחרון שכתבת - זה באמת הכי נורא 😔. כל מילה.

החלטות טובות יקרה ❤️

אני לא אסע אבל בעיקר בגלל שחם ונראה לי מסורבל ומעייף עם תינוק ועוד קטנים. אבל הגדולה שלי רצתה לנסוע עם חברות, לא במסגרת כלשהיא, ולא הרשיתי לה. מאוד מתוח , יום ירושלים השנה.

 

ואני חולקת עלייך. לא מדינת חלם. שום דבר פה לא נעשה מתוך חלמאות. הכל פה מוכתב ומכוון מלמעלה ע"י גופים או רעיונות ואידאולוגיות ששנאת ישראל היא נר לרגליהם.  רעיונות שמחלחלים עמוק לתוך התפיסה של העם ושל גורמי השלטון. 

רחוק מלהיות מדינת חלם. יותר רשע מאשר חלם.

בעלי רצה לקחת את הילדים ולא אישרתי לו.

לבת ה 13 נתתי רק כי היא הלכה עם המשפחה של חברה שלה עם אמא צמודה.

הגדולים יותר הלכו לבד עם חברים..

לקטנים לא נתתי ללכת כי מפחיד אותי..

בתקופה האחרונה חושבת על זה הרבה-
כל החיים גדלנו וחונכנו ואנחנו מחנכים את הדור הבא- לא תגורו. ולהרים ראש. וחלילה לא להראות איזשהו חולשה.
בשנתיים האחרונות הרגשתי שדווקא רבותינו והנהגתנו היתה כן להיזהר ולהישמר ( בניגוד לציבורים אחרים שבדרך כלל יותר חוששים מאיתנו ובקורונה הפכו ללא חששנים)
ועכשיו כשצריך לחזור לא לפחד זה קצת מסובך ברגשות בלב...
מקווה שהצלחתי לכתוב מובן למה התכוונתי.

ועוד משהו- התקשורת ממש מצליחה להשפיע עלינו😞 כי באמת היום היה ממש ממש בטוח. ורק מלראות את כמות השוטרים העצומה אפשר היה להרגיש בטוחים מאד. אבל בלב שלנו התקשורת הצליחה להכניס מורך😩
אז הפתרון שלי זה שהפסקתי לשמוע חדשות....

בתור נערה תמיד הערצתי את מי שהיה מגיע עם הילדים
עכשיו עוד יותר
לצאת מהשגרה, להסתובב עם חבורה של קטנטנים ולדאוג שלא ילכו לאיבוד.. פשוט לא היה לי כוח אתמול 😕 (מה גם שהיינו גמורים משבת)

ורק אני, הירושלמית, הייתי אתמול כל היום בבית... (אפילו לא לקחתי את הקטנים לגן כדי שישמעו קצת על יום ירושלים - כי הם קמו מאוחר מדי...)
אבל השמעתי לילדים את ההקלטות משחרור הכותל והתרגשנו...

אני מרשה עד 21:00
בפועל הוא חוזר לרוב עד 20:00

וגם כאן מקובל ככה. הילדים מסתובבים זה אצל זה, פעולות בני עקיבא מתחילות רק ב19:00 וחוזרים הביתה ב21:30 ככה. כשאני הייתי נערה 21:00 זה היה רק בארועים מיוחדים. כאן זה בשגרה
מצד אחד נראה לי מוגזם ומאוחר. מצד שני, ככה מקובל כאן ולא רוצה להחריג את הילדים שלי מהחברה
תוהה אם זה עניין סביבתי (של יישובים) או שוני דורי...
אשמח לשמוע עוד

שבישובים נמצאים יותר בחוץ, בגלל שיש פחות תחבורה סואנת, אז הילדים חופשי עם אופניים/ רולרבליידס/ קורקינט/ משחקים ברחוב, וגם בגלל שהבתים יותר צמודי קרקע, הדלתות פתוחות והילדים יוצאים/ נכנסים הרבה.

מהשעות המאוחרות...

זה גולש לשעות יותר מאוחרות

אני חושבת שההורים מרגישים שזה כביכול מקום מוגן יותר, אז פחות מגבילים ילדים עם שעות.
זה לא נכון בעיניי, אבל ככה אני מבינה את ההבדל הזה...
בעלי עבד עם נוער ביישוב, אומנם בגילאים גדולים יותר אבל עדיין נוער,והיו לילות שהוא שהוא היה חוזר ב1-2 בלילה. זה היה קצת מעצבן אותי, כי מה זה השעות? ולמה ההורים לא אומרים לילדים שלהם לחזור הביתה?
אז הוא הסביר שזה המצב, ואם הוא לא יהיה איתם, אז הם סתם יסתובבו חסרי מעש, אבל בחוץ הם בכל אופן יהיו...

בקיצור, יישוב זה סוג של בועה, שעלולים לחשוב שהיא מוגנת, אבל היא לא. אז מבינה את זה שאי אפשר להשאיר את הילד בבית כשכולם בחוץ, אבל כן חשוב בעיניי לקבוע כללי בטיחות, וגם להיות מודעים לבעיות, להתעניין מידי פעם מה עושים וכו'

או שמונה וחצי
מפתיע אותי השעות שכתבת, הם באמת קצת מאוחרות.
אם הייתה פעולה אז תשע גם לגיטימי
אבל בשגרה אחרי תשע זה רק אחרי שהייתי בתיכון

לנו היה אמצע שבוע ושבת...

אני גרה בעיר ודי בהלם מהשעות פה.
א. הילדים שלי לא מסתובבים, הם הולכים לחבר מסוים, כשאני יודעת למי הלכו, או נשארים בבית.
ב. בן ה 11 שלי חוזר בשמונה/ תשע בערב רק אם יש פעילות מיוחדת כלשהי. בסביבות שבע , גג שבע וחצי הוא בבית.
כנל בן ה 13. אם יש פעילות יכול לחזור ב 21:30, אבל זה קורה גג פעם בשבוע, וגם הוא לא מסתובב, אלא הולך למקומות / חברים מוגדרים.
האמת, קוראת פה ומודה לה' שאני לא גרה בישוב, ממש מלחיץ אותי , ההסתובבות....

אני גם עדין בהלם
כשגרנו בעיר ידעתי בדיוק היכן הילדים שלי ובשבע גג כולם היו בבית. סדר ערב בניחותא.. היום אני כל הזמן "רודפת" אחריהם ומנסה לדעת איפה הם
הבן שלי חמוד, מנסה לחזור מידי פעם לעדכן עם מי הוא ומתי חוזר, אבל נראה שלא עומד בקצב... הולך לחבר ספציפי ביחד עם עוברים להוא ואז יוצאים למגרש ולשם ולהוא...

צריך להתקשר הביתה לקבל רשות.
ואם לא מצליחים להשיג אותם אז לא. נשארים איפה שאמרנו שנהיה או שחוזרים הביתה.. וזה היה כשהיינו ילדים, לא היה לנו פלאפון..ולהורים שלי לא הייתה קליטה ביישוב שלנו.
למכולת בכלל היה אסור (מותר רק אם זה היה ביוזמת ההורים שלי, אבל זה לא מקום ללכת ל"בילוי" בו.)

ואני מבינה כי עשיתי עבודת שטח ואני רואה איך זה מתנהל ..הם מסתובבבים בספונטניות כזו כמעט לא מרגישים איך הם נודדים ממקום למקום...
לא רוצה להחריג אותם, גם ככה קשה להשתלב בחברה חדשה
אבל מתלבטת אם לפתוח על זה הודעה בקבוצת נשות היישוב

אחרי החושך- חובה להתקשר כשעוברים מקום
במשך היום- מסתובבים רק בקבוצות של שלוש ומעלה
ואת יכולה רק לקנות לו טלפון טיפש כזה, רק לשיחות כדי שתמיד תוכלי להתקשר וגם הוא במקרה שקרה משהו

עד 10 וחצי אם יש פעילות מוגדרת. אם לא- תשע וחצי, עשר, כשאני יודעת איפה היא ועם מי היא. 

אבל בדרך כלל עד 7 הוא בבית
אם יש סיבה מיןחדת אתן לו כמה שצריך ואם ממש מאוחר אז אחזיר אותו ולא אתן לו ללכת ברגל..אבל כמעט ולא קורה

כולם חוזרים הביתה לארוחת ערב (סביבות 6 וחצי 7) ואחריה לא יוצאים שוב. רק הגדול בן 12 שהולך למנחה וערבית. להתחיל פעולה ב7 זה ממש מאוחר בעיניי. אצלינו המדריכים שאלו את ההורים עד איזה שעה הם חושבים שסביר לעשות פעולה, אני עניתי שעד 7 יסיימו בשגרה ואם יש זמנים מיוחדים כמו לג בעומר אז כמובן אפשר מאוחר יותר. (ויודעת שזה פחות או יותר מה שענו גם ההורים האחרים) אבל בשגרה כולם בבית מ6 וחצי- 7.

אצלי עד בערך גיל 9-10 הם אמורים להיות בבית עד שבע אבל הרבה פעמים זה מתארך עד השקיעה - כי הפ בחוץ עם החברים ורק כשנהיה חושך מבינים שנגמר היום.
(יש לי כלל - שאם שומעים את המואזין של השקיעה זה סימן שכבר הייתם צריכים להיות בבית וצריך לרוץ הביתה..)
אבל..
יש אצלנו בבית הכנסת מתמידים ומבצעים בין מנחה לערבית- אז הבנים רק חוזרים הביתה אחרי ערבית שזה יוצא לקראת שמונה וחצי.
הבת הגדולה בת 13 והרבה פעמים עוד עם חברות, ולפעמים הן רוצות לעשות הליכה ותכלס אלה השעות ההגיוניות כשלא כל כך חם אז אני מרשה לה עד שמונה וחצי..

בקיצור - ילדי הגן אכן נמצאים בבית לפני שבע, הגדולים יותר מתחילים להתכנס יותר לכיוון שמונה וחצי.

אני מגישה ארוחת ערב בערך בשבע (לפעמים ברבע לשבע כדי שהבנים יאכלו לפני שהם הולכים למתמידים.)
מי שלא נמצא - אוכל כשהוא מגיע.
בשבע וחצי בערך אני מתחילה להשכיב את הקטנים.
וכאן יש קושי כי הגדולים עוד לגמרי בתנועה רועשת ובעלי בתפילה ואני צריכה לנהל במקביל שתי חזיתות (להשכיב את הקטנים בשקט בחדר ובמקביל להזיז את התנועה של היותר גדולים לכיוון מקלחות..)
אני צשתדלת שבתשע וחצי כולם יהיו במיטות (גיל 13 ומטה..) אבל זה לא תמיד מצליח..

והממש גדולים (14 וחצי ומעלה..) - ממש יותר קשה לי להגביל כי ברגע שהם יוצאים לפנימיה יש תחושה שהם מנהלים את עצמם והרבה יותר קשה לשים גבולות.
רובם מצליחים יפה להתארגן עם הזמן. יש לי בן אחד שצריך שאנחנו נהיה קצת יותר "שוטרים" ובעלי לקח את זה על עצמו והוא מנהל איתו את שעות החזרה הביתה..

צנח מהר למטה..

חברה שלי מבקשת האם יש נשים שמוכנות למלא את השאלון הזה לקראת השיעור שהיא מעבירה בזום.
גם נשים שלא נרשמות לשיעור יכולות למלא את השאלון, היא רוצה שתהיה לה הצטברות של הרבה נשים שמילאו בשביל מידע סטטיסטי.

זה הקישור לשאלון:
השינויים הגופניים של גיל ההתבגרות כצוהר לחינוך לעבודת ה' נשית

ואם היו לך כבר ילדים זה כבר לא נחשב
כלומר המימון שקיבלת עד כה זה מה שתקבלי מעכשיו והלאה
לא יודעת לגבי ילד שישי, אולי זה תלוי קופה
בכל מקרה אם יש לך את הדרגה הגבוהה בקופה כמו שיא או פלטינום אז יש כיסוי לילד שלישי והלאה

הדרך הכי טובה לחנך זו דוגמא אישית…

לפעמים אנחנו מדברים על ערכים אבל במעשים מתנהגים הפוך, אם אנחנו חיים בצורה מסויימת, הם מקבלים את זה באוויר, בנשימה בלי לומר מילה…

כדי לקבל רעיונות על התנדבויות משפחתיות/ אם +ילדים.

אני לא יודעת באיזה ערים יש.
אחותי מתנדבת שם עם ילדים במגוון גילאים ומאד מאד נהנית.

לבית חולים-אני לא עושה את זה כי אנחנו כהנים.
אבל יש לי זכרון חזק של הכרת הטוב מחול המועד שהגעתי עם ילד לאישפוז ,ושנינו היינו מצוברחים מהמצב. והגיעה אישה צעירה עם כמה ילדים ודיברנו- לי זה היה נחמד,ולילד ו
הם חילקו מתנות קטנות. זה היה באמת משמח! והיא בטבעיות אמרה לי שבחג הילדים מקבלים הרבה מתנות וחשוב לה ללמד אותם לתת גם לאחרים. עד היום היא השאירה עלי רושם חזק מאד.

עוגות לזקנים - זה משהו שהילדים ממש יכולים להיות שותפים- הם מזכירים לי לעשות כמות כפולה,מכינים תבניות קטנות לשים את הבצק.מכינים פתק יפה והולכים לתת.
והכי חשוב- זקנים מאד מאד שמחים מילדים.

דבר ראשון-חיבוק

דבר שני - המחנכת וההנהלה צריכים להתייחס בכובד ראש.

ושלישי- בלי לחץ. אל תשרי עליה לחץ. מותר להסתקרן ולהיחשף והעיקר שבבית ממשיכים לתת את החינוך הנכון. זה הבסיס והעוגן שלה. כל השאר זה סערות בים. אתם האוניה האיתנה ששומרת עליה מהכל.

בהצלחה.

שכדאי לשדר לבת שלך ביטחון בדרך שלכם ובדעה הנכונה, שכל אחד הוא לפי המין שנולד ושזוג מורכב מאיש ואישה. הילדה שבכיתה שלה אמנם חושבת ככה, אבל היא כנראה מבולבלת מכל מיני דברים ששמעה, וברור שזה לא נכון, ובע"ה גם היא תבין בסוף שזה לא נכון.
ומצטרפת למה שאמרה בימבה אדומה - צריך לערב את המורה בזה. שתדע שיש דיבורים כאלה בכיתה ושתנסה לטפל בילדה בדרכים הנכונות (בדיוק כמו שצריך לטפל בפגיעה מינית).
בהצלחה. באמת ממש לא פשוט...

במיוחד שהיא בכיתה ו' אז העצה פחות רלוונטית...

נראה לי שהייתי מתייחסת לזה כאל בעיה. מתייחסת ברחמים לילדה שיש לה כל מיני מחשבות משונות בראש, שהיא לא שמחה עם עצמה ולא טוב לה עם עצמה אז היא מדמיינת דמיונות מוזרים, ובמקום לשמור לעצמה את הדמיונות היא מספרת אותם לכולם.

הייתי מדגישה כמה הילדה הזו סובלת. אפילו הייתי מציעה לבת שלי להתפלל עליה שתחזור להיות בלי דמיונות ומוזרים.

הייתי תוהה לעצמי בקול, ליד הילדה, מאיפה החברה שלה קיבלה רעיונות כ"כ הזויים. כי באמת יש היום אנשים כאלה, בנים שחושבים שהם בנות ובנות שחושבות שהן בנים. אבל זה בא מתרבות של גויים שלגמרי לא קשורה אלינו, וזה בכלל ממש משונה וגם מגעיל. 

הייתי גם אומרת לה שלא תתיחס לכל הדיבורים האלה ברצינות, ואם לא נעים לה, שתתרחק מהחברה הזו עד שהיא תפסיק עם השגעונות האלה. 

וכמובן, הייתי אומרת שאני כ"כ שמחה שהבנות שלי הן בנות והבנים הם בנים וככה הכי טוב, שכל אחד יהיה מה שה' ברא אותו, בלי בלבולי שכל. 

 

כל זה לגבי הדיבורים של היא בעצם בן.

לגבי עצם העובדה שיש בנים שמתחתנים עם בנים, במוקדם או במאוחר היא תחשף לזה ולכן כדאי עכשיו להסביר לה בצורה ברורה את השקפתך על הענין.

נכון, יש כאלה. יש כל מיני אנשים בעולם. ולא כולם מתנהגים וחיים לפי איך שהקב"ה היה רוצה..מה לעשות.. העולם טרם הגיע לתיקונו. 

זה לדעתי ממש מספיק לשלב הבנה בסיסי. בגיל בוגר יותר היא תשאל על "מה יעשו אלה שהם ככה" ואז תצטרכי לספק לה תשובה מורכבת יותר. אז יש לך כמה זמן לחשוב על התשובה המורכבת...

 

עד כאן הנאום שלי.

ולגבי אותה חברה. האמת, זה לא נורמלי כ"כ. באמת נשמע שזה יושב על משהו רגשי, נפשי שדורש טיפול.

עכשיו אני עוברת בפייסבוק וכבר בשבוע האחרון העלו שני סרטונים ב'כאן' על טרנסג'נדר דתי שלקח הורמונים להיות נשי והקהילה.. שותקת..
וגם עוד סרטון על זוג דתיים לאומיים גברים סהכ נערים שכביכול מצלמים אותם נפגשים בדייט.. וזה כאילו נורמלי ותקין.. הזויי
זה מזעזע את הנפש ממש
אני רק חושבת על ילדים ונוער שנחשפים לתוכן הזה בכו קלות וזה מצולם כל כך יפה ורומנטי וסהכ הם מקיימים מצוות וחשוב להם קרבת אלוקים.. ממש הצטלם להם מעולה ;/ פשוט לבכות ולרצות כל יום גאולה בלי פשרות ובלי לראות את הדברים האלה!!

הייתי חייבת לפרוק את הזעזוע וכ'כ מזדהה עם התחושות שלך

שמדובר באדם שחי בסבל כל החיים שלו מילדות מוקדמת, הלך לצבא קרבי מאד מאד עם רצון לאבד את החיים בקרב ורק בגיל 30 אחרי ניסיונות רבים עשה שינוי עם המון ויתורים (על זוגיות, נניח, ויתור לא נתפס) ומאז, הוא רוצה לחיות ולא למות. אז להגיד השם ישמור אוי ווי זה קל אבל אפשר גם להתבונן בחמלה אמיתית ולשמוח שלא באנו לידי ניסיון.
בקשר לילדה בכיתה ו זה כמובן מורכב הרבה יותר, הסיפור עצמו נשמע לי קצת משונה (הילדים שלי לא לומדים ביסודי תורני במיוחד אלא סתם ממד, מעורב בנים ובנות ובלי המון הנחיות צניעות ובכז אין סיכוי בעולם שילדה שמחליטה שהיא בן היתה עוברת שם ככה בלי התייחסות כלשהי, בטח ובטח בבית ספר תורני יותר זה פשוט לא נשמע לי מציאותי) אבל בתור אמא הייתי פועלת גם במישור של חיזוק הערכים של המשפחה שלנו, גם במישור של חיזוק העצמי של הילדה והיכולת שלה לעמוד מול כל מיני סוגים של "מראות" שהיא פוגשת בהם וחיזוק הערכים שלנו כאוהבי אדם גם אם הוא טועה או משונה או לא ברור לנו.

שהניסיון הוא קשה וישנם ויתורים רבים שהוא עשה על מנת לחיות ככה.
אבל.. ואבל גדול!
אין צורך להעביר את באופן כזה גלוי לציבור, מספיק מי שפוגש אותו.ה ומבין ומזדהה, אבל מפה ועד למצב שאנשים.נשים.נערים וילדים בעמ'י נחשפים לזה כאילו זו עוד פרסומת נורמטיבית בטלויזיה אז זה לא תקין.

נכון ברגע האמת שתיפגשי אותו בעבודה/ברחוב וכו' תכווני לכך שצריך לא לבייש אף אדם בישראל סתם כך.
ומסכימה שיש לחזק את הערכים ויש מקום להסביר מה ההגדרות הערכים והגבולות לאורם אנחנו גדלים, את מסכימה איתי שבימים נורמלים ומתוקנים לא היית בכלל מעלה על דעתך לצפות בסרטון כזה ובטח לא לחשוף ילדים ונוער בילבול כזה גם אם הוא-היא מתוך המגזר.

לא חשבתי שזה מגיע גם בגיל כזה במקום כזה..
קודם כל חיבוק!! כשהילדים שלנו מבולבלים, או מתבלבלים יש בזה מימד מפחיד..
דבר ראשון: להתפלל, יש לך שותף שלישי ומרכזי בגידול הילדים. תתפללי אליו, שישים בפיך את המילים הנכונות, שהילדה תגדל להיות יראת שמים, והולכת בדרך התורה והמצוות.
דבר שני- אני מסכימה עם @בת 30. בעיניי זו מחלת נפש וכך צריך להתייחס לזה, סוג של הפרעה נפשית, שהאדם לא קורא את המציאות כמו שצריך, חי בדמיונות. הרי הילדה נולדה בת וכך היא תשאר, אין בזה שום ספק. זו המציאות. לצערנו נכנסה בה רוח שטות, הפרעה נפשית שהיא לא מבינה מי היא ומה היא, באמת רחמנות עליה..
וכמו כל דבר בחיים- אפשר להלחם נגד המציאות, אבל זו מלחמה אבודה מראש, צריך לדעת להתמודד עם המציאות, להיעזר במי שצריך כדי לחיות חיים שלמים ושמחים. מי שיש לו מאניה דיפרסיה לא הולך ומכריז על זה בראש כל חוצות, לא הופך את המחלה שלו לאידיאל, אלא מטפל בעצמו, נוטל תרופות, הולך לטיפול נפשי/ פסיכולוגי וכו'. בעייני זה בדיוק אותו דבר.
זה מזכיר לי את הסיפור על ההינדיק. בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו, הוריד בגדים וישב מתחת לשולחן- זה הפך אותו לתרנגול הודו?? לא. בדיוק אותו המקרה, החברה שלה חושבת שהיא בן, מתלבשת ומתנהגת כמו בן זה הופך אותה לבן?? ממש לא. צריך לעזור לה לפקוח את העיניים ולהבין שהיא בת מלך קדושה.
(במאמר מוסגר- לא נראה לי לרמת הידע של הבת שלך, אבל גם אם החברה תחליט לקחת הורמונים ולעשות ניתוחים וכו' זה עדיין לא הופך אותה לבן, היא תשאר בת פשוט עם גוף מעוות ונפש מיוסרת, כמו שאם היתה לנו האפשרות לעשות כל מיני דברים ולהפוך לפילים, זה היה גורם שנהיה פילים? אנחנו נשאר תמיד בני אדם כמו שה' ברא אותנו.)
זהו, שוב. חיבוק גדול גדול! שה' יגאל אותנו דחוףףף! ויסיר את כל התועבות האלה מן העולם.

מה שעזר לו בסוף זה שהתייחסו אליו כהינדיק...

כדי למשוך את לבבו ולבנות אמון. לאט ובהדרגה הראו לו שהוא בן מלך, והרעיון שדבק בו שהוא תרנגול זה סתם רעיון משוגע שאין לו אחיזה במציאות.
אבל הרעיון מבחינתי שהזכיר לי את הסיפור של הפותחת זה שהעובדה שאדם מתנהג בצורה מסוימת )לבוש של בנים והתנהגות של בנים/ התנהגות של תרנגול( לא הופכת אותו לכזה, גם אם הוא בטוח שכן...

לי אף פעם לא היה ברור אם בסוף הוא הבין שהוא בן של מלך או שבתודעה הפנימית שלו הוא עדיין נשאר הינדיק 

לקח בערך שבוע- שבועיים של לקיחה כל ערב כדי שתתחיל השפעה כלשהי. ויהיו באמת לילות יבשים.
בהתחלה הקפדו על הפסקת שתיה בשעות שלפני השינה, וגם לפי ההוראות הלקיחה היתה לא סמוכה ממש לשינה.

אחרי שראינו שיפור עיקבי, כבר פחות שמנו על הכללים. גם לקיחה ממש לפני השינה וגם שתיה לפני ובכ"ז זה עשה את העבודה.

לילה שלא היה כדור היה רטוב...

לאורך הזמן ראינו שיפור מעבר, שלא היה בכלל לפני הץחלת הכדור (לא יכולה לדעת בוודאות שהגיל לא היה עושה את שלו בלי הכדור, אבל אצלנו המציאות הראתה שרק תקופה אחריו התחיל שינוי אמיתי). השינוי האמיתי היו התעוררויות באמצע הלילה להתפנות (כשלםני זה גם אם היינו מעירים זה לא היה יעיל והילד היה חוזר למיטה כמו מגנט או ממשיך לישון בהליכה...) . זה היה תהליך שראינו עם הזמן שיפור. עד שהרגשנו שאפשר יותר לשחרר. לפעמים בלי הכדור היו גם לילות יבשים ולפעמים לא. מחוץ לבית חייבנו כדור. היום בגיל 9 וחצי כבר מזמן אין כדןר. הלילות הרטובים עוד יכולים לקרות אבל זה ממש נדיר. ובא לציון גואל!!! בלי זה היה מאוד מאוד קשה!!!

באיזה גיל התחלתם?

בערך 5. כמובן בהתחלה גם כמה ימים של התמודדות ללמד לבלוע כדור בגיל כזה... אבל באמת שהיה שווה. כבר היינו מתוסכלים נורא.

זה לא עוזר אם לא לוקחים רצוף
בפעם הראשונה שלקחה, ברגע שהפסיקה לקחת חזרו ההרטבות. (הרופא שטיפל בה עזב את הארץ פתאום ולא ידענו למי ללכת)
אחרי כמה שנים ניסינו שוב בהוראת רופא משפחה, הפעם המליצו על לקיחה יומיומית, אח"כ תקופת גמילה שלוקחים פעם ביומיים ואח"כ מרחיקים יותר את הטווח עד שאפשר להפסיק לגמרי. וזהו זה נגמר. אחרי שנים רבות של חוסר נעימות גדולה. שוקלת להתחיל עם ילד אחר עכשיו תוהה אם הוא לא קטן מידי לזה.

אני עם ילד בן 10 עם אותה בעיה, והנפרולוג אמר לקחת מינרין רק כשמתארחים. שזה עוזר רק לאותו יום. הילד ממש לא רצה ומאז לא ניסיתי שוב.
זה בבליעה? כי הרופא אמר לנו שזה מציעה או לעיסה וזה מאד מר ולכן הילד התנגד בתוקף

יש גם מינרין בנשיפה כמו משאף
תבדקו..
הציעו לי לאחר פרוצדורה רפואית

אולי יש את זה רק בבתי חולים..

שמים מתחת ללשון וזה מתמוסס. הבת שלי אמרה שהטעם לא היה נורא

האם כל מי שלקח ניסה גם פעמון פני כן? ואם כן מה היו התוצאות?
האם היו גם פספוסים ביום או שהבעיה היתה רק בלילה

מינרין ופעמון זה להרטבת לילה
כשיש פיספוסים ביום זה בעיה אחרת
בןכמה?

מה שאומר שיש סיכוי בערך של חצי שתקבל מאוחר אבל יכול להיות גם שקיבלה מהאבא גנים שונים (ואת זה קצת קשה לדעת, אולי לפי סבתא ודודות...).

בנוסף מאוחר יחסית, זה ביחס לדור וגיל הווסת נהיה מוקדם יותר עם הדורות.

אבל וסת ובכללי גדילה ממש מזדרזת ככל שאוכלים יותר מזון מעובד.
ובכללי ממה שאני יודעת תמיד מקבלים קצת לפני ההורה.

אבל ממה שאני יודעת זה כמו ש@124816 אמרה זה גנטי מ2 הצדדים

כך שלבנות שלי למשל הסיכוי בין גיל 11 ל16...

(גנטי זה גם יכול להות מה שהיה לסבתא)

ולגבי מזון מעובד- זה לא מדוייק.

מה שקורה שבשנים האחרונות גיל ההתחלה ירד מאוד והרבה משייכים את ה לצריכת מזון מעובד ולהורמונים המוצפים בהם שזה הגיוני.

אבל מצד שני גם ילדים בדורינו חשופים הרבה יותר לתכנים כאלה מה שגם מעלה את ההורמונים...

@דיליה @לא מחוברת @124816

אבל היות שהגנטיקה של הבת שלך מורכבת גם משל בעלך, זה גם משמעותי לעניין הזה..
אז אם את קיבלת מאוחר ובצד של בעלך גם קיבלו מאוחר, סביר להניח שגם הבת שלך תקבל מאוחר..
בכל מקרה, וסת זה אחד הדברים האחרונים שקורים בתהליך הזה, לכן אם עדיין לא הופיעו עוד סימנים מקדימים תוכלי לדעת שכנראה יקח עוד קצת זמן.. (שלבי טאנר וכו')

אבל כנראה עוד גורמים משפיעים
ואולי, כמו שכתבו, לא רק מהצד של האם
בכל אופן, אצלנו הבת שלי קיבלה מאוחר ממני בשנה וחצי הבדל

שנה וחצי אחרי.
ואמא שלי קבלה הרבה יותר מאוחר ממני.

אבל בפועל, אצלינו כל אחת מהבנות קיבלה בגיל אחר וכולן מוקדם ממני...

הילדים הם לא העתק שלנו, לפעמים יש תכונות שמזכירות. גם בזה. ויש גם אבא

שיעורים זה לא כיף
ואחריות זה משהו שלוקח זמן ללמוד אותה
יש כל מיני דרכים
אבל שבר ראשון זה לא מוזר ולא משונה ולא יוצא דופן. נשמע כמו ילד נורמלי לגילו ולכעוס מאד זה מיותר
גם הקטע של הבוקר את מצפה ממנו לאחריות שלא תואמת גיל בכלל.
את האמא את אמורה להתעורר הוא בכלל לא אמור לחשוב על הכיוון של להעיר אותך.
את יכולה להסביר יפה שפעם הבאה אם הוא רואה שלא התעוררת החל מהשעה שבע הוא יכול להעיר אותך.
אבל לצפות ממנו שיחשוב על זה לבד ולהתעצבן לא שייך.

נשמע שאת מאד עמוסה טרודה ועייפה, שזה לגמרי לגיטימי, אבל את מצפה שהוא יוריד ממך עומס איכשהו, וזה לא עובד ככה , הוא הילד פה.

לגבי שיעורים אפשר להחליט שעד שהוא לא בא ומראה לך את השיעורים של אותו יום אז אי אפשר לרדת לגינה/לשחק במשחק כלשהו שהוא אוהב או משהו דומה.
אבל חשוב שתביני שבד״כ שיעורים בכיתה א תמיד אמא או אבא יושבים עם הילד. זה די נתון. לפעמים כמה דקות מכוונים ומסבירים לפעמים יותר מזה ממש יושבים, אבל בכיתה א קודם מרגילים את הילד בכלל לרעיון של לעשות שיעורים.
בכיתה ב וג מעבירים את האחריות אליו
את צריכה לקחת צעד אחורה פה ולזכור שזה באמת ילד קטן גם אם הוא הבכור שלך , את מצפה ממנו לדברים שלא ממש תואמי גיל.

לק"י

לשחק ולעשות דברים אחרים ולא להכין ש"ב.

הבן שלי בכיתה א', ואני שואלת אותו אם הכין שיעורים, ומזכירה לו שצריך.

במיוחד לקום בבוקר ;)

אם את יודעת שהוא מסוגל תני לו להתמודד עם המורה..שהיא תעניש פעם פעמיים והוא כבר יזכור

יש לי כמה ילדים..2 היו צריכים ליווי צמוד וה2 שאחריהם התנהלו לגמרי לבד גם בגיל הזה ואם שכחו זה עיניין שלהם מול המורה( כמעט לא קרה)
אני כמובן זמינה להם ועוזרת כשצריך

הם לא זוכרים.
אצלינו רק עכשיו מתחילים בכלל לכתוב ביומן. עד עכשיו המורה הייתה שולחת לנו בקבוצה מה השיעורים.
גם להתעורר בבוקר, זה אחריות שלך. זה נחמד אם הם זוכרים ושמים לב, אבל אין מה לצפות מהם

אבל הוא באמת ילד אחראי.
והיה לי פשוט לילה זוועה. קמתי מלא בלילה לילדים ואחכ לא הצלחתי לישון... קיצר זה לא תירוץ. אבל אני אדבר איתו על זה היום

זו באמת צפיה גדולה
לא תמיד הילדים גם מפוקסים על חופשים / שביתות / סגר...
במיוחד שהוא רואה שאת ישנה... זה נותן הרגשה של חופש.

הבת שלי בכיתה א' חנונית על, נראה לי עוקפת אותי, מכינה בקפדנות בגדים ומערכת ליום הבא, מסרבת להגיע בלי שיעורי בית לבית ספר, מתלבשת בזריזות לבד, ועדיין אין שום סיכוי בעולם שתתארגן מיוזמתה לבית ספר בלי שנאותת לה שצריך להתלבש... וגם שיעורי בית צריך לוודא.

אז הילד שלך נשמע לי מתנהג ממש סביר לגילו!

זה כן באחריות הילד.
אני נכונה לעזרה בשמחה בשעות אחה"צ, אבל האחריות לפנות אלי ולבקש אם צריך - היא של הילד.
ודאי אם את מדברת על ילדים אופי אחראי ובוגר.
( יש לי ילדה אחת קצת פחות אחראית שאלה אני כן אשאל במהלך אחה"צ האם הכינה ש.ב)
כנ"ל לקום לביה"ס, להתלבש ולהתארגן - כמובן אם יודע לקרוא שעון.
בקיצור, זה לא מופקע בכלל. וזה אפשרי ואנחנו מוצאים בזה מעלות רבות.

בפודקאסט "לב ההורות" ש@תיתי2 המליצה עליו, בפרק השני אם אני לא טועה, היא מדברת על זה שלהתחיל בפעולה זה השלב הכי קשה. (אגב גם לנו.. מי לא מכירה את הסיטואציה שהיא מרוחה על הספה ויש לה מלא מה לעשות אבל אין לה כוח, וברגע שהיא מתחילה פתאום יש לה מלא מרץ וכוח לתקתק הכל?) ולכן, לפתוח עם הילד חוברת, לתת לו עיפרון ולעשות איתו שאלה ראשונה עוזר להניע אותו, ומפחית מתחים סביב זה.
לדעתי די ברור שילד חייב תזכורת שיש שיעורי בית. גם בכיתה ד' רוב הילדים עוד צריכים.

הגיוני מאוד שהוא בוחר "לשכוח" משיעורי הבית כי הוא פשוט לא רוצה לעשות אותם

 

אבא שלי לצורך העניין גילה שאני לא מכינה שיעורי בית רק באסיפת ההורים

אפשר להעביר אחריות. מתי בדיוק? תלוי ילד. שלי בכתה ג' עוד זקוק לי כדי לזכור. אבל נראה לי שהבת ב-א' תהיה אחראית יותר בגילו.
בכל מקרה ב- א' אמור להיות תרגול קריאה בכל יום. אז סביר שיש לו. ותבדקי את חשבון גם.

אין לילדים שלי יומן, ולא כותבים מה שעורי הבית...
מהם שעורי הבית יודעים אך ורק מהודעת הוואטסאפ שהמורה שולחת להורים 😏
הילד שלך נשמע אחראי הרבה מעבר לגילו, אצלנו כיום (כיתות ב' וד') אני מסתפקת בלתזכר - עכשיו מכינים ש"ב ומקריאה מההודעה אילו עמודים. כשהיו בכיתה א', היה צריך ממש לשבת איתם...

גם לילד, שצריך להסתגל למערכת כללים חדשה לגמרי, וגם להורה, שצריך לעזור לו בזה.
וכן, אין ברירה, סכיתה א' צריך לעזור באופן צמוד, גם בהתארגנויות ללימודים וגם בשיעורי הבית. ילד שמצליח לעשות לבד אפילו חצי משיעורי הבית - זה דבר גדול ונדיר.
אכן, קשה להיות בכיתה א'... ולנו, ההורים, זה קשה אפילו יותר, כי אנחנו צריכים לעבור את זה כמה פעמים...
מאחלת לך שהבן שלך יגיד לך יום אחד (או מישהו מהילדים הבאים) כמו שהבכורה שלי אמרה לי בזמנו כשהייתה בכיתה א': "אמא, את יודעת שאת ממש אמא טובה? לכל החברות שלי קשה עם שיעורי הבית כי האימהות שלהן לא מזכירות להן לעשות, ואת כן מזכירה לי..."

(אל דאגה, מאז כבר עברתי עוד כמה ילדי כיתה א', והפכתי לאמא הרבה פחות טובה...)

אבל אני חייבת להגיד שאצל ילדת כיתה א' שלי השנה אני זה שונה, כי כבר כולן בתוך שגרת בי"ס, אז היא זורמת גם. אני בקושי יושבת איתה על שיעורי בית. 

אולי זה קשור לזה שיש בנות מעליה?
אצלנו הבכורה כבר אחראית לגמרי על עצמה ועל לימודיה (ובדרך כלל מעדיפה ללמוד עם חברות), השני חוזר ממש מאוחר (ואין להם שיעורי בית, רק מבחנים), והתאומים חוזרים גם יחסית מאוחר ואין להם הרבה שיעורי בית. לפעמים הם עוזרים לילדת א' בשיעורי הבית שלה (אם יש להם כוח וסבלנות), אבל לרוב זה נופל על כתפיי...

נראה לי שהיא פשוט קולטת מהר, ילדה חכמה כזאת. 

למדה חיש קל לקרוא, וגם בחשבון זורם לה. אז מידי פעם אני קצת יושבת איתה, אבל לא באופן קבוע.

אצלנו דווקא הגדולים היו (ועדיין) חכמים, אבל עדיין בכיתה א' היה צורך לשבת איתם, ולו כדי לשמוע אותם קוראים, לפי הוראות המורים... (אבל זה לקח הרבה פחות זמן ממה שלוקח עכשיו )

1. לפעמים לוקח זמן לזכור ולהכנס לאחריות הזאת, בפרט לילד בכיתה א'.
2. ממליצה שיהיה זמן מובנה בלו"ז שעושים את זה.
לדוגמא: חוזריל מבי"ס, אוכלים צהריים, עושים שיעורי בית ומערכת- אצלנו זה הזמן שבו אני נגישה לעזרה בתחום, ואז אפשר ללכת לשחק/חברים/החוצה וכו'.
אם יש לו זמן קבוע שמיועד לזה ולו רק נשאר לזכור מה היה זה יותר פשוט.
ממליצה גם בימים הראשונים אם הוכ לא זוכר לעבור יחד איתי על המערכתשיעור ראשון היה תורה- מה למדתם? היו שיעורים? שיעור שני חשבון וכן הלאה.
בתקווה שדי מהר הוא ידע לעשות את זה בעצמו וגם לקחת על זה אחריות..

זה סופר לגיטימי. הוא לא רוצה לעשות את השיעורים, אז הוא שוכח. זה לא בראש מעייניו.

בטח לקום בזמן בבוקר, זה ממש היפוך תפקידים לצפות שהוא יהיה אחראי להעיר אותך בזמן. הוא רק בן 7... את האמא.

כמו תלת מימד (שמכניסים מדורה לתוך מדור וזה עומד מכירה?)

מדורה על שני שקפים שצובעים בצבעי אש ובתוכה ממלאי בקריפונים ואפשרגם בממתקים בצבעי אש (במבה אדומה וצהובה)

אפשר שהילדות מציירות את היד שלהן וזה הבסיס למדורה.

אפשר קבר רבי שמעון בר יוחאי מגליל נירה טואלט

נותנים לילדים לצבוע אצטרובל בגואש בגוונים של אש- יוצא כמו מדורה תלת מימד, מדביקים על קרטון ביצוע/ בריסטול ומסביב מדביקים זרדים קטנים שאוספים מהחצר. יוצא ממש חמוד

חשבה על זה בעצמה! נהניתי שהיא כיוונה לדעת גדולות

עושה להן קוקו קצר.
מרגע שהן לוקחות אחריות על עצמן - שיאריכו ויסרקו ויטפחו אותו עד ביאת משיח😅

אבל זו אני, חובבת חיים קלים

אין סיבה שזאת תהיה חוויה שלילית עבורה

אין יש לה תלתלים אולי לקנות איזה חומר שיעזור לה להסתרק בבוקר.

אצלי אןמנם עם חלק ארוך מאד מאד ולסרק אותה ממש כואב בשרירים היא לפעמים מצליחה להסתרק לבד.
אני מנסה לשכנע אותה להסתפר קצת אבל היא ממש לא מוכנה

בניגוד לסירוק שזה יומיומי
כמובן שמתוך שיח ודיבור זה הכי טוב
אבל אפשר לגדול להיות אנשים נורמליים (יחסית 😅) גם אם הכריחו אותך להסתפר כמה פעמים.
ממני, שעד כיתה ג' הייתה עם פטריה ושנאה את זה.
אבל אמא שלי אמרה שהיא לא מוכנה להתמודד עם כינים ושער ארוך... (והאמת נשארה לי שריטה. אני שונאת להסתפר עד עצם היום הזה גם אם השיער כבר נראה רע וארוך מדי ומציק...)

@כדוריםבת כמה הילדה?

אם הסתפרת אתה רואה את השיער הקצר כל יום....

לפחות זה מה שאני זוכרת
אחרי שבוע כבר משלימים עם זה עד לפעם הבאה

וגם צחקו עליי....

באמת כתבתי מהחוויה האישית שלי.
תמיד רציתי שיער ארוך וקינאתי במי שיש לה אבל האישיו סביב הנושא היה בזמני התספורת..
האמת שזה גם נכנס לתוך תחום של דימוי עצמי ודימוי גוף..
אז לא הייתה כל כך מודעות לנושאים האלו.
אז במחשבה שניה לא יודעת איך הייתי נוהגת..

הילדה בת חמש

האמת היא שאני בתור ילדה תמיד חלמתי על שיער ארוך (הייתי קושרת מגבת לשיער ומדמיינת שזה השיער שלי😅😅)
אז אולי זאת שריטה שלי בכלל…

להציג לה את הבעיה ולחשוב ביחד מה כדאי?

שתבחר
או אפילו לשווק לה את התספורת כמשהו שווה וכיפי.
(אחותי עשתה את זה לאחרונה עם אחיינית שלי באותו גיל. היא התלהבה מזה מאוד)
יש תסרוקות קצרות ומתוקות לילדות, זה לא חייב להיות פטריה מכוערת, וגם אפשר להגיע לאורך ביניים שיהיה נוח.
ובאופן כללי,אצלי תמיד אחרי שמסתפרת יותר קל לטפל בשיער כי זה לא הקצוות שלו שכבר הרוסים אלא חלק בריא של השיער שפחות מסתבך . אז אולי אפילו רק קצוות יספיקו.

בבוקר כשהשיער יבש זה כואב אבל מהערב זה לא אמור להפריע לה לא?

וכדי שבבוקר הסרוק יהיה יותר קל אפשר למרוח טיפה מרכך על השיער כשמתחילים להסתרק.

הילדה דווקא אוהבת את השיער שלה (למעט כשכואב לה)

אני אנסה לעשות לה צמה ואולי גם אשתמש בשמן

שוב תודה

אני עושה צמה שעורה או צמה סנית זה ממש מחזיק טוב.

גם שתי צמות מתוקות מחזיק יפה.

צה רגילה גם מחיק רוב הפעמים אבל הנ"ל יותר.

בבוקר אני שמה ממש מעט קרם סגול של ד"ר פישר מלמעלה וזה נראה מהמם

לבת שלי יש שיער ארוך ומתולתל. מה שמחזיק ממש טוב אצלה ומצד שני הוא מינימום השקעה (פחות מצמות) - אוספים את השיער שבקדמת הראש בשתי גומיות קטנות (גומיה לכל צד). ואז את ה"קוקואים" הקטנים האלה מחברים ואוספים יחד עם כל השיער שנשאר בגומיה גדולה יותר. מכיוון שאספנו גם את השיער הקדמי שנוטה להתבלגן - כי תמיד יש שיערות קצרות שלא נכנסות לקוקו, זה נשאר מסודר ואסוף גם בבוקר. וזה ממש זריז, וקל מאוד גם לאמא כמוני שלא מומחית לצמות ותסרוקות.

נגיד אורך קצת אחרי הכתף, הרבה יותר קל לטפל בשיער.
אפשר לשים סרט/קשת כדי שהשיער לא יהיה על הפנים. או להראות לה כל מיני תסרוקות ולקנות סיכות יפות ולהפוך את זה לחוויה כיפית של איזה תסרוקת את רוצה היום ואיזה סיכות או גומיות. יש בנות שקשה להן עם אסוף בגיל קטן אז תסרוקת של חצי קוקו או משהו כזה מאוד עוזרת.
העיקר לא להעביר לה מסרים שליליים על השיער. מי אמר שרק שיער חלק זה יפה? לכל שיער יש את היופי שלו.
לסרק שיער יבש זה אכן כואב לכל מי שאין לו שיער חלק. כשהבנות שלי היו קטנות הייתי משפריצה להן על השיער סרקל בבוקר כדי לסרק קצת ולסדר וזה גם עוזר שהוא ישאר מסודר בקוקו במשך היום. מומלץ מאוד. למרות שזה קצת יקר.

יש לי ילדה שביסודי היו לי המון ויכוחים איתה על השיער. היא לא הסכימה להסתרק ולאסוף, בקושי הסכימה לחפוף איזה פעם בשבוע וכל שניה היתה נדבקת בכינים ולא הסכימה שנבדוק לה. סיוט. (ניסינו בזמנו טיפול אצל מרפאה בעיסוק כי חשבנו שזה תחושתי, העצות שלה לא הועילו לנו, למרות שמאוד ניסתה) באיזה שהוא שלב אמרתי לה שאם היא לא מטפלת בעצמה, היא חייבת להסתפר. למרות ששנאתי שיער קצר לבנות, שכנעתי אותה שכך יהיה לה יותר נח ויהיה לנו פחות מריבות. בסוף עשינו זאת. היה לה קרה וזה דוקא היה לה כלכך חמוד. והיא התחילה יותר להסתרק והכל היה הרבה יותר פשוט. בסוף היא גדלה ויש לה היום שיער ממש ארוך והיא למדה לטפל בו והכל טוב.
בהצלחה

למרות שהריח שלו קצת חזק..
יש אנשים שאוהבים את הריח הזה, ואם לא שמים יותר מדי זה לא נורא..

במיוחד עם זה תלתלים ונפוח

ובכללי, נראה לי שפשוט גאים ביהדות שלנו.

ראיתי פעם ראיון עם ההורים של אהוביה והתרגשתי מהעוצה של אהבת הארץ שהם הצליחו להנחיל לילדים שלהם

ותמהתי, איך עושים את זה? וגם איך מגדלים את ילדינו שיהיו גאים ביהדות שלהם, מול העולם שבחוץ שמנסה לרמוס כל זכר ליהדות וגס בה?!

אבל כל אחד פוגש את זה במקום אחר. אין תשובה אחידה לכולם

זה מגיל מאוד קטן, ממש מזמן שיודעים לדבר ומבינים אנחנו מדברים איתם על אמונה. לבקש מהשם, להודות להשם, בכל מקום שזה פוגש אותנו. למשל בין הילדים - נתקלתי במעשה לא יפה שאחד ציער את השני - מדברים על 'ואהבת לרעך כמוך' ועל ' מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך'. ככה נוהגים יהודים. אנחנו עושים חסד ואוהבים את זולתנו.
כמה השם אוהב את השלום
אם אני מרגישה שמשו נתקע אצלי, אפילו משו פשוט כמו לא להצליח לפתוח בקבוק אז אני מבקשת מהשם בקול רם לידם - השם תצמיח לי ישועה ותעזור לי. וכשמגיע הפתרון מודה להשם ומשבחת אותו. זה עושה הרבה רושם
כבוד לתשמישי קדושה - ספרים, מזוזות, תפילין, ציצית, טלית, כיפה
ברכות בקול רם
אם יש להם שאלות על כל מיני דברים אני תמיד עונה. גם אם לא באותו רגע בדיוק. אצלי הולך חזק עכשיו שאלות על ברכות הנהין ואני יושבת עם הספר ומסבירה

שירים

והכי חשוב בעיניי, מעבר לזה -
1. תפילה
2. שהכל יעבור באווירה טובה ובשמחה סביב הנושא. השם אוהב אותנו ואנחנו הבנים שלנו ואין כמו להיות קרובים למלך. והדרך לקרבה עוברת בעשיית מצוות בעיקר.
אין כעס סביב אי עשיית מצוות או עבירת עברה. יש על זה צער ופספוס כי זה חשוב לנו. כי התורה היא תורת חיים וזכינו להיות העם הנבחר. סחפרנו להם גם את הסיפור על קבלת התורה ואומות העולם

הם עוד קטנים אצלי אבל בהחלט שמחים להיות יהודים וילדים של השם

מקסים ממש

לילד לבחור בכל הנוגע להיותו יהודי, ולא כופים עליו.

אלא כדי לא ליצור התנגדות...
חשוב גם לספר לו כמה ערך יש למעשים שלו, למצוות שהוא מקיים. חיזוקים חיוביים.
לא לדכא רגשי קודש שיש לילד, אם הוא מתלהב ממשהו בקדושה - להתלהב גם ביחד איתו, ולזרום איתו.
ובאמת באמת - אם זה קיים אצל אבא ואמא זה עובר גם לילדים...

היא דת מאד יפה, אם היא נעשית בלי כפיה.
שבתות, חגים, בית כנסת, בין אדם לחברו וכו׳.

בעיני אין צורך לעודד או לתת חיזוקים, זה מגיע לבד, צריך רק לא להרוס.

בלי קשר ליהדות

ודוגמא אישית זה החינוך הכי טוב

הכי חשוב שארגיש גאווה וממילא זה יעבור לילדים, אבל יחד עם זאת, חשוב לי כן להוסיף עוד נדבך מעשי לדוגמא האישית שלי

ולכן שאלתי

סיפורי צדיקים

סיפורי חז"ל

ובכלל, מדברים על זה.

מדברים על הדברים הטובים של עם ישראל.

לפי מה שקורה אצלכם או במדינה.

איך כולם התגייסו להתפלל או לתרום למשהו מסוים

איך אנשים מוסרים נפש על כל מיני דברים

איך עושים חסד

וכו' וכו'

מחמיאים להם על הפאות
מדי פעם יש שיח: אנחנו עושים כך.../יהודים מתנהגים כך...

(למשל ביום השואה היה שיח קצר ובו עלה שהגרמנים חשבו שהם הכי חשובים ולכן כולם צריכים למות. אמרתי שהיהודים חשובים, אבל בגלל זה הם עוזרים, מפיצים אור, ולא הורגים אחרים.)

>תודה לך על השאלה. כבר כמה ימים אני חושבת עליה.
קודם כל- אני מאד מעריכה את זה שאת חושבת ומחפשת. באמת צריך לחשוב על החינוך.ולא להתנהל מכוח האינרציה.
כותבת לך כמה מחשבות שעלו לי.
למה הכוונה "גאווה יהודית"?
האם זה דווקא גאווה במראה החיצוני? או שמא זה משהו פנימי של גאוות יחידה כזו.
ב"ה בימינו אין חשש ללכת ברחוב במראה יהודי,לכן מרגיש לי שזו צריכה להיות השקעה יותר עמוקה.
אמונה זה הבסיס לכל. ילד שמקיים מצוות בלי אמונה שונה לגמרי מילד שיקיים מצוות מתוך אמונה.
אז אולי כדאי לבנות את האמונה.
בכל דבר להכניס את היותנו בנים של ה' ושהוא בחר בנו.
לדוג'- פסח אפשר לספר רק שאוכלים מצות כי במקום של אבותינו לא הספיק להחמיץ,ושעם ישראל עבדו עבודת פרך.
ואפשר לספר שה' קיים את ההבטחה מברית בין הבתרים.שאנו בניו של ה'. ובמצריים בחר בנו שוב. והגאולה היתה כדי שנהיה עבדי ה'. וזה ממשיך את מעשיו של אברהם אבינו שרצה להפיץ את האמונה בה'.
ואפש
וכשמדגישים את היותנו בני העם הנבחר. זה כבר הופך לגאוות יחידה.
ואני לא סתם נבראתי- ה' בחר בי באופן מיוחד ויש לי תפקיד ואני בן של מלך אז אתנהג בהתאם, כמו שמתאים לבן של מלך.

עוד כיוון- יש ספר הכל לאדון הכל.
הבת של הרב הרמן כותבת עליו. המוטו שלו היה- ה' הוא הבוס של העולם ואנחנו חיילים שלו.
הרבה פעמים היו לו דרישות חינוכיות לכאורה "קשות" מהם. אבל גם הוא הסביר תמיד שכך חייל של ה' צריך להתנהג. וגם העניק להם הרבה אהבה.
זו עוד נקודה חשובה- לתת לילד הרבה חום ואהבה שיהיה לו כיף ושווה להשתייך לעם ולמשפחה הזו ( נראה לי שלילד אין כל כך הבדל בין משפחה לעם)

ועוד משהו שקשור לימים האלו- גאווה לאומית.
לחדד את זה שזכינו להיוולד בדור של גאולה-
אז קודם כל מבחינת האמונה- זה מעצים כל כך את האמונה שכתבתי למעלה- כי רואים איך ה' מקיים את הבטחתו לאברהם אבינו. ואת ההבטחות בנביאים- ושבתי את שבות עמי. אז זה מחזק את הבחירה של ה' בנו ושאנו חלק ממשהו גדול. ולא מקרי בכלל- הכל מכוון מלמעלה. ואני צריך להתנהג כחלק מהעם הנבחר וכמו שמצופה מבן של ה' שה' זוכר אותנו ומנהיג אותנו יד ביד כל הזמן.

וגם לחפש מה התפקיד שלי בדור של גאולה. איפה אני תורם למדינה/ לצבא/ לקול התורה במדינה/ לבניין הרוחני / הגשמי של המדינה.
וכשיש לי תפקיד זה כבר נותן לי ערך מיוחד וגאוות יחידה

והכי הכי חשוב-שורש הכל- תפילה. אנו רק עושים השתדלות. ומתפללים לסייעתא דשמיא

כתבת נפלא

אקרא את זה שוב פעם

 

כשעושים מצוות מתוך כוונה ולא כהרגל.

לפני כמה שבתות אחרי הדלקת נרות הבת שלי בת 6.5 אומרת: איך אני אוהבת את שבת יש שקט כזה והכל חגיגי...
זללתי אותה.
והבנתי שזה דברים שאני אומרת הרבה ביומיום: איזה כיף לנקות לפסח, מה היינו עושים בלי שבת, איזה יופי של ירקות בצבעים ככ יפים שהשם ברא... כשנגמר חג - אומרים מה העה הכי כיף בו ומה החג הבא ומתחילים לחכות לו וכו. זה יוצר קשר לה' ועושה הרגשה שהכי כיף לנו להיות יהודים והשם בחר בנו וכו...
משתדלים "לעשות עסק" ממצוות ולכבד את שבת. בקיצור לשים לב.
ועוד משו: כל לילה כשאומרים קריאת שמע על המיטה, אומרים בסוף (במנגינה כזאת): x אומרת תודה לה' על: ואז היא אומרת מה שבא לה. כך כל ילד בתורו. וזה ככ מחבר...

במיוחד הק"ש, ללמד ילדים להודות, מעלה גדולה

שהדרך הכי טובה לגדל ילד להיות
היא להיות כזה בראש ובראשונה.
תפתחו בעצמכם כל דבר שתרצו בילדיכם
גאווה יהודית
שמחה
בטחון עצמי
ובע"ה גם הם יהיו.

בנוסף אפשר לעשות דברים שמתחברים לזה מבחינתכם.
אם זה ללכת לחזק כל מיני אירועים, או לעזור במבצעים או להשתתף בהפגנות או עצרות.
מה שמדבר ומבטא מבחינתכם- קחו אותם איתכם ותדברו על זה איתם כדבר אדם אל אדם...