פורום אבדן הריון (עמוד 29)

תודה על השיתוף,

כיף לקרא כאן גם דברים שמחים ומעודדים

כשמקבלים כזאת מתנה גדולה אחרי שהיה אבדן כה גדול- המוחשיות של השמחה גדלה בהרבה...
כמה לא מובן מאליו.
וכמה מרגש!!!!

תודה רבה ששיתפת.
שמחות לרוב!

שיניתי צורה ולבוש, התאמתי את עצמי לעולם.
אני מעט פחות ורודה וגם פחות זורמת.
אני חושבת לפני דברים, וגם לובשת צבעים קצת יותר... מותאמים. נניח, אדום או ירוק או לפעמים גם שחור. פעמים רבות זה בצבעי אפור. הרבה פעמים זה שחור או לבן. אבל לפעמים גם מגוונת...
וכן, אני כבר לא אותה אני. אני שונה. התבגרתי. העולם אינו מחייך אלי כמו פעם.

ואת, איפה את? אני מחפשת אותך בתוך השינויים שעברתי. השתנית? התבגרת? הראייה שלך גדלה והתרחבה? נהייתה קצת יותר מורכבת? אולי כמוני, הציפיות שלך נהיו מעט יותר הגיוניות? אולי הבנת משהו שלא נתתי לך להבין קודם...?
שלא הכל מקבלים מיד.
שלא הכל מקבלים בכלל...
שהחיים מורכבים ושלא תמיד הכל קבוע ויציב.
שמתמודדים. ולפעמים קשה. ולפעמים גם מחכים הרבה...

סליחה יקרה שלא נתתי לך להבין את זה עד עכשיו.
נראה לי שגם אני קצת חייתי בסרט...
אבל עברתי שינוי. התבגרתי.
היום אני אחרת.

מקוה שתסלחי לי על השנים שבהן נתתי לך לחשוב שהעולם ורוד. מקוה שתרצי להצטרף אלי למסע התבגרות מעט אחר.
מסע של גילוי הכוחות שבתוכינו למרות שאנחנו כבר לא תמימות. מסע של אהבה פנימה והחוצה אל כל מה שכן יפה בעולם, למרות שהוא כל כך מורכב ומאכזב ולפעמים בלתי אפשרי...

אוהבת אותך,
התמימות שלך.

כך?
הלוואי שיכולתי עוד לחשוב שהכל פשוט, וקל וטבעי.
למה זה טוב להתבגר?

הלוואי. הלוואי והחיים היו פשוטים וורודים.
הלוואי וזו היתה המציאות.
האם זה באמת כך...?
יכול להיות שזה כך באמת, בתפיסה סובייקטיבית. יכול להיות שהחיים באמת יכולים להיות פשוטים בתפיסה אישית.
עם זאת ככלל, החיים מפגישים אותנו עם מציאות לא פשוטה ולא תמיד קלה. ואנחנו נצטרך לקבל כלים להתמודד עם המציאות המורכבת הזאת.
אפשר להישאר ילדים מבפנים (אני ילדה בעצמי המון פעמים, וגם נושאת בתוכי ילדה פנימית שתמיד קיימת), ועם זאת ההתבגרות מאפשרת לראות מורכבות וגם להתמודד איתה.

זה באמת עלול להיות מכעיס ומכאיב.
צר לי.

מקווה שזה בסדר בשבילך.
ובכל מקרה, כן. כל כך מבינה. התמימות הזאת שפשוט נעלמת עם אובדן ההריון...

כמה קשה וכואב.

חיבוק על מה שאת עוברת אהובה.
רוצה לספר עוד קצת מה עמד מאחורי השאלה?

עם חברות
אחת צעירה הריונית ויפה, בתחילת שנות העשרים,
והשניה, גם צעירה, יולדת טריה ומרוגשת.
ואני שעבר כבר זמן מאז שנישאתי, ושגדולה מהן, מסתכלת עליהן ומבינה איך השנים בורחות לי.

שתיהן דנו על איזה שמיכה לקנות וגם על קושי להרדים את הילד, ואני קינאתי בהן שמה שמדאיג אותן זה איזה צבע תהיה השמיכה, ולהרדים.. התמודדויות רגילות של החיים.

הרגשתי כל כך זרה וכל כך ריקה
כל כך יודעת. המון
כל כך מיוסרת.
כל כך סקפטית
הרגשתי שאם זה יכול לעבוד כל כך יפה, אז למה אצלי לא?

ובעיקר רציתי את התמימות שלהן

מבינה אותך מאוד.
החיים מפגישים אותנו עם דברים שלא בחרנו בהם. היינו רוצות להתעסק עם צבע השמיכה וקניית הבגדים לתינוק שלנו...
אאוצ. כמה כואב ומאכזב וממלא תחושות קשות.

איתך לגמרי.
חיבוק חם.

תודה רבה על השיתוף המפעים הזה!!

התחברתי מאד לפסקה השניה והשלישית..

כרגע מחכה לתוצאות של בדיקות קרישיות, אחרי שתי הפלות.

היום הייתי אצל הרופא שלי, ולדעתו זה מספיק,

גם אם הבדיקות יגיעו תקינות.

לטענתו הבדיקות הנוספות הן לדברים נדירים, יקרות מאד, ורוב הסיכויים שלא יתנו שום מידע.

 

 

עדיין מחכים לתוצאות,

אז לא יודעת מה נחליט.

באמת התלבטות קשה.

 

 

 

מה שכן,

התברר לי עכשיו, שכתוב ברבינו בחיי (כלומר זה עם מקור, אבא שלי ובעלי שהם ממש ממש לא בקטע של סגולות - טענו שזה מקור מספק ושווה לנסות) שאישה שהולכת עליה עם אבן רובי (שזה אבן כמו שהייתה בחושן) לא תפיל נפלים.

כרגע אני מנסה להשיג, יש גמחים של זה.

אבל אני מעדיפה לקנות תכשיט עם האבן הזה, שאלך איתו באופן קבוע, שלא יהיה סימן לכולם שעכשיו נכנסת להריון כי התחלתי לענוד אותו, וגם שלא אצטרך להתחיל לחפש כשכבר יהיה צורך.

כנראה שאקנה טבעת ואלך לצורף שישבץ לי בה אבן רובי (כמובן מחפשת טבעת שאפשר לשבץ בה). יש חנויות שנותנות את השירות הזה במקום. שווה לבדוק בחנויות תכשיטים של דתיים (אחותי מצאה ליד הבית שלה חנות ששיבצו לה אבן רובי בטבעת שבחרה). לי מתאים טבעת, כי זה תכשיט שאני יכולה ללכת איתו באופן קבוע.

אם מתאים לך, תבדקי את זה.

 

 

 

שיהיה בקלות

עם כמה שפחות כאב

ושתזכו להריון בריא ושלם עם ידיים מלאות, תינוק בריא ושלם

אז ממש כבר צריכה להחליט

כלומר, מה עוד בדקת?

 

אשמח לדעת,

כי כרגע בדקנו רק קרישיות,

אם יש עוד דברים בסיסיים - נעשה גם

 

Tsh
היסטרוסקופיה לשלילת מחיצה ברחם
ובדיקת קריוטיפ

כי שלי היו ב8-9

ולא הציעו לי את זה

 

קריוטיפ בדקתי פעם מסיבה אחרת ותקין, וזה לא משהו שמשתנה,

אבל כדי לשלול בעיה צריך לבדוק גם אצל בעלי

ואמרו לנו שעושים את זה רק אחרי 3 הפלות.

הרופא שלי אמר לי שאנחנו יכולים לעשות פרטי, אבל הוא לא רואה סיבה, כי נדיר שהוא רואה שזאת הסיבה להפלות.

 

Tsh זה בלוטת התריס, נגון?

כי נראה לי בדקו לי את זה בהריון והיה תקין

 

גם אצלי ההפלות היו בשבועות האלו.
וזה לא נכון שנותנים רק מ3 הפלות, ממש לאחרונה משרד הבריאות הישראלי שינה את ההגדרה של הפלות חוזרות מ3 ל2. כך שאת מוגדרת כהפלות חוזרות ומגיע לך את כל הבדיקות דרך הקופה כולל הפניה למרפאה להפלות חוזרות.

את ובעלך עשיתם ללא תשלום?

 

מה הפרוצדורה לבדיקת היטרוסוקופיה?

 

 

(מקווה שזה בסדר הנצלוש, אני זקוקה למידע הזה)

אני בת 24,

יכול להיות שבגלל שאני צעירה זה רק אחרי 3?

 

כי בשני מקומות אמרו לי שבודקים רק אחרי 3 הפלות

 

קריוטיפ לא שילמנו. קיבלנו התחייבות מהקופה.

היסטרו גם כן הפניה והתחייבות מהקופה, את יכולה במקום זה לעשות אולטרסאונד תלת מימד זה פחות פולשני.

הפניה לקריוטיפ?

מרופא נשים או מגנטיקאי?

 

 

אוף

עד שחיכינו מליון זמן ליעוץ גנטי אמרו לנו שאין מה לבדוק כי אנחנו אחרי שתי הפלות.

 

 

 

מקריאה על היסטרו זה לא נשמע מאד נחמד,

זה ממש כואב ומזויע?

 

 

איפה עשיתם יעוץ גנטי?
אנחנו עשינו בתל השומר והפנו אותנו לקריוטיפ.
לגבי היסטרו לא עשיתי, עשיתי אולטרסאונד תלת מימד, תעשי את זה, זה מספיק.

עשינו את היעוץ בבית חולים בני ציון בחיפה (באזור שלנו)

והם ממש היו נחרצים עם זה שלא יגיע לנו קריוטיפ מהקופה ובכלל אין מה לנסות.

היינו עושים פרטי, אבל הרופא שלי טען שאין צורך.

 

 

 

א"ס תלת מימד מספיק הפניה מרופא נשים?

בודאי שיתנו לכם.
לנו נתנו כל מה שביקשנו בלי למצמץ.
היום 2 הפלות מוגדרות כהפלות חוזרות כך שהם חייבים לתת לך

בלאומית

קיבלת עוד מידע/בדיקות?

אין שם תורים
כנראה שאלך לפרטי

אוף

בא לי לבכות,

עד שחיכינו ליעוץ גנטי

ועד שהלכנו בשביל כלום

 

עכשיו לחכות שוב

ואז לקבל הפניה

ואז לחכות להתחייבות ורק אז לקבוע שוב תור לבדיקה עצמה

האמת שהקריוטיפ אומרים שבאחוזים נמוכים זו הסיבה לבעיה. ואם כבר נבדקת אז עוד יותר מוריד את הסיכוי.

אני לא יודעת איפה זה כתוב, הרופא שלי אמר לי את זה. אולי תנסי לגגל..

גם לא כ"כ חשוב?

 

 

אני כן מתבאסת

כי עכשיו אני כן רוצה לעשות את הבדיקה הזאת.

 

אז שוב לחכות כמה חודשים.

 

 

אז כנראה שמבין הבדיקות זה פחות קריטי.

היסטרו לא חובה. אולטרסאונד תלת מימד מספיק לפי מה שהבנתי. בהיסטרו אפשר לראות גם את החצוצרות, ובגלל שבהפלות החשד הוא לכיוון הרחם ולא לכיוון החצוצרות אז אולטרסאונד תלת מימד מספיק. כן עדיף היסטרו כי הוא נותן תמונה רחבה יותר אבל לא חייב. אני הסתפקתי בus תלת מימד.

מעדיפה לא להגיד את השם של הרופא מחשש לאאוטינג
אבל זה רופא נשים בקהילה, מקווה שהוא אכן צודק

גם אני מאוד מקווה!!

לא שמעתי על כך. היכן ראית את זה?
מאוד אשמח לראות את ההוראה הזאת. היא יכולה לעזור לכל כך הרבה נשים!!!

רחוב יעקב מאיר

 

בהצלחה ובידיים מלאות!

איזה מחשבות עוברות לך כשאת חושבת לכיוון של לעשות את הבסיסיות, ומה עובר לך בראש או ברגש כשאת חושבת לכיוון של להעמיק בדיקות?

מצד שני לא באלי לחכות הרבה זמן

מה לדעתך עדיף?

ואולי יש עוד דברים מלבד שני הצדדים הללו?

חיבוק.

קחי איתך את מה שאת צריכה ואת מי שאת צריכה שיהיה איתך כדי לצלוח את הזמן הזה. שתהיה לך תמיכה בזמן ההמתנה הזו.

וכמובן אנחנו נמשיך להיות כאן איתך.
חיבוק❤

כי יש אומרים שעדיף גם לא לבדוק יותר מדי..
וגם שאחרי 2 הפלות האחוזים עדיין לטובתי שזה לא יקרה שוב.

בקיצור, החלטה לא פשוטה

בהתחלה בגלל שהרופאים אמרו לחכות שנה, ואז עוד חצי שנה... אחר כך בגלל שלא הייתי פנויה נפשית. ועבדתי על עצמי להיות חזקה מבפנים ומסוגלת לעוד הריון.
זה כמובן במקביל לבירור רפואי מעמיק.
לקח כמה שנים... ארוכות וקשות... ובדיקות וכ'ו. אבל בסופו של דבר כשכבר הלכתי להריון- הרגשתי מוכנה נפשית ורפואית.

אז מה אומר, המתנה היא דבר קשה ומורכב, והוא גם בונה הרבה בנפש. למדתי להיות סבלנית, להסתכל על האופק, לתת לזמן את היכולת לרפא, לעבוד על עצמי מבפנים, לברר מה באמת נכון לי, לגשת להריון כשאני מרגישה שלמה ויכולה, להתגבר על החרדות ומצד שני להכין את עצמי למגוון האפשרויות שעלולות להיות... ועוד.
המתנה היא לא קלה בכלל.

מאחלת לך החלטות נכונות, ולא משנה מה תחליטי- היי שלמה עם זה. ואנחנו פה איתך.
❤

אני מניחה שהרופא פשוט יתן לך כדור שיגרום לווסת

גרידה בלי מחזור, לא מפתחת ציפיות רק מעלה השערה

באופן כללי הגוף עובר טלטלה וההורמונים מעט משתבשים לאחר גרידה או הפלה. לוקח זמן לגוף לחזור לעצמו ולסדר הרגיל שלו.
האם המחזורים היו לך סדירים בעבר?
בנוסף, האם עשו לך בדיקת אולטראסאונד כדי לבדוק אם הכל יצא?

הרבה נשים מדווחות על שינויים בסדרי הווסת, על שינויים הורמונליים ועל בלבול בתפקוד הגופני לאחר הפלה או גרידה. זה טבעי.
עם זאת, כן כדאי לעשות מעקב ולבדוק מה גורם למחזור להתעכב. יכולות להיות סיבות רבות לכך.
אני מקוה שאכן הווסת יגיע בקרוב ושתוכלי להרגיש את גופך שוב רגוע ומתפקד כרגיל.

הרבה חיבוקים, מאחלת חגים רגועים.

מקומות אחרונים בקבוצה טיפולית שנפתחת באיזור רחובות-רשלצ
לפרטים
קבוצה טיפולית לנשים אחרי אובדן הריון
טיפול לידה שקטה - קבוצות טיפול באומנות

בימים אלו אני מקימה מחזור נוסף של קבוצת תמיכה לנשים שחוו לידה שקטה או אבדן תינוק רך.

המפגשים ייערכו בעיר כפר סבא מידי יום שלישי בשעות הערב. 

ניפגש במשך חודשיים, 8 מפגשים שבועיים.

הקבוצה הינה אינטימית ומצומצמת - עד 7 משתתפות.

מצ"ב עלון אודות הקבוצה.

להרשמה ופרטים נוספים: ענבל ליבר - 054-5524516, inbal@liber.co.il

 

**ההודעה מפורסמת באישורה של מנהלת הפורום**

קבוצות תמיכה לנשים לאחר לידה שקטה מתקיימות מטעם בית החולים הדסה בירושלים.
בהנחיית אחיות מיילדות שעברו הכשרה ייעודית בהנחיית קבוצות וליווי בנושא אבדן הריון.
הקבוצות מתקיימות כבר מעל 10 שנים ותמכו בנשים רבות


לפרטים- מלכה נוקריאן
050-894-6213

אורית למלמן
תרפיסטית במוסיקה, פסיכותרפיסטית, מדריכה
בעלת קליניקה במרכז ובצפון(תל אביב, קרית ביאליק, ראש הנקרה)

052-321-2345

כל כך סימלי שכך יצא, ואפילו בלי להתכוון.
29.10 נפתחת קבוצת התמיכה שלנו בהוד השרון, יש עוד כמה מקומות בודדים.
בואי הצטרפי, אל תשארי לבד.
צביה 054-4270655
יעל ‭050-7374797‬

הנורמליות הזאת... שלא אמורה להימשך כך משנה לשנה, שהיתה אמורה להיות קצת שונה בעת הזאת, עם שני הריונות שהיו יכולים לקחת אותך לכיוון של נורמליות אחרת...
כמה כואב.
זה קשה לחשוב על מה שהיית אמורה להיות, מול מה שאת עכשיו. כואב.

מחבקת בחום,
מקווה שתרגישי שהלב שלך נפתח ויכול לקבל מענה כלשהו בתפילות, ביום הקדוש, או אולי באוירה.

מאחלת הרבה טוב.🌹
ציפי

וזה תלוי הקשר.
ואולי את יכולה לשאול אותה.

אבל מבחינתי .
ממש לא.
קרוב מדי. קשה מדי. כואב מדי מדי.

אבל יש אנשים בעולם שהם יותר צדיקים/ טהורים ממני.

אני הייתי מבקשת מבעלי לדבר עם הבעל או לשלוח הודעה ולראותה מה מתאים לה .

 

לי באופן אישי שעברתי הפלה בשובע 15 רציתי להיות לבד אצל ההורים בלי אחותי וגיסתי שהיו  איתי באותו שבוע 

א. זו ממש לידה בשבוע 30. זו נחשבת לידה כבר משבוע 22, ואפילו לפני כן כבר עוברים ממש לידה. אז מבחינת הפרוצדורה זו לידה, וגם לה יש חופשת לידה, מענק לידה וזכויות של יולדת. וגם הורמונים של יולדת... ולרוב גם יש חלב.

ב. זה שבר גדול מאוד, ואחד הדברים הקשים זה מפגש עם מי שיש לה... לצערי זה קשה מאוד לפגוש בזמן כל כך צמוד ללידה השקטה שלה- את התינוק של קרובה.
כואב לי לומר לך כך אך לרוב זה באמת קשה וכואב מדי.
עם זאת, כל אחת מתמודדת אחרת ולכן אני ממש מציעה לדבר על הדברים.
מציעה לך לומר לה שאת כואבת איתה מאוד, ושאת רוצה לאפשר לה את המרחב שלה להרגיש ולהתאבל על מה שקרה.
מציעה לא לצפות שהיא תגיע לביקור אפילו שהיא קרובה פיזית אליכם. לשחרר את הציפיה הזאת גם ממנה. זה בסדר שהיא לא תראה את התינוק אפילו בכמה חודשים הקרובים... אין צורך שהיא תחווה מפגש כל כך קרוב עם מה שהיה אמור להיות לה, בזמן כה צמוד לאובדן.
היא צריכה זמן להתאבל כמו שאדם אבל צריך זמן.
לאדם אבל יש שבעה, חודש, שנה... ויש שלבים בנפש שהוא עובר מול האובדן.
באובדן הריון אין את הליווי הזה החברתי וההלכתי, זה לא נתפס כאבל, אבל זה ממש אבל. והיא זקוקה לזמן הזה כדי להתאבל. והיא זקוקה לחיזוק וחיבוק והבנה בזמן הזה מהקרובים אליה.

לכן, אין מתכון אחיד אבל כן ראוי להבין שזה מאוד מאוד רגיש, שיקח לה זמן וזה בסדר גמור, שהיא זקוקה להבנה שלך, וכדאי למנוע ממנה מפגשים שבהם תהיה התעסקות רבה בתינוק שנולד, והתעלמות מהתינוק שאבד.

אני מצטערת שאני כותבת כך לאמא שרק עכשיו ילדה תינוק, ומרגישה את השמחה הגדולה שבאימהות. זה לא נעים ולא פייר כלפייך שתרגישי צער כה גדול בזמן שאת אמורה להרגיש שמחה שלמה ופשוטה.
אני רוצה לומר לך שהאבל שלה אינו בא על חשבונך ועל חשבון השמחה שלך, מותר לך לשמוח באופן מלא ושלם. זה הטבע וכך זה נכון.
עם זאת, לזכור להיות רגישה כלפיה ולקבל את התהליך הכואב שלה.

לסיום אני רוצה לומר אמירה כללית, לא דווקא מכוונת אלייך (כי את יולדת בעצמך וצריכה מנוחה והתעסקות בלתי נגמרת בתינוק), אלא יותר לסביבה ולמשפחה:
בבקשה לא לשכוח לשלוח לה מדי פעם הודעה או מתנה או פינוק קטן... כי היא גם יולדת. אז להתיחס אליה כאל יולדת, לדאוג לה לארוחת אם זה מה שנוהגים אצלכם, ובנוסף להניח יד ולומר שאת מצטערת על האובדן. להתיחס ולא להתעלם.
והכל תלוי במערכות היחסים.

חיבוקים לך ולה!! מורכב מאוד.

את עונה בצורה כ"כ מעולה ורגישה.

ולפותחת, מזל טוב ובעז"ה רק בשמחות!

ותודה על ההבנה של הסיטואציה שלי, באמת בתור יולדת טריה היה קשה לי לקבל את הבשורה הקשה הזו.

בסוף התיעצנו עם חמותי והיא אמרה שהגיסה ידעה שיזמינו אותנו והיא רצתה, היא רוצה להמשיך הלאה ולא יתנהגו שונה בגללה..

אז אני מתפללת שאצליח להיות רגישה ואשתדל לא להוציא את התינוקת מהעגלה כמה שאפשר.

 

תודה לכולן על התגובות ושה' ישלח ישועות ובשורות טובות לכולן!

מותר לך לשמוח ולהיות אמא. מותר לך להרגיש אותה גם במשפחה. זה לא פייר כלפייך להחביא אותה או להשאיר אותה בעגלה.
תנהגי בחופשיות.
עם זאת, זה נכון שלא צריך להבליט אותה יתר על מידה.
אני חושבת שהאותנטיות והטבעיות חשובה פה. עבור שתיכן. היא לא תרצה שתסתירי אותה... וגם את לא.
אז הבחירה מפה היא של גיסתך עד כמה לבוא ועד כמה להיחשף.

ואני רוצה לומר שלפעמים בוחרים לבוא ולהיות עם תינוקות ויולדות וזה באמת בסדר.
ולפעמים זה מכאיב אבל זה לא נורא.
ולפעמים זה מכאיב רק אחר כך, ורק אז מבינים יותר מה נכון לנו.
ולפעמים אנחנו נעים- פעם זה טוב לי ופעם לא. צריך הרבה הקשבה ללב. אנחנו לא סטטיים, אנחנו בתנועה.
אז גם את יכולה להיות רגישה ובתנועה יחד עם זה, אבל לשמור על טבעיות ואותנטיות.

מזל טוב לך!

ולנו המתמודדות היה קל יותר.
היה לי כל כך נעים לקרוא.

כשאני עברתי הפלה חברה שלי בדיוק ילדה והיא לא טרחה לחסוך ממני את התיאורים על הבגדים המתוקים שהיא קנתה לבן שלה ושאר עניינים קיטצ'ים.

אז תודה לך על הרגישות

את כל כך צודקת. כולנו לפעמים עלולים להיות חסרי רגישות או חסרי טאקט מול דברים שאנחנו לא מכירים.
לפעמים יוצאות אמירות או מילים לא במקום, וזה יכול לקרות לכולנו. גם למאוד רגישים שבינינו.
נדמה לי שכוונת הלב היא הקובעת. והיכולת לשים לב, ולהצטער על כך. וללמוד מהניסיון. זה הרבה.

בנוסף, אני חושבת ששווה להפריד בין מקרים אישיים וחד פעמיים לבין דפוסים חוזרים אצל אנשים מסוימים, או דפוסים חברתיים.

כאדם יחיד, קורה לכולנו שאנחנו עלולות להגיד או לפלוט משהו שנוגע בנקודה רגישה. אי אפשר לדעת איפה פוגעים ובמה נוגעים אצל האחר. אבל זה לא קורה הרבה.ואם זה קורה- מותר להישיר מבט ולומר סליחה, לא התכוונתי לחטט/לפגוע, אני לא מספיק מכירה את העולם הזה ואני ממש מתנצלת על האמירה .
זה קורה וזה טבעי.
אם אדם הוא חסר טאקט באופן עקבי וזה שוב ושוב פוגע באנשים סביבו, שווה שיבדוק מה הוא אומר, איך הוא אומר, איפה ומתי.
זה ברמה האישית.

ברמה החברתית אני חושבת שכדאי שנשים לב לתפיסות החברתיות שלעיתים פוגעות ומקבעות את החשיבה. דוגמא לחשיבה חברתית היא הציפייה שאישה תלד מעט זמן אחרי החתונה, או שאישה נשואה תהיה עם ילדים. דוגמא בהקשר של אובדן הריון זו המחשבה שלאחר אובדן הריון צריך להתקדם הלאה בזמן מסוים. יש כמו זמן קצוב, ואחר כך זה כבר נראה ונתפס לא לגיטימי להתאבל. או למשל התעניינות במצב משפחתי וכמות ילדים- אפשר להתווכח אם זה לגיטימי או לא לשאול על כך, אבל לדעתי כדאי לפחות לחשוב על כך ברמה החברתית והאישית ולבחון האם זה בהכרח מידע שצריך לבדוק בכל היכרות?
יש עוד כל מני תפיסות חברתיות, ולפעמים אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו חושבים אותן מרוב שזה טבעי לנו, כי זו התרבות וזו החברה.

אז מה אומר, נדמה לי שכדאי שנפקח עיניים ונבחר במה אנחנו מאמינים. לא כל מה שהחברה חושבת או מעודדת זה מה שנכון.
לפעמים אין ילדים בגלל מגוון סיבות, וזה לא צריך להיות עניינו של אף אחד. ודאי לא בהיכרות ראשונית. (אני מתיחסת לאמירה בשרשור אחר בנושא הזה, שאני מניחה שאת גם מגיבה עליה.)

יקירה,
את בסדר גמור.
סיפרת סיפור רגיש ומתחשב על החוויה הלא נעימה שקרתה לך,ואני חושבת שנהגת בצורה מאוד יפה ומתחשבת. את הקשבת לה, היית איתה בכאב, הרגשת איתה, וביקשתי לחזק אותה.
זה נכון שלא תמיד נצליח... אבל ההשתדלות שלך ניכרת וזה מרגש.

אני חושבת שזה קצת מילכוד להיות בתוך המקום הזה... כי איך להגיב? מה להגיד? מה לשאול ואיך לשאול? כל השאלות הללו ועוד הרבה אחרות- הן דברים כל כך אישיים שתלויים בהמוון דברים.
זה תלוי בטיב הקשר ביניכם, ברמת הפתיחות וההיכרות. זה תלוי באישה שהיא ואיך שהיא מקבלת את האמירות שלך,ותלוי במצב הרגשי והנפשי שלה מול זה באותו רגע, וזה משתנה כל הזמן...
אז אין מתכון איך לדבר ומה לומר.
ולפעמים תגובה שלי תהיה הפוכה ממה שרציתי, או תהיה ממש גרועה לחברה, אפילו שהתכוונתי להכי רגיש וטוב.

אני אוהבת שחושבים על הדברים, שנמצאים בהם וגם שמאפשרים לעצמינו לזרום בתוך קשר ולא להיתקע כל שתי מילים. יש בזה משהו חי,ואישית לא הייתי רוצה שיזהרו לידי עם כל מילה שאומרים, רק בגלל שהיתה לי לידה שקטה...
מצד שני , לא הייתי רוצה שיגידו לי דברים ישירים ובוטים. (למשל מישהי אמרה לי פעם " למה את הורגת את התינוקות שלך??" ואין לי מילים לומר על האמירה האומללה ההיא.)

העיקר זו כוונת הלב, בעיניי.
ואת זה מרגישים מרחוק.
תודה לך על כוונת הלב.

שתהא שנה ברוכה!!
❤💜❤

הלוואי שאלוקים ישלח לאישה הזו מרפא בקרוב.
אני בהלם.

ציפי כתבה מצוין, אז אין לי הרבה מה להוסיף.

נשמע שאת רגישה ומנסה, ולא בטוחה בעצמך אם ענית לה ב100% נכון - אז רק שתדעי שאין 100%, לכל אחת נוח תגובות אחרות, וזה יכול להתשנות בין רגע לרגע.

 

מהסיפור שלך נשמע שהיא בחרה בשיתוף.

את התענינת, היא בחרה להגיד שהיא חזרה מחופשת לידה. היא לא אמרה חופשת מחלה או חופשה או משהו עלום אחר, היא אמרה חופשת ליהד,

והיא זאת שבחרה להוסיף שזאת לא פעם ראשונה ולפרט.

זה לא הגיע ממך.

אחרי שהיא משתפת- טבעי והגיוני שתקשיבי ותביעי אמפטיה והכלה ונשמע שזה מה שעשית.

אז גם אם לא היית בטוחה שאמרת את הדבר הנכון - עדיין, היית רגישה וניסית.

את נשמעת בסדר גמור.

 

 

ומקווה שגם היא מרגישה כך.

לפעמים אני כואבת בגלל אנשים למרות שאני יודעת בוודאות שהם היו בסדר פלוס.

אז גם אם קשה לה - זה לא בגללך.

 

 

 

 

ותודה על השרשור הזה.

זה עוזר לקבל אכפתיות.

היא בחרה לשתף. וזו בחירתה המלאה איך לומר ומה לומר.

וסתם מחשבה שחשבתי לי היום:
בהגיענו להקשיב או לשוחח עם מישהי שחוותה אובדן הריון, (או אובדן בכלל)
אני חושבת שהעיקרון הפשוט הוא הקשבה ושהייה יחד איתה.
מותר לשתוק, לשהות קצת יחד בתוך זה,
להבין שלפעמים אין מילים,
לומר או לתת תחושה שאת איתה,
ולפעמים גם אפשר לשאול- למה את זקוקה בתוך זה? וכך לדייק את מה שטוב לה.
העיקר, לא להעלים את זה, לא למהר לומר אמירות שמקטינות את זה (מתוך רצון לנחם או קושי לשהות בתוך הכאב), וגם לא לתת עצות.
לשהות זה טוב.
פשוט להיות. יחד.

❤

גם אני פולשת לפה, ולא נעים לי להגיד, אבל לא שאלת אותה שאלה מביכה.
אמרו שהיא חוזרת מחופשת לידה- אז שאלת על זה. לא היית אמורה לשער שזה יסתיים באי נעימות...
אם היא הייתה ממש רוצה להסתיר אני חושבת שהיא הייתה מוצאת סיבה אחרת , לא חופשת לידה.
מקווה שלא פגעתי במישהו בהודעה הזאת ...

ממש עוד מעט הייתי אמורה לחבוק ילד/ה.
הכאב קשה מנשוא

יה"ר שתזכי לקדם בהרבה צעדים בדרך הטבע הרגילה עם ילדים בריאים שיזכו לאריות ימים בטוב!

ויש בזה משהו מנחם...
אז אני קדמתי ב9 צעדים שלושה שיזכו לבריאות ואריכות ימים בטוב
5 שרק ירדו לזמן קצרצר
ו1 שהגיחה לעולם אחרי שנשמתה עזבה
לא אמדוד את כמות הצער כי היא רבה מספור...

יה"ר שנעשה חור בשק לנשמות רבות שיגיעו לשהות ארוכה ובריאה ושמחה בעולם הזה ויעשו את תיקונם כאן בטוב בבריאות ובאריכות ימים

לשנה טובה נחתם! ישועות ונחמות

ממבט גאולי, שנותן משמעות גדולה לדברים האישיים שאנחנו עוברות.

בעיניי את עושה צעדים רבים גם עבור עצמך ומשפחתך, בכך שאת בוחרת לגדול מתוך הקושי ולראות בו גם נקודות של טוב.

חיבוק חם!!

לפעמים אני מרגישה שאני שונאת אותם

את כל האנשים היפים והמוצלחים האלו

שנפגשו עם בחור אחד

או שניים

והתחתנו.

שחושבים ששידוכים זאת התקופה הכי יפה בעולם.

שהתחתנו להם בגיל 18 או 19

וילדו שנה אחרי החתונה.

או פחות.

 

שהצרות שלהם יומיומות כל כך.

 

 

 

 

ולפעמים אני חושבת

שאולי אם אלוקים בחר לנסות אותי שוב ושוב,

אם הוא נתן לי לכאוב כל כך

כנראה הוא חושב שיש לי כוחות.

 

ת'אמת?

זה בד"כ לא מנחם

כי אם הוא היה נכון אז אנשים אחרים היו מסתכלים עלייך ואומרים וואי איזה כיף לה הלוואי שגם לי ה' היה מראה שיש לי כוחות?
לא נראה לי שמישו מקנא בנו.

סימן שזה סתם משפט שנועד לנחם.

אבל בוודאי שאף אחד לא היה בוחר בזה מלכתחילה

אני כן חושבת שזאת אמת,

אבל זאת אמת גדולה וכואבת מדיי, והיא לא גורמת לאנשים לרצות נסיונות.

 

 

 

(את אשר יאהב ה' יוכיח, וכל זה)

לא שאני מרגישה ככה,

אבל באיזשהו מקום עמום - יודעת.

(ואני לא אומרת את זה לך. בחיים לא אגיד דבר כזה למישהו אחר. אני אומרת את זה לעצמי)

איך פעם הדמיון שלנו היה: מתחתנים- הריון- לידה- תינוק...
והאמת, להרבה אנשים זה באמת קורה כך, וכך טבעי להם.
חתונה והריון ולידה ותינוק חי ואבהות ואימהות... כמה פשוט...

כמה לא פשוט.
כמה כשאת נמצאת מהעבר השני של הדברים הללו, כל שלב כזה יכול להיות מאמץ אינסופי... ובהחלט לא פשוט. לפעמים גם לא טבעי.
חתונה...
הריון...
לידה בסוף ההריון...
תינוק חי, בריא...
כמה כל דבר כזה צופן בחובו מכשולים, כאבים, מאמצים, נסיונות...
לא. לא פשוט בכלל.

תיארת בשיר/דיבור שלך את ההתמודדות מול ההפרדה הזאת בינך לבין האנשים ש"הולך להם".
במצב הזה, של התמודדות שלעיתים היא ממש יומיומית, זה אכן מרגיש כמו חיץ שמפריד בין שאר העולם לבינך. הם לא מתמודדים עם מה שאת... ממש לא.
ובכל זאת, הנה, יש נשים שכן. יש זוגות שכן. ויש הרבה, כך מסתבר, שמבינים את הכאב והקושי הזה שכרוכים בכל שלב.

אנחנו כאן איתך. בהחלט כבר לא תמימות.
מבינות את הכאב, ונמצאות איתך בעבר הזה של העולם: העבר של התמודדות.ים עם הפוריות/הריונות/לידות שאף פעם אינן ברורות מאליהן.

חיבוק חם, מקוה שהיה לך ראש השנה טוב.
❤

תש"ף
תהא שנת פוריות לכולנו...

עשית הפסקה כי היה לך קשה ועכשיו את רוצה לחזור. מדוע לא לחזור?

ו... מה שלומך?
נראה לי שלא היית פה זמן מה.

חיבוק.

נמצאת אני לא חלק מזה. וכלפעם אני מקבלת בעיטה חזרה למציאות.
קיבלתי כמה תשובות שלא יצאו כלכך טובות.. שזה משמח ומעציב אותי ביחד.
לקחתי יום חופש מהעבודה כדי ללכת לסיים עם כל הבדיקות ובסוף- בדיוק היום אי אפשר לבצע😑
שה' יעזור😔

ומעציב כי הבדיקה לא טובה?
(מנחשת, לא יודעת)
מצטערת איתך על היום החופשי שבסוף לא נוצל לבדיקות. מקוה שהוא לפחות עשה לך מעט טוב במקומות אחרים.
❤

לגבי ההגעה לפה, וההתרחקות...
זה רצוא ושוב.
זה בא והולך, את יודעת...
בעיניי זה טבעי לא לרצות להיות פה הרבה. או להגיע לכאן רק לפרקים.
זה לא כל כך פורום חברתי כמו שאר הפורומים. זה פורום שקשה להישאר בו הרבה זמן.
מגיעים לתמיכה, לקבלה, לשאלות- וממשיכים הלאה...
מדי פעם חוזרים, אבל האמת שזו באמת קהילה קשה לשהות בה הרבה. הרצון הוא להתקדם הלאה.
זה מאוד מובן והגיוני.

חיבוקים.
אנחנו כאן.

ולא שסתם נפל ואני לא יודעת מה יהיה בעתיד. מי אמר שלא ימשיך ליפול?
מצד שני-שיש לי בעיה. הגוף שלי לא תקין. והצשובה הזו תשפיע על ההמשך. ההריונות לא יהיו טבעיים שזה כלכך קשה לי לקבל. כלכך!!
אוף לא יודעת.
ותודה על התמיכה!
מדהימה כמו תמיד💓

אני בדיוק בבדיקות אחרי הפלות
ומזדהה עם הדיסוננס
רוצה לדעת שהגוף שלי תקין
מצד שני הרצון החזק לדעת שזה לא יקרה שוב.

חיבוק יקרה

לדעתי לא נכון להגדיר את הגוף שלך כלא תקין.
הגוף שלך תקין. יש בעיה עם דברים מסוימים, וזה כואב מאוד. מאוד!! ועדיין, הגוף תקין... מערכות פועלות... ברובן... וזה טוב.

ההריונות לא יהיו טבעיים- וואו. זו חתיכת בשורה לעכל.
לא קל בכלל בכלל!!
חיבוק חם על זה, יקירתי.
וכן,הצד השני המשמח בזה הוא שכשיש מילים ויש הגדרה לבעיה- גם יודעים איך לטפל בה. לא הולכים באפלה ולא מנחשים ניחושים. הטיפול הוא ספציפי.
שזה גם יכול להיות מרגיע, לצד הכאב הגדול.

מחבקת אותך!!

צריכה להזכיר לעצמי

מה שאמרתי להן,

שה' מחליט מתי לתת תינוק.

 

והאם זה בכלל יכול לעזור לכאב.

 

אני לא קשורה לפה אמנם. נכנסתי בטעות.

אני עדיין בשלב שילדים מתוקים שואלים אותי איך זה שעוד אין לי מטפחת. 

אבל קראתי ובכיתי. 

נגעת לי במקום הזה, הריק. שמבקש כל כך להתמלא, אבל בינתיים עוד חסר. מאד מאד.

חיבוק יקרה!!

מאחלת לך בקרוב ממש רחם מלאה, וידיים מלאות.

ונחמה.

אמן.

 

שה' ימלא חסרונך במהרה

 

 

 

וכואב, מסתבר, גם אחרי לפעמים...

מה שהכי כואב זו ההתבוננות החברתית והאמירות.
זה קשה.

שתזכי למה שאת מייחלת לו.
ובדרך,שתהני מהדברים הטובים שכן קיימים.

באהבה.

את כותבת כ"כ מרגש וצימררת אותי

 

זה עוזר.

 

 

את צעירה, חדשה בעולם הנישואין, וכבר שתי הפלות בזו אחר זו... כואב וקשה כל כך!!
אני כל כך מצטערת לשמוע.

האם ניסית לבדוק את הסיבות להפלות שלך?
הוצעו לך בדיקות קרישיות?
אני מציעה לבקש מרופא הנשים ולהתחיל פרוצדורה של בדיקות. לפעמים הפתרון פשוט יותר ממה שנדמה לנו.

והילדים... הם מתוקים כל כך, ונדמה לי שתבניות החשיבה התמימות נותרו ללא מגע יד אדם. הם חושבים באופן מאוד שבלוני, בלי להעלות בדעתם אפשרויות אחרות...
אולי שווה לומר משהו עדין.
למשל, שלכל אחד מגיע תינוק בזמן אחר.
או שלא לכל מי שיש מטפחת יש תינוק.
אני תוהה...
ואולי להשאיר את האמירה שלך היפה זה גם מספיק, והצביטה הלב נשארת, כי ילדים זה כה תמים וטהור, ואיך נאמר להם שיש גם כאלה שונות...?
(הילדים שלי מגיל צעיר כבר יודעים שלכל אישה לוקח זמן אחר. ושלא שואלים אישה אם היא בהריון. ושיש מתנות אחרות שקיבלנו בחיים... ועדיין הם לפעמים שואלים אם אני בהריון...)

חיבוק חם לך אהובה ויקרה.
מרגישה מאוד את כאבך.

תודה על המקום הזה,

שמאפשר לבכות בו שוב ושןב, ואז לקום.

ותודה על התגובות המושקעות.

 

אני אמורה לעשות בדיקת קרישיות עוד מס' שבועות.

אני מקווה שעושה את כל החלקים החשובים.

בגלל שאני "רק" אחרי שתי הפלות צריך אישור מיוחד,

כי הנוהל הוא שנותנים אחרי 3 הפלות.

הרופא נשים שלי שהוא אנושי ברמות ומקצועי ברמות, אומר שמה שאישרו לנו מספיק. ושמה שלא אישרו לא קשור להפלות.

אם הכל יגיע תקין - אנחנו כן ננסה להוציא אישור לבדיקות הנוספות, או שנעשה פרטי.

אחרת זה פשוט ללכת להריון נוסף, וזה מפחיד אותי נורא.

 

 

(איזה נוהל משפיל.

ורומס.

ומכאיב.

כאילו הכאב שלנו לא מספיק. הצער שלנו לא שווה שקופח תשלם לנו בדיקות.

האובדן שלנו לא נספר.

רק אם נאבד שוב המערכת תחשיב אותנו כזוג שעבר הפלות חוזרות

)

 

 

לגבי הילדות, אני לא חושבת שאני רוצה להעלות את זה.

זה באמת נשאל כ"כ בתמימות ומכוונה טובה. זה סתם היה טריגר לכאב בגלל ההתקופה הזאת.

בגלל החזרה לעבודה שמציפה אותי, כי הייתי אמורה להיות בתקופה של לידה.

שנה שעברה, כמה ילדות "העליבו" אותי על זה שעוד אין לי ילדים, אז למרות שבעצם זאת הייתב סיטוציה ממש מצחיקה, כי הייתי נשואה רק כמה חודשים, (נראה לי שזה היה בתחילת ההריון הראשון), כן הערתי להן. כי למרות שזה בעצם ממש לא מעליב, הן לא יודעות את זה, והן דיברו ממקום שמתכוון ללעוג. לא שזה פגע כמובן, אבל חינוכית זה היה נראה לי נכון להגיב בצורה כזאת, להבהיר להן שהן מדברות בצורה לא נעימה וכך לא מדברים.

אבל להתערב בתמימות טהורה של ילדים קטנים - קשה לי. כן אומרת שה' מחליט מתי לתת תינוק, אבל לא מרחיבה.

(הרחבה לדעתי תדרוש לערב את הגננת. אני בצוות הפרא רפואי של הגן ופחות שייכת לצד החינוכי. ופחות רוצה לעשות את זה. מרגיש לי כמו התמסכנות כזאת)

גם לגבי תמימות הילדים (מספיק בהחלט מה שאת אומרת, בעיניי), ואהבתי את ההתערבותשלך כשההערה של הילדות הגיעה ממקום לועג. זה באמת אחרת.

ולגבי הבדיקות...
וואו. כמה שאת צודקת!!!
כמה הזוי זה לחכות לעוד נפלה כדי להיות זכאית לבדיקה... מה נסגר איתכם???
אם יש בעיה בואו נפתור אותה לפני שתגיע עוד אחת...
איזה הזוי ומכאיב ומכעיס!!!
מזל שהרופא שלך מקצועי ורגיש.
תרצי לומר את שמו? ובאיזה קופה? אפילו בפרטי, שאדע להמליץ...

ואני בוכה.

בוכה בוכה בוכה

בוכה כמו תינוקת.

 

אין לי תינוקת.

 

הייתה אמורה להיות לי.

או אמור.

תינוקת.

או תינוק.

 

היה אמור להיות לנו תינוק קטנטנן וטהור.

ואין לנו.

 

אין.

אין.

אין לנו.

 

 

 

 

 

אני מתגעגעת אליו.

לתינוק הזה שלנו שהיה אמור כבר להיות.

רוצה להרגיש אותו.

רוצה להרגיש נשימות רכות של תינוק שישן עליי.

תינוק שלי.

להרגיש את האצבע שלי נלפתת בין אצבעות של תינוק.

תינוק שלי.

 

היה אמור להיות לנו כבר.

 

 

 

 

גל של כאב.

שעולה.

ועוד מעט יירד שוב.

ואני אמשיך לחייך לעולם.

 

הכתיבה שלך נוגעת חזק בלב שלי.

שתזכי שד' ימחה דמעה מעל פניך מהרה

(את שייכת לפורום מתוך חוויה אישית?

מקווה שזה בסדר להתענין...)

מותר לי להתענין חזרה אם את כותבת איפשהוא? ביזבוז לעולם אם לא.

 

לא

 

רק כשאני סוערת.

בפורום או לעצמי.

 

אני כותבת טוב, אני יודעת את זה,

אבל כותבת רק כשמרגישה מאד.

 

יש לי חלום לפתוח במה לנשים שכותבות את רגשותיהן .

אבל בהחלט במה לרגשות.
(גם של גברים, אגב. למרות שהכתיבה פה ברובה נשית)

הכאב נמצא שם, ומגיע לעיתים חזק ועוצמתי. ולפעמים נמצא מאחורי הקלעים ולפעמים יוצא קדימה.
ותמיד כל כך כואב...

הבכי שלך מתחזק עם הבכי שאמור היה להיות שלו או שלה.
והכאב על היעדרו מציף כל כך את כל מה שחסר...

מחבקת אותך חיבוק חם.
מותר לך לבכות. אפילו לבכות לעולם. לא רק לחייך.
אם זה מה שאת מרגישה היי עם ההרגשה.
מקוה שיש לך מקום (מלבד פה, ותודה על השיתוף)
להביא אליו את כאבך. ולקבל חיבוק חם והבנה.

חיבוק לך יקירה,
תודה על מילותייך.

וחשבתי שהזמן ירפא.
אבל הוא לא.
הטראומה חיה ובועטת ומכרסמת

בועטת ומכרסמת?
תוכלי לפרט מה עובר עלייך?
אולי צריך לטפל יותר לעומק?
חיבוק יקרה.

הכוונה בטראומה זה פשוט כאב שנמצא איפשהוא תמיד בלב.
אני מתפקדת רגיל,
אבל יותר מהרגיל צריכה גם את השקט שלי
כי שם הכי נח לי.
כשאני בשקט עם עצמי אני מרשה לעצמי לכאוב קצת, להרגיש..
בלי שאף אחד ינסה להקטין ולנחם ובלי שארגיש שאני מעיקה על מישו עם הכאב שלי.
בשקט שלי אני יכולה פשוט להיות.

שאת מעיקה על אחרים עם העצב שלך.
אני חושבת שאת ראויה למקום להניח בו את כאבך.
ושמישהו יהיה שם איתך. ושלא יהיה לו כבד או מעיק.

זה כל כך קשה לשאת את העצב לבד.

חיבוקים, אנחנו פה נושאות אותו איתך.
מכילות ותומכות.

כל פעם מחדש.
לא נעים להגיד אנשים חטטנים ולא רגישים לסביבה ושרואים אותי שואלים נו יש משהו חדש וממסתכלים על הבטן .
לפחות אני יודעת על עצמי שאני רואה חברה ששמעתי שהתארסה בחיים אני לא יגיד מזל טוב עד שהנושא יעלה ממנה.
ועוד שכנת ילדות שלי חכתה 6 שנים לילדים לפני כמה זמן ראיתי אותה עם תינוקת לא אמרתי מזל טוב קודם שמעתי שהתינוקת שלה .
אני נשואה כבר 4 שנים ובעל מקסים אבל כל פעם השאלה הזאת זה בוקס בבטן

לאנשים שיבנו שזה לא העסק שלהם ויעזבו אותי בשקט בנתיים תקופה טובה כבר לא שואלים אותי

זה באה לפעמים ממקום מתעניין ואכפתי אבל הבעיה שלהם שהם לא מבינים שבשבילנו שאלה כזאת היא בוקס בבטן ובלב

ויותר מזה - פעם מישי אפילו המשיכה..

יש לך ילדים?
לא.
אה, אז בטח את נשואה טריה.
לא. אני ממש לא טריה.

לי אין תירוץ, ולא יכולה לומר נשואה רק שנה..

אני לאחרונה החלטתי פשוט להפסיק להתנצל
אני פשוט עונה לא בלי תוספות..
ונותנת להם להיות מובכים מהשאלה שלהם..
וכשזה שאלות אחרות שלא באלי לענות, אני פשוט לא עונה.

נשאלתי את השאלה הזו לא מעט פעמים.
מהכיוון שלי, למזלי, היו לי שניים לפני האבדן. יכולתי לומר בפשטות שיש לי שניים, ובזה נגמר העניין.
הרבה פעמים ההמשך היה- בני כמה הם? ואז היה קצת מסובך, כי בין השני לרביעית (מחשיבה פה את התינוק שאבד כחלק מהילדים שהיו)- יש 7 שנים.
הדילמה שלי היתה אחרת.
האם הילד שאבד נחשב ונספר כילד מהמשפחה, כשסופרים כמה ילדים יש....?
ולמה בכלל סופרים...

אני חושבת שאנשים שואלים כשהם לא מודעים המורכבות.
וגם כי אנחנו חיים בחברה שבה ילדים זה דבר שמצופה מאיתנו להביא, וישר אחרי החתונה... השיח סביב ילודה בארץ שלנו, ובציבור הדתי הפרט, הוא שיח כל כך נפוץ... ומי שלא עבר קושי עם הנושא כמעט לא מעלה בדעתו שזה עלול להכאיב כך.

אני חושבת, מעט יותר פנימה, שילדים זה דבר שלעיתים מגדיר לאדם חלק מהזהות שלו. אם יש ילדים זה דבר שהוא חלק כמעט ראשוני בהצגת עצמי בפני אנשים... אז מן הסתם גם אחרים ישאלו אם יש לך ילדים כשאת מציגה את עצמך בפניהם.

כן. כל כך קשה להיתקל בשאלות הללו שוב ושוב.
ולא, בעיניי את לא צריכה לומר שאת נשואה פחות משנה. הספירה הזו כלל לא משנה. אף אחד לא צריך להיכנס לך לרחם או לחישובי הילודה שלך. ממש לא.
את יכולה לענות לא. אין לי ילדים. ולהעביר לתחום שיחה אחר.
לפעמים, בסיטואציות מסוימות, הייתי אומרת משהו מעט ישיר כמו: זה מכאיב לי לדבר על זה. או- אני לא אוהבת שסופרים כמה ילדים יש לי, כי היתה לי לידה שקטה ואני לפעמים תוהה אם לספור גם אותו.
או בפשטות- זה מסובך.
בדרך כלל אמירות כאלה עוזרות לי לעבור לנושא קליל יותר...

את צודקת. אף אחד לא צריך להיכנס לך לרחם. לעיתים זה באמת מחוסר הבנה.
חיבוק חיבוק חיבוק!

העליתי את ההודעה הפותחת גם בהריון ולידה,

וכמות הנשים שם שכתבו לי שזאת שאלה הכי לגיטימית בעולם - פשוט הפתיעה אותי.

 

תוהה אם באמת צריך לשאול מישהו חדש 'יש לך ילדים' כדי לדעת את התשובה לזה.

עובדת ב3 מקומות, פוגשת כל הזמן אנשים חדשים, יודעת על הרבה מהם שיש ילדים, גילאים וכו', ומעולם לא שאלתי שאלה כזא.

מספיק שמישהי סיפרה על התינוק שנכנס למטפלת חדשה, על הגדולים שמתסיסים אחד את השני ולא הולכים לישון - וכבר אני יכולה להתענין על גילאים ולדעת.

 

 

תוהה אם הכאב מוליד את התובנה הזאת.

אבל יודעת שלא.

בגלל זיכרון שלי כבחורה, שפגשתי שכנה שידעתי שהא בהריון מתקדם, אחרי כמה חודשים - והיא הייתה בלי בטן.

בגלל שלא שמעתי שהיא ילדה - פשוט לא העזתי להגיד מזל טוב. מאיפה לי לדעת שלא הסתיים באופן עצוב יותר.

אולי סתם לא שמעתי שילדה, אבל אולי יש סיבה...

רק כשראיתי אותה מאוחר יותר עם עגלה עם תינוקת קטנה - איחלתי מזל טוב, ואפילו הסברתי שלפני זה לא אמרתי, כי לא משעתי שילדה, ולא ידעתי אם הכל היה בסדר..., לא נתקלתי בהרמת גבות או תמיהה.

והייתי רווקה אז.

 

 

 

כנראה אני צריכה לדעת להכיל יותר דעות שונות.

 

לא היית צריכה לעבור את הכאב הזה כדי לדעת להיות רגישה, כדי להתבונן ולהקשיב, כדי לסכור את הפה ולא לדבר על כך...
זו יכולת מקסימה בעיניי.
לא כולם מסוגלים לא לשאול, או לא לברך במזל טוב.
ולפעמים אנשים מתנסים באמירה הזו כמה פעמים עד שהם לומדים שהיו צריכים להיות זהירים יותר.

גם לי היו כמה אמירות לא במקום, למרות שהייתי סופר רגישה גם בצעירותי... למדתי מאז לא להגיד או לא לשאול. אכלתי את עצמי על זה במשך הרבה זמן...

תמיד יהיו חסרי רגישות או פשוט אנשים שלא יבינו את ניואנסים הדקים של הכאב שלך.
אולי נאמר- מזלם שכך?
אולי מזלם שלא חוו.
ואולי מזלם שהם לא מספיק ערים ניואנסים.
ואולי היינו מעדיפות אותם רגישים גם בלי לדעת את הכאב הזה.

בכל אופן,מבינה את כאבך מאוד.❤

עכשיו.
כמה ילדים את אומרת שיש לך?

אני , נתתי שם.
וכששואלים מתלבטת קלות ואומרת 3 .
2 ב"ה פה ואחת לא איתנו, לידה שקטה. ( ושם ממש מהמם!)

מעניין אותי אם ברבות הזמן אחסוך את זה.
למרות שכרגע זה לא עניין של חסך. כי באמת יש לי 3. אוהבת אותה כאילו היא פה . ולא באמת מזיז לי כמה אני מפריעה לאנשים אחרים. שאלתם. קיבלתם מענה .

פעם הייתי אומרת שיש לי שלושה, ואחד שנולד בלידה שקטה.
זה התאים לי לתקופה ההיא כי זה היה מאוד נוכח בחיים שלי ומאוד לא רציתי להוריד אותו מ"סדר היום" שלי. רציתי שהוא יהיה מאוד נוכח.
קראנו לו נעם, זה השם שרצינו לקרוא לו, והוא אכן נוכח בחיים שלנו. הילדים יודעים שהיה לנו תינוק שנולד מת (שני הגדולים היו שם כשזה קרה, ושוחחנו על כך רבות. בתי הקטנה יודעת שהיה לפניה, ואומרת שהיה לנו תינוק שנפטר. זה בסדר מבחינתי)

כיום אין לי צורך דחוף לספר שהיה אחד שנפטר בלידה שקטה, אבל זה בא והולך כי מאוד מהר אני מסבירה לאנשים למה הפער הגדול בין הגדולים לקטנה...
ויש לי גם הופעה שבה אני מספרת את הסיפור, כך שבסופו של דבר הוא אכן מאוד נוכח בחיים שלי... גם היום... אחרי 10 שנים. הוא לא ירד משם.
ואולי זה מה שעוזר לי להרגיש טוב עם עצמי. אני נותנת לו מקום- בזיכרון של המשפחה ושל הרבה אנשים נוספים.
ויש לו שם.
והוא לא נשכח. הוא נוכח.

זה מנחם.
ואולי זו התשובה שלי: כן. הוא קיים לי בחיים ובזיכרון. לא באופן שבו אני סופרת אותו כחלק מילדי החיים, פשוט באופן שבו בחרתי להנציח אותו ולפעול למען זכרו ולמען הילדים הרבים שלא זוכרים אותם או לא סופרים אותם.
(ואני פועלת גם בהקמת פורומים, הרצאות למטפלים וזוגות, כתיבת מאמרים, מחקרים ועוד....)

זה נכון, הלב מסרב לשכוח או לאפשר לזיכרון שלהם ללכת
כי מי יזכור אם לא אמא?
אבל זה יותר מזה.
הם פשוט שם.
אמנם החברה לא מחשיבה לנו אותם כילדינו, ושואלת,או לא רוצה לזכור... אבל איפשהו בפנים הם נספרים יחד עם הילדים החיים שלנו. הם שם.
הם הילדים שלך.
וזיכרונם נמצא עמוק בפנים.

חיבוק יקירה, זו תקופה קשה כששני הריונות פסקו באותו תאריך כמעט... וואו.
אם את רוצה את מוזמנת לספר מעט יותר על כל אחד, ונוכל להיות איתך שם.
להדליק איתך נר לזכרם.

מחבקת אותך.

זוג צעיר, שני ילדים בריאים הריונות קלילים כמו בתמונות, כמו בספרים..
הריון שלישי, חיכינו לו קצת, (עברתי ניתוחון ורק אחריו נכנסתי להריון), הכל רגיל, קצת דימומים, שום דבר מיוחד..

סקירה, ביקשתי לעשות ראשונה, משהו באינטואיציה רמז לי.. הרופא נחמד, שואל מה יש בבית, מתעניין, פתאום שקט, הוא מתחיל להחוויר..
שואל, לקחת חומצה פולית? אני עונה שכן, מתחיל לגמגם, אני רואה משהו, משהו לא בסדר..
מתחיל להסביר שזה נדיר, והוא שהוא מומחה לא ראה כזה דבר כל שנותיו..
משם הדרך הביתה. נוהגים בין הדמעות, מתקשרים לרב לשאול מה עושים, בהכוונתו ובהכוונת מכון פוע"ה, פונים לפרופסור מלינגר, מומחה מוח בעוברים, הוא אומר שאין שאני לא צריכה אפילו לבוא לבדיקה, המצב לא טוב..
הרבנים יושבים ופוסקים לנו הפסקת הריון
ועדת הפסקת הריון, דבר נוראי, יושבים רופאים, עובדת סוציאלית, ומדברים על המקרה שלנו, אין בכלל טיפונת של ספק, זה ברור.
רופא אחד נוראי, וצוות שלם מקסים (ומזכירה אחת ענקית שצרחה על הרופא הנוראי) וזה מאחורי

בוכה, האחות בחדר התאוששות מנגבת לי את הדמעות, מנחמת..

בבית מנסים לאסוף את השברים, מנסים שוב, והנה שוב הריון, ב"ה!

שוב בדיקות
הרופא שואל מתי היית בהריון? הוא לא זכר אותנו..
מזכירים לו.. היינו כאן, לפני שנה בדיוק.. השקיפות תקינה, נשימה אחת קטנה
קובעים תאריך לסקירה.
סקירה, אותו רופא, אותה סיטואציה, הזוי, לא, לא יכול להיות! לא שוב! לא אותו הדבר.. הרי זה נדיר..
שוב הדמעות, פורים עצוב מאוד, מנסים לצחוק ולשמוח בשביל הילדים..
שוב מרוסקים שבורים רצוצים

שחור. הכל שחור

**שנה אחרי**

מגיעים לפרופסור מוטי שוחט לבירור, הוא מפיח בנו תקווה, זה לא גנטי, פשוט סוג של זכיה בלוטו

לאחר 3 שנים מחליטים לנסות שוב
המתח, הפחד, האמונה,

סקירה ראשונה.. רופא אחר, מקום אחר, משנה מקום משנה מזל?
הכל תקין הוא אומר, אנחנו פורצים בבכי
הריון תקין
תינוקת בריאה
אושר צרוף

(שנתיים אח"כ מצטרף עוד אפרוח מתוק למשפחה)

הייתי אומרת נפילה קלה בסטטיסטיקה... המאוד נדירה.
אבל פעמיים?? עם אותה סטטיסטיקה נדירה??
וואו.
כנראה אתם משהו מיוחד באמת.
לא כל אחד זוכה...

קשה כל כך, הפסקת הריון פעמיים, כמה כאב שלא ייאמן!!!
ומדהים לגלות אותך פה, מלאת כוחות ושבורה גם יחד
עם שני ילדים חיים נוספים
וזיכרון של שני הילדים שהיו ואינם,
והם כולם בנייך.
כולם היו בנייך.

חיבוק,
תודה על השיתוף
הרבה אהבה.
נפחת פה תקווה.
נתת מקום לשני הילדים, לצד כל אלה שסופרים בחיים.
אנחנו כאן איתך זוכרות את כולם.

חיבוק חם אהובה אחת!!!

וואי
כואב

גם אחרי לידה שקטה, זירזו אותה ב38.

זו אכן ההמלצה של הרופאים למיטב ידיעתי (גם אצלי זה היה כך) כי הרופאים לא רוצים שחלילה יקרה משהו. אז כשרוצים להוציא, מוציאים מתי שכבר אפשר. ..

אני שומעת את שני הקולות בתוכך:
הצד שכבר רוצה שיהיה תינוק בידיים, וכבר רוצה להיות אחרי ולהרגיש רוגע,
והצד שרוצה לידה טבעית, עם הקשבה פנימה ללב ולגוף, לתת לדברים להתפתח לבד.. וזה גם לאחר החוויה של הלידה הקודמת בזירוז, שנשמע שלא היתה לך שליטה בה וזה היה ארוך וכואב. צר לי על כך.

מהנסיון שלי, אכן רופאים ממליצים על שבוע 38.
אצלי דווקא כשהגעתי לזה, הרופאים אמרו לי שהכל כל כך תקין אז אולי נחכה עוד שבוע עד 39... הם דווקא לא היו מאוד לחוצים.
אבל אני כן רציתי (מהלחץ והפחד...), ואכן עשו לי זירוז ב-38+4, משהו בסגנון הזה.

מה שכן אני ממליצה לך לעשות זה לנסות לקבל כמה שיותר שליטה בידיים על התהליך.
אישית לקחתי לעצמי דולה שליוותה אותי ועשינו את התהליך כמה שיותר טבעי.
ההתערבות הרפואית היתה קטנה- הם הזריקו חומר לתוך הנרתיק ואמרו שאם לא יפעל תוך 8 שעות הם יתחילו זירוז של פיטוצין. הרופא אמר שזה עלול לקחת שעות ארוכות וגם ימים...
בסופו של דבר אחרי הזריקה הזאת עשיתי הרבה תנועות אגן והרבה מקלחת חמה, והלידה התקדמה. הייתי טבעית ועם תמיכת הדולה גם לא פקעו את המים כמו שרצו, ואפילו לא לקחתי אפידורל או גז צחוק. זה היה טבעי ונעים, ועם הרבה בחירה בפנים. לא עשו לי את הפיטוצין כי הלידה הסתיימה לפני שעברו 8 שעות...

אבל יקירה, כל אחת והלידה שלה.
אני ממליצה לך-
א. לעבד את החוויה של הלידה הקודמת,עם הציפיות והאכזבות
ב. לקחת ליווי שיאפשר לך כמה שיותר בחירה בתוך התהליך.
ג. לנשום עמוק... עוד קצת וזה ייגמר. בידיים מלאות ושמחות, ובחיבוק חם ובכי מתוק מתוק.

איתך!!
נשמח לעדכון...

לא הייתה כזו טראומטית הלידה, פשוט עם הפיטוצין מדובר בציר אחד ארוך...
ובלי קשר, מאוד מאמינה שכשהתינוק צריך לצאת הוא ייצא, פשוט כמי שכתבת יש גם קול שני...
בינתיים הספקתי לקפוץ למיון (בגלל רופא לחוץ לחינם) בבי"ח שאני לא מתכוונת ללדת בו והתברר לי שהמדיניות שם היא זירוז ב40, ככה שמסתבר שזה לא תורה מסיני.
בינתיים אתלבט לי, אבל זה מרחיב את הטווח

עכשיו מנסה לשרוד את הסוף,

ולהתעלם מהלחצות מיותרות של רופאים...

*בטעות כתבתי מההריון ולידה2

לי שמו את החומר הזה פעמיים ולא זזתי מפתיחה שתיים...
בסוף שמו לי פיטוצין ואפידורל שלא השפיע והרגשתי את כל הלידה .. בפתיחה 8 ביקשתי גז צחוק שממליצה לכולןןןןןןן בחום!!!!!! זה דבר מדהים .

מצמרר לחשוב על הכאב העצום והחוסר הגדול של לידה שקטה בסוף ההריון, לאחר סחיבה לא פשוטה, מנהסתם, של הריון שלם ותקוות גדולןת. מקוה שהפצע כבר די הגליד לך. ממש כואבת איתך לשמוע שעברת כזה צער נורא

זה כאב שלא עובר,

וכל הריון החרדות חוזרות,

אבל... הקב"ה זיכה אותנו בילדה מתוקה מאז

ואני מרגישה כבר במקום אחר

*בטעות כתבתי מהריון ולידה2- זאת הפותחת

לפני שבועים ב"ה תודה לה' זכיתי ללדת בן זכר בשבוע 37 בדיוק.
הם לא ויתרו לי משבוע 36+5 אישפזו אותי למעקב צמוד ב37 בדיוק הכניסו אותי לחדר לידה כמובן שזירוז וכל מה שצריך כל מהלך הלידה היתי עם מוניטור

משמח לשמוע שזכית לחיים חדשים אחרי האובדן הגדול!
שיהיו לכם רק שמחות והרבה!

נשמע שהם ממש שמרו עלייך בבית החולים. לי זה עושה הרגשה מרגיעה. שאכפת להם.

שמרו עלי ועל הילד שלי בצורה הכי טובה שיש.
ב"ה שליחים של ה'

יקרה

תעשי מה שטוב לך

וכל אישה ומה שטוב עבורה.
מחבקת אותך על הקושי שבאבדן ועל כאבי הלב שבחזרה אליו בכל פעם מחדש.
אם את מרגישה שאת מנסה להימנע ממחשבה או הרגשה בנוגע לאבדן שלך,
ואם את מרגישה מוצפת מדי כשאת נזכרת,
או אם זה יוצר קושי משמעותי בתפקוד או בנפש,
אני מציעה לבחון את האפשרות לפנות לטיפול או ליווי רגשי כדי להקל מעלייך.

זיכרון האבדן צריך לשבת היכנשהו בפנים כזיכרון של דבר רע שקרה לך, מבלי להציף או ליצור סערה שמפריעה לתפקוד היומיומי (פיזי או נפשי). ואם זה מדי סוער, כדאי לחשוב מה לעשות ואיך להיעזר.

ואולי זו פשוט הקשבה פנימה למה שטוב לך, ואת צודקת. זה לא דבר בריא להישאר בו הרבה זמן. זה מקום של כאב ואבדן ואבל, וכדאי לנוע הלאה ולא להישאר או להישאב לתוכו.
אז ברוכה הבאה כשאת מרגישה צורך לקפוץ לפה,
וטוב שלעיתים את מתרחקת ומנסה בתנועות אחרות בנפש.

חיבוק!!