פורום עבודת ה' (עמוד 9)

אתה בטוח שזה כפי שאמרת?

כן

מי שחוזר בתשובה לרוב מחפש לזרוק את החיים הקודמים שלו ולדבוק במשהו חדש. קשה לקבל את זה שאני יכול לשמור חלקים מהחיים הקודמים שלי ולא לזרוק את הכל.

פשוט מי שהופך לחרדי השינוי יותר קיצוני אז שמים לזה יותר לב.

אז אם שמים לב,כדברייך, איך את בעצמך לא שמת לב?

לא הבנתי אותך. תסבירי.

מה שהתכוונתי לומר זה שיותר בולט כשמישהו חוזר בתשובה לכיוון חרדי כי זה יותר קיצוני וגם חיצונית שמים לב לזה יותר, אבל לדעתי יש הרבה חזרה בתשובה גם לציבור הדת"לי, או מסורתיים שמתחילים לשמור עוד מצוות ממה שרגילים, יותר נסתר פשוט.

גם חרדי הוא "דתי" - הרי הוא שומר מצוות/

 

כחוזר בתשובה בעצמי שהלך לחרדי אני יכול לענות לך

אבל אני לא רואה בזה דיון על עבודת ה' אלא דיון לגופם של אנשים 

דתיים אלו תלמידי הרב קוק.

מתי הם קנו את ההגדרה?

לא הבנתי אותך.

שפעם ראשונה שאני שומעת
שמשייכים את המושג דתי לתלמידי הרב קוק

אני יודע שזה לא מדויק.

זרם תלמידי הרב קוק הוא זרם מאוד מסויים ומאוד אידיאולוגי. יש גם זרמים פחות אידיאולוגים בציונות הדתית

וגם ישנם דתיים-לאומיים שגם הם חרדים, כל מי שחרד לדבר ה', הוא חרדי. (גם בתוך הציבור ה"חרדל"י" לא כולם היו מגדירים את עצמם חרדים לדבר ה', שכן העיקר הוא עבודת ה' מאהבה, ולכן ההגדרה חרד אינה מדוייקת.....).

בחיים לא בדקתי מה שכן נראה לי לפחות שפשוט אצל חרדים זה יותר בולט שם כי כל חוזר בתשובה הוא סוג ב' ואצל דתיים לאומיים ב''ה הם פשוט משתלבים אז פחות שמים לב...

 

זה מעניין

לא מבין מה זה קשור לעבודת ה' בעצם...

 

נגיד בקצרה, 

בשביל להשתכנע שהדרך של השני שווה בדיקה צריך לראות שהוא בעצמו מושקע בה ומתלהב ממנה

ומנסה לשאוף להכי טוב בזה. בזמני ראיתי את זה רק אצל חרדים.

מורכבות לא מורכבות זה לא משנה. 

כחוזר בתשובה ראיתי שהחרדים באמת מושקעים בזה

(למרות שידעתי שגם שם יש הקצנה בטעות, אבל זאת טעות שנובעת מאמונה בדרך)

כשמישהו מבחוץ רואה שיש אחד שלומד תורה כל היום, והשני עובד ו"רק" קובע עיתים, הוא חושב שהראשון יותר מושקע בתורה ושואף להכי טוב והשני פחות.

יש גם עוד עניין שהציבור הדת"ל מאוד מגוון, ויכול להיות שלפעמים נתקלים רק בחלק בציבור שיותר פשרן/לייטי וחושבים שכולם ככה.

אתה צודק בשורה האחרונה.. זה כן

 

אם נקשר משהו כאן לעבודת ה'

לדעתי גם אלו שצדיקים לפעמים נתפסים מידי לדבר על איך אמורה להתנהל המדינה באמת וכו'

כאילו גם בדרשה של בית הכנסת.. לדעתי זאת קצת טעות כמה שהדברים חשובים יש מקום לכל דבר

 

בשבילנו לדבר על איך המדינה אמורה להתנהל או להתעסק בישוב הארץ זה חשוב לא פחות מלדבר על לימוד תורה. בגלל שאנחנו רואים במדינה ראשית צמיחת גאולתנו, ולא בגלל שאנחנו לא שמים את התורה במרכז.

כי זה חשוב לא פחות - אם יש לך השפעה

אבל בדרך כלל אף אחד ממי שיושב בבית הכנסת הוא לא חבר כנסת,

ואם בנאדם ממשיך לדבר על זה במקום על מה שחשוב לאדם הרגיל (להתחזק בקיום התורה) זאת טעות

רק מידי פעם צריך להעמיד דברים על דיוקם, לא כל הזמן לדבר על זה.

מיותר לדבר על זה כל הזמן צריך לחזק ביראת שמים בקיום הלכות עכשויות וכו'

 

הרי אתה לא מדבר כל היום על אוכל וכסף כי זה נצרך לעבודת ה'...וזה אפילו יותר קריטי בטווח הקצר

יש כאלה לפעמים כל דבר תורה זה או פוליטיקה או משהו על נשמות ישראל וכאלה

כאילו סבבה והכל, אבל אחי (אני מדבר אליהם)  תן קצת בראש על משהו ספציפי בקיום התורה.

 

להבהיר, לא התכוונתי לומר שבגלל זה לא מתקרבים לדתיים כי הם מדברים על פוליטיקה

זאת הייתה הערה צדדית.  לדעתי זאת לא הסיבה, כמו שטענתי מהתחלה

לבסוף נראה לי הכי משמעותי להביא את סוף דברי הרב קוק במאמר 'מסע המחנות':

"והננו צריכים להחליט,
כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה,
וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקותו יקרים להם באיזו מדה שהיא.

נתודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי,
לא בשם מפלגתי ומחנתי.
נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה,
ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה נושע תשועת עולמים,
ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המית נפש
"ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"."

(הורדת השורות לא במקור)
מקור - מאמרי הראיה/מסע המחנות – ויקיטקסט

ממש קשה להבין את העברית של הרב קוק 

כאילו זה עברית, אבל מילים מוזרות

וכמו כן, הוא משתמש במליצות מהתנ"ך ומהקבלה

לא יודע בכל אופן, זה התנסחות די שונה מכל האחרים. 

סתם בער לי להגיד. לא בקע מזלזל או משהו

השפה שהרב כותב בה היא לא פשוטה לבן דורנו המומצע שלא משתמש בה.
יש כתבים שבהם מופעים מילים יותר "גבוהות"/"פנימיות" ויש כתבים יותר פשוטים.
יש הבדל בין מה שהרב קוק כתב לעצמו ואח"כ ערכו את דבריו בספר (שזה רוב כתביו!) ויש הבדל בין מה שהרב כתב לכתחילה שיתפרסם לציבור.

אולי התוכן שם יהיה יותר מובן

למה?

פורום עבודת ה' זה להתנהגות שמעבר להלכה.

 

פה לדוגמא אתה יכול לדון "האם למרות שמותר לשבת ליד בחורה, האם זה רצון ה'"

שוין

ממשתמשים אנונימיים באינטרנט. אי אפשר לסמוך על כך הלכתית. הלכה נפסקת על ידי רב בלבד.

כל אחד יודע את נפשו שלו וכדאי לכל אחד להיות רגיש לסיטואציות השונות שהוא נמצא בהם ולשים לב ולהיות רגיש מה זה מעורר בו ועל פי כך לפעול.

בכללי להגיד משפטים כמו "אין בעיה" לענ"ד זה לא נכון. גם אם אתה חושב שזה מותר, להגיד שאין בעיה והכל טוב וכו'...זה לא נכון. ועובדה שיש כאלו שסוברים שזו בעיה. להתעלם מזה ולהגיד שהכל בעיה, לא יודע. (לא נכנסתי לדיון ההלכתי בנושא, הפריע לי יותר העקרון....).

זה באמת חשוב ומועיל. בתי כנסת, קהילה וכדומה.

גם קשר עם רבנים זו חברה שמשפיעה במדיה מסויימת

"מצות עשה ו - לדבוק בה'
היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם, בכל אופן מאופני העבודה והחברה, במאכל ובמשתה והעסק, כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה "ובו תדבק" (דברים י, כ). וכבר נכפל זה הצווי גם כן "ולדבקה בו" (דברים יא, כב)...."

מקור - ספר המצוות עשה ו – ויקיטקסט

קודם כל בוודאי שיצא לי להיות בחברה שדרבנה אותי לעבודת ה'

במיוחד באולפנה וכו'

אבל בעיני זה מתחיל באדם עצמו איפה שאני שמה את עצמי גם הקשרים שלי יהיו

כשכל החיים שלי הם בחיפוש מתמיד אחרי עבודת ה' אני אמצא את זה בכל מני מקומות ועם כל מני אנשים

יכולה להגיד שהייתי בחברה מאוד דוסית וזה נתן לי המון אבל היום אני מרגישה שגם יש בזה מגבלות 

מובנות מאליהן של מוסכמות חברתיות וכל מני התנהגויות שלא בהכרח קידמו אותי בתחום הזה של עבודת ה'

אז היום משתדלת להתחבר למקומות שמוצאת בהם מידות טובות ערכים ותורה כמובן אבל לא תמיד זה

יהיה בולט או חד משמעי או הכל בבת אחת, וזה בסדר. 

עליי מוטל לאחד בין הדברים ולברר אותם מתוך נקודה פנימית של עצמי ולהתקדם תוך כדי דרך הבירור הזה..

זה דורש בגרות..

זה כיף גם בלי קשר

אבל זה מבלבל,משה.

אני רוצה לגיד את עלינו לשבח.

ומילים מהנוסח הספרדי מתבלבלות לי באמצע הקריאה באשכנזית.

 

תקח סידור מהנוסח שלך ותסתכל בו.

הבנתי אותך , אבל זה עדיין מבלבל.

לא תמיד זה אפשרי.

בני אנוש הם יצורים בני חלוף.
לא רק בקטע שבסוף כולם מתים, אלא בעיקר בכך שאנחנו תלויים בדברים זמניים. הכל זמני אצל האדם.
נראה לי שספר קהלת עוסק בהרבה היבטים של העניין וגם בתהילים זה מוזכר.
אני חושב שזה לא רק במישור של עבודת ה', גם ברבדים הפשוטים של החיים, יום אחד אדם מרגיש משהו אחד, יום אחר הוא מרגיש הפוך. ככה ביחס למערכות יחסים שונות, ככה ביחס לתעסוקה שאדם עוסק בה בצורה יום יומית, פעם אחת למה ופעם אחרת למטה.

קודם כל, נראה לי כדאי לקבל את זה. כן, זה אנושי וככה כולנו חיים. מתול קבלה של העניין, לא צריך להגיע לכדי שנאה עצמית או כעס, כי מראש זה נורמלי אז אפשר לנסות לעבור את זה כמה שיותר בשלום בלי להלחץ יותר מדי. אני מודע לכך שפשוט לומר את זה וקשה ליישם וזה לא רק ענייין של חשיבה אלא גם של הרגל..

בס"ד

בחסידות קוראים לזה "רצוא ושוב" רצון קדימה וחזרה אחורה.
ובאמת יש מספר דברים להכיר מזה
1. הידיעה שזה ככה מבקשת להגיד גם לא להתייאש מהמצב.
2. יש שיטות בתיקון המידות ללכת לקצה ובהמשך הדבר יתאזן מתוך אותו הכרח כלומר לקבל החלטות גדולות לפעמים כדי שבסוף אגיע למצב בו אני בנורמה,{למשל אדם לא הקפיד על ציצת כי היה קשה לו יקח תקופה בה הוא ממש מקפיד אולי אפילו יעשה ששם מעל הבגדים על מנת להתחזק ואחרי השוב יחזור להתנהגות נורמה..}
3.מתוך הידיעה שזה טבעי ניתן טיפה אולי לתכנן את זה בעזרת הקביעה של הימים בהם אני עושה מעל, כמו בראש חודשים שבתות יום הולדות להגיד לעצמי בימים אלה אני איהיה בשיא הרצון שלי בתפילת בכוונה גדולה יותר, ומתוך כך שאר הימים לשחרר אולי מעט ולהצליח פשוט לשמור על הנורמה במטרות ועל הדברים הקטנים..

מעבר לכך באמת עבודת התמיד היא עבודה כל כך חשובה בגלל זה, זה בהחלט קשה במיוחד לקחת את כל החיים לשם ולכן חשוב לשים לב על מה אני שם דגש ומנסה בו להתמיד ובמה אני יותר נותן לנטייה הזו להיות{מחילה צריך ללכת מקווה שמובן מספיק אם יש שאלות בשמחה.}

לעומת המלאכים שנקראים "עומדים" האדם נקרא "מהלך", "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". כשאדם מגיע למדרגה מסויימת בעבודת ה', ה' רוצה שהוא יתעלה ויעלה למדרגה חדשה, זו התכלית של האדם, ולכן יש לו שבירה של המדרגה הקודמת, כדי שהוא יוכל להתעלות למדרגה החדשה. (אמנם, הרב זצ"ל כותב שצריך שהאדם לא ישבור את המדרגה הקודמת אלא יתעלה על גבה, אך זה בפועל מה שהאדם צריך לעשות, אבל חוסר הנוחות של האדם במדרגה הזאת מבטאת שהוא לא מתאים למדרגה הזאת יותר והיא "קטנה עליו", והוא צריך לעלות למדרגה חדשה. וכמו מה שכתב הרב זצ"ל במאמר הדור, שהאנשים היום האמונה של סבתא שלהם לא מספקת אותם, הם דורשים דבר גדול יותר, רחב יותר, ולכן הם כופרים באמונה. אמנם היה עדיף שזה לא יגיע בצורה כזאת, והאדם לבד יתעלה ולא יהיה בשלב של שבירה, וכמו שכתבתי שהכי טוב שהאדם יתעלה על גבי המדרגה הקודמת, אבל אם אין ברירה והאדם לא מתעלה בעצמו למדרגה חדשה, ה' שולח לו זרזים שיגרמו לו להתעלות למדרגה חדשה....). וכמו א"י, עם ישראל הגיע כבר לשלב של הגאולה, והיה צריך לעלות לא"י, והוא לא עלה, אז ל"ע ה' שלח  את השואה האיומה שהיא בעיקר הגורם לעליית היהודים לארץ. אז ברור שזה לא אידיאלי, אבל במצב הנוכחי זה מה שיגרום לאדם להתעלות למדרגה החדשה.

כי כתבת "הקצינו" הבנתי שאתה קובע עובדה...

 

אגב, יש מצב גדול שאתה מתכוון לדבר אחר והם התכוונו לדבר אחר

כי עד כמה שידוע לי "דרך הצדיק" הכוונה היא ע"י התקרבות לצדיקים והליכה לפי עצתם - אמונה בהם ובדרך שהם הורו לעם.  אבל ברור שיש גם את נקודת החיבור של האדם עצמו עם הקב"ה.  ולא נשמע לי שאתה חולק על זה.. אז על מה כן?

 

בכל אופן, אין לי ממש זמן להגיב כרגע ממש, רציתי להבין אם יש כאן דיון

""ולדבקה בו" - הדבק בחכמים ובתלמידיהם"

ככה שזה לא חידוש בלעדי לגדולי תנועת החסידות.

 

לגבי עצם העניין -

ברור שהעיקר זה הקשר הישיר עם ה' יתברך!!

ברור קשר של אדם מול בוראו הוא קשר ישיר ללא חוצצים כלל. אחרת מדובר בעבודה זרה, לא פחות!

אמנם הקב"ה נתן לנו תורה, ואותה הוא העביר במסורת על ידי חכמי ישראל, והיא ורק היא מגלה לנו את רצונו יתברך. לכן אי אפשר להבין את רצונו בלעדי הצטרפות למוסרי תורה שבעל פה שבכל דור ודור. תלמידי משה רבינו וממשיכיו שבכל דור ודור.

קיא ע"ב אז אין קשר לנידון כל כך:
"אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה"
זה לא קשור לאמונה בצדיק שדיברתי עליו.

מספר החינוך משמע שקודם כל החיבור לצדיק הוא עניין רוחני - 

 

"שנצטוינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקבלים מהם. ועל זה נאמר "ובו תדבק" (דברים י, כ) ונכפל הצווי במקום אחר, שנאמר "ולדבקה בו" (שם יא, כב). ואמרו זכרונם לברכה (כתובות קיא:): וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה? והא כתיב "כי יי אלהיך אש אוכלה הוא"! (דברים ד, כד) אלא הדבק לתלמידי חכמים ולתלמידיהם כאלו נדבק בו ברוך הוא. ומזה למדו רבותינו זכרונם לברכה לומר שכל הנושא בת תלמיד חכם והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו, כאלו נדבק בשכינה."

 

מספר המצוות לרמב"ם ממש ניתן לראות את המודל של האדמו"רות -

"היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם, בכל אופן מאופני העבודה והחברה, במאכל ובמשתה והעסק, כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה "ובו תדבק" (דברים י, כ). וכבר נכפל זה הצווי גם כן "ולדבקה בו" (דברים יא, כב)."

 

ממש מזכיר לי את הרעיון של טיש חסידי חח

 

כמו כן, ""את ה' א-להיך תירא" לרבות ת"ח" זוהי דרשה מבהילה מאוד שנראה מאוד בנקל לפרש אותה בצורה שהחסידות לקחה אותה. 

אני התכוונתי לדון על על שהם אמצעי בינינו לבין הקב"ה והאמונה כביכול בהם.

אם לא כאמצעי לקרבה לקב"ה.

 

ברור לי שגם על פי החסידות ההתקרבות לצדיק איננה מתווך לקב"ה אלא גורם לחיבור ישיר של החסיד אל הקב"ה.

אני יודע שאכן ר' נחמן כותב שיראה ואהבה וגם אמונה מקבלים ע"י שמקורבים לצדיקים.

לא מונח כרגע מה המקור לכך בתורה או חז"ל.. אני אבדוק

 

(אישית אני יכול להעיד שאני אכן מרגיש ככה - בחוש ממש.

אבל הדיון כאן הוא על מקורות ולא הרגשה)

 

יש להידבק בחכמים ובתלמידיהם - לשמש אותם וללמוד מדרכיהם, ויש לעשות "התקשרות לצדיק". זה כבר חידוש של החסידות.

אם תוכלי להסביר אז אבין למה את מתכוונת בחידוש.

"להוציא עבודתו האישית בעבודת ה', מהווה הצדיק חוליה מקשרת בין הקדוש ברוך הוא לבין קהל החסידים; דרכו מואצלים השפע והחיות מן השמים אל נשמות החסידים, ודרכו עולות תפילות ומצוות החסידים הדבקים בו, בצורה שלמה יותר, לפני כסא הכבוד". זה לא בדיוק רק לשמש ת"ח וללמוד מדרכיו.

 

יש בזה דבר טוב ויש בזה סכנה. אומר הרב קוק: "הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי..." (אורות ישראל ג ג).

מדברי ויקיפדיה.

"חוליה מקשרת בין הקדוש ברוך הוא לבין קהל חסידיו" זה נשמע עניין גדול וכנראה שיש בו משהו אבל זה דורש בירור - מה זה אומר, מה זה לא אומר...

 

תודה על הדברים!

יש שם הרבה ציטוטים של גדולי החסידות בנושא

תאמת יש שם את ר' נחמן מברסלב ואת רבי נתן ועוד אחד מגדולי האמדו"רים הראשונים בתנועת החסידות אבל חצי או רוב קטן של הרשימה הם בכלל לא חלק מ'תנועת החסידות'..

 

ואני מאמין שיש רעיון כזה אך Kדעת מה הוא אומר כדי שיהיה רלוונטי עבורי אני לא יכול להסתפק בציטוטים קצרים..

מעתיק את הדברים כמו שקראתי. 

 

בביאור דברי הש"ס ברכות [לג, ב] על פסוק [דברים י, יב] "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", אטו יראה מילתא זוטרתא היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. והקושיא מפורסמת, אם כי לגבי משה הוי מילתא זוטרתא, אבל לגבי ישראל הוי מילתא גדולה. ומתרץ הגאון הנ"ל, עפ"י משל בחבית גדולה שסביבו היו עומדים כלים קטנים, ושפכו מים בחבית הגדולה עד שנתמלאה ולא פסקו מלשפוך בו, ואחר שנתמלאה יוצא ממנו המים והולך בכלים הקטנים שעומדים אצלו, וג"כ נתמלאו ממילא אף שלא היו שופכים בהם. וכמו כן משה רבינו ע"ה המשיך על עצמו יראת שמים הרבה כל כך במדה גדולה עד שנתמלאה על כל גדותיו, והוא לא פסק מלמשוך עוד יראת שמים על עצמו ולא היה מוצא בו מקום לנוח, וממילא נכנס אל האנשים העומדים אצלו. וזה שאמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דייקא לגבי משה, ר"ל העומדים אצלו שבא להם היראת שמים בנקל בלי שום פעולה מצידם רק ממה שמתקרבים אצלו. וזה שאמר משה לישראל "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך" - דבר קטן, ר"ל שיתקרבו אצלו וממילא ישיגו יראת שמים בנקל,

אמונת חכמים זהו יסוד גדול מאוד

נכון. מסכים.

מדרכיו.
ברגע שאתה ליד צדיק עם יראת שמיים גדולה, אתה ישר מתפעל ורוצה להיות כמותו.

כמובן שהתקרבות זה למידה מדרכיו.. מה חידשת

בינינו לבין ה'.
זה פשוט נובע מזה שכאשר אתה בחברת צדיקים גדולים, הם מדרבנים אותך ליותר, כי אתה מתפעל מדרגתם. זה קשור לענין הכללי שצריך להשתדל להיות בחברת צדיקים ולא רשעים.

אבל בשביל זה צריך אמונה בצדיק אחרת למה שתשמע להם.

כשמאמינים בצדיק ומתקרבים אליו רואים ממנו איך הוא מגלה שבכל מקום ודבר שקורה יש את הקב"ה 

וממילא מבינים שהקב"ה נמצא בכל מקום ומקבלים יראה ואהבה.

 

בנוסף, ע"י האמונה בעצות של הצדיק ממילא נחקק באדם אמת,

כי אז מפרשים את התורה וחז"ל לפי איך שהצדיק פירש. ובשביל אמונה צריך אמת.

 

יש עוד דבר מדהים שכתוב

האר"י ז"ל כותב (שער מאמרי חז"ל, עירובין) לגבי המעשה של רבי פרידא שכל בני דורו זכו לעולם הבא  כי הוא חזר כמה פעמים וכו'

שכל בני דורו זה לא אלו שחיו באותו זמן, אלא הכוונה כל הנשמות שהם משורש נשמתו, ואפילו כמה דורות אחרי... "מכיוון שהשורש מתוקן אז כל ענפיו נתקנים" כך לשונו

ולכן מובן שצדיק יכול להאיר יראה ואהבה לנשמות שמשורש נשמתו

 

מבקרים את הטעויות שלו.

ביקרת בקהילה כלשהי ואתה מקשה קושיות לפי מה שראית שם?

 

אין כאן שום תשובה על מה שכתבתי

"הייטב בעיני ה'" - "אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות".

צריך להיזהר מאוד עם ביקורת נגד צדיק ות"ח, כמו שלומדים ממעשה מרים, והרמב"ן מונה את הזכירה הזאת כמצוות עשה.
צריך הרבה כבוד והערכה כלפי צדיקים ות"ח, אבל אמונה בו והוא כאמצעי, גורם לעיוורון.

זה יכול להיות מבחינה כללית שאתה לא שם לב ליתרונות בדרכים אחרות בעבודת ה', או לסמא את העיניים לראות חסרונות בדרך של הצדיק שאתה מאמין בו או אפילו ממש טעויות.

נגיד, לגבי פסיקת הלכה זה מאוד חשוב. למשל, שבוע שעבר דוד שלי שלח לי שאלה דחופה לפני שבת בענייני הלכות שבת, והוא שלח לי עם זה קטע מספר של אחד מה'פוסקים' (או אולי ניתן להגדיר יותר טוב ה'מסכמים') של דורנו, שחלק מהציבור 'מאמין' בו וראיתי שהוא התבלבל בין שני מקרים, ועשה מחלוקת איפה שאין.
בגמרא תמיד תלמידים מקשים לרבם ואפילו מנצחים אותם בויכוח, כמו אביי לרב יוסף וכדומה. אמונה מפריעה לתהליך הזה.

אהרון האמין במשה ועדיין לא נמנע מלהעיר את ההערה הזאת.

ולמד ממשה רבינו אחרי הכל

 

ברור שגם לצדיק יש התלבטויות במה שהוא לא שמע. והתלמיד יכול להעיר הערה

אבל עדיין זה לא סתר את העובדה והאמונה שכל מה שעושים זה על פי משה כי הוא הצינור של התורה 

דווקא מי שהאמין בו בכל ליבו הרוויח ומי שחשב שאולי הוא ממציא - הפסיד

 

עם אמונה אתה חושב שהוא אף פעם לא טועה.

מקושש או בנות צלפחד.
ואם משה שהיה אחד עם התורה טעה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדורות אחריו.

אתה רואה שדווקא אלו שהכי האמינו בו לא נמנעו מלהגיד את דעתם, ועדיין למדו ממנו תורה

ככה שההנחה שהנחת שהאמונה מסוכנת היא טעות גדולה..

מי שהאמין בו קיבל יראת שמים, ומי שלא - הפסיד.

 

הטעויות היו במה שהוא לא שמע, לא בהבנת התורה עצמה, ולא באיך להאמין בקב"ה, או איך ליראה אותו, איך לעבוד אותו בלב... זה היה מבורר לגמרי.

זה האמת שלמדו ממנו, זה העצות של הצדיק שאני מדבר עליהם. 

שאני זוכר שמשמים שומרים על הצדיקים שלא תצא תקלה תחת ידם

שזה לא ממש כמו שאתה מפרש שזה רק בגלל דירבון וכו'

כי אם כדבריך לא היה צריך להתקרב דווקא למשה רבינו הרי באותו דור היו הרבה צדיקים ברמה שידרבנו אחרים. 

והגמרא אמרה שדווקא לגבי משה מילתא זוטרתא היא ולא לכל הצדיקים שבאותו דור 

יותר משמעותי משאר הדור. זה נבע מהענווה העצומה שלו.

בכל אופן, למרות שאני חושב שזה די מוכיח את העניין

אבל אני אישית לא בקיא בתורת החסידות כולה אז אולי תבדוק בעצמך עם מישהו שכן בקיא

שהנשים צריכים לברוח מהאנשים? יש לך מקור לכך?

ושאלה נוספת: אתה זכר או נקבה?

האותיות.. לכן הוא אמר את זה.
אז גם באיש יש את האותיות האלה.
כמו שחז"ל אומרים על אש אוכלתן.

לא הבנתי אותך. תסביר בבקשה בשפה פשוטה.

תוציא מהאיש את האות י' ומהאשה את האות ה' -
קיבלת אש ואש. זכו שכינה ביניהם = י+ה, לא זכו - אש אוכלתן

הרב לנדאו ממכון מאיר.

זה נשמע לי כמו ביזוי רבנים מה שכתבת.

ייתכן שלא ציטטת במדויק את הרעיון שלו.
לא ייתכן שהגישה שלו היא כפי המוצגת בדבריך

דווקא כן ציטטתי את המילים המדויקות.

תודה על העריכה

בס"ד
אני רואה כבר מספר פעמים שאת מצטט דבר בקצרה וללא ההקשר המלא אלא כי הוא מעורר שאלה דיון, ואם כי לפעמים זה טוב לשאול דבר באופן קצר וברור,
חכמים היזהרו בדברכים שמא יבואו התלמידים הבאים..ויחובו חובות גלות..(המשנה במסכת אבות הציטוט לא מלא)
אתה צריך ללמד קצת מתינות בציטוט הדברים לא ניתן לקחת כמה מילים ולפסוק על פי הם כיאלו זה כל מה שנאמר אני מניח שזה נאמר בשיחה וכן זה קיים בדברי חז"ל אך זה לא הדבר היחיד שנאמר על נשים ואנשים וצריך להבין את כל הסוגייה
לעניין הסוגייה
1.כפי שאמרו לפני אחד הקשרים לאש הוא מה שרמוז בשם האיש והאשה את המילה אש ומי שמסיר את השכינה מהקשר עם אנשים או נשים(מייצר קשרים סתמיים ללא צורך) בהחלט עלול להגיע לאש כי הוא מוציא את הקדושה שבקשר..
2. מה גם שבאופן כללי יש באש את עניין היצר וחיות שהדבר ידוע וברור שיצר החיים הוא יצר הבוער בתוך הלב ולכן הוא גם עלול לפגוע מאד כאשר הקשר הוא לא טוב ואכן היצר הוא כמו אש בוערת וצריך לכוון את האש הזו שלא נישרף אלא נתחמם בקשר מתוקן..
3.בעניין אחר באש של קדושה הנשים מתוארת כקרובת לה' יותר מהאיש (ברכת שלא עשאני אשה לעומת ברכת שעשני כרצונו, האשה קרובה לרצון ה' באופן טבעי יותר ולאיש יש יותר עבודה אך גם על היכולת לעבוד לתיקון צריך להודות)

וכמובן שניתן להרחיב ולדבר על מעלות האיש והאשה על מהות הקדושה והאש בחיים ובעולם..אך חייבים להיזהר בדברים גם על דברי חכמים נאמר שכל דבריהם כגחלי אש ומי שלא נזהר ומצטט חצי משפט הדבר יכול להיות מסוכן..

זה מה שזכרתי מהשיעור שלו. 

וזה אכן נאמר בשיעור.

לגבי ציטטות והוצאת דברים מהקשרן- אתה צודק.

תיקון: מתאווה אסורה.

או מריבוי מוגזם של מילוי תאווה מותרת.

חייבת לציין שממש ממש מרגיז אותי ביטויים בגמרא שמדברים בגנות התאווה הזאת אבל משתמשים במילה "אישה", כאילו כל מה שאני וכל הצדקת הקיום שלי זה היצר הזה. כאילו אישה ותאווה אחד הם. יש בגמרא ביטויים מאוד מאוד חריפים נגד התאווה הזאת, ואם אישה תקרא אותם ולא תבין שהכוונה לתאווה ולא אליה זה עלול לפגוע בה במקום הכי עמוק שיש. אני מכירה אישית אחת שעזבה את הדת בגלל זה. ומה יש לי לומר לה? שחז"ל לא הבדילו בין התאווה לאישה בעצמה?

 

אולי אני אפתח על זה שרשור חדש כי חשוב לי לשמוע תשובות.

בקיצור מה את מנסה לומר?

אני חשוב שהוא קשור להבנת ההתארגנות של תורה שבעל פה באופן כללי.

באופן פרטני צריך לראות מה אומרת באמת כל אמירה ואמירה בנפרד וביחד.

בדקתי אתמול בצורה מקיפה את המקורות שהובאו בסרטון המסוים שעליו דיברתי, ומכל הציטוטים השונים סיננתי המון ציטוטים של "רבנים", הוצאת דברים מהקשרם ודברים שפשוט לא נמצאו במקור שהובא.. ונשארתי עם אמרה אחת מהגמרא. ברשותך אני לא אכתוב אותה כאן, אתה יכול לראות אותה כאן - שבת קנב א – ויקיטקסט, תעשה control-f ותכתוב בחיפוש את המילה "חמת".

הגמרא נכתבה על ידי גברים ועבור גברים, לא הייתה ציפייה (לפחות לא בצורה גלויה) שנשים ילמדו גמרא. לכן צריך להבין שכשהגמרא מדברת היא מדברת מנק' המבט של גבר.

אל תשכחי שכל האמוראים שם היו נשואים ויש לא מעט סיפורים על כמה הם התאמצו לשמור על כבודן של בנות ישראל (במקרים של פדיון שבויים ועוד).

הביטויים הקשים מבטאים רעיונות שבימינו היינו מנסחים אחרת, גם התורה מנוסחת בצורה שמתאימה לדור שבה היא ניתנה וגם לדורות הבאים.

אם התורה והגמרא היו נכתבים רק לדורנו בוודאי שהם היו נכתבים בצורה שונה מהותית.

בס"ד

ישנם בהחלט אמירות שנועדו לעורר חלחלה, כאב ,פחד, וזה לא קל לעכל את זה תמיד.

אך לכל דבר כזה יש את המטרה שלו,
אקח לדוגמא מהפסוקים שדי קרובים אלינו, בפרשת משפטים התורה כותבת "עין תחת עין שן תחת שן נפש תחת נפש" שזה דין נוקב מי שפגע בעינו של אדם צריך להוציא לו את העין, והמטרה של הדין הוא לעורר את החרדה שזה מה שצריך לקרות, למרות שבדין עצמו של תורה שבעל פה הדין הוא תשלום ממון כנגד העין..
זו דוגמא ברורה לנושא שבו לפעמים על מנת לחנך צריך מילים קשות.

וכן עד כמה שנשים היום מוכנות ורוצות ללמוד גמרא, ואף יתכן וחלק יכולות, הגמרא לא נכתבה עבור נשים, הגמרא היא בסופו של יום בית מדרש חיי לגברים, ולכן באמת יש אמירות נוקבות שנעודו לטלטל את הגבר ולא נועדו בהכרח לכולם.

 

יחד עם זה ויחד עם כך שהדברים נועדו לציבור מסוים ולמטרה מסיומות ישנם גם פירושים ורובדים שונים של משמעות, ואקח את הגמרא שהבאת בהמשך ואנסה לענות באופן ברור אך צנוע

אך מתקופות האיסור המרכזי בין בעל ואשתו היא נידה
וכאמור זה תקופה יש בה לא מהמיטיב של האשה, כן בתקופות ההריון וסוף הלידה,
בעולם הגוי היו אנשים שנשאו שתי נשים אחת ליופי ואחת לילדים
הגמרא פה מסבירה את הפסוק:
" הוא אמר ויהי זו אשה,
הוא צוה ויעמוד אלו בנים"

 

ופה יש שני חלקים שניתן ללמוד מהגמרא,
1. באמת ל"גברים" כמו שיעור לגברים בלבד להזכיר להם מול התאווה שהאשה לא במיטבה בתקופות אלו ..
 

2. זה הסידור שזה לא סותר, למרות שהלידה והבאת בנים זה תהליך קשה ומחליש מאד את האשה האשה היא אותה אשה כאשתו ולילדים {עכשיו החלק הזה הוא באמת נסתר יותר, והוא יותר מובן כשלומדים רק את הפסוק בלי הברייתא שלאחריו שזה אותה אשה גם במצבים האלה..}

 

אבל כמו שאמרתי מראש מעבר להסברים ולהכל כן אני חושב שעד כמה שזה מעצבן הגמרא נכתבה בתקופה מסוימות ולקהל מסוים אז מאד הגיוני שמי שזה לא נועד לו עלול להיפגע מקריאה פשוטה בלי הסברים, עם זאת התורה עצמה היא אמת ולפעמים לוקח זמן להבין את האמת, וצריך לשים משקפיים נכונות וללמוד לאט לאט ובלי זה יכול להיות הרבה טעיות והרבה דברים קשיים..{מקווה שהתשובה עזרה ושהכל לתועלת, ומבקש סליחה מראש אם נכתב דבר לא במקום בדיוק..}

ההקבלה שעשית לדין "עין תחת עין" ממש יפה כי היא מראה שזה דפוס שחוזר על עצמו וזה לאו דווקא מכוון. וכמובן שוב מראה כמה סכנה יש בשטחיות..

 

תודה רבה

- קודם כל, עניין הבחירה חופשית הרבה פעמים מבלבל גם בקטע של אמונה:

אם הכל כבר מתווה לי משמיים למה צריך לבחור? האם רק רוצים לתת את ההרגשה שיש לנו בחירה?

אם אי אפשר לבחור למה לא כבכיכול להודות בזה וזהו?

ובכלל, ברגע שיש יצר הרע ואם נחטא =נקבל עונש... מה הרעיון ואיך זה מסתדר.

 

- לא מרגישים שהיינו במעמד הר סיני ודברים דומים,

איך יודעים שזה קרה באמת ולמה זה משפיע עלינו

 

- למה אין ככ סימנים של התגלות אלוקית שאפשר להרגיש באחד מחמשת החושים?

ואם כן היה, האם זה היה כביכול ''מקטין'' את הקב''ה?

 

 

אם אלוקים הוא גם טוב וגם כל יכול איך יש רוע בעולם?

למה לא מספיק להיות בן אדם טוב? (וצריך לשמור תורה ומצוות)

הקב"ה מנהיג את העולם בכל־מיני מידות, מידת החסד, מידת הדין, כו', א־ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.

בהסתכלות האנושית שלנו יש כל־מיני דברים שאפשר להבין מלכתחילה איך מופיעות בהן המידות האלה, לפי מדרגתנו, יש כאלה שאפשר לדעת רק בדיעבד,

לדעתי הכלל המנחה הוא שחותמו של הקב"ה אמת, אין שום עניין לשקר את עצמנו שמשהו הוא טוב, אם זה היה ככה, אז גם על שמועה רעה ל"ע היה צריך לברך הטוב והמטיב כי הכל לטובה, לא? אבל חותמו של הקב"ה אמת ומה שסותר את הרגשות האנושים הבסיסיים אין יכולת לגלות שם את דרכי הנהגת ה' כל־כך, כמו לצורך העניין בשואה, וזה בחינת השתיקה בליקוטי מוהר"ן ס"ד שאין מה לכנוס לחקור את הנושאים האלה כל־כך, וזה גם עיקר המסר של ספר איוב, כן יש דרך הנהגה מסוימת, אבל אף־אחד מהרֵעים לא צדק כשניסה "להצדיק" את ה' ולהרשיע את איוב,

כמו בשואה אולי יש דברים שמתיישבים על השכל וסותרים את הלב לכן מה הועילו חכמים בתקנתם בהמצאת טעמים שונים ומשונים?

לכן, כן יש יש מקום להרגיל את עצמנו לעין טובה אבל זה בעיקר פשוט לדעת ששם ה' ודרכי הנהגתו הם אלה ש"מסובבים" את העולם באמונה פשוטה

אולי משהו התפספס לי בדרך של לחשוב שאני מבינה מה קורה פה

 וגם שרק הוא מסובב את הכול ואין לי שום כלים למדוד במציאות שלי מה נכון ומה לא 

אז לא מרגיש לכם שצועדים פה בעיוורון מוחלט?

אין לי שום דרך לדעת מה נכון ומה לא.. כמובן תורה אבל יש כל כך הרבה דברים שהם שטח אפור

איך אני אמורה לדעת איך ומה עושים לפי זה?

האם מדובר במעשה הנכון שצריך לעשות, או ביחס שלנו אל המציאות?

ביחס שלנו אל המציאות ואל אמיתות התורה בכלל, קיימת לכאורה סתירה.

מצד אחד, כמו שאומר המהר"ל התורה היא על־טבעית, וכמו שמאריך הרש"ר הירש, האדם עומד בניגוד מסוים לתורה, הוא לא נולד עם הכנה מלאה לערכים האלוקיים, להסתכלות רוחנית, כלומר התורה היא שכל אלוקי שבאה לא רק לאשר את האדם אלא להצמיח אותו, להרים אותו למעלה, לתקן אותו, להביא אותו אל מציאות חדשה גבוהה יותר.

ומצד שני, גם ביחס שלנו אל התורה, אנחנו מוגבלים על־ידי כלים אנושיים. את כל המציאות שמסביבנו אנחנו תופסים באמצעות מידע חושני ועיבודו, זה יכול להיות עיבוד שכלי־הגיוני, עיבוד רגשי, במאכלים לצורך העניין זה עיבוד של חוש טעם, כלומר בסוף בסוף התורה נכנסת לתוך מערכת האדם על כל מגבלותיו, אין לנו אפשרות כזאת להבין את התורה או את המציאות בכלים שאינם אנושיים.

אז נקודת המוצא צריכה להיות שמצד אחד אנחנו לא בהכרח ב"מדרגת" התורה, צריך ללמוד את התורה כדי לאט־לאט לקנות אופי תורני והסתכלות תורנית. אבל מצד שני להבין שהתורה לא באה "להשמיד" את האדם, את ההיגיון שלו, את הרגש הבסיסי שלו.

אז כן יש בעולם דברים עצובים. יש בעולם דברים רעים. ולא תמיד אפשר להסתכל עליהם באופן אמוני אמיתי, כלומר בלי לשקר על עצמנו, ור' נחמן שם מדבר על זה שעם ישראל במקרים האלה "עובר" מעל החקירות באמונה פשוטה, כי פשוט לא ניתן בכלים הנתונים לנו להכניס את ההסתכלות האלוקית פנימה לשם באופן אמיתי ונכון (כלומר לא עקום ומאולץ).

ולכן גם צריך לחיות את ההפרדה הזאת, מוות זה רע, אלימות זה רע, אסונות זה רע, אנשים רעים זה רע, אז מה, לשקר שזה טוב? התעסקות מוגזמת ב"העלאת הרע" בסוף גורמת לכל להיראות כמו שטח אפור וגם הטוב וגם הרע מאבדים משמעות.

וגם ביחס אלינו, יש שמח, יש עצוב, יש נעים, יש כואב, זה האופן שבו המערכת האנושית מעבדת את המציאות. ולכן האמונה היא לא להיות אדישים או לקדש את הרע אלא להבין שגם השמח וגם העצוב הם האופן שבו שמות ה' א־להים הוי"ה כו' מנהיגים ומהווים את העולם.

זה מזכיר לי סיפור, תלמידים שאלו את הרב מה הכוונה שאדם צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אז הסביר להם כל־מיני הסברים, שצריך לברך בשמחה, שהרע הוא גם טוב בעצם כו'. למחרת שמע הרב שטבעה לו ספינה עם הרבה מאוד סחורה. ושאלו אותו תלמידיו ילמדנו רבנו מה הוא חושב בנושא, וענה להם שעכשיו גם הוא לא מבין את הגמרא הזאת...

אז בסדר אם אנחנו במדרגה עצומה אז אנחנו יכול לפרש את זה ככפרת עוונות / גלגולים קודמים / עלמא דאיתכסיא / כו' כמו בספר בגן האמונה ולשיר ולרקוד מתוך איזשהו אי־גיון נעלה. אולם לדעתי השאלה החשובה היא בעיקר אנחנו ממקמים את *עצמנו* ביחס למציאות, כפי שהיא מובנת לנו כעת, ומה אנחנו יכולים וצריכים לעשות ביחס אליה, כי התורה ניתנה לחכם ולתם, לצדיק ולרשע, לזקן ולצעיר, בכל מדרגה שהם.

אני מבינה שהכל זה הנהגת ה' אבל ה' מבחינתי אמור להיות מקור הטוב
אז בעצם אתה אומר להבין שלא נבין כי אין לנו את הכלים?
בסוף אני מרגישה שזה מערער לי את המקום של החשיבות של כל דבר כי אני אף פעם לא אדע מה טוב ומה לא.. אז איך לפעול..

משה ביקש "הראיני נא את כבודך" והקב"ה אמר "אני אעביר כל טובי על פניך [...] וראית את אחוריי ופניי לא ייראו."
כלומר אולי אנחנו יכולים להשיג את התגלות ה' דרך הטוב אבל לא תמיד דרך הרע. ואולי אנחנו יכולים להשיג את הנהגת ה' בעבר (היינו "אחוריי") אבל לא בהווה ("פניי"). שוב אני ממליץ מאוד לקרוא בעיון את תורה ס"ד בליקוטי מוהר"ן כי זה יסודי ביותר.

ובאשר לידיעה מה טוב וביחס לתגובה שלך ל־@advfb.

המושג טוב הוא מאוד ערטילאי לכן קשה להגדיר באופן מדויק, אבל למרבה המזל הוא מספיק אינטואיטיבי בשבילנו. בסוף בכל נקודה בחיים אנחנו יכולים לומר מה לדעתנו טוב ומה לדעתנו רע. אמנם התודעה שלנו אינה קבועה ומתפתחת לאורך השנים וכך גם המציאות אבל ככלל בכל רגע נתון אנחנו יכולים לסווג מצב או מעשה כטוב או רע.

רע זה להרביץ ולשדוד וטוב זה לתת צדקה ולהתפלל, נראה לי שזה די מוסכם. כשאדם מתקרב יותר למדרגת התורה, ההבחנה הסובייקטיבית שלו גם לאט־לאט משתנה, אבל זה עניין של דרגה והקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו.
אולי עבור הבבא סאלי טוב זה ללמוד 18 שעות גמרא ברצף. אבל עבור אדם אחר, זה חטא, כי זה יכלה את כוחותיו הנפשיים והרוחניים, כי הוא לא במדרגה הזאת, ולכן ביחס למציאות שלו, זה לא רעיון טוב.

כל־אחד מאיתנו מתחיל מנקודה שונה ומעולם מושגים שונה. אז מצד אחד יש לנו טוב מוחלט והן מצוות התורה הנגלות לנו ולבנינו עד עולם. ומצד שני יש לנו מציאות שבה טוב ורע משמשים בערבוביא ואנחנו צריכים לבחור בטוב למיטב הבנתנו על־סמך הערכים שיש לנו. ובמקביל, לנסות לנסות לתקן את השיפוט שלנו על־ידי אמיתות התורה, ועד אז "דילוגו עליי אהבה", כי אין דרך אחרת, ככה הקב"ה ברא את העולם ואותנו.

תודה
ואתה חושב שצריך לפעול כדי להרגיש טוב או שזה לא חשוב מבחינת המציאות והאמונה?
זאת אומרת מה משמעות הרגש שלי בחוויה של המציאות, יש מטרה כזאת להרגיש טוב או שזה לא העניין? ואם לא אז איך צריך לעבוד עם הרגש

הרש"ר הירש באגרות צפון מדבר הרבה על איך שכל הקניינים שלנו, גם החיצוניים כמו רכוש כוח כו' וגם הפנימיים כמו רגשות שכל אין הם מטרה בפני עצמם אלא אמצעים לעבודת ה'.

ככל שלאדם יש יותר קניינים אז יש לו אפשרות (וחובה) לעבודת ה' עוצמתית יותר. לצורך העניין מי שנמצא בדיכאון יכול להיות שעבודת ה' המקסימלית שלו במצב הזה היא להניח תפילין שתי דקות וזהו, זה כל מה שהוא יכול לעשות כרגע. לעומת מי שבשיא כוחותיו ויש לו שכל או כסף ובהתאם לזה יכול לעסוק בלימוד תורה / גמילות חסדים לפי העניין.

אז מצד אחד כן יש לנו חובה לקנות את הקניינים האלה ולא להסתגר בתוך עצמנו. וגם התורה מדריכה אותנו להתרחק מעצבות ולהשתדל להיות שמחים. אגב מעניין שחז"ל מבינים את מצוות השמחה ביום טוב כאכילת בשר ויין או נתינת מתנות לאישה, כלומר לא עצם השמחה עצמה אלא דברים שגורמים לאדם נחת ותחושה נעימה. בכל־מקרה יש הרבה מידות שבהן התורה נקנית וצריך להשתדל לקנות אותן כאמצעי לקניין התורה אך לא כמטרה בפני עצמה, כלומר אם לא משתמשים בשכל או בשמחה בשביל עבודת ה' אז באמת זה לא כזה משנה אם מישהו חכם או טיפש או שמח או עצוב כי גם ככה הוא לא עושה כלום. וכמו שהרש"ר הירש אומר בן־אדם יכול לבכות בכי גדול בתפילה ואחר־כך לקום בדיוק כמו שהיה, אז מה הועיל כל המהלך הרגשי.

בכל־מקרה כמו ששכל או חוש טעם הם דרכים שלנו לחוות את המציאות גם רגש לא פחות ולפעמים גם יותר.

יש כל־מיני גישות שונות בזה, החסידות שמה דגש עצום על עבודת המידות ותיקון הרגשות, יש גישות שמעדיפות לשים את הדגש בנושאים אחרים כמו מצוות מעשיות או לימוד תורה, לדעתי הדרך הנכונה היא לפי העניין ולפי מה שהאדם יכול לעשות באותו רגע.

כי בסוף זה לא משנה כמה לומדים ומתעלים תמיד יכול לבוא מקרה רע ל"ע או עצבות שלא ניתן לפתור בכוח השכל או הרצון. ואז פשוט צריך להפנים שכן זה רע ועצוב אבל זאת אחת מדרכי ההנהגה של ה'. ומה אני יכול לעשות כדי לקדם את ערכי התורה במצב הנוכחי עם הכוחות הנפשיים הנוכחיים. ואם לא באים מתוך הגישה הזאת אז אוטומטית מגיעים להאשמה עצמית, מה, אני קטן אמונה, מה, אני כופר בטובה, אני כזה בעל עין רעה, חלש אופי, כו' כו' בקיצור ספירלה לא בריאה שלא מקדמת כלום. אבל כמובן שזה בכללי בריא לפתח חוסן, להרגיל את עצמנו בדרך חשיבה בריאה, מתוך רצון לעבוד עבודת ה' בריאה ועוצמתית, ומצד שני לא להיבהל כשמשהו פתאום גדול מאיתנו.

העולם מורכב מטוב ורע. הקב"ה אחראי על שניהם. בניגוד לדתות לא מונותאיסטיות שסברו שיש מי שאחראי על הרע והוא שונה ומי ממי שאחראי על הטוב. זה באמת מתסבך.
אבל שאלה - מי אמר שהכל טוב בעולם הזה? הקב"ה הבטיח שהכל טוב?
אמונה בטוב היא מעולה. אבל היא מעולה רק מתי שהיא באה מתוך ידיעה מפוקחת שיודעת שיש גם רע. ואעפ שיש רע - בוחרים ומאמינים בטוב, זוהי אמונה חזקה יותר..

אז אם יש רע וטוב אבל מצד שני גם הרע הוא טוב
אז מה הרע ומה הטוב?

הרע הוא רע והטוב הוא טוב.
"הכל לטובה" מהצד הזה שבדברים רעים יש פוטנציאל לשמש לטובה לאחר זמן.

מה אתה מגדיר כרע ומה הטוב?
איך אתה יודע לסווג את הדברים.?

וטוב זה מה שמשקף אותו.
עולם ערכים שמבוסס על ההבנה שלי והקבלה מהתורה מה ראוי ומה לא

שכל הזמן לומדים אותו עוד..והוא מבוסס על אידיאות מסוימות שלא תמיד המציאות עומדת איתן באותו מישור.
איך להתנהג במציאות זה כל כך הרבה יותר רחב מזה כי היא כל הזמן משתנה ומתרחבת מעצמה וצריך ללמוד על עוד ערכים ואידאולוגיות שיתאימו לה.

ונכון, כל הזמן ללומדים להבחין בין רע לטוב. מה הבעיה עם זה?

רק יוצא מצב שאני יודעת איך נכון לפעול רק לאחר מעשה וגם זה לא בטוח

האמונה שהקב"ה שם אותנו, עם כל חוסר הודאות, במקום בו אנחנו נמצאים עם התונים שלנו הכלים המוגבלים שלנו, סימן שיש לזה מטרה. זאת הנחמה נראה לי.

בס"ד

1. מה מקום הצער על דברים רעים שקורים בעולם?

2. איך להבין את הדברים הרעים בתוך הנהגת ה' שהיא כולה טוב?

 

ל1 התשובה שזה דבר מאד גדול וחשוב, "כל המרחם על הבריות, מן השמים מרחמים עליו" וכן בוודאי עוד הרבה להרגיש צער מדברים רעים שקורים בעולם זה מדרגה טובה באופן פשוט של מידת הרחמים והרצון לעזור, מה שכן צריך לשים לב שאנחנו לא נופלים מכך שהצער על העולם לא מכניס אותי רק למחשבות של צער וכאב אלא הוא ממקום של תפילה לטוב ולגילוי גאולה..

וזה מביא אותי ללענות על 2 "נס להתנוסס" הרע והצער הם חלק מהעולם שה' ברא, ובאופן הכי פשוט המקום של כך שרואים רע בעולם הוא לחזק את הטוב העצמי שבנו.
לדוגמא:
אדם שרואה עוני ומרחם ומפתח חסד כדי לעזור לעוני.
וכן אדם שרואה מחלות, ומפתח הבנה של מה זה חיים וכיצד לחזק את כוח החיים

 

ולכאורה מה אם לא יהיו עניים, והתשובה שיתכן שאם לא יהיו עניים לא יהיה מצוות צדקה כביכול..
כלומר הרע מגלה טוב ומלמד אותנו כיצד להגיע לטוב, וכן בסוף הוא טוב, גם לאדם שחווה אותו הוא בוודאי מתקן משהו וגם לאחרים ללמוד ולהבין באמת את הטוב
כפי שאני מבין את זה ה' הוא טוב והוא ברא לנו גם את הרע כדי שנחזק את הטוב שבתוכנו שנלמד מה זה רחמים ומה זה בריאות ומה זה לרצון ולהתמודד וכל זה חלק מהתהליך לגאולה השלמה הבנת הצער והרחבת הטוב והרצון לטוב אמיתי היא הדרך לגאולה, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה" האבל על ירושלים, הצער על הרע שבעולם הוא הוא מה שבסוף בונה את הדרך לגאולה.

ואסביר את זה מאד כיוון,
בגן עדן היצר הרע, הנחש, היה מחוץ לאדם.
האדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, והיצר הרע נכנס בתוכו
הטוב והרע בערבוביא באדם ברצונות בהגדרות בתחושות..
תהליך התיקון הוא בהפרדה בלהרגיש את הרע והצער ולחזק את הטוב והתפילה לטוב ואור אלוקי.
ובע"ה נגיע לגאולה שלמה בה מתגלה אור אינסוף של ה' בה נפרד היצר הרע מתוך היצר הטוב

אבל כן זה התהליך להפריד בין הרע והטוב שבפנים.

ותודה רבה על השאלה, מודה שלא חשבתי על זה לפני, ותודה לה' שכיוון לי קו מחשבה לענות..

צריכה עוד לחשוב על זה אבל ממש תודה!
אתה בעצם אומר שהרע קיים כדי שאנחנו נגלה את הטוב שבתוכנו מולו כביכול
אבל זה גם חלק מהעניין כי כשאני מגלה חלק רע בעצמי האם אני צריכה לתת לו מקום או איך צריך להתנהל מולו? האם הוא רע מצד עצמו ? האם אני צריכה לראות בו טוב?
להתרחק ממנו? כי מצד אחד הוא בא לגדל אותי באיזשהו מובן..
פעם שמעתי שהטוב שביצר הרע זה שהוא גורם לנו להתנגד לו אבל לנו אסור לראות אותו כטוב
בכל אופן זה יוצר הרבה דיסוננסים אצלי באיך להתייחס אליו..

בס"ד
מה שכתבתי בכללי התייחס יותר לרע החיצוני, צער בעולם..
ביחס לרע הפנימי והכניסה לנפש יש כמה חלקים יש את נפש הבהמית, את הרצונות שהם לאו דווקא רעים במהותם אך צריך לנתב אותם התאוות והמידות האלה..הדרך לנתב אותם היא דורשת הבנה ברורה של מה זה רע ומה זה טוב..
לכולנו יש מידת הכעס ולרוב רבים יחשבו שהיא מידה רעה אך מי שמבין מה רע במידה הזו יכול למצוא את הטוב במידה הזו..
אדם שיודע את הגבול של הכעס מתי זה מוציא אותו משליטה מתי הוא מסכן אחרים ואיך זה נגרם(הוא הגדיר את הרע שבמידה)
יכול גם ללמוד את הטוב (להראות פנים כועסות לצורך חינוך ולהלחם במידות רעות)
אבל זה רק אחרי שהוא מכיר ויודע את הרע ומצליח להפריד אותו..לפני הדבר יכול להיות מסוכן כי אם למשל לצורך חינוך הוא באמת ירצה להראות כעס אבל הוא לא יודע את גבולות הכעס הוא לא הגדיר וכבש את הרע שבמידת הכעס הוא עלול לכעוס באמת ולצאת משליטה ולפגוע בתלמיד.. זה כדוגמה כלומר יש טוב במידות כן אך באמת בתור התחלה לא צריך לחשוב על זה יותר מידי אלא להגדיר את הרע ואיך להלחם ברע שבזה, מתוך כך ניתן יהיה גם להכיר את הטוב במידה הרעה עצמה לפעמים, אבל באמת העיקר הוא בלהפריד את הרע..

יכולים לתפוס כלל וכלל.
כמו שקשה להיחשף לאור חזק מאוד מאוד.
הטוב זה בעצם האור שנגנז ביום הראשון של מעשה בראשית.

אני חושבת שצריך להפריד בין הדברים:

ללמוד על טוב ה' וההשגחה הפרטית (אני לא מתכוונת לסיפורי ניסים), וללמוד איך להוות כלי, צינור שפע ממנו לעולם הזה.

בלימוד הזה אסור לחסוך. ככל שלומדים יותר מגלים יותר באיזה עולם מדהים אנחנו חיים, הכרת הטוב זה הרגל שעושה פלאות ממש בנפש.

מצד שני, בכל מה שנוגע לדרכי הנהגת ה' בעולם אין לנו שום רשות להביע את דעתנו.

כמו שתמיד אומרים, אדם שמסתכל על חדר דרך חור המנעול לא יכול לחוות את דעתו על עיצוב החדר כשהוא בקושי רואה פיסה מהקיר שממול.

שע"י המצוות נתקרב לקב"ה ונדע אותו. 

 

אני חושב שכל מה שכתבת הוא נכון והכל מתנקז לכוונה הכללית

ולכן אין לי תפיסה כלל במהות המצווה, אחרת אני מגביל את המצווה לכדי דבר הבעל הגיון אנושי. שגם תחום בין גבולות אנושיים ואם המצווה היא א-להית אז אין לה גבולות אנושיים כלל.

 

אמנם, תפיסה זו לדעתי נכונה, אך גם מסוכנת וזה לא סותר. לעיתים עלולים להרגיש את עשיית המצוות כדבר שרירות, כחסר סיבה וחסר חיבור.

דווקא בתפילה אני לא רואה את זה קורה כי מהטרה של המטרה הוא די ברור, גם הלכות צניעות בעלות מסר ברור. אמנם, טעמי מצוות משמשים גם מתי שהם מסבירים בצורה חלקית ואז אפשר להרגיש את המצווה מצד הטעם האנושי אך חשוב גם להשאיר מקום בלב ולהבין שזה מעבר לכך.

קראתי פעם בחוברת של הרב טאו על טעמי מצוות שאחרי שאדם מבין את טעם המצווה הוא מחזק את היר"ש שלו בכך שאחרי שההבנה עד כמה הטעם חשוב הוא מבין שהמצווה אפילו עולה על הטעם הזה והיא הרבה יותר משמעותית.

 

בכללי המערכת יחסים הקב"ה באידיאל שלה היא צריכה להיות מטרה בפני עצמה והמצוות הם רק ביטוי להביע את המערכת יחסים הזאת בצורות שונות בחיים. אני חסרון מסויים בקיום מצוות בשביל מטרה חיצונית מלבד לקשר עם הקב"ה. זה חשוב לקיים שלא לשמה, אך לפעמים חשוב להבין שזה לא לשמה.

שאני מתחברת למצוּוה(מי שציווה).
יותר משמעותי לי בקיום המצוות
הקשר והחיבור והקירוב שהם יוצרים
בכך שאני מקיימת את רצונו וציוויו
ומתדבקת בו, ולאו דווקא הם עצמם

חיבור נפשי אישי
וחיבור כללי עולמי, כחלק ממערכת הבריאה

בס"ד
ברמה הפשוטה הנשמה שלנו, טהורה הגענו לעולם מקשר אינסופי עם הבורא, התינוק לומד בבטן אימו את כל התורה.
ואז רגע לפני שיוצא המלאך נותן מכה קטנה ואנחנו שוכחים הכל, ותפקידנו להשיב אל ללבבנו את ההבנה והקרבה שבאמת הייתה בנו כמו אז, ואף יותר, כי קונים אותה מחדש פה בעולם, והקנייה בתוך העולם היא דבר קשה ועל כן יש לה מעלה מעבר, לפי הצער השכר, מתווסף למה שהמאלך נתן ואנחנו משיבים תהליך ההשבה וההתעוררות לאהבה ויראה ועליהם יש הרבה מה לדבר..

כתבת יפה. 

אבל עדיין קשה, כי אם כבר הגענו ל"וידעת היום" אז כבר נזכרנו במה שהמלאך השכיח מאיתנו. 

אם כך מה יש להשיב?  אלא כאן נכנס מה שכתבתי

 

בס"ד
מעבר לידיעה כמו שאמרת שהיא כמו המלאך.
זה התהליך של ההשבה, הקושי והמאמץ.(התייחסת על זה כהתמודדות עם היצר הרע שאומר שחושב כמה אחרים חסרים, וההשבה היא להבין שזה תהליך שלי לחזור)

דברים דומים סך הכל.. אבל אני סתם מושפע כרגע ב"ה.

חח אחי ייבשת אותי.

בנאדם משקיע כותב רעיון, תגיד על החידוש משהו "יפה" "נחמד"... לא יודע מה 

בס"ד
לימוד הגמרא הוא לימוד הסברא השיטות השונות מאיפה כל אחד למד הקושיות התירוצים, החשיבה של כיצד ההלכה נקנתה.
זה כמובן לא קל כמו שזה נשמע הרבה לומדים גמרא אבל לא מגיעים "ללמוד" באמת בצורה כזו שזה משפיע על העניין..

מעבר לכך מבין מאד את השאלה ומזדהה וזה תהליך וכל יום לומדים דבר חדש, וכל דיון כזה על מצווה והלכה יכול לגלות עוד הרבה.

אנסה לדבר מעט על דוגמא שהבאת על נטילת ידיים, למה זה מעניין האם לברך לפני או אחרי, ואני לא נמצא בסוגייא כרגע אז בוודאי שאני לא יודע להגיד הכל אבל מה שאני זוכר זה הרוח טואמה שבצד אחד להגיד שאחרי כי יש טואמה או לפני כמו שאר רוב המצוות שמברך ועובר לעשייתן? הדבר מלמד על גודל עוצמת הכוונה ועוצמת הטואמת ידיים ויש פה שאלה מה גובר ? כלומר שאלה של עוצמות בנפש שבפועל מופיעה להאם ליטול לפני או אחרי, ואני בטוח שניתן להיכנס עוד במה זה רוח טואמה, ומה היא המהות של ברכות לפני, ומה זה לשם יחוד שעושים במצוות ועוד נושאים שאני כנראה לא בקיא בהם אבל מתוך עיון הטעמים גם הדיון ההלכתי הפשוט מקבל פנים חדשות..מהבחינה הזו הרב מלמד בפניני הלכה באמת פועל כך שלפני לימוד ההלכה הוא מניח את יסודות המצווה וזה מקום טוב להיעזר בו..

אגב, מחילה שאני אומר

אבל כשאתה פותח שרשור בפורום הזה אני לא מבין אם אתה מעלה דיונים או קובע עובדות 

אבות ובנים זה שהורים לומדים עם בנם תורה.

אני גם אומר את זה וגם מצפה מאחרים שיחוו דעה.

מה לדעתך אדיר ברעיון הזה?

 

לא אגיד שאני מזלזל, זה נחמד מאד שיש זמן של אבא ובן

אבל זה די בסיסי שאבא אמור להיות קצת עם הבן לא?

זה מחבר את הבן והאבא לתורה ביחד. 

זה גם זמן איכות.

זה מונע מריבות בין ההורים לילדים.

ו,כן. זה די בסיסי אבל  לא מובן מאליו.

עוד לא זכיתי להתחתן אז לא מבין בזה.

 

מה שכן, באמת צריך שזה יהיה זמן איכות

לפעמים אני רואה אבות ובנים שלומדים והאבא יושב זעוף ורק מרוכז בכך שהבן ילמד את מה שהרב בת"ת אמר ללמוד.  ורואים שלבן אין שום הנאה 

בישיבה שלך מעולם לא היה ערב אבות ובנים?

 

אני רואה את זה בחומרה.

אגב, ישיבה באיזה גיל אתה מתכוון?

גיל התיכון

אבל נעשת כואבת כשמודבר בילד יתום
או באברך שמצפה כמה שנים לילדים
 

בתור ילד קטן מעולם לא נעלבתי מערבי אבות ובנים
בכל־מקרה היוצאים מן־הכלל אינם סיבה להשבית את הכלל

למה להעלב, דניאל?

ועדיין זה כואב

לא מאמלל ואולי גם לא מעליב אבל זה כואב
יש איזה הרגל למסכן אנשים שכואב להם
כאב זה דבר לגיטימי ובריא
שאדם שחווה אותו הוא בדרך כלל אדם מיוחד
שיש לו גם הרבה כוחות להיתמוד איתו
הוא לא נזקק ולא מסכן
וברור שהכאב זה עצם החוסר
אבל באירועים כאלה הגיוני ולגיטימי שהחוסר יתעצם

ועדיין לא מחייב שיכאיב לכל אחד 
אבל אפשר ורצוי להיות זהירים
(וצודק שלפעמים כשזה 'הובר' זהירות
זה כבר נותן תחושה לא נעימה של יוצא דופן/מסכן.
וגם מזה צריך להיזהר)

מה כואב?

מאירועים כאלה

@חושבת בלב כן את צודקת, אם כי בכל־מקרה אני לא בעד לעצור את הגלגל, אלא אם כבר לטפל בכאב אז באופן שמעצים / נותן חוסן

תודה על התשובה.

בס"ד
זה בהחלט רעיון טוב עם הרבה מעלות.

אבל לצערנו שצריך רעיון כזה, הלימוד בין אבא לבן הלוואי והיה טבעי יותר ופשוט יותר, אבל כן במציאות החיים השוטפת במעגלי החיים זה בהחלט רעיון מאד טוב שנותן מענה מסיום ללימוד בין אב לבנו נותן לו מסגרת קבועה, עבודת תמיד..

לעניין נוסף ביחס לעצם הלימוד, צריך להיות עם יד על הלב, כלומר כפי שאמרנו המסגרת מאד עוזרת ליצר זמן לקשר הזה אך עדיין הקשר עצמו הוא העיקר ולכן למרות שבוודאי יש את הנושאים שמארגנים צריך יד על הלב, לא כל ילד באותו שלב ולא כל אבא אותו דבר, וצריך להיות כנה עם עצמך..כדי שהקשר באמת יתחזק מכך שהילד יעריך את אביו ואת הלימוד איתו ואת הגדילה..הדבר נכון ביחס לחינוך באופן כללי כי כל תלמיד הוא שונה וצריך לייצר איזון כלשהו אבל בקבוצה גדולה זה יותר קשה...

מה עושים מהתפילה?

 

האם האדיש מטבעו פחוּת במעלתו מאשר הרגשן מטבעו?

או, האם הבוטח בה' ללא גבול עד שלא מטריד אותו דבר מחייו הפרטיים באמת לאמיתו, פחוּת במעלתו ממר הנפש השופך שיח בלב נשבר על צרות החיים? בזה קשה לי לחלק ציונים, שמא שניהם רצויים כאחד?

 

למטה הבאתי קצת מהרש"ר הירש [בראשית כ'], הדברים קשים להבנה ולהפנמה, ובוודאי שנויים גם במחלוקת, אבל אפשר להפיק מהם יסוד גדול:

 

״התפלל״ פירושו: להטיל משימה זו על עצמו, למלא כל בחינה של הווייתו וקיומו באמת האלוקית, ובכך לקנות לעצמו שלמות מלאה של כל החיים באור פני ה׳.
נמצא שהתפילה היהודית הינה ההיפך הגמור מהתפיסה הפשוטה של תפילה. התפילה היהודית אינה השתפכות מבפנים, וביטוי לתחושות שישנן כבר בלב – לכך יש לנו מילים אחרות: ״תחינה״, ״שיח״, וכיוצא בזה. ״תפילה״ פירושה למלא את הלב באמיתות הבאות מבחוץ.
תפילה היא עבודה שבלב; ה״מתפלל״ עובד על זיכוך פנימיות עצמו, להעלות את רוחו ולבו לגבהים נשגבים של הכרת האמת ותשוקה לעבודת ה׳.
אם אין כן פני הדברים, אם תפילה אינה אלא השתפכות רגשותינו, לא היה מתקבל על הדעת לקבוע שנתפלל את תפילותינו בנוסח מסוים בזמנים קבועים. כיצד נוכל להניח שלכל ציבור המתפללים יהיו אותן מחשבות ואותם רגשות, באותם זמנים מסויימים וקבועים מראש?
יתירה מכך, תפילה שאין בה אלא הבעת רגשות, מיותרת היא. מחשבות ורגשות החיים כבר בקרבנו אינם זקוקים להבעה, ובמיוחד לא להבעה בביטויים קבועים שנוסחו על ידי אחרים. מאורע שנגע בעמקי הנפש, מוצא תמיד את דרכו לביטוי; וכשמאורע זה גדול ונשגב עד מאד, הרי הוא למעלה מכל ביטוי, ולו דומיה תהילה.
נמצא אם כן שכל מטרת תפילותינו הקבועות היא לעורר את הלב, ולהחיות בקרבו את אותם ערכים נצחיים שעדיין צריכים חיזוק ושמירה מיוחדת. ניתן לומר באמת, שככל שיפחת חשקנו לתפילה, כך יגדל הצורך שלנו להתפלל, ויגדל עוד יותר כחה הגואל וערכה הנעלה של העבודה על עצמנו הנעשית בתפילה. העדר החשק לתפילה, הוא בעצמו הסימן המובהק לחלישות אותה הרוח, אשר איננה היסוד לתפילה אלא מטרתה ותכליתה הנשגבה."

 

ובחריפות יתר [בראשית מ"ג]:

 

"הרגשות – זולים הם מאד. אדם יכול לבכות כאוות נפשו לפני האלקים בתפילה, ולאחר מכן לקום ולהיות לא יותר טוב ממה שהיה!"

 

///

 

בסופו־של־דבר אין תפילת שמונה עשרה "רבדים נמוכים" כלל וכלל, לא "הא־ל הקדוש", לא התשובה ולא הסליחה ולא "רְצה ה' אל־הינו בעמך ישראל", מדובר בעניינים עצומים ולב הוויית העולם ופנימית הרצון של המציאות,

 

לומר את האמת לי אישית אין התעוררות רגש פנימית המביאה להתפלל "תקע בשופר גדול לחרותנו", אבל בכוונה בתפילה המילים מכניסות את הרוח בתוכי בין אם זה ברגש או לכל הפחות בהבנה שכלית של הדברים,

 

בתחילת התפילה אומרים "מה אנו מה חיינו מה כוחנו", מהן הצרות האישיות שלי ומהם הרגשות האישיים שלי? אחרי מילים כאלה, האם אני מחפש את עצמי ואת אישיותי בתפילה, או שמא אני מחפש את הופעת שם ה' במילים "ברוך אתה"?

 

///

 

רגש הוא נושא מורכב, בכל־מקרה הרגש שעליו אנחנו מדברים הוא תוצאה של רשמים של העולם החיצוני (או הפנימי) על פנימית הנפש, כלומר, ככל שהנפש מוכנה יותר לקבל רשמים, ככה הרגש מתחזק, וגם ככל שהגורם המשפיע מתחזק, גם הרגש מתחזק, קצת כמו בחשמל והתנגדות,

 

וכאן נראה לי טמון ההבדל, האם צריך להחליש את התנגדות הנפש לקבלת רשמים, עד שאדם נהיה רגיש לכל מה שמסביבו, עד שהוא חווה את החיים בעוצמות גדולות ובצבעים בוהקים כל הזמן, מה לי אישית נשמע לא בר קיימא,

 

או... שצריך לחזק רשמים מסוימים - של קדושה - עד שימצאו את הדרך להשפיע על האדם דרך הנפש (ולא שעצם הרגשתם תהיה תכלית)?

 

אני מבין את הגישה לרצות לחיות חיים עוצמתיים, כדי לעבוד עבודת ה' עוצמתית, כדי להשפיע באמת; ואני גם מזדהה איתה, אבל כמו שהחיים גדולים, הם יודעים היטב להיות גם קטנים, שגרתיים, אפורים, וגם בתוך חיים כאלה צריך למצוא את ה' ויש בכך מעלה מיוחדת בפני עצמה.

 

עבודת ה' לא יכולה להיות לא שכל, כי לא כולם חכמים, ולא רגש, כי לא כולם רגשניים, ולא כוח, כי לא כולם חזקים, בוודאי כל המידות האלה יכולות וחייבות לעמוד לשירות ה' אבל הנקודה הפנימית היא משהו מעבר לזה, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי",

 

הדברים עמוקים מני־ים ובכל־זאת רציתי לשתף את מחשבותיי, לאו דווקא מתוך התנצחות אלא להציע מקורות נוספים להתבוננות בנושא, ידועים דברי מוהר"ן וההקדמה לליקוטי תפילות שעומדים בגישה שונה לחלוטין אבל זה חלק מהגדלת תורה והאדרתה.

לחלק האחרון של דבריי,

 

כידוע אחרי חורבן בית ראשון חז"ל ביטלו את יצר העבודה הזרה, ואיתו בטלה גם הנבואה, מכיוון שביסודו היצר הזה הוא עוצמה רוחנית מאוד גדולה, עם פוטנציאל גדול וגם עם סכנה גדולה, וחז"ל הבינו שעדיף בסופו־של־דבר בלעדיו כל־עוד לא עברה רוח הטומאה מן הארץ,

 

לכן, ככה לפחות אני מבין את זה, אין חכמה גדולה לרצות להחזיר את הגלגל אחורה, אם באמת מה שהאדם צריך הוא לחיות חיים ב"רוחניות" גדולה אז למה חז"ל ביטלו, רק כדי שנרצה ונפעל לחזור לזה? כנראה עם כל התועלת שבדבר יש גם נזק או בעיה שאי־אפשר להכיל בשלב זה,

 

כאשר אנחנו רואים את השמש או את הגשם או את הירח אנחנו לכל היותר שמחים או מתפעלים קצת, אבל רוב הזמן אנחנו אדישים, אז איך שזה שבעבר אנשים היו סוגדים לאותן תופעות טבע, איך שאני מבין את זה, בעבר אנשים היו רואים בחוש גילוי אלוקות בכוחות הטבע, אפילו בדברים רגילים למדי כמו חקלאות או פיריון או שירה הם ראו לגילוי אלוקות בעצם, מעוצמת החוש הרוחני שלהם, אז בכל־זאת יש בזה בעיה, ולעת עתה גזרו חז"ל שלא זאת הדרך, לא לרע וגם לא לטוב.

ממש כיף שלקחת דברים ברצינות והגבת ברצינו וזה כיף קודם כל אז תודה!

מאוד אתגרת אותי, כי אני רוצה להחזיר תגובה באותה רצינות ואנסה מאוד -

הרשר הירש יש לו גישה כללית שבאמת מרתק לחקור אותה ובודאי שדבריו עונים לאיזה קושי מסויים ופותרים אותו. דעתו מאוד חשובה.

עם זאת בהלך הרוח של ההקדמה לספר מוסר אביך של הרב קוק אני מזהה הלך רוח אחר לגמרי. הרב קוק היה ביקורת גדולה על גישת הרשר הירש והוא טען שהוא מתייחס בקטנות ונראה לי שתפילה היא באמת אבן בוחן במחלוקת הגדולה הזאת. עם זאת, אני מקבל בלב חפץ את הביקורות של הרשר הירש כלפי עניינים מסויימים שהגישה שלו מתמודדת איתם.

בנוגע לכל ההתעסקות ברגשות אם היא משמעותית או לא - בודאי שהיא משמעותית. אך תלוי באיזה אופן. אם מדובר של הרגש הוא המטרה והשכל הופך לכלי שרת ביחס אליו - יש פה היפוך של היוצרות. "מוח שליט על הלב" ובאמת כדאי לבוז לפתרון של חיפוש ריגושים שמבוססים על דמיונות ואין להם קשר למציאות. אמנם עצם הצורך שמוביל אנשים לחפש ריגושים הוא צורך אנושי שהקב"ה טבע בנו ואם הוא טבע בנו את אותו צורך, סימן שהוא רוצה שנתמש בו באיזשהו אופן, שיש לצורך הזה תכלית. לכן הרגש הוא חשוב מאוד. הוא גורם לנו לזהות איפה אנחנו, מה אנחנו יודעים ומה אנחנו לא יודעים. הרגש מאותת על סכנות. איפה שהלב של האדם נמצא שמה הוא. הלב יגרום לאדם לחשוב על דברים מסויים ולהתייחס לעניינים מסויימים שבהם הוא נמצא. החיבור הסובייקטיבי לתורה ומצוות, שמתבטא רבות ברגש, הוא עניין שמעמיד את קיום המצוות ויר"ש של האדם.

לגבי מה שטענת ביחס לסוגים של אנשים. אני חושב שיש פה דיוק סופר חשוב. יש הרבה תרבויות שונות והרבה אנשים עם נתונים שונים. אבלללל זה לא משנה את העובדה שלכולם יש סף רגש. להיות בעל רגש ולהיות רגשן הן שני דברים שונים לגמרי. אדם בעל רגש הוא אדם שיש לו שייך עמוקה לדברים מסויימים שהוא מרגיש קשור אליהם בצורה גדולה שמניעה אותו לפעול למענם. אדם עם עוצמות חיים שבגלל שיש לו תכלית יש לו גם כוחות ורגשות ביחס לאותה תכלית. הרגש של האדם הוא מתבטא בזריזות של אדם לעשות מעשים, וכן על זה הדרך.
אדם רגשן הוא אדם שמתפעל בקלות מעניינים שונים שמעוררים אותו ומבטא את רגשותיו בצורה ניכרת. אנשים רגשנים בדרך כלל יהיה יותר מחוברים לשירה ובכללי הם יעסקו יוצר ברגשות בצורה ישירה.
לכולם יש פוטנציאל להיות בעלי רגש באותה מידה אמנם להיות רגשן ואדם שמתעסק ברגשות זה כבר לא משותף. לכן מה שכיוונתי בהודעה בדברי ביחס לציפייה להיות בעלי רגש כי התפילה היא עבודה שברגש הוא דבר שהוא שווה לכל נפש כי לא מדובר ברגשנות. בעצם גם אנשים בעלי רגש גבוה מאוד הם יכולים לבטא אותו בצורה שונות שיכולות להיות מופנמות ביותר וממש לא מוחצנות.

אני רואה שעד לפה הצלחתי לבנתיים להגיב. אשתדל בהמשך להגיב לדברים השונים שהעלת ולא התייחסתי אליהם בהודעה הזאת.

ראשית יישר כוח ודפח"ח על הדברים,

 

שוב אני רוצה להדגיש שאני לא רוצה לסתור את הדברים אלא בעיקר לחקור את הנושא,

 

לפני שאגש לנושא עצמו, ברשותך אשתף איך אני חווה את המחלוקת הכללית בין הראי"ה לרש"ר הירש, ולא אמנע מאריכות,,

 

בגדול אפשר לתמצת את המחלוקת של הראי"ה והרש"ר בפסקה השנייה בתחילת אורות ובאגרות צפון י"ז-י"ח,

הראי"ה מביא שתי בעיות בהימנעות מפנימיות התורה:

האחת היא שטחיות, כלומר זאת תורה חסרה ומוגבלת, כי היא מגבילה את עצמה לרובד הנגלה שבתורה שהוא יותר שכל אנושי ופחות שכל אלוקי טהור כמו הפנימיות,
 
והשנייה היא שזאת לא תורת הגאולה, אין שם נשמת האומה ולא נשמת ארץ ישראל שהם מהות היהדות לשיטתו,

 

מאידך הרש"ר מבקר את העיסוק בקבלה כצמצום התורה למיסטיקה (ובאמת היו גישות כאלה בקרב תלמידי המקובלים), והדרתה מהחיים עצמם,

 

///

 

אם לסכם את הרושם שלי מתורת הראי"ה, זה "נועם", הראי"ה על־ידי השקפה של פנימיות התורה מצליח לראות את הטוב שברע, את הגאולה שבתהליכים השונים, את היסוד האלוקי שבכל־מיני מציאויות לא־מושלמות, את היופי שבכל מהלך אלוקי ובכל החיים בכללם, את רוח ה' בהסתרה,

 

לצורך השוואה נביא פסקה מהרש"ר [חורב, תפילה]:

 

"בקרב החיים בעצמם הן לא תוכל להתחזק ולהתעודד, לכונן אותם להיות חיים נאמנים גם בעצם המעשה ופעולה [...] אף בהיותך נמצא כבר על שדה המערכה ללחום נגד סכנות פנימיות וחיצוניות, נגד צרות ותאוות [...] יען ובעין כי אז לרוב החיים בעצמם ישללו וישדדו ממך את הכוח העוז והתעצומות לחיים. המה יקחו ממך את האמת ויתנו לך תחתה את הכחש והכזב, [...] לכן עליך לעתים שונות, להתפרץ מחוג החיים הפעולים ולחלוץ עצמך ממצבך ועסקיך, שיביאו לרוב סכנה להחיים הנאמנים שלך, למען על־ידי התפלה [...] תוכל לרכוש לך עוד הפעם את הכוח לחיים, את המבט הנאמן ואת הרצון החזק לקנות את האמת, לרכוש לך את הצדק ואת האהבה, את החוזק ואומץ הלב לנצח במלחמה, ולהשיג עוד הפעם את קדושת החיים אשר אבדה ממך."

 

///

 

לפני כשנתיים הייתי בכנס בוגרים של הישיבה התיכונית שלמדתי בה, וכל אחד התבקש לספר קצת תובנות שלו על החיים ומה הוא מתכנן לעשות, ובכן, ההסדרניקים (אלה שלא התגייסו) דקלמו בערך את אותו הדבר, "אנחנו רוצים לשלב אידיאלים בחיי המעשה, יישוב הארץ, לשלב קודש וחול ולקדש את החומר" דברים בסגנון,

 

מבין החבורה אני היחיד שכבר הייתי עמוק מאוד ב"עולם המעשה", ומה אני אגיד, אחרי שנה־שנתיים של עבודת שחיקה במגזר העסקי, אפשר לשכוח איך קוראים לך,

 

בסופו־של־דבר למרות תהליכי הגאולה שמתרחשים מאחורי הקלעים אנחנו נמצאים עמוק בתוך הגלות, ובגלות הזאת צריך לדעת יפה מאוד לעמוד נגד הסכנות, לא לאבד את עצמנו,

יש רגעים בחיים שזאת לא שאלה של "אידיאלים של ארץ ישראל" ו"כלל ישראל", אלא האם אני יכול להגיד לא לבקשה לא־מוסרית של המנהל שלי בעבודה, האם אני יכול לשים את העבודה בצד לטובת שיעור תורה,

 

וכאן נכנסת תורה שהיא אולי "נמוכה" יותר, אבל יכולה לגעת בפנימית הנפש האנושית, לא "למעלה" מדי, אלא צעקה של "דע את אלהי אביך ועבדהו", גם אם אין לך כל־כך אידיאלים בעבודה וגם אם אתה רחוק מרעיונות אלוקיים גדולים, אם מהות התורה הופכת לאידיאלים גבוהים וכל השאר זה שטחיות, כאשר האדם לא במדרגה מספיקה, נוצר פער, וזאת בעיה גדולה,

 

איך הולכת האימרה, חושך לא מגרשים במקלות, אז לדעתי במדרגה מסוימת כן, צריך לעמוד מאוד איתן מול הצד הקשה של החיים, זאת רוח המאבק של הרש"ר, מול ההשכלה, מול האתגרים של האמנציפציה, זה ה"חובלים",

 

לכן זה נכון שיש בחינה של ארץ ישראל ופנימיות התורה שהיא יותר גבוהה ויותר כוללת, אבל כשאנחנו עדיין בגלות ובבירור וצריכים לעמוד מול תרבויות זרות, צרות, תאוות, וזקוקים גם לתורת בבל,

 

לפני כמה חודשים דיברתי עם אחד הרבנים בישיבת הסדר שלמדתי בה לגבי היחס שלי לערכים של הציונות הדתית, והוא אמר לי כזה דבר, בסוף בסוף, מה שמחזיק אותנו כיהודים זאת התורה,

 

בהתאם לזה בהקמת בית, אני רוצה להנחיל לילדים שלי ערכים של שולחן ערוך, של בית כנסת, של קביעת עיתים לתורה, של מסורת, אלה ה־יסודות, ועליהם אפשר לבנות קומה שהיא בהחלט חשובה ואולי גם לא פחות חשובה של עם ישראל וגאולה וכו', אבל זה אני, ורק רציתי לשתף.

 

"והעניין הוא, כי תכלת של הציצית, הוא סוד החושך שאין בו עינים, לכן הוא דין, לכן צריך להסתכל בציצית, ולכוין כאלו יש שם תכלת, ואז יסתכל ב"פ בוראיתם אותו, ותכוין להמשיך אליה סוד עינים עליונים, וראיה עליונה [...]

ולכן ביום נוהגין הציצית, שאז יכולין להמשיך הראיה, משא"כ בלילה שהדינין גוברין, ואין בידינו כח להמשיך הראיה:" [פע"ח שער הציצית ו]

 

///

 

בחזרה לנושא,

 

ראשית לפני שאתייחס לדברים, אצטט בקיצור נמרץ מחורב בעניין התפילה (האמת לא הגעתי לזה כשכתבתי את התגובה המקורית):

 

"כל חיינו אם המה קדושים וטהורים כפי שהם דרושים להיות ע"פ רצון ה', הנם נחשבים לעבודת אלהים, עבודת ה' בפעולתנו אמונה, למלאות את רצון ה' עם כל הקנינים הניתנים לנו בכל עת ובכל שעה [...]

 

והנה עבודת ה' בחיים כזאת תוכל לבוא לידי שלמותה רק ברוח בהיר, בלב מלא רגשות חמים נעלים ובכוח הקדושה של כל עצמותך. אולם ההתחרות לקנות בהירות הרוח, להשגת חום הלב, הכוח והקדושה לכל אלה עם הכנת עצמותך אל עבודת ה' כזאת [...] כל זאת נקראת בשם עבודה מיוחדת. עבודת ה' מיוחדת שהיא ההכנה והכשרון אל עבודת ה' בחיים, לפני הכנסך אל תוכם, אף היא נחשבת לעבודת ה' בפני עצמה, [...] לכן את עבודת ה' הזאת למען הבדילה מעבודת ה' בפועל בחיים נקרא בשם העבודה הפנימית -העבודה שבלב. [...]

 

מילוא רצון ה' זה בפנימיות נפשנו - עבודת ה' שבלב הזאת- יוכל להגיע לעצם שלמותו, על־ידי עשיית שינוי נמרץ במהלך רעיוננו ורגשותינו על־ידי התעוררות הלב והרעיון, על־ידי דחיית הרעיונות הלא־טהורים ותחיית רעיונות ורגשות נעלים תחתם בפנימיות נפשנו, בעוד הרעיונות והרגשות הן המה התוכן היחידי של חיינו הפנימיים, [...]

 

או אז בתפילה והשתפכות הנפש, תסיר מעליך את דמיון הרוח הכוזב הזה ותעתועי הרגש הנתעה בשוא, ותתאמץ עוד הפעם לפעול בך, כי רעיון נעלה יחדור כולו כליל בקרבך, להווכח על־ידו לדעת, כי אכן יש ה', וכי הוא אל יחידו מיוחד [...] כי גם אתה נקראת אל עבודת ה' כזאת, אתה יותר מכולם, אתה בן ישראל, בת ישראל [...] הן עליך לקבץ ולקבל בתפילה את הכוח והקדושה לחיים, עליך לקבל עליך בתור חובה ותעודה, כי חייך אלה יהיו רק מלואי רצון ה', [...] לכן ציץ ופרי כל התפילות, שעליהן לפעול את פעולתן אמונה במשכיות לבב האדם, הלא הוא התאחדות כל כחותיך לקיום ההחלטה האחת, להיות עבד ה' בחיים."

 

///

 

אם לסכם, המאפיין העיקרי של התפילה הוא שהיא "עבודה שיש אחריה עבודה", כלומר עצם שפיכת השיח אינה תכלית כל־כך כמו המטרות שהגדיר הרש"ר, דהיינו שינוי מהותי באדם ואימוץ כוח לעבודה בפועל, זה בניגוד גמור למוהר"ן ולסיעתו,

 

בהתאם לזה, אם עצם התפילה הוא העיקר, ועצם הקרבן הוא העיקר, ככל שמוסיפים רגש, התפילה היא יותר עוצמתית, חשובה, "חלב צאן", "בלבבי משכן אבנה [...] ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".

 

משא"כ אם התפילה באה להכין באדם כוח, חמימות לב, רגשות מתוקנים, לסלק רגשות תועים והשקפות זרות, כדי שתוכל לחדור לתוכו רוח ה', וזאת כדי שיוכל לחיות חיים על־פי רצון ה', עצם הריגוש תופס מקום פחות משמעותי,

 

וכאן אני חושב שעל־כרחך צריך לומר ש"תרי רגש נינהו", כי גם הרש"ר מדבר על התעוררות הלב, שינוי היחס שלנו אל ה' ואל עצמנו, רגשות חמים ונעלים, ואינו דומה ל"רגשות הזולים" שהזכרנו בפירושו לתורה,

 

קצת קשה להגדיר אבל איך שאני מבין את זה, מצד אחד היחס שלנו בפנימית נפשנו אל הדברים, האם יש בנו "רוח ה'", האם אכפת לנו מה', איפה אנחנו עמוק בתוכנו ביחס לרעיונות האלוקיים, מצד שני ה"כוחות" הרוחניים שלנו, כמו שאמרת רגש המביא לידי זריזות,

 

ואותם "רגשות זולים" הם התלהבות חיצונית, דמעות עוברות שלא באמת נוגעות למהות האדם, אולי הוא הצליח לבכות בתפילה אבל אין פה איזה שינוי מהותי, הוא לא קם עם כוחות חדשים לעבוד את ה' בכל ישותו, אין פה זכירה המביאה לידי מעשה,

 

וכאן אני נאלץ לחזור בי מחלק מטענותיי,

 

ביחס לטענה שהאדם צריך להתרגש מהחיים ולהיות אכפתי כלפי מה שקורה לו, אני נשאר בשלי, "מה אנו מה חיינו", העיקר הוא למצוא את הכוחות בשכל רגש ורוח לעבוד את ה', אדישות כלפי הא ודא אינה מעלה ואינה מורידה כל־כך,

 

אולם ביחס לטענה שהרגשות הם חשובים ומשמעותיים, ובייחוד בתפילה, הדרנא בי, יש להם חשיבות גדולה אמנם לא בביטויים החיצוניים שלהם, ואמנם לא כתכלית או עניין מהותי אלא כ"catalyst", אבל בהחלט יש מקום לעורר ולהרגיש אותם בעוצמה ולא להסתפק ברעיונות השכליים גם אליבא דהרש"ר.

 

ביחס לכך שחז"ל ביקשו להחליש את הכוחות הרוחניים שלנו, כן יש הבנה מסוימת שאנחנו לא צריכים בכוח לעורר בנו ריגושים ורצון לחוויות אלוקיות, ומצד שני, ב"ארגז החול" הבטוח שהשאירו לנו חז"ל, כן יש מקום ומצווה לרתום את הכוחות האלה לעבודת ה' וגם לפתח אותם כפי יד ה' הטובה.

 

יישר כוח עצום!!!

כי זה מאתגר מדי בשבילי לענות לך באריכות.

אז ככה -

א. צר לי שככה אתה מתרשם מתורת הרב קוק, זה לא הרושם שלי מתורה זו בכללותה. אני מרגיש שאתה משליך רגשות סובייקטיביות מרשמים מסויימים שתפסת מהסביבה ביחס לתורת הרב קוק. אם מאן דהו מדקלם סיסמאות, אין לזה קשר או חצי קשר לתורת הרב קוק.

ב. התפילה היא ביטוי של אמונה. קיום מצוות מעשיות הוא גם ביטוי של אמונה. מי שדיבור תפילתו הוא מהפה ולחוץ, בודאי שזוהי לא המטרה בערך גדול זה. זה שדיבור הוא לא מחייב שיהיה דיבור עמוק, זה לא אומר שהוא לא המטרה פה.

ג. לגבי נוסח התפילה - יש עניין של "רצוא ושוב". רצון מעורר את התפילה, ותפילה מעוררת את הרצון. יש חשיבות בשני החלקים הללו. אפשר לסבור שתפילה היא רק אמצעי לרצון וזה בהחלט הגיוני, אך נראה לי שזה מקטין את התפילה.

ד. שני פסקאות של הרב קוק שמהם ההשראה שלי למה שנאמר -

"החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, ה"ז מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, ה"ז מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, וע"י היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד. וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם. זהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך."

(שמונה קבצים, קובץ א', פסקה תרס"ד)

"שהרי, כיון שחז"ל אמרו על פסוק (דברים יא יג): "ולעבדו בכל לבבכם": (ספרי על דברים יא): "עבודה בלב זו תפלה", אם כן התפלה היא בחינת העבודה, ואינו ראוי לעבודה כי אם כשיהיה במצב דעת יראת ד' כל כך, עד שיהיו עניני התפלה קרובים אל לבבו[9]. ואם לא ידע מעלת נפשו - איך יתפלל ברצון שלם והרגשת חסרון שיחנהו השם יתברך דעה בינה והשכל, כיון שאינו מכיר, אחרי שיש לו עושר וכבוד וכל טוב, מה חסר לו אם ח"ו לא ישכיל ויבין, אם כן צריך ללמוד ולהעמיק עד שיצויר לו בבירור וידיעה שלמה גודל חסרונו לדעה בינה והשכל, יצמא לזה ויתפלל באהבה מקירות לב שיחנהו השם יתברך בזה, וד' הטוב לא ימנע טובו להולכים בתמים.

ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שודאי אין הכונה הרצויה בתפלת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם.

ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפלה היא דוקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר.

והנה התפלה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב רצונו כרצון קונו.

על כן, מאד חייב האדם להזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיו"ב, כי יוטבע בו טבע החמרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמתיים הקדושים חסרים לו, ואם כן יאבד תפלתו שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים לא יצייר בהתפללו בשבח "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה", שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו ולבו למלאות כרסו מעדנים, ובהיות ציורי התאוה בלבבו לא ישכיל ולא יבין.

על כן יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומאלהי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא ית' דורש מאתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו."

(מוסר אביך, מעין הקדמה, פסקה ג')

יש הכל בויקיטקסט

ה. תודה על שיתוף מתורת הרש"ר הירש בעניין, בהחלט יש הרבה מה ללמוד מתפיסה זו (לא שהוא צריך אישור ממני, חלילה).

סליחה על האריכות מלכתחילה - יש לי נטייה לכתוב "מגילה" בכל תגובה,

 

א. איני מתיימר להבין את שיטת הראי"ה על בוריה, גם לצערי לא עסקתי באופן היקפי כל־כך בתורתו (או שזה היה לפני הרבה שנים),

 

אם לדון ברעיונות עצמם, כפי שכבר אמרתי, להבנתי זאת שיטה של הסתכלות מאוד גבוהה ומעמיקה, "שירית" אפילו, שמצד אחד ראשית היא מדרגה עצומה, אכן בכל משפט אפשר למצוא את הקשר והבסיס בתורת הקבלה והחסידות, אבל איך שאני חווה את זה - לא כל מוחא סביל דא,

 

ובנפרד מכתבי הראי"ה, יש איזשהו שיח מסוים בקרב ממשיכי השיטה, איזושהי רוח כללית של הדברים, אמנם הבאתי דוגמה מוגזמת (אבל אמיתית), אבל בכל מקום שהייתי, זה בערך הכיוון, לא שיש לי שנאה צינית כלפי ערכים גדולים, פשוט ההרגשה שלי היא שלא תמיד יש הכנה מספיקה אליהם, ועם כל הביקורת על תורה פשטנית שהיא "שטחית" אני חושב שיש לה גם יתרון לפעמים.

 

ב. זה נוגע לשאלה של "המטרה הסופית" של היהדות, כלומר האם זה להגיע לידיעת ה', לברר ניצוצות, לחנך את האדם, הקשר בינינו לקב"ה, האם המצוות הן מטרה בעצם או לצורך תכלית מסוימת,

 

זה בהחלט ביטוי לגישה החינוכית של הרש"ר לעומת גישות אחרות (אם כי, אני לא מקבל את זה כמטרה האולטימטיבית הבלעדית של התפילה).

 

ג. זאת נקודה מעניינת, בירושלמי מסופר על אחיתופל שהיה מתפלל שלוש תפילות חדשות בכל יום, ואחד האמוראים אמר על זה שכל פעם שהיה מנסה לחדש משהו היה טועה.

 

מהצד האחד של המתרס ר' נתן חיבר את ליקוטי תפילות - לכל נושא אפשרי שאפשר להעלות על הדעת ובלשון חופשית, מהצד השני היעב"ץ בסידורו כותב דברים חריפים על התפילות המחודשות ואומר שאין לנו אלא התפילות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.

 

אז אולי זה באמת העניין של "התבטלות לתפילה" כדי "לתקן את השיפוט", להחדיר ללב ערכים, להעיר את הרצון, מול הכנסת ה"אני" בתפילה, את הרצונות ואת הרגשות שאני מביא לתוך התפילה, מצד אחד החשש מטעות, מצד שני הרצון להעצים.

 

שאלה נוספת היא, מהם למעשה הרגשות האנושיים שלנו, מה הערך שלהם, מה אמור להיות היחס שלנו אליהם, כתוצאה מכך מה מקומם בתפילה:

 

נשווה בין הרש"ר בפרשתנו - ההדגשות במקור [שמות יט]:

 

דווקא הבטחון המוטעה של משה עצמו, אשר סבר שהעם הגיע כבר למדרגה הנדרשת של בגרות רוחנית ומוסרית, מבהיר במידה רבה את משמעותן ונחיצותן של ההכנות וההגבלות שתבאנה עתה. שכן אם נבין אותן על בוריין, הרי שמטרתן הייתה לגרום לעם לתפוס, ולקבוע לעולמי עד, את המרחק הרב והעצום שהפריד בין דרגתם הרוחנית והמוסרית באותה העת, לבין הגבהים שאליהם יתעלו ויתחנכו במהלך מאות ואלפי השנים, על ידי התורה שהם עומדים עתה לקבלה.
והייתה מטרה נוספת הקשורה לכך בקשר קרוב: לְאַמֵּת באופן היסטורי לדורות הבאים, שה׳ כביכול נשאר במקומו, מול העם, ושדְבָרוֹ בא אל העם. ה׳ לא היה בתוכם או בקרבם, וקולו לא יצא מתוך העם.
תורת ישראל היא מערכת החוקים היחידה שלא יצאה מתוך העם אשר נועדה להיות לו לחוקתו. היהדות היא ה״דת״ היחידה שלא נבעה מליבות בני האדם המוצאים בה את הבסיס הרוחני לחייהם. דווקא התכונה ה״אובייקטיבית״ הזאת של תורת ישראל ו״דת״ ישראל, היא העושה את שתיהן ליחידות במינן, ומבדילה אותן באופן ניכר וברור מכל יתר הדברים בעולם המכונים חוק או דת. תכונה זו עושה את תורת ישראל לגורם היחיד בתרבות האנושית, שיכול להיחשב גורם מזרז ומטרה מוחלטת לכל צורה אחרת של התקדמות; בעוד שהתורה עצמה, כאידיאל המוחלט הניתן מלמעלה, נותרת מעל ומעבר לכל מושג של התקדמות.

למן ההתחלה עמדה תורת ה׳ במצב של ניגוד אל העם אשר בקרבו היה עליה להופיע לראשונה בארץ. היה עליה להוכיח את כוחה בראש ובראשונה על עם זה, אשר התנגד אליה בשל היותו עם קשה עורף. התנגדות זו שהתורה מצאה בקרב העם אשר בתוכו זכתה למעונה הראשון בארץ, היא ההוכחה הגדולה ביותר למקורה האלקי של התורה. התורה לא קמה מתוך העם, אלא ניתנה אל העם, ורק לאחר מאות שנים של מאבק רכשה התורה את לבות העם, כך שהם הפכו להיות נושאי דגלה במשך כל הדורות."

 

לבין אורות התורה [יא]:

 

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך הישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה [...]

 

ד. הפסקה שהבאת משמונה קבצים מסכמת את זה באופן נפלא, כאמור, הראי"ה זצ"ל רואה בתורת הסוד חלק מהותי ביותר מהחיים היהודיים ומההשקפה היהודית בכל עניין, וכן זה מקום שבו תורת הרש"ר "מוגבלת", כי היא באופן מודע לא מנסה להגיע אליו,

 

לדעתי האישית זה נכון שלא צריכים להיות מוגבלים לפשט בלבד, כי זה פשוט לגזור חלק מהתורה, אלא שברובד הפשטני, החיוני בכל־מיני מקומות ומצבים, הרש"ר עשה עבודה יסודית, מקיפה ומעמיקה ברמה יוצאת מן־הכלל (אכן באופן של פשט לחוד וסוד לחוד), אני משער שהמדרגה העליונה היא ככל־הנראה סינתזה כמו שעשה הראי"ה, רק, שכמו שאני חווה את זה, במצבים רבים דווקא הפשט ה"טהור" יכול לפעול פעולות שה"סינתזה" לא יכולה.

 

אגב: בזמן האחרון נתקלתי בכל־מיני אי־דיוקים קלים בתרגום כתבי הרש"ר לעברית,

 

אז הנה דוגמה מענייננו:

 

אם אין כן פני הדברים, אם תפילה אינה אלא השתפכות רגשותינו, לא היה מתקבל על הדעת לקבוע שנתפלל את תפילותינו בנוסח מסוים בזמנים קבועים. כיצד נוכל להניח שלכל ציבור המתפללים יהיו אותן מחשבות ואותם רגשות, באותם זמנים מסויימים וקבועים מראש?
יתירה מכך, תפילה שאין בה אלא הבעת רגשות, מיותרת היא. מחשבות ורגשות החיים כבר בקרבנו אינם זקוקים להבעה, ובמיוחד לא להבעה בביטויים קבועים שנוסחו על ידי אחרים.

 

צריכה להיות מתורגמת בערך ככה (בלי לסגנן):

 

אם לא הייתה התפילה "תפילה", עבודה על ה"אני" הפנימי של האדם, להביא אותו לגובה הכרת האמת וההחלטה לשרת את ה', זה היה חסר היגיון, לקבוע זמנים קבועים ונוסחים מוכתבים מראש; היא מניחה שבזמנים קבועים תמיד כלל הציבור יתמלא באותה מחשבה ובאותו רגש. כן, תפילה כזאת הייתה עבודה די מיותרת. מחשבות ורגשות שכבר פועמים בקרבנו, לא זקוקים לביטוי, ובמיוחד לא לביטוי מוכן מראש שהושיטו לנו.

 

(זה קצת סמנטי - אבל אפשר להרגיש את ההבדל.)

 

דיון נפלא ושמחתי להתעורר לחשוב על הדברים האלה ברומו של עולם.

א. " בכל משפט אפשר למצוא את הקשר והבסיס בתורת הקבלה והחסידות, אבל איך שאני חווה את זה - לא כל מוחא סביל דא..." - אני מזדהה עם הפרשנות שלך אבל לא אם המסקנה. באמת יש לעיתים קושי עצום לתרגם ולהסביר ערכים נעלים להסברים פשוטים וקולעים. אמנם, זה לא נראה לי אומר על התורה עצמה ש"לא כל מוחא סביל" אלא שיש צורך להנגיש ולתווך דברי רבותינו בצורה רהוטה ומונגשת. וראיתי דרכי הוראה שונות ביחס להנחלת תורת הראי"ה, אם אתה רוצה אוכל להרחיב לך על כך בפרטי.

ב. "המטרה הסופית של היהדות" זה מילים גבוהות .. מספיק להשאר של "הקשר עם הקב"ה". בסופו של דבר לפי כל הדעות יש קשר עם הקב"ה והוא משמעותי, זה מכנה משותף ראוי וגדול לכולם. מאוד מסתבר לדבר על הקשר הזה ביחס לקשרים אחרים שיש לאדם בעולמו... שכחתי ההקשר של הסעיף הזה על מה הוא נועד להוסיף לדיון, אך גם עכשיו אני רואה הקשר כולל שניתן מתוכו להביא את העניין הזה.

ג. ההשוואה בין המקורות לא סימטרית לדעתי. הרב קוק משתמש בהרבה פסקאות בלשונות שמראים קשר אימננטי ביחס לתורה, א-להים וכולי. אמנם בוודאי שהרב דיבר גם על היחס הטרנצנדנטי שיש לאשם ביחס לנ"ל. הרב מזכיר את המונחים "נשמת האומה" "כנסת ישראל" "נשמת התורה" ומתייחס אליהם בצורה הרמונית להפליא. אך צריך לזכור שהם מושגים מאוד מופשטים ולכן שרואים שהרב מדבר עליהם בצורה הרמונית מבינים שמראש הוא התייחס אליהם כך ולא אל התמודדויות היומיות שהן פחות הרמוניות ולכן פחות רלוונטיות למי שמחפש עצה או תבונה שנוגעת לחייו בצורה ישירה באופן מהיר. כמו כן בפסקאות שהבאת. דברי הרש"ר הירש שהזכרת אינם נתונים למחלוקת כלל, לא עם הרב קוק וגם לא עם אף הוגה דעות יהודי דתי. אלו דברים פשוטים. ובפסקה של הרב קוק שהבאת, אין אף סתירה ביחס לדברי הרש"ר. אלו פשוט דברים שונים. הם עניינים מקבילים שזה לא נפגש עם זה.
ואף כמדומני שהרב קוק מדבר במקומות שונים על אותה התנגדות לתורה שהרש"ר מדבר עליה. באופם כללי, בגלל שהתורות כל כך שונות אז תמיד עניין להקביל ביניהם, כי שניהם מתייחסים לעניינים שונים.
ואם נחזור להקשר הראשוני של דברינו - בהקשר לתפילה, הדיבור מעורר את הלב והלב מעורר את הדיבור. אתה מסכים לכך?

ד. דווקא אני לא כל כך מתחבר למקורות קבליים וגם בחיבור האישי שלי למה שלמדתי מתוך תורת הראי"ה אין לי כל כך בעניין הקבלי כשלעצמו. אני רואה הרבה פעמים הסתכלות מאוד פשוטה וראליסטית שנמצאת בדברי הראי"ה על ידי שהוא חושף עניינים עמוקים ומעלה אותם על שטח בני הקרקע על ידי לוגיקה הגיונית. וגם בפסקה הנ"ל לגבי התפילה. לפני הפתרון שהרב הציע לעניין התפילה, אני רוצה להתמקד במה שהרב שלל - הרב שלל להציג את התפילה כעניין פסיכולוגי גרידא ושלל להציג את התפילה כשינוי רצון הבורא. שני הבחנות אלו הן נראות לו כל כך קריטיות ופשוטות בעבודת ה' ולא נראה לי שיש עליהן חולקים. אפשר לתת הסברים רציונלים לעניינים בעבודת ה' אך לא להגדיר בצורה מוחלטת את ענייני השפעת התפילה או המצוות, מאמונה פשוטה שיד בן אנוש לא תשיג את כל ההשפעה ואף לא את רובה (יש חולק על כך?). אלא את מה שהוא צריך להשיג. אם המצווה היא הא-להית, מסתבר שאי אפשר לתפוס אותה עד הסוף בכלים אנושיים ומוגבלים, ואם כך - גם ביחס לתפילה - אים בעיה להביא פירוש והסברים ודרכים, אך לומר "זה הכל", זה לא אפשרי.

א. הבעיה שלי היא פחות עם פישוט המילה הכתובה (זה גם קצת נכון אבל אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לסגנון ואפשר כבר להוציא את המסקנות הסופיות) אלא עצם היישום לא פשוט, אפשר לא להסכים איתי בעניין הזה,

 

ב. אצל הראי"ה זצ"ל העיסוק בפער בין האדם הגשמי לבין התורה לא בא לידי ביטוי באותה עוצמה כמו אצל מחברים אחרים, הגישה היא שהטבע הבסיסי האנושי הוא "תורני" אלא שבמקרה יש כל־מיני מניעות / תעיות / כו' וזה אחד הנושאים המרכזיים באורות התשובה.

אני בטוח שהוא לא מתעלם מזה הפער קיים אבל השאלה היא איך הוא נתפס, ככה גם הרבה מאוד משאר ההבדלים, אם לרדת לעומק הדברים ההבדלים בעצם ההגדרות לא כאלה גדולים אלא ההבדל בעיקר איך זה בא לידי ביטוי / איזה צד מדגישים / על מה מדברים / מה הכיוון הכללי.

 

כשאני פותח רש"ר אני רואה איך צריך לעמוד בכל הכוח על הזהות, ה"למינהו", להיזהר מהיצרים הוגטטיביים והאנימליים, ואמנם לא להמית אותם, אלא להכניס אותם למסגרת של קדושה, איך חובה על האדם להשתמש בעולם הזה, אבל רק בתור אמצעי לתורה, איך צריך להיזהר מרוח הזמן, לא לאבד את הזהות, לא לאבד את החינוך, לא להשתקע בגשמיות, להיזהר מהאלהת ה"עצמי" וההנאות, איך ברגשות ובחושים יש סכנה של אליליות,

 

וזה לא שהראי"ה לא סובר את כל הדברים האלה, פשוט זה לא עיקר התוכן אצלו, כשאני פותח אורות התשובה מה שאני רואה זה את זרמי התשובה במציאות, איך הכל שואף לטוב בסופו־של־דבר, איך העולם הולך ומתתקן, איך גם רגשות שליליים שכרוכים בתשובה הנמוכה הם בעצם גם עניין גדול ותהליך חשוב, כלומר תראה את האור שבדברים, אמנם בדרך מקרה יש בהם קצת בעיות אבל ביסוד יש פה קדושה עצומה -> אתה מבין את השוני ההגותי

 

בהתאם לזה, אמנם הרש"ר הירש בעד למצוא מקום לכל קניין ואמצעי גשמי, אבל היחס הבסיסי הוא "זהיר" אם לקרוא לזה ככה,

 

כלומר פחות יש עיסוק בנקודה הפנימית הדברים כמו אצל הראי"ה, למשל מה הנקודה הפנימית של הרגשות שאנחנו מרגישים, מה הנקודה הפנימית השפע הגשמי, מה הנקודה הפנימית של ארץ ישראל, במובן מסוים הקדושה שבדברים עוד לפני שמדברים על שימושם כאמצעי לתורה,

 

מאידך הרש"ר הירש מעריך את הדברים נטו לפי התאמתם למטרות התורה, אם ארץ ישראל היא בשביל לשמור את המצוות, אז מצוין, אחרת לא תודה, אם בן־אדם מעיר את הרגשות שלו בשביל להחדיר לתוכו את אמיתות התורה, אז מצוין, אחרת אלה סתם רגשות זולים - הראי"ה באורות התשובה לא "פוטר" את אותם רגשות בכזאת קלות,

 

אכן הדיבור מעורר את הלב והלב מעורר את הדיבור, אשמח לדעת לאן אתה מתכוון לפתח את זה,

 

(אם כי לדעתי אפשר להעתיק את אותו עיקרון לכל המצוות, גם לציצית ולתפילין, ועדיין זה לא גורע מהמטרה הבסיסית של המצווה למשל להחדיר בנו זכירת מצוות ה', נכון שזה מתבצע באופן יותר משמעותי כשיש יותר רגש וחיבור אבל לא זה "יסוד" המצווה),

 

ד. אתה צודק לחלוטין בכל מילה, וכן זאת נקודת מוצא חשובה, רק מה שאני חושב - בהתחשב בכך שהכלים שלנו מוגבלים עיקר הדגש בעבודה צריך לבוא היכן שביכולתנו לפעול,

 

כלומר, למשל לצורך העניין כמו שמובא בנפש החיים התפילה מוסיפה כוח בפמליא של מעלה ומתקנת עולמות עליונים כו' אבל למעשה אין לי כל־כך הבנה בזה (אולי אם הייתי מקובל אלוקי הייתי יכול להרחיב את טווח הכוונה שלי גם לשם) ולכן מדוע לי לנבור במשהו שאני לא מבין בו, במקום להתעסק בהשפעה הממשית שאני כן מבין לפי מדרגתי, כלומר השפעה פסיכולוגית / תודעתית (כמובן לא רק), נראה לי שזה יותר מועיל.

 

אורות התורה [יא ט]:

 

"[...] בלא אור התורה בכל המון החזיונות ורגשי היראה והתפלה, יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם, מעלה את באשו וקרבונו, אף־על־פי שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהיה גדולה ואיתנה, אמנם לפי המדה שהתורה מתחברת אל ההופעה, מתגלה טובה ויפעת קדשה, ושם שמיים מתקדש, וגבורת הקודש עושה חיל."

א. נראה לי שדבריך נובעים מטעות בהתרשמותך בכתבי הרב קוק ואנסה לעמוד עליה. בכל אופן, כדי שנוכל להוכיח לכאן או לכאן אם תורת הרב ישימה או לא ישימה נצטרך להשתמש בדוגמאות פרקטיות, אחרת אין יותר מדי על מה לדבר.

הרבה פעמים הרב קוק מדבר על דברים גבוהים ולא מדבר במתלווה לכך למתודולוגיה, איך להגיע למקומות הגבוהים הללו. כמו שרמח"ל מדבר על מעלות נשגבות במסילת ישרים ועדיין ספרו מסילת ישרים הוא שווה לכל נפש. אין ציפייה שבבום כולם יתנהגו על פי הנשמה שלהם. בהחלט לרוב קריאת פסקאות של הרב קוק היא לא מעשית ברמה שלראות ואז ליישם את הפסקה כלשונה בחיי היום יום. אלא בעיקר להתרשם. מי שקורא פרק ב' באורות התורה לא יוכל מיד ללמוד לשמה במדרגה הנעלה ביותר שהרב מדבר עליה ומי שקורא באורות הצשובה על הנחמה של התשובה לא ישר ירגיש את זה. אלו דברים שמצריכים עבודה, והעבודה על העניינים הללו בדר"כ לא מובאת בפסקה למיטב ידעתי. אע"פ שזה לא מובא, ברור שזה העיקר בשביל האדם שקורא. כמו כן, הרב קוק מדבר על תהליכי עבודה לא פשוטים ולא הרמונים בספר מוסר שנערך על פי כתביו, "מוסר אביך".

ב. הטבע האנושי הוא לא טהור על פי הרב קוק. הנשמה היא טהורה והיא כל מה שהרב קוק מדבר עליה (מתפללת תמיד, נשמת האומה מחוללת את אופי תורה בע"פ).הטבע האנושי מתייחס גם לגוף וגם לנשמה ולכן היחס אליו מורכב יותר. וראיתי בפסקה אחת שהרב קוק מקבל את החלוקה של בעל התניא לנפש א-להית ונפש בהמית.
בכל אופן נראה לי שכדאי להבחין בין תורת הרב קוק לכתביו. כתב הוא דבר מת, איננו חי. הוא רק יכול לרמוז על התורה של הרב. ולכן הרבה דברים של כתובים בכתביו נמצאים בתורתו. הרבה דברים בסיסיים של מוסר, קונפליקטים בין יצר טוב ליצר הרע, נמצאים בתורתו הכללת של הרב גם אם לרוב לא יקראו בכתביו. אלו דברים פשוטים שבודאי אין עניין לעקרם.

"מאידך הרש"ר הירש מעריך את הדברים נטו לפי התאמתם למטרות התורה, אם ארץ ישראל היא בשביל לשמור את המצוות, אז מצוין, אחרת לא תודה"
זאת נראה לי הנקודה הבעייתית. אתה מדבר על "מטרות התורה". כדי לדעת מה מטרותיה של התורה צריך לחקור לעיין בתורה שבכתב לחלקיה, בתורה שבעל פה לגווניה, בבלי ירושלמי, מדרשים ורק אח"כ לקבוע סדרי עדיפויות ביחס לערכים תורניים. לכן הדיבור על ארץ ישראל לדוגמא, הוא גם צריך לעשות ככה. אי אפשר לקבוע בצורה שרירותית שמטרות הצורה הם קיום מצוות של הפרטים ואז לדחות על הסף גישת הרב קוק. הגישה של הרב בנוייה על תורה בעל פה ושבכתב על כל חלקיהם.

אתה מדבר בתפיסות השונות ביחס לדגשים חינוכיים. ואם אתה מרגיש שדגש חינוכי מסויים מחזק לך את היר"ש - מדהים, זה הכי טוב. אמנם צריך להבדיל בין דגש חינוכי לאידיאולוגי. אז אתה בעצם אומר שאתה מרגיש יותר טוב עם ההצגה של ענייני עבודת ה' כמלחמה ולא בשלום וזה מעולה. זה באמת מתקשר למה שאדם עבר בהיסטוריה שלו ונטיית הלב. אבל צריך להבדיל בין דגש חינוכי ונטייה אישית לבין אידיאולוגיה. אידיאולוגיה לא בנוייה על הצורך הסובייקטיבי של האדם אלא על החקירה האובייקטיבית (כמה שניתן). כדי לחקור "מה התורה חושבת בנושא מסויים צריך לחקור אותו בכל דברי חז"ל. לכן גם הרש"ר יצטרך להוכיח את דבריו על ארץ ישראל, באותה מידה בדיוק שהרב קוק יצטרך להוכיח. בעניין הזה זה לא משנה "איך זה מרגיש לי". ככה לא עובדת התורה.

לגבי רגשות "זולים", קשה לי לראות מחלוקת בעניין זה. השאלה עד כמה יורדים לפנימיות. גם פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון וכל רגש אפשר לראות בו נטייה נפשית יציבה שאותה לא צריך לעקור. זה עניין של עבודת הבירור לכולי עלמא. אף אחד לא יתעלם מכך שצריך לעבוד עבודת בירור. להוריד את הפסולת ולהשאיר את הטוב.

ד. בהחלט מסכים עם כך שאיננו צריכים להתעסק עם רבדים שונים שלא מתאימים לנו, וזאת לא היתה כוונתי. כוונתי היתה כשמסתכלים על טעמי מצוות ועל הסברים ביחס למצוות לא ניתן לכמת להסבר מסויים ולהגיד שהבנו לגמרי מה המצווה פועלת ומה תכליתה. וזה ביחס לכל העבודה הא-להית. ולכן נראה שהגיוני שכדאי וצריך לעבוד ברובד המובן והנגלה לאדם אך לשים מקום בראש שהתכלית האמיתית של המצווה העא הרבה יותר גדולה מכך והיא לא מסתכמת רק בזה.

א. אם לרדת לרמה הפרקטית אז זה לפתוח שרשורי ענק בערך כמו אלה, אבל כראשי פרקים, לצורך העניין היחס לחילונים, היחס ללאומיות החילונית, היחס למגמות שונות בעולם, היחס לרע בעולם, בהתייחסות לדברים האלה בכתבי הראי"ה יש יחס שאפשר להגדיר אותו כאמביוולנטי, כלומר שאינו דוחה את המושג על הסף ומקטלג אותו ככפירה נוראה ותו לא, אלא נובר בפנימיות הדברים כדי להוציא יקר מזולל,

 

אז העיסוק בזה אינו כל־כך פשוט כמו שאולי חלק מהמתרשמים באופן שטחי מתורת הראי"ה מציגים - לא שאותו חלק מעיד על משהו מלבד על הבעיתיות כשניגשים לזה בלי הכנה נכונה.

 

בכללי אני מדבר על על הפער בין המדרגה הרגילה לבין אותם רעיונות, וזה גם מה שאמרתי מההתחלה, הפער בין המציאות הרגילה היומיומית והאדם הממוצע לבין רעיונות מאוד נשגבים (אם להבין אותם כהלכה) כמו כנסת ישראל, נשמת האומה, איך הרע טפל לטוב, גאולה בכל־מיני תהליכים נסתרים, הוא גדול. לא אמרתי שזה לא ישים, או שיש בעיה בהם בעיה מהותית ח"ו, או שלא צריך לשאוף אליהם.

 

וכן כמו שהערת זה לא שהוא מתיימר להציג אותם באופן פשוט וקל מלכתחילה.

 

בגדול אין פה איזה משהו שאני לא מסכים איתך לגביו, פשוט מההתחלה הכוונה שלי הייתה לדבר על היתרון המקומי שב"קטנות" הפשטנית אם לקרוא לזה ככה, וזאת התשובה מבחינתי לביקורת שלו על הרש"ר באורות. זה לא שיש לי דעה שלילית ח"ו על תורת הראי"ה או משהו.

 

ב. הטבע האנושי סוגיה מפרכת אבל ננסה.

ברור שהראי"ה לא שולל את יצר הרע או משהו. ובהתאם לזה ברור שהטבע האנושי הוא לא "טהור".
ובכל־זאת יש הבדל בין הראי"ה לרש"ר ולדעתי זה מאוד קשור לענייננו,

 

שיטת הרש"ר היא שהטבע האנושי הוא שלל כוחות שונים ומשונים עיוורים לחלוטין ביחס למושגי הטוב והרע. הם לא רעים מצד עצמם כמו שיש הטוענים אבל הם גם לא "טובים". בהתאם לזה המצווה הראשונה מתנגדת לשכל האנושי, לרגש האנושי, ולחושים האנושיים, והיא כמו הקדמה לתורה, שמתכננת לרפא את האדם מהעיוורון שלו. אין שום קשר בין מה שנראה מוסרי, מרגיש מוסרי, מריח מוסרי, יש לו טעם של מוסרי כשלועסים אותו, לבין מה שמוסרי באמת, בעצם לטבע שלנו אין אינדיקציה לכלום (גם אם אנחנו יודעים "לקלוע" מדי־פעם).

 

בפסקה קצרה: "רק כך יבחר בטוב ויסור מן הרע - למרות החושניות ולא מתוך חושניות. [...] משום כך קול ה' מדבר אליו, ואין הוא מדבר מתוכו. קול ה' יגיד לו מה טוב ומה רע; ויצרו יתנגד לקול הזה, כל עוד הוא עצמאי ואין לו הדרכה. קול ה' הפועם באדם, המצפון, ששלוחו הוא הבושה, רק יזהיר את האדם דרך כלל לבחור בטוב ולסור מן הרע. אך מפי ה' יוגד לו - מה טוב ומה רע."

עכשיו נלך לשיטת הראי"ה, לדעתי בכל־זאת הפסקה מאורות התורה שהבאתי היא מקור לא רע, כי אנחנו רואים שני דברים, האחד הוא שהבסיס האנושי הוא "טוב", והנטיות שלו הן טובות וככלל אפשר להסתמך עליהן, השני שאמנם בהחלט יש מציאות של תעייה, אלא שהיא יותר בדרך מקרה מאשר בעצם.

 

ובהתאם לזה, הרש"ר הרבה יותר סקפטי ביחס לנטיות גולמיות, וגם לרגשות גולמיים, ולענייננו, אם אני מכניס את הרגשות האישיים *שלי* בתפילה, איך אני יודע מה זה טוב ומה זה רע? לפי מה ש"נראה" לי?

 

ומהצד השני הראי"ה בהחלט ידרוש מהאדם לזהות את נקודת הטוב שברצון שלו, את המגמה הטובה של הרגש שלו, לראות כל־זה נכנס בתוך התפילה / תורה / עבודת ה' רק כמובן להיזהר מתהו לא דרך.

 

וכן בשני המקרים יש כאן עבודה של "בירור", פשוט היא שונה, אצל הראי"ה זה ממש להסיר את הקליפות מעל הטוב, ואצל הרש"ר זה הכוונת הכוחות הנייטרליים, וזה משפיע על אופי העבודה.

 

כשאני קורא את התגובה הקודמת אני רואה שלא כתבתי באופן ברור כל־כך, לא דיברתי על דגשים חינוכיים בלבד,

 

מה שרציתי לומר זה שאמנם יש התאמה די גדולה בין השניים ברוב הסוגיות, ברמה שאפשר לקרוא פסקה באורות התשובה ולהביא פסקה מאגרות צפון שאומרת בדיוק אותו דבר מילה במילה, לכן ההבדלים הם לכאורה דקים מן הדקים, גם בסוגייתנו הלא לכאורה שניהם סוברים שהאדם הוא לא רע ביסודו, שיש מקום לכל הכוחות הנפשיים, שאדם צריך הדרכה, כו' כו',

 

אבל זה לא שזה ממש מקביל, וההבדלים החינוכיים מושפעים גם מההבדלים האידיאולוגיים,

 

ביחס לארץ ישראל זה כבר באמת דיון אחר, הבאתי את הנושא כביטוי לקו המנחה של הרש"ר. אין לי כוונה להגיע להכרעה אידיאולוגית. וזה נכון מאוד להפריד בין הדיון הסובייקטיבי לאובייקטיבי, אין לי שום נגיעה בדיון האובייקטיבי להכריע לכאן או לכאן בין שני גדולי עולם בסדר גודל כזה.

 

כן רציתי להציג את הרש"ר ביחס לכל הנושאים האלה בשביל הדיון הסובייקטיבי, פשוט כי זה מעניין אותי לחקור את הנושא, לכן גם טרחתי לחזור ולהדגיש כשמשהו הוא הרגשה או חוויה אישיות שלי. וגם ביחס לתפילה כמו שכתבתי בתגובה הכי ראשונה שלי, הבאתי את זה כדי בתקווה שזה יתרום עוד קומה בהבנה את התפילה, הגם שיש גישות שונות מאוד. אבל מה אני אגיד לך, כל פעם שאני נזכר בדיון שלנו אני חושב איך אני נמלט מהמחלוקת בזה שאני לא מכוון שום דבר בכלל...

 

ד. מסכים עם כל מילה.

א. סה"כ אני חושב שהגענו להסכמה לגבי רוב בעניין אך עצם זה שאתה מציג את התרשמותך מתורת הראי"ה באופן שהוא לא 'פשוט' אז אשמח לשתף את תחושתי ביחס לכך. ר' יצחק הוטנר באחד ההקדמות לספר דרשותיו 'פחד יצחק' אומר שחידוש טוב הוא חידוש כזה שאחרי שאתה מבין אותו, אתה לא יכול לקרוא אחרת את הטקסט. אני התרשמתי מרבותי שבאמת אי אפשר לסבור אחרת בצורה שזה פשוט עבורי. לכן אני מאוד מאמין בפשטותה של תורת הרב קוק. כן, מבחינתי היא תורה פשוטה. אחרי מבינים אותה נכון. ומי שממש הבין אותה (כמו כל תורה אחרת) יכול גם ללמד אחרים את הפשטות שבה.

 

ב. הבעיה שאי אפשר לקחת פסקה של הרב קוק ולאורה לנתח את תורת הרב בצורה שיטתית וכוללת. הרב שלי בישיבה הגבוהה פעם עשה לנו תרגיל כזה - היינו בערך 15 תלמידים, והתחלקנו לחברותות חצי חצי. כל קבוצה קיבלה פסקה אחרת מעין אי"ה. קבוצה אחת קיבלה פסקה שמראה על כמה עמ"י צריך לשמור את עצמו מפני התערבות בעמים וצריך לשמור על ייחודו. פסקה שנייה דיברה על כמה עמ"י צריך לקבל מהעמים ולהיות איתם בקשר. ואח"כ שאל שאלה את שני הקבוצות, "כמה לדעתכם צריך להשקיע בקשר עם אומות העולם?" ומי שקרא את הפסקה הראשונה אמר שלא צריך להשקיע כל כך ומי שקרא את הפסקה השנייה נטה לחשוב שצריך יותר להשקיע בעניין הזה. היה לתרגיל הזה כמה מסרים. אבל אחד המסרים שפסקאות ברב הם נקודתיות מאוד ולכן צריך להכניס אותם לפרופורציות הנכונות ולא להשליך מהם. 

אפשר לדבר המון על התרבות שהתעסקות בכתבי הראי"ה יצרה. אך זאת לא תורת הראי"ה. חשוב להבחין בכך.

ולכן באותו אורות התורה כתוב גם כמה התורה היא חיצונית לאדם, כמה היא גדולה מהאדם כמו שהרב אומר בפסקה א' בפרק א' על תורה שבכתב - "טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה - רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם".

נראה לי שפרשנותך לכתבי הרב לא נכונה. כל עוד הרב לא נתן הדרכה מוסרית אז אי אפשר לצטט אותו ולקחת מתוך כך הדרכה מוסרית. וגם בפסקאות שהרב מביא הדרכה מוסרית, הוא מדבר על עניין נקודתי ולאו דווקא מכליל על כל המקרים כולם. לכן אני לא מסכים איתך ביחס לכך. גם לפי הראי"ה לא כל אחד יכול לנטרל מוקשים. לא כל אחד יכול לקחת את הטוב מתוך הרע ולהשתמש בכך. כמו הפסקה שעל "הצדיקים הטהורים" ש"אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק" וכולי... - משמע מי שאינו צדיק טהור (שזה רובה דרובה דרובה) - צריך במידה מסויימת לקבול על הרשעה ועל כל הדברים הרעים בנוסף להוספת צדק וכל הדברים הטובים. לכן כל הפסקאות שמדברות על הרכה חינוכית מוסרית שלקחת מהרשר הירש הם מבחינתי מקבילות. בודאי לפי התורה הכוללת של הרב הם יקבלו מקום מסויים. לא אוכל לומר שהם סותרות חזתית את תורת הרב קוק אלא אם כן אמצא פסקה מופרשת ספציפית שמדברת על הדרכה מוסרית.

היה קשה לי שהצגת את כך שדברי הרש"ר מתאימים ל'מטרות התורה', לא שחשבתי, חלילה, שאתה חושב שדברי רבותינו אחרים לא מתיאמות למטרות התורה אבל זה חרה לי שככה אתה בוחר להציג את העניין.

א. טוב בזה אני נאלץ להכיר בקטנותי ולומר שבשבילי אין הדברים פשוטים.

ב. מעניין מאוד. שוב כמו שאמרתי אין לי היכרות מאוד היקפית עם הראי"ה (אם כי, ביחס לבירור הנטיות הטובות - נתקלתי בזה בכל־מיני מקומות שונים) כדי לקבוע עובדות. וכמו שאמרתי ככל שנוברים לעומק ולרוחב ההבדלים דקים מן הדקים ברוב הסוגיות.

בכל זאת בסוגייתנו לגבי טבע האדם אני עדיין חושב שיש הבדל כי הרש"ר פשוט לא מסכים עם הפסקה הזאת באופן מפורש, מבחינתו אסור לאדם להאמין בהרגשותיו ובנטיותיו כלל וכלל אלא רק ליישר את דעתו לפי דעת תורה (עם זה שהתורה לא באה לרמוס את האדם כו'). נקודת המוצא היא פשוט אחרת.

מלשון "חייב" במקום משהו כללי יותר כמו "דע לך" אני מניח שהרב זצ"ל כן התכוון לתת איזושהי השקפה אחרי הכל, אבל שוב, נראה לי שאתה יותר בר־סמכא ממני בזה.

ושוב זה רק מראה עד כמה הדברים עמוקים וטעונים בירור מעליא לפני הסקת מסקנות.

ביחס למטרות התורה, אולי נכון היה לשים בגרשיים, כי באמת אפשר לדון מהן אותן מטרות,

אנסח אחרת, כוונתי הייתה שהרש"ר מעריך דברים לפי קנה מידה *יחידי* של קיום תורה = קיום מצוות (אליבא דהרש"ר). אמנם לא רק קיום מצוות טכני אלא הרעיון הכללי של קיום הוראות התורה. וזאת מבלי התייחסות למונחים של קדושה עצמית / סגולית / פנימית.

לכן גם בדוגמה שהבאתי ארץ ישראל היא אמצעי למצוות (= מטרות התורה אליבא דהרש"ר) אז מצוין ושורה בה שכינה כו' אחרת אין עניין ביישוב הארץ והיא עבירה לא מעט, וזאת מבלי להיכנס כלל לקדושה העצמית של ארץ ישראל. (ביחס ליישוב הארץ בימינו הוא דיון אחר).

א. מעולה, אמרת את תחושתך, ורציתי להוסיף את תחושתי.

ב. בסדר גמור, אך גם אם הרש"ר מציג דעה תיאורטית שונה זה לא אומר שההדרכה המעשית של תורת הרב קוק תהיה הפוכה בכל מקרה שהוא אלא אם כן הרב כתב בצורה מפורשת ונקודתית.
אני לא חושב שאני בר סמכא יותר ממך. אני חושב שכדאי לשבת פסקה פסקה אם רוצים לדייק מממנה. דווקא בפסקת הצדיקים הטהורים נראה לי שאפשר לדייק את זה שאפשר וצריך לעשות מלחמות ולא תמיד צריך למצוא את הטוב ולא להלחם ברע.

על איזו פסקה דיברת ביחס למילה "חייב"?

אני שמח על הניסוח היותר מדוייק שהבאת. תודה.

הפסקה היא מה שהבאתי מאורות התורה לגבי הטוב הפנימי שבאדם - צריך להאמין / מחויב להאמין - אבל זה דיוק שלי ואני לא יודע אם זאת פשוט צורת התבטאות

ברור לי שיש גם עניין של מלחמה אצל הראי"ה ולא רק מציאת הטוב. וכן אתה צודק ברמה המעשית ההבדלים הם כמעט זניחים ברוב ככל התחומים מלבד אולי כמה סוגיות מקומיות.

בכל־מקרה ברגע שיוצאים מנקודות המוצא השונות כן אפשר לראות איך דברים מסוימים מקבלים יותר דגש / אופי שונה.

האמת מה שכתבת - שצריך רגש בשביל שהתפילה תהיה משמעותית, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך

מה אתה מגדיר "תפילה משמעותית"?  ולמה רגש גורם שיהיה יותר על מה להתפלל? 

הרי אדם מטבעו מסתובב בעולם בתחושה שתמיד חסר משהו... כל שכן אלו שעסוקים בעצמם.

 

ומשהו קטן שיש לציין

אם מתפללים לזכות לקיים את התורה על מלחמת היצר זה כבר לא נקרא חיי שעה

הם עניינים שנמצאים מתחת לציר הזמן, חשובים ככל שהיו.

התפילה היא נקראת חיי שעה (על פי הגמרא בשבת דף י), בגלל שהיא מדברת על עניינים שהם זמניים. ולימוד תורה אחננו עוסקבשינויים אלא בחקר האמת

 

ראיתי עוד פירושביחס לזה מחיפוש קצר בגוגל פורטל הדף היומי: חיי עולם וחיי שעה (שבת י ע"א)

 

יש סקאלה רחבה לתפילה משמעותית. תפילה שבאה מבפנים. מביעה רגש בצורה שמרגישה משמעותית לאדם המתפלל.

 

קיום התורה הוא חיי עולם, והרצון והכיסופים אליו הוא גם כן בכלל הקיום ולכן גם הוא חיי עולם.

בכל אופן זו רק הערה צדדית.  לא נראה שזה משליך על המסר הכללי

 

עדיין לא הבנתי את מה שאתה אומר, מחילה. 

מה זה הרגש שאתה מדבר עליו? ולמה הוא גורם שיהיה יותר על מה להתפלל?

ככל שאדם יותר "חי את החיים" אז הוא מלא יותר ברגש. זה יכול להיות חיי חומר, זה יכול להיות חיי רוח. הרגש הוא בסוף מניע את האדם. לפני הרגש יש תודעה שיוצרת את הרגש, אבל בסוף הרגש היא כלי שמניע את החיים. אי אפשר לחיות ללא רגש כלשהו. 

עבודת התפילה היא מוגדרת כעבודה שבלב. ממשמע - עובדים את ה' על ידי הלב שלנו, הרגש שלנו. כדי שנוכל לעבוד את ה' על פי חלק זה משמע צריך להיות לנו לב בריא, רגש בריא, רגש פועל, רגש משמעותי שמחייה אותנו. עבודת התפילה, להבנתי, לוקחת את הרגש הזה למקום של עבודת ה' ומעצימה אותו בכך וגם מכוונת אותו למקום ראוי וטוב.

ככל שאדם מלא יותר ברגש ככה יש לו יותר מרץ ויכולת לעשות דברים. אדם נטול רגש הוא נטול אנרגיה. לכן נראה לי שככל שאדם יש יותר מוטיבציה באופן כללי, ככה ייהו לו יותר רצונות וככה יוכל להתפלל על יותר דברים. התפילה מתחילה קודם כל מרצון, אדם ללא רצון לא יוכל להתפלל, כי הוא לא יצטרך שום דבר.

 

צודק לגבי ההערה שלך, דברי אינם מוכחים ואשמח למקור בדברי ר' נחמן אם יש לך.

בכל אופן אני אביא את המקור להערה שלא אשכח..

 

זה נמצא בליקוטי הלכות אורח חיים ג, ראש חודש ה: אות ג'

 

"כִּי יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת תְּפִלּוֹת, יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵהַתּוֹרָה וְהִיא טְפֵלָה לְהַתּוֹרָה, וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינָה אַחַת עִם הַתּוֹרָה מַמָּשׁ וְגַם הִיא גָּבֹהַּ מֵהַתּוֹרָה.

כִּי יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין עַל צְרָכָיו, דְּהַיְנוּ פַּרְנָסָה וּבָנִים וְחַיִּים וּרְפוּאָה וְכוּ'. וְזֹאת הַתְּפִלָּה נִקְרֵאת חַיֵּי שָׁעָה וכו' 

וְעַל תְּפִלָּה כָּזֹאת הִקְפִּידוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ בָּהּ בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה וכו'..

אֲבָל עִקַּר הַתְּפִלָּה הַשְּׁלֵמָה הִיא כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל רַק עַל צָרְכֵי נִשְׁמָתוֹ בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל תְּפִלּוֹתָיו לִזְכּוֹת לְיִרְאַת ד' וַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ד' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ד' כָּל יְמֵי חַיָּי וְכוּ'"... וּתְפִלָּה כָּזֹאת אֵינָהּ טְפֵלָה לַתּוֹרָה, אַדְּרַבָּא, תְּפִלָּה כָּזֹאת הִיא עִקַּר קִיּוּם הַתּוֹרָה, מֵאַחַר שֶׁמְּבַקֵּשׁ רַק לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְזֶה בְּחִינַת אִשָּׁה יִרְאַת ד' הִיא תִתְהַלָּל, הַיְנוּ הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֵשֶׁת חַיִל, כְּשֶׁהוּא בִּשְׁבִיל יִרְאַת ד' לִזְכּוֹת לְיִרְאָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא תִתְהַלָּל, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה. וְזֹאת הַתְּפִלָּה הִיא שָׁוָה עִם הַתּוֹרָה וְגָבֹהַּ מִמֶּנָּה, כִּי עִקַּר הַכַּוָּנָה בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה"

בס"ד

ה' מביט לעולם והעולם רועד, זה גבורה, זה יראה וזה מאד עוצמתי, לפעמים אפילו "יותר מידי"..
היחס ברמה הפשוטה הוא להתעורר ה' מסתכל אלינו ואנחנו צריכים להתעורר ולהתכונן לבוא המלך הרעד והיראה מאד מפחידים ואכן לפעמים משתקים, אך באותה מידה גם הגבורה העוצמה והיופי של העוצמה של ה' שאומרת יש מנהיג לעולם.

 

זה קצת קשה אבל כן זה להתחזק זה להבין שאנחנו מתקרבים למבחן, זה להבין את הגדולה של ה' ולהתפלל, כמובן שמאד בקלות האדם עלול לפחד וזה טבעי לפחד, אבל בסוף צריך לזכור שמי הוא אותו מלך מי זה מנהיג העולם? ה' הוא זה שנותן לנו חיים, ועלי להשתדל להתעורר לעשות טוב, להתחזק בכך שאני קשור למנהיג העולם לעוצמה הזו לקחת את היראה הזו למעלה וכן להתפלל ולהאמין בטוב האלוקי ובהנהגה של ה'.

 

וכמו שאמרו לפני במילה להתפלל.. להתקרב.. להתחזק..

שיעור של הרב דודקביץ..

 

כשמתווכחים אצלנו על בנ''ע ואריאל מותר להיות אסור וזה.. (בבית יש לנו גם וגם) אז אבא (לשעבר מדריך בבנ''ע) תמיד אומר שהרב קוק היה בעד בנ''ע כשהריקודים היו מעורבים אז עכשיו כשיחסית נפרד שלא יגידו שאסור..(וההמשך (שלי) זה שהרב קוק חכם בכדי לחשוב על לעשות תנועה נוספת..) חשוב לציין שלא אמרתי שהוא היה בעד ריקודים מעורבים אלה בכללי בעד בנ''ע.

(ווידאוי עצמי אני בבני עקיבא..חח)

שבוע טוב

בין הראיה קוק לרב משה צבי נריה... מופיע במאמרי הראי"ה ובספרים של הרב נריה על הרב קוק, ליקוטי הראיה או משהו כזה.
הרב קוק בפירוש לא התכוון שיהיו ריקודים מעורבים

וגם התמיכה של הרבנים בתנועת בנ"ע הייתה כדי לחזק ידי הנוער שם, ולא שחשבו שזה האידיאל, אלא רצו שזה יהיה באופן המותר הלכתית, וודאי שלא היו מתירים דברים שאסורים הלכתית. לפעמים גם המחשבה לטווח רחוק הייתה שעדיף לא למחות עכשיו ולתת לזמן לעשות את שלו, ורואים שצדקו בזה.

אני אומרת את זה בכזה וודאות כי יש לי שורשים של מקימי בני עקיבא (בה עוד לפני השואה עלו לארץ בזכות סבא רבה שלי שהקים תבני עקיבא הבין החדשים בעולם..) וברור שהרב קוק היה בעד האידאליים של תורה ועבודה.. לא התחיל לי אף פעם חתיכת ספק.. (ותאמינו לי שאבא שלי לא מחרטט סתם דברים אבא שלי קוקניק..)אם אני אצלם לכם תתמונה של הרב קוק שיש לנו בבית אתם תבינו עד כמה.. מה שבכל זאת אבא שלי לא אומר סתם אז גם אם אני לא יודעת איפה כתוב מילה במילה אני יודעת שאבא שלי לא ממציא.. לכן אני סומכת על זה..

(ואין לי כוח להתווכח כי באמת שאין לי מקורות וזה אז מוזמנים לחפש בגוגל..)

את חושבת שאם מישהו היה שואל היום את הרב זצ"ל אם ללכת לבנ"ע מעורב או לאריאל נפרד הוא היה אומר בנ"ע?

אני אישית בבני עקיבא נפרד ואני לא רואה את עצמי הולכת לבנ''ע מעורב.. מה שכן אני גם לא רואה את עצמי הולכת לאריאל.. (: סתםסתם אני לא כזה רעה..) וואלה קטונתי מלדעת מה הרב היה אומר.

אני לא מכירה שום סניף מעורב ברמות של ריקודים מעורבים* כמו בתקופת הרב קוק.

ושוב פעם לא אמרתי שהרב היה בעד הריקודים אבל גם אני לא בעד חב''בים מעורבים ובכל זאת אני בעד בנ''ע ואני בזה.. בקיצור אני בעד בנ''ע ובכל דבר יש חסרונות כמו שבהקמת המדינה היו הרוגים אז לא אמרתי שהרוגים זה טוב אבל מסתכלים על הדברים הטובים.

קצת הארכתי בדברים שלא ממש שאלת אבל מה שכן שתשימו לב שבגלל שעכשיו זה הרבה פחות מעורב מפעם (שוב אני לא מכירה את הרב קוק עד לרמה של לדעת מה הוא היה חושב עכשיו) 

אז אולי לא זה מה שהרב קוק היה אומר אבל אולי הוא היה אומר שכן כי לא הדברים הקטנים האלה הם שיעצרו תמפעל הענק הזה של בני עקיבא שהרב היה בעדו עוד בתקופת הריקודים המעורבים..

 

*(מכירה כשעושים מוראלים וזה מעורב אבל רשמי להגיד שעושים הרקדה ויש מעגל של כולם ביחד לא שמעתי על סניף כזה בחיים מה בשטוח שזה לא משהו שהתנועה תגיד על עצמה בתור אידיאל..)

 

פה את כבר מדברת אחרת לגמרי. הגיוני מאוד שהרב קוק יאמר שאע"פ שיש דברים רעים וחסרונות בתנועת בנ"ע, בסופו של דבר היא מוסיפה הרבה טוב וכו'...ויש על זה לימוד זכות וצדדים טובים, ובמבט הכולל יכול להיות שצריך שהתנועה תמשיך לפעול, אבל זה ממש לא האידיאל. (וגם אם התנועה בתור תנועה צריכה להמשיך, אם יש אפשרות להקים אריאל, עדיף....).

 

מובן מאוד למה מי שנמצא בבנ"ע יהיה "שרוף" על התנועה ויאהב אותה (אם באמת זו הדרך המתאימה, אם הוא יכול להיות באריאל וזה מתאים לו, עדיף שיהיה שם...וגם יש אפשרות להיות אריאלניק בבנ"ע...אבל בכללי זה לא עניין של תנועות, האדם צריך להיות דוס ועובד ה' כמה שיותר, וגם אם הוא בבנ"ע וזה מה שמתאים לו, הוא צריך כמה שיותר להקפיד על הלכה, וכשיש משהו שהוא נגד ההלכה לא לפעול איתו, גם תנועת בנ"ע צריכה להיות שומרת הלכה ובמקרים מסופקים יש להתייעץ עם הרב, צריך לדאוג לרמה רוחנית גבוהה, שיעורי תורה, חיזוקים וכו'...שהשיח יהיה שיח טוב ולא עם לשון הרע ודיבורים לא טובים, ובכללי השיח שיהיה כמה שיותר ברמה וידבר על דברים גבוהים, ולא על זוטות והתלוצצויות....), אבל אין צורך בשביל זה להפוך את זה לאידיאל ולהקטין את הדרכים האחרות.

לא הבנתי מה אמרת על האידאליים...

 

ואייי מהזה לא.. אמא של חברה שלי שהיא גם מורה באולפנה (באה להגיד שאני מכירה אותה טוב) היא חזרה בתשובה רק בזכות זה שהיא באה לבני עקיבא וברור לכולם אפילו בלי לשמוע תסיפור (מקווה לפחות שאתם מבינים) שזה לא היה קורה באריאל ועדיין לא יודעת מה דעתי אבל חלק מהסיפור שזה קרה בגלל שהסניף היה מעורב.. זה כתבתי ע שאמתר להחליף במקום בנע לאריאל...

וטוב בוא נפסיק להיות חיים בסרט אוקיי לא בנע ולא אריאל מחליטים תרמה התורנית שלי. יש לי יותר מידי דוגמאות לזה יש כאלה שזה פשוט כי ככה עושים אצלם במשפחה ואני מכירה את חברות שלי ועל אמ לא זה מה שיחליט תרמה ולא אומר תרמה..(לא כי חס וחלילה הם לא דוסיות אלה כי פשוט אני רואה שיש לי עוד חברות שהם כם דוסיות והם בבנע..) ומה שאמרת על הדיבורים לשון הרע.. אני איתם בכיתה\שכבה ולא זוכרת אם אמרתי אבל מי שיחפש את זה ימצא את זה מי שלא ימצא מה לעשות.. וואלה יש לי חברות שאם יש משהו לא טוב אז פשוט פותחים מעגל וזה יכול לקרות גם בכיתה..

(ויש לציין הרב קהילה שלנו שהוא הר המור הילדות שלו היו בבנ''ע...

זהו מסקנה ממש זה עצבן אותי שאתה מדבר כאילו זה איזה תנועה של חילונים שלא יודעים מה הם עושים יש רבנים שמוליכים תתנועה וזהו... מקווה שמובן

ואפשר לסכם את זה ככה אולי

בני עקיבא= תנועה של עם ישראל

אריאל= תנועה של דוסים (לרוב יש להם אף גבוה..או שזה רק אח שלי ובן דוד שלי אני לא יודעתחח)

ניתן דוגמא מהמציאות. נגיד לדוגמא רב יישוב מסויים. ביישוב יש סניף מעורב. האם זה שהרב היה הרב של היישוב זה אומר שהוא הצדיק וחשב שזה מותר וטוב? לא. זה שרב לא חושב שכדאי למחות בדבר מסויים כי הוא חושב שאם ימחה זה רק יזיק, ויש בזה גם טוב, זה לא אומר שהוא חושב שזו הדרך הנכונה וכך צריך לנהוג, ואם יבואו לשאול אותו בפרטי, הוא יענה בפה מלא שעדיף לא לשלוח לשם. הרב קוק לעומת כאלו שחשבו שבנ"ע הם רשעים ח"ו, והכל אצלם הרס היהדות וכו' וכו'....הרב קוק אמר, לא לשכוח פרופורציות, התנועה בסה"כ רוצה להוסיף טוב וגם באמת פועלת טוב, וכמו שהבאת דוגמאות יפות, ולכן זה שהרב שמח בטוב שהתנועה עושה, זה לא אומר שהוא חשב שזו הדרך. גם לבית ספר תחכמוני הרב שלח כמה הוא שמח שיש אומנות ולאט לאט הכוחות החומריים של האומה הולכים ונבנים, וגם התרבות מתפתחת, אבל בוודאי שלא חשב שזו הדרך, ועובדה שהוא הקים את ישיבת מרכז הרב וזה היה הדגל והדרך העיקרית מבחינתו, אלא שחשב שגם הדרך השנייה איננה פסולה, אלא טובה ונצרכת, כאשר היא במקום הראוי ולא נגד ההלכה והתורה. ולעומת אנשים שאמרו שהתנועות האלו באו כנגד כל היהדות והתורה, הרב אומר, אותן נפשות אלו נפשות ששייכות לבניין החומרי של עם ישראל, וזה טוב שהן צצות, ויש לנו לשמוח בזה אחרי הגלות, שהגוויה של עם ישראל כביכול, מתחילה לחזור לחיים, בבחינת תחית המתים.

 

אמרתי לך, הרב קוק תמך במפעל הציוני, שבין היתר היה מאוד חילוני, אע"פ שלא חשב שצריך להיות חילוני ושזו הדרך הטובה. וגם להם יש זכויות, אבל האם זה אומר שהם יותר גדולים? האם זה אומר שזו הדרך? לדוגמא, האם שייך לומר שהגלות היא הדרך האידיאלית, מכיוון שבזכות שבאנו לחו"ל גרמנו לגויים להתגייר, וחלקם אכן גרים אמיתיים שהתקרבו תחת כנפי השכינה? לא, וודאי שהגלות זה המצב הלא טוב וצריך להיות בארץ וזו המצווה והדרך של התורה, ובדיעבד יצא גם טוב שמשום שהיינו שם קרבנו תחת כנפי השכינה גרים. וחוץ מזה, להגיד שמי שהכי גדול זה מי שדואג לרחוקים לחזור בתשובה זה הכי גדול והכי חשוב, זה לא נכון, כי דווקא הצדיקים יותר קשה להם לחזור בתשובה, ויש הרבה דברים שדווקא הדתיים צריכים הרבה יותר הסברה ונתינת מענה. יש מובן שהרבה יותר קל לחזור מאפס למאה, מאשר ממאה למאתיים. אני יכול לפרט בנק' הזאת הרבה, אבל ברור שיש עניין מאוד גדול לדאוג לבני תורה שיתפתחו, ודווקא הפוך, הדאגה לאנשים האלו אני רואה בזה גדלות עצומה, ורואים במציאות איך רוב גדולי התורה התחילו את חייהם בהשפעה על בני ישיבות, ולא על ה"עמך", ויש כאלו שגם כל חייהם נשארו בעיקר בישיבות והשפיעו על בני התורה, ולא על ה"עמך". אז כנראה הם ראו בזה ערך גדול, וגם הרב קוק הקים את מרכז, למד בישיבה, הקים ישיבה ביפו וכו'....(ואמנם מאמרי הראי"ה אלו כתבים שמיועדים לציבור, אך רוב כתביו הייתי אומר, אלו כתבים קשים ועמוקים שמיועדים בעיקר לבני התורה שמבינים, יש אחרים שע"י רבנים שמעבירים שיעורים גם לומדים את ספריו, אך ספריו כפי שהם לא מונגשים לציבור הרחב בחלקם הגדול.....).

לא אמרתי להחליף, אמרתי מלכתחילה להקים אריאל. רגע, אני אשאל אותך, אם נשים בכף המאזניים, מצד אחד אשה אחת שחזרה בתשובה, שזה גדול ועצום, ומצד שני כל הסניף שנמצא במצב לא טוב מבחינה הלכתית ותורנית, את מי להעדיף? יכול להיות שגם הייתה חוזרת בתשובה ממקום אחר. בכל מקרה, לא בגלל שיקולים כאלו עכשיו נבוא ולחיות לא כמו שצריך. המשנה אומרת: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", אם אדם נמצא במצב רוחני מסויים, ואם יתחבר לרשע, לרחוק, זה יקלקל אותו ויוריד אותו, שלא יעשה את זה. לא אמרתי שאין דרך שצריך לרדת אל הנוער, אבל מצד שני אסור לוותר על המצב הרוחני בשביל אותם אנשים, מה לעשות. אם יש אפשרות להקים את זה באופן טוב ומותר הלכתית, והאנשים שם ממילא אנשים כאלו שאינם נמצאים במצב רוחני מעולה, ורואים שבאמת יש פוטנציאל לקרב ע"י כך, אולי יש מקום לזה. אבל גם אז, לא מדובר בדרך האידיאלית, מדובר ב"הוראת שעה" בשביל לקרב.

 

אני לא חי בסרט ולא נעליים, ואפשר לראות, מה לעשות, שמי שנמצא פה ומי שנמצא אלו סוגי אנשים שונים. יכול להיות אנשים מסויימים שיהיו בבנ"ע כי כל הכיתה שם, או לא יודע, כל סיבה אחרת, בכל מקרה, זה לא משנה את העובדות. אני מכיר גם אחד שכל הזמן מדבר על בנות וכו'...והוא באריאל. (ספציפית כי ההורים שלו ראו שהוא כזה אז העבירו אותו מבנ"ע לאריאל....). בכל מקרה, זה לא משנה את העובדות ואת הנתונים בשטח.

הדיבורים זה לא העניין המרכזי, מסכים, אבל גם אם עוברים על איסור פעם אחת, זה לא מתיר לעבור עליו עוד פעם. ואם זה גורם, אז זה גורם. אבל עזבי, לא משנה, זה לא העניין.

אני בטוח שהרב שלך לא חושב שהאידיאל זה בנ"ע, ואם כן, הוא לא הר-המורניק, מה לעשות. הרבה פעמים הילדים לא הולכים בדיוק בדרך של ההורים, לא חסרות דוגמאות לצערינו.

 

יש גם רבנים שנמצאים בגרעינים תורניים במקומות מסויימים. זה אומר שזה האידיאל? מה הקשר? לא אמרתי שהם חילונים, איפה ראית את זה בדבריי? את יכולה להקצין את דבריי ולהגחיך אותם, לא טענתי את זה לרגע. אמרתי את המציאות, זה הכל, ושלא תחשבי שזה האידיאל. מה לעשות, המצב שם לא מזהיר. ואת לא יכולה לספר לי כאילו אני לא יודע, לפני שהייתי באריאל, היה רק בנ"ע (הייתי בהתחלה שהקימו את אריאל איפה שאני גר...), והייתי שם, אני יודע מה הולך שם. ושוב, אבהיר, לא חושב שהם חילונים, רק אמרתי שזה לא האידיאל בכלל, והרבה פעמים לא שומרים ומקפידים על ההלכה, ובכללי העיסוק העיקרי הוא לא עבודת ה' והתרוממות בחבורה, אלא בעיקר דברי חולין. כך לפחות היה הרושם שלי.

 

זה פשוט ממש מגעיל מה שכתבת עכשיו. ברגע זה את הוצאת מהכלל ומעם ישראל את מי שלא חושב כמוך, וחשבת שהוא מוזר תמהוני. אני ממש מצטער על הדברים שאת כותבת פה. זה קורה הרבה פעמים לצערי בציבור הדתי-לאומי, יותר מדי מסנגרים על החילונים ועל התרבות שלהם, אבל לסנגר על החרדים, על הרבנים, על החרדלי"ם, על הדוסים, לא. הם בכלל לא עם ישראל. לאיפה הגענו? שאריאל לא עם ישראל?

חבל לרדת לרמה רדודה ולבזות את הצד השני, אפשר להשמיע טענות ודברים שאת חושבת, אבל זה פשוט קיצוני ומרחיק לכת להוציא את השני מהגדר, ולהגיד, הוא לא איתי. אני חושב שזה אמור להיות הפוך, ולדוגמא הרבנים, הם צריכים להיות ההשראה והדוגמא שלנו. כך גם אריאל, היא תנועת הדגל מבחינתי, והיא הדרך הטובה, גם אם גם בה יש חסרונות וצריך ללמוד מאחרים ולא לשכוח שגם הם טובים ומעם ישראל, וגם יש מה ללמוד מהם בעבודת ה'. הידברות. אבל ממש לא מה שאמרת.

תנועה של דוסים- תודה על המחמאה! דוס מבחינתי זה הדבר הכי טוב, ובסוף כל עם ישראל אמור להיות "דוס", וללמד את אומות העולם תורה ודרך ה', וכל אחד ילמד עשרה גויים. "ורעו זרים צאנכם...ואתם כהני ה' תקראו".

 

גם אני יכול להגיד תיאוריות, רק שזה לא ענייני. אני לא יודע מה קרובי משפחה שלך, האריאלניקים שאני מכיר ממש לא עם אף גבוה. ואם יש כאלו, אני חושב שאכן זו בעיה והם צריכים ענווה. אבל לא בגלל זה צריך לעבור לבנ"ע. (חובות הלבבות אומר שאכן בעבירה קלה מי שעבר את העבירה הקלה ייחשב וייקרא יותר גדול מהצדיק, כי הצדיק לא יהיה בענווה כמו אותו אחד שעבר עבירה ועכשיו הוא מתחרט ומצטער כל הזמן, וכל הזמן מתבטל לה'. אבל זה רק בדיעבד, ורק בעבירה קלה....). ואני חושב שמה שניסית להקטין את תנועת אריאל ולהוציא אותם מהכלל, בזה הוכחת שדווקא שמי שבבנ"ע חושב שהוא האידיאל והכי טוב. (או שזה רק מי שבפורומים, לא יודע....). בכל אופן, זה שאת נמצאת בדרך מסויימת, לא אומר שצריך להקטין את הדרך השנייה ולבזות אותה.

 

מחילה אם כתבתי חריף, מקווה שהדברים הובנו כראוי.

אני מאמין שאבא שלך מאוד בטוח בעצמו וגם יכול להיות שהוא בטוח מאוד ומשוכנע שהרב קוק חשב כמוהו, אבל אין זו דעת הרב קוק....כל מי שקורה קצת הרב קוק יודע שגם העלאת הניצוצות וכו'...מדובר על עבודת ייחודים גדולה שמצריכה טהרה רוחנית גבוהה, ובשביל להגיע לאהבת העולם הזה באמת ולקידוש החומר צריך לשנוא את העולם הזה ואת הרע, וכל התעוררות הרע בחוצפתו וודאי שאין זו הצורה האידיאלית, והרב זצ"ל אומר באורות התחיה פסקה מ"ג שבמצב המתוקן השמרים שהם סמל לרשעים ולהתעוררות החוצפה צריכים להיות בתחתית החבית, במקומם הראוי להם, אלא שבתור לימוד זכות הוא אומר שהתעוררות השמרים זה מראה שחזר הכוח החומרי של עם ישראל וזה תהליך ארוך שעתיד להביא בסופו של דבר לתחית האומה מכל צדדיה, עד שכל הכוחות יופיעו בצורתם הראויה להם, ולא שהרע שמתעורר הוא נובע משפלות וקטנות, אלא הוא חלק מתהליך של בניית הקומה הלאומית החומרית של עם ישראל, שצריכה לעבור גם דרך גללים ופסולת כדי להגיע לטוב, אך הדור הוא: "טב מלגו וביש מלבר". נראה כלפי חוץ שהדור הוא רע, אך בתוך תוכו הוא טוב ואידיאלי. והרב אומר, הדור רע מבחוץ, זה לא המצב המתוקן, המצב המתוקן הוא שיהיה טוב גם מבפנים וגם מבחוץ, אלא שמה שנראה כלפי חוץ כרוע גמור, זה נובע ממשהו טוב פנימי, שעתיד גם במציאות להופיע כמשהו טוב בעז"ה.

 

חבל לי מאוד שאנשים מתבלבלים בזה, ועוד טופלים את דעתם לרב קוק. חבל. סתם שתדעי, כדי לשבר את האוזן, הרב קוק לא ראה דמות אשה מגיל תשע (מלבד אמו ואשתו). אז אם את חושבת שהוא היה בעד בני עקיבא וחשב שזה אידיאלי, מצאת את הרב הלא נכון, מצטער. (כמו כן מסופר שישב עם הרב זונינפלד באירוע של הבריטים אני חושב, וכשעלתה זמרת לשיר הרב זצ"ל רץ כל עוד נפשו בו, בעוד הרב זונינפלד הסתפק בסתימת אזנים, כי רצה לכבד את המלכות או משהו כזה....). יש עוד מלא סיפורי קדושה על הרב זצ"ל, אבל לחשוב שהוא היה בעד תנועה מעורבת וראה בה אידיאל זה פשוט לעשות צחוק. (או כל רב אחר גדול....לא סתם המילים של הרב קוק הן ההמנון של תנועת אריאל, מה מתאים יותר מזה....).

 

"אין לי כוח להתווכח כי באמת שאין לי מקורות וזה אז מוזמנים לחפש בגוגל". לא הבנתי, את מניחה את המבוקש שזה האידיאל מבלי אף מקור, ולא רק זה, אלא פוטרת אותנו בלחפש בגוגל? אם את רוצה להוכיח את דברייך, עלייך מוטל לחפש בגוגל, אני לא צריך לחפש בגוגל, כי יש לי כבר מקורות ודברים שעליהם אני נסמך, אז איך את כ"כ בטוחה בדברייך? את יודעת, גם אם אבא אומר משהו, זה לא אומר שהוא צודק, אפשר לחקור ולבדוק בעצמך, שאולי יש סיכוי קטן שאבא שלך טועה.

 

להגיד שבזכות בני עקיבא עלו בתור הצדקה לבני עקיבא זה לא רציני, גם למפעל הציונות החילונית של הקיבוצים וכו'....יש הרבה זכויות בהצלת יהודים ובהעלאתם לארץ, אך אין זה אומר שצריך להיות חילוני בגלל זה, ושזו הדרך האידיאלית. מה ההוכחה בזה?

 

נ.ב. תורה ועבודה שמוזכרת במשנה הכוונה היא לתורה ולעבודת בית המקדש, ולא לתורה וחול. החול מקבל משמעות רק אם הוא מחובר לקודש, ולא חלילה ליצור נתק  בין העולמות. מה שכן כתוב ש"אם אין דרך ארץ אין תורה", וגם זה הכוונה היא למידות טובות, אך גם אם מדובר על בניין אב לכל "חיי השעה" של העולם הזה, מופיע באותו משפט ממש, "אם אין תורה אין דרך ארץ", הדרך ארץ חסרת משמעות בלי התורה הנצחית, והתורה היא זו שצריכה להיות נר לראשינו בכל החיים ולהאיר את דרכינו, עבודת ה' זה לא רק בבית כנסת ובבית מדרש, זה צריך להאיר את כל החיים, "בכל דרכיך דעהו".

אמרתי היה בעד בנ''ע כשהריקודים היו מעורבים לא בזכות כמו שגם אמרתי חשוב לציין שלא אמרתי שהוא היה בעד ריקודים מעורבים אלה בכללי בעד בנ''ע.

 

וכשאמרתי ש יחסית נפרד שלא יגידו שאסור..​​​​​​​ התכוונתי לכל האחים של/ חברות שכשמתווכחים איתם אז יש תמשפטים האלה של המה זה משנה ש.. ההלכה לא תסכים וכו'.. אז התשובה שלי זה עובדה הרב קוק היה בעד למרות שהיה ריקודים מעורבים לא בזכות אלה למרות..

 

וכתבו לך שהרב קוק לא היה בכלל בעד ריקודים מעורבים, ולמעשה מסתבר שחשב (כל עוד לא חשב אחרת, ההלכה מול עינינו ומסתבר שהסכים איתה...) שריקודים מעורבים אינם מותרים הלכתית, אף אם לא מחה בהם. (כיוון שחשב שטקטית לא יועיל למחות בריקודים המעורבים....). וגם תמיכתו איננה הוכחה לאף סיטואציה שאיננה לפי ההלכה, כיוון שגם אם סניף מעורב, ניתן לקיים אותו באופן ששומר על ההלכה, וזה מה שהרב קוק זצ"ל ניסה שיהיה כמה שיותר, ולכן תמך בכללי ואין באמירתו אף היתר כזה או אחר שלא אמר בפירוש. ב. תמיכתו בכלל לא אומרת שהוא בעד הדבר בכל הדברים שהוא עושה, לדוגמא, הרב קוק תמך במפעל הציוני, אף שלא תמך בדרך החיים החילונית שהרבה פעמים תאמה את דרך חייהם של העולים (הקיבוצים וכו'....), מכיוון שתמך בעלייה, ולא תמך בדברים אחרים שהעולים עשו. לכן, זה שתומך בבנ"ע זה אומר שתמך במפעל של בנ"ע לקרב אנשים, או בישיבות שהקימו וכדו'...מוסדות וכו'...אבל אין זה אומר שתמך בכל הדברים שנעשו שם. ולעומת מי שדחה אותם לגמרי וחשב שהם הרס היהדות, הרב קוק ראה לנכון לתמוך כנגד ולהגיד שזה מפעל חשוב ואפילו שיש חסרונות, "גדול קידוש ה' יותר מחילול ה'", והוא מקדם דברים טובים. אך לא אמר באף מקום שהתיר את כל הדברים שם.

 

נ.ב. אם את רוצה להביא הוכחה או היתר הלכתי כלשהו, את צריכה או להביא ראיות הלכתיות מפוסקים וכדו'...או ראיות מהוראות רבנים הלכה למעשה. להוכיח מאיזו תמיכה כללית בתנועת בנ"ע שהרב קוק התיר כל מיני סיטואציות וחשב שזה אידיאל, זה פשוט לא נכון.

שבוע שעבר המורה שלי אמרה שהיה להם על זה וויכוח..

היא אמרה שהרב קוק ראה עתידית (ועכשוית) שזה יעזור לעמ''י אז גם אם הוא לא היה בעד ריקודים  הוא היה בעד בנ''ע.. כמו שנאמר...

ואין לי כוח להמשיך תווכוח כי באמת שאני לא ממש יודעת מעבר כי לי זה מספיק אם יהיה לי עוד שאלות אני יכולה למצוא את מי לשאול וזהו..

מוזמנים להמשיך להתווכח בלעדי (נראה לי לא הגיוני כי אני מקור הבעיה..חח) וזהו שיהיה לכם בהצלחה כי אני כבר אבדתי את זה...

ומוזמנים קצת להסתכל בעין טובה על בנ''ע ובכללי על החיים זה לא יזיק בוודאות!!

(היה לנו על זה שיחה ממש לאחרונה והמעביר בוגר משהו של משהו בבנ''ע)

שבוע טוב בשורות טובות!!

עין טובה זה וודאי טוב, וכבר כתבתי שהסיבה שהרב קוק תמך זה משום שלא ראה בזה רק רע, אלא ראה את העין הטובה ואת הטוב שיש פה, אך עין טובה זה אומר שלמרות שיש חצי כוס ריקה, מסתכלים על חצי הכוס המלאה. אך לא לשכוח שצריך לשאוף למלא את הכוס לגמרי, ולשאוף לאידיאל.

להסתכל בעין טובה זה וודאי לא יזיק, ואפילו הייתי אומר מצווה וחובה, וזה דבר בסיסי, אבל אם האדם שוכח את חוש הביקורת, את האמת, את האידיאל, זה בהחלט יכול להזיק ולגרום לאדם להישאר איפה שהוא ולחשוב שהוא באידיאל, כמו שהיה החשש שהאדם יקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם, הוא יקבע את מציאות החטא ויישאר איתה לנצח, המטרה היא להתקדם ולהתעלות כמה שיותר לאידיאל.

שבוע טוב ובשורות טובות, בעז"ה. שנזכה לאחדות שלימה בין כל חלקי העם בצורה אמיתית.

הספרים לא לפני, אבל הרב נריה מתאר זאת באריכות. ההבנה היתה שנער או נערה שהולכים לבני עקיבא, לפחות עולה הסיכוי שהם ישמרו שבת וכשרות, אז תמכו בחיזוק הטוב.

בשום מקום הרב לא תמך במשהו מעורב.

בספר 'בשדה הראיה' עמ' 556-581*, הרב נריה עוסק באריכות בייחס המורכב של מרן הרב קוק זצ"ל (ושלו עצמו, על אף היותו חבר, מדריך, מרכז וכו' בתנועה!) לבני עקיבא.

הוא מתאר את החיבה והאהבה של הרב, לפעילות החיובית שבעצם מצילה את הנוער מלזרוק הכל, יחד עם הסלידה מהפעילות המעורבת וק"ו הריקודים המעורבים. להגיד שהרב תמך, או אפילו הסכים באיזשהי צורה לתנועה מעורבת, זה עיוות חמור.

*מהדורת תשנ"א, יתכן שיש מהדורה חדשה

תודה על הבהרת הדברים.....

הרב קוק תמך בתנועה מעורבת כדי שלנוער יהיה חיבור לתורה, לא כערך בפני עצמו. אם מישהו דתי היה שואל אותו אם ללכת לפעולות כנראה שהוא היה אומר שלא, החשיבות של התנועה המעורבת היא לחניכים החילונים (ולמדריכים הדתיים). ראיתי את מה שכתבת בהמשך השרשור על זה שהיום כבר אין ריקודים מעורבים ודברים כאלה, זה לא נכון בכל המקומות.

מה זה אומר?

הכי טוב להסביר לפני שזה לא שייך

תוך כדי, לא להגיש את הלחי ואם היא עושה מעשה בכפייה נגד רצונך אי אפשר להאשים אותך.

 

ובכל אופן, כדי למנוע תקלות -

*הפרום הוא לא מקום אמין לקבלת פסיקת הלכה ואין לסמוך על פסיקת הלכה של משתמש אנונימי* (גם אני אנונימי...)

(אם מביאים מקור הלכתי אמין אז אפשר לסמוך על המקור ההלכתי המובא בהודעה)

 

גם עוד דבר חשוב לעת הצורך - https://www.yeshiva.org.il/ask

לא הבנתי

לא יוצא המקרה שהזכרת, פחות בתרבות שלנו ;)

ובאמת אין הרבה מה לעשות בנדון כי זה הולך להיות הרבה יותר נזק מאשר תועלת לתת לדין לנקוב את ההר. אבל בכל שאר המקרים גבולות ברורים ולא מסתבכים

דניאל ,מה זה "סבתא חורגת"?

איך ההרגשה,אה?

חדשה... אבל אתה יודע זה קצת ארוך לכתוב אימא של בעלה של אימא

ואיך ההרגשה כשזה קורה?

באמת לא נעים במיוחד

כמו אונס?

כי בסוף אני כן יכול להתנגד פשוט אם לעשות את החישוב של זה מול הבלגן שיווצר זה בעייתי מאוד ואני חלש אופי לכן איני מתנגד בתוקף
לא נראה לי שזה לכתחילה
אבל אני יכול להגיד לך בפה מלא שאני סובל מזה

מה אפשר לעשות, אני זורם וזהו... זה בתמימות אחרי הכל

מה זאת אומרת שאתה זורם?

בס"ד
ספר כיס על התפילה והקימה של שחרית מאד ממליץ אם תרצה אצלם או אכתוב עוד פרטים.

מעבר לכך הדבר גם תלוי מה סיבת הקושי סתם לדוגמא היה לי חבר שהתקשה לקום בבוקר והסתבר שחסר לו ברזל ולכן הוא היה כל כך ישנוני כך שיתכן והדבר הוא משהו פיזי של חוסר בגוף.
אם זה מבחינה נפשית ההמלצה הפשוטה היא ללמוד על מעלות הקימה ניתן גם לחשוב על מעלות הטבע של הבוקר הזריחה בעולם ולקבוע את הדברים מראש כן לא רק לשים שעון מעורר אלא ממש להגיד לעצמי לפני שאני הולך לישון אני רוצה לקום בשעה הזו
עוד עצה שעושים היא לקבוע משהו כמו לימוד עם חבר מעט לפני התפילה שיגרום לי לפחות לא לרצות לאחר לחבר אם לא בשביל האור של התפילה, וכן יש עוד עצות רבות אך תלוי כמובן מה הגורם של הקושי ומתוך בירור כזה ניתן למצוא גם תשובות וכוחות

תודה

מה שעוזר לי זה:
ללכת לישון בתשע בערב
לשים שעון מעורר רחוק מהמיטה
הידיעה שאם אני לא קם באותו רגע בדיוק אז פספסתי מניין

באופן כללי אם יושבים בבית בלי מסגרת כמו לימודים / עבודה זה קשה בטירוף לאזן את הזמנים כי יש אנשים שבטבע שלהם נורא עירניים בלילה וקשה להם לקום בבוקר ובלי מסגרת חיצונית שתכפה את זה הם לאט־לאט גולשים לברירת המחדל של השעון הביולוגי שלהם

להקפיד לישון טוב בלילה, ואם אתה לא ישן טוב בלילה לראות למה.

אולי תנסה לתכנן משהו מהנה אחרי התפילה ככה שיהיה לך תמריץ לקום

עזר לי לא מעט פעמים.  להשתמש ביצר לעבודת ה'.

 

למדתי את זה ממעשה שקראתי על צדיק אחד

שכתב שמתי שהייתה לו עצלות ללכת בעיירות ולחזק אנשים היו היה אומר לעצמו בטח יביאו לי כסף אחרי הדרשות, ופתאום היה לו חשק ללכת.. ואז אח"כ הוא לא היה לוקח כלום. 

אבל הוא עשה תרגיל ליצר הרע 

 

 

 

אבל לא מצד ירידה ברוחניות

יש בזה איזה עניין טוב, חזות דתית חזקה זה חשוב ומשפיע על הנפש, לדעתי צריך גם להעביר את המסר שזה לא כזה חובה או מעיד יותר מדי על משהו

יש מידות חסידות שנהגו להרגיל גם ילדים קטנים הרי בסופו־של־דבר בקהילות החסידיות כן מגדלים להם פאות

זה מנהג שהיה במקומות שונים בתפוצות ישראל. ביהדות תימן זהו נחשב סימן היכר ליהודים שמבדיל אותם כך מהגויים.
לא נראה לי שזה מידת חסידות. לגבי גידול זקן, ידוע שיש עניין על פי המקובלים, לא מכיר מקור מסויים בנוגע לגידול פאות. תנועת החסידות אמצה את העניין בהתלהבות רבה והמנהג הרווח של ה'חלאקה' נראה לי קשור למנהג של גידול פאות בקרב החסידים.

אני נוטה להצטרף לחשש שלך לגבי כך שהילד גלד הוא עלול להוריד את הפיאות וזה יכול ליצור מהלך שלילי ביחס לעמדתו הדתית.

נראה לי שהסוגיה המרכזית ביחס לעניין החינוכי הוא עד כמה אנחנו רוצים להנכיח בחזות החיצונית את יראת השמיים שאנחנו מאמינים בה. לדוגמה, המשנה ברורה כותב דברים חריפים נגד המנהג ללכת בלי ציציות בחוץ בגלל הצורך להנכיח חיצונית את המצווה. איננו רוצים להסתיר את הסממנים של יראת השמיים. אמנם גם להבליט יראת שמיים זה דבר שאיננו פשוט. עצם הרצון להיות בולט הוא דבר שאיננו מתכתב עם הענווה הנדרשת. נראה לי שאדם שמרגיש צורך לגדל פאות וללכת עם סממנים דתיים נוספים צריך לראות שזה בעקבות תהליך משמעותי ולא עניין הפורח באוויר ללא אחיזה.
אבל אולי יש עוד גישות שגם טובות וראויות והן שונות

לגבי העניין של מידת חסידות מול סימן היכר..

אני יודע שהרב יוסף חיים (בן איש חי) בדרש על פורים כתב שזה סימן היכר, וגם מרדכי הצדיק היה עם פאות וכו' 

אבל זה באמת מעניין מאיפה הגיע שדווקא זה סימן היכר.

 

אני די בטוח שזו מידת חסידות שיצאה מההבנה שאם הקב"ה מבקש שלא נגלח את הפיאות משמע יש לו איזה שמחה מהשיער שנמצא שם.

 

לגבי מה שאתה אומר להנכיח את היראת שמים, הרי היו וישנם גדולי ישראל יראי שמים שלא מגדלים פיאות. (לגבי ענווה אני לא חושב שיש מי שיגיד שזה הפך הענווה להראות יראת שמים)

היכן מצינו עניין לגדל פאות. מה שאתה אומר יכול להיות הגיוני אבל צריך עיגון במקור מסויים. במיוחד שאם אומרים כך, אז הגיוני לומר כך גם על הזקן.

לגבי סימן היכר - זה לא סימן ההיכר היחיד. ציצית היא סימן היכר. זקן הוא סימן היכר. כיפה היט סימן היכר. לבוש צנוע לבנות גם ממלא את הפונקציה הזאת.

אז מעניין למה זה הפך לסימן היכר אצל כל כך הרבה קהילות. 

 

ואם בזמננו יש כיפה (וציצית אצל מי שמוציא החוצה) מה הטעם לגדל לילד פיאות ולא להשאיר לו את ההחלטה כשיהיה גדול

מנהגי חסידות לכן אני רואה צורך למקור לכך שיש בכך עניין. אתה צודק שזה קיים בהרבה קהילות אבל זה לא קיים בכל הקהילות, וגם בקהילות שזה קיים יכול להיות שזה מבוסס על תועלת כזו או אחרת שמצאו במשך הדורות.

מסכים עם העניין שאתה מעלה בנוגע לכיפה ולא תמיד נראה לי שזה יהיה טוב

אם התרבות מאפשרת וזה עושה טוב, אז למה לא? אם זה לא יעשה טוב, אז למה כן?

כמו כן, זה בודאי לא יסוד גדול ובודאי שזה עניין שהוא שולי ונספח לדברים מהותיים שהם עיקר ההתעסקות.

אני שואל מה לדעתכם מכריע או לאן אתם נוטים

אבל אם לא בא לך להביע עמדה לא אכריח אותך

 

בדיון הזה זה עיקר ההתעסקות כי זה השאלה שכתבתי 

זה לא שחור או לבן
זה לא שאפשר להעמיד אל כל האנשים ולהגיד שלכולם עדיף לגדל פאות או לכולם עדיף שלא. מי שזה עושה לו טוב שילך על זה.
באופן אישי אני לא מגדל ולא נראה שאגדל אצל ילדי, אבל כי זה איך שזה תופס אצלי.
מי שזה עושה לו טוב והכלל סבבה, שיהנה

כנראה לא הסברתי את עצמי טוב, הצדדים לטוב ולרע זה רק תוספת שיכולה להכריע לכאן ולכאן

השאלה העיקרית היא האם לא אמורים להשאיר לילד את ההחלטה האם לקיים מידת חסידות לכשיגדל.

 

אבל כמובן שאפשר וצריך להתייחס גם לזה..

אני חולק עליך בדבר זה שזאת מידת חסידות ולכן אין לי את השאלה הזאת. זה מנהג. ולכן כל מנה הוא עובר מאב לבן.
לכן שאם יש במשפחה מסויימת מנהג שונים בכל מיני דברים הם ממשיכים גם לבנים.

למה לגדל דווקא את הפיאות ולא צמה מאחורה לדוגמא.

אני אבדוק באינטרנט אולי נמצא מה המקור

ולמה שטריימל צריך להראות איך שהוא נראה?

למה פיאות | שאל את הרב - כיפה

 

למה החרדים מגדלים פאות?

 

זקן ופאות - לשם מה?

 

ויש עוד

שמאוד מקפידים על כך

המילה מנהג מופיעה בצמוד לכך. הם קוראים לזה "מנהג הידור".

אחי אני מרגיש שהדיון הזה הופך להתנצחות..

יש הרבה מידות חסידות ואת רובם מקיימים רק מתוך החלטה אישית

לעומת זאת הידור המצווה של לגדל פאות ולא רק "לא לגלח" הפך למנהג שכולם יקיימו בלי קשר לדרגה אישית של האדם

שזה הידור מסויים (שזה דורש ממני להבין יותר טוב מה זה הידור) וזה גם מנהג. על כן מנהגים של הידורים עוברים מבן לאב וככה מנהגים של פסח וגם חומרות בהלכה וכולי, זה לא דבר שלא מצינו.. ואז חוזרת השאלה למקומה בניסוח קצת אחר - איך יכול אדם להחמיר על בניו במנהגיו?

האמת לי בעצמי עד לפני בערך שנתיים היו לי פאות. מהחלאקה ומהשישית בערך התחלתי להוריד אותם כל פעם עוד עד השמינית. שכביכול באופן אירוני כן קצת סימל "הדרדרות" למרות שאני ממש לא רואה את זה ככה זה פשוט חלק מתהליך של התבגרות והתנתקות מסוימת מהחינוך של ההורים שבאופן חיצוני מתבטא בזה שאני רוצה לבחור תספורת בעצמי. במקביל למצוא את הדרך שלי בעבודת ה מצד שני זה באמת סימל תמיד את הדוסיותאצלי לפעמים זה באמת להרגשתי היה טו מאצ' אבל זה כבר באמת משתנה לפי סביבה ולפי הילד בעצמו

 

אבל נראה לי שפאות יחסית קטנות ומסודרות יפה זה אולי דרך האמצע.