פורום הריון ולידה (עמוד 218)

באזור המותן ובטן

אם מתכננת על קנייה משיין תזמיני כמה ולקראת האירוע תשאירי את המ שרלוונטי לך.

אני הייתי קונה משהו עם מידה יותר בחזה, כי גם הגודל שלו יכול להשתנות

בהצלחה 

ואיזה כיף זה אירוע בהריון 

אם את רוצה לקנות מראש, פשוט תקני בגד לא מדי צמוד, שיהיה מקום טיפה להשמין בבטן או בחזה.

גם אם הבטן מתחילה להציץ, בד"כ אין הבדל משמעותי עד כדי שבגד שמתאים עליך בזמן רגיל לא יתאים בשלב הזה.

אפשרות אחרת היא ללכת שבוע או שבועיים קודם. ככה עשיתי בחתונה של גיסתי שהייתי בסביבות שבוע 30 נראה לי.

תסתבכי מדימום בגלל ההוצאה.

לגבי השאלה השניה- נראה לי כדאי לך להתייעץ עם רופא על כך. לא חושבת שכדאי להסתמך על תשובות בפורום בעניין כזה.

מחקתי את השאלה השניה כי מצאתי תשובה בעלון לצרכן

נשים.

ואת לא חייבת בווסת, זה בחירה שלך

אצלנו ההתקנה וההוצאה אוסרים...

וגם בזמן הווסת צוואר הרחם יותר פתוח ויותר קרוב כך שיותר קל להוציא

בהצלחה

ויכולה להמליץ לי?

אולי תנסי לקבל מלאומית רשימה של מי שבהסדר איתם ואז לשאול עליהם ספציפית או לחפש עליהם ביקורות בגוגל?

יכול להיות שבנות נתקלו בנם אבל לא תחת הכותרת הזו...

בהצ

מרפאות שיניים בהסדר. הלכתי לאחת מהן ואמרו לי שרק האורתודנט לא בהסדר...

תודה על ההקפצה

לא יודעת איך קוראים להם..

אולי מופיעים ברשימת מרפאות שבהסדר

לק"י

לא זוכרת אם זה ברזל או בי12.

וגם ההמוגלובין מתחת לטווח, אבל אולי בהריון זה תקין. תשאלי את הרופא.

או לפחות להתחיל עם כדורי ברזל.

תתייעצי עם הרופא..

הרופאה לא רצתה שאקח שני כדורים א לבדוק קודם רמות פריטים

וכאן צדקה

כי היא יכולה חלילה לחצות גבולות אדומים יותר, ככל שאת רק תשתקי ולא תגיבי.

היא תנסה להזמין אותך למלחמה, והיא עלולה להיות בוטה יותר.

הייתי מגיבה לה בסגנון: "זאת הפעם האחרונה שאת מדברת אליי ככה", לא מוסיפה מילה נוספת

ונותנת לה עונש חריף.

היא רוצה שאת תתני לה קונטרה. היא לא רוצה לעשות את כל התהליך רק עם עצמה (זאת דעתי)
היא משוועת להדרכה. לגבול. לדעת איפה אמא עומדת לנוכח ההתפרעות הזאת שלי.

ברגע שאת נעלמת, היא חווה עוד יותר מצוקה, ועוד יותר רצון להילחם.

להגיד לה בפירוש "הזהרתי אותך שלא מדברים ככה לאמא", ושוב לא להוסיף על זה, ושוב עונש.

ככה עד שהיא לא תעז להוציא מילים כאלה כלפייך.

סליחה שאני אומרת לך את זה בדוגרי,

אבל זה שאת שותקת זה כי זה (באופן מסוים) יותר קל.

את צריכה להתעמת איתה- בשבילה. להראות לה מחדש את ההיררכיה. אלייך לא מדברים בחוסר כבוד ויהי מה. ממש להיות נכונה לשלם מחיר של בכי ממושך, או חוסר עזרה מצדה, או איזו סצנה שלא תעשה.

זה אך ורק בשבילה!

יש לי חברה שכששמעתי איך היא דברת לאמא שלה הזדעזעתי. 

כששאלתי אותה איך היא מעזה, היא אמרה שלאמא שלה כאילו לא אכפ לשמוע מילים כאלו.

סיפרה שבילדות הייתה שוברת חלונות במכוון- כדי שאמא שלה תעניש אותה.

היא ייחלה לעונש. היא לא רצתה לגדול פרא.

שהיא לא בסדר והיא מבקשת סליחה. בעיני צריך לא להיגרר לזה, וכן, אפשר מידי פעם להגיד משהו שיהיה ברור שזה לא במקום בכלל אבל לא להיכנס למלחמה על זה.

לריב על זה, בעיני, לוקח את זה למקום שנותן חשיבות חסרת פרופורציות למה שהילדה אומרת, ואם האמא בטוחה בעצמה שככה לא מדברים אבל מובילה את הסיטואציה לא בתור קרב מי תמצמץ ראשונה- המסר יחלחל באופן שהרבה יותר מכבד את אמא. 

אני קובעת לה.

קובעת מהם גבולות הגזרה, קובעת את ההיררכיה, קובעת מה יקרה אם הגבול יחצה.

ריב זה בין שווים, ואין פה שיוויון.

ניכר שהבת אינטליגנטית ועם בסיס טוב מאוד.

רק להציב גבול חזק לטובתה, ואנע גטוחה שהיא תקלוט ותפנים

היא כבר די גדולה ותיכף זה לא יהיה רלוונטי.

ממה שאני רואה סביבי, גם אחים וגם חברות - מי שלא מציבים לו גבול בגיל הזה, זה רק יחמיר.

העובדה שהיא מבינה מעולה שזה לא בסדר (מתנצלת וכו) עוד יותר מדגישה את זה שהיא צריכה להבין שזה מעשה שלא יעשה. לא בגיל 11 ולא בגיל 31.

אומרת בכאב כי יש לי אח מבוגר שמסוגל לצעוק על אבא שלי ואבא שלי ממש מתכווץ לידו. וחוץ מזה - הוא סבבה לגמרי. אבל ההתנהגות הזאת פשוט מזעזעת ובעיניי מראה על רבדים מאד רקובים ביחסים הבינאישיים ובכבוד לזולת (בין אם מדובר בהורה ובין אם לא).

אני חושבת שכן צריך להעמיד במקום. אמרת שאת עונה לה בשקט ובהגיון וזה לא עוזר ורק התעלמות עוזרת - לדעתי היא אמנם לא במצב למענה בשקט ובהגיון אבל, גם לא להתעלמות. כן להגיד - אני לא מוכנה לשמוע אותך צועקת, בטח לא עליי. ולשלוח לחדר נראה לי תגובה די מינימלית.. ואחכ היא באה להתנצל? אומרת שלא יכלה להתגבר על עצמה בתוך הכעס? זה בדיוק הגיל ללמוד שמותר האדם מהבהמה הוא שליטה עצמית. ועונשים מאד עוזרים להפנים את זה.. לדעתי בכל אופן.

לי יש ילד בגן שעכשיו בשלב כזה של תסכולים וצועק עליי אם הבאתי משהו לא כמו שרצה, והוא מקבל גערה בכל פעם. וברוררר שהוא ממש לא מקבל את הדבר שביקש עד שלא אשמע את זה בצורה מכבדת.

זה גילאים ממש שונים, אבל באמת בכל גיל שרלוונטי לחנך בו זה מתאים לדעתי.

ומגיל ההתבגרות הם נכנסים למקום שזה כבר פחות רלוונטי, ואז מי שהם זה מי שהם ישארו (אלא אם מבחירה יחליטו לעבוד על עצמם) 

מתבגר קלאסי, חכם ונבון וכו' (כמו התיאור של הבת שלך אבל זה לא רלוונטי)

עם התקפות עצבים יום יומיות אבל בחיים לא מתחצף, (כן מתעצבן עלינו ומגיב בעצבים, ובכעס ובתסכול אבל לא בחוצפה) פעם אחת בלבד אמר לבעלי "סתום" (עם שווא בסמך) ואני כל כך הזדעזעתי

ולא נרגעתי מזה במשך כמה שעות, והוא ראה בדיוק את הזעזוע שלי והפנים שזה משהו שבחיים לא יעשה, 

מאז לא חזר על זה כמובן ומאמינה שגם לא יעז לחזור. אז כן, מותר להיות מתבגר אבל יש קווים אדומים שאסור בחיים שיחצו

וחוצפה לאמא אסור אסור אסור שתעבור בשתיקה, כי כמו שכתבה @שוקולד פרה יש גם מבוגרים שמתחצפים להורים.

אם את תזדעזעי בעומק מהחוצפה שלה, היא גם תרגיש שזה קו אדום, הרי אם הייתה מכה אותך חלילה היית מגיבה בהלם

ולא נותנת לזה להמשיך אפילו לא שניה נכון? אז גם חוצפה לאמא זה קו שלא חוצים בחיים בחיים

אין לי מושג אם יחזירו או לא אבל אין לך מה להפסיד מלשאול.

אולי אם לא יחזירו יציעו זיכוי או הנחה להמשך הלימודים במידה ואת מתכוונת להשלים או פתרון אחר 

הרבנית יפה מגנס. מניחה שהיא לא קשורה לזה ישירות אבל יודעת שהיא מאוד שותפה בעזרה לסטודנטיות של המכללה בכל מיני תחומים. ובטח שווה ללמוד, שכ"ל אוניברסיטאי זה המוון כסף

עם השובר מילואים את יכולה לשלם בכל בית עסק שמוגדר בחברת אשראי כ"לינה"

אז זה לא קריטי לחפש לפי זה, תחפשי בכללי ותוודאי מראש עם בעל הצימר שזה אכן יתקבל

פלאים..

ב. לשים מוזיקה נעימה בבוקר, הופך את האווירה לכיפית

ג. מי שמוכן יכול לשתות שוקו חם ולקבל עוגייה- מדרבן דם את הגדולים פה..

ד. הומור- עוזר גם לאלה שקמים כמו גוש עצבים 😅

לק"י

אני גם נועלת לחלקם נעליים כשהם עדיין ישנים/ שוכבים במיטה.

לפעמים שרה להם שירים שטותיים שאני ממציאה על ההתארגנות, במקום להתעצבן.

וליבי איתך. הלוואי שהיינו מתחילים כל יום בעשר.

לפעמים צריך להחליף אם בורח מהטיטול או בגמילה אבל זה מקל משמעותית.

לי עוזר להתארגן בעצמי מראש לפני שמעירה ולארגן אוכל גם. 

משהו בוויב של הבית גרוע בבוקר 🤐

מרגישה שזה המון קשור לעבודה שלי וקשוח לי ממש

חוץ מאלו הנדירות שהכול מושלם אצלן ואנחנו לא אוהבות אותן😂😂

אצלנו גם הייתה תקופה כזאת שהכל מלחמות, הכל לא מוצא חן. ובהמלצת הפורום הלבשתי  את הילדון בן 3 מהלילה.

אבל עכשיו כשהבקרים חזרו להיות רגועים החזרתי לפיג'מה כי פחות אוהבת להלביש מהלילה.

אני חושבת שדבר ראשון תנסי לראות מה עוזר בעיקר לך,

כדאי ממש ללכת לישון מוקדם כדי לא לקום עייפה ועצבנית

לשמור כמה שאפשר על פאסון ורוגע, לא להתרגש מתלונות ובכיות.

חוץ מזה, אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך אבל אם גדולים אז אולי לדבר איתם ולשאול מה יעזור להם לקום בכייף.

ילדים קטנים (וגם גדולים) אולי מבצע שמי שמוכן בבוקר יפה מדביק מדבקה ובסוף קונים מתנה.

שמעתי על מעט שעושים בזום. אני לא ממליצה. חשוב שהמרחב יהיה מוקדש לזה - העיבוד קורה בקליניקה, ולא בהית דרך המחשב.

בעיקרון זה עובד על הפעלה של המוח בצורה "מלאכותית" - תנועה שמחברת ימין ושמאל ובעצם את שני החלקים של המוח, ולתת למוח להעלות מה שעולה וככל שמזיזים יותר את הגוף זה משחרר את הזכרונות.

אפשר לקרוא עוד באתר EMDR ישראל.

רק אם מתאים לך אשמח לשמוע יותר בפרטי

שאלתי על זום כי אצלי בסביבה לא בטוחה שיש את זה..

אשמח גם להמלצה על מטפלים בדרום 

תודה לך.

לא רוצה לכתוב איפה אני גרה.. 

ללכת למטפלת שמומחית בטיפול בטראומה, ולא מישהי שלמדה רק emdr.

מטפלת מומחית תדע להשתמש במגוון כלים ולהתאים אותם לצורך שלך. מטפלת שיודעת רק כלי אחד מוגבלת בסופו של דבר.

בהחלט מגיע לך לקבל איתו הדרגות... ממש מבינה את התחושה יחד עם האין כל כך מה לעשות ..

אבל בהנחה שאחרי הטקס הוא חוזר הביתה, אולי אפשר לקבוע שמהטקס רק אתם יוצאים לאכול כמשפחה גרעינית יחד/מזמינים הביתה/אחרי שכולם מתחבקים נוסעים רק אתם ממשיכים לחגוג יחד?

כי גם לך מגיעות דרגות !!!!

במסגרת משפחתית מצומצמת, ואת יכולה להעניק לו לבד מהמשפחה (כלומר עם המפקד) את הדרגות ואז לשמוח במסגרת הרחבה יותר.

אפשר גם להוציא חולצות מודפסות רק אתם או רק לילדים שלך לרגל האירוע.

חוץ מזה מבינה אותך זה מעצבן כשההתמודדות היומיומית היא לבד ואז כשיש אירוע פתאום כולם שותפים.

דווקא האחים הצעירים אני חושבת שחשוב שיבואו, אירועים כאלו מהווים סוג של מודל. (גם אם אף אחד לא מתכוון ללכת בדרכו בצבא, זה מרשים לראות איך אחרי השקעה מרובה מקבלים איזה סימן וציון דרך וזה יכול ללוות אותם בכל תחום)

לק"י

אי אפשר להתווכח עם הרגש.

גם אם השכל חושב אחרת.

ומצטרפת לשאר, תחגגו לבד אחרי או לפני.

רק ההורים שלי, אשתו, והילדים שלו הגיעו. חלק מהּטקסים גם סבא שלי...

אנחנו היינו גאים מרחוק.

הבדל משמעותי הוא שאמנם הוא הבכור אבל כולנו כבר בעלי משפחות, לא תיכוניסטים...

אנחנו היינו מגיעים בקביעות לטקסים בסדיר. בקבע היה לנו ברור שזה אשתו והילדים.

אם הם מצפים ותהיה אכזבה אז באמת לא יודעת מה לומר.. חיבוק❤️ 

אבל גם בלי זה, את משתפת שאת מרגישה שלא טוב לך, שהיית רוצה להוריד מהעומס, שאת מרגישה שזה פוגע במשפחה - אז מה זה משנה אם נניח לא היה מקובל לקחת את זה כשיקול לגבי בחירה תעסוקתית? הרי זו המסקנה האישית שהגעת אליה. אז זה שיקול עבורך. אני לא אומרת שזה בהכרח מה שאת צריכה לעשות, רק אומרת שבעיניי ברור שזה שיקול מאוד משמעותי בהחלטה!

לגבי מה להחליט, כמו שכתבתי בדיוק - אני לא יודעת מה ההחלטה הנכונה - גם אין לנו את כל הפרטים (כמו כמה בעלך מרוויח וההוצאות, לגבי העניין הכלכלי, למשל), וגם בסוף רק את יודעת כמה משקל יש לכל רכיב במשוואה. רק רוצה לציין שחוגים זה בעיניי הרבה פחות חשוב מאמא נינוחה ופנויה... זה דבר שהוא בכלל לא חובה וכמה קומות מעל לבסיס. 

מה יותר חשוב מהמשפחה שלנו?

ילדים לא צריכים את כל המותרות האלו, ואם אני זוכרת נכון שלך בני ארבע?

הם צריכים את אמא שלהם בנחת ופניות אליהם.

אני גם באותה התלבטות כמוך לגבי משרה. אבל ממה שכתבת זה נשמע שאת רוצה להוריד אבל פוחדת איך תתפסי בעיני החברה, וצריכה אישור חיצוני.

האישור הכי גדול זה הילדים שלך. 

והלוואי הלוואי שמורים כמוך היו מתוגמלים על עבודה כזו כמו שצריך. אבל אנחנו לא. וזה נראה לי פשוט מטורף לעבוד ככה בתור מורה. אם תלכי לעבוד בבי"ס פחות דורש ותעבדי את אוות מספר שעות, את תקבלי אותה משכורת בדיוק!

אני לא מבינה איך את יכולה להמשיך ככה?

אני ממש מרגישה שאלו השנים שלי להתרכז במשפחה, וזה שנים אינטנסיביות גם אם 'רק' מגדלים ילדים, אז כרגע אני ממש לא מתכוונת להעמיס בעבודה.

כי בתואר שלי- חינוך- זה בעיקר מה שמתאפשר, וזה בעיקר מה שאני רואה בדרושים שמתאים לתואר שלי,

אבל כל השנים לא רציתי

וגם עכשיו לא..

הייתי בבחירה עם הילדים כשהם היו קטנים, בין לבין עבדתי בעבודות קטנות כדי לשמור על שפיות.

ועכשיו אני מחפשת משרה 4 ימים בשבוע: או 5 אבל לסיים מוקדם: וחוץ מהוראה אני לא מוצאת כלום!!

אבל אווןף כמה עבודה את מתארת!!!

וזה בדיוק מה שאני לא רוצה!!

תודה לך על הפירוט הזה..

חשוב..

למה לא למדתי עבודה סוציאלית למשל.. רואה מלא משרות פנויות.. 

זה תלוי איזה מקצוע מלמדים, מה הציפיות של ביה"ס, תיכון מול יסודי וכו'.. 

כן יש תקופות מאוד ספציפיות שהן עמוסות יותר (כמו תקופת התעודות, או לאחר תקופת מבחנים) אבל גם זה לאט לאט מתאזן ככל שאני יותר מנוסה ולומדת לנהל את הזמן שלי *בבית הספר* בצורה נכונה. 
נשמע שהפותחת עובדת בבית ספר מאוד מאוד תחרותי ודוחף למצויינות ולא כל בתי הספר הם כאלו בכלל ..  כן יש מבחנים ועבודות אבל לא באינטנסיביות שהיא מתארת ואולי זה גם תלוי מקצוע. (למרות שגם אני מלמדת אחד ממקצועות הליבה - בתיכון ומגישה לבגרות )
וגם בתוך ההוראה יש בחירה האם לקחת חינוך - שזה הרבה יותר אינטנסיבי או לא. אני הייתי מורה מקצועית השנה אחרי כמה שנים כמחנכת וזה עוד יותר הוסיף לתחושת הרוגע. כשאת מחנכת הכל מופנה אלייך מצד כל המורים ובעיניי זה לא שווה את הכסף (אפשר לעשות קצת מילויי מקום ולהגיע בקלות לתוספת הזאת של השכר)  ובנוסף באיזה בית ספר עובדים - האם הצוות של המקצוע הוא משמעותי ? כי אם כן ויש רכזת שעושה את עבודתה זה חוסך המון עבודה. (כל מורה למשל בונה מבחן אחד במחצית בליווי הרכזת - הרבה יותר קל מלבנות הכל בעצמך) 
ועוד דבר שהבנתי שלצערי ככל הנראה בבתי ספר חילוניים מבינים הרבה יותר את הגבולות ומתייחסים אל העבודה כאל עבודה וזה בא לידי ביטוי בהפרדה בין החיים לעבודה ובציפיות ממך ולכן אני כרגע מאוד מרוצה.. אני אומרת לצערי כי ברור שכיף לעבוד במסגרת שמתאימה לאורח החיים שלך ורוב המורות כמוך .. אבל זה שווה את זה. 

נגיד לאנגלית..

ביסודי

דתי

וחילוני..

יש לי כמה חברות מורות, ולא כולן סובלות עד כדי כך. גם אחותי מורה, מחנכת גם, ולא מתארת כזו אינטנסיביות

זה נכון שיש עבודה מהבית, ומבחנים וכו,  אבל לא כל שנה צריך להמציא את כל מערכי השיעור מחדש. יש הרבה מורות שממחזרות פשוט, משתמשות בשעות השהייה, מנהלות זמן בצורה אחרת. ובכללי הרבה מזה תלוי באופי המורה

מי שהיא פרפקציוניסטית - תעשה מעל גבול הסביר, גם בעבודה אחרת, ותסבול גם שם.

לדעתי זה עניין של גישה לדברים ותעדופים בחיים.

שבה הפחתתי עומס בעבודה היתה בעיקר למידה של

הבחנה בין עיקר לטפל

תיעדוף משימות

תקשורת ברמה גבוהה מול בוס/ קולגות/ עובדים תחתי/ ספקים

אח"כ גם הפחתתי קצת שעות

הרבה אנשים נמצאים במרוץ שאת מתארת

עובדים קשה כדי לצרוך הרבה

המרוץ הזה מתיש בפני עצמו

הדרך לצאת ממנו היא קודם כל ללמוד לצרוך פחות מהיכולת הכלכלית

למצוא את האושר במקום אחר מכסף וצריכה

לאיזורי פריפריה/ יו"ש וככה לפנות תקציב.

לא קל אבל יכול לשנות חיים.

הייתי מתחילה מזה.

תפס אותי המשפט: "מעמיס גם עליו ועדיין באופן תמוה הוא מעדיף שאעבוד יותר".

הוא יודע את הרצונות שלך? שהיית רוצה להיות יותר נוכחת ופנויה לבית?

בסוף כל בעל נורמלי רוצה שאישתו תהיה מאושרת, אולי

הוא חושב שזה מה שעושה אותך מאושרת להיות כל כל כך הרבה בעשייה ובקריירה?

אבל קודם כל את צריכה בעצמך לברר מה הרצונות שלך ותתפלאי שבעלך יכול ממש לעזור לך להגשים אותם, את לא חייבת לקחת הכל על הכתפיים שלך.

בקיצור נראה לי זו נקודה מאוד חשובה.

אני עשיתי החלטות תעסוקתיות לא שגרתיות, אבל זה התאפשר לי רק בגלל שבעלי עמד לצידי. ואז גם הסביבה פחות הצליחה להשפיע עליי.

אבל אני חושבת שאת נמצאת בקצת מלכודת דבש- בגלל שמערכים ומייקרים אותך בעבודה...

זה עונה לך על צורך נפשי עמוק, אז קשה לך לוותר על זה.

אבל תחשבי שיהיה לך יותר זמן לעצמך, יותר פניות לחיים, תוכלי לחיות פחות במרדף יותר בהנאה מהרגע.

אם בעלך עובד במשכורת מכובדת שעונה לכם על הצרכים, למה לא בעצם?

לק"י

ובית הספר שלך נשמע חונק...

גם לצוות וגם לתלמידים.

את עם שני ילדים היית בחופשת לידה אחת,

בד"כ אחרי שני ילדים יש שתי חופשות לידה שמאפשרות להיכנס לזה יותר ברוגע, עם יוצר פסק זמן ותקופת למידה והתאקלמות להורות יותר מדורגת.

בנוסף שאלה חשובה, האם בעלך שותף בגידול הילדים?

אני אפשר להשוות מצב שהכל עלייך לעומת מצב שהעומס מתחלק.

ולמה את נעולה על 4 ימים בשבוע אם זה מה שמעמיס? הילדים במסגרות 5 ימים בשבוע כדאי לנצל את זה לאיזון נכון של כמות השעות כל יום. (תחשבי שאפילו אם תעבדי יום מקוצר של 4 שעות, זה יקצר לך שעה כל יום.

שעה לאיפוס בים העבודה לבית זה המון.

לגבי הכנה של דברים, אין לי ניסיון בהוראה, אבל בד"כ עם הזמן יש דברים מוכנים, יותר קל לאלתר, יש יותר ניסיון וביטחון שפחות צריך את הדברים המושקעים בשביל לתפוס כיתה.

אבל צריך לחתור לזה שההשקעה עכשיו תוריד מהעומס בהמשך.

השנה הזאת הייתה לי עמוסה נורא, עם ילד בן ארבע וילד בן שנה וחצי, לא מצאתי זמן לעצמי בכלל ולא הייתה לי סבלנות אליהם כמו שהייתי רוצה. שנה הבאה אני מורידה משמעותית אחוזי משרה, מורידה שליש מהמשרה שלי ושליש מהמשכורת. קודם כל בשביל עצמי, עוד לפני הילדים. ברור לי שהיחס שלי לילדים הוא תופעת לוואי של העומס עלי, ברגע שאני עם עצמי אהיה יותר בנחת ויותר בטוב אז גם אהיה אמא טובה יותר כמו שאני מכירה את עצמי מתקופות יותר רגועות.

וגם אנחנו לוקחים הדרכת הורים לא זולה ועוד טיפול לילד עם החזר חלקי מהקופה ואנחנו עם משכורת אחת, בעלי לא עובד... גרים במקום זול, חיים ברמת חיים לא גבוהה (אבל כן מספיקה בהחלט לכל צרכינו) וחסכנו הרבה מאז החתונה ככה. שנה הבאה אולי לא נצליח לחסוך, הקטן יהיה אצל מטפלת יקרה בטירוף (אין לי אופציה אחרת כרגע) ואני מורידה משמעותית אחוזי משרה, אבל נדאג לאזן את ההוצאות שלנו שלא ניכנס לגירעון. זה שווה לי את הנחת שלי אפילו אם למשל אני רק אחפש לילדים בגדים בחנות יד 2 ולא אהנה מהזמנות בגדים מתוקים בנקסט (סתם דוגמא לחיסכון).

השאלתי פעם לנסיעה והרגיש לי עדין .

אצלי מספיק שהילד רכן לצד או לאחור והעגלה נטתה הצידה.

ואם את צריכה לסחוב גם קניות אז הסל שלה ממש קטן.

לצורך הענין לפעמים אנחנו צועדים רגלית להורים בשבת וזה מרחק גדול מאוד ( כשעה)

אז לוקחים עגלה לבת ה4.5

וואלה סוחבת מעולה 

נכנס בתא מטען של רכב 7 מקומות.

לא הייתי קונה עגלה שבכל נסיעה קצרה צריך לפרק.

זה קיפול מטריה? לרוב כשנוסעים עם רכב מלא זה נסיעות ארוכות ולפעמים אלו שצריך להרכיב הן חזקות יותר לכן בודקת גם את האופציה הזו...

הילדים שלי יחסית גדולים אז צריכה משהו חזק יחסית 

חיבוק לך

אני אומרת לעצמי שההתנהגות זה תוצאת כאב

וזה עוזר  קצת

איזה יכולת הבנה של עצמך וחמלה עצמית.. ואיזה מדהים על הדרך שעברת! אלופה.

מציעה בזהירות אם רלוונטי לשקול טיפול על מה שהיה כדי לרפא את הפצעים ולא להשאיר אותם פתוחים שלא הולכים לשום מקום...

חיבוק❤️

לא חושבת שפיצה וטוסט זה משהו שמשפיע שאין סכרת הריון.

עשיתי אותה ב2 הריונית.

יש כאלה שקשה להן לשתות את הסוכר, לי זה לא היה קשה.

ישבתי עם ספר תהילים ועם הפלאפון והעברתי את ה4 שעות.

היו לי קצת כאבי ראש. לא מחייב שיש לכולן

עבר סבבה לגמרי

סה"כ קצת יותר מ3 שעות.

היה מקום לנוח בין בדיקות הדם, והעברתי את הזמן בטוב

אם כדאי להמעיט בזה כדי שתצא תוצאה יותר טובה בהעמסה של ה100

וגם היה לי מוזר שיצאה לי תוצאה כזו כי בהריונות קודמים זה היה תקין

עשיתי את ה100 וב"ה היה תקין.

אני חושבת שכדאי לך לאכול רגיל, אין עניין "לעבוד" על הבדיקה.

ומבחינת הקושי, לא היה לי נורא. אני כן ממליצה לפנות את היום ולקחת בחשבון שאולי תקחי יום מחלה שלם.

אחרי ה50 אני מרגישה סבבה לגמרי, ואחרי ה100 חזרתי ישר למיטה לאיזה שעת שינה טובה.

לי יצא לא תקין בבדיקה של 50 והתחלתי את הדיאטה של הסכרת הריון כבר מאז עד הבדיקה של ה100 ועדיין הבדיקה יצאה לא תקינה והייתה לי סכרת הריון.

סכרת הריון לא נהיית כתוצאה מהתזונה שלך או למשהו שעשית. זה קשור לשיליה וההתמודדות של הגוף בהפרשת אינסולין וכו בהריון הספציפי הזה. לי גם לא היה בהריונות הקודמים ובהריון האחרון היה. ואין לי אף גורם סיכון(חוץ מהגיל אולי).  ב"ה הסכרת עברה לי אחרי הלידה ..

בהצלחה רבה...

ואם יש לך פייסבוק ממליצה לך בחום להצטרף לקבוצה של סכרת הריונית "הריון מתוק".

אבל רק רוצה לציין שערכי סוכר ממש לא מושפעים רק מסוכר וממתוק.

אצלי שוקולד הרבה פחות מקפיץ סוכר מקמח לבן ומתפוחי אדמה, למשל.

בפועל כל פעם נלחצתי והלכתי להיבדק והיה ב"ה בסדר

הרופא אמר שזה קורה ושהרחם מתרחב אז אם אין החמרה/ דימומים/ כאבים נוספים לנוח ולשתות הרבה

(אמר שיכול להיגרם גם מחוסר שתייה ואז צריך לבדוק התייבשות אז אם את לא שותה מספיק שווה לבדוק)

תרגישי טוב! 

או

יש לנו ריקוד משפחתי.

זה מצחיק אבל דווקא כשאני חוזרת מיום כיף

אני פתאום משתוקקת לשבת עם בעלי במרפסת, לדבר או לעשות משהו מגניב. צורך שאני לא מרגישה בשגרה היומיומית. אבל כשהלב נקי ויש זמן לנשום ולחשוב רגע ואת מרגישה בטוב אז פתאום בא לך לעשות יותר כיף/דברים עם עניין ביומיום. נניח דייט בשקיעה.

ואני תוהה לעצמי

ייתכן שאדם מעביר את חייו בשגרה אפורה

כשאדם קליל אחר מכניס המון פלפל/עניין וכיף אפילו ברגעים קטנים ביומיום!

ואני נהנית ביחד עם הילדים הקטנים

הגדולים פחות זורמים

עד כדי כך, אבל יש לי כל מיני דברים שכאני חושבת עליהם זה מכניס לי שמחה

הראשון - לא נשאבת לחדשות. זה קודם כל

מעבר לזה

חיבוק בוקר עם הילדים

לשבת עם בעלי על כוס יין/ בירה כשהילדים ישנים

לפתוח מנגל במרפסת/ לפתוח לילדים בריכה במרפסת כשחם

לקחת פסק זמן לעצמי במהלך היום ולהתנתק או לישון כדי לטעון כוחות וסבלנות

ריקודים בסלון עם שירים בקולי קולות

נסיעה להורים

נסיעה בכלל. אני אוהבת לנהוג ולצרוח שירים באוטו. לבד וגם עם הילדים

לשבת להקשיב לילדים. הם קורעים אותנו מצחוק האמת. יוצא שכל סוף יום כמעט יש לי ולבעלי שיחת פניני ילדים וזה קורע ועושה טוב בלב

דברים כאלה בקיצור

שומרים על אווירה נעימה נטולת סטרס וכבדות באופן כללי

זה נמצא בראש רשימת היעדים בחיים

מעבר לזה

לשבת ביחד במרפסת/ בחצר/ בסלון

לשחק ביחד

אהבתי כל כך, הלוואי ונצליח ליישם

ריקוד משותף בווליום גבוה

קונה מידי פעם במקס עזרים לזה כמו חישוקים, רעשנים, מעודדות

כל המשפחה נהנית ממש וזה משמח אותנו מאוד

פעילויות בבית מגוונות כמו יצירות חמודות, בריכה, אוכל קנוי, צעצועים זוגיים

כל דבר שובר שגרה משמח אותי

זה קסם של דבר,

זה קצר, הכי פשוט שיש ליישום, אפשר לעשות גם בזמנים ממש קשים מבחינת התמודדות או עומס, כלומר אין סיבה לא לעשות,

ויש לזה תמורה כ"כ גדולה!

כשמתרגלים לא מבינים איך אפשר בלי..

דברים שדורשים מעט יותר השקעה:

להכין מעטפות לכל אחד מהמשפחה ומי שרוצה מכניס פתקים/ ציורים מתי שרוצה.

אולי אצלכם זה קצת יהיה מסובך בגלל שיש תאומים אז שלא תהיה קנאה ותחרות,

אבל אולי תחשבי איך את כן מכניסה להם דברים בסגנון.

לפני שבת, עשר דקות לפני הדלקת נרות כולם מוכנים, שמים שיר שבת או משהו ברקע, אוכלים איזה רוגעלך או משהו לכבוד שבת.

לא תמיד אנחנו עושים את זה, אבל כשכן, זה כיף להכניס ככה ברוגע את השבת אחרי כל הלחץ של יום שישי.

בשבת יש לנו חצי שעה של לימוד קודש, כל אחד לומד משהו אחר בהתאם לתחום העניין שלו.

אנחנו כבר פחות מקפידים על זה בגלל המילואים, אבל ממילא כבר כל החיים מחורבשים, אבל מי שיכולה, ממליצה ממש. זה נותן אווירה שונה, וגם להורים זה זמן איכות מיוחד עם הילדים.

שירי שבת ביום שישי בזמן הבישולים, מכניס רוגע ושמחת חיים להכנות של יום שישי.

ספורט. להירשם לסטודיו. אמנם זה לא פעילות כמשפחה, אבל אמא שמחה עושה בית שמח, ופעילות גופנית נותנת לי מלא אנרגיה וכח ומסוגלות.

אגב, יש משפחות שכן עושות ספורט משפחתי, אפשר לצאת לרכיבה על אופניים משותפת ודברים בסגנון הזה.

התנדבות. זה נשמע כמו משהו שאיך אפשר להכניס סיכה בתוך הלוז, אבל יש התנדבויות שבועיות שאפשר לעשות.

לדוגמה פעם הייתי מתנדבת להסיע אדם מבוגר מהבית שלו למקום שהיה צריך להגיע אליו. לקחתי את הילדים איתי.

אחרי שהורדנו אותו, המשכנו לפארק מגניב שהיה ליד המקום הזה והילדים חיכו לנסיעה הזו כל שבוע.

יש מקומות שיש בהם גמ"ח של הכנת סל לשבת למשפחות נזקקות, הילדים שלך יעופו על זה.

תחשבי כל ילד לוקח מוצר ומכניס ארגז ארגז לאורך כל השורה. ועוד אם אבא מצטרף גם, בכלל כולם יהנו.

עכשיו לדוגמה אנחנו מארחים לשבת אחר"צ ילד קטן שאבא שלו מגוייס, הילדים שלי מתים עליו! במיוחד בן ה4 שדאגתי שאולי יקנא אבל בכלל לא, הוא לגמרי נהנה שיש ילד קטן שהוא "חונך"

זה כ"כ כיף לנו שאפילו שאנחנו בעצמנו מגוייסים ואני בעצמי מפורקת בשבתות אני לא מוותרת כי זה מוסיף לנו המון לאווירה בבית, הילדים פשוט מדהימים כשהוא נמצא פה.

בעלי הדרך שלו, זה פשוט לקחת את החיים באיזי, מצד אחד זה מחרפן אותי שדברים לא קורים, למה מכונה שסיימה ב10 בבוקר צריכה להיתלות ב10 בלילה כשחצי יום לא עשית כלום, מצד שני צריך את האיזון הזה.

אני מאוד משימתית, צריכה שדברים יתקתקו, הרוגע שלי זה שאני יודעת שהכל בוצע,

בעלי חי בשאנטי. מה שיקרה יקרה.

כשהוא לא פה מצד אחד קל לי כי הכל מבוצע בקצב שאני רוצה, מצד שני אני שוכחת לעצור ולנשום ואז מוצאת את עצמי ואת הבית בקצב "שאינו תואם את תנאי הדרך" ואז מן הסתם יש חריקות ושחיקה.

אז לפעמים הדרך להכניס רוגע היא פשוט להוריד שני הילוכים מקצב החיים. (אל תשאלי אותי איך, כי אני בעצמי לא יודעת איך אפשר, אבל ביקשת לכתוב גם דברים שבן הזוג עושה אז כתבתי למרות שלא מבינה איך זה פרקטי איך הוא מצליח פשוט לא לעשות)

לימוד פרשת שבוע משותף

לימוד סוגייה משותפת בדיני ממונות

בעלי גם מקריא לנו סיפור ארוך  בשבת 🤭

היתה אצלנו תקופה שכל שבוע הכנו 'עיתון'.

זה היה ממש מגבש וכיפי (לא משהו מסובך. חצי שעה עבודה בערך. אחד מכין 'בחן את עצמך', אחר 'מבוך', אבל בעיקר מלא מלא הומור פנימי שעוזר לגבש את המשפחה).

לצערי, עכשיו מכינים רק פעם ב... לכבוד ימי הולדת.

על אותו עקרון, כשהילדים היו קטנים היינו מדי פעם עוצרים הכל עושים 'חדשות משפחת x'.

מדווחים מה כל אחד עושה כרגע המין טון חדשותי ומכובד וזה היה ממש מצחיק.

משחקים קטנים לפני השינה-

אני הופכת להיות מפלצת שאוכלת את הילדים, והם מחליטים אם עני מפלצת או אמא באמצעות מילת קוד.

הם מתחבאים מתחת לשמיכה ואני מחפשת אותם ולא מוצאת, או שעושים מזה משחק שלם (נגיד אם השמיכה כחולה- 'אוי לא, הבן שלי טבע בים! הצילו! הנה דגים בים. הנה בירה, הנה גלים- תוך כדי מדגדגים אותו בכל מיני צורות).

עושים אחד לשני הצגות. קצרות ומצחיקות.

המון מגע, כיף, ומשתולל אבל עם כבוד לגבולות אחד של השני.

אבל כשזה במודעות אז להחמיא, למצוא מילים טובות לומר למישהו אחר, לספר להם שאני אוהבת אותם, לראות איך הילדים לא רבים ולא הופכים את הבית אז במקום לקבל את זה כמובן מאליו ורק לכעוס כשהם כן להחמיא להם, איך הם משחקים יפה, איך הם נעימים אחד לשני, איך הם אוספים יפה. ליזום יחס כלפי הילדים והבעל ולא רק לענות על שאלות, למשל הילד מצייר אז לבוא ולהגיד לו כמה הציור שלו יפה ולא לחכות שהוא יראה לי ורק אז להגיב.

לשבת לשתות קפה עם הבעל, או לשבת עם הילדים אני עם קפה והם עם תה או שוקו, (ולהעיף את הפלאפון לשלוש דקות האלה, שלא יהיה בשדה ראיה בכלל) הילדים ממש אוהבים את זה! ולשתות קפה עם עצמי רגע לפני שאני מאבדת שפיות בצהריים.

להכין עם הילדים עוגה/ עוגיות, לתת לבן הארבע לעזור לי במטבח (לקלף ירקות, להביא מצרכים, להכניס לתבנית, לערבב), לשבת איתם לשחק או ליצור כשהם משחקים או יוצרים.

כותבת אחת עם שגרה שוחקת וכמעט נטולת דברים כיפיים בשגרה.

אפילו חיבוק בוקר לבת שלי כמו שמישהי כתבה - היא לא זורמת איתי ומשתוללת (1.5).

חח הלוואי שהשרשור יהיה נעוץ ויזכיר לי מידי פעם שאפשר לחיות אחרת.

וזה המקום בנפש שמאפשר בכלל הנאה מהרגעים הקטנים המתוקים האלו.

כי רגעים אפשר לייצר וגם החיים מזמנים מעצם היותם.

אבל איפה הנפש עומדת מול כל זה

מה היא חווה

באיזה מקום היא נמצאת?

היא במקום של חרדה, סטרס, דיכאון, ושלל רגשות שליליים קבועים

או שהיא במקום של פניות, של שמחה, של התרחבות הלב וכו'

אחרי הבירור

אם יש מקום לשפר ולתקן אז עושים שם עבודה

ואז הכל הופך למהנה...

הכוס קפה

לשבת על הספה

לקרוא ספר

להסתכל על השמיים

להנות מהשמש

ללכת על דשא יחפה

להסתכל על הבית כשהוא נקי אחרי שניקית

ללכת לחדר כושר או לבריכה

לכתוב לעצמך

להכין שבת

לשבת עם הילדים

לשוחח עם הבעל

לשוחח עם חברה

ועוד ועוד.

אני זורמת בעניין האורחים נגיד, שאני חושבת שזה מוסיף לנו לשמחת חיים כמשפחה.

ונראה לי בעיקר הקלילות שלנו שאנחנו משתדלים לא להעיר אחד לשני או להעיר בצורה מצחיקה ולא כבדה.

נגיד אני שוכחת לכבות איזה מכשיר ובעלי העיר לי על זה ולא עזר חח אז הוא כתב לי מכתב ותלה ליד המכשיר עם סמיילע מחייך שלא אשכח לכבות.

או שבעלי איבד איזה קבלה ובגלל זה היה צריך לשלם אלפי שקלים, אז ניסיתי לעזור לו למצוא ולא כעסתי עליו.

התחושות שלך מובנות.

אם את מרגישה שזה עוטף אותך תנסי להבין מה זה מפעיל בך - בושה? כישלון? להיות ממשפחה שמישהו "לא הצליח" להחזיק את הנישואין?

תזכרי שאף אחד לא מתגרש סתם, והוא בטח בכאב לב ענק. הוא כנראה עשה מעל ומעבר כדי להחזיק את הבית, ותנסי (זה קשה) להיות גאה בו שידע לחתוך ולא להישאר לסבול כל החיים. 

בעיקר בעיקר כואב לי ממש עליו.

הגירושין בעצם מעידים על כל הסבל שהוא עבר. 

וגם ברור לי שהוא הולך לעבור לא מעט סבל סביב הגירושין עצמם (היא לא אחת שתעשה לו חיים קלים).

וגם כואב לי על אחיינים שלי. שוב- כי הגירושין משקפים מצב בלתי נסבל שקורה בבית כבר תקופה ארוכה.

דווקא באמת יש לי אפס שיפוטיות כלפיו. אם כבר, שפטתי אותו כשהוא בחר להתחתן איתה... 

אז אני לגמרי מבינה שזה הדבר הנכון לעשות. 

ואקח לתשומת ליבי לשקף לו שאני גאה בו על הצעד שהוא עושה. הוא כרגע בעצמו במקום מאוד מאוד נמוך ומפורק.

מניחה שאת עושה את זה כבר לפי מה שאת כותבת

את נקראת מדהימה

אבל רק לתמוך,לתמוך ולתמוך

זה הדבר שהכי זקוקים לו בימים כאלה

כשבעלי היה ל9ני גירושיו, חברים שלו בישיבה ציפו בקוצר רוח שיתגרש. אמרו לו יום אחרי יום, נו מתי זה קורה? הם ידעו כמה המצב בלתי נסבל בבית, ואיחלו שהוא יצא מהצרה הזאת.

ולמרות זאת הוא ממש דחה את הגירושין כל הזמן. היו לו אז כמה וכמה ילדים, כשהגדולה רק בת 10.

לאן יילך בדיוק?

הוא היה אברך בלי תואר ובלי עבודה קבועה

היום הוא נשוי לי בשנית, ואנחנו לפני שבוע חגגנו 8 שנות נישואים ושלושה ילדים משותפים.

יש תקומה מכל משבר. ולצערנו, הנשים, לגברים גרושים קל יותר להשתקם אחרי גירושין. רק לבוא מתוך אמון ומתוך טיפול עצמי במה שנפגע

אני יודעת שהוא נמצא בטיפול, והם גם היו יחד בטיפול זוגי כמעט שנה, שלפי מה שאחי מספר שיפר טיפה את המצב, אבל הוא עדיין בלתי נסבל.

אשתו היא אישה כזאת שתמיד תחפש את מי להאשים וממי להעלב (גם כלפינו הגיסים, וגם מול המשפחה שלה- היא לא מצליחה לשמור על קשרים בכלל). ומגיעה לטיפול כדי לסמן וי וכדי לתקן את אחי (שאמנם גם צריך שיפור, אבל לא יכול לעשות הכל לבד).

כאילו תמיד היתה לי איזו פנטזיה שאולי כשהם רק שניהם בבית קורה ביניהם משהו אחר, ואולי הוא רואה בה משהו שאני לא מצליחה לראות, ובעצם הגירושין האלה משקפים לי שגם בתוך הבית היא אותו טיפוס ממורמר ומתלונן שהיא בחוץ...

אז עצוב לי הניפוץ של הפנטזיה.

זה שהוא בוחר להתגרש זה דווקא מעיד שהוא לא וויתר על עצמו.

שהוא לא רוצה להיות איזה צל חיוור של עצמו.

מה שמאוד חשוב זה להציע עזרה. עם הילדים, אפילו עם המזונות (נגיד שההורים יעזרו). או בשכר טרחת עו"ד. או בשכ"ד שעכשיו ישכור לעצמו

כי גבר גרוש נמצא בסחרור של תשלומים וצורך לתפעל את הבית

אולי נשאל את הרב שלנו אם אפשר להעביר אליו את המעשרות שלנו.

שלנו היה הרבה קווצ' מזה.

אני אישית הרגשתי שמתבוננים בנו מבחוץ ומגבוה כדי לראות איך נסתדר., מורה מתחיל וסייעת, כן?

אם מישהו מהמשפחה היה מציע את העזרה בלי שנבקש, זה היה כאילו מישהו שולח אלומת אור לתוך הקושי. עזרה עם הכסף או בהזמנה לשבת, או משהו.

יש מצב שגם לא היינו לוקחים.

אבל הצעת העזרה היא המון המון המון.

העניין הוא לא לחכות שהוא יגיע למצב של בקשת עזרה. להציע את העזרה כל הזמן על בסיס קבוע. לתת לו תחושה שהוא עטוף, שאתם שם בשבילו, שאתם פותחים את הלב...

כל כך הרבה מספרים שנחסכים מריבות ובלגנים כשלוקחים גורם אחד לעריכת הסכם לשניהם... מגשרת שהיא גל עו"ד, עמותה, לא חסרים גורמים...

אפילו פה באתר קפצה לי כל הזמן פרסומת לגורם שמציע שירות כזה של להתגרש בהסכמה או משהו כזה...

נשמע שהאישה פה לוחמנית ושיש לה אינטרס להתחיל במלחמות.

גירושין יפים זה כששני הצדדים מביניפ את התועלת בלסיים את זה יפה, ומסוגלים לוותר בשביל זה.

באמת שהכי עדיף זה הסכם ע"י מגשר\עו"ד

מקסימום מגלים שלא, ולוקחים עו"ד פרטי. אבל אם מראש מתחילים ככה אז השילוב עם האופי הזה שלה מייצר עוד יותר בעיות... ככה להבנתי...

בכל מקרה הפירוט שלה פה לא כלל התייחסות לאיך האמא כלפי הילדים אז סיכוי טוב שגם היא תעדיף את טובתם ולהפחית מלחמות

כי הכוח הוא בעיקר אצלה.

הגבר תמיד משלם והיא לא.

הילדים גם הולכים אליה.

אמא שרואה את טובת הילדים ולא רוצה מלחמה- הרוויחה

אבל אם היא אישה בעייתית שרוצה לרמוס אותו- היא לא תסכים למגשר... אא"כ יקרה פה משהו מיוחד

זה בדיוק הענין חוששת מהמעבר הזה בדיוק בשלב הכי כואב...

פעמים קודמות הייתי עם גז צחוק בערך מפתיחה 8

לא מצליחה לחשוב איך עושים את זה בלי טשטוש ועוד לעבור למיטה

המים מאוד מקלים על הכאבים.

מה לבשתי, לא ממש זוכרת, אני חושבת שפעם אחת הייתי עם חלוק ואז כשיצאתי עזרו לי להחליף לחלוק יבש, ופעם אחת הייתי לבד בלי כלום, וכשיצאתי שמתי על עצמי את החלוק.

אני מניחה שאם צריך לצאת בשלב הלחיצות, צריך עזרה חיצונית פיזית כדי לקום או להתלבש.

אפשר ללבוש כמו מה שנשים לובשות בלידת מים... מה שרוצים... חלוק שנרטב או רק חלק עליון.

עד כמה שזכור לי, אני יצאתי מהמים כי ביקשו לעשות שוב מוניטור, ואז כבר לא היה לי כוח שוב להיכנס למים. כי זה שלב שכבר לא מצליחים לזוז אם לא חייבים...

4 פעמים.

3 פעמים כי ילדתי בבי''ח כמו שאת מתארת (מאיר).

הייתי במים בזמן הצירים, והמים הקלו מאוד. רק כשממש הרגשתי את הצירי לחץ יצאתי מהמים- ובלחיצה אחת, גג שתיים- הראש כבר היה בחוץ.

טכנית- המיילדת נותנת לך יש המלווה אותך מהאמבטיה למיטה. אני זוכרת ציר אחד ממש כואב באמצע הדרך, בליווי הוראה 'תתאפקי' שהתינוק לא יברח לפני המיטה...

אבל אחר כך עליתי למיטה, לחיצה אחת-שתיים- והתינוק אצלי. אז זה ממש שווה את זה.

מבחינת לבוש- אם אני זוכרת נכון, נשארתי עם חלק עליון רטוב (חולצת גלופה) עד שהתינוק היה בחוץ (2-3 דקות), ואח''כ עזרו לי להחליף לחלוק יבש.

ובלידה האחרונה דווקא רציתי לידת מים, ונסעתי לניאדו, אבל לא הצלחתי ללדת בתוך המים.

משהו בטשטוש שהמים עושים, עם השילוב של חוסר היציבות- כי את כל הזמן זזה במים, לא אפשר לי ללחוץ כמו שצריך.

ובשלב מסוים, אחרי הרבה לחיצות לא אפקטיביות בכלל, המיילדת הציעה שאצא מהמים- והתינוק שוב נולד ברגע.

המיילדת אמרה לי שזו תופעה שקורית לא מעט. אז התנחמתי בזה גם לגבי הלידות הקודמות...

קצרה עם גלופה וחורים קטנים כי יותר מתאימה למים