פורום חסידות ברסלב (עמוד 47)

מה הוא בעצם חסיד ברסלב? ומה מוטל על חסיד ברסלב בזמננו?

שאלה: מאת יקותיאל: שלום וברכה. אני מקורב אל רבנו ז"ל כבר כמה שנים וברוך השם אני זוכה גם להיות כל שנה בראש השנה באומן. רציתי לשמוע מהרב מה הוא בעצם חסיד ברסלב? ומה מוטל על חסיד ברסלב בזמננו? השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא. תשובה: בעזה"י יום א' לסדר קרח כ"ז סיון ה'תשע"ב שלום וברכה אל יקותיאל נ"י לנכון קבלתי את מכתבך. התפקיד של כל חסיד ברסלב הוא לציית את רביז"ל, שזה שלימות ההתקרבות, כמובא בדבריו ז"ל(ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קכ"ג) העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ספרי שופטים) 'אפילו אומר לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין תאמין לו', ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלימות, ואינו מקושר להצדיק. ולכן צריכים לזרוק את השכל שלו ולקיים את דברי הצדיק האמת שהוא רביז"ל בתמימות ובפשיטות גמור. הדבר הראשון שביקש אותנו מאד מאד להיות רק בשמחה, ולהכריח את עצמו עם כל הכוחות להיות בשמחה, ואמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן כ"ד) מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ותיכף ומיד כשאדם רוצה להיות איש כשר, עבירה שהוא בעצבות, וצריכים לעשות כל מיני פעולות שבעולם להיות רק בשמחה, כי הס"מ מכניס את כל אחד בעצבות ובמרירות ובדכאון, ובזה הוא לוכד את כל העולם, ולכן מוכרחים להכריח את עצמו עם כל הכוחות רק להיות בשמחה.  הדבר השני שהזהירנו מאד להרגיל את עצמנו לדבר עמו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, בתמימות ובפשיטות גמור, ואמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן כ"ה) ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן ורצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפלה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו וכו', ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך, הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום ולהלאה באמת, וכיוצא בזה כל חד לפום דרגה. ויזהר מאד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת. ואי אפשר להסביר את גודל הענין הזה שאדם מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, עד שגילה לנו רביז"ל בעצמו (שיחות הר"ן סימן קנ"ד) שעיקר מה שהגיע למדריגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה, ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ואמר תהלים הרבה בפשיטות, ועל ידי זה דייקא הגיע למה שהגיע. ואמר אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה, דהיינו חידוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי בשנה כולה (כלומר שהיה מזדרז כל כך בעבודתו עד שמה שהיה עושה ועובד השם יתברך בשנה כולה היה עושה ביום אחד), והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה של פראסטיק (פשיטות) באמת, ואמר איי איי פראסטיק. גם אמר שדיבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדריגתם כי אם על ידי ענין פראסטיק, שעסקו בעבודתם עבודת השם יתברך בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו'. ועל ידי זה דייקא הגיעו למה שהגיעו. הדבר השלישי שגילה לנו רביז"ל זה את סדר הלימוד שלו (שיחות הר"ן סימן ע"ו) שסיפר עמנו הרבה בענין זה, שטוב ללמוד במהירות ולבלי לדקדק הרבה בלימודו. רק ללמוד בפשיטות בזריזות. ולבלי לבלבל דעתו הרבה בשעת לימודו מענין לענין, רק יראה להבין הדבר בפשיטות במקומו. ואם לפעמים אינו יכול להבין דבר אחד, אל יעמוד הרבה שם ויניח אותו הענין וילמד יותר להלן. ועל פי הרוב ידע אחר כך ממילא מה שלא היה מבין בתחילה כשילמד כסדר בזריזות להלן יותר, ואמר שאין צריכין בלימוד רק האמירה לבד, לומר הדברים כסדר, וממילא יבין. ולא יבלבל דעתו בתחילת לימודו שירצה להבין תיכף, ומחמת זה יקשה לו הרבה תיכף ולא יבין כלל, רק יכניס מוחו בהלימוד ויאמר כסדר בזריזות וממילא יבין. ואם לא יבין תיכף יבין אחר כך. ואם ישארו איזה דברים שאף על פי כן לא יוכל לעמוד על כוונתו, מה בכך? כי מעלת ריבוי הלימוד עולה על הכל, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (שבת ס"ג.): 'לגמור והדר לסבור ואף על גב דלא ידע מה קאמר' שנאמר (תהלים קי"ט כ') "גרסה נפשי לתאבה", כי על ידי ריבוי הלימוד שילמד במהירות ויזכה ללמוד הרבה, על ידי זה יזכה לעבור כמה פעמים אלו הספרים שלומד, לגומרם ולחזור להתחיל ולגומרם פעם אחר פעם. ועל ידי זה ממילא יבין בפעם השני והשלישי כל מה שלא היה מבין בתחילה, כל מה שאפשר להבין ולעמוד על דבריהם, ודיבר רביז"ל הרבה מאד בענין זה. ואי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. אבל באמת הוא דרך עצה טובה מאד בענין הלימוד. כי על ידי זה יכולים לזכות ללמוד הרבה מאד לגמור כמה וכמה ספרים וגם יזכה להבין הדברים יותר, מאשר היה לומד בדקדוק גדול כי זה מבלבל מאד מן הלימוד. וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם. ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות בלי דקדוקים הרבה, התורה תתקיים בידו, ויזכה ללמוד הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם, ותנ"ך ומדרשים וספרי הזוהר וקבלה ושאר ספרים כולם, ומי שמרגיל את עצמו ללמוד בדרך זה, הוא נעשה מתמיד עצום, שתמיד קורא במקרא וגורס במשניות ובגמרא וכו' וכו'. הדבר הרביעי שימסור את נפשו לגלות ולפרסם את דעת רביז"ל בעולם, כי זה קירוב הגאולה, ורביז"ל רצה מאד מאד שנקרב אחרים, ואמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן י"ד) שאי אפשר לעלות את כבודו יתברך אלא על ידי שמקרבים רחוקים, ודבר זה מאד מאד חשוב בעיניו יתברך. ולכן כל מי שנמנה על אנשי שלומינו היקרים, מוכרח להשתדל להפיץ את אור רביז"ל בעולם, ואי אפשר לתאר את גודל הזכות שיש לו בזה שמקרב אחרים, וזה דבר גדול מאד לדבר גם עם הזולת עם דיבורי אמונה והשגחה פרטיית, ועל ידי זה יחזור הדיבורים אליו, וכמו שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קפ"ד) כשיש אור ישר נעשה אור חוזר, כי כשמדברים עם הזולת ואפילו לא פועלים אצלו, על כל פנים הדיבורים חוזרים אליו, שהוא נתעורר מהדיבורים האלו, ולכן אשרי מי שזוכה לקרב אחרים, וזה תיקון גדול מאד מאד, ורביז"ל רצה מאד שאנשי שלומינו יעסקו בזה, ואפילו שיסעו נסיעות העיקר לקרב רחוקים, ותמיד עורר אותנו על זה, וכל אלו שלא רצו לעסוק בזה, קרא אותם עצים יבשים (חיי מוהר"ן סימן תקנ"ג), ובזוהר מאד מפליג באלו שמקרבים רחוקים, ואמרו (תרומה קכ"ח: ) תא חזי כל מאן דאחיד בידא דחייבא, ואשתדל ביה למשבק ארחא בישא, איהו אסתלק בתלת סלוקין מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא, גרים לאכפייא סטרא אחרא, וגרים דאסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה לעילא ותתא, ועל האי בר נש כתיב (מלאכי ב') "בריתי היתה אתו החיים והשלום" וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא וזכי לעלמא דאתי, כל מארי דינין לא יכלין למידן ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עאל בתריסר תרעי ולית מאן דימחי בידיה. ועל דא כתיב (תהלים קי"ב) "גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זרח בחשך אור לישרים" וגו'. הדבר החמישי שישתדל מאד לנסוע לראש השנה אל ציון רביז"ל, שהוא כל כך הזהיר אותנו על דבר זה, ואמר בפירוש (חיי מוהר"ן סימן ת"ג) הראש השנה שלי עולה על הכל, והיה פלא אצלי מאחר שהמקורבים שלי מאמינים לי ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אלי שיהיו כולם על ראש השנה איש לא יעדר, כי כל ענין שלי הוא רק ראש השנה, והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר אל משמעתו ומקורב אליו יהיה על ראש השנה אצלו לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמוח מאד מאד, כמו שכתוב (נחמיה ח') "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות הוי"ה הוא מעוזכם" וזה נאמר על ראש השנה, ואף שזה בא מאד מאד קשה לאדם, עם כל זאת צריכים למסור את נפשו ולבוא אליו בראש השנה, שאז כולם מוכרחים לבוא, וידוע שרביז"ל הרבה לדבר מענין ציונו הקדוש, מי שזוכה לבוא אפילו באמצע השנה זה דבר גדול מאד, ואמר שיהיה לו מזה תענוג גדול מאד, ולכן אשרי מי שיכול לחטוף להיות בכל פעם אצל ציון רביז"ל אפילו באמצע השנה(אם רק יכול), אבל בראש השנה צריכים כולם לבוא. העולה על הכל להתמיד הרבה בספרי רביז"ל, כי בפירוש גילה לנו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קצ"ב) אשר פניו שכלו ונשמתו נמצאים בתוך ספריו הקדושים, וידוע אשר רביז"ל רצה מאד מאד שנלמד את ספרו הקדוש "לקוטי מוהר"ן", עד שיהיה שגור על פיו, וכבר נשמע מפיו הקדוש שאמר (חיי מוהר"ן סימן שמ"ו)שהספר הקדוש שלו לקוטי מוהר"ן שיצא בעולם הוא אתחלתא דגאולה, ואמר מאחר שיצא בעולם אני חפץ מאד שילמדו אותו, כי צריכים ללמוד אותו הרבה עד שיהיה שגור בעל פה, כי הוא מלא מוסר והתעוררות גדול מאד להשם יתברך אשר אין ערוך אליו, אחר כך אמר בפירוש שהלימוד בחיבוריו הקדושים הוא אתחלתא דגאולה; אשרי מי שמתמיד בספריו הקדושים "לקוטי מוהר"ן", "סיפורי מעשיות", "ספר המדות" ובשיחותיו הקדושים אשר רשמם מוהרנ"ת ז"ל "שיחות הר"ן", "חיי מוהר"ן", ויעשה מכל ספר שיעור אחד ביום עד שיהיה בקי בהם, ואז טוב לו כל הימים. הלוואי שתכניס את הדברים האלו בתוך לבך, אז תדע מה זה חסיד ברסלב, ומה הוא צריך לעשות בימי חיי הבלו, כל זמן שהוא נמצא בזה העולם. הקדוש ברוך הוא השומע תפילות ישראל ישמע בתפילתי שאני מבקש ומתפלל בעדך תמיד שיהיה לך הצלחה מרובה ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח.    המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים

איך אדע אם אני מקורב אל רבינו ז"ל או לא? אולי אני מטעה את עצמי?

שאלה: מאת משה: שלום אל הצדיק. איך אני יכול לדעת אם אני מקורב אל רביז"ל באמת או לא, אולי אני מטעה עצמי? אודה מאד אם יענה לי כבודו. השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא. תשובה: בעזה"י יום ג' לסדר אמור ט"ז אייר ה'תשע"ב שלום וברכה אל משה נרו יאיר לנכון קבלתי את מכתבך. דע לך שרביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קצ"ב) פניו שכלו ונשמתו של הצדיק נמצא בתוך ספרו, עיין שם. ולכן כל זמן שאתה לומד בכל יום את הספר הקדוש והנורא "לקוטי מוהר"ן" ואתה מתעמק בו, דע לך שאתה מקורב אל רביז"ל. ורביז"ל רצה מאד שנתמיד בספרו הקדוש, ואמר (חיי מוהר"ן סימן שמ"ו) מאחר שיצא בעולם אני חפץ שילמדו בו הרבה, ויעשו לעצמם שני שיעורים, אחד בגירסא הרבה מאד למען שיהיה שגור על פיו, ואחד בעומק העיון, כי יש בו פנימיות הרבה מאד. ולכן כל זמן שאתה פותח בכל יום את הספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן", ומוציא לעצמך עצות ודרכים והנהגות בעבודת השם יתברך ובדרכי יום יום וכו', דע לך שאז אתה מקורב אליו, וההיפוך מובן ממילא וכו', אם תעזבני יום יומיים אעזבך, כי יכול לעבור שנה שלימה שלא פתח את ה"לקוטי מוהר"ן", אשר אמר רביז"ל (חיי מוהר"ן סימן שמ"ז) הספר הזה הוא אתחלתא דגאולה, ועל ידי ספר זה יכולים להעשות בעל תשובה גדול ובעל השגה גדול. והס"מ יודע זאת, ולכן נותן להאדם ללמוד כל הספרים, רק לא "לקוטי מוהר"ן", כי מלימוד בספר זה הוא מאד מאד מפחד, כי רביז"ל נכנס בתוך הבית הבליעה שלו ומוציא משם נשמות קדושות, והוא מוכרח להקיא אותם (עיין ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ח') בסוד (איוב כ') "חיל בלע ויקיאנו", ותיכף ומיד כשאדם פותח את ספרו של רביז"ל, על ידי זה נפתח פיו לדבר עמו יתברך, כמו שאמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ס') שהצדיק מעורר מהשינה העמוקה שישן שם, ומתחיל לדבר עמו יתברך בשפת האם שלו. ולכן זה יהיה לך הסימן אם אתה מקורב באמת אל רביז"ל, אם אתה לומד בכל יום "לקוטי מוהר"ן", ואתה מתבודד עמו יתברך, ומפרש את כל אשר עם לבבך עמו יתברך. המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים

כמובן אי אפשר להאריך אותן אלא רק לאפשר להן להתארך בקצב הטבעי.

בכל פעם שתסתפר, אם אתה מגלח עם מכונה, תשאיר מלבן של שיער מעל האוזן עד המפרצים במצח, וכשיתחיל להיות אורך משמעותי כבר תוכל לסדר אותן בקלות, או אם בא לך סיגנון ברסלב, אז דוקא אל תסדר אותן....חחחח....

בהצלחה

אין עוד מלבדו

 

גם ככה אם עד כשיו הוא היה מסתפר שם ועכשיו לא אז השיער ייגדל מהר...אין קטע לגזור ת'פאות..יש עניין שיגדלו מעצמם..

אשרייכם ממש

חג שמח!!

אני ממש אשמח אם מישו יוכל להעלות לכאן את הסיפור שנהוג לספר בסעודת משיח..

לא הצלחתי למצוא..:0

תזכו למצוות!

חג שמח!!!

 

נסיעת הבעש"ט

 

בשביעי של פסח אחר הצהרים, נהגו בקהילות ישראל ההולכים בדרך הבעל שם טוב לערוך סעודה, הנקראת "סעודת הבעל שם טוב", לזכר הצלתו של הבעל שם טוב שהיתה בשביעי של פסח, בנסיעתו – שלא באה לסיומה – לארץ ישראל.

להלן סיפור נסיעתו של הבעל שם טוב לארץ ישראל, בנוסח המקובל אצל אנשי שלומינו חסידי ברסלב, מדור דור.

 

 

הבעל-שם-טוב היה נוהג שלא להשהות אצלו כספים מיום לחברו, וגם בנסיעתו לארץ ישראל נהג כך, שדאג כל יום לכסות את כסף הוצאותיו לאותו יום, אבל לא הותיר מאום למחרתו. וכך נסע מכפר לכפר ומעיר לעיר, כי לא דאג אלא לכסות את הוצאות הנסיעה לכפר ועיר הסמוכים, ושם בטחונו בה' שיעזרו בכל הוצאותיו וצרכי נסיעתו ממקום למקום.

 

לנסיעתו זו, לארץ ישראל, נסעו עמו בתו אדיל ושמשו רבי הירש סופר, וכך נסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיעו בערב חג הפסח לעיר איסטנבול.

 

w w w

 

הרחק משם, בברלין, גר יהודי שהיה עשיר גדול. והיה חשוך בנים, רחמנא לצלן, רבות בשנים, משהגיע לאזניו שמע הבעל-שם-טוב ומופתיו, יעצוהו אוהביו והפצירו בו שיסע אליו ויבקשו ברכה שיזכה לבנים, וכך עשה. הכין לו עגלה, סוסים טובים, כסף רב להוצאות הנסיעה, ונסע עם זוגתו למעזבוז. אולם, כאשר בירר, בהגיעו לשם, היכן שוכן הבעל-שם-טוב, אמרו לו בני הבית שהנה, זה עתה נסע הבעל שם טוב מכאן בדרכו לארץ ישראל. בירר העשיר את מסלול נסיעתו ונסע אחריו. אבל, בכל מקום שהגיע שמע תשובה אחת: הנה, עתה נסע מכאן הבעל שם טוב...

עד שהגיע גם הוא לאיסטנבול בערב חג הפסח. והנה, העשיר, מחמת גודל עשירותו שכר לו חדר נאה בקומה העליונה שבמלון ודאג לכל מחסורו ביד רחבה, כדי שיוכל לערוך את הסדר כדבעי, ואחר שסדר לעצמו כל מחסוריו, הלך לחפש אחר הבעל-שם-טוב, והרהר בדעתו שבעיר גדולה כאיסטנבול בודאי יהיה לו קשה למצאו. משכך, החליט בדעתו כי ילך לחוף הים, לנמל אליו מגיעים נוסעי באניות, על מנת לברר אצלם שמא ראו הם את הבעל-שם-טוב או שמא יודעים הם היכן הוא מתאכסן.

 

w w w

 

הבעל-שם-טוב, שהגיע אף הוא לאיסטנבול, לפני אותו עשיר, הלך גם הוא לבית מלון זה, אלא שמחמת עניותו הגדולה שכר לעצמו חדר קטן וזול במרתף המלון. על שאלות בתו אדל: "מה יהיה לנו לסדר הפסח? והיכן נאכל? לא ענה לה אביה, הבעל-שם-טוב, כלום מלבד: "ה' יעזור! ה' יעזור!". בערב החג, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת, על מנת להתכונן לחג הקדוש, ושהה שם. והיא, אדל, מרוב בטחונה בדברי אביה שוב לא דאגה כלל ויצאה לכבס את הבגדים הצריכים כיבוס לכבוד החג, בחוף הים.

 

הגביר, שכל אותו העת שאל למגורי הבעל שם טוב, נגש גם אליה לשאלה אם היא מכירה את הבעל שם טוב, ואם היא יודעת היכן הוא מתאכסן. ענתה לו אדל: "כן, הבעל-שם-טוב הוא אבי, והוא מתאכסן בבית מלון פלוני בקומה התחתונה", שמח הגביר לשמע זה ואמר לה שיחזרו לעיר, ויתאכסנו אצלו בחג כי כבר הכין מכל טוב לעריכת הסדר גם עבורם. כאשר חזרה אדל, וספרה לאביה בשמחה רבה על הנס שהקרה להם ה', שהזמין להם מקום נאה לעריכת הסדר, לא ראתה שום שנוי בפני אביה.

 

אחר תפלת ערבית נכנס הבעל-שם-טוב לחדר הגביר, לא דבר כלל, אלא ניגש מיד לערוך את הסדר. באמצע הסדר, פנה הבעל שם טוב אל העשיר ורעייתו ואמר להם: "יודע אני עבור מה באתם הנה, וכבר נושעתם!".

מיד לאחר מכן, היטה הבעל שם טוב ראשו לאחור, ועלה בעליית נשמה בדבקות נפלאה, פניו האדימו והוא נראה כמתאמץ מאוד, עד כי ביתו אמרה שלמרות שראתה את אביה ב'עליית נשמה' פעמים רבות, כך, לא ראתה אותו מעולם... בתוך כך, שמעוהו אומר לפתע: "אם כן, אעבוד את ה' יתברך בלי עולם הבא!", ומיד אחר כך ראו שמחה ואור גדול על פניו ונתעורר מדביקותו. וסיפר שבעת שברכם שיזכו בבנים, התעורר עליו קטרוג גדול בשמים, היות שבני הזוג האלה, עקרים היו מטבעם ולא היה באפשרותם כלל ללדת, אולם כעת, בגלל ברכת הבעל-שם-טוב – ואין ברכתו שבה ריקם – צריכים לשנות עבורם את הטבע לגמרי, ומשום קטרוג זה גזרו למעלה שיאבד הבעל-שם-טוב את שכר עולם הבא שלו לגמרי. וכששמע זאת הבעל-שם-טוב נענה ואמר בשמחה "אם כן אעבוד את ה' מעתה ללא שכר עולם הבא!" וכך אוכל לעבדו ללא שום פניה כלל וכלל.

הבעל-שם-טוב המשיך בעריכת הסדר בהתלהבות נוראה, כדרכו, וללא שום דבורים יתירים, וכשהגיע לתיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו" חזר הרבה על התיבות "לבדו" "לבדו" בהתעוררות גדול מאד ובניגון (המקובל אצלינו).

 

w w w

 

באותה עת, באיסטנבול, גזר הסולטאן בהתיעצות עם שריו, גזירת כליה על היהודים, ועל מנת שלא לאפשר ליהודים להפעיל שתדלנות להצלתם, השביעו השרים אחד את השני שלא יגלו את הגזירה לאף אדם. אולם, בין השרים היה שר אחד אוהב ישראל, שלא הסכים לגזירה, ובא בבהלה בליל הפסח אל פרנס היהודים, וגלה לו בסוד על הגזירה ואמר לו: "אם ידע הסולטאן כי יודעים אתם מגזירה זו, ולכן אין לי שום עצה לומר לך. אולם באתי רק להודיעך שתדע על גזירה זו, על מנת שתוכל לטכס עצה לבטלה". קרא הפרנס לרבני העיר להתייעץ ביניהם מה לעשות, והחליטו שהיות שאם הסולטאן היא אוהבת ישראל, ילכו אליה ויתייעצו איתה מה לעשות על מנת לבטל את הגזירה בלא שיוודע שמישהו גילה אותה ליהודים.

 

הפרנס ורבני העיר יצאו מיד לבית אם הסולטאן, ובהליכתם עברו ליד בית מלונו של הבעל-שם-טוב, אותו לא הכירו ואת שמעו לא שמעו, ושמעו שחוזר פעמים רבות על המילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו", נענו ואמרו זה לזה: 'אילו ידע יהודי זה מהגזרה המרחפת על יהודי העיר, לא היה מתלהב כל כך...".

 

כשהגיעו לבית אם הסולטאן, ובקשו להכנס אליה בשעה מאוחרת כזו, הבינה האם כי דבר מה חמור אירע, עד כי הוכרחו לבוא אלינ בשעת ליל מאוחרת שכזו. היא קבלה אותם בסבר פנים יפות, והם ספרו לה על הגזירה שגזר בנה על תושבי העיר היהודים, והזהירוה שתחשוב היטב ובחכמה גדולה איך לבטל הגזירה, כדי שלא יוודע לבנה, הסולטן, שהם יודעים מהגזירה והם אלו שביקשוה לבטלה. ובחסד ה', עלה במוחה רעיון: היא הלכה מיד, באמצע הלילה, לארמון הסולטאן, העירה אותו משנתו בבהלה גדולה, וספרה לו שבעלה, הסולטאן המנוח, אבי הסולטאן הזה, בא אליה בחלום הלילה בפחד גדול, ואמר לה שאין לו בעולם האמת מנוחה ומרגוע, משום שעד הבקר לא תשאר שום שארית מבניו ונכדיו, ויאבדו לעד ולנצח.

שאלה אם הסולטאן את בנה: איזה דבר נוראי עשית, שעל ידו באה על משפחתנו גזירת כליון נוראה כזו? והתחיל למנות לה אי אלו עוולות, שאולי בגללם נגזרה עליהם גזרה זו, ועל כל עוולה שאמר, אמרה לו "לא, לא זו הסיבה, לא יתכן שבגלל דבר כזה תגזר עלינו גזירה שכזו". עד שסיפר לה בעצמו על הגזירה, שהחליטו לגזור גזירת גרוש ואבדן על היהודים למחרת היום. ומיד כשאמר זאת הסולטן, פנתה אליו אמו בצעקה: "ודאי! ודאי עבור זה נגזר על משפחתנו גזירה זו!", ואמרה לו בכעס: "עם היהודים הנך מתחיל? וכי לא ידעת שכל מי שהציק להם לא יצא בשלום מזה?!" נבהל הסולטן, קפץ, קרע את הגזירה וביטלה.

 

חזרה אם הסולטן לביתה, והודיעה לראשי הקהילה, שהמתינו לה בביתה, שכבר נתבטלה הגזירה, ויכולים הם לחזור לביתם ולהודיע ליהודים שיודו לה' על חסדיו הטובים שגמל עמהם ללא ידיעתם.

 

כמה שעות חלפו מאז שיצאו לבית אם הסולטאן ועד ששבו, ובדרכם חלפו שוב על פני המלון בו התאכסן הבעל שם טוב, ושמעו שעדיין הוא אוחז באותו מקום בהגדה, ועדיין הוא חוזר על התיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אולם עכשיו, נראה היה להם שאומר זאת בשמחה ובהרחבת הלב יותר ממה ששמעו אותו בראשונה. למחרת ספרו ראשי הקהילה בבית הכנסת את הנס העצום שהיה בליל זה, ובדרך אגב ספרו על היהודי המשונה הזה שחזר הרבה על התיבות "לעושה נפלאות לבדו", ואמרו שחשבו לעצמם, שאם היה היהודי הזה יודע על הגזירה הנוראה המרחפת על הקהילה, לא היה שר כל כך... נענה להם הבעל שם טוב בעצמו – והם, כאמור, לא הכירוהו - ואמר להם: אם לא היהודי הזה, לא היה מתרחש לכם הנס המופלא זה.

 

w w w

 

ביום ראשון של חול המועד, טרם ביקשו בני הזוג לשוב למקומם, רצו בני הזוג לתת להבעל-שם-טוב סכום כסף עבור ברכתו שברכם, ולא רצה. הוא הסכים רק שיממנו לו ולאדל בתו ולרבי הירש שמשו כרטיסים באניה הנוסעת לארץ ישראל, ונתנו לו ומיד שכרו מקומות באניה הנוסעת לארץ ישראל.

 

הבעל-שם-טוב לא השתהה כלל בעיר, אלא מיד ביום א' של חול המועד המשיך בנסיעתו ועלה לספינה הנוסעת לכיוון ארץ ישראל.

בדרך החל הים לסעור. הסערה היתה גדולה עד שהיו כל נוסעי הספינה בסכנת חיים, והתחילו הנוסעים לזרוק מהספינה את כל חפציהם, כדי שלא תטבע הספינה מרוב המשא, בגלל המים הרבים שחדרו לתוכה, נענה הבעל-שם-טוב ואמר שיודע הוא מדוע רועש עליהם הים כל כך: משום שיש גזירת כליה מלמעלה או על כתבי תורתו, שאין חפצים מלמעלה שיתגלו בעולם, או על בתו. נענתה בתו ואמרה שהיא מוכנה למסור נפשה עבור הצלתם, ולקחוה והורידוה כבר סמוך לים, אך לפתע אמרה להם שיעלוה שוב. ואמרה שטוב יותר שיזרקו את כתביו לים, כי עתיד לצאת ממנה נכד כזה, שיכתוב ספרים יפים יותר מאביה הבעל-שם-טוב, וכך עשו. זרקו את הכתבים לים, ונח הים מזעפו. בתוך כך, ראו שקרובים הם לאי אחד. וקירב רב החובל את האניה לאי, על מנת להניח לנוסעים לפוש מנסיעתם הקשה.

 

הבעל-שם-טוב ירד מהאניה עם בתו ושמשו, ויצא לנוח מעט באי, כשלפתע התנפלו עליהם רוצחים, קשרו את ידיהם ורגליהם וביקשו להרגם.

"מדוע אתם שותקים?", פנה רבי הירש בבהלה לבעל-שם-טוב, ענה הבעל-שם-טוב ואמר: "אין לי כעת שום מוח, איני יודע כלום". משהתקרבו הרוצחים, מחדדים סכיניהם על מנת להוציא זממם אל הפועל,צעק שוב רבי הירש, לרבו הבעל-שם-טוב, "מדוע שותקים הנכם?" והבעל שם טוב עונה לו שוב: "איני יודע כלום..." ופונה אליו, לר' הירש: "אולי יודע אתה משהו?", ענה לו רבי הירש: אני איני זוכר כלום, כי אם את אותיות ה'אלף-בית'". "אמור!", ענה לו הבעל שם טוב, "אמור את האותיות!" החל רבי הירש לומר את אותיות האלף-בית, כשהבעל שם טוב אומר אחריו, חוזר אט אט להשגותיו, ומיד לאחר מכן נשמע מרחוק קול עגלה נוסעת. הרוצחים, ששמעו את קול העגלה, נבהלו וברחו להם.

משהגיעה העגלה, ונוסעיה ראו את האנשים השוכבים כפותים על הארץ, התירו את קשריהם, העלום לעגלה, והחזירום אל חוף האי. אנייתם כבר נסעה, כנראה, והם עלו לאניה אחרת שהחזירתם לאיסטנבול.

בשביעי של פסח, עגנה האניה בחוף איסטנבול, והבעל שם טוב, שראה את גודל העיכובים העומדים בדרכו לארץ ישראל, הבין כי מן השמים אין רוצים בנסיעתו, ושב לעירו, למז'בוז'.

 

ומשום נס הצלתו, שהסתיים בשביעי של פסח, נהגו בכל פזורי ישראל ההולכים בדרך הבעל-שם-טוב לערוך סעודה בשביעי של פסח אחר הצהרים, להודות לה' על הצלתו וחזרתו בשלום מנסיעתו. והיו מסיימים בסיומו: ומסתמא היה בעל הספינה אליהו הנביא.

 

(על פי: שיח שרפי קודש, ב)

 

לתועלת הציבור !!!
נושא זה כמעט ואינו מוזכר בספרות. ועל כן לתועלת הציבור ראינו לנכון להביא מאמר זה

‏
שביעי של פסח - סעודת משיח
הרב נעם שרעבי


מנהג עתיק הוא בקהילות אשר נמשכו ממרן הבעל שם-טוב הקדוש זיע"א ועד היום לעשות בשביעי של פסח מעין 'סעודה שלישית' שהיא סעודת הודאה לנס שארע למרן הבעש"ט הק' בדרך לארץ ישראל.
סיפור נסיעתו והצלתו הוא סיפור פלאי וטמון בו יסודות אדירים בתורת החסידות כולה.
רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב כתב (ליקו"מ רל"ד) "שסיפורי מעשיות מצדיקים היינו לספר ממה שאירע להם הוא דבר גדול מאוד ועי"ז נטהר מחשבתו מבלבול הדעת ואף ניצול מצרות".
וכן כתב רבינו הק' (ספר המידות, בגדים) "שעל ידי סיפורי מעשיות של צדיקים ממשיכין אורו של משיח בעולם".
והנה בעת אשר חג החרות-חג הפסח בו עסוקים עם ישראל בזהירות ממשהו חמץ בגשמיות וברוחניות, ורואים בחג זה מקפצה והתחלה חדשה לצאת מעבדות היצה"ר לגאולה רוחנית שהיא לעבוד את השם יתברך בלבב שלם ובנפש חפצה, דייקא אז בעת אשר מחשיך היום וחג החירות עומד לעזוב אז נאספים חבורות חבורות של חסידים ואנשי מעשה לסעוד יחדיו ולספר מגדולת הבעש"ט הק' ומסיפור נסיעתו לארץ הקודש היא ארץ ישראל.
דייקא אז ראוי לו לאדם להמשיך ביתר שאת ועוז את עניין האמונה בהשם ית' ובצדיקיו, דייקא בעת אשר יש קושי מהפרידה מהחג ומקרבת ה' יתברך ונאמר "קשה עליי פרידתכם", דייקא אז אנו מתקשרים בקשר אמיץ וחזק לבורא יתברך, ואיך עושים זאת?!
ע"י התקשרות ואמונה בצדיקי הדורות ובפרט בצדיק יסוד עולם אור שבעת הימים חיות נפשינו הבעש"ט הקדוש זיע"א (שעליו אמר הסבא קדישא מלאכוביטש זיע"א שמעת אשר ירדה נשמת הבעש"ט הק' לעולם ונתגלה דרך החסידות לרבים, אי אפשר לו לאדם להגיע לשלמות בעבודת השם ללא קשר עם החסידות וצדיקיה, וכן מובא בבית אברהם סלונים לשביעי של פסח בשם הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א).
ולכן נאספים בחרדה יהודים רבים ומספרים מסיפור הנסיעה, שבו ארע להבעש"ט נס הצלה מיד הפורעים שאז נראתה שיאה של תמימותו ואמונתו המוחלטת בבורא עולמים.
כמו-כן חסידי ברסלב אוחזים בגרסה מאוד עתיקת-יומין בסיפור ובו יש רמז ישיר לעניינו של רבינו הק' מברסלב וכתביו הנפלאים.
והכל על מנת להמשיך עלינו בעת עזיבת החג הק' את אור האמונה בה' יתברך ובצדיקים. כמו שפירש האדמו"ר "הצמח צדק" מחב"ד (התמים ח') "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר"-יש צורך לספר ספורי חסידות, ובסיפור זה יוצאים ממצרים".
וכן כתבו בחסידות שבשביעי של פסח קוראים אנו את הפס' "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", תלה הכתוב אמונה זו באמונה זו, כי מי שאין לו אמונה בצדיקי הדורות אין לו גם אמונה בה' יתברך שעומד ושותל הצדיקים בכל דור ודור (יומא לח ע"ב).

ומנהג זה נפוץ מאוד בכל מקהלות החסידים ולהלן כמה מן המקורות לכך:
מובא בס' "נטעי גבריאל" על פסח כרך ג' (פרק כ', אות ג') שנוהגים לעשות סעודה לזכר הנס שארע להבעש"ט, וכתב שם בהערות שכן מנהג בית טשערנוביל וסקאליע.
בברסלב נהגו כך מקדמא דנא כמובא בשיח שרפי קודש חלק ד' אות רס"ד: "בְּאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח, הָיוּ אַנַ"שׁ מִתְאַסְפִים יַחַד לִפְנוֹת עֶרֶב, וְחִילְקוּ מְעַט יַיִן וְכַדּוֹמֶה, וְסִפְּרוּ אֶת הַסִּפּוּר מִנְּסִיעַת הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כְּנֻסְחָתֵנוּ הַיְּדוּעָ".
וכן מובא כל הסיפור המלא והמדוייק בשיח שרפי קודש חלק ב אות ש"ו. (וכן מובא בקונט' מועדי ישראל-ברסלב לחג הפסח בסופו).
בבית רוז'ין נהגו כן האדמו"רים מבוהוש, טשורטקוב, סאדיגורא ובשטעפינשט. וכן היו אוכלים לביבות מיוחדות לסעודה זו. (מנהגי קודש רוז'ין, חג הפסח, קל"ו).
וכן מובא בספר "זכות אבות" (סיפורי קודש מצדיקי הדורות לימים מיוחדים ומועדים) שכן נהג הרה"ק רבי ישראל דב מווילעדניק זיע"א, וכן הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זיע"א.
וכן מובא המנהג בס' "תורת אבות" להרה"ק ממאנסטריטש זיע"א (וכן בהגדת "תודת יהושע"), וכן היה נוהג הרה"ק רבי שלמה חיים מקוידינוב זיע"א (ס' דברי שלום).
כמו-כן נהגו בבית "אפטא-זינקוב-מעז'יבוז'-קאפיטשניץ" (כמובא בהגדת "האוהב ישראל" מאפטא, חלק הליכות ומנהגים, אות כ"ז) שבאחרון של פסח לעת ערב ערכו שולחן גדול שנמשך עד שעה מאוחרת בלילה לכבוד סעודת הבעש"ט. וכתבו שם שכן נהג וייסד הרה"ק מאפטא זיע"א.
וכן מביאים את זה המנהג כל ספרי המועדים בחסידות כדוג' ספר "מקראי קודש" לחג הפסח ד'חסידות סאטמאר, וכן בספר "זמן חרותנו" ד'חסידות בעלזא ועוד.

על-כן יראה כל יהודי אשר קרבת החסידות והצדיקים קרובה לליבו ובכלל, לסעוד במוצאי שביעי של פסח לפני השקיעה סעודה כראוי לכבוד הצלת הבעש"ט הק' ויספר לבני ביתו מנסיעת הבעש"ט לארץ ישראל וע"י זה יושפע עליו שפע רב של אמונה ושמחה ואורות החג יקשרו לליבו בקשר עז ואמיץ בל ינתק. אכי"ר.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

 

תודה

לרוב זה 'מאחר והכל מאיתו יתברך ודאי שהכלטובה..'=] בהצלחה!!!

באמת. אני יודעת שזה מצחיק קצת.

סיפור אישי: זכיתי להיות באומן בקיץ שעבר. התפללתי על הכל, אמרתי תיקון הכללי, וידוי וכו'.

הכל טוב. אבל לא מהלב כמו שרציתי.והתחלתי לשקוע בקצת באסה על זה.

אז החלטתי להפסיק להכריח את עצמי להתפלל, וסתם קראתי לי סיפורי מעשיות להנאתי.

אחרי שעה בערך נכנסה לי כזאת שמחה. ועל מה? על זה שאני יהודיה, שאני עם רבינו ושאני באומן.

אף פעם לא הבנתי מה כ"כ משמח בלהיות יהודיה. אני כזאת וזהו, אפילו לא שאלו אותי, נכון?

אז דעי לך שיש לך המון על מה לשמוח והמון ממה להתחזק.

את מתפללת? זכית. מתלבשת צנוע? עוד נקודה טובה. אכלת מצה? מרור? אפיקומן? 4 כוסות? צברת עוד כמה

ערוצי קשר עם ה'.

גדול, לא??

אגב, פסח זה החג שבו ה' דילג. דילג על המעשים של בנ"י שהיו במ"ט שערי טומאה והגיע ישר למהות. למחשבות ולרצונות הטובים.

כמה רצונות טובים יש לך? תודי. בלי סוף. אנחנו מעולים בלרצות... אז זה מה שה' רואה. לא את ההשגים וההצלחות אלא את הרצונות.

סלקי ממך את היצר הרע שלוחש לך שאת מעפנה כזאת. תגדירי לעצמך שזה היצר הרע, ואז תתני מקום ליצר הטוב לספר לך

עד כמה את יקרה, כמה נקודות טובות יש לך, איזה מתוקה ונפלאה את. ובכלל, את מיוחדת במינה. אין עוד נשמה כמוך בכל העולם.ידעת? רק את יכולה למלא את תפקידך.

מקווה שקצת עזרתי...

בסביבה אני שואלת אם יש להם סטיקרים והם מביאים לי בשפע!!!

וגם יש כאלה שמוכרים לפעמים בדוכן במדרחוב בירושלים,ויש עוד אחד שמעמיד דוכן בת"א בכניסה לרחוב שנקין,יש לו את הכי יפים וגם מדבקות לפלאפון..אבל הרבה זמן לא ראיתי אותו הוא לא תמיד נמצא שם.

 

הרב קרליבך

ואני מאמין שהוא גם כתוב ברבי נתן, כמובן לא במילים מדויקות..

אם חשוב לך מקור מדויק, בעזרת השם יהיה אפשר למצוא..

תודה

חג שמח

הרב קרליבך כותב בספר "לב השמים" לפסח: " ואחר כך מגיע יחץ- אנחנו לוקחים את המצה ושוברים אותה.. ואתם יודעים את המנהג: הילדים 'גונבים' את האפיקומן ואחר כך מחזירים לנו.

אתם יודעים מה זה אומר? קודם אנחנו קוראים את כל הסיפור של העבדות, של העינוי, של הצרות. והמצה מונחת לפנינו על השולחן, מפני שהמצה היא הרפואה לכל הפצעים שלנו.

ואומר המגיד מקוז'ניץ" למה המצה צריכה להיות שבורה? מדוע אנחנו שוברים את נמצה לפני ההגדה? הוא אומר: מפני שכדי לרפא את עצמך ואת כל העולם, הדבר הראשון שאתה צריך לדעת הוא שאתה חי בעולם שבור. מי שלא יודע שבעולם הזה לבו של כל יהודי שבור, איננו יודע שום דבר על החיים. אנחנו לא חיים בעולם שלם, אנחנו חיים בעולם של יחץ, ודוקא זה מה שעושה את העולם כל כך מיוחד וכל כך עמוק.

ועכשיו, מהיכן יחזור העולם לשלימותו? מה'צפון', מהחלק הנסתר שבמצה, מהאפיקומן. ומי נותן לנו את האפיקומן? הילדים שלנו. הילדים שלנו הם אלה שיכולים לרפא את העולם מכל השבר. בהם יש עוד משהו תמים, שלם, שהעולם כל כך זקוק לו.

 

וזה מתוך הגדה של פסח "אור זרוע" פירוש של מוהרא"ש מיבניאל, מלוקט מספרי רבנו: "ולכן אנחנו שוברים את את המצה, שהוא סוד הדעת, להכירו יתברך לחצי, להורות שאנו משליכים את הדעת מאיתנו, כי מצה היא דעת גדול ועליון מאוד, כמובא בדברי רבנו ( עיין ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן נו), ואין אנו רוצים להשתמש עם הדעת והשכל והשגת אלוקות, ותענוגי שעשועי עולם הבא בעולם הזה, ועל כן אנו מחביאים את הדעת, שהיא המצה, לעולם הבא, ובעולם הזה אנו משתמשים רק עם החצי הקטן, שהוא לחם עוני, סוד האמונה (עיין ליקוטי הלכות, הלכות גילוח הלכה ג', אות יג), כי אנו מתחזקים רק באמונה, ועונים וצועקים להשם יתברך, ומשתוקקים אליו יתברך, ומדברים עמו יתברך בתמימות ופשיטות, שזה לחם עוני, שעונים עליו דבורים הרבה,

אבל את הדעת הגדול אנו טומנים עד הסוף  בקץ האחרון, שאז תמלא הארץ דעה את ה', ואז נזכה לדעת השלם.."

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

 

תודה

בס"ד בר"ה

 

איך מחלקים את התורנות?

שפשוט כל אחד יכתוב מתי הוא רוצה.....

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

 

תודה

שיחות מוהרא"ש • ליל בדיקת חמץ
מוֹהֲרָא"שׁ נ"י אמר, אשר ליל בדיקת חמץ הוא לילה שבו אנו מכינים עצמנו לקבל את אור הפסח. איזו זכות היא זו, שאנו עומדים ברגעים קדושים כאלו. ידוע מצדיקים, שבלילה זה עבדו קשה עד מאוד לבדוק את החמץ.          בדיקת חמץ בגשמיות צריכים לבדוק לראות שלא יהיה חמץ, וברוחניות צריכים לראות לנקות את החמץ הרוחני, ומהו? עצבות ודיכאון. כל אדם נדבק בו חמץ רוחני, פתאום נכנס בו ייאוש, מרירות, דיכאון, וחש שאינו שווה לשום דבר. ולמעשה, אינו שם לב, שכל זה בא מהקליפות והמשחיתים שברא מרוב עוונותיו. לזאת, בלילה זה שבודקים את החמץ, עלינו להוציא את החמץ הרוחני, להוציא מאתנו את המרירות והעצבות, הייאוש והדיכאון. ולקבל על עצמנו לשרוף את הייאוש והמרה שחורה שנדבקה בנו. הן אמת, שלכל אחד יש סיבה למה להיות בדיכאון, למה להיות ממורמר וכו', אבל בעבור זה יש לנו לילה קדוש זה, לנקותנו מכל זה, ולהגיע אל שמחת החיים, שמחת הבורא יתברך שמו. כן הדבר בעניין מחלוקת ומריבות שיש בין אדם לעצמו, בין איש לאשתו, בין אחד לחברו, הלילה הזה הוא הלילה לבער חמץ זה, ולמסור את נפשנו לְאַחוֹת את הקרעים, לְיַשֵּׁב את כל האי הבנות שיש בינינו, אשר זהו החמץ, שצריכים לשרפו בערב פסח; אם יש בני-זוג שאינם חיים בשלום, עליהם להסיר את כל המחלוקות מביניהם, ולשרוף את החמץ למחרת, כי צריכים לקבל את חג הפסח בשמחה עצומה, כמו שאומר הָאֲרִיזַ"ל, שבליל פסח יורדת הארה עצומה, היינו כאשר אומרים את סדר ההגדה בליל הסדר, כל יהודי חש התעלות מיוחדת. יושבים כל בני המשפחה: האב והאם, הסב והסבתא וכן משפחותיהם, והילדים שואלים קושיות: "מה נשתנה הלילה הזה", והאב מסביר: "עבדים היינו לפרעה במצרים" וכו', ואחר-כך זוכים לאכול מצה, שזהו מאכל האמונה, וכל לעיסה ולעיסה שאדם לועס מצה, הוא לועס אמונה, כי מצה זהו רצונו יתברך, שרצה שנאכלה בפסח, מצה זה אלוקות, נמצא, שכל לעיסה אנו אוכלים בפינו אלוקות, וזה יועיל לנו כל השנה, שנזכה לזכור, שכל מה שאדם אוכל, הוא אוכל אלוקות, אשר זה הפך גלות מצרים. כי במצרים סבלו סבל גדול, באשר אמונתם לא היתה מזוככת, יהודים לא זכו לזכור מהקדוש-ברוך-הוא, משה רבנו שאל את השם יתברך: מדוע עם ישראל צריכים לסבול יותר מכל האומות, הֱיוֹת שיצא לחוץ וראה בְּסִבְלוֹתָם, "וירא איש מצרי מכה איש עברי" (שמות ב, יא), אזי הרגו, כי לא היה יכול לסבול רשעות, מרוב רחמנותו שריחם על ישראל, והנה למחרת ראה שני יהודים נִצִּים, "ויאמר לרשע למה תכה רעך", משה רבנו מנהיג הדור, הרחמן האמיתי, אוהב ישראל, אינו יכול לסבול שיש מחלוקת ואי הבנות בין שני יהודים, כואב לו הדבר עד מאוד, "ויאמר: מי שָׂמְךָ לאיש, הַלְהָרְגֵנִי אתה אומר וגו', ויאמר משה: אכן נודע הדבר", עתה אני מבין מדוע עם ישראל סובלים סבל כזה, כי אין ביניהם אהבה ואחדות. ואמר מוֹהֲרָא"שׁ נ"י, אשר זאת אנו רואים, שכל הגלות שאנו סובלים, היא רק מחמת אי הבנות, מחמת הגזענות שיש בינינו, שכל זה בחינת החמץ שעלינו לעקרו מתוכנו, כל זמן שיש לנו שנאה על מישהו, סימן שאנו מלאים טומאה. וכן עתה הוא הזמן לעקור את העצבות, המרירות והדיכאון, לנקות את כל הרע מאתנו, ולמחרת לשרפו כליל, אזי נזכה לקבל את ימי הפסח בשמחה עצומה, נרגיש את הקדוש-ברוך-הוא שהוציאנו ממצרים, שזו תכלית ליל פסח, שיהודים חשים עצמם מרוממים, "אתה בחרתנו מכל העמים", הקדוש-ברוך-הוא בחרנו מכל אומות העולם, ולקחנו לעם הנבחר. ומה התרוץ בזה? אלא הלך הקדוש-ברוך-הוא לכל אומות העולם תחילה, ורצה ליתן להם את התורה, אך כל אומה ואומה מצאה מצוה אחרת, שאינה יכולה לקיימה, עם אחד לא יכול היה לעמוד ב'לא תגנוב', עם אחר ב'לא תרצח' וכו' וכו', ולא רצו, אם-כן, לקבל את התורה, הגיע הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל, ולא שאלו "מה כתוב בה", אלא אמרו תכף-ומיד: "נעשה ונשמע", עם ישראל בחרו בהקדוש-ברוך-הוא, והבורא יתברך שמו בחר בהם. על-כן, אמר מוֹהֲרָא"שׁ נ"י, עלינו להיות שמחים ועליזים עד מאוד, על נועם חלקנו, שאנו זוכים להיכנס לחג קדוש כזה, והחג מלמדנו מֵיכְלָא דִּמְהֵימְנוּתָא (זוהר חלק ב', קפג: ), שאנו אוכלים אלוקות. ומהי מִצְוַת הפסח? לספר את הניסים הנגלים שהקדוש-ברוך-הוא עשה ועושה עמנו, כי בכל יום ויום הקדוש-ברוך-הוא עושה ניסים עם כל אחד ואחד, וכאשר נתבונן על הניסים, נתקרב יותר ויותר אליו יתברך, ונשיח עמו. אשר זו משמעות השם פסח – פה-סח, אומר הָאֲרִיזַ"ל, שפותחים את הפה לדבר אל השם יתברך. על-כן בלילה זה שבודקים בו את החמץ, הבה נבדוק את העצבות והמרירות שבתוכנו ונבערה, וכן הגיע הזמן שנתאחד יחד, ונבער את ההסתות והשנאות. כי כך אומרים חכמינו הקדושים (במדבר רבה, פרשה כא, סימן ב): כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות; אין יכולים להשליט את דעתו על הזולת, כי כל אחד ודעתו הוא; עלינו רק לברוח אל התורה הקדושה, ולקבל עלינו דעתה ומרותה, אשר היא מגלה לנו את הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב בזוהר (מצורע נג: ): אַמַּאי אִיקְרֵי תּוֹרָה? דְּאוֹרֵי וְגָלֵי מַה דַּהֲוָה סָתוּם וְלָא אֶתְיַדַּע; אם תתבוננו כיצד החיים פורחים, הנה יום והנה לילה, הנה שבוע והנה שנה וכו', ואנו מתקרבים יום אחר יום אל הקדוש-ברוך-הוא, יום אחר יום הולך אליו יתברך, וכשיש לאדם ישוב הדעת אמיתי, זוכה לראות אלוקות. אבל צריכים לזה כלי, ומהו? שלום, כי לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי המחזיק ברכה לישראל, אלא השלום (עוקצין, פרק ג'); אם יהיה שלום בין נשמות ישראל, הקדוש-ברוך-הוא ישרה בנו, ונרגיש אותו. וסיים מוֹהֲרָא"שׁ נ"י ואמר: בשעה שעלו ישראל ממצרים, עלה עמהם ערב-רב, אלו פסולת העמים, אשר גרמו לישראל את כל הצרות, הם הביאו לחטא העגל, ולכל הקושיות והספקות עליו יתברך ועל צדיק הדור. וכן אלפיים שנה סובלים עם ישראל מערב-רב, אשר אלו רשעים ארורים, שאין להם שייכות לישראל, כי מי שמסית ומדיח, איננו בכלל ישראל. ולכן מונח עלינו החוב להתאחד בצוותא, ולשרש את קליפת הערב-רב מקרבנו, ולבער את החמץ מאתנו, שזה כלל העצבות והמרירות, והמריבות והאי הבנות, או אז נזכה שיאיר עלינו אור הפסח, ונרגיש רק את הקדוש-ברוך-הוא, ונהיה כלי לקבל בו את האור האלוקי, אשרי העם שככה לו!  (שיחות מוהרא"ש חלק י"ד)

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

 

תודה

ולדבר איתו.. עכשיו זה הזמן לצאת לשדות.. כשהכל מתעורר מהתרדמה של החורף ומתחיל לפרוח...

והמסר מהסיפור הזה להבדיל, גם לכל אדם שממעיטים מערכו הרב שהוא עצמו אינו יודע

מעט מין ערכו האמיתי.

שמי שממעיט בגדולתו של אדם כנראה אינו מבין מעט ממה שכולל אותו אדם בתוכו בפנימיותו.

 

בהצלחה!!!

המ"ה

 

הוא ה-שדכן. ורק הוא יודע מי הבחור  ש ל ך

 

במיוחד עכשיו, בפסח, תבקשי מאבאלה שיקרע לך (ולכל הרווקים והרווקות) את ים סוף!!

 

 

ב"הצלחה צדיקה!!