הרבה פעמים אנחנו נפגשים עם שמות מושגים ו"פעולות" ונוטים לשאול את עצמנו – זה מה שיוציא אותי מהמצב שלי? האם זה הפתרון?
הרבה פעמים ה'דברים' הללו אינם הפתרון אלא תוצאה של היציאה שלנו ממצבנו, ואנחנו נוטים לבלבל בין השנים - להפוך את התוצאה לפתרון, בעולם הישיבה זה נקרא להפוך את ה"סימן" ל"סיבה". יש לזה שני גורמים, אחד מחמתנו ואחד מעצם המציאות, אנחנו נוטים לרדוף אחר פתרונות מהירים וכיוון שה'סימן' גם יכול להיות סוג של תהליך – הוא נדמה כ'סיבה'.
לדוג' – אם אתבטל לה' אהיה צדיק. התבטלות לה' היא לא דרך להיות צדיק, אבל בהחלט צדיק מתבטל לה'. מה שהביא אותו להיות צדיק זו לא ההתבטלות אלא תהליך אחר.
למה ביסודנו איננו מתבטלים לה'? האם זה מחמת שאנו מקולקלים או מחמת שאנו נורמלים? בעל התניא מלמד אותנו שבאופן טבעי יש באדם נפש בהמית, נפש דסטרא אחרא, הצד האחר, שמהותו היא מצג שווא של יישות ומציאות עצמית. מחמת הצד הזה שבנו איננו מתבטלים בעצם מציאותנו לה'.
התבטלות אמיתית לה' היא תוצאה של תשובה שלימה מאהבה. הנפש האלקית כל כך גוברת באדם כך שהיא מטהרת את הנפש הבהמית ומביאה גם אותה להיות אך ורק קודש לה'. זו התבטלות שלימה לה'.
ומה היא תשובה מאהבה?
תשובה מאהבה היא ראשית כל תשובה. התשובה כוללת בתוכה שלושה עניינים: חרטה, וידוי ועזיבת החטא. על חטאים שאדם לא 'מומר' להם – עזיבת החטא באה אחרי החרטה והוידוי, אולם בחטאים שאדם מומר להם, "מכור" להם – עזיבת החטא באה לפני החרטה והוידוי. כך כותבים רבינו יונה והגר"ח מוולאז'ין (בדרשות לימים נוראים).
אחר שתשובה מאהבה היא תשובה - היא גם מאהבה, והאהבה היא תהליך בפני עצמו. כדי לאהוב אני צריך שיהיה לי קשר. את הקשר הזה אני מקבל ע"י ענוה. כדי להגיע לענווה נדרשים לעוד תשובה – תשובה אל עצמי. הפירוש של 'להיות ענו' זה להכיר את מקומי, לדעת מי אני, מה אני ולבסוף מה המקור שלי.
כשאני מכיר את המקור שלי – אני עומד על הקשר שלי עם אלקים. ואז, אחרי ששבתי אל עצמי, שהרי יש לי קשר אל עצמי, אני יכול גם לשוב אליו.
יש זמנים שבהם אנחנו פשוט עוורים-נכים, אנחנו לא יודעים להביט וללכת, לשוב, אל המקור שלנו, ובעצם קודם כל אל עצמנו. על דרך משל, אנחנו כמו אדם כל כך שמן ונפוח שלא יכול לראות את המקום בו רגליו עומדות מחמת הכרס שלו. הוא לא מסוגל לראות את מקומו. יש משהו שמנפח אותנו כך שאיננו יכולים לראות את המקום בו [ועליו] אנחנו עומדים. ממילא, כשאדם לא יודע מה מקומו והיכן הוא עומד הוא מתמלא בפחד, עצבות, עצבנות. בנמשל, מלבד התחושות הללו (שלפעמים אנחנו מדחיקים) אי ידיעת המקום שלנו מביאה אותנו לקנאה, להעלבות, לשנאה.
אז מה עושים?
ענווה לא קונים ברגע אחד, זו עבודה, עבודת חיים אפילו. ענווה היא דבר מתפתח, לאט לאט (ע"י עבודה – התבוננות מעמיקה) אנחנו מקבלים ענווה על יותר "שטחים" בחיים שלנו. אנחנו מכירים יותר טוב את עצמנו, את מקורנו, ומכח זה מסוגלים לבטוח בו עוד קצת ועוד קצת, "למסור" מתוך מודעות את חיינו אליו ואל השגחתו.
***
אין לנו על מה להתלונן (או אולי אפ' להרגיש אשמים), מה שקרה קרה, זה מה יש, עכשיו עלינו המשימה לתקן. ככה העולם שלנו בנוי - אדם הראשון חטא ומאז כולנו עובדים לתקן את זה, אפשר לומר שזה סדר העולם - יש רע שנעשה והמטלה היא לעבוד ולתקן.
קודם כל צריך להבין את הרעיון, אח"כ צריך לעשות מה שהיושבים באכסדרא אומרים לעשות כדי לקבל את הענווה הזו.
גם אם לא מבינים איך המעשים הללו עוזרים. היושבים באכסדרא אלו חז"ל ויותר מזה - זה הקב"ה ותרי"ג מצוותיו. אבל הכי חשוב, וזה כואב לי לומר את זה כי אני בעצמי לא כ"כ שם בעשה אלא רק בידיעה, זה לא לברוח מעבודה.
אלו "תורות" שכבר אמרו לפני, אבל זה לחלוטין מסילת ישרים - תמיד צריך להזכיר, "שיוויתי", אם יש לנו מודעות לזה (אחרי שעכלנו את זה, וזה לא כ"כ כיף ונעים) - נכנסנו לשער של הדרך. מעכשיו זו עבודה ולא רק מחשבה.
