פורום אבדן הריון (עמוד 43)

וירטואלי.

?האם זהו הריון ראשון???טבעי?טיפולים?

בכ"א כדי ללכת לרופא לבדוק אם לא נשארו שאריות או הידבקויות ברחם

תאריך הלידה המשוער נתפס בעינינו פעמים רבות כתאריך משמעותי, הוא מסמל את מה שהיה יכול להיות לנו אך נעלם ונגוז עם ההפלה, החלום שלנו שאבד... זה תאריך שסביבו נשים רבות חוות אבל וכאב, מלבד התאריך של ההפלה עצמה.

זה לא יום קל, ולקבל מחזור בדיוק ביום הזה- פי כמה...

אשתף במחשבה- את יכולה לקבל אותה או לא, כרצונך:

תאריך הלידה המשוער זהו תאריך משוער ללידה, אין בו ממש, נשים רבות יולדות לפני או אחרי התאריך וזה רק תאריך שבמהלך ההריון ידוע שבערך סביבו אמורה להתרחש הלידה. אין בתאריך הזה משהו ממשי.

למה אני אומרת זאת? כי לעיתים נותנים לו משקל גדול אך שוכחים שהוא לא באמת תאריך שבו יש משהו או קרה משהו. ניתן לשחרר את התאריך ולתת לתאריך משמעותי אחר להיות שם כיום משמעותי: תאריך ההפלה עצמה. זה היום בו איבדת את עוברך, וזה אכן כואב וקשה כל כך.

לגבי אבדן האמון בגופך- אני מקוה שהוא ישוב לאט לאט. אולי שווה לחשוב על שיטות טבעיות להקלה על ההמתנה הממשוכת. אני ממליצה על יוגה נשית- כמרגיעה וגם כפותחת אפשרויות לפוריות. וישנן שיטות נוספות.

מחבקת אותך על המחזור הזה, כמה לא קל להמתין ולהתאכזב בכל חודש מחדש.

מקווה איתך לטוב.

ציפי

אני גם בידיוק במצב כזה.....

והכי קשה לי מהכול שיש לי אפס סובלנות לילדים... ואני חושבת לעצמי מה הילדים אשמים????

רק תפילה לרבונו של עולם עוזרת לי ברגעים האלה... ומוזיקה נעימה.

ד יעזור שיהיו לך הרבה כוחות להתמודד עם המצב הלא פשוט הזה ותשכחי מהכול הכול מהר....

מה שקצת "מנחם" אותי (במרכאות כמובן אבל זה המצב)

זה שפעם לפני ה-4 הריונות תקינים שלי היתה לי הפלה(הריון ראשון) ואחרי 3 חודשים ב"ה נקלטתי להריון תקין עם הבן הגדול שהיום כבר בן 12 ב"ה... ואח"כ כבר ממש שכחתי את ההפלה.... -אני כן זוכרת שזו היתה תקופה קשה עד שהייתי בהריון ולא פלא כי זה היה הריון ראשון אבל הנה זה עבר...

תחזיקי מעמד.. את נמצאת בסחרור הורמונים שמשבש אותך לגמרי..

מכירה את כל מה שאת כותבת.. חוויתי את זה.. עזר לי מאוד שבעלי היה איתי כמעט שבועיים (שבוע פסח ושבוע לאחר מכן בין הזמנים..) והוא טיפל בילדים.. לקח אותם כל יום כל אחה"צ וסיים את תהליך ההשכבה.. הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות/לטפל בהם.. ולאט לאט חזרתי לעצמי.. הסבלנות חוזרת.. הכוחות הגופניים והנפשיים חוזרים.. ואצלי זה ממש הסתנכרן כשהבטא התאפסה.. פתאום השמש חזרה להאיר.. חזרתי להנות מהילדים המדהימים.. וחזרה לי הפרופורציה (בסה"כ החיים שלי טובים, יש לי בבית ילדים בריאים, האירוע אינו חריג וקורה להמון נשים ואם נשים בצד את ההפלה אין לי טענות..)..

לגבי החלומות שמתנפצים- כל מה שתיארת נכון.. מזדהה.. הרגשתי.. אך ככל שחולף הזמן התרגלתי לאכזבה.. יש המון אכזבות בחיים.. וזו אחת מהן.. רציתי תינוק מאוד (יותר משנה וחצי חיכיתי לו..) ולא קיבלתי בסוף.. מאכזב.. יכולה להגיד שהיום כחודשיים אחרי זה כבר לא תופס אותי חזק.. מאכזב מאוד אבל התאכזבתי מהמון דברים בחיים.. לא מקבלים מה שרוצים.. (השיח הפנימי שלי כמובן)..

ולגבי השיתוף- בחרתי מההתחלה לומר לכל מי ששואל (מה קרה? למה אני מחסירה/נראית לא טוב? וכו') שאני עוברת/עברתי הפלה.. ככל שאמרתי את זה יותר פעמים.. היה לי קצת יותר קל.. הרבה בגלל שכמעט כל מי שאמרתי לה חוותה משהו דומה (כולל לידות שקטות).. זה ממש מטורף.. ואז אני מבינה שהמקרה שלי בסה"כ עבר ממש בקלות יחסית למה שיכל להיות (הפלה טבעית, לא ידעו עדין שאני בהריון, קיבלתי מחזור מהר אח"כ וכדומה..).

כל מה שכתבתי הנו שיח שלי עם עצמי והדרך שבה התמודדתי ואני ממשיכה להתמודד.. לא העברת ביקורת חס ושלום על אף אחת/דרך התמודדות של אף אחת.. כל אחת עם מבנה האישיות שלה, סיפור החיים שלה, מעגלי התמיכה שלה וכדומה..

יצא קצת ארוך..

מקווה שעזרתי..

בהצלחה!!

את עוברת תקופת פרידה קשה, ואכזבה וכאב, איבדת את העובר לו חיכית, העובר אותו גידלת בבטן וכה רצית... מדוע לא תרגישי רע?

תחושותייך מוכרות ונורמליות לחלוטין, וגם העייפות, חוסר הרצון כרגע לשמוע את הילדים המשחקים, הרצון לשקט ולמנוחת הנפש והגוף, הרצון להיות כבר אחרי...

אלה רצונות טבעיים ונורמלים, את מצויה בתוך שלבי התאוששות וזה טבעי.

מה שאת זקוקה לו בתוך זה זו תמיכה חברית ואוהבת.

אני מציעה באמת כפי שכתבה @ישועת ה' כהרף - להיעזר באיש שלך שיקח על עצמו טיפול בילדים או ייקח אותם יותר החוצה, או אולי לאפשר לעצמך אוורור בעזרת חברות או משפחה אחרת- כל אחד קצת, על מנת לאפשר לך לשוב לכוחותייך.

הדבר השני- אני כן ממליצה לשתף. התחושה שצריך להסתיר מכולם את מה שחוית גובה ממך אנרגיות גדולות, ואת זקוקה לכוחות הללו. ספרי למי שנראה לך מתאים- "למה נעדרתי? עברתי הפלה... זה היה קשה באמת... הייתי צריכה זמן להתאפס והאמת שאני עדיין מתאוששת מזה רגשית ופיזית, לא קל..." ואם יש צורך לבכות קצת זה גם בסדר. כשמשתפים העול פהנימי משתחרר, ותופתעי לגלות כמה אנשים פתאום יהיו איתך, ילטפו ויחבקו, יתנו לך כתף. תגלי נשים נוספות שעברו דברים דומים ויספרו לך גם, או שתגלי דברים אחרים ע עצמך ועל סביבתך.

בכל מקרה- אני לא בעד הסתרה. היא גובה מחיר יקר.

חשבי על כך וראי מה מתאים לך.

המלצה יפה שכתבה @SARITDO - להאזין למוסיקה שקטה או מרגיעה, או רועשת וסוערת (מה שטוב ומתאים לך...) יכול לעשות טוב. את יכולה לקחת אזניות ולהסתגר בחדר לזמן מה כאשר את מרגישה שאין לך סבלנות לילדייך.

בתקופה משברית זו, חוסר הסבלנות לילדים יכול לנבוע מעודף ההורמונים, וכן מהכאב והצורך להתרכז בו כרגע- עד שיתכווץ לגודלו הנורמלי וההגיוני ויאפשר לך לחיות חיים שלווים יותר.

איני יודעת אם תמיד, ולכולן, האיזון חוזר כאשר הבטא מתאפסת. לפעמי כן ולפעמים לוקח יותר זמן. מה שבטוח- היי קשובה לליבך ולגופך, ותני לעצמך את הזמן להירגע עכשיו ממה שהיה זה זמן מתאים לתת לעצמך לבכות, להתאבל, להצטער, להיפרד ולכאוב. זה בדיוק הזמן. תני לו את המקום.

איתך.

איפה קונים את זה ??

ז"א מתי שלא מזהים ביוץ ניתן לא לשים כלום??.

הרופא הפרטי שהתייעצנו אתו (מומחה גדול) אמר שברגע שהבטא מתאפסת והרחם נקי אין צורך למנוע..

פשוט צריך לוודא את שני הפרמטרים האלו..

אצלי ספציפית לא היה ביוץ לפני המחזור הראשון.. אז לא היה קונפליקט.. והבנתי שיש עוד בנות שככה היה אצלן..

בכל אופן, אם שני רופאים אמרו לך שלא צריך למנוע, למה את ממשיכה להתעסק עם זה?!

תמיד יהיו רופאים/רבנים לכאן ולכאן.. את אף פעם לא יכולה לקלוע לכל הדעות..

בהצלחה..

מחזור ברור שלמנוע ואח"כ אין צורך....

כי משהו הרופא הסביר שיתכן ורירית הרחם לא תיהיה מספיק חזקה לשמור על ההריון.

המחזור לאחר ההפלה היה כבד במיוחד כולל קרישי דם שלא היה לי בעבר..

המחזור היה הרבה יותר כבד מהההפלה עצמה גם בכמות וגם במשך..

אז מסתבר שלמרות שראו שהרחם נקי הוא לא היה וזה מחזק את מה שאמרת..

בהצלחה.

מגיע לך הריון תקין וארוך ומלא ושלם.

מצטרפת לאמירה המקסימה של

@מושגחת פרטית - התערסלי בידיו וחיבוקו של הקב"ה, אולי ההרגשה הנעימה של חיבוקו יביאו לך מרגוע, ולעוברך יביאו את ההיכל השומר שימשיך להזרים לו את כל מה שצריך על מנת להתפתח תקין ומלא.

הו, הלוואי...

מקווה איתך ובשבילך.

ספרי לנו מה שלומך אם יתאים לך.

מחבקת!

ציפי

הלוואי ויהיה תקין. תקין. בריא. בריא.

ושלם עד לסוף!!!

שיהיה לך טוב.

עכשיו מצאי לך את הדברים שיתנו לך כוחות כנגד חרדה שמתעוררת. מצאי את הדברים שעושים לך טוב.

ואנחנו כמובן כאן איתך.

חיבוקים חמים ומלאי שמחה והקלה!

ב. המילים המרכזיות שלי כרגע ביחס לדברים שכתבת הן הקשבה, וזמן.

הקשבה- שימי לב לגוף שלך. ולנפש שלך.

תני לגוף את הזמן לשחרר את מה שצריך להשתחרר ממנו (כתמים... הפרשות... זה בא והולך עד שמסתיים)

תני לנפש שלך זמן לעכל ולהיות עם מה שהיא. השמחה לא פורצת כאשר מאבדים משהו יקר. בהתחלה אולי חשת בטוב כי יש מעין הכחשה פנימית, או רצון פנימי להעלים את מה שקרה ולהמשיך הלאה.

אך לאחר מעט זמן, כשהיומיום ממשיך והחיים הרגילים חוזרים למסלולים, והאבדן מחלחל, הנפש נזכרת. ומתאבלת. וכואב ובוכה את שאיבדה. תני לה להיות באבל, למרות שהוא לעיתים בלתי נסבל.

תני לעצמך זמן ורכות והקשבה, אנחנו פה איתך עם הזמנים המשתנים שלך ושל גופך-

ובהקשבה איתך פנימה. אל מה שאת זקוקה לו.

שמחת החיים תבוא לאחר שהאבל יירד מעט, תוך הקשבה פנימית לעצמך.

וזה תהליך שאי אפשר להאיץ אותו. הנפש צריכה אותו כדי להחלים. ואם מאיצים- לפעמים זה מגיע כמעין מסכה של שמחה, אבל בפנים הלב רוצה להתאבל ולהיות בעצב עוד זמן מה לפני שיחזור, ואז הוא מתחבא בפנים... ולבסוף יפרוץ החוצה בדרך כלשהי.

אל תחביאי. היי עם רגשותייך.

והיי עם הכאב, את יכולה גם לדבר אותו מול הילדים, אם הם יודעים שעברת גרידה.

תבכי. זה בסדר. זה מה שאת צריכה עכשיו. זה הזמן שלך.

תני לעצמך בחמלה ורכות.

(ואם את מרגישה שזה יותר מדי- פני לקבל עזרה נפשית ותמיכה על מנת שתצליחי להיות גם עם האבל וגם עם הבית והילדים והעולם שמחכה לך שם בחוץ).

לגבי הבדיקות-

אם עשו בדיקת או"ס וראו שאין שאריות- אכן הרופאים אומרים דבר נכון ואין שום סיבה לעשות עוד בדיקות, ואפשר להיטהר וכבר לנסות שוב.

ישנם כאלה הממליצים לחכות למחזור שאחרי.

אבל זה לא חובה, ולא כל אחד אומר זאת.

עשי כהבנתך,

בחיבוק חם,

ציפי

על התגובה החמה..

היא בהחלט מאוששת ומעודדת.

היום אני ב"ה קצת יותר טוב...

לגבי בדיקות אחרי גרידה- אני בידיוק שבוע אחרי. לא עשו שום בדיקות

והרופא אמר לי לבוא חודש אחרי הגרידה.

השאלה אם למנוע עד שאגיע לרופא?? (ממנו הבנתי שאין צורך ...אבל איך הוא יודע שהכול תקין????) 

האם ניתן לבקש ממנו בינתיים עד שיהיה תור - הפניה לא.ס במוקד נניח? 

אם למנוע עד המחזור??

למה בעצם אפחד לא מביא את התשובות ברורות אצל הרופאים????

שוב תודה רבה

והלוואי שאזכה לבשר ולהתבשר בבשורות טובות בקרוב

אכן מומלץ לחכות אחרי המחזור הראשון לפני הריון נוסף. כדי שהרחם יתנקה.

חשב מאוד לבדוק איפוס של הבטא.

לאחר גרידה ישנן נשים שהצליחו להתנקות מהדם כשבוע אחר כך, יש שכמה ימים ויש ששבועיים עם טפטופים... בגדול לא אמור להיות דימום רב. לדעתי לוקח בערך שבועיים להיטהר. אך נשים יקרות- תקנו אותי אם טעיתי, איני מנוסה בכך.

חשוב לעשות אולטראסאונד כדי לראות שאין שאריות.

בדיקה עוד כחודש וחצי זה נשמע טוב, יכול להיות שיהיה אחרי המחזור הראשון ויכול להיות שלא. ובכל אופן- עשי בדיקה לפני כן אם יש לך הרבה דימום או כאבים.

מה שמכון פועה המליצו עליו הוא בדיקה שנקראת היסטרוסקופיה. זהו אכן סוג של סיב אופטי שמחוברת אליו מצלמה זעירה. הוא מוכנס לנרתיק ובעזרתו בודקים האם יש מחיצות ברחם או ישנה בעיה אחרת כלשהי.

אני מניחה שמכון פועה המליצו על בדיקה זו לבדיקת בעיות כלשהן ברחם או לבדיקה שלא נשארו שאריות.

לרוב, בדיקת אולטראסאונד מספיקה. 

זו המלצה שאת צריכה לקבל מהרופא שלך. לא כל אישה עושה בדיקה זו לאחר גרידה.

חיבוקים. הלוואי ותרגישי טוב במהרה.

מקווה שהמידע מקל מעט על ההתמודדות.

זו עוד בדיקה פולשנית, ולמה לך להתנדב לעשות בדיקה נוספת?

הייתי ממליצה-

1- לבדוק בטא. את יכולה לבדווק כבר עכשיו ולראות את המצב.

2- לעשות אולטראסאונד. 

3- לשאול את הרופא לאחר האולטראסאונד האם יש צורך בהיסטרוסקופיה. אך לא חייבים. וגם אם ישנה הפניה (לדעתי לא עושים זאת בכל קליניקה ולא כל רופא, אלא בבית חולים.)- לבדוק היטב לפני שאת הלכת מה בדיוק התהליך, ולהיות מוכנה אליו. לדעת לאן את הולכת. זו בדיקה פולשנית נוספת ואני הייתי ממליצה ללכת קודם כל על הבדיקות הרגילות.

זו דעתי, את כמובן מוזמנת לשאול את הרופא.

שמחה שאין לך כאבים ושהדימום נראה מאחוריכם. 

כל כך מבינה אותך ומתחברת לתחושות שלך..

אבל 

אי אפשר לחיות ככה..

צריך לחשוב טוב, לדמיין את הכל טוב, לדמיין אותו מתפתח, לדמיין את הלידה..

על כל מחשבה לא טובה להכריח להביא שתי מחשבות טובות..

אל תעני את עצמך..ואם יקרה משהו.. לפחות היית בטוב עד אז.. ולא סבלת..

ככה החלטתי שאני מתמודדת עם זה..

אלפי פעמים ביום עולות המחשבות השליליות ואני מורידה אותן.. אי אפשר לעבור ככה הריון.. זה לא בריא לי, לבעלי, לילדים, לסביבה שלי..

אנחנו בידיים של ה'..

הכל יהיה טוב.

אם ככה חושב הרופא אז מעכשיו את בצד הנכון של הסטטיסטיקה.

תסתכלי מסביבך.. כל העולם זה בעצם תינוקות שנולדו.. 

רוב הסיכויים הם שיוולד תינוק.. עכשיו תורך..

תורידי לחץ, זה לא בריא.. תחשבי מחשבות טובות..

אם לא הלכת (בדיעבד) כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות.. 

אי אפשר ללכת עכשיו?

קודם נתחיל , שישנם שתי דברים לטפל בזה הראשונה cbt - ועליה אני לא ממליץ כי היא פשוט לא עוזרת - מניסיון של שנים עם חברים שעברתי איתם על זה , והשנייה tat - אני מכיר את האדם אישית קוראים לו אליעזר ספסטר והוא מומחה לכל מה שקשור לחרדות - השיטה הינה דרך אנרגיות (והכל דתי הוא חרדי ויש גם לנשים  ע"י אישתו  )ואני יודע  בוודאות שהוא עזר להרבה אנשים שהיו במצבים הרבה יותר גרועים משלך , ויש עוד הרבה נשים שעברו את מה שאת עוברת לכן אני ממליץ לך שתכתבי TAT אליעזר - ותקראי מה כתוב שם - לכן אני ממליץ בחום שתלכי אליו ותזכרי את מה שאני אומר שעוד בעז"ה כמה חודשים את תראי שהכול יעבור ... שיהיה בהצלחה רבה רבה ...

החוויה שעברת היתה טראומטית עבורך, לא עשית לה עיבוד והיא לא יושבת במקום רגוע בנפש- ולכן היא קופצת עכשיו, כשבא הריון חדש, והחרדות קופצות עלייך יחד איתה.

את צודקת, זה באמת קשה מאוד לעשות הפרדה בין מה שהיה למה שעכשיו.

ההריון ההוא הסתיים בלי דימום, רק הפסקת הדופק, ואין לך ערובה לכך שההריון הזה יימשך חלק.

חיכית, ציפית ורצית כל כך... אבל עכשיו כשהוא הגיע את פוחדת כל כך...

זה טבעי ונורמלי והגיוני.

אז קודם כל חיבוק.

הצעות ומחשבות לששיפור מצבך יכולות ללכת בכמה כיוונים.

- תמיכה חיצונית- חפשי מטפל/ת שתוכלי להתחבר לאישיות שלה/ו, ושיעבדו איתך על הורדת החרדה. יש הרבה שיטות טובות היום בטיפול. החל מדמיון מודרך,

TAT כמו שאחד הכותבים הזכיר פה,

CBT- שהוא טיפול מוכח להורדת סף חרדה ודיכאון,

EMDR- שעוזרת לעיבוד טראומה ולהפחתת חרדה בזמן קצר יחסית,

ועוד טיפולים רגשיים שעוזרים לתמיכה והרגעה של המקומות הכואבים כל כך.

לפי מה שאני קוראת, את זקוקה להרגעת החרדה ולליווי סביב ההריון, ואינך חשה שבעלך יכול לשאת את חרדותייך לכן אינך משתפת אותו. מצאי לך מישהו שיהיה לצידך וירגיע אותך בזמנים קשים. זו יכולה להיות גם דולה.

- הרגעה פנימית בעזרת דמיון, מוזיקה מרגיעה, מחשבות טובות על עצמך ועל ההריון, נשימות פנימה עמוק אל הבטן והרבה עבודה פנימית על אמונה ובטחון שהפעם יהיה אחרת. עבודת הפרדה בין מה שהיה למה שעכשיו. מה שהיה אינו אומר דבר על מה שעכשיו. כל הריון הוא שונה. בסדר?

- פניה אל רופא מומחה שיקשיב לך ויסייע במידת האפשר.

אני לא יודעת את סיפורך- היתה הפלה אחת? היו כמה? מה היתה הסיבה להפלה/הפלות? יכול להיות ששווה לך לפנות לקופרמינץ אפילו כעת, ויכול להיות שזה לא השלב המתאים לפנות אליו. זו שאלה.

אך אפשר גם לפנות לפרופסור סמואלוב בשערי צדק, או לפרופסור כארפ בתל השומר, הם גם מומחים להפלות חוזרות. השאלה כמה הפלות היו לך.

ומה שלומך כעת?

שתפי אותנו. ונסי לעשות עבודה פנימית.

חיבוק גדול!

ציפי

ואולי אחר כך מעט פחות, או אותו דבר. זה סדר הגודל לפגישה.

מתוך זה- קופות החולים נותנות החזר. תלוי באיזה ביטוח את, אני קיבלתי החזרים של 70% מהפגישות.

פשוט ביקשתי את הקבלה ושלחתי לביטוח קופ"ח, החזירו לי מתוך סל ההריון או מתוך הסל של הזכות להתייעצות עם רופא מומחה.

אם יש הריון הייתי ממליצה כבר ללכת אליו.

בהצלחה!

יש לך כל הסיבות בעולם להרגיש רע, לכאוב, להתאבל ולבכות על מה שאבד.

כמה כאב!!!

יקירה, רוצה לספר לנו מה קרה? ואיך קרה? ומה שלומך כעת?

חיבוק גדול ואוהב.

מקווה שאת בטיפול כלשהו שנותן לך מענה לקשיים הרגשיים סביב האכזבה והאבדן הגדול.

איתך.

(ויש תקווה. כמדומני, אם אני זוכרת נכון, יש לך ילדים בבית? יש תקוה. ואולי שווה לנסות רופא אחר, עם כמות קלקסן אחרת, עם שיטה אחרת, איני יודעת. אך זה עוד מעט רחוק במחשבה. בינתיים- יש האבדן הנוכחי שמצטרף לאחרים. וזה כה כואב שקשה לתאר.)

ב. לגבי החשיבה על חמותך- אני חושבת שבמצבי קושי שכאלה את צריכה להתחשב בעצמך ובצרכייך, ולא באנשים סביבך. אפילו אם זו חמותך היקרה.

את עוברת משבר. את זו שצריכה את התמיכה. מדוע שתטרכי לעבוד על עצמך קשה, או לכאוב מבפנים ולעבוד קשה על הסתרה, להתאמץ להתחשב בסביבתך, בעוד את היא זו שעוברת את התקופה הקשה ובך צריך להתחשב?

אני בכלל שואלת את עצמי לא מעט מדוע מסתירים הפלות.

זה נשמע לי כמו מאמץ מאוד מיותר.

נשים רבות עוברות הפלות, וזה נושא שמתאמצים להסתיר אותו... ורק כשעוברים אותו מגלים כמה הוא נפוץ... מדוע מסתירים? מה עשית רע בכך שהפלת? מדוע שלא, נניח, תאמרי שאת עוברת הפלה (או תספרי בדיעבד שעברת)- ולכן את זקוקה למנוחה בבית?

זה יהיה הרבה יותר קל ופשוט מאשר להסתבך עם הסברים...

יחסוך ממך מאמצים עילאיים של הסתרה וכאב פנימי,

ואולי גם יגרום לכך שתקבלי עזרה, תמיכה או אפילו רק יניחו לך ויבינו אותך.

מדוע לא?

הסתרה שואבת המון אנרגיות.

 אם את אכן עומדת לעבור הפלה איני רואה צורך להסתיר אלא לגלות- לא לצעוק ברחבי ישראל, אבל כן להגיד למי שקרוב ואולי גם יכול לסייע או לתמוך.

ובכל מקרה, חיבוק גדול.

ישנן אחרות שמסתירות מתוך בושה או תחושת אשמה, או דברים רבים אחרים- ורציתי לעורר את הנקודה.

תפסתי "טרמפ" עלייך... מחילה...

אני מאוד מצטערת לשמוע על הבדיקה הסופית. ומקווה שתעברי את זה באופן הכי פחות כואב.

ושתאפשרי לעצמך לעבור תהליך אבל ופרידה.

מחבקת.

המצב של המתנה בחוסר ידיעה, והצורך לתפקד בתוך כל זה באירוע חברתי ובעבודה לחוצה- מצב דורש המון המון כוחות פנימיים! מאוד לא קל.

מן הצד השני אני חושבת שדווקא האירועים והלחץ בעבודה יכולים לעזור לך להישאר "שפויה" איכשהו בלי להתעסק ממש ממש כל הזמן במה שקורה לך שם בפנים... זו מעין חרב פיפיות כי יש בזה שני צדדים. צד אחד שמאוד מקשה, וצד שני שמסיח את הדעת ועוזר להעביר את הזמן עד לבדיקה.

זה קשה.

אני מצטערת איתך,

לפעמים אכן אין דופק ויכול להיות שפשוט הוא הפסיק היום/אתמול כך שהגדילה אכן התרחשה עד אז.

מצד שני יכול להיות שכן יגלו דופק. אך נשמע לי כסיכוי מעט חלש אם אכן הרופא חיפש ובדק היטב... ובכל זאת. אין לדעת.

מחזיקה לך אצבעות לטוב ביותר.

מאחלת כוחות.

חיבוקים

ספרי לנו מה שלומך.

ציפי

לביקור הראשון כדאי להביא את כל המסמכים הרפואיים השונים כדי שתהיה תמונה מלאה כמה שניתן של מצבך הרפואי.

הוא ישאל שאלות על עברך המיילדותי והבדיקות השונות שביצעת.

אם יש הריון הוא יערוך בדיקת אולטראסאונד. 

אם אין הריון הוא ייתן הנחיות עד להריון.

באופן כללי הוא יחשוב איתך ביחד על הדרך הטובה ביותר עבורך לעבור הריון בשלום, על סמך כל הבדיקות שערכת.

לפעמים הוא מפנה לבדיקות נוספות ע"י רופאים שהוא מכיר וסומך עליהם- כדי לקבל חוות דעת נוספת מאדם שהוא סומך עליו ואז לקבל החלטה.

קודם כל חיבוק על ההמתנה להפלה. כמה קשה להמתין עם שק הריון ריק בתוכך.

כמה הרבה כוחות זה שואב.

וזה במקביל לטיפול בילדייך, שדורש לא פחות כוחות, ובטח חשים שאמא לא במיטבה.

נראה לי שהמחשבות שלך הולכות לכיוון של אשמה על הפחדים שהיו לך, ומחשבה אולי חלילה גרמת להפלה או יצרת אותה בגלל המחשבות הללו.

אני מכירה את המחשבות הללו, נשים רבות חושבות מחשבות בסגנון-  "מה היה קורה אילו לא הייתי...." או "בגלל שחשבתי כך וכך- ההריון נפל", או- "בגלל שעשיתי כך וכך ההריון נפל" וכדומה.

המחשבות מנקרות בראש ואינן מרפות.

אני רוצה לומר לך שהפלות אינן קורות בגלל פחדים או אמונות או מעשים סמליים כאלה ואחרים. הן קורות בגלל שהן כנראה היו צריכות לקרות. את אינך אשמה בדבר. היה לך הריון, ופחדת שיפול כמו שכל אישה מפחדת שזה מה שיקרה, לעיתים. אולי כי גם חוית בעבר הפלה- והיא היתה טראומטית, וחיכית להריון הזה זמן ארוך- אולי בגלל זה חששת יותר מהפלה עכשיו.

אולי בגלל דברים אחרים.

מה שבטוח- החשש אינו מוביל אף פעם להפלה.

אני מכירה נשים רבות שחוששות... ויולדות ב"ה ילד בריא.

ולעומתן אחרות שחוששות... ולצערי הרב עוברות הפלה.

האם זה קשור?

זו בחירתה של האישה לקשר את המחשבות והפחדים אל ההפלה, אך אני חושבת שממש ממש לא.

אשמה הינה דבר נפוץ אצל נשים שעוברות הפלה, כי יש לנו נטיה להרגיש שיש לנו שליטה. שהדברים בידיים שלנו. שאילו היינו עושות כך או אחרת- זה היה משפיע.

ובכן, צר לי לומר אבל אנו לא באמת יכולות לשלוט בכל, ומקרים כגון אלה עוזרים לנו להבין שזה מה שקורה. אנחנו לא תמיד שולטות במה שיקרה לנו.

וגם בהפלה איננו יכולות לשלוט.

במה יש לנו בכל זאת שליטה?

בבחירות שאנו עושות, בהתמודדות מול אבדן ההריון, באמונות שלנו.

לכן, יקירה, אני מציעה לנסות להניח בצד את מחשבות האשמה, ובמקום זאת להתחבר לכאב שלך, לאבל שלך על אבדן ההריון שכה המתנת לו וכה רצית אותו, ולתת לעצמך לבכות, להצטער, לכאוב ולהיפרד מהעובר שרצית כל כך.

ממני בחיבוק חם.

ציפי 

אשמה שעבדתי קשה מדי לפסח..

אשמה שאכלתי מפלסטיק מחומם במיקרוגל..

אשמה שהייתי יותר מדי עם בעלי..

אשמה שהרמתי את בתי הקטנה..

אשמה שהלכתי באותו יום ברגל (משער יפו לכותל..)..

אשמה שהרמתי ילדים בגן בעבודה..

והרשימה עוד ארוכה..

משוגעת, לא?!

על כל מה שעשית, או על כך שאת מרגישה אשמה?

בעיקר מהמחשבות שלא מרפות..

זה כמו פיצול אישיות..

אני מאשימה את עצמי בגלל כל הרשימה ואז חושבת שעשיתי חלק גדול בעבר ולא קרה כלום..

ואז מאשימה את עצמי שכזה אוסף של מחדלים לא עשיתי בעבר ואז חושבת שאם העובר הזה היה צריך להיוולד ה' היה משאיר אותו למרות מה שעשיתי..

וככה זה חוזר חלילה בכל מיני וריאציות...

קצת מרגיש פיצול אישיות..

זה כמו חלקים שונים בתוכך, כל אחד מרגיש משהו אחר, והם יוצרים שיח ביניהם.

את יכולה ממש "לפתוח שולחן". אפילו לצייר את זה כדי שיהיה מול עינייך.

ציירי עידול, או ריבוע. דמייני שאת מזמינה את החלקים השונים שלך למקום נינוח ורגוע כדי ליצור שיח.

את מושיבה כל חלק להתיישב סביב השולחן, וכל אחד אומר את דברו.

יכולים להיות חלקים רבים, ולכולם יש מקום.

לדוגמא:

כעס

אשמה

עלבון

חמלה

רכות

אהבה

שמחה

עצבות

כאב

אבל

ועוד...

לכל אחד מהם יש מה לומר על הסיטואציה. וניתן לאפשר להם לומר.

לדוגמא:

כעס- על עצמי שלא שמרתי יותר

אבל- על מה שאיבדתי, (וניתן לפרט מה איבדת)

אשמה- על כל מה שפירטת למעלה, ועוד ועוד

אהבה- לעצמי, ללב שלי, ליכולת שלי לקום ולצאת מתוך הקושי הזה בכל יום מחדש

חמלה- על עצמי, על קרובי, על כך שבאמת איני אשמה, איני יכולה לשלוט בכל זה, זה באמת לא היה אשמתי

שמחה- על חלקים מסוימים שכן היו טובים לי בתוך התהליך הזה, אם יש כאלה,

כאב- על אבדן, על חוסר, על כל מה שאני צריכה לעבור...

זה לא נקרא פיצול אישיות.

את עומדת מלמעלה כביכול, ובתוכך קיימים הרבה צדדים. כולם מרכיבים אותך והם חלק ממך, ואת השלם הגדול שמעל להם, שמכיל אותם.

זה בסדר לאפשר לחלקייך השונים ליצור שיח ביניהם.

ושוב: אינך אשמה. אינך אשמה. אינך אשמה.

חיבוק.

קודם על ההכלה.. אח"כ על הרעיונות..

אנסה את התרגיל.. נשמע מעניין..

מעניין מה יעלה בשולחן..

לרגעים יודעת שאני לא אשמה.. לרגעים חושבת שבעלי אשם.. ולרגעים יודעת שאף אחד לא אשם.. 

פשוט ככה היה צריך להיות..וזהו..

למרות שאם אנחנו אנשים מאמינים אז ייתכן ש"מחדל" (רוחני) שלי או של בעלי גרם לקבל את ה"עונש" הזה.. ואז שוב חוזר עניין האשמה..

אני ממשיכה עם הנושא מכיוון שאולי מישהי נמצאת גם במקום הזה ותוכל להפיק מזה גם תועלת..

המילים שלך חמות ומרגיעות וכ"כ במקום...

מנסה לשאוב מעצמי כוחות ולהרגיע את עצמי ולדעת שהכול משמיים ולטובה....

לצערי יש זמנים שזה בסדר ויש זמנים שלא- שמתי לב שזה בד"כ קורה לי בחיק המשפחה..

ואז אני שואלת את עצמי- מה הילדים אשמים?? למה אין לי כח לטפל בהם??

פחות יודעת לענות על השאלות הפיזיות- טכניות ומשאירה לבעלות הניסיון לספר

תני לעצמך את הזמן להתאבל, להרגיש את כל מה שמגיע.

שימלאו ידייך בשמחה ובבריאות בע"ה

אין כללים ברורים וחד משמעיים בהקשר הזה.

מה שכן- את אומרת שההפלה גומרת על חיי הנישואין שלך.

במה הדבר מתבטא? נשמע שאת חשה במצוקה רבה. ספרי מה את מרגישה ומה עובר עלייך, ומדוע את מרגישה שמה שקורה לך גומר עלייך ועל הזוגיות שלך?

חיבוק, הפלה אינה דבר קל.

לעיתים היא מלווה בהורמונים רבים. אין זה אומר שבגלל המשבר הנוכחי אתם חלילה עלולים להיפרד. 

ידוע שממשברים צומחים לרוב.

קחו אויר. חיי הנישואין שלכם יכולים לשרוד זאת ואף לגדול מכך. נו להיות מיטיבים זה כלפי זה בתקופה קשה זו.

ואת- היי סבלנית, קשה להיטהר ברגע ולהרות ברגע, תני לדימום להיות. ותני לעצמך להירגע ולהיפרד מהעובר שהיה.

תני לעצמך עוד טיפה זמן כדי להחלים לפני קפיצה ישירה להריון נוסף.

אני יודעת שיש רצון להרות מיד.

זה טבעי.

ועם זאת ממליצה לאפשר לעצמך להתאבל.

כמה שזה קשה- זה חשוב.

חיבוקים.

כי אני בכ"א מיועדת לגרידה בגלל שק הריון ריק

נניח ומתפתחת לי הפלה טבעית בבית

האם צריך ללכת למיון? או רק עם דימום מסיבי??

מה זה אומר דימום מסיבי??

מתי בכ"א צריך ללכת ??

אם מתפתחת הפלה טבעית אינך צריכה ללכת מיד למיון. אך כן להיות עירנית לגבי כמות הדימום והתחושות סביבו.

אם את מרגישה שהדימום הוא יותר ממה שיש לך במחזור רגיל, או אם יש לך כאבי ראש, סחרחורות, חולשה גדולה,

ואני אומרת- אפילו אם את מודאגת בשל דימום שמתגבר ונראה לך הרבה מדי- לכי למיון נשים.

אנחנו פה איתך.

מקווה שתעברי את כל הסיפור בשלום, ושלא יהיה כה טראומתי

הציפייה החברתית לחזור לעצמך, כאילו הכל כרגיל,

בקושי נותנים לך שבוע מנוחה (וגם את זה הרופא רושם רק לעיתים, לא תמיד)

ואת, הופ! חייבת לחזור לשחות במים כאילו לא קרה כלום,

כאילו לא חווית אבדן

כאילו לא איבדת את הציפיות, החלומות, התקוות, רגשות ההיקשרות אל העובר שצמח בך...

כאילו את אינך מדממת,

כאילו את כרגיל ויכולה לתפקד...

לפעמים כל כך קשה לראות ולהבין כמה לא מבינים.

אישה צריכה זמן.

היא עברה אבדן. גם אם בשבוע מוקדם. אבדן חלומות, תקוות, ילד בדמיון.

האבדן של מה שצמח מבפנים, ועכשיו איננו...

ואולי גם עוד אבדנים בדרך כמו- אבדן תחושת הבטחון בגוף וביכולותיו, 

אולי גם אבדן האמונה שיהיה עוד,

או תחושת אשמה חזקה.

ישנם רגשות רבים סביב אבדן הריון. הם קורים להרבה מאוד נשים. (מוזמנת לקרוא פה בפורום. זה באמת אוניברסלי, כל אחת ותחושותיה- ובכל זאת ישנו אלמנט אוניברסלי בתחושות סביב אובדן הריון).

ואישה צריכה את הלגיטימציה לכאוב, לעבד את האבדן, זמן לעכל, לבכות את שאיבדה- וזמן לקום ולהמשיך הלאה.

ובנוסף, אצלך, יש גם ההתמודדות מול גילויים של קשיי פוריות, שמות כמו "שחלות פוליציסטיות" והרבה מאוד חרדות ודאגות.

אז א.

את נורמלית בתחושות סביב האבדן.

ב. את נורמלית סביב החרדות שלך, כשמגלים דברים חדשים על הגוף, וישנן אמירות רפואיות רבות, והכל חדש- זה מעורר חרדה. את לא לבד, אנו כאן איתך, מוכנות ללוות ולתמוך. וזה אכן דבר בר טיפול שקיים המון. נשים רבות הרו עם שחלות פוליציסטיות. 

ג. מצאי לך את המקום בו את כן יכולה להיות עם כאבייך, כי זה באמת קשה להיות בסביבה ששופטת אותך על לא עוול בכפך.

מחבקת אותך וכואבת איתך

ומחזקת את ידייך שקיימת תקווה רבה-

ציפי.

על הבנתם של ילדים ותפיסתם את מושג המוות, כפי שרואים זאת בפסיכולוגיה ההתפתחותית.

הילדים שלי היו בני 4 ושנתיים וחצי כאשר הייתי צריכה לספר להם על הלידה השקטה.

הם ידעו על ההריון (ראו כבר) וחיכו לתינוק. (בן ה-4 חיכה. בן השנתיים לא ממש הבין אבל שמע את המילה "תינוק" סביבו)

כאשר חזרתי הביתה אמרתי להם בערך כך:

"חמודים, נכון אנחנו אוהבים לפעמים לשתול זרעים בגינה? אנחנו חופרים בור באדמה ומניחים בתוכו את הזרע, מכסים ומחכים שיצמח... ומשקים אותו... לפעמים קורה שהשתיל צומח וגדל ונהיה פרח או עץ. אבל לפעמים הצמח לא גדל.
זה מה שקרה לנו עם התינוק. ה' שתל לנו תינוק בבטן של אמא, והוא היה כמו שתיל קטן. אבל הוא לא צמח. וזה עצוב שהוא לא צמח. אנחנו מקווים ומתפללין שה' ישתול לנו תינוק קטן וחמוד- כמו שתיל קטן וחמוד- ושהוא יצמח".

זה היה יותר קצר אל עקרונית הרעיון היה זהה- כמו ששתיל לא צומח לפעמים כך גם התינוק שלנו לא צמח.

אישית, בחרתי לא לשתף את הילדים בכל מסכת הייסורים שעברתי. החלטתי שאתן להם להבין שהתינוק מת בבטן ושהוא "לא צמח", זה הספיק לרמת ההבנה שהם נדרשו אליה בגיל זה.

כמה שנים אחר כך עוד השתמשנו מדי פעם בטרמינולוגיה הזאת של "התינוק שלנו לא צמח, ואנחנו מתפללים שה' ישלח לנו תינוק חדש שיצמח".

כאשר הילדים גדלו ותפיסת המוות שלהם השתנתה- יכולנו לדבר איתם על מותו של התינוק בבטן.

אמרנו שזה קורה לפעמים שתינוק מת בבטן. הם כבר ידעו, זה הרי קרה... ואמרנו שזה לא אשמת אף אחד, זה פשוט מה שקרה.

כמה עקרונות חשובים בדיבור עם היילדים:

1- היי קשובה לשאלות של הילדים ונסי לענות על מה שהם שואלים. בלי להוסיף דברים משלך. תתפלאי לראות עד כמה לפעמים הפחדים שלנו הם גדולים בהרבה ממה שמעסיק את הילדים. עני על מה שהילד שואל. 

2- היי אותנטית. אם את עצובה- היי עצובה. אמרי שאת עצובה. היי את והיי מחוברת לרגשותייך. כך הילד גם ירגיש שהוא יכול לתת ביטוי לרגשותיו, ואולי אפילו תוכלו להיות עצובים יחד. ולחבק אחד את השני.
מצד שני- אל תפילי על הילד את יגונך, היי חזקה, ותני לו להתפרק אם ירצה בכך- תוך חיבוק שלו. אפשר להיות עצובים יחד אך מול הילד לא להתפרק באופן שהוא ירגיש שאינך יכולה לשאת את הצער שלו או הכאב שלו.

3- תני ביטוי לרגשות של הילד אם הם נמצאים שם. שאלי אותו איך הוא מרגיש. נסי להביע הבנה. לחבק, לתת מקום לרגשות העולים.

4- מצאי מקום לכאבייך שלך. 

5- ילדים נוטים לחוש אשמה על אירועים קשים שקורים להם או לסביבתם (למשל: "זה בגלל שקפצתי לך על הבטן פעם...?" או "זה בגלל שהרגזתי אותך אתמול...?" או משהו פנימי- "זה בגלל שחשבתי לפעמים שאני לא רוצה את התינוק...?"). חשוב להבהיר שאין זה אשמתם וגם לא אשמת אדם אחר לכך שזה מה שקרה.

ולבסוף, אני מצרפת פה חלק ממאמר על תפיסת המוות אצל ילדים בגילאים השונים, אולי כהדרכה כללית על היכולת שלהם לגשת אל המוות, כל ילד ורמתו וכל גיל ורמתו:

בשנות ה-40 וה-50 נעשה בארה"ב ניסיון להגדיר את השלבים בהם מתמודדים ילדים בגילאים שונים עם המוות. חלוקה זו נעשתה על סמך צפייה בילדים, ולא על סמך תיאוריות התפתחותיות, ונחשבת לדינאמית ומדויקת יחסית, אם כי דוגמאות קליניות מראות שילדים מתחילים להתעניין במוות עוד לפני גיל 3.

גיל 3-4: הבנה מועטה של המוות, או העדר הבנה.
גיל 4: שימוש מעורפל במושג מוות. הילד יכול לבטא את הרעיון של צער הכרוך בכך אך המוות אינו מעורר עדיין תגובה רגשית של ממש.
גיל 5: מושג עובדתי ומדויק יותר של המוות, כשהעמדה כלפיו היא עניינית ולא רגשית, תוך התמקדות בצדדים הפיזיים, ותפיסת המצב כהפיך.
גיל 6: מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות, ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד האם). המוות מטריד את הילד וגם מסקרן אותו, אך הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות.
גיל 7: תפיסת המוות הולכת ונהיית מציאותית, עם דגש על התעניינות במוות של בני אדם.
גיל 8: התחלה של התעניינות במה קורה לאחר המוות, וקבלת ההכרחיות של המוות, כולל של עצמו.
גיל 9: הבנה עמוקה יותר לתהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים, פחות דאגה לגבי המוות, ותגובה רגשית מתונה יותר.
גיל 10: גישה מציאותית וקונקרטית כלפי המוות, ללא התעניינות בהיבטים הפילוסופיים שלו.
גיל 11: מתחילים לשאול יותר שאלות תיאורטיות פילוסופיות לגבי המוות ומה שקורה לאחריו.
גיל 12: התעסקות בגישות נורמטיביות לגבי מה שקורה לאחר המוות, בד"כ מתוך ספקנות.
גיל ההתבגרות: התייחסות מורכבת ומעמיקה למוות, התעניינות פילוסופית לגבי החיים שלאחר המוות, תגובה רגשית חזקה ופחד חזק מפני המוות. קבלה מוחלטת של הכרחיות המוות.

(קישור למאמר הרחב יותר: בטיפולנט | התפתחות תפיסת המוות אצל ילדים)

אעדכן בעז"ה 

שלום לכולם,

אני חלק מצוות המחקר, החלק שלי במחקר הוא לבחון את אובדן ההריון בקרב הגברים.

לצערי,  פעמים רבות גברים נוטים לא לשתף בכל מה שעובר עליהם למרות שהם מתמודדים עם הרבה קשיים ומורכבויות.

גברים רבים מושפעים מאובדן ההריון של בת הזוג אך מנסים להסתיר את הקושי שהם חווים. אז ראשית אני רוצה להגיד שכדאי להסתכל גם על הגברים שבנות זוגם חוו אובדן הריון ולראות אם הם צריכים כתף ותמיכה נפשית. שנית, אשמח אם תוכלו להעביר את השאלון לבני הזוג שלכם לצורך קידום התחום והמחקר שכמעט ולא נבדק בארץ ובעולם.

תודה, יהודה

ציפי שלום,

ב"ה יש לנו כבר די הרבה נשים שחוו אובדן הריון אך חסרים לנו הרבה גברים.

האם תוכלי לפרסם את הטקסט:

שלום לכולם, אני סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה, בתקופה האחרונה נתקלתי בגברים שמתמודדים עם אובדן הריון שחוותה בת הזוג.
לצערי אובדן ההריון נתפס כשייך באופן בלעדי לאישה וכמעט ואין מחקר והתייחסות להתמודדות הגברית. לכן החלטתי שאת עבודת הגמר שלי אני אעשה על אובדן ההריון של הגברים. 
לצורך המחקר אני זקוק לכלל הגברים(למעט גברים שבנות זוגם בהריון) אך בעיקר לגברים שחוו אובדן הריון בכל שלבי ההריון בשנה האחרונה. אני יודע שהשאלון מעט ארוך(כרבע שעה) אך ביכולתו לשפוך אור על החוויה הגברית.
המחקר נערך בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב יפו בהנחית פרופ' רונית אביצור חמיאל וד"ר סיגל לוי ועומד בכללי האתיקה.
תודה, יהודה קאהן
למילוי השאלון, לחצו: Leaving Facebook

פרטים ויצירת קשר- yekahn@gmail.com

אנחנו עם אינטרנט מוגן והשאלון לא נגיש לי. 

כשיש דימום חזק הגוף צריך יותר מנוחה.

יש אפשרות בכל זאת לנוח מעט יותר?

האינטנסיביות הזו לא מיטיבה לגופך כפי הנראה.

בינתיים אני פה, תומכת ומבינה את הכאב.

כואב כל כך לאבד הריון.

חיבוק.

האת לא ידעתי ששמים ציטוטוק....

למה שמים ציטוטק אם בכלל עושים ניתוח.? או שזה עוזר להוריד את השק למטה??

אני ביקשתי חוות דעת על אסותא- שזה פרטי 

ולא אמרו לי שיש כאבים בשום שלב.

פשוט נכנסים מרדימים ומוציאים.

אז אולי זה שונה....

הריון קל ותקין במהרה לכולנו

בשום שלב. לפחות לא בגרידה הקלאסית. לפעמים מתחילים עם נסיונות של ציטוטק ואם זה לא מצליח עוברים לגרידה.

לפי מה שהבנתי מסיפורים אלה (ולא מנסיון)- הכניסו לניתוח, היתה הרדמה, והאישה התעוררה בחדר ההתאוששות לאחר הגרידה.

מעניין ושונה לשמוע ששמו לך ציטוטק לפני כן.

אשמח לשמוע עוד נשים שעברו גרידה ויוכלו להעיד האם היה או לא.

בהצלחה לפותחת, בכל מקרה.

בשבוע כמו שלי יש הרבה שאומרים לנסות כדורים ....

והאמת השק שלי בכלל קטן ומתאים לשבוע 5

אבל... עברתי פעם הפלה בשבוע 6 וזה היה בשבילי טראומה.... והרופא דווקא המליץ לי על גרידה ואמר שבשבוע שלי זה תהליך מאוד קל ומהיר בעז"ה. 

גם עם כדורים מירב הסיכוווים שזה יצא לבד.. אבל יש סיכוי גם שלא ואז יצטרכו גרידה....

או שיפול עד אז טבעי.

התקשרתי אתמול לאסותא אפילו לא שאלו איזה שבוע אני מוזר.. רק אמרה שלא שמים כלום לפני. 

מכניסים לגרידה, כסוג של ניתוח.

את מורדמת, וקמה בחדר ההתאוששות לאחר הגרידה.

הציטוטק ניתן כשלב לפני גרידה כאשר מנסים ליצור הפלה טבעית, ללא צורך בגרידה.

לעיתים מנסים מספר פעמים עם ציטוטק, כמו שכתבו פה לפניי, ואם לא הולך מכניסים לגרידה.

לעיתים הציטוטק משפיע ואין צורך בגרידה. ולעיתים הציטוטק משפיע ובכל זאת יש צורך בגרידה כי לא הכל יצא.

בכל אופן, הציטוטק אינו שלב הכרחי לפני גרידה, ואישה יכולה לבחור לבקש לעבור גרידה בלי הציטוטק.

אם נותנים לה בכל זאת- שווה לברר מדוע ולשם מה. ולאפשר בחירה. לא בכל בית חולים נותנים.

ולאחר כל העיסוק הטכני...

מה שלומך יקירה?

איך את עם המידע המסחרר לב ונפש הזה, הקשה כל כך, ואיך הגוף שלך מרגיש?

קבעת כבר תור לגרידה?

חיבוקים על מה שעובר עלייך.

ציפי

האמת לא יודעת להגיד....

אני חווה הרבה נפילות של המצב רוח...

לפעמים אני יותר טוב לפעמים הרבה פחות

בעיקר זה קורה לי כשאני בבית עם בעלי והילדים אין לי כח להרים את עצמי לטפל בהם.

וזה ככ מתסכל.....

גם מבחינה גופנית אני מרגישה מממש חלשה.

אני כבר ממש רוצה להיות אחרי כבר!!!!

כחלק מהתהליך- לפחות בחלק מהמקומות או בשלבים מסוימים.

תודה לך על השיתוף, חלילה לא התכוונתי לשלול את חווייתך או את דברייך. מחילה אם הבנת כך...

חיבוק על שתי ההפלות. כמה לא קל.

ציפי