פורום אימהות השלב הבא (עמוד 46)

טוב, התלבטתי הרבה אם לכתוב או לא, וגם התלבטתי אם באנונימי או לא, מכיוון שמעולם לא השתמשתי באנונימי.
התלבטות היא בעיקר כי אני לא רוצה שמי שפה שמכירה אותי, תחשוב דברים לא טובים על חמותי...
ולכן אקדים ואומר, שחמותי היא אישה טובה באמת, עם לב טוב ואכפתיות אמיתית, והרבה נסיון חיים היא עברה חיים לא פשוטים וגם חיה בעולם ובתרבות מאוד שונה מהעולם שלי, בהרבה מובנים. ואני מעריכה אותה מאוד מאוד על מי שהיא ועל ההתמודדות שלה ועל כל מה שהיא נתנה ונותנת לנו ולילדים שלנו.
אז מה הענין?
יש איזה קטע, שמלווה אותי מאז שהתחתנו. בהתחלה נפגעתי ממנו מאוד, אח''כ נהייתי אדישה כלפיו ועכשיו אני שוב מוצאת את עצמי מתוסכלת ונפגעת ממנו.
ולכן אני מבקשת את עזרתכן, מועצת חכמות הדור- שתעזרו לי לא להיפגע יותר ממנה בענין הזה.
הענין הוא, שמאיזושהיא סיבה, שעדיין לא הבנתי, היא לא אוכלת אוכל שאני מכינה. כבר כמעט 15 שנה שאנחנו נשואים ושום דבר לא השתנה. לא רק היא. גם חלק מהילדים שלה.
אם באה לשבת, תמיד, במסווה של ''עזרה'' היא תכין ותביא בדיוק את מה שהיא צריכה כדי להיות ''מסודרת'' וגם לא תמיד תיידע אותי מראש. נניח, השבת, אמרה מראש שתביא חמין (למרות שמבחינתי לא תביא כלום, כן?) אז לפי זה תכננתי בישולים. והנה ביום שישי הגיעה עם סיר קובה לליל שבת. עכשיו, עקרונית, זה יכול להיות סבבה. קובה זה אחלה...אבל למה לא להגיד מראש? כבר למדתי מזמן את הענין. היא הביאה קובה כדי שיהיה לה מה לאכול בליל שבת. היא לא תאכל מה שאני הכנתי. גם לא טחינה או כמעט אף סלט אחר. רק חומוס קנוי, וכמובן, חלות לבנות קנויות. היא אפילו לא תטעם מהחלות שאפיתי.
פעם ביקשה שאכין פשטידת תפו''א לסעודה שלישית כשבאנו אליה. לא היה לי קל..עם תינוק קטן ואריזה וכו' ..אבל הכנתי. בעיקר כדי לגלות שיש כבר במקרר פשטידה שגם היא הכינה.

לפני שנה, היתה לנו ברית בשבת. היתה לנו מחשבה, הגיונית, להזמין קייטרינג לשתי סעודות. אבל היא, באווירת נדיבות ועזרה אמרה שתעזור ותבשל. ביום רביעי בררתי איתה מה היא מתכוונת לבשל וכמה, ואז הבנתי בדיוק את הסיפור. היא הכינה הרבה, זה נכון. אבל בדיוק מה שהיא ושני הבנים שלה שהגיעו לשבת אוהבים לאכול, בכמויות תואמות...
מה שאומר שאנחנו היינו צריכים לבשל בעצמנו די הרבה (שבוע אחרי לידה...). ב''ה חברים עזרו המון מכל הלב ועדיין, מצאתי את עצמי ביום שישי בצהריים מבשלת דברים אחרונים, כאילו אני לא אמורה בכלל להיות במיטה. ובליל שבת גיסתי מוציאה מהפלטה עוד משהו ומפזרת בין השולחנות ''הילדים שלי אוהבים אז הכנתי''. רציתי לצרוח עליה.
פעם היתה איזו התכנסות משפחתית, וכל משפחה היתה צריכה להביא פשטידה. את הכל אכלו, חוץ מאת שלנו, שבכוונה הכנתי משהו פשוט ואכיל גם לאניני טעם...
ועוד גיסה אחת התהדרה בפשטידה בריאה שהיא הכינה וידעתי שאם אני הייתי מביאה כזאת היא היתה נשארת שלימה. כולה פשטידת קישואים...
לפני חמש שנים בערך, היינו כולם ביחד באיזה חג ושם נשברתי, ברמה שבעלי אח''כ ניהל שיחה לא נעימה עם אמא שלו. היא הכחישה , אבל גמגמה...והוא הודיע לה שאנחנו יותר לא מביאים שום אוכל מבושל לשום דבר, ושאם היא רוצה לבוא אלינו היא באה בלי אף סיר.
אז החלק הראשון אכן מתקיים. אני לא משקיעה דקה בהכנת אוכל לאירועים משפחתיים. אנחנו תמיד מביאים את הדברים הקנויים- שתיה, וכד'.
החלק השני לא החזיק מעמד...והיא באה תמיד עם סירים. (ומליון דברים לא בריאים לילדים, אבל זה פרק אחר בעלילה...)
היתה תקופה שנהייתי אדישה לזה. אמרתי- סבבה. אנחנו נאכל את שלנו והיא תאכל את שלה. אבל בזמן האחרון זה שום פוגע בי.
גם עצם הענין שהיא לא אוכלת, אבל גם הדרך שבה זה נעשה. הייתי מעדיפה שהיא תגיד במפורש- אני אוהבת לאכול אוכל שאני מכינה ולכן אני מביאה, ולא שכל פעם זה יהיה ב'כאילו'' כזה של עזרה. ואני לא סובלת שתמיד היא מביאה עוד משהו מעבר למה שאמרה, רק כדי לסגור לעצמה את הפינה.
וגם, למה? מה הסיפור שלך? ניקיון? נכון שהבית שלי לא נקי כמו שלך..אבל בכל זאת יש לי פה ילדים קטנים... והבית מתנקה לעיתים די קרובות...הכיריים מתנקות היטב פעם בשבוע או שבועיים, הכיורים והשיש מקבלים את מנת האקונומיקה שלהם פעם בשבוע. אז המקרר לא נקי כמו בפסח כל הזמן. אוקיי ..בגלל זה לא לאכול?
פעם היא באה ללילה ואנחנו יצאנו למלון ללילה אחד, אח''כ הגדולה שלי סיפרה לי שהיא שטפה עם אקונומיקה את כל צלחות הפלסטיק של הילדים...(חוויה קצת מעליבה עבור הבת שלי, אבל עברנו את זה ..)
מה עוד יכולה להיות הסיבה? דבקות עיקשת בסגנון האוכל המוכר והידוע שלה? (גיסתי מקבלת שבחים על הבישול שלה, פשוט כי היא מכינה אחד לאחד את מה שחמותי מכינה...)אני בטוחה שכשהיא בבית מלון היא טועמת עוד סגנונות.
איזו עוד סיבה יכולה להיות? שולחן שבת עם חלות יפות וטעימות מקמח מלא, שפע סלטים יפים וטעימים, דג, בשר, מרק. מה כבר יכול להיות כ''כ נורא באוכל שאני מכינה?
אני מבינה שהבעיה היא לא בי...
אבל עדיין, כל פעם מחדש, אני מגלה שזה צובט לי את הלב ומעכיר לי את השבת.
אז אנא, חכמות הדור-, תעזרו לי בבקשה לא להיפגע ממנה יותר ושיתקיים בי בענין הזה ''נפשי כעפר לכל תהיה''...

אני גדלתי במקום שלא היה מאד קהילתי. אמא שלי הגיעה מעולם מאד מסוים ואני מאמינה שלא הזמינו לה חברים הביתה. אבא שלי היה עובד עד מאוחר והייתי רואה אותו בעיקר בשבתות, כך שהוא בכלל לא היה מעורב במה שהיה קורה במהלך השבוע. בקיצור, בקושי יש לי זכרונות של חברים שהזמינו הביתה. בגדול ההורים שלי לא יזמו את זה (כן הייתה לנו שכנה אחת בגיל של אחותי שהייתה באה אלינו לשחק. ואני כן זוכרת שהזמנתי חברה אחת פעם או פעמיים. אבל זה הכל בגדול). זה פשוט לא היה במודעות שלהם. לי זה לא עבר בראש אפילו שיש אופציה כזאת!!! כלומר, ידעתי שיש בנות מהכיתה שנפגשות מחוץ לבית הספר אבל זאת תמיד הייתה מן תעלומה כזאת: איך הקשרים האלה נוצרים? איך זה קורה שהן נפגשות מחוץ לבית הספר? אולי הן שכנות? אולי ההורים שלהם חברים? ואיזה כיף להן שיש להן את זה...

 

היום אני מבינה כמה זה חשוב לילדים. כמה זה עשוי לעזור להם. כמה ביטחון זה נותן להם. כמה הזדמנויות זה מייצר. כמה זה חשוב מבחינת המעמד החברתי שלהם. בכנות אני לא כזאת שמזמינה כל שני וחמשי, ובוודאי שלא כל יום. וגם לא כל שבוע. לפעמים גם לא כל חודש. אבל משתדלת, איפה שאני מצליחה. שואלת את הילדים אם בא להם להזמין חברים ומי. ומנסה להכניס את זה לחיים פה ושם. ועוד יותר בחופשים.

 

אבל הקטע הוא שלרוב אני לא אוהבת את זה כשיש חברים בבית . זה הרבה דברים ביחד. אחד מהם זה שאני קצת מתקשה בעצמי למצוא את מקומי מול הילד או הילדה שמגיע. האם להיות אמא מתעיינת? האם להיות עסוקה בדברים שלי ולתת להם לזרום ביחד? האם קצת להצחיק את הילדים (כמו שאני מצחיקה את שלי)? (אבל אז הרבה פעמים זה לא בדיוק עובד. הילד האורח פחות מבין את הסגנון או לא יודע איך להגיב ואז אני נבוכה שעשיתי מעצמי אמא מוזרה...).

 

עוד משהו זה שאני מרגישה שהרבה ילדים לא מאד מנומסים וזה מפריע לי. נגיד מגיעים אלי ושואלים ''אפשר שוקולד?'' (בלי ''בבקשה'' וגם בכלל הייתי מצפה שיחכו שאני אציע. אני תמיד מציעה כיבוד.) או ילדה שנשארה לארוחת ערב וראתה שהגשתי לעצמי משהו בצלחת ואמרה בקול ''כמה את שמה!!'' וזה היה לי ממש לא נעים.

 

לרוב הילדים בסדר בסך הכל. אבל פה ושם אני כן צריכה להעיר על משהו (''אצלנו לא קופצים על הספה'') וזה ממש מורכב לי אם הם לא מקשיבים לי מיד. הם לא הילדים שלי שאני יכולה לקחת הצידה ולהגיד להם כמה זה לא מתאים ולא נעים לי. אין קשר שבנוי על שנים של חינוך, אמון ואהבה. אז אני מרגישה חסרת אונים בתוך הבית של עצמי. ואם אני צריכה להקשיח את הטון, מה שקורה לעתים נדירות, אז בכלל לא נעים לי...

 

בכללי אני תמיד בשאלות ''מה הילד האורח חושב עלי? האם הוא רואה אותי כאמא נחמדה או לא?'' וזה הזוי כי אני לא פוחדת מדברים כאלה אצל מבוגרים בדרך כלל.

 

מישהי מזדהה? או סתם רוצה לכתוב לי משהו נחמד ומעודד?

הוא בן 9, מתוק, חכם ורגיש ולא רוצה בי"ס

יש לו בעיה של הרטבה (לא לאחרונה ולא בגלל משהו שקרה, בבקשה לא להכנס לזה, זה לא העניין) והיו מקרים שילדים צחקו עליו☹️ וגם קשה לו חברתית (הוא התקדם ממש אבל השנה נסוג לאחור בגלל ההרטבה כי הילדים כבר גדולים יותר וזה מרחיק אותם ממנו)
הצוות מכיל בצורה נדירה ולא מוותר עליו, ממש מנסים לעזור (הוא מקבל גם שעות פרטניות של טיפול רגשי וזה)

בס״ד

הייתי מצפה שאחרי כל-כך הרבה זמן כבר הייתי מגיעה למצב שבו אי וודאות זה הטבע השני שלי... ובפועל מוצאת את עצמי מותשת מכל רכבת ההרים האינסופית הזאת.

מזדהות?