פורום הריון ולידה (עמוד 604)

הכי הכי הכיייי מבינה לליבך

ומרגישה כמוך

גם מהצד הלאומי

וגם מהצד הפרטי

גם מהכיוון של הלידה.

אין לי באמת חיזוק

רק לומר שבאמת אין לנו ביטוח בעולם הזה על כלום....

וזה מחזיר אותי לתחושת האפסיות, אבל מהמובן הטוב.

שכמו שבאנו לעולם ככה, ערומים, בלי לדעת על מי "ניפול" על איזה משפחה, הורים, אחים, דברים שנפגוש בדרך....

והנה השם ריחם עלינו והביא לנו ככ הרבה טוב

והביא אותנו בדרך שלו לאן שהגענו

ככה ניפול שוב לידיו של אב הרחמן

כמו תינוק

ואין לנו ברירה אלא לבטוח בו שימשיך לעזור לנו ולרחם עלינו גם בצד הפרטי

וגם

מה שמנחם אותי זה שכולנו באותה סירה.....

לא יודעת. אותי זה מנחם.

שאני לא לבד בדבר הקשה הזה.

שזה קורה גם לזאת ולזאת ולזאת.

וכולן מרגישות כמוני

זה סוג של אחווה לדבר גדול יותר

וחוסר אונים פרטי גדול גם הוא.

אבל משהו מתוך זה נותן לי גם איזושהי מעט שלווה.

לא יודעת להסביר.

חיבוק ענק ענק

השם שירחם עלינו ממש בקרוב

ושיהיה בקלות 

יש היערכות לתרחיש בצפון, קשה להכחיש את זה,

אבל מה באמת יהיה הלאה יש רק אחד שיודע.

גם אצלי סבב ב' היה קשוח יותר. דווקא טכנית היה הרבה יותר קל, אבל אם סבב א' היה הישרדותי, אז סבב ב' הציף את הצדדים המודחקים והפחות נעימים של סבב א'.

אבל בסוף זה הכל בראש שלנו.

ללמוד לחיות עם מה שיש ולא לחשוב על מה שיהיה.

בע"ה שהכל יסתובב על הצד הטוב ביותר ושכולנו נחזור לשגרה אמיתית בשמחה ובביטחון.

אותי מאוד חיזק לראות את תושבי הדרום חוזרים לבתיהם. לראות על מה נלחמנו ומה השגנו ב"ה.

הירי המסיבי על הדרום פחת מאוד בזכות הלחימה ולא בהפסקת אש מדומיינת אז ב"ה כשרואים את התוצאות זה מחזק את הגאווה על ההתמודדות עם המציאות, מה שתהיה.

הגיוני שלקראת הלידה תהיי עסוקה בלידה ולא בשום דבר אחר, אבל יש עוד זמן.. בע"ה עד אז שנסיים בניצחון גדול ובהישגים ביטחוניים משמעותיים.

כדי שלא תציק לו.

יתכן שהיא מקנאה בו. 

בעקרון צריך לדאוג שאח לא יורד על אח אחר אבל התגובה אחרת אם היא מקנאה בו. אם מקנאה צריך לתת המון צומי ולשמור מרחק ביניהם.

לגבי להגרר הייתי מדגימה כמה זה מגוחך להגרר וכמה היא חכמה ועצמאית והיא מחליטה ושאחרים ילמדו ממנה.

שכדאי לנסות להסתכל על זה מתוך מבט רחב עליה.

מה זאת אומרת?

יש קשר בין איך שהיא מתנהגת בגן לבין איך שהיא מתנהגת בבית, גם אם זה לכאורה התנהגויות שונות. אבל בעצם יכול להיות שהיא לא בטוחה במקום שלה, שיש משהו שמפריע לה ופשוט בכל מקום זה מתבטא בצורה אחרת.

כתבת מעט מאוד, ולכן אני לא יודעת בדיוק להרחיב.

אבל כן שואלת שאלות (בשביל המחשבה שלך, לא כי את צריכה לענות לי).

מה נקודות החוזק שלה?

האם היא שמחה ללכת לגן?

האם יש זמנים שבהם היא רגועה?

יש קושי נוסף חוץ ממה שתיארת (רגשי, פיזי)?

מתוך התשובות האלו אפשר גם להתחיל למצוא פתרון ולעבוד איתה.

כי אני מניחה שההתנהגות הזו לא מגיעה סתם, זה יושב על משהו. ולכן יעזור להבין מאיפה כדי לעזור מהשורש ולא לטפל רק בהתבטאות של הקושי (למשל, הצקות לאח שלה).

לגבי אח שלה, בעיניי צריך לעזור להם לתקשר, לבקש לא לצעוק, לאסור על השפלות ועל בקשות הסליחה.

אני מתערבת בכל גיל אם בשיח יש השפלה או הצקה, ילדים צריכים ללמוד איך מדברים/ מתנהגים וההורה צריך להסביר ולהוביל להתנהגות תקינה.

הייתי מבררת מה קורה בגן

אם ככה ילדים אחרים מתנהגים/מתנהגים אליה ואז היא מוציאה את זה ואת היכולת שליטה שלה על אחיה הקטן

ונקודתית - הייתי מעסיקה אותה ואותו בנפרד, מעצימה אותה בנושא האחריות כאחות גדולה, ומבטאת הרבה אהבה..

אבל ממש חשוב לברר מה קורה בגן

אצל בן ה4.5 שלי היתה תקופה שהייתי אשמה בהכל...

בוקר אחד הרצפה היתה רטובה מאיזה נזילה לא צפויה. הוא הגיע לחדר שלנו והשתגע שהרצפה רטובה וקר לו ברגליים. אז באתי אליו והרמתי אותו למיטה, הבאתי לו את כל מה שהוא צריך קרוב שיתארגן במיטה עד שיתייבש.

הוא מצידו היה עצבני כבר, האשים בצרחות- "אמא כולאת אותי בחדר!!!"

וואי כמה זמן לקח לו להרגע... וגם לי האמת🤦🏽‍♀️

זה גיל שלא בהכרח מבחינים בין דמיון למציאות,

וזה ממש קורע מה שהוא סיפר!

לבן שלי כשהיה קטן היה מלא סיפורים מצחיקים כאלו, לא דווקא להאשים אחרים, אבל קשר מאוד מקורי בין גורם לתוצאה..

רק שאני לא זוכרת כלום..

בת 3.5 חוזרת מהגן מבקשת משהו חלבי. שאלתי אותה מה אכלת לצהריים בגן?

אומרת עוף, קוסקוס, מרק.

אני אומרת נחכה עם החלבי עוד קצת, כי העוף בשרי.

הקטנה: לא, אמא, לא הבנת. היום אכלנו עוף חלבי!

מציק לאחותו ואומר- לא עשיתי כלום, היא נפלה.

יש לו קטעים שנגיד הוא מבקש שאני אלביש אותו, ואז הוא אומר שבעצם הוא יתלבש לבד. אני הולכת, אז הוא מתלונן שאני לא מלבישה אותו.

או שהוא מבקש ממני שאני אדרוך עליו/ארביץ לו, כדי שהוא יוכל להאשים אותי.

קמה בבוקר בבכי.

אני: מה קרה?

היא: הזיזו לי את נעמה (הבובה שאיתה היא ישנה. אסור לאף אחד לגעת בה). את באת באמצע הלילה ולקחת לי אותה. את חיכית שאני ארדם ואז באת והזזת לי. אני לא מרשה לך!

הבובה נפלה מהכרית לרווח שבין הכרית לקיר...

וכמות הפעמים שהוא אומר לאחד מהיתנו שההורה השני הרשה משהו שהוא רוצה (או שלא ביקש או שאמרנו לו לא) אי אפשר לספור בכלל

אבל עושה השלכות

 למה אחותך הקטנה בוכה?

כי היא רוצה שאבא יחזור

הילד בגן שעשועים בוכה כי הוא לא רוצה ללכת הביתה

וכו'

אבל היא כן קצת מאשימה את אחותה הקטנה.. בדברים קטנים כמו מי זרקה את הצלחת לרצפה וכו'.

מי קשקש על הקיר הוא עונה בלי למצמץ: אמא!

לפעמים מנסה להפיל את זה על אבא...

זה יורד ממכסת שעות מחלה

בשונה מיום מחלה רגיל שמשלמים לפעמים מהיום השני שלישי וכו'

בשעות פוריות משלמים מהדקה הראשונה. 

ביצים חיות אסור בגלל סלמונלה

במפוסטרות אין סלמונלה

אבל לא יודעת כמה אני דוגמה.. מקווה שתרגישי טוב בעז"ה עד מחר.  

רפואה שלמה ❤️

רק בשביל לעבור את הטבילה עצמה

וזה באמת קשוח..

אפילו מרחמים על הבלנית ושאר הטובלות שלא תדביקי אותן.

אם כן מגיעה, אז לבקש לטבול אחרונה. ולהגיד לבלנית שאת חולה. 

מעדיפה להיות מותרים שיוכל לעזור לי

אולי תנסי לקחת איבופן 800 להתארגן וללכת למקווה ואז לפחות תיהין מותרים?

כמובן בלי משו זוגי עכשיו..

יש יתרון גדול לטבול ולהיות מותרים גם כשלא מתאים לך ערב אינטימי. ואם יוצרים צימוד בין הדברים זה סתם מכניס מתח שכאילו דוחף אותך לטבול כמה שיותר מהר ברגע שאת מסוגלת(שזה די הגיוני ) ובגלל הצימוד זה דוחף אותך גם לקיום אינטימיות זוגית באותו שלב . וזה טעות גדולה. כי זה יקח יותר זמן...

כדי להצליח להנות בד"כ את צריכה להרגיש הרבה יותר טוב מאשר ממה שאת צריכה בשביל לטבול שזה עניין טכני

תחשבי על זה...

זה כולה וירוס והמים עם כלור

באמת זה היסחפות

זו היסחפות.

לדעתי אנשים חולים צריכים להישאר בבית, ולא ללכת למקומות עם הרבה אנשים אחרים ולהיכנס למים שעוד נכנסות אליהם.

אם היא יושבת בחדר המתנה עם עוד נשים, וירוסים לפעמים מדבקים באוויר. מה גם שהיא משתמשת בחדר הכנה, נוגעת בדברים, זה לא סטרילי בקיצור.

לא סתם זה היה סרט בקורונה ללכת לטבול מי שבבידוד

ושהיא נוגעת בדבקים זה לא מדבק

בקיצור אין בעיה ללכת לטהול גם אם חולים פשוט לעשות את זה בצורה זהירה יותר אבל ממש לא הייתי מוותרת על טבילה

צריך להרטיב את הגוף לפני הטבילה, צריך להתפנות - איך לא יגעו בכלום? נוטלים ידיים... זה לא שהיא תעבור עם מגבוני חיטוי על כל מקום שנגעה בו.

אולי במקוואות קטנים אפשר לא לפגוש אף אחת, אבל בהרבה אחרים זה לא ככה.

כשחולים, ואני לא מדברת על שיעול או התקררות רגילה שיכולים להימשך זמן רב, אי אפשר להסתובב רגיל. ובמקווה בגלל כל הנ"ל במיוחד.

מקווה זה מקום שנשים נוגעות בו בעיניים שלהן, באף, בפה, ובכל הגוף.

מקום שמשלב חימום ומים, וחדרי רחצה בלי ממש אוורור.

שכל אחת תסיק את המסקנות שלה. אני עוצרת פה

לאורך העניין בשפעת הוירוס נשאר על משטחים מעל 24 שעות ויכול לדבק ככה. אם חולה משתעל/מנגב אף האף עם היד ובטעות מורח על דברים, זה נשאר שם. 

ואפשר לדחות יום יומים שתרגישי קצת יותר טוב

אבל היא לא צריכה להיות חזקה, משחת פניסטיל ג'ל זה מעולה לדברים האלה

ולחום כמובן - אם את רוצה שהיא תישן ותירגע 

רפואה שלמה

שמתי לה משחה - היא הורידה את הטיטול.

נתתי לה נובימול - היא ירקה חצי ממנו.

שאני גמורה כבר ציינתי?

(סליחה על הפריקה...)

זה אמור להיות מדבק נורא, לא? 😬

לא מתאים לי עכשיו... (במיוחד שהיינו בשבת עם עוד אחים שלי ואחיינים, שחלקם קטנים...)

וזה אכן מדבק מאוד..

תנסי לראות אם יש לה בעוד אזורים בגוף (בכפות רגליים, בטן..) בד"כ זה מופיע בעוד מקומות..

אבל היא גם לא נתנה לי יותר מדי לגעת בה

אבל באמת נראה שגם פנים הפה מציק לה...אז לא יודעת כבר...

יש טעם בכלל ללכת לרופא? ראיתי באתר של כללית שאין לזה טיפול...

זה פשוט עובר לבד אחרי כמה ימים.

לנו היא הציעה sos כדי להקל על הפצעים בתוך הפה. (ונראה לי עוד איזה משחה לאזור הטיטול, אבל כבר לא זוכרת בדיוק. בתכל'ס שיש גירוי חזק שם, אני שמה צינקוד וזה מעביר מהר)

בתכל'ס לא היה נראה שהם מציקים לה, כי היא אכלה רגיל והתנהגה רגיל, אז לא השתמשתי.. וב"ה עבר אחרי כמה ימים

החלמה מהירה!

לצערי היא עצבנית נורא-נורא... כהרגלה בזמן מחלות...

עכשיו היא התעוררה משינה ארוכה יחסית שנרדמה אליה בסוף, ואני במקום לנצל את הזמן לעבוד ישנתי גם כן

נקווה שנשרוד איכשהו את הימים האלה...

לנו הרופאה אמרה שיש פריחה עכשיו ממש מוזרה לילדים..

חום ופריחה בכל הגוף.

זה כנראה היה חלק מהוירוס.

הרופאה נתנה לה טיפות טינדן (זה כמו פנסטיל).

וקצת בטיטול

זה עדיין היה הפה והגפיים...

וזה היה סיוט

לא חושבת שזה מדבק רק עד גיל 5..

זה כן יותר נפוץ בגילאים האלה אבל זה לא שזה לא קיים גם בילדים גדולים יותר..

מבוגרים באמת פחות נדבקים.

לגבי מה לעשות עם זה-

לתת לה דברים קרים ורכים

ספריי sos יכול לאלחש קצת

גם פניסטיל טיפות(עם מרשם)

ויש גם שמן של שפיצר ששמעתי עליו דעות לכאן ולכאן

וארטיק לימוזור ששמעתי שהוא עושה פלאים.

מקווה שיהיה לנו איך להשיג את הדברים האלה... (עם זה שבעלי חולה ואין לנו אוטו עכשיו )

ושזה יעבור לה מהר...

פריחה ?

אם כן זה באמת נשמע הפה והגפיים

זה עובר בעזרת ה אבל מדבק בהחלט

מבחינת זה שהיא כנראה מדבקת.

אני מתכוונת לשעות הבוקר, שאז המקומות האלה די ריקים.

כדאי ללכת לרופא.

לפחות זה מה שאני הייתי עושה...

זה לא הפה והגפיים?

איבחנת את זה על סמך מה שכתבו כאן, לא?

יש כל מיני אבחנות לפריחה. קצת קשה להגיג רק על סמך תיאור. (ובטח שאני לא אאבחן אם אני לא רופאה).

אבל סתם דוגמה, הפה והגפיים יכול להיות דומה להרפס. בהתפרצות של הרפס, נותנים טיפול תרופתי.

פריחה בישבן ובפה יכולה גם להיות פטריה, גם לזה יש טיפול.

בקיצור, בעיניי מתאים ללכת.

שוקלת את צעדיי להבא.

לא חושבת שאני אספיק לכתוב משהו לפני שבת, אבל מעתיקה לפה את מה שכתבה סיוון רהב מאיר - דברים כל כך רלוונטיים מתוך הפרשה..

בין אסון מירון למחדל שמחת תורה, פרשת השבוע מדברת על פרויקט לאומי שכולו חזון, שיקום ותיקון. פרשת ויקהל מתארת את מלאכת בניית המשכן במדבר. הנה כמה טעימות אקטואליות.

• וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גם הפרשה שלנו מגיעה אחרי אסון נורא. אלפים נהרגו אחרי חטא עגל הזהב. העם שבור, מרוסק וכואב. ועכשיו מתחילים לבנות שוב ביחד סיפור משותף. משה מקהיל את כל העם. אף אחד לא נשאר לבד באוהל. שימו לב למילה "ויקהל", שם הפרשה, מילת מפתח. רק לפני שבוע קראנו בתורה איך כל העם התקהל סביב משהו אחר – עגל הזהב. עכשיו הם מתקהלים, להבדיל, סביב משה רבנו. שתי ההתקהלויות מלמדות אותנו על כוחו של לחץ חברתי, על כוח הציבור. אפשר להיות מושפעים לרעה או לטובה מהסביבה, מ"כולם", וגם מהכיוון שאליו הרשתות החברתיות או התקשורת מנתבות אותנו. כדאי להקיף את עצמנו באנשים שמתקהלים מהסיבות הנכונות.

• קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. העבודה מתחילה. כל אחד מביא, תורם, מתנדב, כדי לבנות ביחד משכן. התלונות והמריבות בין השבטים נעלמו, כי יש מטרה רוחנית משותפת ומלכדת.

בשבת האחרונה הייתי בניו יורק, בשבת של ארגון "אש התורה", עם כאלף איש. פגשתי אמריקאים שחייהם השתנו בשמחת תורה, למרות שהם חיים אלפי קילומטרים מכאן. המילים האלה בפרשה, "נדיב לב", בהחלט מתארות אותם. הם לא מפסיקים להביא לכאן משלחות תמיכה, לאסוף כסף, חלקם שוקלים עלייה. הם כאילו לא זוכרים במה עבדו קודם. עכשיו למשל הם מרוכזים במבצע פורים – תחפושות, מגילות אסתר ומשלוחי מנות לילדי הדרום והצפון והמלונות.

תחילה חשבו לשלוח הכול מחו"ל, ואז הבינו שעדיף לרכוש בחנויות המקומיות. היה גם מצחיק וגם מרגש לראות איש עסקים אמריקאי מנהל מו"מ בטלפון עם מוכר בחנות צעצועים בשדרות.

• וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ". וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. כדאי להתעכב על הפסוקים המרגשים האלה. העם כל כך התלהב להקים משכן, שהוא הביא יותר מדיי. משה רבנו היה צריך לעצור את פרץ ההתנדבות הזה. זה נשמע מוכר. יותר מ-100% גיוס למילואים היה כאן אחרי שמחת תורה, והצפה של התנדבויות וחמ"לים בכל הארץ והעולם. רק השבוע ראינו פרץ נדיבות כזה, בהאנגר 11 בתל אביב. עשרה זוגות שרצו להתחתן, להקים את המשכן הפרטי שלהם, נישאו שם בחינם, ביחד, בהפקה מפוארת, על ידי הרב שמואל ביסטריצקי.

ביום חמישי כתב לי דוד אברהם כרמי, שניגן באירוע לצד ליאור נרקיס, שהוא לא מצליח לחזור לשגרה: "אין מילים שיכולות לתאר את מה שהיה שם. עם ישראל ביופיו. כמה נתינה, כמה קרבה, כמה אהבה. איזה מרפא ללב השבור של כולנו. איזו זכות לנגן כשעשרה זוגות של לוחמים נכנסים לחופה, הולכים להקים את הדור הבא, להביא חיים חדשים".

• וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. בצלאל הוא הבונה של המשכן. על שמו נקרא בית הספר לאומנות בצלאל. אבל שימו לב לפירוט המדויק, שמופיע במאות פסוקים בפרשות בשבועות האחרונים. השבוע פורסם דו"ח אסון מירון. שורש הקלקול הוא ראש קטן, זריקת אחריות, גישה של "סמוך" ו"יהיה בסדר", התעלמות מהפרטים הקטנים. הפרשה מתארת מציאות הפוכה: היא מלאה בכמויות ומידות. המשכן נבנה על פי הוראות מדויקות. ההלכה הרי מבוססת על ירידה לפרטי פרטים, ברזולוציות הכי קטנות.

הפרשה לא מסתפקת באמירות כלליות כמו "תקימו משכן", וגם היהדות לא אומרת לנו "תהיו טובים" אלא פורטת הכל להלכה – יש כמויות, מידות, שעות וכללים. אנחנו מכירים את טבע האדם, מהמסע במדבר ועד לאסון מירון. אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, לא ב"סמוך". הלוואי שנלמד ונתקן.

• וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר. היום זהו סמל המדינה,  מנורה עם שבעה קנים. היא מוזכרת לראשונה כאחד מהכלים במשכן. הדליקו בה אור, נר תמיד, באמצעות שמן זית זך. וכשעם ישראל נכנס לארץ, המנורה דלקה בבית המקדש. ואז הגיע טיטוס, והמנורה יצאה לגלות, כמו העם. על שער טיטוס ברומא יש ציור משפיל של המנורה נלקחת בשבי, יחד עם היהודים, בדרך לגלות. בדורנו היא הפכה סמל לתקווה. מתוך 450 הצעות לעיצוב סמל המדינה, נבחרה המנורה, בנימוק פשוט: סמל החורבן יהיה גם סמל התקומה והאור.

שבת שלום וחודש טוב.

אבל כתבתי אחרי שבת, אז שולחת שוב, הפעם לקראת שבת שקלים...

עמ"י מורכב מהרבה פרטים, שכל אחד מהם בדרגה רוחנית אחרת. אבל כשמביאים מחצית השקל, זה מדגיש את הצד השווה בכולנו - לכולנו יש סגולה אלוקית שלא תלויה במעשים שלנו, ולא תלויה בדרגה הרוחנית שלנו, והיא תמיד קיימת.

והסגולה האלוקית הזו מבטאת את זה שאנחנו לא רק אנחנו בתור פרטים, כל אחד בפני עצמו, אלא אנחנו חלק - חלק מהעם שלנו, וגם מול הקב"ה יש לנו צד של חצי - בפנימיות אנחנו תמיד שואפים להידבק בה', אנחנו לא שלמים בלי החיבור אליו. כמו קשר בין איש ואישה שמתחיל מזה שהם במקור אחד, ולכן הרצון להתחתן הוא פנימי וטבעי בנו כי אנחנו מרגישים את זה שאנחנו חצי, כך גם הקישור שלנו לעמ"י ולקב"ה הוא קישור טבעי ופנימי שלא תלוי בלימוד או במעלות רוחניות, אלא הוא חלק מהסגולה האלוקית שקיימת בנו.

וזו חלק מההכנה שהקב"ה נותן לנו לפני חטא העגל, וגם ההכנה שאנחנו קוראים לפני פורים, השבת בפרשת שקלים - לא משנה מה הדרגה הרוחנית שלנו, לא משנה כמה חטאנו וכמה התרחקנו - תמיד יש בנו את הסגולה האלוקית שמבטאת את היותנו חלק מעם ה', תא אחד בגוף השלם של כנסת ישראל, שתמיד שייכת לקב"ה ורוצה לדבוק בו.

(וזו הטעות של המן, שחשב שאם עמ"י 'ישנו מן המצוות' אז אין בהם שום קדושה ואפשר להשמיד אותם. אבל דווקא הניסיון שלנו לפגוע בנו עורר את הנקודה האלוקית והביא לאחדות בעמ"י ולחיבור מחודש עם הקב"ה בקבלת התורה מרצון).

כתבת כ"כ מרומם!

התחבר לי ילקוט שמעוני שמשה רבינו כל שנה כשקוראים שקלים נושא וזוקף את ראשי בני ישראל .

על מעלת הבריח התיכון קראתי שיעור של הרב דעי מישיבת כרם ביבנה,מלפני כמה שנים אבל ממש אקטואלי לימינו, לא הספקתי לתמצת אז העתקתי לכאן כלשונו.

כדי לחבר ולהדק היטב את קרשי המשכן היה צורך בקרש שנקרא "הבריח התיכון", שעבר בתוך הקרשים מהקצה האחד עד לקצה השני כפי שכתוב: (פר' ויקהל לו, לג) "ויעש את הבריח התיכון לברוח בתוך הקרשים מו הקצה אל הקצה". באופן פשוט לפי פשטי המקראות, מדובר בחמישה עשר קרשים (=בריחים), כאשר בכל אחד משלושת צדדי המשכן ישנם חמישה בריחים. (ובצד המזרחי לא היה קיר אלא מסך, כנודע). החלוקה היתה באופן כזה: בכל צד ישנם שני קרשים למעלה ושני קרשים למטה כאשר כל בריח מכסה מחצית מרוחב הקיר ועוד אחד באמצע לאורך כל הקיר. מטרתם הייתה לייצב את המשכן.

דברים אלו מפורשים בפסוקים: (לו, לא - לב) "ויעש בריחי עצי שטים חמישה לקרשי צלע המשכן האחת, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמישה בריחים לקרשי המשכן לירכתיים ימה".

אולם, באופן מפתיע, אומרים חז''ל שהבריח התיכון (האמצעי) "בנס היה עומד" (שבת צח ע''ב).

מהו הנס? מפרש''י: "שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום, היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו". הבריח האמצעי התקפל בתוך הקרשים כל אימת שהיה צריך לעבור לקיר הבא. זהו נס על טבעי, קרש לא יכול להתגמש בלי להישבר. מדובר בקרש אחד ארוך שפשוט התקפל וחבק את כל שלושת הצדדים משל היה חבל.

כך גם מובא בתרגום יונתן (בפרשת תרומה כו, כח) " נגרא מציעאה אורכיה שבעין אמין ופרישן מתעבדן ביה, כד הוו מוקמין משכנא הוה מתגלגל כעכנא חזור חזור מלגיו ללוחי משכנא וכד הוה מתפרק הוה פשיט כחוטרא". ובתרגום ללשון הקדש: "בריח אמצעי אורכו שִׁבעים אמות ונִפלאות נעשׂו בו שכאשר היו מקימים את המִשׁכן היה מִתגלגל כמו נחש סביב סביב מִתוך ללוחי המִשׁכן וכאשר היה מִתפרק היה מִתפשׁט כמו מקל". (כתר יונתן)

יש לשאול, ידוע מאמר חז''ל בזוהר שלא עושה הקב''ה נס לחינם, אם כך, מה עניינו של נס זה ומה הוא בא ללמדנו? נראה שחז''ל באים ללמד אותנו שיציבות המשכן בישראל יכולה להתקיים רק כאשר יש גורם אחד פנימי שמאחד וחובק את הכל!

המשכן רומז לעבודת השם של כלל ישראל, מבחינה חיצונית יש אביזרים וצבעים שונים וזה בסדר גמור, אבל יכולתנו להיות עם אחד יציב ומתקיים תלוי באחדות הפנימית שלנו.

בימים אלו של עת צרה ליעקב, נדגיש את המאחד ולא את המפריד, נלמד זכות על אחרים ולא נשמע בגנותם, ונתפלל לה' שכשם שהושיענו מצרות רבות אחרות כן יושיענו ויסיר המגפה מעלינו ומעל כל עמו ישראל ומכל העולם כולו.

הרב וישליצקי היה מדבר הרבה על הבריח התיכון ,

יש חוברת שהוציאו לזכרו , שנקראת הבריח התיכון,

מעתיקה דברים שאמר בסעודת פורים-

מה עושה הבריח התיכון? אומר לקרשים-

אני איתכם… אני לא אבלוט. הבריח התיכון תמיד נמצא מאחורי הקרשים” הוא לא הקרש בעצמו” הוא לא המזבח” הוא לא הארון” הוא לא הכרובים” אבל הוא ממש מוכן להיות משמש את פעולתו… הבריח התיכון כל הזמן בעמדה של מסע” לכן הוא התנאי של יכולת התנועה בו” מפני שאי אפשר לנוע אם לא ישרים” אם לא מוכנים לשרת את השכינה ולנסוע בהתחדשות הדורשת תסיסה” הדורשת לא להיות מפונקים” הדורשת לא להיות פאסיביים… וככה בסבלנות… תלך לעוד קרש ועוד קרש. אם צריך לנסוע – תיסע. אתה הרי לא כזה רב גדול שכולם באים אליו לשתות בצמא את דבריו” לך אין כלום לתת. אז מה” מי אמר שבאת לעולם בשביל להיות המשכן” אולי נולדת בשביל להיות קרש. מי אמר שנולדת להיות קרש” אולי נולדת בשביל להיות המילימטר האחרון ב’בריח התיכון’. ואם תעשה את תפקידך שבשבילו נולדת – ‘אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ’. גם בתוך חבריך בישיבה” בצבא” בחקלאות” בהתיישבות” בכל מקום” בכל תפקיד אפשר להיות שייך ל’בריח התיכון’… אתה עייף” הגוף שלך עשה הרבה דברים חשובים” אתה רוצה ללכת לישון. זה דבר מאוד חשוב” דבר אנושי. אבל באיזה מקום נמצאים אנשים שעכשיו ברגעים האלה כדי להיות ‘בריח תיכון’ של עצמם הם צריכים שתבוא אליהם. קח את העייפות שלך איתך” שים אותה באיזה תיק צד על הכתף ותיסע. אם אתה ‘בריח תיכון’ של עצמך אתה יכול להיות גם ‘בריח תיכון’ של אחרים’.

הספקתי קצת לקרוא את החוברת,והרב וישליצקי מדבר שם הרבה על מה שכתוב במסכת סוטה - אין בן דוד בא עד ש...

אחד הדברים זה-

הַגָּלִיל יֶחֱרַב וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ

אז הרב וישליצקי דיבר כמובן בהקשרים אחרים,

אבל זה מזכיר את מה שקורה בערים וביישובים בגבול בעת הזו.

שנזכה במהרה לראות את ביאת בן דוד

הביטוי של חוכמת לב חוזר הרבה פעמים בפרשה בקשר לאנשים הבונים את המשכן.

וחשבתי על זה - כמה זה מדהים שבשביל בניית המשכן לא צריך חוכמת ידיים אלא חוכמת לב. (ותכל'ס הרי באמת לא הייתה להם חוכמת ידיים - כי איפה במצרים הם יכלו ללמוד איך לבנות ולרקום ולטוות וכו'? כך שמעתי בשיעור של הרב אייל ורד)

ואולי זה גם מה שאנחנו צריכים בשביל לבנות דברים חשובים בחיינו - גם אם נדמה לנו שאין לנו את הכישרון, העיקר בשביל ההצלחה הוא לתת את הלב ❤️❤️

שמה שמייחד את המשכן זה החיבור בין שמיים וארץ. הפרשות שלנו הן מאוד חומריות, עוסקות בהרבה התעסקות טכנית וגשמית, אבל בעצם הן עוסקות בהשראת שכינה בעולם הזה. זה השיא של החיבור בין הגשמיות לרוחניות. ובשביל החיבור הזה צריך לא רק חכמת ידיים אלא חכמת לב.

וזו בעצם העבודה שלנו בעולם הזה, להשרות שכינה בעולם הזה. אז שנזכה כולנו להיות חכמות לב ולהשכין שכינה בתוכנו על ידי העשייה שלנו בעולם הזה...

סתם מתנה מעניינת ומרגשת.

שאמר שאם הפיג'מה עשויה מכותנה, הרי שזה צומח, הרי שאם נלעס את הפיג'מה ונברך עליה מברכות הנהנין - מותר!

שרוי לכן

שרוי לכן

שרוי לכן

אני ישים לו יין ושוקולדים כוסות לא צריך יש מלא כבר חחח

תודה!!!!!!!!!!!!!

לא מניסיון אבל לפנים אומרים רק אפליציה או איך שקוראים לזה.

היה לי מכשיר כזה לרגליים. זה יותר טוב מסכין בקטע שזה לא גורם לשערות להיות עבות יותר. אבל אצלי הרבה פעמים זה עשה צמיחה הפוכה של השערה כלפי פנים. וזה איכסה. אישית אני כבר איזה שמונה שנים בלייזר עם הפסקת הריון. וזה מעולהההה. כבר אין לי כמעט שערות ברגליים ועוד. 

בודקת לפני שרוכשת

אחותי קנתה וממש מרוצה וגם בפנים זה טוב

עשיתי לפני למעלה מ15 שנה ולא הייתי צריכה לחזור לזה שוב. (שפם, ופאות לחיים)

בגוף- 3 שנים אחרונות התחלתי לייזר. חלום. אני אחרי 10 טיפולים, כמעט נקי...

השתמשתי בעבר במסיר שיער של בראון, וזה בלי השוואה.

אני מרגישה שאני צריכה לעבוד אצל הקוסמטיקאית ואפילציה זה ממש לא פיקניק אז דוחה את זה..

בקיצור-לא אצל כולם זה מספיק טיפול אחד ב15 שנה 😌

לא עשיתי טיפול אחד. עשיתי סדרה שלמה של אפילציה בפנים עד שהיה נקי...

אני צריכה לבחור על זה שוב ושוב ושוב (וזה גנטי כנראה, ובטח גם קשור לשחלות פוליציסטיות, כי גם אמא שלי, בגיל קרוב ל60 עוד עושה..)

אז יש כאלה שגם סדרה של טיפולים לא מחזיקה 15 שנה 

חוסר איזון הורמונלי. אבל יכול להיות שאצל פוליציסטיות זה אחרת

לא משנה שהתופעה היא גנטית. הסיבה לכך שצריך להתאמץ על זה יותר היא החוסר איזון.

אני לא מאוזנת בשנתיים האחרונות והלייזר לא וואו בתוצאות וצריך יותר טיםולים ולפני אחד עשרה שנה עשיתי והחזיק כמעט עשור

הייתי חלקה ועכשיו הריון והכל חוזר ובהכפלה

היה לי לפני שנים בהנקה.

רצוי שרופא יראה

אם זו אכן פטריה אז אנטיביוטיקה עוזרת מאוד.

פטריה לא מטופלת מתפשטת, בד"כ לא עובר לבד

רפואה שלימה, חבל שתסבלי.

מתחילת המלחמה איי לנו רופא משפחה...

כך שלא זוכרת איך קוראים למה שקיבלתי.

הלכתי מרכז בריאות האשה של כללית לרופא נשים.

זה אחת הסיבות להתפרצות של פטריה...

לא מטפלים בפטריה עם אנטיביוטיקה 

בכל אופן קבלתי בעבר מרשם למשחות בגלל הפטריה.

זוכרת שזה עזר ממש מיידי

אנטיביוטיקה מטפלת בחיידקים

פטריה היא לא חיידקית ולכן אנטיביוטיקה לא תעזור לה

אנטיביוטיקה זה נגד חיידקים.

בפטריה צריך טיפול נגד פטריות. משחות כמו פטריון, דקטרין, אגיסטן למיסיל וכו. לפעמים משתמשים במשחה שכוללת גם אנטיביוטיקה וסטראוידים כי הפטריה יוצרת פתחים בעור וסביבה שמאפשרת לחיידקים לשגשג.

בכל אופן, פטריה לא מטופלת מתרבה וחשוב לטפל.

אני מורחת דקורין אורך גל

גם בפה של התינוק וגם על הפטמה. ככה לא צריך להוריד לפני הנקה. אמנם זה פחות 'חזק' אבל עם אלה ששתקיך להוריד אני לא מצליחה להתמיד

כאבים חזקים בהנקה

פטמות קצת אדומות, לפעמים יש גם קילופים וגם יכולים להיות סדקים,

תחושת דקירות כאלו.

בהחלט אפשר להפטר מזה.

תתחילי מדקטרין אורל ג'ל. מורחים בנדיבות עליך ממש לפני שתינוק יונק ואז הוא מקבל את זה ממך. ושמים ממש מיד אחרי ההנקה. אם אחרי יומיים אין שיפור אז אפשר להשתמש במשחה כמו פטריון, שמים מיד אחרי הנקה ומנגבים עם טטרה רטובה.

עוזר גם למהול חומץ תפוחים במים ולמרוח.

לכבס חזיות בהרתחה. להפסיק שימוש בינתיים ברפידות הנקה. ואם אפשר לאוורר כמה שיותר את האזור.

ואת בחומץ תפוחים שכחתי, אני אגיד לבעלי לקנות.

ואם נגיד עברו שש שעות, צריך להוריד את הפטריות עדיין?

אין לי כרגע זמן לעבור לרגיל שלי, רק חשוב לי להגיד שצריך לטפל גם ביונק ולשים לו דקטרין בפה כי סביר להניח שנדבק גם וכן להקפיד להרתיח מוצצים ובקבוקים וחלקים של משאבה אם משתמשת כדי למגר את הפטריה .

בהצלחה

אז להרתיח שוב?

כ"כ מבינה אותך!!!! אשה חכמה אמרה לי שפשוט אתייעץ עם הרב שלנו.. אומר לו את כל הבעד והנגד... ואביא לו את המקום להחליט... וזה מוריד את העול ממני

כי רב ..כשהוא מחליט זה מוחלט גם בשמיים!

זה בגלל הרצון להריון? או בלי קשר?

יש סיבה שבגללה את חייבת להחליט עכשיו עכשיו? למה לא לחכות עוד בעצם עד שהרצון יבשיל יותר..?

אין לי תובנות רק להגיד שזה ממש נורמלי להרגיש מה שאת מרגישה.

בהצלחה בכל החלטה!

התשוקה הזו לתינוק חדש היא כל כך טבעית וטבועה בנו. לא סתם לא היה צורך לצוות את הנשים פרו ורבו

אז תלמדי לחיות בשלום עם הכמיהה הזו, כמו שתמיד יבוא לך מתוק/מוקרם/לא יודעת מה את הכי אוהבת.

אבל בדיוק באותו אופן,צריך גם לחשוב רגע על ההשלכות של זה - מעבר לרצון הבסיסי האם יש גם יכולת? מה יהיו ההשלכות הזוגיות המשפחתיות האישיות הכלכליות?

מעבר לחשיבה זוגית אפשר גם לערב באמת מישהו חיצוני שסומכים עליו. לא כדי שיחליט בשבילכם חלילה אלא כי זה עוזר לעשות סדר

ולהיות שלמה עם ההחלטה שתחליטו

ולהמשיך לרצות גם אם תחליטו שלא😀 זה לגמרי בסדר

את האמת שהחלטתי לחכות אם זה יש לי את כל החיים לפני, לתת זמן לעצמי ולקטנים שלי בבית שיגדלו בנחת.

קיבלתי תגובה דומה מאמא שלי להריון שישי.

אבל בכללי הההורים שלי לא באופי מתלהב.. אז אני לא מצפה ולמרות זאת זה כאב.

גם כשאמרתי לה שהילד שלי מתחיל ללכת היא הגיבה בקרירות.

זה האופי וזהו מבחינתי.

הלוואי ואני אגיב לילדים שלי בבוא העת בחמימות גדולה יותר בכ"ה!

🤦🤦🤦🤦

אז את לא מבינה איך זה אפשרי להגיב ככה.

אצלי תמיד זה היה ככה אז די התרגלתי.

שוב.. זה כואב אבל אני מבינה שהיא ככה וזה האופי ואני לא אשנה אותה. אי אפשר להכריח מישהו להתלהב.

עושה עם עצמי עבודה שזה לגמרי שלה/ם ולא קשור אלי🙏

ושמחה שהמשפחה מהצד שלי מאד שמחה ומתרגשת.

וחמי הגדיל לעשות ואמר :" אני מקווה שהפעם זה בן" (בית של בנות) וידענו שזה בת אבל לא סיפרנו

כאמא לאותו מין ועכשיו גם בהריון מאותו מין..

קודם כל בשעה טובה וידיים מלאות.

בע"ה כל בדיקה שתהיה תקינה תקרב אותך לתחושת ההתרגשות והביטחון.

אני לא מכירה אותם, אבל בסיטואציות מסוימות גם במשפחה שלי התגובות הן קרות ומרוחקות, ולפעמים זה מוציא מהדעת... אבל אני יודעת שלפעמים יש משהו מאחורי זה.

אולי במקרה הזה מה שהם מביאים מהבית שבו *הם* גדלו זה לא להראות הרבה התרגשות בשלב ההריון מפאת "עין הרע" או משהו בסגנון?

אולי כמוך גם הם מתקשים להתרגש מיד ובסתר עסוקים בתפילה שהכל יהיה טוב, אבל מצד שני לא רוצים להראות לך את הדאגה?

אולי בכלל הם פשוט לא יודעים להביע את ההתרגשות נכון מולך ככלה, (כלומר אם היית הבת שלהם היו מרגישים בנוח להראות ולחבק וחוששים לעבור איזשהו גבול איתך ..?)

מקווה שתחושת ההשתתפות בשמחתכם תגיע בדרכים שתדעי לזהות ולהתעטף בהם.

בינתיים הקיפי עצמך באנשים שיכולים לחוות איתך את ההריון בסגנון שיעשה לך רק טוב.  

זו דרך העולם...

כשאני התחתנתי, כל המשפחה המורחבת ביותר שלי יצאה מגדרה מרוב התלהבות והתרגשות. אפילו הייתה לי הרגשה שכל היישוב שגרתי בו שחרר מן אנחת רווחה קולקטיבית 😅

לא בגלל שאני איזו אישיות מיוחדת ולא כי אוהבים אותי יותר מאשר את בנות הדודות שלי, אלא פשוט כי התחתנתי אחרי גיל 30. בוא נאמר שזו אכן הייתה חוויה מיוחדת, להרגיש ששימחתי חוגים כל כך רחבים של אנשים, אבל לא בהכרח חוויה שהייתי ממליצה עליה.

רוצה שאספר לך עוד משהו?

אם אבשר על הריון אני חושבת שההורים והאחים והגיסים משני הצדדים יתרגשו עמוקות... יש לי כבר שני ילדים ב"ה אבל הם כבר בגילאי בית ספר...

את מבינה מה זה אומר אני מניחה.

בע"ה הילד הרביעי שיוולד לך יהנה מהורים רגועים, שלווים ובטוחים מעצמם, ממשפחה מורחבת תומכת לפי דרכה, מאחים שיפתחו אותו פי כמה וכמה מסבים מתרגשים, ונכון, כנראה שיתלהבו פחות מעצם העובדה שהוא נולד, לא חס וחלילה בגלל שהוא לא פלא, אלא בגלל שמשום מה, הפלאות שאנחנו מורגלים בהם נראים לנו רגילים.

לא פירטת מה בדיוק הבעיה עם ההריון, אז רק מאחלת לך מכל הלב בריאות מלאה, הריון תקין ומשעמם, לידה קלה במועד בידיים מלאות והרבה נחת! 

תרימי לעצמך, תרימי לבעלך, תפעילי שירים ביוטיוב ותרקדו עם הילדים, תתחילו מסורת של חגיגה משפחתית גרעינית, של שמחה שלכם בתוך המשפחה בלי קשר לאחרים.

לא בריא לדעתי לבנות על ההתלהבות של אחרים, גם אם מדובר בהורים של בעלך.

זה לא מפתיע.. ואני דיי רואה את זה בהרבה מקרים בדרכ בלידות הראשונות כולם בהיי, מתרגשים וכו' ואז בלידה שלישית שקט מהמשפחות ממש צרצרים.. קצת תגובות בוואטסאפ המשפחתי וגם כמעט ולא מגיעים לבקר או בכלל להתקשר..

אולי זה קטע מנטלי, אולי באמת כמו שאמרת נכדים ראשונים זה מלהיב ואחכ' זה שגרתי עבורם.

לנו כהורים זה מאוד תלוי אני ישר בהודיה גם בגלל כמו שהזכרת אנחנו עוברות את ההריון והלידה ומחוברות 24/7 לתינוק גם אחרי הלידה, והבעל לפעמים יותר על זה ולפעמים פחות.. אני בכל הריון עושה שיחת ציפיות עם בעלי ובין היתר כדי להכניס אותו לאווירה ולהתרגשות לפעמים זה עובד יותר ולפעמים זה לוקח לו זמן

סליחה שמבאסת...

כדאי לעשות עבודה עם עצמך להבין שככה הם ופחות לצפות, לא להיות תלויה בהם.

לקבל שהם עושים מה שהם יודעים.

כתבת שהקשר טוב אז אפשר לכתוב לעצמך רשימה של מה כן טוב לך בקשר איתם, הם הורים טובים במקרים אחרים? הם תומכים? עוזרים? מארחים לחגים שבתות חופשות?  זה המון. לא לכולם יש את זה.

תנסי לראות מה כן יש ולשמוח בזה.

ב"ה ששניכם כזוג מתרגשים ושניכם באותו מקום, זה הכי חשוב ויקר ועל זה צריך להודות.

את רוצה להיות בהודיה? אז תיהי בהודיה.

אם בכל זאת חשובה לך תגובה שמחה של הסביבה, אפשר לכתוב להורים או לשוחח איתם ברגע מתאים להגיד אמא את יודעת ממש בא לי שתשמחי בשבילי, זה חסר לי.

ואם את מבחינה שזאת לא כתובת נכונה תמצאי לך סביבה תומכת אצל חברות קהילה ישוב קיבוץ...

ב"ה מזל טוב על ההריון המשמח. 

הריון לא ממש מרגש, גם כשאני הייתי. לא מרגש אותי שנשים סביבי בהריון.

אולי שזה יהיה כלה שלי זה יותר ירגש? לא יודעת.

אנשים מביעים מה שהם מרגישים, אם את רוצה להתרגש יותר, תעשי עם אנשים שזה מעניין אותם.

לא חושבת שזה העניין לצפות מאחרים

כן יש מנטליות מאופקת

ואופי פחות מביע או פחות מתעניין

ואין מה להגיד זה מבאס

ברור

אבל בהנחה שלשנות אותם את לא יכולה

היתי פחות מתעסקת בזה רגשית

מבאס

אבל אתם תשמחו

ואתם תתרגשו ותודו לה'

אם אתם תהיו שם

ואת החששות- תהפכו לתפילות וממילא זה רק מעצים את כמה ההריון יהיה יקר לכם.

אם תהיו אתם לעצמכם-

לא תצטרכו לקבל את זה מבחוץ

ולא תשקיעו מלא אנרגיות מבוזבוזת בלצפות ממי לשא מצליחלהעניק

אולי הם מביעים בדרכים אחרות כמו הערה והביקורים וזה הדרך שלהם לבטא אהבה ואכפתיות

וכן.. מה לעשות זה באמת לא מרגש אחרים כמו בהריון ראשון

אני קבלתי גם תגובות הרבה פחות נחמדות(מאחות ,מחברות..)

כמו

עוד פעם?

יאו ..זה בכוונה?

אוי ואבוי

אמנם אמא שלי היא דווקא מתלהבת מאוד באופי

ואבא שלי נגיד תפוא עליו להגיב- 'יופי' כמו שתארת

אבל חמותי נגיד מגיבה מאופק וענייני..אופי שלה בכל דבר

ומותר לך גם להתבאס כי ציפית למשהו אחר

אבל תני לזה מקום ואל תתקעי על זה הלאה

ובטח לא לומר כלום

ברןר שאני חושבת שרצוי ואמורים להתרגש לשמוח איתה להתלהב

ברור שהיא גם תתאכזב אם לא

גם אותי זה איכזב וביאס התגובות המייבשות

אני ממש מבינה

פשוט מרגישה שפה יש איזשהו בקשה פנימית שלה מול עצמה להתרגש ולשמוח יותר בהריון

מתוך מה שעברה כנראה טזה הגיוני..

והיתה איזו ציפיה סמויה כנראה דהתגובות הנלהבות יעוררו ויחזקו את השמחה הפרטית

וכשלא קרה זה מרוקן

ומאמינה שאחרי זה

אפשר גם למצוא את הדרך לשמחה פנימית ולתודה ולעורר התרגשות מחדש ללא קשר לבחוץ.

שאלתי מה יקרה אם היא תגיד.

סליחה שלא הבהרתי...

א. זה לא ההורים שלה . זה חם וחמות. זה לא שייך מבחינתי להעיר להם על זה... אלא אם מערכת היחסים ביניהם ממש זורמת ופתוחה ככה

וזה לא באמת ישנה הרבה.. אז נגיד אפילו שיקבלו בטוב..ואז יגידו- וואההו כמה מרגש שאת בהריון' ..זה בכל מקרה לא יגרום לה להרגיש באמת שמתלהבים ומתרגשים איתה כמו שרצתה

ולא באמת חושבת שזה יעזור גם אם זה עניין של אופי

וגם.. זה לא שאמרו משהו לא בסדר או פוגעני

להעביר ביקורת רק כי לא הגיבו בדיוק כמו שציפתה

מה יהיה?

ואיך תסתדרי?

אני אחרי הפלות אז אמרה...

ואם שוב זה לא יחזיק?!?

הערות נוראיות שגם ככה לא תרמו למצבי הקשה... אבל למדי לסנן. ואני באמת מבינה מי הטיפוס שמולי...

כתבת שהם קרים כאלה ומאופקים אז זה סוג של מנלטיות.

מחפשת שישמחו איתך שיתרגשו?

האם הצד שלך יותר נחמד?

יש לך אחות או גיסה קרובות שתוכלי לשתף על הלחצים והשמחה?!!

מאנשים קרים/חסרי טקט/מנטליות פולנית

אני לא מצפה לכלום..

ידעתי שאמא שלי תגיב ככה אז בכלל לא הזיז לי . היריון ראשון כמובן כולם שמחו. מאז רק הערות.

בהתחלה נפגעתי עם הזמן למדתי לחתוך לסנן לא לצפות ולא לתלות את יהבי באנשים.

בעלך הכי חשוב פה. הכי חשוב שיתמוך בך. בסופו של דבר מה שישאר לנו זה הבעל בעזרת ה' והילדים. ואנחנו צריכים לא לצפות מבני אדם לכלום.

זה למדתי על בשרי

כשגיליתי את ההריון השלישי בדיוק היינו אצל ההורים שלי לתקופה של כמה שבועות, וכולי התרגשתי שאני יכולה לספר פנים אל פנים ולא בטלפון, עד כדי כך שבאתי להראות לאמא שלי את הסטיק החיובי. ואיך התבאסתי מהתגובה שלה. אמרה בשעה טובה בפרצוף מאופק וזהו.

הייתי בהלם. אני פה, לידך! חיבוק אולי?

אני מבינה שזה פשוט אופי של אנשים. היא אף פעם לא היתה פתוחה מדי איתנו, לא מחבקת מדי, אז גם עכשיו לא, אין מה לעשות. אבל זה באמת מבאס נורא כשאי אפשר להתרגש אפילו עם האנשים הכי קרובים אלינו. 

אז יש משפחות ויש משפחות, את זה אני ממש יכולה להבין. ועדיין, איך אתן חוות התרגשות מחודשת?

אני רוצה למלא את עצמי מבפנים בשמחה, וזה קצת לא מתניע.. אתן צודקות שזה צריך לבוא מבפנים.

סיכון וכו' - אז הגיוני שלא תצליחי מספיק להתרגש...

גם לי היה את זה בהיריונות עם חששות, ולא משנה איזה מספר הם, לעומת היריונות שהיו קלים יותר ואז גם ההתרגשות באה בקלות יותר.

אז תקבלי את עצמך, תביני שאת הגיונית ושזה בסדר... אישית לא הייתי מנסה להילחם בזה, אבל אם את בכל זאת רוצה - אולי ספרים חמודים על היריון ולידה יוכלו לעזור... (עולה לי הספר של מלי גרין/שרה פכטר, לא זוכרת את שמו כרגע, וגם ספר באנגלית של סיפורי לידה שנקרא special delivery)

אני כל הריון לא קולטת ולא מתרגשת הכל טכני אחרי שנולדים מתחילה להתלהב

השמחה שלך יכולה להיות קשורה למיליון דברים אחרים לא חושבת שאת צריכה בכוח לנסות להצית התרגשות סביב ההריון

יש סיבה שדווקא זה ככ חשוב לך?

בשעה טובה מאמי ❤️

אני מצאתי שכל עוד הסביבה משםיעה ומרימה לי או מורידה לי, אני מוטה.

מוטה לטובת הדעה שבחוץ.

אם התגובה צוננת, זה לא אומר שאת צריכה לשמוח פחות. תחשבי מה מרומם ומשמח אותך בהריון הזה ותתלהבי עליו. וזה בסדר גם אם את לא בעננים, ואפשר להוריד ציפיות ולשמוח גם אם את לא הכי בהיי אלא רק מבינה את המשמעות העמוקה של עוד נשמה יהודית שאת זוכה להביא לעולם

בס״ד

וחיוכים ראשונים!

ומשם בע״ה זה רק ילך וישתפר!

3 חודשים זה ככר הרבה יותר קל,

הגוף כבר חזק הרבה יותר,

התינוק מתקשר בדרך שלו…

תנסי לצאת מהבית פעם ביום גם אם לכמה דקות.

ואם יש אפשרות טיפה לראות נשים אחרות, גם זה יכול לעשות את ההבדל.

בעלך עדיין במילואים?

יש מצב להגיד למשהי מהעולם האמיתי את מה שכתבת כאן? יולדת זקוקה לעזרה! לחיבוק! לאוכל טוב…❤️

מחבקת אותך מרחוק!!!

עוד מעט וישתפר בע״ה!!!

מדהים איך כשאנחנו יולדות (גם בפעם המי יודע כמה) פתאום אנחנו מרגישות בעצמנו צורך להיכנס לרחם שילדה אותנו...

(בלידה האחרונה שלי בגלל אילוץ הייתי אצל הוריי במשך שבוע או שבועיים, ובדיעבד - זה גם עשה לי טוב... למרות הגעגועים לבעלי ולילדים ולבית...)

אולי יש לך אפשרות לנסוע ליומיים-שלושה לאמא שלך? יש לך ילדים גדולים, בסופו של דבר, הם יכולים להסתדר קצת לבד בגיבוי של שכנות (או בעלך, אם הוא נמצא).

ואם יש לך אפשרות לתת קריאה לחברות שנמצאות בסביבתך שיבואו קצת לבקר - זה גם יכול להוציא אותך קצת מהדכדוך...

ומחשבה קצת חדשנית - לא יודעת אם ישימה - יכול להיות שתוכלי למצוא בבתך הבכורה את הדמות הנשית שחסרה לך עכשיו?... נכון, היא לא עברה היריונות ולידות, אבל בכל זאת היא כבר על גבול האישה... (אם אני זוכרת נכון את גילה)

הרבה כוחות ואורך רוח

אבל רק לחשוב על לארוז לי ולתינוק---

פה זה נגמר🙁

אם כי זה קצת כמו להכין תיק לידה... ולא צריך מלא בגדים, כי אפשר לכבס אצל אמא...

תחשבי על זה עוד קצת ❤️

שבוע הבא אמורה להיות קצת יותר שמש לדעתי. צאי לסיבוב. תקבעי לק ג'ל. תזמיני קרמים מהאינטרנט ותכשיט. תמצאי חברה אפילו לקשקוש בווצאפ. תזמיני סלט אם יש לך מאיפה. או תבקשי מהגדולים לחתוך לך. תקני גבינות שוות להוסיף לזה.

אל תשקעי למטה למטה. זה בסדר לשקוע קצת. זה שלב קשה. אבל תיהי טיפה אקטיבית למען עצמך. אפילו רק פעם ביום כדי לא לחצות את הקו בין הדכדוך לדיכאון.

ועוד חיבוק!

אז בטח יש גם כמה משפחות מבוגרות שכבר אין להן ילדים בבית..

יש ביניהם מישהי אימהית כזאת שתוכלי להרים אליה טלפון?

לדעתי זה חסד איתה לא פחות מאיתך..

תזמיני אותה לכוס קפה - זה ממש ישמח אותה להרגיש משמעותית...

אחריי שהסברתי להורים שלי

אחריי שבכיתי

אחריי שכעסתי

אחריי שהרגשתי בודדה בודדה

אחריי שהם הסבירו לי שלא יגיעו מכל מני סיבות--

פתאום אמא שלי מטלפנת אליי שהם יגיעו ביום ראשון.

...

ואני עדיין לא מאמינה עד שיגיעו למפתן ביתי😉

מעדיפה להיות גיבורה ולשאת את הקושי בלי להתלונן. (אני באה ממשפחה של מתלוננים- כל שיחה כמה קשה וקשה.... פיכס. לא כזאת!!!)

אבל וואו אחריי לידה זה לא פשוט......

ואנחנו כבר חודש ושבוע

והוא לא עולה במשקל יפה

ואני מניקה המון המון(כולל 30 תמל)

ואני לא אוכלת טוב

ועייפה למות

אז.. כן

מרגישה באיזה סחרחורת

יאללה שיעבוררררר

שיגדל

שאני יתאזןןןןןןןן

שיהיה לי כח!!!!!

אוכלת המון מה שיש

אז עולה במשקל ועולה וזה נראה בהתאם. יא חביבי.

ואמא שלי הגיעה וזה היה חשוב אבל שכחתי כמה היא מלחיצה על הגודל שלו ומלחיצה על ההנקה להתאבד עליה ...

אז פשוט

לא פשוט

בע"ה יעבור 

והיום באמת, מרגישה שאני צריכה טיפול רגשי על כל זה. תנשמי עמוק. תחשבי מה יעשה לך טוב. דברי עם חברה טובה, צאי לטיול כל יום, תשוחחי עם אנשים שעושים לך טוב מרגיעים תומכים ומכילים . תרשי לעצמך לפרוק, את אנושית! לי מאד עזר מפגש אמהות שהיה כאן בעיר ממש החיה אותי, תבדקי באיזור מגוריך. לגבי הקטן, גם אצלי היה ככה, קטנה וכל היום (וכל הלילה!) צורחת..  לא חושבת שהיתה לי שיחת טלפון או הקלטה שהיא לא צרחה בה 🥴 אולי היה לה ריפלוקס...

שמעתי על השם נעמה חילוקי דעות - מכיוון שהיא הייתה קשורה לשדים לא טובים אז לא כדאי, אבל בגלל שהייתה אישתו של נוח ואחות למך ופירוש נעמה - נעימה במידות - אפשר לקרוא.

לגבי נעמה:

שלא יהיו כאלה שיקראו לה נעמה (האות נ' בצירה) במקום נעמה (האות נ' בפתח)

זה שם שתמיד אהבתי

נעמה גם ממש יפה

הדס אני אישת פחות מתחברת למרות שלבת דודתח האהובה קוראים הדס

זה ממש עניין של טעם

תשארי עם השמות ואחרי הלידה תראו מה מתאים לה 

גם הדס יפה

תמר זה אחת האופציות שלנו

ולגבי מה שכתבו לך נעמה- שזה שם לא טוב או משהו כזה-

לאמא שלי יש בת דודה נעמה ששמעה את הדברים האלה וביקשה מאבא שלי לשאול את ר' אברהם שפירא על השם (אבא שחי היה תלמיד קרוב שלו במרכז)

ר' אברהם אמר לאבא שלי שזה שם מצויין ולכן קראו לאחותי נעמה. הי אאוטינג.

שניים מהם של גיסות שלי, ואחד של חברה טובה שלי, כולן מקסימות ממש...

אבל באמת לדעתי הכי טוב להגיע ללידה עם כמה כיוונים, ולהחליט סופית אחרי שהתינוקת כבר תיוולד. לפעמים כשרואים את התינוק עצמו, מרגישים יותר מה השם שנכון עבורו... (וגם אומרים שאז יש רוח הקודש להורים)

שלצערי לא יכולה לקחת עלייה אחריות, ומי שרוצה- מוזמנת לפנות אלי.

לא פנו עד כה...

לקח לי זמן לצאת מהתרדמת הארוכה 😴

שכן לא הייתי פה כבר שנה שלמה!!

חודש אדר שמח לכולן, נשים יקרות 🥰

להריוניות, ליולדות, למצפות, למשוחררות וגם למגויסות  ❤️

נשתדל להעביר את הזמן בצחוק ובנעימים, למרות שהשנה קשה לשמוח מבפנים

אבל מצווה זו מצווה, ואנחנו כולנו צדיקות קדושות אדמוריות

יאללה בואו לתת חיבוקים ונשיקות

דווקא מתוך ההסתר

נזכור שכולנו בנות העם של אסתר

ה' יעזור ולאויבים תהיה כזו מכה

וכל אחת כאן תזכור שהיא מלכה