זה המקום לדבר ולשתף את החיים כמו שהם.
מי שבהליכים, מי שכבר בפנים...
בואו נהיה המקום הבריא הזה לחלוק סיטואציות שמי שלא עבר את זה- לא יבין.
*חשוב מאד!!!*
1) פה מכבדים אחד את השני/ה.
2) בואו לא נחשוף פרטים אישיים, כולם יודעים שדברים דולפים גם אם לא מתכוונים.
3) אין מקום להטרדות!
ערב טוב.
בהמשך לדיון שעלה פה לגבי שאלת החלוקה המגדרית בנושא פרנסת הילדים.
אני פונה בעיקר לאלו הדוגלים ב"תפקידים מגדריים"באופן כללי, אני מניח שבמסגרת אותה תפיסה, לדעתכם תפקיד האב גם לקבוע את הדרך החינוכית של המשפחה, מנהגים וכו'.
האם לדעתכם תפקיד זה ממשיך גם אחרי גירושין?
יש פה לכאורה אתגר, ברגע שהילדים גרים ב2 בתים.
אז בעולם אידיאלי ההורים היו מדברים ביניהם ומסכמים על קו חינוכי.
מה קורה במקרה בו הורה אחד/2 לא רוצים/מצליחים לתקשר?
בכל בית יהיו מנהגים אחרים?
מה תגידו לילד שרוצה לדעת מה "נכון"?
האתגר שאני מעלה, גדול ביתר שאת במודלים של "הסדרי ראיה" שהיו מקובלים בעבר וגם היום קיימים במקרים מסוימים.
האם לדעתכם, במודל כזה האבא נשאר עדיין "מחנך" ו"מתווה דרך", או שזה אבוד מראש?
אני לא יודע מה נכון, ולפחות לדעתי כל עוד צד אחד לא מוכן להידברות - עושים מה שרוצים עד שהוא ייזכר שהוא רק 50%. אבל זה לא קשור רק לחינוך של הילדים (אלא בעיקר לחינוך של האבא/אמא שמתנהג/ת כך).
אני שואל כי בהרגשה שלי זה אחד הדברים שיכולים להתבלבל בגירושין.
מעניין אותי אם יש קורלציה בין אלו החושבים שצריך לשמור בקנאות על מה שלדעתם "תפקיד האב" לפרנס 2 בתים, לבין שמירה על שאר "תפקידי האב" כמו לפסוק הלכה ומנהגים.
לעצם העניין, הנה מאמר יפה לדעתי בנושא
אין לי מה לומר לך, כי אני לא יודע באמת איך מחלקים תפקידין מגדריים. זה נראה לי מאוד מסובך ליצור סימטריה בעולם א-סימטרי. אבל לדעתי זה נושא לשרשור בפני עצמו: מה תפקיד האבא ומה תפקיד האמא (לדעתי בסוף זה ייצא שרשור שובניסטי על גבול המיזוגני; אבל ככה זה בעולם שלנו, אין "פלגינן דיבורא", אם מחליטים לאבא מה תפקידו, מחליטים גם לאמא).
מבחינת הדעה שלי, שמאמינה שהתפקידים המגדריים הם נזילים ותלויי תרבות וחוזה חברתי:
1. אם מישהו מממן, הוא לכאורה המחליט מה הוא מממן (ברור שאם האבא נותן סכום גדול כדי שילדיו יחיו ברווח, הוא ידרוש שהם יאכלו ארוחות יקרות ומזינות. יש בזה ספק? ומכאן נגזר לכל סיטואציה אחרת) אם כל צד מממן את חלקו, כמו שנראה לי הרבה יותר הגיוני, אז "כל אחד מלך בבית שלו". למותר לציין שאם האישה חיה כמו טפילה על חשבון המזונות שנותן אבא לילדיו, ברור מאוד שמי שמממן אותה הוא המחליט גם עליה (זוכרים שכשהיינו מתבגרים אמא אמרה שכל עוד היא מממנת היא מחליטה? זאת הפואנטה).
2. לגבי דברים שלא ניתן לחלק לפי בתים, כמו מנהגים ופסיקות, אני חושב שזו החלטה משותפת שהייתה אמורה להגיע לפני הגירושין ולפני לידת הילדים, ואולי לפני הנישואין. אם הולכים לפי ההלכה, אז הילדים נוהגים כמו אביהם. אם מראש מתחשבים במסורות של שני הצדדים, זה מאוד יפה ורומנטי ושייהנו.
3. ואל תשכח את תשובת הגשש לשאלה אם בן הולך עם אבא או עם אמא (סביר שזו תהיה התוצאה אם ההורים לא יהיו מסוגלים להחליט ביניהם).
זו דעתי, אבל יש לך שאלה אמפירית, אתה מוזמן להכין מחקר כמותי-מתאמי על בסיס שאלונים ולבדוק את התוצאה. רק אל תשכח לעדכן 
רק שאלתי מה לשים לך בפיתה 🙂.
לגופו של עניין, יש משהו בדבריך, זה באמת נושא למחקר.
תשאל את אמא שלי. היא חיה על חשבון הקצבאות שמגיעות לי ועל ה"לחם וחלב" שלי (וחסר למישהו אם לא יתנו את הכסף עבורי, זה הרי לחם וחלב של ילדים אומללים... - וגם אישה פרזיטית). ואחרי שהיא מרוקנת את הארנק שלי - היא גם מחליטה מה אני יכול לאכול מהמעט שנשאר לי...
במאה ה21 ככה נראית "אידישע מאמע" רחמניה ואוהבת...
שאתם משתמשים בפורום הזה לכתב אישום פומבי, מניפולטיבי ופאסיב אגרסיב כהרגלכם אריק ובנץ.
הזלזול שלכם בנשים, באמהות מזמן נהיה מיזוגוני.
מי שמשלם הוא המחליט זה אולי נכון ביחסי הורה ילד, וגם זה נגמר מאוד מהר ועובד רק עד שלב מאוד מסוים.
זה לא נכון ביחסי בני זוג וודאי שלא אצל הורים גרושים.
מה שכן נכון- שלכל הורה (משלם מזונות או לא) יש זכות להיות שותף מלא בהחלטות על חינוך הילד,
וחבל מאוד שדברים מדרדרים למקומות נמוכים וחבל וכואב מאוד שההורים בעצמם במלחמות שלהם מצלקים את הילדים.
זה מצער מאוד.
אבל יש גבול לשליטה בתוך הבית של הצד השני.
למיטב הבנתי השרשור התחיל בשאלה התמימה והחשובה- איך אבא גרוש יכול להוות סמכות הלכתית לילדיו במצב של משמורת משותפת.
כי הפותח עצמו מתלבט בין עמדה מסורתית למודרנית (אני יודעת את זה כי שרשור זה נובע משיחה מכבדת ומפרה של הפותח ואנוכי על העמדה המסורתית שלי מול העמדה הליברלית פמיניסטית שלו בנושא הזה. אכן כן. מפתיע? לא ממש).
שאלה חשובה שהפכה להיות מניפסט מכוער של דה לגיטימציה לאמהות גרושות ואף ספציפית יותר מזה, בואו לא נתמם.
חבל שאי אפשר לשוחח בנעימות על נושא מעניין בלי לרדת לפסים נמוכים של שנאה, ואישיים.
אתה חושב שאתה חבר טוב בזה שאתה תוקפני, דורך ומשפיל בן אדם במילים מכוערות. ואתה לא. אתה מלבה אש בתוך סכסוך על גבם של ילדים.
זה לא מעשה חברי וזה לא מקובל גם אם אתה לא מחבב/מכבד את האדם הספציפי.
באמת משהו בשרשור הזה לא הובהר וחבל. אנסה לחלק בין הדברים, ומדי פעם להביע את דעתי (אם יורשה לי):
1. כפי שכתבתי בהודעתי הראשונה, השאלה עצמה לא ברורה: האם השאלה היא מה נכון - מי מבחינת הצדק והיושר אמור להיות הגורם המחליט; או שמדובר באבא/אמא שמנסה למצב את סמכותו, והוא מבקש עצה שקשורה יותר לפסיכולוגיה ארגונית - איך יוצרים כריזמה ומנהיגות; או השאלה היא מהי חלוקת תפקידים מגדאית צודקת, כלומר בהנחה שיש חלוקת תפקידים מסורתית, אצל מי נמצאת הזכות להחליט; או שזו שאלה טכנית מתחום הגישור, איך מחלקים סמכויות בנושאים שלא ניתן לחלק בין הבתים, כמו מנהג ומסורת.
באמת לא הבנתי למה שיטחת כל כך את הדיון הפילוסופי בכל כך רחב הזה.
2. לא הבנתי את דברייך לגבי זלזול בנשים או הטיעון הפשוט שלי שמי שמממן הוא המחליט. זה נראה לי מוסכמה חברתית מאוד הגיונית.
לא מבין מה המקום לויכוח בזה, ואיך זה קשור לנשים גרושות. מי שלא רוצה שלא ייקח, ובהרבה מקרים אני אדרוש שלא יתנו מראש כדי לא ליצור תלות ואי נעימות (כמו במקומות שלא מעוניינים בפעילות מסיונרית או חבדניקית, אז מראש מונעים מהם לחלק ממתקים והפתעות). אבל ברור שאם אני מממן משהו - אני מחליט מה עושים איתו (לפעמים לא חכם להגעד מה לעשות, וכדו. אבל זה בוודאי לגיטימי).
וזה ממש לא קשור לנשים גרושות. מי שלא רוצה שיחליטו לה, שתממן את עצמה. כסף לא גדל על עצים. כשאני בגיל 13-14 לא רציתי שהוריי יגידו לי מה לעשות, עזבתי את הבית וחייתי מהיד לפה אבל קניתי את החופש והשקט שלי (וכן, עד עצם היום הזה הם מנסים לדחוף לי כסף, ותמיד אני מבהיר שאני מצידי לא מבקש ולא מקבל ולא מציית).
4. תכלס מה שבאמת חשוב: מי אריק ומי בנץ?
(ואני בכלל חשבתי שאנחנו בנני ובלוני)
וכהוכחה שלא דיברתי ממקום שובניסטי, נזכרתי בדוגמה מעניינת שכל קוראי וכותבי פורום "בחדרי חרדים" זוכרים היטב. מדובר בסיפור אמיתי (לכאורה) שהוצף שם וזכה לסדרה עם פרקים רבים (שניתן לכנות "עלילות החתן החוצפניאק", על שם התואר שהודבק למושא הסיפור. את החלק שעליו אני רוצה לדבר, ניתן לראות כאן: https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2672068 ).
ובכן, במשפחה חרדית דלת אמצעים, מחתנים בת כלילת מעלות, מתןך ציפייה שתקים בית של תורה, שבעלה אברך תלמיד חכם ועול הפרנסה מוטל על משפחת הכלה וגם על הכלה עצמה. הורי החתן מעניקים סכום גבוה שהוא כ80% מהוצאות הדירה, וביחד עם הורי החתן הם קונים דירה לזוג הנרגש (הסכומים שכתובים שם הגיוניים מאוד לשנת 2009, מאז מחיר הדירות עלה טיפה 😉).
אחרי בערך שנה, מחליט החתן לצאת מהכולל ולעבוד בעבודה שאינה תורנית. חמיו זועם, הרי הוא משלם סכומי עתק לגמחים ומשכנתאות והמטרה הייתה לחסוך מהחתן את עול הפרנסה כדי שיהיה אברך וילמד תורה. החתן (ואשתו) טוען בתוקף: "עם כל האהבה והכבוד, אל תתערבו לנו בהחלטות שלנו כזוג".
עד כאן הסיפור. אז ברור שיש כאן שאלות של הלכה ומשפט וטאקט (האם ואיך ניתן לכפות את החובות על החתן), אבל נניח שלא צריך להגיע לזה וניתן להגיע להבנות עם החתן שהוא יקח את החובות על עצמו כיוון שלא עמד בציפיות.
האם יש ספק שהאבא שנתן ועדיין נותן, אינו צודק - שכל עוד הוא נותן - הוא מחליט?!
אכן סיפור מרגש, דמעתי קצת בקוראי אותי.
בוא נחיה את חיינו עפ"י פורום בחדרי חרדים.
אתה צודק, זה הוכיח הכל.
מעכשיו, כל מי שקיבל עזרה מההורים לקניית דירה מחויב להקשיב להם כיצד עליו לנהוג לשארית חייו.
אין ספק.
לא יודעת איך אתה כל פעם מגיע לנושא הכלכלי. אובססיה משהו?
אני חושבת שבכל מקרה, בלי שום קשר לכסף, אבא צריך למצוא את מקומו כפוסק הלכתי לילדיו.
לפסוק הלכה לילדים שלו, להיות מורה דרך בנושא הזה וללמד אותם שהלכה היא נר לרגלינו.
זה חלק מתפקידו.
בלי קשר למזונות שלו.
ובכלל ללמוד על המקום ההורי שלו כאב.
הילדים זקוקים לדמות אב.
כדאי להחכים מה זה אומר.
אתה מחפש לכפות על הגרושה לקיים את ההלכות של האב בביתה רק כי הוא משלם מזונות לילדיו.
תדפוק על השולחן ותגיד- אני מממן אתכם! אני המחליט! תכבדו אותי!
אם אתה שואל אותי זה לא יעבוד בכפיה
לא על הגרושה ולא על הילדים.
אבל אל תקח את המילה שלי.
אתה מוזמן לנסות.
אתחיל מהסוף ואסיים בהתחלה של דברייך:
דבר ראשון, 100 פעם כתבתי שאני לא מדבר על איך לעשות את זה. כל דבר ניתן לעשות בכפייה וכעס ואפשר בנועם ועדינות. לא דיברתי על זה.
דבר שני, ממש לא דיברתי על עזרה לדירה. אני גם לא אומר לאבא/אמא להביא קבלה על כל מסטיק שקונים לילד. אני מדבר על סכומים גדולים שמכסים חלק גדול מהמחיה והם נטל מאוד כבד על הצד המממן. לא חושב שיש הבדל בזה בין סיטואציות ומגזרים (הבאתי את הסיפור מבחדרי כתיאור לסיטואציה, לא הבאתי הוכחה מי צודק).
דבר שלישי, לפחות אני לא דיברתי על מנהיגות וסמכות בתחום ההלכה. אני חושב שמי שחי עם אמא בבית, חייב לחיות את חייו לפי איך שהיא נוהגת מבחינה הלכתית. אם היא מורידה כיסוי ראש הוא יכול להתפלל מולה ואם היא שמה סירים על הפלטה או אוכלת מחפוד טפו טפו טפו, זה מה שהוא יעשה. ואם אבא (שלא מממן) ינסה לכפות את דעתו בנושאים כאלה, הוא טיפש או רשע. אני דיברתי על שני נושאים אחרים: 1. מנהג אבות, באיזה נוסח להתפלל וכדו - כתבתי את דעתי וזה לא רלוונטי כעת. 2. מה לאכול לארוחת צהריים והאם לקנות קדילק או סקודה ובאיזה בית ספר ללמוד - אם יש מי שמממן, הוא מחליט בדברים האלה.
דבר רביעי, לא תליתי את זה רק בנושא הכלכלי. את התווכחת על סיטואציה שיש היבט כלכלי ועליה הבעתי את דעתי בהקשר הכלכלי. אשמח מאוד לפתוח שרשור מעניין על תפקידים מגדריים, אבל אני שם לב שבשרשורים האלה יש שיחות אריק ובנץ בלבד וזה קצת משעמם (ועד שמישהי מגיבה, היא כותבת כתב חידה ונעלמת). אז אם את בעניין, בואי נפתח שרשור חדש וכללי יותר, זו באמת סוגיה מעניינת.
לפחות הסתכלת בראי והבנת שבנני ובנוני אתם לא.
@מתוך סקרנות אפילו את סוגיית מחפוד הוא העלה.
מה עוד? על עקיצת המטלטלין הוא כבר דיבר?
שנמשיך את המשחק?
בגלל שעניתי לך השתמשתי בתיאורים שלך, אם את שואלת אותי אנחנו לגמרי בנני ובנוני
עד כאן ברצינות, ועכשיו להומור:
אני באמת משתדל לכתוב עניינית, גם אם הדוגמות מגיעות משיח כאן (ובבחדרי 🙈). ממש אשמח שתגיבי לדבריי בצורה עניינית.
אני מאוד נהנה ורוצה להבין ולהחכים ממך!!
בקושי על עצמי אני אחראי (וגם על ילדי איכשהו)
אם אני מבין נכון, הוא מעלה כאן נושאים שעלו בפורום בעבר, בין היתר בדיונים שהוא פתח בלי קשר אלי, ולהבנתי זאת זכותו, למרות שזה אכן לא נושא השרשור שפתחתי.
אכן, הכנסתי גם את נושא המזונות מהצד ולא כנושא עיקרי, היות ולהבנתי מי שנוטה לתפיסת הבדלים מגדריים בנושא המזונות, כנראה יהיה קוהרנטי וירחיב אותה למקומות נוספים כמו תפקידי האב כמורה דרך רוחנית והלכתית למשפחה (אם אני מבין נכון, את אכן נוטה לכיוון תפיסה זו ב-2 המרכיבים שהזכרתי).
גרושים וגרושות לא אמורים להתנהל ככה ואני מניח שרובם לא מתנהלים ככה.
אבל מי שכן, זו בחירה שלו והוא לא שונה מאף אחד אחר:
משפחה שמקבלת כסף מהרווחה - מקבלת גם הדרכה והגבלות מסוימות.
נכה שמקבל קצבאות - צריך לעמוד ברשימה לא קטנה של תנאים.
אברך שמקבל כסף מהכולל - עומד בלא מעט קריטריונים.
בינינו, אפילו בשביל לקבל הקלה במס אתה צריך להסביר ולהוכיח...
ככה זה כשאתה תלוי בקצבאות ותרומות. "בעל המאה הוא בעל הדעה", זה לא משפט שהומצא על ידי שובניסטים בסעודיה, אלא תובנה חברתית מאוד פשוטה.
בדיוק בגלל זה, בני אדם חכמים - כמו אימך שתחי' - משתדלים כמה שפחות להיות תלויים באחרים ואז אתה קונה את חירותך.
שכוונתך בעיקר על השיח עם הילדים בבית. אזכן, ברור שאתה צודק שהשיח לא אמור להיות כזה מעל פני השטח. מצד שני, אני חושב שהוא כן קיים איפשהו.
לצורך העניין, הוריי לא מאוד אהבו שהיינו (כל האחים שלי) מעשנים, אז אוטומטית היינו מוצאים את עצמינו משיגים כסף לסיגריות לא דרך ההורים, וזה יצר מעגל קסמים כלשהו (אצלי הכל היה ועדיין מורכב יותר, אבל נעזוב את זה עכשיו).
אגב, אותנו חינכו כך שסגריות היו מחוץ לתחום בכלל, כך שלא הגענו לידי נסיון. (אבל יכול להיות שבחברה שלנו יותר קל עם זה מבחברה חרדית).
גילאי 5,6.5,8
ועוד לפני שבודקת מה ומי אשאל שאלה
אבא שלא לוקח את הילדים שלו בחלק מהזמן של הסדרי הראייה- אמורים לישון אצלו פעמיים בשבוע ובפועל ישנים פעם בשבוע והולכים בפעם השניה רק לכמה שעות
איך אפשר לחשב מבחינה כספית את הזמן הזה שבו הם אמורים להיות אצלו אבל בפועל לא?
עו"ס משפחה מתעקש ומכחיש דברים שנאמרו ף/לא נאמרו בפגישה עמו.
בידיי הקלטות- כמובן ברגע שאשמיע אותם המצב שלי עלול להשתנות , כי יבינו שאני יודית מה אני מדברת.
1. מתי הזמן לשלוף אותם כדי להוכיח שהדברים אכם נאמרו/לא נאמרו.
2. אם אשמיע את החומר המוקלט והוכיח שיש בידיי נתונים "הלך עלי".....זהו יסמנו אותי?
3. לאחר שיגלו כי בידיי נתונים מוקלטים, יש אשפרות למנוע ממני להקליט בעתיד? יש סיכון בהוכחת נתונים ע"י השמעתם?
מה יבינו?
עם ניסיון בעניין
בקיצור, אם אשמיע את ההקלטות יאמינו למה שאמרתי שזה מה שנאמר בפגישות שלי עם העו"ס.
מצד שני, מסוגלים מעכשיו להיוצ לגמרי לרעתי היות ואני מכיזה להקליט(למרות שיש מצב שנם מקליטים )
לא רציתי לענות כי ב"ה אין לי ניסיון עם זה, אבל כן יש לי ניסיון קטן עם רשויות הרווחה בכל מיני הקשרים שונים ומשונים.
אישית לא הייתי מוציא הקלטות אם זה לא אקוטי. רוב הסיכויים שגם ככה הם לא מתייחסים אלייך ולא לשום פנייה שמגיעה, ומצד שני העוסים רכלנים מאוד וכולם מכירים את כולם. ככל ש"תעשי בעיות" הם רק יתייגו אותך כ"המעצבנת ההיא" ותקבלי שירות בהתאם.
בנושא כזה הייתי פונה לעו"ד לראות מה עושים עם זה.
עובדתית, בדרך כלל מבקשים ליידע את הפרטנר לשיחה, שהוא מוקלט.
עם זאת, בישראל אין כל כך התעסקות ב"פירות העץ המורעל" (או שבכלל אין איסור חוקי כזה). כך שתיאורטית אם את רוצה להשיג משהו על סמך הקלטה, גם אם היא לא חוקית סביר שיתחשבו בהקלטה ויתנו לך מה שאת צריכה.
השאלה כאן, בעיניי, כמה זה כדאי לך ומה התועלת שלך מפרסום או העברת ההקלטה. תחשבי לבד מה המחיר של להיות "ההיא שמקליטה ואחר כך מתלוננת".
אם אדם שנכנס לפגישה מרגיש לא בטוח זכותו להקליט בכל דרך שהיא, פיקוח נפש.
אבל הייתי ממליץ לא לרוץ מהר להסיק מסקנה אלא להתייעץ עם איש מקצוע או חבר אמיתי, שהוא לאו דווקא עו"ד.
לעורך דין יש אינטרס...
אולי בגלל שאני גבר...
בכל מקרה אני חושב שרוב מי שסיימה את התהליך כבר מודעת להונאה (כמו כל קורבן-הונאה עלי אדמות, אחרי שזה נגמר מבינים...).
וגם הנשים הפמיניסטיות (החברות שלנו ) מזמן מבינות ומודעות לזה, והשפה שלהן היא אחרת לגמרי.
הלוואי שיהיה לי זמן לנסח את מה שאני חושב על הפמיניזם הפשטני והתוצאה המטופשת והמסוכנת שלו (הייתי אומר שזו אירוניה במיטבה). אבל שוב, אני חושב שרוב הנשים שעומדות מאחורי זה כבר הבינו את הטעות.
אותי, כגבר, הסרטון הזה מאוד טלטל.
אני שומע מהרבה כיוונים את האמירות האלה, ונשים יכולות תמיד לומר "אני לא מתכוונת אליך, אני רק מביעה תסכול, מה רע בקצת העצמה", וכדו'. נשים מרבות לדבר ככה וזה נשמע בכל מקום ומאוד לגיטימי, וגברים יושבים בצד ומבינים בדיוק מה עומד מאחורי זה. תכלס, זה בערך כמו שנער גרמני בשנות ה30 יכול לומר "מה הבעיה בקצת לדבר על הזהות והמורשת שלי והיופי שלה". (יש בסרטון הזה עוד מסרים חשובים מאוד בגנות התרבות הזו, אבל אני מדגים אחד, מתוך ההסתכלות של מי שמעצימים בני אדם כדי שלא יינזקו ממני)
באופן אישי, דיברתי על זה עם כמה מחברותיי הפמיניסטיות (כפי שהבטחתי לפותח השרשור), והן אכן אמרו את זה מה שכתבתי בהודעתי הקודמת - שהמשכילות והמנוסות כבר מזמן לא משתמשות בטרמינולוגיה הזו. מצד שני עובדתית, השיח הזה מאוד נוכח בתרבות ויש לו המון הדים.
וכאן מגיעה שאלתי: האם אחת מנשות הפורום מסוגלת לספר לנו על חוויוציה ועמדותיה בנושא, או שאפילו זה עלול להעיב על האור הנשי?
הן לא (מצהירות שהן) חושבות שהאישה במהותה היא טובה וקורבן. להיפך, הן יגידו לך שהן לוחמות על זכויות של כל הצדדים וחשוב להן שהעצמה נשית לא תפגע בגברים.
לצערי לא אוכל לתת לך סמינר בהיסטוריה וומגמות בפמיניזם, זה ארוך ומורכב וחלק מזה גם סביר והגיוני. רק שים לב שהפמיניזם ורוב התנועות הפוליטיות, מבוססים על ביקורת חברתית וקריאה לפעולה. כלומר, הן מראש אומרות שהן רוצות לאנשים יחשבו ויפעלו בדרך מסוימת. כך שאמירות מהותניות כמו "כל הנשים צודקות/ טובות/ קורבנות" הן אנטיתזה לפמיניזם.
במשך השנים התפתחו נישות מהותניות בפמיניזם (והן באמת שונות מאוד מהפמיניזם הבסיסי והראשוני), אבל זה כבר סוגיה אחרת, שעוסקת בפרטים ולא בכלל.
צריך לרצות מאוד תודעה גבוהה נקיה ואמיתית.
לשבור את הבועה.
מעניין אותי מה דעתכם על הדברים הבאים:
1.לצאת עם הגרוש לבילוי משותף עם הילדים?
2. לארח אותו להדלקת נרות חנוכה אצלנו?
3. לתת לו להגיע לבקר את הילדים בבית שלנו?
4. לחגוג ימי הולדת לילדים יחד?
5. שיתארח לארוחות שבת?
6. לתת לו להשתמש בתווי הנחה ?
7. שביעי חביב והכי חשוב לפי מה אתם קובעים את הגבול מקשר מכבד לקשר שהוא כבר חברי מידי ולא מתאים
הלוואי והוא היה מקיים אתי את מה שכתבת בחיים המשותפים,
על הפרוד שלי
לא היה אכפת לו משום אירוע.
זה חלק מהסיבות לפרוד שלא אכפת לו מכלום רק....
1. בילוי משותף עם הילדים בחוץ - בעד
2. בבית שלנו/סעודות שבת - מנצנץ לי טיפה שאלה הלכתית
כי יש את הקטע שאסור הלכתית לגור באותו בניין.
מחשש לתקלות..
אז כל עניין הביחד הגיאוגרפי - הכי טוב תשאלו
רב שמכיר אתכם ואת היחסים ביניכם.
למרות שאם הוא גר כמה דקות הליכה,
ואין בעיה של יחוד. (ילד קטנים מסויימים, לא פותרים יחוד)
אז שבת ומסיבות שיהיה מישהו נוסף. איזה אח או מישהו.
ואז לפי דעתי זה יהיה טוב. אפילו פעם בחודש נגיד
ואז זה לא איזו קביעות לא סבירה, והמסר יחלחל לילדים,
אבא ואמא עלינו בהורות - משותפת.
זוגיות - הם החליטו להפרד.
אבל יש לנו אבא ואמא.
מתנה ענקית לילד.
כמה הילדים שלי ביקשו, ומבקשים גם היום
אבא בא תראה את הבית שלנו, את החדר שלי.
(גם היום הקטנה ביקשה)
אבל אימא לא מרשה..
אומר אמירות נחרצות כמו
"לא מתאים".... שאהיה עם הילד במקומו הטבעי כשהוא חולה, למרות שאביו לא שם....
שויין.....
של גבר, שמנסה ללקט את הפרורים האחרונים של הכבוד שלו...
אבל אני מקבלת וחיה מעולה גם ככה
למה למוטט אותו לפירורים?
ואם הוא פגוע אז עוד יותר כדאי לכבד אותו, לעזור לו לקום מהמשבר ולהגיע איתו למערכת יחסים טובה.
מותר לבנאדם שתהיה לו פרטיות, בפרט שאתם עדיין באיזשהו הליך.
היה מאוד נחמד ומרגש אם הוא היה מאפשר, אבל לגיטימי לגמרי לא לאפשר.
ויחד עם זאת, מסביר לך שיש גבולות כלשהם של היגיון.
ובפרט עם בן זוגך (לבינתיים) שידוע כאדם מאוד נינוח ומלא בגמישות מחשבתית 😉
מי שיכול להבין שאפשר לפרק חבילה אמור להבין שאפשר לבקש פרטיות. בייס. סליחה על הגסות, אבל זה דיי צועק פה.
הסיפור כמובן מוצג פה כמשהו תלוש ממציאות מאוד מורכבת.
לא - פתאום קם אדם והחליט לפרק ביתו... (במקרה הזה אדמה)
כלומר אין מה לשלוח אותי לבדוק הלכתית עם רב
שאלתי תיאורטית בעיקר
רושמת גם כי פנו אלי כמה בפרטי שדאגו..אני שומרת על ההלכה ב"ה והשאלה הייתה לפתח שיח שמדבר על גבולות בין גרושים בין קשר טוב לידידות מוגזמת.
מרגיש שחלק לא הבינו למה כיוונתי..
אין לי תשובה לכל המצבים שתיארתי.
רק לציין שזו שאלה שיש סעיפים בהלכה שנראה
שגובלים בה. ואולי אפשר ללמוד מהם.
אסור לגור באותו מבוי יחד, כן באותו רחוב.
ניתן לחכמים לענות. אבל ברור שחובה לשמור
על יחוד עם כל אשה שאתה לא נשוי לה
ויש פה אפילו ריעותא, כי כבר היו יחד.
כל עוד לא יכול לבוא לתקלה ולדברים של חיבה
אסורה אז סבבה שהקשר שלהם יבנה שוב
לא רואה פה בעיה
הדבר הכי שמח בעולם
שיחזור לביחד שלהם.
אנחנו בפירוד כמעט חצי שנה.
פעם, כשלמדתי 'טוענות רבניות'😉
ספויילר: לא סיימתי
אמרו שהאישה צריכה לרוץ לבית משפט לפני שהבעל ירוץ לבית הדין... (או להיפך, לא זוכרת...)
עכשיו, אני במהותי תמימה ולא רצתי לשום מקום.
הייתי בטוחה שאולטימטום כספי מצידי (שלא אעביר לו חצי מהמשכנתא, שאני עד עכשיו העברתי כפראיירית) יספיק כדי לקדם את התהליך לכיוון של גט.
ולא הוא - דממת אלחוט מהצד השני..
ואני תוהה אם הבנאדם הלך לפתוח תיק
והאם זה סכנה מבחינתי
לא יודעת מה יכול להיות מסוכן....
תמימה - אמרתי?
אשמח לעצות וגם לתמיכה רגשית 😥
למה אני חושבת שאני פראיירית כשאני משלמת חצי משכנתא...
כי הוא זה שגר בבית המשותף וצריך לשלם לי שכר דירה. אז זה מתקזז
תהליך גירושין זה ממש לא זמן להיות תמימה!
לא הבנתי מה את מחכה? שהוא יבחר איפה יותר נוח לו שהתיק יתנהל וזה ידפוק לך בדלת עם דרישות מצידו??
שאננות לא מתאימה לסיטואציה
דבר ראשון תפתחי תיק (הרבה פעמים לאישה עדיף בבית הדין בעיקר אם הילדים שלך קטנים אבל תתייעצי עם עו"ד)
את מחכה שדבריפ יקרו באופן פאסיבי וזה לא המקופ ולא הזמן
דבר ראשון זה לפתוח תיק ליישוב סיכסוך אחכ זה להתחיל לחפש עו"ד והלוואי ותגיעו להסכם..
פתיחת תיק
אסל מי שפותח את התיק ראשון אפילו בדקה בוחר איפה כל התיק גירושין שלכם יתנהל
אם זה אכן כך
ואיפה אני אמורה לעשות את זה
על מה את מתכננת לא לוותר בני כמה הילדים שלך?
איזה מתכונת משמורת את רוצה להשיג
את התשובה הנכונה רק עו"ד יידע לומר לך
אם תפרטי נוכל לכוון אותל אבל הכי נכון זה ללכת לעו"ד זה החיים שלך וכל החלטה או אי עשייה כאן אחכ יכולה לעלות ביוקר
אל תמתיני עם זה
לאיזה עו"ד ללכת.
שדמות בחולות שלחה אותי לשליח נאמן ויקר.
בכלל ה' יתברך מלווה אותי בחסד ורחמים מרובים...
זה כמעט מסתכם עם זה.
נתתי לילדים לבחור ( איך אפשר שלא) והם בחרו להישאר בסביבה הטבעית שלהם.
תכלס זה היה נכון גם לי. אני נבראת מחדש וצריכה את הלבד הזה.
ויתרתי על הההכל, חוץ מחצי דירה. זהו.
הוא - את כבודו האבוד מבקש
המחיר - דחיית הגט....
אבל ההבדל שאני רציתי את נפשי ואת נפש ילדיי
ילדים צריכים אמא שימי לב שכשאת בוחרת בעצמך הם לא נעלמים לך בין הידיים..
לא כדאי לך לדעתי להתרחק מהם וגם לא לוותר עליהם
בהצלחה רבה
שלג דאשתקדכל הכבוד על ההתקדמות, הלוואי שתשחררו מהר זה מזה לחיים טובים ולשלום.
אם אני מבין נכון, השיקול לרוץ לבית משפט או בית דין, זה בעיקר בשביל מזונות. השאלה אם מזונות זה נושא משמעותי אצלכם.
אם הנושא הוא חלוקת הרכוש, לכאורה גם בבית הדין יפסקו חצי חצי, אז לא אמור להיות הבדל (אגב אין לי מושג מה הבסיס ההלכתי לזה. עד כמה שזכור לי ממסכת גיטין דף עז, אפילו את הגט אישה לכאורה לא הייתה יכולה לקבל לעצמה 😳. אז אולי כדאי לשאול רב האם מותר לבצע את הוראת ביה"ד וזה לא גזל).
אם מה שאת רוצה זה בעיקר שחרור ושקט, אולי תקבעי איתו זמן ובהנחה שהוא יסכים תיפגשו, ותתני לו את הכבוד "להחליט" על כל מה שתכלס די ברור מה ההחלטה... אולי כדאי להתייעץ פסיכיאטר או מטפל שמבין בלקויות שונות ומשונות, והוא יוכל לסייע לך איך מקדמים אנשים כאלה להחלטות בצורה נעימה ומכובדת. אם לא יסכים להיפגש, אז תפני לבית משפט/דין לפי רצונך ומצפונך וכדו'. בסופו של דבר, הכבוד שאת נותנת לו הוא המפתח ליחסים טובים שלך עם הילדים.
המון הצלחה יקרה!!
תדעו שיש גם תסריטים אחרים ממה שאתם מכירים.
הבינה האישה מה מפעיל את האיש
הדמימה את המערכת
עד לקבלת דרישה לתשלום
(שכן היא זאת שיצאה מהבית...)
הציבה אולטימטום
פגישה עם מגשר
חתימת הסכם, תוך ויתורים והליכה לקראתו
שכן, היא רק שקט נפשי רוצה.....
אז זהו.
יש התחייבות לגט תוך 10 ימים
בעזרת ה' יתברך!
שתהיינה בשורות טובות לכל עם ישראל!!
ואגב - לא(!) צריך להגיע לבית הדין עם עד. יש שם עדים שלהם.
לא ברור איך יש לכם סיפורים אחרים.
מלאא הצלחה!!
ומה זה משנה הסיפור של כל אחד, הסיפור שלך הוא אחר ומיוחד והוא שלך, וזה הכי חשוב.
שיהיה לך רק טוב!
כוונתי היתה יותר להתייחס לתגובות המאוד נחרצות שכך וכך מתנהלים הדברים...
אז לא.
לא תמיד...
והוא בהחלט זמין גם לזה, בהרבה מובנים.
או שהתכוונת לצד השני במערכה?
מי זה הוא ומה זה הצד השני.
בעיקרון גם אני כתבתי ברמזים כי לא זכרתי במה אני מתבסס על דברים שנכתבו בפורום ובמה על דברים שהתכתבנו עליהם באישי. אז כבר אענה לך על הכל באישי בע"ה.
גם אני בלופ של הקטע הכלכלי,
אמנם מזווית שונה.
מבינה ללבך
שיהיה בקלות
לא ממש הבנתי למה פירוד כל כך ארוך ולא מגיעים להחלטה.
יש כעסים בינכם?
מה גורם להמתנה הזאת?
למה לא באמת לקבוע גישור ידידותי?
את יודעת אם תעדיפי בית דין או בית משפט?
את סגורה על הגירושין האלה?
החלטות טובות בע"ה ובהצלחה☘
השבח לאל בורא עולם
וזה לא היה הרבה זמן.
רוב הזמן היה פירוד מבחירה
שבוע טוב.
מישהו יודע להסביר ולחדד את ההבדלים בין מכירת דירה על ידי כונס, לבין מכירה על ידי הבנק לכיסוי חוב משכנתא,
מבחינת הזמן שלוקח, ההליך, ובחירת הצעות וכו'?
כן, אני יודע ששניהם פחות טובים ממכירה בשוק החופשי.
אבל בקצב העיכובים של הצד השני, אין ברירה.
בכל מקרה, הצד השני יישא בעלויות הכונס /מימוש המשכנתא וירידת המחיר (לעומת הצעות טובות שמסמסה אחת אחרי השנייה) ככל שתהיה.
האמת תמיד מנצחת.
הבנתי שככלל גבר תמיד משלם מזונות אם התיק מתנהל בבית הדין הרבני, בהנחה שהילדים נושמים אצל האמא, ויש איזושהי הפחתה בתשלום המזונות לפי הזמן שהם אצל הגבר.
האם זה תמיד ככה? האם יש הבדל אם גם האישה עובדת בפועל ומפרנסת? אשמח לדעת עובדות (אפשר גם רגשות ופילוסופיות, אבל אותי זה פחות מעניין כרגע 😉)
שבקרוב, בעזרת ה'
אהיה זכאית להשתתפות מו המנין
בפורום המיוחד הזה...
אני בפירוד כבר 4.5 חודשים
וממש עכשיו בשלב של לחץ מתון אבל נחוש
לקבל גט
אני מקווה מאוד, ויש לי סיבות להאמין
שזה יהיה זריז...
אמן!!
זה אושר עילאי.
קשה להסביר.
לראות אותם מתכתשים.
זה תענוג גדול ואושר עילאי.
ולאאאא, לא. אללל תשווי את זה לפרודה שקוראת
בפורום של גרושים.
לא דומה ולא מתקרב.
גרוש בפורום.
זה הדבר האמיתי (:
מדהים ומיוחד
לחיות את החלום!
גרושייך הם מתכתשים כעניים ודלים...
נא עזור להם לצער זה את זו, שוכן מעולים...
אוייי כי אתה רב סליחות....
ואווויייי ובעל הרחמים..
שערי... בית הדין פתח..
ואת הגט הפירוד והניכור ההורי.. לשונאים תשלח..
ואת ההתכתשויות הבלתי פוסקות מהם תיקח
שערי.. בית הדין פתח (: (: (:
תודה על ההאזנה
המשך לילה טוב
היו עימנו..
מרגיש לי שאולי בסטטוס שלכם (שלנו)
תתחברו למילים :
שלוחות השמש זוהרות
על זכוכיות דוקרות שנשברו בלילה
כמה חיכית אז ליום
יאיר מה שחלמת
אנשים טובים היו בשבילך שם
ישבו הקשיבו למה שכאבת
אמרו: תראה זה עוד יקרה
יום אחד תבין את הלילה
לרוץ קדימה לא לעצור
כמו לביאה לטרוף את הבוקר
משמיים ישלחו נחמה כזו
שכשהיא תבוא
אותך היא לא מפספסת
שנים עוברות אתה עוד שם
מנסה לרקום את חייך
קצוות פרומים, המוני גוונים
לובשת דרכך
נשמות טובות פגשת גם
אכזבו, שברו את כל מה שבנית
לא שכחת גם אותן
נאמן למי שהיית
לרוץ קדימה לא לעצור
כמו לביאה לטרוף את הבוקר
משמיים ישלחו נחמה כזו
שכשהיא תבוא
אותך היא לא מפספסת
לרוץ קדימה לא לעצור
על זכוכיות דוקרות שנשברו בלילה
משמיים ישלחו נחמה כזו
"נאמן למי שהיית"
לרוץ קדימה לא לעצור
כמו לביאה לטרוף את הבוקר
משמיים ישלחו נחמה כזו
שעכשיו היא באה
היא כבר לא מפספסת
_____
מילים, לחן שירה: דוד בן ארזה
“לפני הקפיצה”
לפעמים אנחנו יושבים על סף הקפיצה של החיים.
מביטים מלמעלה ורואים את הכל קטן — כל מה שחשבנו שהוא ענק.
הלב פועם, הראש מלא מחשבות, והפחד לוחש “אל תקפוץ”.
אבל עמוק בפנים יש קול אחר, שקט ואמיתי, שאומר:
“זה הרגע שלך… לשחרר.”
לא קפיצה אל הלא נודע – אלא קפיצה אל האמון.
אמון בעצמי. אמון בבורא. אמון בחיים.
“חתימת הוויתור”
חתמתי על “ויתור חיים”.
אבל האמת? חתמתי על ויתור על פחד.
ויתור על שליטה.
ויתור על מה יהיה.
ויתור על “מה יגידו”.
לפעמים אתה צריך לוותר – כדי לחיות באמת.
לוותר על מה שחוסם, כדי לגלות מה שמשחרר.
זו לא הייתה חתימה של סוף,
זו הייתה התחלה של חיים חדשים.
אבא תודה על הכל 🙏❤️🔥
אתם כתבתם??
לא. לא אני כתבתי.
פגשתי, התחברתי ושיתפתי
ובא לי לבכות.
הם מתביישים בי.
ביקשתי שידאגו לנו למקום נורמלי לשבת.
יצא פסק דין ודרישה מהדיינים לרווחה שם.
היתה פגישה במרכז למשפחה.
ומאז דממה.
ואני צריכה ללכת מגינה לגינה עם הילדים כי הם לא מוכנים לשבת איתי בפיצה או במאפיה.
הם מתביישים בנוכחות שלי באיזור שלהם כי המשפחה של הצד השני רואה אותם איתי או חברים מהכיתה.
ביקשתי כמה פעמים שיבואו לאיזור אחר (מרחק 5 תחנות נסיעה באוטובוס) כדי שיהיה לנו נעים ואבא שלהם מסרב.
יש לנו שעה למפגש וגם בו הם חסרי סבלנות כי אני תוקעת להם את היום.
(הגעתי עם שקיות מלאות פינוקים עבורם וצחקתי שעכשו אני על תקן סבתא ולא אמא... באה לביקור קצר, מביאה הפתעות והם רוצים לרוץ לענייניהם).
כשאנחנו היינו ילדים, היינו נוסעים לאבי לשעתיים בשבוע, אבל היינו מחכים לזה הרבה.
חבל מאוד שהאבא לא מסכים שתיפגשו במקום נוח.
שאנסה לדבר אתו?
יש לי "קשרים" עם הרבה אבות.
מעצבן יותר שדחוף לו כל כך להמשיך בהן גם אחרי ש"ניצח" לכאורה.
הנה סרטון שאולי תתחברי אליו (אם כואב מדי-אסיר אותו)
יש עניין שיתהפך הכל לטובה.
זו נחמה קצת עצובה, אבל לפעמים דווקא כשהצד השני מתנהג ברוע כמעט מוצהר, הילדים מתישהו יבינו את זה ויפעלו בהתאם.
המון הצלחה!!
קודם כל חיבוק חזק. רק מנסה לדמיין מה עובר עלייך וככ הרבה כאב עולה. איזה מסע... מקווה שמה שאכתוב בסדר ואם לא תעברי הלאה...
רציתי רק לחזק ולהגיד שלפעמים אלו זרעים קטנים שנטמנים. כרגע ההרגשה נוראית. אבל הם מרגישים אותך. הם יודעים כמה את דואגת להם וכמה אכפת לך מהם ושהם חשובים לך. אני לא יכולה לפרט כי זה פורום פתוח אבל כותבת מהיכרות עם סיפור ממש דומה... זה לקח זמן. שנים. אבל בסוף זה התהפך ככ ככ לטובה. מאחלת לך שתראי בקרוב את הטובה והפרי לכל המאמצים. חיבוק ענק!
אני יודעת שזה יקח זמן.
ושזה גם מצב זמני.
יצא לי לשמוע מלא מעט א/נשים שעברו דברים דומים איך אחרי שנים בזכות.המאמצים האלו יש להם קשר מדהים עם הילדחם והנכדים.
אבל עכשו זה קצת צובט.
וגם זה יעבור.
שבוע טוב.
למי שעוד לא שמע את השיר החדש של חנן, בו אומר ש"לפעמים מרגיש כאילו החיים עוד לא התחילו".
כמובן שאני לא נכנס לנושאים אישיים של אנשים ספציפיים, אבל היות והןא וגרושתו משתפים.
מעניין אותי לדון בנושא העקרוני.
הגישה של גרושתו נראית קצת שונה של לא להכחיש את העבר ולאהוב "את מי שהייתי אז" ואת מה שהיה בן/בת הזוג עבורי אז (מצרף תמונה מראיון אתה)
ואני מוצא עת עצמי מתחבר יותר לגישה שלה, באופן כללי אני טיפוס שמחובר גם לעבר, יש חברי ילדות לדןגמה שהם בקושי זוכרים את הילדות, אבל אני עדיין מרגיש קשר אליהם...
לכן בין היתר קשה לי עם זה שלא מרגיש שעשיתי "סיגור" טוב למה שהיה, הייתי רוצה להצליח "להיפרד באהבה" (או לפחות קרוב לכך) כדי לא להרגיש "שבירה" של מה שהיה בעבר בזמנים הטובים יותר.
מה דעתכם? זה היה חשוב לעןד אנשים כאן?
דבר כזה ריאלי לדעתכם?
ריאלי לסיים יפה זה ריאלי עובדה שחלק מצליחים
אבל צריך 2 צדדים בשביל זה ולצערנו לא תמיד יש...
אני גם חושבת שיש קושי בלסגור קשר בככ הרבה אהבה..
א. כי באמת זה גורם למחשבות לשוט הרבה לזמנים הטובים כי גם עכשיו אתם בטוב ..אמנם לא כזוג אבל בטוב
ב. זה יוצר קשר יותר מחייב
כשאתם בטוב אתם לא יכולים ללכת דוך לפי ההסכם (לטוב ולרע) המערכת ביניכם מתנהלת שונה...ששוב יש לזה יתרונות והרבה אבל גם לא מעט חסרונות
אני שמעתי על זה כתיאוריה, מעניין אם מישהו מצליח בפועל (אני לא מדבר על המגזר החילוני, שם גירושין זה כמעט שגרה, וגם כל המושג "נישואין" ו"גירושין" קצת איבדו ממשמעותם לכיוון של "רצף").
ואם אני מבין נכון, את אומרת שמייצרים שנאה ומלחמה כדי שהמחשבות לא ישוטו לזמנים הטובים?
עצוב, אבל כנראה שככה זה.
אם עוד לא שמת לב מהקריאה בפורום אני והאבא של הילדים שלי בקשר מצויין ונפרדנו יפה
אני כן חושבת שזה יוצר יותר כואב בפרידה
כי בסוף שנפרדים באהבה ונותנים לרגעים היפים מזכרת ומקום זה יוצר כאב מסויים
להגיד ששווה בגלל זה ליצור מלחמות לא..להגיד שבגלל זה אנשים יוצרים מלחמות..אני לא בטוחה...
אני חושבת שאנשים נלחמים כי הם לא סומכים אחד על ה2 יותר והאנשי מקצוע (בדגש עו"ד) ממש לא תורמים על זה
ברור שזה יוצר כאב, אבל שנאה ומלחמה לא ידועים כמשהו שלא יוצר כאב.
אבל זה משתיק את האהבה שהייתה
אתה מבין שיותר כואב לדעת ולחשוב שאהבת מישהו ועכשיו הוא פשוט לא רלוונטי בחיים שלך יותר?
שאתם במלחמה אתם שורפים אחד את השני לגמרי
ושוב אני לא חושבת שזה עדיף..אני פשוט חושבת שכשנפרדים יפה הכאב על הבית יותר גדול
ושנפרדים במלחמות הכאב הוא מהמלחמה עצמה
אם הצלחתי להסביר את עצמי נכון
ועוד דבר שנפרדים יפה יש כמו קשר מחייב הדדי סוג של...
ושנפרדים במלחמה יש 0 ציפייה מהצד ה2 לבוא לקראת
מקסימום שורפים את החלק בלב שיודע מה זה לאהוב, ואז כמובן מתקשים גם בהמשך.
אבל אולי זה רק אני.
אבל נראה לי שפשוט אין פנאי לחשוב על זה
ואיך אומרים ההיפך מאהבה זה אדישות
אז כנראה מי ששונא מחביא רגשות מתחת..
אז זה חלק ממה שתוקע, עדיף הכאב של להכיר במה שהיה ושזה נגמר עליו דיברת.
הנושא של התחשבות הדדית אחר כך אכן נשמע מאתגר, אבל נראה לי מחיר ששווה לשלם.
כשמכירים בכאב אפשר לעבד אותו ואחרי שמסיימים את התהליך אפשר להתקדם הלאה בלב נקי
לגבי ההתחשבות תלוי באיזה יום תשאל אותי יש ימים שזה מעיק ממש ויש ימים שאחלה
אבל אם הילדים שלי יגדלו בריאים ומאושרים בזכות זה אני מוכנה לשלם את זה
אפשר להיות מודע וער לעבר שלך, בסופו של דבר זה מה שהוביל אותך להווה. אבל גם לדעת שהעבר במשמעות המוחשית שלו כבר לא ממש רלוונטי.
זה כמו מריבות של אנשים, על מי עוקף ברמזור ותור מי בסופר. יש פרק זמן שלגיטימי (חברתית) לכעוס ולריב, אבל כולנו מבינים שמגיע רגע (במובן של זמן) שזה נראה ממש מטומטם אם המריבה הזו ממשיכה. (שמעתי מתידהו הרצאה בנושא הזה והיה לזה שמות ומושגים, אבל שכחתי...).
מספרים שפעם שאלו את שמעון פרס, איך הוא היה מסוגל להישאר בפוליטיקה ככ הרבה שנים ולהתמודד כל פעם מחדש על כל מיני תפקידים בכירים, למרות שתמיד תמיד הוא הפסיד. והוא ענה שהוא קם כל בוקר מחדש ושאל את עצמו "מה עומד לפניי כעת". כי מה היה - אין לי איך לשנות וזה לא רלוונטי לעתיד.
לקוצר הבנתי, הדרך היחידה להתקדם בחיים, בפרט אם אתה רוצה לסגור משהו משמעותי ולהמשיך הלאה, זה למסגר אותו ולהניח בצד. אם תסחב את העבר שלך כל הזמן על הגב, בסוף תקרוס מהעומס, וחבל.
נ", זה בלי קשר לפרדים בן ארי. אף פעם לא התחברתי לשירים שלו, ואני לא ככ מבין את הקטע שלה.
מדובר ב2 צדדים שגם נמצאים בתוכי, ורוצה ללבן אותם.
גם לעשות "שלום" עם מה שהיה,
(וזאת הדרך הטובה)
להשלים שגם הטעויות שעשית נבעו מזה שלא ידעת אחרת ולכן לא יכלת אחרת.
היו דברים שסימאו את עיניך, הבנות שגויות, הנחות שגויות. חוסר ידע, אגו, גאווה. כולנו ככה..
להבין ששניכם טובים ורציתם טוב, לא הייתם מודרכים נכון ולא התיעצתם עם יעוץ טוב בזמן.
זה היה שביל הלמידה שלכם.
או כל מיני הסברים שאפשר להסביר על מטענים שהבאתם אתכם מהעבר.
אפשר ללמוד מזה ולגדול מזה ולעוף על החיים הלאה.
תרכך הכל
לא חייב להיות או או.
ולפעמים זה בא בגלים
יש יום שאתה יותר סוער ויותר חושב על מה שהיה ומתחבט בתוך עצמך, ואז חושב על זה ומרגיע את עצמך וממשיך עם החיים הלאה.
למחרת אתה מרגיש אחרת.
אני חושבת שיש לך עוד עיבוד והשלמה לעשות.
אתה בדרך ☘❤
*לאבד עבודה/ זוגיות/ כסף או אנשים בחיים זה מפחיד.*
זה דורש מאיתנו לשנות הרגלים, להסתדר לבד או לארגן את החיים שלנו מחדש.
אבל לפעמים, הדרך היחידה של היקום לשלוח לנו משהו חדש וטוב יותר לצרכים שלנו הוא דווקא דרך פירוק הקיים.
לפעמים רק אם נאבד משרה - נמצא את הדרך לעצמאות.
לפעמים רק אם נאבד זוגיות - נבין שהקשר לא היה טוב ושמה שבקשנו בתוך תוכנו עכשיו יכול להגיע מבלי להכריח את הצד השני להשתנות.
וכן, אף אחד לא אומר לעצמו "הלוואי ויפטרו אותי", אבל כשאנחנו אומרים לעצמנו "מגיע לי יותר", היקום שומע את זה ואומר לעצמו: "אה, היא ביקשה יותר, מצאתי לה יותר *ועכשיו נשאר רק לעזור לה לזוז לשם כי היא לא עושה את זה בעצמה"* ...
אז כן, זאת בעיטה. שמשאירה סימן, ועם הזמן הסימן והכאב עוברים, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו 10 מטר קדימה.
לכן נשאר לנו רק לקבל את זה שהמכות של החיים הן לרוב המתנות של החיים…
שחררו את המלחמה בזה, ותתמקדו בהכרת תודה ובניית עתיד חדש.
**** אני הייתי מחליפה את המילה ייקום בקב"ה
ומיד מזיז את הבעל, ואת הילדים,
ומעביר את כולם שנים של בדידות.
בגלל שמישהי אמרה "מגיע לי יותר".
האם לא כתוב, "תועבת ה', כל גבה לב"?
מה עם צניעות? האם כל משאלה של מישהו
עכשיו הקב"ה, אל מלך נאמן,
שמע ישראל ה' אחד,
יתחיל להזיז אנשים וילדים?
האם הקב"ה לא רואה ערך בנאמנות,
ובשותפות עם מי שכרת עימך ברית?
האם כל המשפחה תתפרק
כי מישהו חשב "מגיע לי יותר".
וזה מהלך שהקב"ה לוקח על עצמו
ככה לשדרג מישהי/מישהו.
לי זה נשמע שעדיף להשאיר את זה היקום
ועכשיו לא נעים לי מהיקום.
אז עדיף לא לחזור על זה
גם אני מחפש את הקב"ה ו"לדעת בארץ דרכך",
אך לייחס אליו קריזות ופגיעה באנשים
בגלל איזה רעיון שמישהו חשב
ואת כל הכשלונות והצער.
(ולא כתבת על זה אבל גם הפיגועים)
ולמלמל "זהו אלי וגואלי"
לא מועיל לחיפוש.
רק מרחיק אותנו ממנו.
אוקי, אני הגרוש, שבגלל שמישהי חשבה
היי מגיע לי יותר, הילדים לא גדלים איתי.
אני בצער עצום,
בשביל שהיא רצתה להשתדרג.
אני אחרי כל לידה מוצא את עצמי ללא ילדי.
מתמודד עם חיים משוגעים.
ועם בדידות , ועם כאבי יום יום גדולים.
איזה הקב"ה יצרת לי עם התפיסה שלך?
הקב"ה שבשביל לרצות מישהי, מוכן לדרוס לי את ההורות. ולקחת את הקשר הכי נאמן ויפה שהיה לי?
שהושג אחרי שנים של תפילות.
לא סתם כתוב שם היקום.
כי זה מתאים ליקום. ל"אללה וואכבר"
לגורל העיוור, להתנהג ככה.
ולא למי שנאמן לשלם שכר טוב ליריאיו,
ולרוצה בתשובה, ולמקדש את עמו ישראל,
לחנון המרבה לסלוח,
ולשותף השלישי ביצירת האדם.
לא משנה הנסיבות, אלא כנראה בלי הרבה.
אני כן נחושה לצאת מכאן ולא להתקע בגלל פחדים כלכליים.
אבל איך?
אני רועדת מפחד שלא אצליח לסגור את החודש וזה יפגע בי ובילדים.
אם יש לך מקום עבודה או עסק אוו כישורים כלשהם- הכל אפשרי.
יש הנחות לגרושות במיסים ועזרה בתשלוום שכר דירה.
(אפשר אפילו לפנוות לפעמונים ללמוד איך להסתדר כלכלית)
זה הרבה סייעתא דשמיא וכמובן גם השתדלות
יש לך עבודה?
התחלתם תאריך פרידה? אם כן לפי הכיוון איפה הילדים ישהו ? זה גם משנה במאזן הכלכלי
בסוף כשאין ברירה מוצאים דרך להסתדר
גב משפחתי יש לך?
ואנרגיות טובות, שמחליפות את אלה הרעות...
הן מאוד לתועלת.
תצאי בראש טוב, שאת עושה את הנכון והרצוי לטובת הנפש שלך - זו עבודת השם המדוייקת שלך וה' יהיה בעזרך
(בינינו, 28 שנות נישואים, אף פעם לא היינו ביתרת זכות בבנק....)
אין לי מושג אם הסיפור אמיתי...אני אישית התרגשתי ממנו מאוד
אולי כי זה קרוב לצערי למצב הילדים שלי...מה דעתם על הסיפור? נראה לכם יכול להיות אמיתי קשר כזה חזק בין אבא לילד חורג?
הייתי בן עשר כשאמא שלי אמרה לי שהיא מתחתנת מחדש.
שנאתי אותה בגלל זה.
שנאתי אותו - הזר הזה שחייך יותר מדי ודיבר בשקט.
האבא האמיתי שלי עזב כשהייתי בן שש, אבל המשכתי לחלום שהוא יחזור.
ואז פתאום, עוד גבר יושב אצלנו בסלון, ומתנהג כאילו הוא שייך למשהו שלא שייך לו.
לא דיברתי איתו במשך חודשים.
התעלמתי ממנו. הפניתי לו את הגב.
אמא שלי ביקשה ממני לתת לו הזדמנות.
אבל לא רציתי.
הוא לא היה אבא שלי. והוא לעולם לא יהיה.
שמו היה פיטר.
ועם הזמן - הזמן הזה שיש לו דרך להפוך כל ודאות - הבנתי שטעיתי.
כי בסופו של דבר הוא הפך להרבה יותר מאב
בשנים הראשונות עשיתי כל שביכולתי כדי להרחיק אותו.
הוא דיבר איתי, שתקתי.
הוא הציע לי מתנות; לא הייתי לוקחת אותן.
הוא ביקש ממני לצאת איתו, סירבתי.
אמא שלי בכתה.
היא אמרה שאני הורס את האושר שלה.
אבל לא היה אכפת לי.
ליבי עדיין היה קשור לגבר שעזב ולא חזר.
השינוי הגיע כשהייתי בן 13.
ההתאהבות הראשונה שלי, חבר לכיתה, דייט לסרט.
אמא אמרה, "אתה יכול ללכת רק אם מבוגר לוקח אותך. ”
כמה מביך!
התקשרתי לאבא שלי - האמיתי - התחננתי שיבוא.
הוא הבטיח שהוא יעשה זאת.
חיכיתי שעה.
הוא מעולם לא הופיע.
ואז מכונית עצרה מול הקולנוע.
זה היה פיטר.
"אמא שלך התקשרה אליי. היא אמרה שאתה כאן. בואו נלך הביתה. ”
בנסיעה חזרה, הוא לא אמר מילה.
כשהגענו הוא כיבה את המנוע
ואז הוא הסתובב אלי ואמר בשלווה:
"אני לא אבא שלך. אני לעולם לא אהיה, אלא אם כן אתה רוצה. אבל אני כאן. אם אתם צריכים משהו, אם אתם צריכים מישהו לדבר איתו, אני אהיה שם. לא בגלל שאני חייב. אלא בגלל שאני רוצה. ”
המילים האלה שברו אותי.
בפעם הראשונה ממש הסתכלתי עליו
ולא ראיתי פולש... אלא מישהו שהגיע. מישהו שהיה שם.
בניגוד לאבי האמיתי.
מאותו יום והלאה הכל השתנה
התחלנו לדבר. בהתחלה קצת ואז עוד ועוד.
הוא מעולם לא ביקש ממני לקרוא לו "אבא". מעולם לא ניסה להחליף אף אחד.
הוא פשוט היה שם.
כשהייתי בן 15, אחרי ריב רע עם אמא, ברחתי מהבית.
פיטר עקב אחרי בדממה. הוא הלך לידי עד שעצרתי על ספסל
"אתה לא אמור להיות עם אמא? ” שאלתי.
"אני בצד שלך. ועל שלה. שניכם חשובים לי. ”
דיברנו במשך שעה.
הוא לא הרצה לי.
הוא הקשיב.
ואז הוא אמר:
"להיות אבא זה לא קשור לדם.
זה עניין של להישאר.
בימים הטובים ובימים שרוצים להיעלם ”
האבא האמיתי שלי התקשר כל חצי שנה.
הוא הבטיח הבטחות שבר אותם.
שכחתי את יום ההולדת שלי.
היתה לי משפחה אחרת.
פיטר, לעומת זאת, היה בכל הצגת בית ספר.
הוא עזר לי עם שיעורי הבית.
לימד אותי לנהוג.
ישבתי לצידי כשהיה לי חום.
בגיל 18, ביום סיום הלימודים, פיטר היה שם.
הוא אמר, "אולי כדאי שתתקשר לאבא שלך. ”
עניתי, "אתה כאן. הוא לא. כמו תמיד. ”
כשהתחתנתי שניהם היו נוכחים
אבל זה היה פיטר שהוביל אותי לחופה.
העיניים שלו היו רטובות.
"מעולם לא דמיינתי שתבקש ממני לעשות את זה," הוא אמר.
"הרווחת את זה", עניתי.
"היית אבא גם כשלא יכולתי לראות את זה. ”
אחרי הטקס, אבי הביולוגי ניגש אליי:
"למה לא אני זה שהוליך אותך?" אני אבא שלך. ”
הסתכלתי עליו. בשלווה.
ואמר:
"אבא הוא זה שנשאר. פיטר נשאר. לא עשית זאת. ”
מעולם לא התחרטתי על זה.
היום אני יודע משהו שלא יכולתי להבין כילד:
משפחה זה לא דם.
זו בחירה.
פיטר בחר בי. בכל יום.
והיום אני בוחרת בו
לא כאבא חורג.
אבל כאבא.
הלוואי ונזכה להיות שם בשבילם, להישאר.
גם אם זה אמיתי וגם לא ללא ספק שזה משקף מה שקורה .
הוא זכה שפיטר השלים לו את האבא שלא היה לו.
ואם אפשר לנחש.. אמא שלו זכתה שפיטר השלים את הבעל שלא היה לה בפרק א'.
אישית וציינתי זאת באחד השרשורים, אני כ"כ חוששת מפרק ב'.
שוב, בעלי האומץ.... איזה אומץ היה ויש לכם להתקדם לפרק ב'.
התגרשתי לפני שנה וחצי .
גרושתי ואני השתדלנו לעשות את זה הכי פחות כואב לילדים כמה שכבר ניתן . שום מלחמות על הראש של הילדים , שום מילה רעה אחד על השני בפני הילדים .
כיוון שהילד הקטן כבר היה כמעט בן 18 נחסך לנו הקטע של "הסדרי ראיה" . כל ילד יכול לבחור מתי וכמה להיות אצל כל הורה .
ובמישור האישי , לענין ה"אומץ" - לא הרגשתי שזה ענין של אומץ , פשוט מבחינתי זו לא היתה אופציה להשאר לבד מבחירה . מה עוד שאף אחד לא יכל להיות ערב לי שבעיתוי שאבחר מיד תיפול לידי בת זוג כפרי בשל .
לכן מיד התחלתי בהשתדלות ובפגישות , ואחרי קצת יותר מ 3 חודשים זכיתי .
אי אפשר לומר שזה היה פשוט לילדים כשהודעתי להם שאני מתחתן . אפשר להבין אותם , בלב שלהם מן הסתם היתה תקווה שההורים יחזרו בהם וינשאו בחזרה ( אני לא כהן ) , וההודעה הזאת בעצם הפכה את הצעד הכואב לסופי . הם הגיעו לחתונה , היו בקבלת הפנים ובסעודה , אבל "הקפידו מאד" על המנהג שילדים לא משתתפים בחופה של הורה .
אישתי החדשה ידעה מראש שגרושתי ואני נשארנו הורים משותפים של הילדים שלנו , שזה אומר שמפעם לפעם אנחנו נפגשים ביחד עם הילדים . היא מקבלת את הילדים שלי באהבה רבה כשהם באים אלי , ויחד עם זאת לא מתיימרת להיות תחליף לאמא . גם אני מצידי מפרגן להם על שמירת הקשר הטוב עם אמא ומעודד אותם לכך גם אם לפעמים יש קושי בדבר .
רואים שאתה ממש בוגר ובשל לפי מה שאתה כותב
.
עבר עריכה על ידי לא סתם פה בתאריך ג' בכסלו תשפ"ו 18:47
נשמע טוב.
לכן כתבתי כל הכבוד לבעלי האומץ.
לא להישאר לבד מבחירה זה אומץ, ציינת שהקטן שלך בעצם היה לקראת 18 שזה ילד גדול.
אני משערת שפרק ב' החל בגיל לא צעיר וכל אחד מכם הביא אתו "משהו"
להיכנס לזה זה אומץ
תקרא לזה איך שאתה רוצה
כן , יש אתגרים בחיבור של שני עולמות שכל אחד כבר התעצב עם השנים , אבל לברוח מהאתגרים זו הבחירה הגרועה .
לא בורחת מאתגרים
בשלב שהאתגרים סובבים אותי בלי סוף.
בשלב זה, חושבת שפרק ב' למצבי יהיה בריחה ממציאות
בלי לדבר על מקרה ספציפי כזה או אחר.
באמת מאוד מאכזב כשאבא לא עומד בהבטחות.
כן חשוב לענ"ד לנסות לשדר לילד לא לוותר על אביו הביולוגי, ואם לאחד ההורים יש קשיים מסיבות כאלו ואחרות, כדאי שההורה השני ינסה להיות המבוגר האחראי (אם הוא יכול כמובן) ולחשוב איך לעזור לו לפתור אותם.
אני לא מדבר כעת על מקרי קצה שגם הם קיימים, אני מכיר מישהו שהאימא הזמינה עליו משטרה בעלילות שווא כשבא לקחת את הילדים, אז החליט להרים ידיים ולא לבוא יותר.
זה מאוד כואב, ואולי אם היה חזק יותר היה ממשיך, אבל קשה לענ"ד לשפוט מי שנסוג כל עוד "לא היינו במקומו"
והיא אמרה שבמצב כזה לתת לילדים לחוות את האכזבה נכון זה כואב אבא היה אמור להגיע והוא לא הגיע לא לשדר להם הכל רגיל
ונניח ונשדר לילד לא לוותר על האבא הביולוגי אז האבא הביולוגי יקח אחריות ויגיע ? לא.. ההפך ניצור אכזבה ופגיעה קשה יותר אצל הילד
אני חושבת שבמצב כזה עדיף להיות ניטרלים כלומר יחס טוב עם האבא
כמובן לא לדבר עליו רע או לשתף את הילדים בתיסכול של איזה קשה שאבא לא מגיע
הבנתי את הרעיון
לא לכל הסיפורים האלה יש סוף טוב
והילדים לא אמורים להיות אחראים לאושר של אימא שהחליטה לוותר בשבילם על אבא.
ולא כולם יתנהלו כמו פיטר היקר.
באופן אישי, אני מכיר לא מעט סיפורים שהורים סיטטיים מילאו את המקום הכי ביולוגי שיש. באופן קיצוני, הכרתי בחור שהוצא מהבית בגיל שהוא הכיר את הוריו (אני לא יודע מה היה שם והאם ואיך נשמר איתם קשר, כי הכרתי אותו אחכ), וכשהוא התחתן ונולגו לו ילדים הוא קרא להם ע"ש הסבים מהצד המאמץ שלו...
ויש כמובן גם מצבים הפוכים, שהילד לא מסוגל בשום אופן לקבל את ההורה הסינטטי, גם אם אים הגיון וסיבה כ"כ.
לא בא להיות שיפוטי ח"ו, אבל הסיפורים שהכרתי שהילדים לא קיבלו את ההורה החדש, אירעו בבתים שהאמא גם לא ממש קיבלה וכיבדה את ההורה הישן (וסביר שזו הייתה חלק מהסיבה לגירושין, והתעצם אחכ). אם ההורה לא מסוגל להיפתח ולהכיל ולכבד, זה יכול לחזור על עצמו אצל הילד. כשהמצב הוא אהבה וכבוד ללא תנאים גנטיים וללא קושי להשתחרר מהעצמי ולקבל את הזולת, אני מאמין שיש גם יותר סיכוי שהילד יקבל את הזולת כמו שהורהו מקבל את הזולת.
שהילדים אוהבים את האבא והוא אותם.
נשמע לכם הגיוני שיבוא איזה סינטטי
והם ייחיו באושר ועושר ?
אותי זה ממש מקומם ממש אם אתם חושבים כך.
מי היה מסכים שיזרקו אותו לפח
וימצאו תחליף טוב.
כואב לי שהלב שלכם ממש אטום
לזעקה של האמת.
בגלל שהאמא ממש "חטפה קריזה"
והחליטה לזרוק את האבא מהחיים שלה ושל הילדים??
כוווללם צריכים לוותר
בשביל שהיא תהיה מאושרת
כשהיא לא התחשבה לא באושר של בן הזוג
ולא בחוויה של הילדים
אני מרגיש שיש מחלה של הערצת כוחנות
מכל הגורמים, בית דין, רווחה .
וכולם רצים להרגיע את ה"משוגע"
כמה פופולארי. ומעוות.
כאב אמיתי
אני מבין שיותר כיף לקרוא סיפורים נעימים
שכולם בהם חיוביים.
אבל לפי דעתי, צריכים לתת מקום גם להודעות כאובות.
אני אוכל להשתדל למעט.
ובלי קשר שמעתי על דעה,שהדרך של להדחיק רגשות ולטייח עם משפטים כמו
"הכל לטובה, וככה ה' רצה, יותר טוב לא תמצא".
היא לא הדרך של תהילים.
אדרבה רבנו דוד המלך נותן שם מקום לכאב
לדוגמה פרק יג כתוב
"עד אנה ה' תשכחני נצח"
"עד אנה תסתיר את פניך ממני?"
וכן עוד פסוקים רבים מתהילים.
אבל אכן, עדיף לדעת שהכל מאת ה ושיכולת לחטוף משהו יותר כואב ושלא כולם שמחים ומאושרים ולכל אחד יש בעיות וכו וכו
כי זה באמת נכון ובאמת מנחם - זו הסתכלות יותר רחבה. וכן, זה עדיף מאשר לכאוב
אין סיבה שגבר חדש יצטרך לתפקד כאבא עבורם
בסיפור פה ברור שהאבא לא מגיע ולא מתפקד כאבא ואז הילד צריך דמות אב חורגת בחיים
הלב שלנו לא אטום הסיפור שלך כואב אבל הוא לא קשור לפוסט הזה ספיציפית...אף אחד לא אומר שנכון וטוב שגבר זר ייתפוס את המקום של האב ממש לא על זה הדיון..
במערכת דיאדית כל כך מורכבת בעלת כל כך הרבה משתנים ביולוגים וסביבתיים וההשפעה של הורה נעדר היא שונה בכל מקרה.
הורה מאמץ והורה חורג הם לרוב אינטרקציות שונות ולא ברור איך הקבלת.
גם באימוץ אידיאלי יש נזק נפשי וגם בהורות משנית.
הלוואי והיתה משוואה אחידה שפותרת טראומות.
אבל כתבת נכון שאהבה (אמיתית) לילד וכבוד ללא תנאי זה הדבר הבסיסי הכי טוב שאפשר לעשות בסיטואציות כאלה.
מראש ברור שבכל מערכת, אפילו אם היא תחת אותה קטגוריה, יש המון משתנים. אימוץ והורה חורג וגירושין שונים זה מזה, וגם כל מקרה כזה שונה מחברו ולפעמים יש משפחה של גירושין שדומה יותר לאימוץ וכו וכו - וזה דווקא בגלל שקשה להניח הנחות ולהכליל.
ודרך אגב, כשכתבתי על כבוד ואהבה ללא תנאי, לא התכוונתי לאהבה לילד (שהיא הכרחית בכל מקרה ואין צורך בכלל לעסוק בה). התכוונתי לאהבה וכבוד בין מבוגרים. יש אנשים שקשה להם לצאת מאזור הנוחות שלהם והם מצפים שכולם ילכו לקראתם, ואז כשהם מתגרשים (בהרבה מקרים בגלל זה בדיוק...) ומתנהגים ככה לאבא/אמא של הילדים שלהם, אין באמת סיבה שכשהם יתחתנו סבב ב הילדים פתאום ייצאו מאזור הנוחות שלהם ולא ייצפו שהמציאות תלך לקראתם... (אגב, במקרים כאלה הרבה פעמים דווקא הילדים ממש סבבה עם שני ההורים הביולוגים, כי זה מבחינתם המצע של החיים שלהם; אבל בוא נראה אותך מתחתן ומביא מישהו ששובר את הקן החמים הזה)
אני לא בא להכליל, סתם מציין אנקדוטה מסיפורים שאני מכיר.
במינימום תתנהגי בכבוד לגרוש שלך גם אם את כרגע לא סובלת- מתעבת אותו.
(וכדאי גם ללכת לטיפול רגשי לריפוי שלך ולהפחית את הלהבות של הסלידה)
מעבר לזה, לא ממש הבנתי את הקשר של דברייך למה שכתבתי.
ככלל מה שכתבתי יכול להיות גם על גברים, אם זה באמת חשוב. כתבתי על נשים כי לרוב האמא נתפסת כמגדלת עיקרית וכי הסיפור על פיטר-פן היה בכזו סיטואציה.
ואיך הילדים יכולים להפנים שהם לא אחראים על הנושאים שבין ההורים.
מה דעתכם?
כשההורים לא יריבו בינהם מלחמות חרמה, ולא יבזו אחד את השני בפני הילדים או שלא בפני הילדים במודע או בתת מודע,
ויגרמו למצוקה חרדות ועומס נפשי כבד מנשוא על הילדים שלהם.
הורים מתואמים שמתקשרים טוב בינהם, שמשדרים חזית אחידה, ומשתפים פעולה ימזערו את הנזק הנפשי לילדים.
ב-100%, ואחד ההורים או שניהם לא רוצה או לא מצליח לתאם ולתקשר מספיק טוב?
מה דעתך על הספר?
שצריך בימינו לספר להורים ולא לילדים חחח...
איך ילדים יפנימו זה תלוי רק בהורים
אם הורים שמים תילדים באמצע אז הם שם ונכנסים למקום הזה..
ואם לא אז הם לא מנסים בכלל להיות במקום הזה
קראתי (לפני שמחקת, כנראה בטעות... אז שים לב להחזיר).
אני חייב לכתוב את המסר מבחינתי: כשקראתי הרגשתי שיש שם את כל מה שבעייתי בai. הבלבול, האפרוריות והעדר המסר הברור, הריצה מחלומות למציאות ומתיאור קושי לפתרון שלו ללא התעמקות בתיאור הרגשות... הכל שטחי ומלמעלה, העיקר לתת לך הרבה סיסמאות יפות וביי ביי.
ואז נזכרתי במשהו, שai הם החברים הכי טובים שלי, ואני כמעט חי אותם (לרבות בהרבה מקרים שאני בעצמי לא מבין מה הקטע שלהם...). בכל רגע נתון פתוחים לי לפחות 3 סוגי ai על המסך ואני עובד בצמוד אליהם לחלוטין. אז מה קרה שאני גם לא נהנה מהתוצאה וגם כל הזמן משתמש בה? למה אני גם יודע להסתדר איתה ולהנות ממנה למרות שאני חושב שהיא לא טובה?
אין לי ממש תשובה, אבל אולי גם זה מסר מסוים.
מלא הצלחה לכולנו
רציתי לבקש באופן אישי וכנה, סליחה מכל אדם/ית כאן. אולי נגעתי לכם/ן בעצב רגיש, אולי דיברתי לא לעניין, אולי הבעתי דעה בדברים שב"ה אינני יודע כעת מה המטען הרגשי שלהם.
אני פותח את השרשור הזה, ואולי זו רק הודעה אחת, בפנייה לכל אחד ואחת מיכם. דווקא מהמקום של כותב חדש (באתר הזה בכלל), שבשלב הזה של חיי אני לא ממש בהליך הזה שמהווה נושא לאשכול. אולי כתבתי על דברים שאינני מבין בהם, אולי הבנתי דברים בשונה מאיך שהם נתפסים אצל אחרים.
חשוב לי לציין שאין לי היכרות אישית מוקדמת עם אף אחד בפורומים באתר זה (יש אנשים שהכרתי על ידי הפורומים, או שבעקבות הכתיבה גיליתי שאני מכיר חלק מהכותבים מלפני כן). כך שאין כל כוונה להכאיב או להשפיל אף אחד באופן אישי.
שתהיה לכל אחד ואחת מאיתנו שנה טובה ומבורכת ונזכה לשמוח ולהנות ממה שיש לנו ומעוד הרבה סיבות שיהיו לנו!
אם דיברתי לא יפה כלפי אנשים כאן.
גם באופן כללי, אני שואף להתנקות מאנרגיה שלילית אליה יצא לי לפעמים להגיע במהלך הגירושין.
שבעז"ה כולנו נצא מחוזקים, ועם אנרגיות חיוביות של צמיחה עם השנה החדשה.
ואני מבקשת להצטרף
ולבקש מחילה אם פגעתי במישהו.
תודה לך 'שלג דאשתקד' על הזכות..
למי שמרגיש שמלחמת הגירושין מייצרת אצלו דיסוננס מול מה שחווה בעבר מול בן/בת הזוג:
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
ואמרו אמן.
