האמת שבגדול אני פחות מנוסה, עוד אין הרבה נושאים שממש העברנו את האחריות לילדים באופן מלא, כי בעיני הם עוד לא באמת מספיק גדולים לזה.
מנסה בכל זאת לכתוב ממה שאני חושבת ומאמינה בנושא-
בעצם אחריות מלאה זה שהילד לא צריך שום תזכורת, עושה מה שצריך בעצמו, ואם לא עשה - לוקח אחריות ונושא בתוצאות.
אבל השאיפה היא לא רק להוריד מעצמנו את האחריות, אלא שהילדים באמת יקחו אותה ויהיו מסוגלים לעמוד בזה.
ואני חושבת שבשביל לקחת אחריות, הילד צריך גם להיות מחובר ברצון - להבין למה זה חשוב ומה עלול להיות המחיר אם לא עומדים באחריות. וצריך גם שהילד יהיה מספיק בוגר כדי לזכור ולעשות מה שצריך.
ואצל ילדים יכול להיות קושי בשני הצדדים. ולכן אנחנו צריכים להיות ערים למקום בו הילד נמצא ולתווך לפי הצורך.
אם הקושי הוא ברצון (לדוג'- ילד שלא מבין שצחצוח שאם הוא לא יצחצח שיניים הוא יצטרך לעבור טיפולי שיניים) - אני לא הייתי מוותרת ונותנת לו לשאת בתוצאות.
גם כי בסוף גם אני משלמת, וגם כי אני לא רוצה שהוא יסבול בגלל שאני העברתי לו אחריות שהוא לא היה בשל בשבילה. ילד יכול ללמוד שחשוב לצחצח שיניים גם בלי לעבור טיפול שיניים בעקבות חוסר צחצוח.
אז ילד שלא מבין למה זה חשוב ולכן לא רוצה לצחצח - אני גם אדרוש ממנו לצחצח, ואני גם אדבר ואזכיר כל פעם למה זה חשוב.
ויכול להיות שיקח יותר זמן עד שהוא יהיה מסוגל לקחת בזה אחריות בעצמו, אבל אני מאמינה שבשלב מסויים זה יקרה, ובינתיים אני אמשיך לדרוש כי אני דואגת לו.
מצד שני, יכול להיות מצב שילד כן מבין למה זה חשוב, אבל אם אני אסמוך עליו שהוא יעשה את זה לבד בלי תזכורת זה פשוט לא יקרה. הוא לא זוכר ומקפיד על זה בעצמו, כי הוא רגיל שהאחריות על התזכורת היא עלי (למשל ילד שמבין למה חשוב לצחצח שיניים, אבל לא זוכר ולא מצחצח בלי שמזכירים לו).
במצב כזה בדרך כלל יש פחות התנגדויות, כי תזכורת מספיקה לו לעשות מה שצריך. אבל לפעמים באמת צריך לקבל החלטה מודעת שבה מעבירים את האחריות לילד.
אם הילד מספיק גדול ובוגר, זה בהחלט נכון להעביר לו את האחריות, שהוא יעשה את הדברים בעצמו.
וגם פה - חשוב לדעתי לעשות את זה בצורה מסודרת. לא להפסיק לתזכר ולצפות שהוא יזכור לבד. וגם לא להודיע לו פעם אחת שמעכשיו אין את תזכורות אלא הוא צריך להתחיל לזכור לבד. כי זה לתת לו משימה שגדולה עליו, ולדרוש ממנו ישר להתמודד עם תוצאות של כישלון, וחבל.
מה שאני חושבת שצריך לעשות, זה להגיד לילד שאני רוצה שהאחריות תעבור אליו, אבל בהתחלה אני כן אעזור לו עד שהוא יתרגל.
בשלב ראשון אני אשאל אותו אחרי שהוא היה אמור לעשות את האחריות שלו אם הוא זכר ועדה מה שצריך, ואם לא- תהיה לו הזדמנות לתקן. אם אני רואה שלא לרוב עדיין לא זוכר - אפשר לחשוב ביחד מה יעזור לו לזכור. רק כשאני אראה שלרוב או תמיד הוא כבר זוכר, אז אני כבר אפיית את השאלות ואם לפעמים הוא יפשל הוא יוכל לשאת בתוצאות.
עכשיו שאני חושבת על זה, בתחום היחיד בו באמת עשינו את זה היה אצל הגדולה, סביב העיניים של בית הספר. קודם כל, העברנו לה את האחריות על סידור המערכת למחר (והאמת שזה היה די דומה למה שכתבתי קודם - בהתחלה היא היתה מסדרת אחרי תזכורת, בשלב מסויים אמרתי שאני מצפה שהיא תזכור לבד וזו אחריות שלה לסדר, אבל עדיין הייתי שואלת ומוודאת שזכרה, ולאחרונה אני כבר פחות שואלת והיא לרוב מסדרת, ופעם ששכחה לסדר סידרה מהר בבוקר…).
וגם בשיעורי בית אני אמרתי לה שאני מצפה שזו תהיה האחריות שלה, אבל אני עדיין שואלת אותה אם עשתה (ולרוב עוד לא… אולי באמת נעשה על זה שיחה לחשוב מה יעזור לה לקחת יותר אחריות).
אבל בכל שאר התחומים אנחנו בשלב שנותנים להם תזכורת בכל פעם (ב"ה לרוב בלי יותר מידי התנגדויות), אבל לא מצפה שיעשו בלי תזכורת.
התהייה שלי עכשיו זה איך מחליטים מתי ובמה נכון להעביר את האחריות לילד. מן הסתם זה גם שונה בין הורים, וזה הרבה תלוי בהחלטה של ההורים ועד איזה שלב נכון עבורם להמשיך להיות אחראים.
אבל להורים כמוני שבאופן טבעי משאירים יותר את האחריות אצלם - מתי זה כבר לא נכון? איך מחליטים שזה כבר בריא יותר שהילד ילמד לקחת את האחריות עליו?
קלאסי...
, ויש כאלה שלא צריך בכלל להזכיר להם. זה פשוט חשוב להם והם זוכרים לבד.
איזה יופי, כתבת מקסים!
מתוקות שתיכן!
