פורום אבדן הריון (עמוד 30)

שומעת את הכעס, מבינה את הכאב מאוד מאוד.
כמה עברת!!
ועם כל הפלה, עם כל גרידה, עם כל שנה נוספת כמו התווסף אלייך עוד משא עצום למסע שאת צועדת בו באומץ.
כמה כאבי לב ורחם,שנה אחר שנה.

יקירתי. זה שנכנסת לפה,
זה שכתבת פה,
זה שהבאת לפה את כאבך-
זו כבר לא הכחשה.
אולי בעצם הצעד הזה (הענק והעצום והלא מובן מאליו)- הצלחת לעבור את שלב ההכחשה ולאפשר לעצמך תנועה אל תוך שלבים חדשים?
כתבתי פה לא מזמן על שלבי האבל. אחד מהם הוא הכחשה, ואחריו מגיעים גם כעס, מיקוח, עצב (דיכאון) ורק לאחר תנועה רבה בין כולם מגיעה גם קבלה והשלמה. זה לוקח זמן.
לפעמים קשה מאוד להצליח להיכנס לפורום עם כותרת כה מכאיבה.
לומר לעצמך את המילים המדויקות.
להודות בפני עצמך שאת שייכת לפה...
זה לא קל.
נראה לי שעם כל ההריונות שחווית- את עדיין קשורה בלב לפורום הריון ולידה.
וזה בסדר.
זה הגיוני.
את נורמלית.
זה באמת קשה מאוד להיכנס לפה.

את לא אשמה בכלום. ודאי לא במה שקורה לאחרים.
בחירותייך בידייך איך להתבונן על זה.

מחבקת אותך חזק, ומבינה את הכאב. הו, הלוואי ותפילותייך ייענו ברצון. אמן.

אמנם בכיתי כשקראתי אותך

אבל זה רק כי את כל כך את צודקת..

 

הקב"ה יעזור לכולנו

 

 

 

 

וזה טוב.
זה לא רע.
מותר לך.

חיבוק חם!!!
תני לעצמך לבכות הרבה על כל מה שכואב. את תהיי בסדר.
ואנחנו ממשיכות להיות כאן.

חיבוק.

זה היה מזמן ואני לא ממש מעודכנת, אז יכול להיות שדברים השתנו מאז. אם יש פה נשים שיודעות טוב יותר מה קורה היום, אם זה שונה- אשמח שתדייקו את המידע שלי.

בגדול,בדיקת קרישיות נותנים בדרך כלל לאחר הפלה שלישית. בדרך כלל גם בודקים אם זה היה ברצף או לא.
לפעמים יש רופאים שמסכימים לתת הפניה זו לאחר שתי הפלות. הם צדיקים אמיתיים... זה מדהים בעיניי כי זה בהחלט יכול לסייע למנוע עוד הפלה ולפעמים זה אכן מונע.

למה בודקים קרישיות?
כי ישנה סברה (שהוכחה מחקרית) שהפלות קשורות בחלק מהמקרים לרמת קרישה גבוהה בדם. כאשר אישה בהריון ונוצר קריש דם- הוא מפריע לדם לזרום מהשילייה באופן מזין ומספק, וזה יוצר בסופו של דבר עיכוב בהתפתחות העובר. לכן פעמים רבות הפתרון לכך הוא הזרקת תרופה לדילול הדם בזמן ההריון (אספירין או קלקסן) וכך לא נוצרים קרישי דם.

ישנם שני סוגים של בדיקות. יש בדיקה בסיסית, שהיא בדיקת דם רגילה ואפילו לא צריך ליסוע למקום מיוחד בעבורה. היא גם לא עולה הרבה. יש בדיקת דם שניה, שאינה נמצאת בסל, שבודקת פקטורים מסוימים בדם, ואותה עושים במכון המטולוגי מסוים. (אני עשיתי בירושלים במכון המטולוגי של הכללית, במושבה הגרמנית. אבל יש עוד מקומות).זו בדיקת קרישיות מורחבת ואותה לא תמיד נותנים.

כדאי לך לבקש בדיקות כמה שיותר מקיפות, כדי שתוכלי לברר את סיבת ההפלות ולמנוע אותן בעתיד.
לפעמים זו תרופה פשוטה שמונעת הפלה חוזרת (אספירין או קלקסן) וזה ממש מדהים כמה שזה משמעותי.

לגבי פניה להתייעצות עם מומחה- הייתי הולכת אליו לאחר שיש לי את הבדיקות ביד. הביקור גם כך עולה כסף וכדאי להגיע מה שיותר מוכנים.

מקווה שעניתי לך, מחבקת מאוד!! התקופה הזאת של חוסר ידיעה וחוסר אונים, ותלות ברופאים ובדיקות... כמה זה משגע!!

אני לצערי לאחר הרבה הפלות אז יודעת..בהתחלה הייתי אצל המטולוג ששלח למלא בדיקות הבעיה היא שצריך לקבוע תור לבדיקות וזה לוקח חודש לערך, גם אחרי התוצאות בערך חודש אם יש בעיה קטנה חוזרים לאמת אותם אז שוב תור ועד שמגיעים תשובות. עברתי לתל השומר ( מכבי) המצאתי לקופה תירוץ טוב שיאשרו לי ושם כת נפגשת עם רופא ועושה בדיקות באותו יום. מדובר בדכ בהרבה בדיקות לא מבחנה אחת. גם התשובות מגיעות מהר מיתר.
מקווה שעזרתי. אם צריכה משהו אשמח בפרטי. בהצלחה!

דימום הוא משהו שנפוץ בהיריון... אך עדיין יש צורך בבדיקה לשלול בעיות.
למשל לי בהיריון רביעי גם בשבוע 10 היה דימום מאסיבי ובסוף זו היתה המטומה שנספגה. וברוך ה נולד תינוק.
אבל בהיריון לאחריו היה קצת דימום שבישר על הפסקת דופק ותחילת הפלה.
בכל מקרה של דימום ההנחיה זה לבדוק. גם בשביל השקט שלך.
בהצלחה יקרה. מתפללת איתך לטוב..

מקווה כל כך שהכל יהיה בסדר..
חיבוקים!

וזה כנראה הגורם לבאלאגן.קיהלתי שלושה ימי מנוחה ולהימנע מקיום יחסים

זה דימום קטן או גדול?
מלווה בכאבים?

איזה קשה. באמת מלחיץ.
תנוחי יקירה.
חיבוק ממני.

צריכה כל הזמן לקבל אנטי די..קיבלתי שלשום..לא נראה לי הגיוני ללכת שווב..
כלכךמתפללת שהכל יהיה בסדר ולסיים בידיים מלאות

אני אחרי גרידה אומנם לא היו שאריות..אבל לא הצלחתי להיאבק לפני חודש וחצי..

קיבלתי את ההחלטה הראשונה- ללכת על ציטוטק, החלטה שדווקא הייתה יותר קלה בשבילי, לאופי שלי, מאשר ניתוח.
חוץ מזה הרי כל אחת שבאה לקבל את הכדור מקווה שיפעל את הפעולה בפעם אחת וסיימנו..
אחר כך זה פשוט נגרר, פעולה אחר פעולה, בדיקה אחר בדיקה...

הבחירה בין ציטוטק או גרידה - זה לגמרי עיניין אישי, תלוי אופי. כל אחת צריכה לעשות את החשבון עם עצמה מה ייסב לה פחות נזק נפשי.

לכן גם חשפתי כאן דיי בפירוט את התהליך שעברתי, כדי שבנות אחרות שנאלצות לעמוד לפני הבחירה הזאת, תדענה לקראת מה הולכים, למה לצפות...

לצערי לרופאים אין לא הזמן ולא את הסבלנות להסביר , להכין, להנחות

אני כל כך שמחה שזה הסתיים ומאחורייך.
תודה שחזרת לספר ולשתף מנסיונך עבור נשים אחרות.
ושמחה שאת שלמה עם הבחירה שלך. זה משמעותי בתהליך. במקום להצטער, או לחשוב מה היה אילו... את שמחה ושלמה עם זה. כמה יפה!

מה שלומך מבחינה נפשית, מלבד הסיום הטכני של הרופאים והריצות?
כמובן, רק אם תרצי לשתף.

מאחלת לך ימים שקטים.

קודם כל אני אני יותר משמחה לשמוע שהכל בסדר ושאת אחרי!! עברנו יחד חודשיים מטורפים.
אם אני אחרי? שאלה טובה.. לא ממש. הספקתי בשבועיים האחרונים להיות כבר 3 פעמים במיון. כאבי בטן קשים.. הפרשות.. כאבים שם למטה.. עוד תרופות עוד בדיקות. קשה קשה מאוד אבל מה אני יכולה לעשות או להגיד כבר.. בעיקר שרוצה לחזור לחיי ולהפסיק להגיע לבתי חולים..

נשארו שאריות? הרחם לא נקייה?
או שזה בגלל דלקת באגן שעברת?
חשבתי שגם את כבר אחרי..כל כך מתיש (((

לא, אין שאריות.. אבל כן ההתנהלות מלכתכילה הייתה שגויה. חבל שלא קיבלתי עוד מנה נוספת באותו יום של הביקורת. אולי כל המצב הזה היה נחסך ממני.
אתמול במיון אמרה הרופאה שיכול להיות שמרוב שנגעו בי ובדקו אותי רמת הph השתנתה וגורמת לזה שכואב לי שם. כאב הבטן כתוצאה מנוזל שנשאר באגן אחרי הווסת. אתמול שכבתי שם בבדיקה הסתכלתי למעלה ואמרתי לעצמי מה קורה פה? אלוהים מה קורה לי ומה קורה איתי? אני לא שואלת למה ולא מבקשת הסברים..אני באמת רוצה להיות אחרי בצורה שלמה. וכל פעם שאני אומרת לאנשים או לעצמי שהנה אני אחרי..אני לא וזה מאכזב אבל מה אפשר לעשות..

לא מגיע לך ככה להסתבך.
כל כך כואב!!

אני יכולה לספר לך שכששוחררתי לאחר אשפוז ממושך בבית החולים, היו לי כאבים למטה והם לא התייחסו אליהם. שחררו אותי.
ביקשתי שיכתבו במכתב השחרור שאני מתלוננת על כאבים. הם לא כתבו, וביקשתי שיחזרו ויכתבו. זה עיכב אותי ביציאה מבית החולים, אבל זה היה משמעותי לי. שיידעו ששיחררו אותי עם כאבים.
יומיים אחר כך חזרתי לבית החולים, עם דלקת חריפה שטיפסה לכליות ועברה לדם... התאשפזתי לעוד שבוע. עם חום גבוה שלא ירד, ודלקת שלא הצליחו להבין מה מקורה... סיוט!
בסופו של דבר שוחררתי אחרי שבוע אשפוז אבל עוד סבלתי מדלקות חוזרות באותו אזור.

כשאני חושבת על זה היום אני חושבת שהרבה ממה שקרה לי היה מושפע ממצבי הרגשי. הייתי חלשה, מדוכאת, הלומת קרב כמעט. בטראומה קשה מכל מה שחוויתי. והדלקות פשוט נדבקו...

באותו זמן עזר לי למצוא תחליפים לרפואה קונוונציונאלית, או משהו מקביל אליה. הלכתי לדיקור, הומיאופתיה, עיסוי, רפלקסולוגיה... לא יודעת מה עזר, אבל כל זה במקביל לאנטיביוטיקות שונות... בסוף משהו עזר וזה נרגע.
כמובן גם הלכתי לטיפול רגשי כדי להצליח לאזן את עצמי רגשית, מלבד הגוף שאיבד את עצמו פחות או יותר...

אז מה אומר ומה אדבר,
את עוברת סרטים...קשה ביותר!!
קחי לך משהו טוב עבור עצמך.
חבקי את עצמך.
עשי עבור גופך ונפשך מה שאפשר.

חיבוק!!!
אנחנו איתך.❤❤❤

אבל הם כל כך יקרים...(

אם כבר, אז הייתי מליצה מאוד לליהיא לפחות לקחת הרבה ויטמין C,, אם יש אפשרות לקנות את הליפוסומלי של ecossup, הוא יקר, אבל יעיל,
גם אבץ מסוג zink picolinate
שני אלו מעולים לכל מצב של חולי, דלקות, מערכת חיסון חלשה...מחזק את הגוף

כל כך כואב לשמוע סיפורים על הסתבכויות כאלו שנגרמות מזלזול או סתם שאננות של הצוות הרפואי

לגבי רמת הph...בטח פרוביוטיקה יכולה להועיל אבל בזה, את האמת אין לי ניסיון

האמירה שלי היא אמירה כללית;
תני לעצמך מה שמגיע לך ממגוון כיוונים.
ההצעות שלך מצויינות, באותו כיוון.

רשלנות רפואית..
תוצאה של ההחלטה השגוייה של הרופאה ששחררה אותך לביתך בביקורת הראשונה אחרי הציטוטק הראשון
גם את אמרת שהיית מופתאת מאוד, חשבת שהיא התבלבלה עם מישהי אחרת..כי לא היה לך דימום כבד עם יציאה של כרישי דם
ולמרות זאת , ולמרות שהרופאה ראתה באולטרסאונד שיש תוכן ברחם, היא משום מה קיבלה החלטה לא לתת לך מנה נוספת של ציטוטק..אולי היא באמת בתבלבלה בינך למישהי אחרת..או סתם קיבלה החלטה שגויה..(
משם הסתבכת עם דלקת ואישפוזים ותרופות וכו' וכו' , סביר להניח שאם הית מקבלת מנה שנייה של ציטוטק מיד, לא היית מגיעה למצב הזה..((

אפילו הייתי אומרת, שתשמרי טוב טוב על כול המסמכים, במיוחד מההתנהלות הראשונה- ציטוטק, אולטסאונד הרטשון אחרי הציטוטק, ההחלטה של הרופאה לשחרר אותך...ואם הם לא אצלך, כבר עכשיו תבקשי העתק של כל התיק הרפואי שלך מבית החולים אפילו אם זה יעלה לך כסף( כדי שהוא לא "ילך לעיבוד" פתאום)

בעז"ה שלא יהיה לך צורך בהם ותצאי כבר מהסיפור הזה..אבל כמו שזה נראה עכשיו, עדיין אשפוזים ותרופות ולא רואים את הסוף, ואת עדיין בחשש שמה ישאר איזה נזק חס וחלילה- עדיף שיהיה לך את כול החומר הרפאוי

בהחלט, העצב והאכזבה נוכחים מאוד.
כשהדופק כך חלש, והעובר לא גדל זה נראה שההריון עומד להסתיים, לצערי.
זה נשמע שזה כך, אם בתוך שבוע וחצי לא התרחש שינוי. כואב כל כך.

במוקד ככל הנראה ימליצו לך לעשות הפלה, בצורת גרידה או ציטוטק. ציטוטק הוא כדור שמזרז את ההפלה, גרידה היא הליך רפואי שבו מתאשפזים לכחצי יום, והרופאים מרוקנים את הרחם. בהרדמה מלאה או חלקית.
יש פה למעלה בשרשור נעוץ את המידע על כל אחת מהצורות, זה אם לא תקרה הפלה עצמונית, כלומר יתחיל דימום והרחם תתחיל להתרוקן באופן טבעי.

כל ההליך אינו נעים ומלווה בכאבי נפש וגוף, והרבה אכזבה וכאב כפי שכתבת.
אנו כאן כדי לתת לך יד ולהיות איתך בזמנים הקשים הללו.
כמה כואב.
רוצה לספר מה שלומך עכשיו?
איך עוברים עלייך הימים?
ההמתנה לבדיקה הבאה קשה ביותר.
ככלל, לא כדאי להמתין הרבה זמן עם עובר שאינו מתפתח ברחם. גופנית ונפשית. שימי לב לכך.

מצטערת שלא יכולתי לענות מיד כשכתבת ולקח לי מעט זמן.
אנחנו פה איתך, בכל אופן. גם אם לקח כמה ימים לענות...
חיבוק חם. באהבה.

קודם כל, חיבוק חם על הנסיון הקשה הזה. כמה כאב! הפלה שניה ברצף זה עושה לי מחשבה כאילו כל ההריונות הסתיימו ההפלה, ואינך יודעת מהו הריון תקין...
אני צודקת? אלה היו ההריונות הראשונים?
אני רוצה לומר לך, אהובה, כמה דברים.
א. את לא לבד. ישנן נשים שעוברות שתי הפלות ברצף. ולאחר מכן הן מצליחות להרות שוב וללדת ילדים בריאים. לא מזמן היה פה שרשור של שיתופים שכאלה.
זה אמנם קשה לחשוב על זה, אבל זה אפשרי. וקורה. בהחלט.
ב. יכול להיות ששווה לנסות לעשות בדיקות לגלות מדוע חווית פעמיים הפלה. ישנן כל מני אפשרויות לבדיקות, שיכולות להצביע על הסיבה להפלות ויכולות גם להתוות את הדרך החוצה מהם. למשל, בדיקות דם של קרישיות יתר. פעמים רבות, הפלות חוזרות נגרמות בשל קרישיות יתר בדם. אם ישנה כזאת- פשוט לוקחים תמיכה תרופתית בהריון הבא. אספירין או קלקסן או שניהם. וזה עוזר להמוני נשים.
יש אפשרות נוספת, שהיא פשוט צורך בתמיכה הורמונלית כדי לחזק את ההריון הקטן שמתפתח בהתחלה. גם זה פשוט.
אפשרות נוספת היא לעשות תפר בצואר הרחם (אבל זה מבוצע לרוב בשבוע 13, נראה לי שזה פחות הסיפור)
מה שאני אומרת זה- ששווה לבקש מהרופאים בדיקות כדי להבין מה קורה לך. לפעמים הסיבה יכולה להיות די פשוטה לפתרון.

ג. הכי חשוב (בעיניי...). הפן הרגשי. הפחד שלך מאוד הגיוני ולגיטימי. מותר לך לפחד. וגם לכאוב את אשר אבד.
רק לדעת שהוא קיים, לאפשר לו להיות, אבל לא לאפשר לו להרפות את ידייך או להצר את צעדייך. שלא יגרום לך לשיתוק ולהימנעות. הריון יכול להיות חוויה טובה, מלאת שמחה. למרות הנסיון הקשה שהיה.
אני מציעה לעשות עבודה פנימית של הבנה שזה יכול להיות טוב, בשילוב עם עבודה בתחום הרפואי כדי לברר מה קרה לך.
חיבוק על כל זה, וסליחה שהתשובה חיכתה כמה ימים (כתבתי עכשיו מחדש כי פתאום ראיתי שהתשובה לא הופיעה)
תמשיכי לשתף, אם את רוצה.
אנחנו כאן.

כן, מדובר בהריונות ראשוניים...
הפנו אותי לבדיקות האמת ..אני די חוששת מלבצע אותם אני מאד מותשת מכל מה שהיה שלא בא לי להתעסק בזה בכלל..
כל קליטה להריון זאת ממש חששה אחת גדולה..
אני עכשיו גם חושבת שנקלטתי שוב וכל מה שאני חושבת על זה הפוך מלהיות טוב ומרגש...

הכניסה להריון, לאחר פעמיים שהיתה הפלה, בוודאי שהיא מלווה בחשש ובפחד גדול. מדוע שלא? אם לא היית חוששת זה היה לא טבעי...
חווית פעמיים אבדן הריון, זה נורמלי שתהיי מותשת ושלא תרצי בכלל להתעסק בזה או לנסות שוב. זה טבעי.
אני תוהה לעצמי כמה זמן עבר בין ההפלות,
האם היתה לך מעט מנוחה ביניהן,
האם הקשבת לגוף ולנפש תוך כדי התהליך הזה,
מה עשית למען עצמך ולמען כוחותייך בהקשר הזה?
מגיע לך מעט לנוח, לנשום, להתבונן רגע על עצמך ועל מה שאת זקוקה בתוך כל זה.
זה מסע מפרך שמצריך תמיכה, התבוננות, עיבוד של הכאב, הקשבה לעצמך ולגופך.
לכן נשמע לי הגיוני שאין לך כח.

מתוקה, אני מציעה ללכת בעיניים פקוחות לתוך תהליך של הריון נוסף. להיכנס אליו פשוט כי הוא מגיע- זה דבר שעלול להוביל אותך שוב למצב חסר אונים,ובטבע שלנו אנחנו רוצים לדעת מה קורה לנו. אנחנו צריכים להרגיש שיש לנו שליטה על מה שקורה, לפחות במשהו...

אני מציעה שתבדקי אם זה אכן הריון.
אם זה הריון עכשיו- לכי לרופא נשים הכי מהר שתוכלי (נניח,מחר), ובקשי תמיכה הורמונלית להריון הנוכחי.
או משהו אחר שהוא מציע, שיכול לעזור לפי ההיסטוריה ההריונית שלך.

אם אינך בהריון- אני כן מציעה לעשות הפסקה ולערוך את הבדיקות שנתנו לך. (איזה בדיקות אלה? קרישיות?)
זה טוב שנתנו לך בדיקות.
זה אומר שיש שם מישהו שאכפת לו שלא תהיה לך עוד הפלה.
וזה חשוב.
בעיניי כדאי לך לעשות אותן, כי לפעמים הפתרון הוא מאוד פשוט. (למשל, נותנים תרופה מסוימת בתחילת ההריון,עד שבוע מסוים, וזה פשוט עוזר... סתם דוגמא).

אז... אשמח לשמוע את תשובותיך ומחשבותייך בנושא,
וחיבוק חם חם!!
באהבה.

את מעודדת מאד ונותנת מוטיבציה מדהימה להמשיך!
אני אבדוק זאת ואפנה לרופא נשים

למען האמת, הייתי שמחה לומר שכולם מתחזקים מתוך קושי וכולם מפתחים שרירים שעוזרים להם להתמודד, אבל אני חושבת שזה לא תמיד כך. לפעמים הקושי פשוט קשה. אולי לומדים איך להתמודד איתו, אבל לפעמים הוא קשה.

הבחירה להתמודד עם הקושי בעזרת חיזוק השרירים היא בחירה, והיא מאוד לא קלה.
היא אומרת שמתמודדים, באומץ, עם מה שמגיע.
היא אומרת שעושים תהליך.
היא אומרת שגם אם קשה- וזה קשה מאוד- אז לא מוותרים.
היא אומרת שאפשר לצמוח ולגדול מתוך הקושי.

אני מסכימה איתך, ההתמודדות מחזקת את השרירים.
ואנשים רואים את זה ככוחות שיש בתוכך, ומדוע לא? בסופו של דבר אלה אכן כוחות... היכולת לחזק שרירים שהיו קיימים בך, ולא לוותר, ולדעת להישבר ולקום- אלה הכוחות!
לאט לאט, במעלה הדרך, את מתחזקת וגדלה.

ולגבי האמונה- בעיניי היא תומכת ביכולות שלך לגדול ולצמוח. את יכולה לבחור בה מחזקת, או לבחור שלא, וזה ממש בסדר. שניהם.

אם יש לך שאלות באמונה ואין לך מענה- בעיניי זה בסדר.
לא תמיד יש תשובות.
לפעמים השאלות עצמן קשות מדי.
גם כאן,כמו בהתמודדות, אני חושבת שיש לך בחירה. האם להאמין (כי אמונה היא לא בשכל ולא להכל יש תשובות) או לא להאמין, או לשאול שאלות קשות ולחפש להן תשובות...
כל אחת בוחרת מה היא עושה עם השאלות, לפעמים יש תשובות מספקות ולפעמים לא.

ואם תשאלי אותי במה אני מאמינה-
בעיניי, העולם בנוי מדברים רעים וגם טובים.
לומדים לקבל את הפחות טובים, ולצמוח מתוכם.
ונזכרת באמירה של תהילה, של ש"י עגנון, שעברה טרגדיות קשות ביותר: " יש טובים, ויש טובים מהם..." אצלה אין רע. זה או טוב או טוב ממנו.
מעלה תהיות...


יקירה, חיבוק על השאלות האמוניות, ועל הכעס שאני שומעת בתוכן. על התפיסות החברתיות, על הקב"ה.
מותר לכעוס.תני לזה מקום. זה חשוב.

תודה על השאלות המשמעותיות!

אלא עניין ''ואהבת בכל לבבך''

זו ההרגשה?

מותר לך לכעוס.

טוב שבדקת וראית שעדיין יש קרישי דם. זה אומר שעדיין לא הסתיים.
יכול להיות שבהיסטרוסקופיה יוכלו לוודא מה הבעיה בדיוק, ואולי אף יעזרו לזה לצאת.

היסטרוספקופיה זה כמו מצלמה קטנה שמוחדרת אל חלל הרחם ובודקת מה קורה שם.

אני ממליצה להיות במעקב אצל שני רופאים לפחות, אם את במעקב רק אצל אחד- תמיד טוב לשאול חוות דעת שניה.
אם זה כבר שני רופאים שאמרו דבר דומה- לכי על זה.

חיבוק!

ובמידה ויגידו שאת צריכה לעבור את ההליך הזה כדאי. אני דיממתי יותר משלושה שבועות . גם כי אמרו שיש קרישי דם. לצערי הם הזדהמו והייתי מאושפזת כמה ימים עם דלקת אגן. מצב שנחשב נדיר. אני קיבלתי 3 מנות ציטוטק.. וזה סבל נוראי שנמשך ונמשך אז אם צריך אל תחששי. שולחת לך חיבוק

ממש מצער לקרוא את כל הדרך שעברת. כמה קשה!

ולפותחת- האם הלכת להיבדק? מה שלומך היום?

הריון ראשון שנגמר, היכנשהו בעבר, ואת התאריך לידה שלו את עודך זוכרת ומחזיקה בתוכך.
והנה הריון שני... ושבועיים לפני תאריך הלידה שאמור היה להיות אז, עם כל התקוות שהתנפצו ועם על התקוות החדשות המלבלבות-- גם הוא הסתיים!!
כמה נורא. כמה כואב. כמה קשה!!

יקירה, תני לעצמך לכאוב, לבכות ולהיות בתוך הצער.
זה באמת כל כך כואב! קשה לעכל.
איך את עכשיו, שבועיים אחרי ההפלה השניה?
האם יש בך נשימה, אפילו מעט, או שהאויר עדיין לא בריאות?


רוצה לספר מעט יותר על ההפלות? באיזה שהוע התרחשו? מה עברת?
אם יתאים לך.

חיבוק חם!!
אנחנו כאן איתך.

ברצון שלך לשמוח עבורם, באמירה הפשוטה שהיית מעדיפה שיאמרו לך את זה בשקט בצד כדי לעכל ואז להיות מסוגלת לשמוח בצורה אמיתית יותר, את פשוט נהדרת.
הסיטואציה שתיארת משקפת כל כך הרבה חוסר הבנה של הסביבה, והיא פשוט שוברת את לב כל פעם מחדש.
חוסר הבנה מכל כך הרבה היבטים...
החל בכך שהם בטוחים שאתם בסדר כי כבר זמן מה שאתם נראים בסדר, והם לא מבינים שהאבל קיים בכל דקה ובכל רגע מהחיים, בכל תנועה קדימה, וכמה הוא דורש עבודה פנימית של התגברות כל יום מחדש,
המשך בכך שהם לא ידעו איך לספר, אז הם סיפרו לכם יחד עם כולם... וזה שוב מראה כמה הם היו רוצים שכבר תהיו בסדר וכמה לא נעים להם מכם ואין להם מושג איך להתמודד עם נושא האבדן.

קשה קשה להרגיש את האבל שלך כשלידך כולם חוגגים על הריון נוסף.
זה כואב בצורה בלתי רגילה!!
את כל כך הגיונית ומובנת.
הרגשות שלך נורמליים,את ממש לא אגואיסטית.
את רוצה לשמוח איתם על מה שיש ויהיה להם, ובצד זה את עצובה וכואבת על מה שאיבדת.
זה לגיטימי לחוות את שני הרגשות בו-זמנית. את נורמלית.

לגבי ההתמודדות-
אני חושבת שאת נהדרת.
הצלחת לומר להם אחר כך שהיית רוצה שיתייחסו אחרת, וזה מדהים בעיניי. לא כל אחת מסוגלת לומר מה היא צריכה בסיטואציה כזו. הרבה זוגות היו עושים את עצמם שמחים למשך הרבה זמן, וכואבים מבפנים כל כך...
אני מציעה כן להיות אמיתית. כמה שניתן.
למלל את הכאב שלך, להגיד מה את זקוקה ומה מכאיב לך.
זה לא אומר לדחוף את עצמך בכל פעם,זה רק אומר להיות מסוגלת לומר לאחרים, קרובים, מה עובר עלייך ומה יעזור לך. וזה מאוד מקל. גם עלייך וגם על הסביבה.
הסביבה לא באמת רוצה לפגוע, הם פשוט לא יודעים מה לעשות...
אז אם ניתן להם את האפשרות להבין מה עובר עלינו ומה אנחנו צריכות בתוך זה- זה יקל על שני הצדדים.

חיבוק על ההתמודדות, ושוב- רגשותייך כה הגיוניים.

גיסי התחתן לפני כמה חודשים.. ולפי הדיבורים הם מעוניינים לנסות ולהכנס או שכבר מנסים. והפחד הכי גדול שלי זה לשמוע את צמד המילים "אנחנו בהריון" כמובן שאשמח עבורם שמחה אמיתית. מברכת אותם תמיד ומכל הלב אבל למול האובדן שלי אני מתקשה לחשוב איך אוכל לשמוח בשמחת אחרים.. ומהרגע הזה אני כל כך פוחדת, שלא אדע בכלל איך להגיב

את נורמלית לחלוטין!
ואת ממש לא בשלב שאת צריכה לחשוב על אחרים
וזה בסדר להגיד סטופ! קשה לי כרגע נדבר כשנוכל..
תשמרי על עצמך, כרגע תתמקדי בהחלמה שלכם.. ולא בסובבים, יהיו לך בעז"ה שנים רבות עוד לשמוח באחיינ/ית החדש/ה
עכשיו זה לא הזמן

אני כל כך מבינה עכשיו את מה שאני מרגישה

אחותי וגם גיסי מתחתנים החודש וכל כך בא לי ילד לפניהם אבל מצד שני רוצה לפרגן!!

קראת את ההודעה שלך ופשוט מצאתי את עצמי דומעת...

וואו וואו כואב לי שאת מרגישה לא טוב עם עצמך על התחושות שלך
את הכי נורמלית בעולם
אין שום ציפיה שתגיבי אחרת
ומי שמצפה לא מבין ולא חווה או חי בסרט..

ומי אמר שצריך לשמוח בשבילם?
תזייפי תגובה שמחה
ותתני לעצמך להרגיש מה שאת מרגישה
אל תלחמי בתחושות שלך..
את לא רעה
רע לך!

וכן, זה צובט וקשה וזה לבכות..
יכולה לספר לך שגם אני בתקופה שלא מראה התלהבות מתינוקות של אחרים ולא מלידות ומתרחקת מהנושא הזה כי זה לא עושה לי טוב..

ומתחברת לחלק שכתבת שהם חשבו שאתם כבר בסדר.. בטח חשבו.. מה חשבו שתשבי כל היום ותבכי מול הפרצוף שלהם?
אני מרגישה שחושבים שזהו עבר לי.. לא. הם לא מבינים שגם אם ממשיכים ושמחים ומתפקדים.. זה לא עובר!

קודם כל חיבוק חם ועוטף. כמה קשה לשאת כך את הכאב שלך ושלכם בשקט, לנסות להסתיר, לא לדבר על זה כדי לא להכאיב לאחרים...
נשמע לי שהגב שלך כבר כפוף מרוב משא ומסע.

יקירה, שלוש הפלות ברצף, ללא ילדים,
ובכן, זה קשה ביותר.
את צודקת.
זה עצב עמוק שקשה לתאר במילים. מי שעברה אבדנים שכאלה יודעת אותו גם בלי מילים. מהעומק.
ומי שלא עברה, יכולה רק לדמיין. וגם זה קשה עד בלתי אפשרי...

יקרה. את סובלת סבל רב, ואני חשה שההסתרה מכפילה ומשלשת את הסבל שלך.
מספיק את סובלת בשל האבדנים הקשים שעברת, אך מדוע את מסתירה? במה חטאת שאיבדת? אני חושבת שאת צריכה להקל מעלייך את המשא הזה, אינך צריכה לנסות להקל על אחרים (ומעניין היכן זה עוד פוגש אותך, שאת לא רוצה ליפול מעמסה או להכאיב לאחרים, אז את נושאת בשקט את כאבך, בלי לשתף ובלי לקבל סיוע).
אני חושבת שנכון לשתף. להיתמך. להיעזר. את בתקופה לא קלה ומגיע לך להתפנק. נכון שכואב לאחרים, אך אני מקוה שאם תשתפי תוכלי לקבל תמיכה לצער שלך, ולא תצטרכי לחיות בהסתרה ובכאב פנימי שלא יוצא החוצה.

אם את חשה שאינך יכולה לספר כי התמיכה המשפחתית לא תהיה טובה לך, נסי לפנות לעזרת חברות או לאנשי מקצוע כדי לעזור לעצמך לשחרר קצת את המועקה.
כי אחד הדברים הכי חשובים בתוך הכאב הזה, זה השיתוף.
אנחנו פה איתך ונמשיך להיות, וירטואלית, אבל נסי לגלות מי מהעולם שלך יכול להיות לך לתמיכה ולעזר?
אישית, גיליתי שכשאני משתפת אנשים שטוב לי לשתף אותם- זה עוזר לי ומחזק. ואני כבר לא מרגישה אומללה ולבד.

לגבי התקוה לעוד, והפחד המשתק ...
ובכן, יש גם מה לעשות עם הפחד.
אבל האם עשית בדיקות קרישיות? האם בדקת למה היו ההפלות מבחינה רפואית? האם את יודעת קצת?
לפעמים זה פשוט עניין של תרופה אחת שמחזקת ומונעת הפלה.
אשמח שתראי מעט יותר,כמה שתוכלי ותרגישי בנח.
חיבוק חם חם!!!

יש תקוה. רבה.

את באמת מקסימה.

זהו כבר סיפרנו ופרקנו. בעזרת השם מקווים לטוב שיגיע בקרוב לנו ולכל עם ישראל.

אני אחרי הפלה שניה ברצף
בפחד גדול מהעתיד...
ובתקווה שהפעם הבאה תהיה בידיים מלאות

לי פעם היה הריון כנראה (סטיק בשתן חיובי) ואז נפל. היה רע. זה שקורה לאנשים דברים יותר רעים זה לא משפיע (ולא אמור) להשפיע על ההרגשה שלך. את זו את, מה שאת מרגישה זה מה שלך יש ועם זה את צריכה להתמודד.

ונראה לי שכל הריון , או כל דבר טוב שנקטע באיבו (לא משנה מתי) זה מפעל לרגשות לא קלים.

רק על זה יודעת להגיד, שאין מה להשוות.

שתצליחי להתחזק ובעז''ה רק טוב.

למה אתם אסורים כל כך הרבה זמן?
יש לך דימומים?

אני מאמינה שקשה לך שאסורים ואין לך מוטיבציה לשמור, בגלל הנסיבות שגרמו לזה שאתם אסורים. את כאילו כועסת שזה קרה לך ושאחרי כל זה את עוד צריכה לסבול מריחוק פיזי מבעלך בתקופה בה את צריכה תמיכה.

זה קשה להיות אסורים כל כך הרבה זמן. אבל זה יעבור. תחזקי את עצמך שזה זמני. הגוף שלך צריך מנוחה אחרי כל מה שהוא עבר..

חיבוק על האובדן.

מותר שיהיה קשה, מותר לבכות ולהצטער על שקשה.
מותר להרגיש שזה רע עכשיו,
זה באמת כל כך כואב.
מותר להרגיש רצון לתמיכה וחיבוק, ומותר גם לרצות להיות חלק מקבוצה כלשהי כדי לקבל תמיכה.
ובכן, לי זה ברור שאת שייכת לכאן... אין כאן שאלה.
הפורום, כשמו כן הוא. פורום אבדן הריון.
לצערי, את חלק מקבוצת נשים גדולה שאיבדה את הריונה.
זה כואב נורא, ואולי ההרגשה שלך שאת לא כאן ולא שם משקפת משהו פנימי יותר: אולי המעבר הזה מהפורום של ההריון אל הפורום של האבדן, ועצם ההגדרה הזו- היא זו שקשה לך.
באמת קשה כל כך לעבור ממצב של שפע ושל יש אל מצב של חוסר ושל אין...
כמה קשה וכמה כואב.

אנחנו כואבות איתך ומחבקות אותך יקירה.
כאבך מובן, הגיוני ולגיטימי.
ויש לו פה מרחב ומקום.
הביאי את עצמך ואת כאבך כמה שאת זקוקה.
אנו כאן.

חיבוק חם ורך עבורך, יקירה,
בתקוה ותפילה לחיבוק פיזי חם ורך שתקבלי מבן זוגך היקר.
בינתיים מציעה לנצל את הזמן הזה להרבה שיח על רגשות, קשיים, כאבים ותהליכי אבל פנימיים.
השיח מקרב הרבה מאוד. כדאי לאפשר לזמנים הללו לקרב ביניכם בעזרת שיח.

חיבוק חם.

תודה על החיבוק העידוד!!
זה כל כך מחמם את הלב!

איך הפורום הזה נותן כל כך המון!

אני יודעת שהיה לי הרבה סייעתא דשמיא בסיפור שלי!

אבל הפורום הזה נתן לי ממש המון!!!

תודה לכולכן!
מקווה לנסות שוב... וה' יעזור שיעבור בשלום!

 

אוי יקרה,

אין לי הרבה מה לומר

אבל מרגישה את הכאב שלך

ושולחת לך חיבוק חם

 

מאחלת לך שהחושך והכאב הזה יתחלפו באושר ושמחה.

שה' יראה לך טוב גלוי ומתוק

אני שומעת את כאבך קורע הלב.
שומעת את הפגיעה, תחושת האבדן שיש בה כל כך הרבה רבדים (אבדן זוגיות ואהבה, אבדן האפשרות לאימהות, לדעתך, אבדן החלום...)
שומעת בעיקר את מורכבות הסיפור שלך ואת הכאב השזור בו בכל שלב. רווקות מאוחרת, תקוות לילד,גירושין...
כמה כל שלב כזה מצריך כה הרבה עבודה פנימית.
וכמה כאבים את נאלצת לשאת איתך.

אני מחבקת אותך מכאן.
כן, כאן בוכים.
אפשר להניח כאן את הבכי כמה שצריך.
ורק תדעי שאחרי שלב הבכי והכאב יגיע גם שלב שתוכלי להרים ראש, להתבונן מסביב, ולראות את האפשרויות העומדות בפנייך.
כי בכל אחד מהמשפטים בהם דיברת על אבדן שלא ישוב- קיים פתח שיכול להיפתח, ומחשבותייך יכולות ללכת לעוד מקומות.
לא הכל סגור בפנייך, במגוון רבדים.
תעשי את הדרך שלך.
ואם את צריכה לבכות את מוזמנת.

חיבוק חם, אני כואבת איתך את הכאב של היום.
האבדן הזה קשה מנשוא.
חיבוק.

קשה מאד מאד
מתפללת איתך שמשאלתך תתגשם

קשה להכיל את זה והגעגוע...  מאחלת לך שלא תדעי עוד צער ובעז"ה תבשרי לנו בשורות טובות!!! שולחת לך חיבוק 

כמה כאב.

מזדהה.

ושולחת חיבוק חם.

 

 

 

 

(ואיך יכולת לראות כשהוא יצא? לא היית מורדמת? או שזה לא היה בגרידה?)

ואז התחיל ספונטני, בסוף עשו רק גרידה לשיליה ולביקורת.

כואבת איתך.

גם אני הרגשתי אתמול ריק כל כך
בכיתי מעומק הלב

באמת נשאת אותו כל כך הרבה זמן,
נקשרת וראית וחלמת והיית.
ופתאום...
פתאום פשוט אין. נגמר. ריק.
הלוואי ומשהו ירגיש לך כממלא, משהו שיעזור לך להרגיש שהריק הזה יכול להיות גם מלא במשהו. ולא רק בעוד תינוק.
אלא בחיים פנימיים כלשהם.

אני מחבקת אותך כל כך.
מה שלומך היום?

חיבוק. הגעגוע שלך מובן כל כך.

אני מצטערת איתכם כל כך.

כמה זמן עבר מאז הגרידה?

לאחר לידה שקטה ולקח לי כשלושה שבועות לטבול

לבעלי היה יומולדת בערך שבועיים אחרי ולא יכולנו לתכנן שום דבר והיה לי עצוב שהייתי צריכה להיות בכלל טהורה ומשהו לא עבד כשורה..זה קשה ומתסכל וקשה ככ לראות את הטוב אבל כמה שהוא נסתר כך הוא קיים..
מצטערת אם הכאבתי יותר אני אמחק אם זה לא בסדר.
מאחלת לך שכל הגוף יתנקה מהר מהגרידה ותוכלי לצאת להתפרק קצת, פתאום כשטהורים אחכ עוברים את הקושי יחד המגע מאוד עוזר לעבור את ה"חוויה" המטלטלת הזאת
בעזרת ה תבשרי בשורות טובות.

אני קבלתי מהם הקלות ת לדוגמה לעשות רק3 בדיקות.
לשם תחתית על התחתון הלבן .
ביום האחרון הרב התיר לי להכנס לשתוף את עצמי ולחכות חצי שעה ואז לעשות את הבדיקה האחרונה
והית ההפלה שנגמרה בשבוע 13עם גרידה שהרב אמר לי לשבת באמבטיה ואז לעשות את הבדיקה

סליחה שלא מעודדת, באמת אין דרך לדעת

הצלחתי לעשות הפסק אחרי שבוע ויומיים....

חיבוק.

אין בכלל מה להגיד חוץ מזה.

 

 

מותר לבכות.
ולהיזכר. ולכאוב.

חיבוק על הרגשות הקשים.

שה' ישלח לך אושר ושמחה!
מבינה כל כך את הכאב, לפעמים חושבים שהוא עבר ואז הוא שוב מגיע..
ואז צריך להרגיש אותו ולבכות אותו החוצה.
זה שהן היו בשנה שעברה לא משנה הרבה..

בשורות טובות!

תקבלי את עצמך על הכאב ועל הבכי.
חלק מהקושי שלנו זה שאנחנו לא מקבלים את זה שאנחנו עצובים.

אבל זה ככ נכון.. והזוי שאנשים לא מודעים לזה.. זה מפחיד ככ.. מקווה שבעה בקרוב תהיי עם ידיים מלאות!

חיבוק לך, לפני הכל ואחרי הכל.
ומה שלומך עכשיו?
איך עבר עלייך היום המתיש והקשה הזה?
חיבוק חם ועוטף לך, יקרה. לכם.

תוך כדי קריאה חשבתי לי שאת שואלת את עצמך למה את ממשיכה לקרוא בפורום ההוא, שבו נשים יכולות להאמין בפשטות שהריון הוא תשעה חודשים ותינוק חי...
שהן יכולות לדון מה הרגע הכי נפלא בהריון, והמחשבות הולכות באופן אוטומטי לדופק או לגילוי ההריון ולהתרגשות שברגעים הללו,
שהן יכולות להתלונן על קושי בהריון, תשעה חודשים,

בזמן שפה, בפורום הנוכחי,
כל שני פסים עלולים לעורר חרדה ומתח,
דופק יכול להיות חגיגה אבל גם יכול להיות תזכורת כואבת וטראומטית לגילוי הקודם ש... אין דופק,
הריון אינו שווה במחשבה אוטומטית לתינוק חי,
הריון אינו בהכרח תשעה חודשים....
ואם כבר סבל בהריון אז הוא כנראה קשור איכשהו בסיום שלו ולא בהחזקה שלו.

זה כמעט להעמיד פה את שני הפורומים ולומר- תראו, פורום החיים לעומת פורום הסיום שלהם בטרם עת....

והיה נראה לי שאת ממשיכה לקרוא בפורום ההוא, הפורום של השמחה והחיים והבריאות,
כי למרות שזו כבר הפעם השניה,
ולמרות הכאב הבלתי נסבל שיש בפנים כשקוראים אמירות כה תמימות או קלות דעת בנושא כה מורכב עבורך-
זה עדיין סמן של חיים.
זה עדיין נוכחות של תקווה.
זה עדיין הידיעה שאכן, רוב ההריונות מסתיימים בתינוק בריא, לאחר תשעה חודשים.
זה כאילו את נאחזת בשפיות ובטבע הראוי,ולא רוצה לשחרר את האחיזה.

יקרה,
את אינך לבד.
האחוזים לגבי הפלות אינם מעודדים; אמנם רוב ההריונות מסתיימים תקין, אך באופן סטטיסטי אחד מכל 4 הריונות מסתיים בהפלה.
זו סטטיסטיקה כואבת כי היא אומרת שבעצם, הרבה מאוד הריונות מסתיימים טרם זמנם.
ובכל מקרה, הרוב כן.
ונראה לי שפשוט רצית לזכור גם את זה כשקראת שם.

הלוואי,אמן אמן, שפשוט תהיי באזור הסטטיסטי ההוא, למי ההריון הבא ואילך.

חיבוק חם על מה שעברת,ועוברת.
מוזמנת לשתף תמיד, ותודה על הכתיבה שלך.

כבר תקופה לא נכנסתי לפורום פה. עד לא מזמן זה היה המקום שלי.

 

עברתי כמוך.

פעמיים 2 פסים, 3 פעמים דופק (באחד מהם זה היה תאומים).

 

בפעם הראשונה נגמר אחרי חודש.

בפעם השניה נגמר בלידה שקטה בשבוע 24 בדיוק בתאריך שהייתי אמורה ללדת את הראשון.

 

אני רוצה לתת לך נקודה אופטימית.

אני בהריון עכשיו. חצי שנה אחרי הלידה השקטה.

אומנם בהתחלה, אומנם בלב מלא חששות אבל עם אמונה גדולה!

אמונה שהפעם זה יסתיים בידיים מלאות עם תינוק בריא.

 

מאחלת לך שהתקופה הזאת תעבור בקלות.

תעבור בבנייה ובאמונה ושבקרוב תוכלי לספר לנו פה שהפעם יש חדש עם סוף שמח.

 

שנזכה ללוות אותך לחדר הלידה בזמן המתאים ובזמחה גדולה,
ותזכי במהרה לשמוע את הצליל המיוחל של הבכי של תינוקך, והשמחה שבידייך המלאות.

לא יודעת על איזה שירשור מדובר, לא קראתי.

בבקשה ממך.
אל תקראי שם.
פשוט אל.

מאז ההפלה השניה שלי נכנסתי לשם פעם אחת כדי להתייעץ על אמצעי מניעה. נכנסתי לראות תגובות לשירשור שלי וזהו, לא קוראת שם יותר כלום.

והכאב שלך כל כך גדול בגלל שהגוף שלך עוד לא עשה את זה פעם אחת אפילו תקין.
אני מאמינה שאם היתה לך הפלה אחת לפני או אחרי ילדים היית מרגישה אחרת.
אבל כמה הפלות, וגם לפני ילדים. זה קשה פי כמה.
כי לא חווית אף פעם הריון טוב. אף פעם. הריון שמח. הריון שמסתיים בילד.

כי מבחינתך הריון = חרדה = אובדן = כאב.
ובדיקת דופק = תקווה מהולה בלחץ = טוב עשינו וי על משו, מקווים שנצליח להתקדם מפה ובום לא מצליחים להתקדם, נופל.

יכולה להגיד לך שאם תשאלי אותי מה זה אולטרסאונד לבדיקת דופק בשבילי אני אגיד שUS דופק בשבילי זה טראומה.
יש נשים שבשבילן US זה מרגש. בשבילי בדיקת דופק זה מפחיד. זה בדיקה שבודקים אם הכל תקין. זה לא איזה יופי הולכים לראות את העובר המתוקי שלנו. לא. ממש לא.
ו2 פסים זה כיף גדול, אבל גם מפחיד מאד.

מה אני אגיד לך?
כואב.
כואב מאד לראות שלאחרים קל ותמים ופשוט.
ולנו קשה.
לגלות כמה לאחרים פשוט אין מושג מה את עוברת זה קשה, למרות שהם לא אשמים.
"רגע מה הכוונה את צריכה לעשות בדיקות?"
"מה זה קרישיות?"
"אה יש דבר כזה בעיה של הפלות חוזרות? לא ידעתי". אעעע מעצבן.

כואב לי על עצמי.
כואב לי עלייך.
כואב לי על כל הנשים המדהימות כאן שמזלן לא שפר עליהן. שנאלצו לסבול.

לאלוקים פתרונים...

בינתיים חיבוק גדול

את צודקת

ומשום מה אני לא מצליחה

 

וזה גרם לי להתעצבן נורא בשרשור שלך שם

(אני זאת שהגבתי שם מניק 'הריון ולידה2')

לכעוס

ולכעוס על עצמי שאני מגיבה לא יפה לאנשים

ואז לכעוס שוב על התגובות

 

אוף.

 

 

טוב שלפחות יש את כאן.

 

 

תתעצבני תכעסי .. זכותך...רגשות לגיטימים. לא צריך להרגיש רע שאנחנו כועסות ומתעצבנות.. זה עוד יותר נותן לנו להרגיש רע. תני להכל לצאת.. הכל בסדר.. תהי קלה עם עצמך... את לא חייבת לאף אחד כלום. כרגע תהי חיבת לנפשך. מבינה לליבך את הכאב והצער... גם אני אחרי הפלות... מאחלת לך שתשמעי בשורות טובות כמו שאני שמעתי
שבנות שהפילו מצאו סיבה או לא מצאו וההיריון השלישי או הרביעי כבר החזיק... בעזרת ה. שתזכי היריון הבא לחבוק ילד בריא ובינתיים תשמחי את עצמך.. במה שאפשר... תעשי מה שטוב לך לנפשך . אחרי ההפלה הקודמת שנאתי את כל העולם . האשמתי את כולם.. וואלה לא הזיז לי. נתתי להכל להתפרץ. לא דיברתי עם אף אחד. כתבתי משהו חביב באותה תקופה: עצרי! כי רק לנפשך את חייבת... היטיבי עם נשמתך הכואבת... יש המשך... אבל הרעיון שתקשיבי רק לעצמך ולנפש שלך. ושלא יהיו לך יסורי מצפון. הרגשות שלך הם לא משהו שצריך להתבייש בהם. את בן אדם. ויש לך תחושות של כעס עצב עצבים. וכעת הזמן שלהם גם לצאת. בהצלחה אהובה . מתפללת עלייך ועל כולכן ועלי

כדי לחבק את עצמך

זה השפלה

זה מה שזה

 

והמח שלי מוחק את הזכרונות משם, אבל הם בעצם נמצאים.

הכניסה לחדר ניתוח

להיות מובלת על מיטה במסדרונות

לבושה בחלוק ומכוסה בשמיכה, והשיער שלי גלוי מתחת כובע שקוף

לא כי אני לא יכולה ללכת

סתם, כי ככה נכנסים לחדר ניתוח

מתגלגלים על מיטה במסדרונות

 

ולעבור למיטה המזויעה הזאת

לא מיטה, שולחן

לפתוח את החלוק קצת, ועוד קצת

להוציא יד אחת, ועוד אחת

נכון, אני מכוסה בשמיכה, אבל זה לא באמת עוזר.

להרים את הרגליים, להיות מכוסה בערך, 

מדביקים עלייך, דוקרים אותך, מתעסקים איתך

וככה את נרדמת

בתנוחה משפילה שכזו

 

ואז להתעורר

בחדר אחר

במיטה אחרת

בתנוחה אחרת

ולדעת שנגעו בך וטיפלו בך וסידרו אותך והעבירו אותך

 

ולקרא במכתב שחרור מה עשו שם בחדר ניתוח

ולהכריח את עצמך לא לדמיין

 

 

 

השפלה.

זה מה שהדבר הזה.

וזה מה שאני מרגישה עכשיו.

 

 

 

אני לא יכולה לחוות את האובדן

הוא גדול עליי

גם הפחד מהעתיד

 

 

אז אני נהנית מלהרגיש טוב אחרי חודשיים של הריון קשה

מהיכולת לתפקד

לבשל

לארגן קצת

 

 

 

אבל בעצם

יש כל כך הרבה רגשות בפנים

ואם הם יוצאים-

זה בכעס

כעס על תגובה

כעס על חוסר תגובה

על יחס

על התעלמות

על דיעה אחרת.

 

 

 

 

ועכשיו אני בוכה.

אבל גם זה ייגמר עוד רגע.

 

כואב לשמוע שזו היתה החוויה שלך.

איך היה הצוות הרפואי? האחיות והרופאים?
לי הגרידה לא זכורה כחוויה שלילית כשלעצמה. היה לי רע כי היה לי רע אבל לא בגלל עצם הפעולה. אולי בגלל שהצוות הרפואי היה מקסים.
ו.. שמתי כובע מתחת לכובע השקוף שלהם.

ומותר לך לכעוס
באמת שמותר לך
יש לי חברות שאני לא יכולה לראות את הפרצוף שלהן עכשו
כי לראות אותן מדגיש לי כמה בקלות הן השיגו דברים שעלו לי בכאב

אני כאן תמיד לחבק ולכאוב איתך

הרופא שביצע את הגרידה זה הרופא שלי מהקופת חולים

שעבר איתנו את התהליך של שני ההריונות ושתי ההפלות

 

שהוא מקצועי ואנושי ואכפתי מאד

וב"ה שיש לנו את הליווי שלו בתהליך

וגם שאר הצוות היה בסדר

כולם היו נעימים ונחמדים

 

אבל בכל זאת,

זאת חוויה חשופה.

וזה מה שהיה לי משפיל.

לא כי הם השפילו

כי לי זה היה

כי הייתי חשופה

כי ישנתי, ואמנם אני לא זוכרת, אבל התעסקו לי באזורים הכי אינטימיים שלי

אולי דווקא כי אני לא זוכרת.

 

ולא הסכימו להשאיר אפילו גומיה או סיכה על השיער

אז מטפחת לא נראה לי היה מה לבקש

 

 

 

משתדלת לא לחשוב על זה..
ובקשר לכובע（יש לי יותר מידי ניסיון）לא שאלתי אף אחד, שמתי מתחת כובע בצבע כהה כך שאף אחד לא יכל לשים לב.. ובלי קשר הביאו לי כמה כובים שאוכל לשים אחד על השני

אני קוראת את מילותייך ומצטמררת,
ממש יכולה לראות אותך מול עיניי-
מובלת במסדרונות,
מרגישה חשופה וחסרת אונים,
השיער גלוי,
החלוק נפתח מתחת לשמיכה,
ואת רק רוצה לברוח... לא לחוות זאת כך...
לא להיות שם כמו חפץ,
על שולחן הניתוחים...

הרגשתי בקריאה אותך כאילו את חשה
שמחקו את הזהות שלך כאדם,
התיחסו אלייך כחפץ-
לקחו, העבירו, עשו מה שעשו, החזירו...
ומה שעובר עלייך,
כאבייך רגשותייך תחושותייך הגופניות והנפשיות-
לא היו שם בכלל מבחינת הצוות המטפל.
כך אני קוראת אותך, בכאב גדול.
נשמע עצוב, מדכא, משפיל.
קשה ביותר!

יקירה.
ספרי עוד ועוד על התחושות הקשות שחווית ושאת חווה עכשיו.
לא טוב למחוק את הזיכרונות, כי הם עלולים לשוב בזמנים אחרים
וזה יהיה קשה בהרבה להתמודד עם זה במבט לאחור.
הרגשות האותנטים שלך, כאן ועכשיו,
צריכים לבוא לידי ביטוי כאן ועכשיו.
תני להם מקום,זמן.
תני לתמונות הנוראיות להיות.
דברי על כאבייך עם חברות, עם האיש שלך , עם אמא... עם מי שתוכלי ואפשרי לך.
הוציאי אותם כאן.
אם תחושי צורך- לכי לדבר על תחושות אלה במקום שנועד להכיל ולחבק ולתת את מלוא המקום לדברים הקשים הללו (מקומות של טיפול רגשי. מוזמנת לדבר איתי אם את חשה צורך.)
ותני לעצמך לבכות ולכאוב.
זה ממש הזמן וזה ממש המקום.

אני כואבת איתך.
לפעמים זה באמת מרגיש גדול עלינו.
גדול מאוד.
לאט לאט הכאב יירגע ותוכלי לשאת אותו.
הוא כאב, והוא לא דבר שחולף באופן טוטאלי, אך הוא לא יישאר כל כך חזק וסוער כמו שעכשיו.
לאט לאט.
יום ועוד יום.
תבכי, תישברי, תתחזקי.
לאט לאט.

חיבוק חם!!
(ואפתח עכשיו שרשור על תהליך האבל, את מוזמנת לקרוא. הוא מכיל את הרגשות שלך, והם נורמלים לחלוטין.)

על התגובות המכילות

ועל המקום הזה

 

כמו שכתבתי למעלה

הצוות היה בסדר

ובעיקר הרופא, שהוא מדהים

ועד שנרדמתי ממש ניסה להרגיע אותי, ושם לב שאהיה מכוסה לגמרי, אפילו שזה לא במסגרת תפקידו

ודיבר איתי כמה פעמים אחרי שהתעוררתי.

 

אבל עדיין

אני ישנתי

והתעסקו לי בגוף.

ושמו לי בין בין הרגליים.

וסידרו אותי.

ואני לא זוכרת את זה.

 

אולי החוסר זיכרון הוא חלק מהתחושה הלא נעימה.

 

 

וא

אמנם לא הספקתי לגרידות.. אבל עברתי גם חוויות מטלטלות ולא נעימות בגלל ההפלות. ..עצוב לי כל כך עלייך. לא פשוט ..כמה חוזק צריך בשביל זה... אני שולחת תפילה לבורא עולם שלא תצטרכי לעבור זאת יותר לעולם. ותראי רק אור מעתה ועד עולם. תשמחי את עצמך.. תעשי לך טוב. רק טוב. מגיע לך. תנחומיי.

לא אמרתי על הצוות מילה, אני יודעת שצוות רפואי עושה עבודה מאוד חשובה ומשמעותית לפעמים. אני שמחה לשמוע שאכן ידעת שהצוות עשה דברים טובים למענך. זה משמעותי לראות זאת.
התגובה שלי היתה הדהוד לתחושות הקשות שלך בתוך זה-
תחושות כאב וצער והרבה חוסר אונים.
תודה שדייקת וכתבת מה הפריע לך במיוחד, אני מניחה שבעצם הכתיבה יש משהו משחרר וגם מדייק את ההרגשה.

באמת חוסר הזיכרון הוא עוד היבט בחוסר האונים בתהליך הזה.
ואולי- יש חלקים שנמצאים בזיכרון אבל לא רוצים לזכור אותם,
ויש חלקים שבכלל לא נמצאים, ואולי היינו רוצים לדעת מה קרה שם, או להיות נוכחות באיזה אופן...?

בכל אופן,חיבוק.
תנוחי.

חמשת השלבים בתהליך ההתמודדות עם אובדן:
(השלבים נכתבו על אנשים שחולים במחלה סופנית ובני משפחותיהם, אך הם רלוונטים גם לאובדנים אחרים. התאמתי את המילים לפה)

שלב 1 - הכחשה ובידוד
"לא, לא אני, זה לא יכול להיות"
בשלב הזה האדם, ואולי גם בני משפחתו, לא מאמינים לידיעה על הסוף המתקרב, או שקרה, ובדרך כלל משוכנעים שנפלה טעות. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כבולם זעזועים שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה. ההשהיה שבהכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן לאסוף את עצמו, לגייס כוחות, ובהדרגה להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית. ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית המבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות.

שלב 2 - כעס
"למה דווקא אני?"
מרבית האנשים לא יכולים להמשיך להתכחש לאורך זמן לידיעות על האובדן המתקרב, או שכבר קרה, וההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה. זהו שלב קשה מאוד להתמודדות גם עבור סביבתו של האדם שחווה אובדן. הכעס יכול להיות מופנה החוצה, לסביבה, לכל הכיוונים, לעתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. הוא יכול להיות גם מופנה פנימה ואז הכאב מופנם ולא יוצא החוצה. הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים יעזרו להתמודדות בכיוון של השלמה, כאשר תגובה הפוכה מצד הסביבה תפחית את הסיכוי להשלים עם המצב ותגרום לתחושות של בדידות.

שלב 3 - מיקוח
"אני אעשה הכול, רק תן לי עוד..."
שלב זה מאפיין פעמים רבות אנשים שקיבלו את הבשורה ורוצים להשפיע על מה שיקרה. האדם מבטא את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות, בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו מצד האדם בתמורה לדחיית גזר הדין, או קבלה כלשהי כדי שלא יקרה.

שלב 4 - דיכאון
"הכל חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח? בשביל מה לחיות?"
תחושה חריפה של אובדן, המשתנה בחומרתה מאדם לאדם, מחליפה את הכעס וניסיונות המיקוח. מופיעות מחשבות עגומות על העתיד, רגשות של אשמה ובושה, כשלון והחמצה. קובלר-רוס לא מאמינה בניסיונות לעודד ולהרגיע את המתאבל השרוי בדיכאון. לדבריה, הרגשת הדיכאון היא עיבוד רגשי חשוב של המצב, המסייע לתנועה בכיוון של קבלה והשלמה. לא כדאי לעודד ולשכנע ש"יהיה בסדר". למרות הקושי צריך לעבור את שלב הדיכאון מתוך הקשבה והבנה.

שלב 5- קבלה
אם הסתייע בידו של האדם לעבור בתמיכת הסביבה את שלבי ההתמודדות הקודמים, יופיע שלב של קבלה והשלמה. בשלב זה מתרחש ויתור על המאבק נגד הגורל ועל חשבונות עם העבר ועם הסביבה. המתאבל מסוגל לבטא מגוון של רגשות שחווה בשלבים הקודמים, להשלים עם סופיות הדברים ולהיפרד מבפנים מהאדם שאיבד.
רוב האנשים מגיעים לשלב זה, אך ישנם מעטים הממשיכים במאבק במה שהם חוו או נשארים בכעס או בדיכאון, ולא מגיעים לשלב שבו הם יכולים להניח לכך על מנת להשלים בשלווה עם המציאות. חשוב להבחין בשלב זה בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה.

תודה על זה.

 

אמן.

 

 

תני לה לנוע, להתעגל בתוכך. לקבל צורות אחרות.
הריון לא מחייב שיסתיים בלידה,
וגם לא מחייב שיסתיים באבדן.
ויותר מזה:
לידה זה לא תמיד תינוק חי
ולא מחייב שיהיה ללא דופק.

אין כל כך.כללים, כל אחת והחוויה שלה, אבל רצוי לא להתקבע ולאפשר לעצמינו תנועה.

וכן לזכור: רוב ההריונות אכן מסתיימים בלידה תינוק חי ובריא.
רוב ההריונות.
בבקשה זכרו זאת.

ועכשיו חיבוק.

כתבתי בשבילינו הריון *היה* אובדן
ולא כתבתי בשבילנו הריון *הוא* אובדן חס וחלילה.
הקפדתי בלשון כדי לא לתאר זאת כמשוואה סטטית אלא כנחלת העבר בע"ה!!

ועדיין... זאת החוויה שלי מהריון כרגע. בדגש על כרגע.
ומעתה מאילך יהיה בקלות ובבריאות בעה

אפשר גם להיות בתוך מקום שאומר או חושב משהו אחד, ואחרי יום/יומיים/שבוע וכולי- חושב משהו אחר.
תנועות בנפש לכאן ולכאן, גם אם באופן קיצוני לפעמים, הן טובות.

אחרי שבוע בדרך כלל כדאי ללכת להיבדק ואז הרופא יכול לומר לך מה מצב הדימום והאם הוא ייפסק בקרוב.

חיבוק חם!

אתם אחרי טלטלות רציניות, אחת אחרי השניה.
הפלה ועוד הריון ועוד הפלה וסיבוכים.

הגוף מגיב בחוסר תפקוד, הנפש מגיבה בעצבות, בכי, שבר, כאב, התפרקות...
הכל מובן והגיוני.
ואז מגיע הרצון לקום, לא ליפול כל כך הרבה, להיות פנתרה ונמרה, להישאר בחיים הטובים ושמחים למרות כל הכאבים הללו,
ויש ימים שזה באמת מצליח.
אבל יש גם ימים, או רגעים, שזה עולה. הכאב צף.
כי מה לעשות, הוא קיים והוא נוכח, והוא עדיין לא נרפא וגם לא הולך כנראה לשום מקום...
הכאב נמצא ואם לא יינתן לו מקום בשיח משותף אוהב ומאפשר- הוא כנראה ימשיך להרגיש בודד ועצוב...

אני מדברת על הכאב כאילו הוא ישות נפרדת ממך, אך בעצם הוא חלק בלתי נפרד ממך. מכם.
והוא רוצה ותובע את מקומו.

אני חושבת שראוי היה מאוד לשוחח על זה ביניכם.
גם על הכאב וגם על ההתגברויות.

ופה אני מניחה לרגע את הצד שלך מתבוננת בצד שלו, של האיש היקר שלך. שהוא אבי ילדייך. והוא גם אבי הילדים שאיבדתם. יחד.
אני יכולה לומר לך שוודאי. ודאי שיש גם בעל בסיפור הזה... והוא לא רק בעל הוא גם אבא. הוא קיווה וציפה ותמך ועודד, וכאב ובכה (אם לא בחוץ אז מבפנים)
כל זה עבר עליו כמו שעבר עלייך.
ההבדל ביניכם הוא בכך שאת חווית זאת על בשרך ממש, וזה משמעותי, אך עדיין הוא גם האבא.
בנוסף, לפעמים יש הבדל גם בהתמודדות הרגשית. (גברים פחות נוטים להראות שבר וכאב).
על ההבדלים הללו מגיע היחס החברתי, מעין דרישה לא נאמרת (אבל מאוד נוכחת)- שהאבא יישא בעול ויטפל בהכל, בלי להתפרק. ובלי לקבל תמיכה.
... ועדיין גם הוא איבד. גם לו מגיע מקום. גם הוא כואב את האובדנים. ומדוע שלא יקבל גם הוא תמיכה?!

יקרה ואהובה.
אני מרגישה את הכאב.של שניכם.
אני חושבת שאולי מעבר לאבדני התינוקות שלכם, וההתמודדות הבודדה שלכם כל אחד עם כאביו, אבד לכם משהו ברמה הזוגית.
אבד משהו בתפקוד היומיומי הפשוט השמח, אולי אבד משהו גם ברמת השיח.
אולי כבר קשה לתפקד סביב הריונות והפלות ובלאגן הורמונלי.
אולי למרות שיש פה אריה ולביאה, נמר ופנתרה, שני אנשים שעושים מאמצים מדהימים להמשיך לחיות ולשמוח-
אולי יש מקום גם לנוח מעט.
להתבונן זה על זה.
להוריד את המסכות לרגע ולשבת זה מול זה.
לדבר.
להגיד.
לבכות.
לצחוק.
לבטא כאבים וכעסים וגם מילים מעריכות.
פשוט להיות.
יחד.

אולי כך שניכם תרגישו פחות בודדים.

אני מחבקת אותך ואותו.
שניכם עוברים ועברתם זמנים לא קלים.
אני ממליצה לעצור, לקחת פסק זמן זוגי, ולדבר.
ואם קשה לבד- אז ללכת למקום בו ניתן יהיה לבטא את הדברים בעזרת איש מקצוע.
פשוט כי אתם לא לבד בסיפור הזה.
אתם יחד, אם ואב. איש ואישה.
ואפשר לגרום למשבר הזה להצמיח אתכם למקום גבוה בהרבה.

רק תנו יד זה לזה.

מחבקת.