פורום עבודת ה' (עמוד 9)

בס"ד

כמובן שזה מאד תלוי באדם כל אחד עם סבותיו.

הדרך הכי טובה והכי בסיסית של מה לעשות זה להקשיב ולשמוע באמת למה אותו אחד אחת החליטו מה שהחליטו.

ומתוך כך ניתן לנסות ולדבר..

בגדול לרוב הסיבות מתחלקות ל2 לדעתי

1. עומס - לחץ יותר מידי חיובים תחושה של חוסר יכולת לקיים את המצוות שמתוך שחטא במשהו מחליט כבר שאין טעם או ערך גם לנסות חלק..

2. חוסר רגש, הגיון - או פליסופיה למינה שאין הגיון בלקיים חוסר מסוים במשמעות ובהבנת אמיתית התורה..מחשבה שאין הגיון בדקדוקי מצוות..

לשניהם לדעתי חלק מהבסיס הוא לקבל את מה שיש ולהתקדם לאט לאט.

כלומר לחיות עם התורה גם עם יש פה ושם שאלות להגיד בסדר, לפתוח את השאלות לאט לאט וכרגע פשוט להיות ביחד במה שאין בו שאלות ולנסות מה שאפשר ולאט לאט..

נ.ב.

העליתי לפני כמה ימים פודקאסט על יהדות משמעותית בשיעור הראשון הם מדברים על הסיבה לפרוייקט הזה של יהדות משמעותית שקשור בדיוק לסיבה השנייה של ללמוד{אקשר את הסרטון ואם תרצה לעקוב אחרי הפודקאסטים מוזמן אני אישית מאד אוהב את הפודקאסטים ושיעורים של הפרוייקט הזה, אבל זה כן באנגלית..

בס"ד

יצא לי כבר כמה פעמיים בעבר לקום מהשולחן לחדר או לצאת אף מהבית בגלל משהו ואחר כך חוזרים..בסופו של דבר מתור להמשיך סעודה עד 72 דקות ונדיר שיהיה צורך כל כך גדול, בדרך כלל לוקחים כמה דקות ונרגעים וחוזרים..

בכללי לדעתי יש הרי אמירה "וחיי בהם" אומנם זה ביחס לפיקוח נפש שדוחה את התורה כי מטרת התורה היא חיים אך גם באופן כללי כל עוד הרגש הוא לא לעשות עבירה בפועל, אני חושב שצריך לתת מקום לרגש ואיתו ומתוכו לקיים את המצווה בסוף..

אישית היו לי תפילות מאד משמעתיות שאני זוכר שנבעו מהתמודדות עם רגשות.

לדוגמא אני אומנם לא זוכר את המקרה לגמרי אבל זכור לי שהיה רגש שגרם לי לצאת מהבית כנסת ולבכות ואז לקחתי את הבכי הוא שהיה על מה שקרה שנעלבתי ושיניתי אותו לקחתי אותו ובכיתי לבקש מה' על בית המקדש.. ובאמת שאני להמשיך ולספר על תפילות או דברים כאלה אבל הכלל אצלי זה שהתורה רוצה שנחייה חיים בריאים וזה כולל להתמודדות עם הרגשות ובעזרתם למצוא את הדרך לחזור ולעבוד את השם, ולכן כל עוד זה לא מעשה עבירה או ביטול של מצווה שאין דרך לחזור, אלא אצא ואחזו אלך למניין אחר או אפילו אתפלל ביחידות מקסימום צריך להקשיב לרגש ולהתמודד איתו וממנו לצמוח חזרה ולמצוא אור גדול בכך שהנה אני עכשיו לומד לכבוש את הכעס לבכות על מה שבאמת חשוב, אני לומד איך לשמוח מחדש למרות שקשה לי.. 

"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק.. זה גם חלק מהרוח של הדברים שהוא מביא שם.

נראה לי שזה קשור לכלל שהערך השלום הוא ערך מאוד יסודי ותכליתי ביהדות וחלק מהערך הזה זה לדעת לעשות שיתוף בין דברים שונים.

השיתוף של הגוף והנשמה הוא השיתוף שקשור לכל היכולת לרסן את עצמנו. בגלל שאנחנו בדרגת גוף ונשמה אז אנחנו צריכים לדעת לעשות שלום בניהם ולתת לגוף את מה שהוא רוצה בלי שזה יסתור חלילה את רצון הנשמה. לפעמים לטווח הארוך עדיף לשלם מחיר בטווח הקצר, זה נראה לי מה שהולך עם היתר אכילת הבשר. בשר זה חלק מאוד עיקרי במנת צריכה שלנו ויכול להיות ואפשרל חולל מהפך ולהיות צמחוני ואפילו זה יהיה אידיאלי. אבל יש מחיר למהפך הזה, כי המלאי של המאשבים מוגבל וצריך לעשות בקפידה באילו משאבים אנחנו משתמשים למה. נשמע לי מוזר אם אדם לא עובד על לשון הרע, למשל, אבל עובד לא לאכול בשר. אפשר גם וגם? אכן. אבל צריך לדעת מה קודם ועל מה לשים את רוב המשאבים. מה שחשוב מאוד לקחת מעצם העלת הדיון - את הרגישות כלפי בריותיו של הקב"ה. זה מבורך ואתה זה צריך להזכיר גם אם אוכלים בשר.

מעניין מה שאת אומרת.. מעניינת מאוד המשמעות של התחדשות. בעצם להשיל דבר ישן ולהצמיח דבר חדש. אחרי שיום הזכרון, יום העצמאות ויום ירושלים נוספו זה מרגיש מתחדש מאוד. בהמשך לכך יש גם צורך שפסח, שבועות וספירת העומר שבניהם יתחדשו. 

לעניין ששאלתי, מבין השורת של דבריך אני מזהה שיש חיבור בין הפרט לכלל. גם הדבר הכללי הוא הכי פרטי וגם הדבר הכי פרטי הוא הכי כללי. היכול של אדם לשרת את הכלל היא עניין פרטי. כל אחד הוא אות מספר תורה. שמעתי פעם אמירה בשם הרב ראם הכהן שאם מחסירים אות אחת מספר תורה הוא פסול אך תולשים את האות מתוך ספר התורה (לנתק את הפרט מתוך הכלל) אז בטח זשאי אפשר לקרוא באות הזאת בתור ספר תורה. הנתק בין הפרט לכלל הוא ענייני בהתעסקות הטכנית, אך שם זה נגמר.

בס"ד

בין עבודת ה' פרטית לעבודות ה' כללית..

הדבר שעולה לי למחשבה הוא אחד מהדרכים בהם לומדים את התורה כלל ופרט וכלל שאין אתה דן אלא כעין הפרט, או פרט כלל ופרט שלא יצא הכלל מהפרט אלא ללמד על הכלל כולו...

ונראה לי שבמהלך השנה כנראה ששני הכללים מתקיימים{כלומר זמנים שהם כללי כדוגמאות החגים של כלל ישראל וזמנים שהם פרטים עבודת ה' אישית שנמשכת במהלך השנה}

ובכל צורת לימוד הפרט מלמד על הכלל משהו..

כלומר אם אנסח את זה למילים פשוטות יותר תפקידים עבודת הפרט, העבודה האישית שבמהלך השנה להשקיף וללמד את העבודה של כלל ישראל, בימים של הכלל עם ישראל מתחבר ומגיע לרמות גבוהת אך הרמות האלה לא ברורת הם אור אינסוף המתגלה לרגע כמעמד הר סיני קטן לידת העם האומה האור האלוקי בעולם, אך צריך ללמד על הכלל, וצריך ליישם את הכלל בתוך הפרטים, צריך לברר את האור לתוך המציאות של העובדה היום יומית שלנו..

ואני אתייחס למשפטים הראשונים שכתבת למרות שלא רצית ממש לדון על כך...

כתבת: "...ז"א הזדהות עם התרחשות גדולה שקורת בתקופתנו. לעומת חגים אחרים שמציינים תקופות עתיקות יותר, קשה יותר להתחבר לקולקטיב. אך הימים הללו הם ממש מוחשיים..."

והדבר הזה פשוט כואב לי כל שנה{המילים האלה ודומות להם שאני שומע}, התחושה הזו של "הזדהות יתר" שקשה לאנשים להתחבר לחגים האחרים.. אני אוהב את הימים האלה אך צריך לראות אותם באיזון הנכון, הם לא יכולים להיתפס כמעל כיותר מהזמנים הגדולים שלנו כעם..כל האירועים האלה הם שלל כלל ישראל כל הזמנים האלה חשובים ואסור לנו לתת ל"זמן" לשחוק אותם.. החגים השבתות הם ימים שמעל הזמן, שמעבר לכל תקופה, יש בהם חיבור למקור אינסוף, לזמן אחר שמעל הזמנים, ועלינו להכיר בערך הזה של זמן שבו הכל מגיע לאור גדול, ולהמשיך מתוך אורות ככל האומה כלל הזמן והמקום לעבודת הפרט שלנו...

{מחילה מראש אם פגעתי בך בדברים אלה לא זאת הכוונה..}

דבריך הראשונים - בעצם החיבור שאתה מציג בין הפרט לכלל הוא שהפרט מעין השתקפות של הכלל. עבודת ה' האישית של אחד היא כמו עבודת ה' הכללית אך בתוך המימדים של האדם וההקשר האישי הפרטי של האדם היחיד. בנוסף לכלל שהפרט מוצא את עצמו בתוך הכלל ואיפה שהוא מאיר ביחס לכלל. כך הבנתי, אשמח שתתקן אותי אם טעיתי.

לגבי דבריך האחרונים - מקבל את הביקורת במלואה. תודה רבה לך על כך. אממ... באמת לא חושב שהחיבור שהצגתי הוא אידיאלי, ממש לא. אכן כנראה שאחריך דבריך הייתי מציג את הדברים אחרת. אכן זהו קושי אישי שלי. נראה לי שחלק מתפילות מוסף בכל החגים שלנו הם משלבות את העניין שפעם היה בית מקדש והיינו מקריבים קורבן מיוחד לאותו חג. בכללי שלושת הרגלים הם היו מוקד עליה לרגל בזמן המקדש וגם עבודת יום כיפור היא ממש קשורה למקדש. בעצם כיום אנחנו חיים בלי בית מקדש וזה משנה את האופי ולכן עושים דברים כדי להחיות את הימים הללו ללא בית מקדש. מועדי אייר אכן יותר קרובים על ציר הזמן ולכן יש אולי הקלה מסויימת ביחס לחיבור אליהם. באמת צריך לברר כל חג את המהות שלו ואת האור המיוחד בו הוא מתגלה כיום ובכל זמן וזמן. כמובן שחגים שהם דאורייתא הם משהו מיוחד. אגב, יצא לי לקרוא ביום העצמאות האחרון מהספר 'קמעא קמעא' של הרב דרוקמן זצ"ל שבו הוא מביא את החת"ס שאומר שגם ציון ימי פורים וחנוכה הוא מדאורייתא. ככה הוא מסיק מאחת הגמרות. רק שהלכות של פורים וחנוכה הם דרבנן אבל עצם קביעת היום עצמו והציון הכללי שלו הוא דאורייתא. כך יוצא על פי זה שיש חגים שגם פרטי ההלכות הן דאורייתא וגם עצם החג עצמו ויש חגים שרק הם עצמם דאורייתא אבל הלכותיהם דרבנן, על פי החת"ס. בכל אופן עצם זה שאנחנו זוכים לשיבת ציון ולכל הייחודיות שקיימת בדורנו זה אדרבה, מצריך אותנו להתחדש בכל ענייני החגים למיניהם. 

קראתיך של הרב יהושע מילר, הוצע לי בעבר ע"י @אילת השחר אבל עדיין לא יצא לי לעבור על זה.

וחוברת בים דרכך על ספירת העומר. על זה עברתי וזה מחזק אותי כל שנה.

נזכרתי שיש את התפילות של ההקפות בשמחת תורה,

וכל תפילה שאחרי הקפה היא על אחת המידות -חסד, גבורה, תפארת וכו'

זה אמנם לא מבואר לחלקי המידות,

אבל אפשר לפחות להתפלל את התפילה ששייכת למידה הכללית של כל שבוע

ולבדוק את עצמנו במה שכתוב שם כדי לתקן את העניין

ראיתי עכשיו את האתר הזה

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/513246

שמשוייך לתורת חב"ד שמישהו שם כתב בכל יום הסבר ומה העבודה שלו פחות או יותר.. מעניין מאד

(יש לציין כמובן שאני לא יכול לאשר מה שכתוב שם.)

@@תות"ח! 

מתייג אותך כי היית מעורב חזק בדיון 

מוזמן לקרוא את פרק לח ולראות.

שינסו כולם לעלות על ירושלים למלחמה אחרי שעם ישראל יחזרו לארצם והקב"ה ישמיד את כל החבר'ה האלה...

הכל טוב.  

גם בנביא זכריה פרק יד. 

תקרא תקרא.. תחכים

הוא סתם מסית ומדיח. תדווח עליו פשוט...

שידע לפחות מה מחכה לו לפני שהוא נכנס למלחמה הזאת

יפה מאוד, יישר כוח!

וודאי שהאדם חסר משמעות ולא היה קיים לולי רצון הבורא לקיים אותו.

אבל, ניתן להגדיר את האדם כנפרד, משום שה' החליט לברוא בריאה שהיא לא הוא. כמובן, בסוף אם ה' יחליט לבטל את הקיום אכן לא נהיה קיימים, אבל כיוון שמחליט כן לקיים אותנו, ונותן לנו אור עצמי, אז כן ניתן לדבר על נפרדות.

שמעתי על זה משל. כמו קרן אור מהמדורה וניצוץ. קרן האור כל תקפה מהמדורה, וכשיש חציצה בין הקרן למדורה, הקרן כבה ואיננה. לעומת זאת הניצוץ, אמנם הוא יותר קטן, אבל כשמפרידים בינו ובין המדורה, הוא ממשיך לדלוק. וזה משל למלאכים ולבני-אדם, המלאכים הם כמו קרן האור, שכל קיומם הוא בגלל השליחות שה' נתן להם, אך אין להם שם משל עצמם, מהות משל עצמם (שם זה מהות- מהר"ל), "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", לעומת זאת בני האדם הם כמו ניצוץ, ה' טבע במציאות שיש עוד מהויות נוספות, כמו שיש ירח וכוכבים, אמנם הירח הוא הכי מאיר, אבל יש גם כוכבים קטנים, עוד אורות קטנים שקיימים לעצמם. וזה גם מה שמפרשים כמדומני על הפסוק: "איומה כנדגלות", ה' עשה את עם ישראל שהוא כמוהו, משפיע על האומות, משפיע על המציאות, וכביכול כמו שה' קיים ומשפיע על המציאות, כך גם אנחנו. וכן הבחירה החופשית, כמו שיש לה' רצון חופשי ויכול לבחור לעשות כרצונו, כך גם לאדם יש את הבחירה החופשית שזה הוא מידמה לה', ולא רק בטל אליו, אלא מידמה אליו ממש. המהר"ל מדבר על זה שהמלאכים נקראים עומדים, לעומת האדם שנקרא מהלך, "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". המלאכים רק מתבטלים כלפי ה', ביראה וכו'...תסתכלי בברכות ק"ש שאומרים כל בוקר, לא מוזכרת שם מילה של אהבה ביחס למלאכים, וכן בקדושה. (ו"נעם" לא מבטא בהכרח אהבה, שכן אומרים: "נעם יראתך"....). לעומת זאת, העובדה שיש לאדם בחירה חופשית בין טוב לרע היא נותנת את האהבה בעבודת ה', את השמחה בעבודתו, כי זה לא מתוך הכרח, אלא מתוך רצון חופשי ואמיתי, וזה מבטא קשר הרבה יותר עמוק, כמו האהבה של ה' אלינו שהיא גדולה ואינסופית כיוון שהוא ברא אותנו לא מתוך אינטרס, אלא פשוט כי רוצה לעשות טוב. (בזה אני לא מבין, כמובן, זה עניינים עמוקים של סיבת בריאת העולם.....). ועל מדרגת האהבה המהר"ל אומר, ביראה יש אחד, שמישהו כופף עצמו אליו ומתבטל אליו. לעומת זאת, באהבה, יש שניים. כך גם, כביכול במדרגה של בני האדם, אנחנו שותפים במעשי בראשית, אנחנו עושים ותורמים לבריאה, כמו שה' עושה כביכול. כמובן, הוא רוצה שנהיה שותפים, הוא נותן לנו את הכלים בכלל לפעול, אבל בסופו של דבר יש פה משהו עמוק שאנחנו שותפים אליו ממש ומידמים אליו ממש, והמלך רוצה שכולם יראו שגם המלכה יש לה את הכוח והמלוכה לשלוט ולמלוך.

מה שאמרת לגבי "כוליה קמיה דלא חשיב", זו נקודה מסויימת שקשורה למדרגת היראה, אך יש נק' נוספות שקשורות למדרגת האהבה והן כפי שאמרתי. ובכלל, לא בטוח שמה שאני אומר הולך ביחד עם תפיסת החסידות, בכל מקרה אני חושב שזה הולך ביחד עם התפיסה של רב חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שהדגיש את החשיבות במעשי האדם וכמה הוא משפיע על העליונים בכוחו, ובזה הוא גדול מהמלאכים....

בהחלט דברים עמוקים וודאי שצריך ענווה בעיסוק בדברים אלו כמו בכל לימוד תורה ובמיוחד בנושאים האלו, רבי נחמן אומר בליקוטי מוהר"ן שיש לכל אחד ואחד לפי רמת שכלו נק' שבה אסור לו להרהר בא-לוקות יותר, וזה קשור לשם ש-ד-י, "שיש די בא-לוקותו לכל בריה ובריה". בזה במיוחד גם חז"ל הזהירו על הרהור בא-לוקות שעלול להגיע לדברים לא טובים, אך מנגד אי אפשר לא לעסוק בזה בכלל, וזה התכלית של כל המציאות, דעת ה', והשורש לכל הנפילות וכו'...זה חוסר הבהירות בתפיסת הא-לוקות בעולם. (ע"פ הרב זצ"ל בזרעונים....). חזק וברוך על הדברים, מקווי שתראי את זה....

תודה רבה לך שבזכותך התחדדו לי הדברים, באמת.

כן, היה לי על זה דיון עם מישהו, וודאי שהרמב"ם לא חולק בזה על הרמב"ן ושניהם מסכימים שה' יכול להשגיח ולשנות הכל, והוא מגלגל את הכל בכל מה שאפשר מבלי ליטול את הבחירה האנושית, ומה שה' מחייה את העולם, גם הרמב"ם מסכים עם זה, שה' כביכול בחר בחירה אחת ארוכה לברוא את העולם שינבע מאיתו, ולא שהוא כל פעם מחדש ממציא את הטבע מחדש, כמו התפיסה של ה"מדברים" שטענו שהזמן הוא לא רציף אלא כל רגע ורגע ה' בורא מחדש וזה מן רצף תמונות שמתחברות למשהו שנראה לנו כמו מציאות, אלא יש טבע שה' ברא והוא עומד בפני עצמו ויש לו חוקים חכמים שמאפשרים לו להתקיים.

לגבי העץ ואבן, נכון, ב"ה, אני שמח שכתבת את זה, אם כי החסידות יותר מרחיקה לכת מהרמב"ם בכל מיני עניינים ואומרת לדוגמא שיש השגחה על כל עלה ועלה לאיזה כיוון הוא יזוז ברוח, וכדו'....(אמנם, אפשר גם לומר שהרמב"ם בשיטתו גם קיצוני לצד השני, אם בכלל אפשר לומר משהו על הרמב"ם, שאמר שצבע עיניים או שיער זה לא דבר שמגולגל ע"י ה' בהשגחה אלא זה מקרה, ה' המציא את בני האדם וטבע שיהיו כל מיני אפשרויות ולכל אחד יוצאת אחת מהאפשרויות, ההשגחה היא בדברים יותר עליונים.....). לרמב"ם יש גם תפיסה לגבי הרע בעולם, ש"אין רע יורד מן השמים", ומסביר שהרבה מן הרעות האדם גורם לעצמו, וה' לא עשה אותן באופן יזום, אלא ממשיך לקיים חוקיות שבה אם האדם יבחר ברע, הוא יסבול מהתוצאות של זה, וזה טוב מלכתחילה, כי זה יגרום להרבה אנשים להימנע מאותו רע, ומי שחטא זה צודק והוגן שיקבל את זה, אבל לא שה' מלכתחילה בא וגרם לו סבל. אמנם גם הרמב"ם מסכים שיש פעמים שה' נוקט באופן יזום עונש, אבל באופן כללי כך הוא פותר את העניין של החולאים, האסונות וכו'...ואומר שה' ברא טבע כזה שהחסרונות שבו הם שיש כל מיני דברים שיקרו בכך וכך זמן, וזה טוב להמציא את המציאות הזאת על אף החסרונות שבה, אך זה לא משהו עצמי. (ולגבי השאלה מדוע לא עשה את המציאות מושלמת, לפי הרמב"ם ה' כבר יצר את כל המציאויות הרוחניות שיש להשפיע עליהן מטובו, שהטוב האמיתי זה הדביקות בו יתברך, ורצה להשפיע גם למציאות של העולם הזה, ואכמ"ל.....).

בכללי, הרמב"ם לא בהכרח רואה באבן א-לוקות, אלא כלי בשביל האדם שישכיל וידבק בה' וכו'....לעומת החסידות שאכן רואה ניצוץ א-לוקי בכל דבר. זה בא לידי ביטוי במיוחד במחלוקת מקובלים-רמב"ם לגבי חוש המישוש, האם הוא חרפה לנו, או שלפי המקובלים אין כזה משהו שה' יברא שהוא חרפה וודאי שיש בו אור א-לוקי, והוא יהיה קדוש אם רק יופיעו אותו בצורה הנכונה. (ובצד הטכני, דווקא לפי המקובלים יש יותר הקפדה אם זה ישמש לדברים לא טובים, וזה יגיע לטומאה וכו'...אך הטומאה הזאת נובעת דווקא מהפוטנציאל הגבוה שיש באותו דבר, וידוע שטומאה זה חוסר הופעת חיים, או במקרה שלנו חוסר הופעת אור א-לוקי, ובסופו של דבר גם הטומאות יכולות להיטהר ולהתהפך לטהרה.....)

אני מתלבט אם להזכיר עוד שיטה קבלית שתופס בה אחד מהראשונים, אם תרצי תגידי....

תודה רבה, בהחלט.

בשמחה. ומחילה על האריכות....

צריך לעשות את זה דחוף....😅

בשמחה!

השיטה השנייה היא שיטת רבי חסדאי קרישקש, בעל ספר "אור ה'" ועוד ספרים חשובים, אחד מהראשונים, שאמר שהמציאות דטרמיניסטית, דהיינו, אם נחשבן את כל הנתוני פתיחה שיש לאדם, את הסיטואציה והסביבה וכל המרכיבים של אותה סיטואציה, את היכולות שיש לאדם והטבע שלו, נוכל להגיד מה בדיוק יקרה, וכן אפילו שינויים שיש, כל הרהור תשובה שבא לאדם הוא בא משום שקרה לו כך וכך וגרם לו להשתנות, כל דבר הוא ע"פ דברים מאוד מדוייקים שאפשר לצפות אותם. ולכן, אין סתירה בין הידיעה הא-לוקית לבין בחירת האדם, וכל השפיטה של האדם היא על רצונו, במה הוא שמח ובמה הוא עצוב. אמנם, המציאות היא לא "פיקציה", המציאות היא אכן ממשית, והמשל לזה הוא סרט שמקרינים, השחקנים אמנם עכשיו ממש מציגים את הסרט בשידור חי, אבל הבחירה של כל השחקנים "מכורה מראש", הכל נוהל ע"י במאי שתכנן את האירוע וסידר שכל השחקנים יעשו בדיוק את מה שצריך בשביל הסרט, כך גם בעולם, האדם ע"פ הטבע וכל הנתונים שיש במציאות יבחר בוודאות במשהו מסויים. כמובן, זה מה שנקרא "מצידו יתברך", כי האדם לא יכול לדעת מה בדיוק מתוכנן ומה לא, וכן הוא לא יכול לקחת סיכון שגם יתחבר לזה רגשית וישמח בזה, ולכן האדם צריך להתנהל בצורה "רמב"מיסטית", וכאילו יש רק בחירה, אך הרב זצ"ל (שמאוד אהב את רבי חסדאי והרבה רעיונות שלו מקבילים לרעיונות של רבי חסדאי, ולפי דעת הרב זצ"ל רבי חסדאי על המקובלים ייחשב, והוא טרח בספרו להוכיח כנגד שיטת הרמב"ם, שהחשיבות היא לא השכל, אלא הרגש בעבודת ה', והעבודה לא נמדדת בתוצאה, בכמה האדם השיג את הבורא, אלא בכמה התאמץ ורצה, עיקר המדידה היא בנק' הרצון, ואפשר לראות באורות הקודש כמה הרב זצ"ל החשיב את הרצון וכמה זה היה שורשי אצלו....) אומר שזה אמנם לפני שהאדם ח"ו נכשל, אך אחרי שהאדם נכשל, יחשוב על אותה אמת, שבעצם זה היה מגולגל ע"י ה' וזה לטובה, וכל מה שיש לו להצטער זה כדי לשנות את הרצון שלו, ודווקא לפעמים זה בא כדי שהאדם יתחרט ויותר יהיה בעל ענווה כלפי ה', מה שנקרא שאין ממנים מישהו על הציבור אלא אם כן יש מאחוריו קופה של שרצים, לפעמים כדי שהאדם יגיע לגדולה צריך שתהיה לו ענווה.

כמובן, הרמב"ם חולק על שיטה זו מכל וכל, וסובר שהכל ביד האדם, ויש לאדם בחירה מוחלטת על מעשיו, והוא קובע ומחליט מה יהיה, וה' לוקח את המציאות הנתונה ומגלגל אותה לכיוון שהוא רוצה, משנה מה שביכולתו, שזה דברים טבעיים, או בחירת בעלי חיים, בזה הקב"ה מתערב ומשנה לפי הצורך, מבלי שזה יהיה נגד הטבע, וכן ירידת הגשם, שה' מוריד גשם על ישראל לפי מעשיהם, ולפעמים מעורר רצונות אצל אנשים, מבלי להחליט ולגזור כך, והרבה פעמים האנשים האלו בהחלט זורמים עם אותם רצונות ולא מחליטים אחרת, אבל גם אם יש נק' פתיחה וקשיים לכל אדם ואדם, ויש אדם שיהיה לו יותר קשה כי יש לו טבע שיותר נמשך לתאוות וכדו'...עדיין אם יתאמץ יוכל להתגבר ולהחליט תמיד כנגד יצרו ולא להימשך לתאוותיו, ויש לאדם אחריות מלאה על מעשיו. (גם הרמב"ם מודה כמובן שיש ידיעה א-לוקית, אך סובר שאין סתירה, כי ידיעתו לא כידיעתינו, וזה כמו להגיד שיש סתירה בין שני דברים שהם בכלל לא אותו דבר, וזה רק מושאל. אך באמת "לא נעדר מאיתו דבר", ואנחנו לא מסוגלים לתפוס את המהות של זה....).

יש גם שיטה דומה של בעל "חובות הלבבות", רבינו בחיי, שסובר שיש גזירה (מכתוב) ויש בחירה חופשית, ואנחנו לא יכולים להבין איך זה מסתדר. (אם תרצי שאכתוב מה ההבדל בינו לבין רבי חסדאי/הרמב"ם, תגידי....בכללי הוא מן ממוצע בין השיטות).

באמצע לקרוא: 
בחירה חופשית – ויקיפדיה

רגע, אז בעצם ר' חסדאי סובר שהבחירה היא לא מה לעשות אלא מה להרגיש עם זה? כלומר רק על הרצון ולא על המעשים, ובגלל זה צריך להתנהג ולחשוב כאילו יש לך בחירה על המעשים כדי שתראה ע"י זה מה הרצון שלך? והרב קוק מסכים איתו רק מוסיף שאחרי המעשה צריך לא לחשוב שהמעשה כן היה בידיו והיתה לו בחירה, אלא שזה מה' ומגולגל ע"י ה' לטובה (למשל להביא לו ענווה) ומה שהוא צריך להצטער עליו ולשנות זה רק הרצון? נראלי שלא הבנתי טוב

הרמב"ם מאוד מדגיש כשהוא מדבר על עניין הרעות בעולם שרובם ככולם נובעות מהאדם את העניין של הלקיחת אחריות, כמאמר הפס' "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו"...

וקראתי בספר לדעת להאמין הסבר ממש טוב, עם הרבה קטעים מהרמב"ם, על איך זה הגיוני ש"הכל צפוי והרשות נתונה" ולא צריך להסביר שהבחירה היא רק בנוגע לרצון כדי לתרץ את השאלה הזו. 

וחוץ מזה, אם הגישה הזו מנסה לתרץ את סוגיית הכל צפוי והרשות נתונה- גם אם נאמר שכל בחירות האדם צפויות מראש אז אתה צריך לסבור שגם כל רצונות ורגשות האדם צפויים מראש כי הם מניעים את המעשים שלו ואי אפשר ליצור ניתוק לעניין זה. או לפחות להסביר למה יש כאן הבדל וניתוק בכ"ז

אני אשמח להסבר השיטה של רבינו בחיי, ותודה על הקישור!

האדם בפועל בוחר את הבחירות, אבל מכיוון שזו אשליה שהאדם בוחר כי באמת הכל מוכתב, והבחירה של האדם פשוט נובעת מהאופי שלו, הסביבה בה הוא גדל, הסיטואציה וכו'....ולפי כל הנתונים המאוד מסובכים שרק ה' יודע אותם או נביאים, אפשר לדעת מה האדם יעשה ואין פה באמת בחירה מוחלטת ביד האדם. אלא שאפילו אם נגזר על האדם לדוגמא לעבור עבירה ח"ו, הוא לא מוכרח ברצון שלו לרצות לעבור את העבירה, הוא יכול למאוס בה ולא לרצות בזה, ולכן התשובה של האדם על חטא אינה על מעשה העבר, כי המעשה נקבע מראש, אלא זה בא לשנות את הרצון הרע שהיה באדם, שבזה האדם לא מוכרח.

הרב קוק אומר בסגנון שלי, שזו אמרה מסוכנת שאי אפשר להתנהל לפיה, והאדם לפני שחטא צריך להאמין שהכוח בידו והאחריות המלאה בידו ואם הוא לא ירצה לעבור את העבירה הוא יוכל להתגבר ולא לעבור את העבירה, אך אחרי שהאדם חטא, האדם יכול להסתכל באותה הסתכלות כי זה בכל מקרה מדובר על משהו שהיה בעבר, וכל דבר שכבר קרה ויצא אל הפועל, ששם האדם בכל מקרה כבר לא יכול לשנות אותו, הוא יכול להסתכל בהסתכלות הזאת שזה היה קבוע ומגולגל מראש, וכל התיקון הוא ברובד הרצון.

לא הבנתי למה הרצון חייב להיות קבוע מראש. כל הסיטואציות בעולם נקבעות ע"פ תכנית א-לוקית שה' מגלגל בכל מיני אופנים, אבל נק' הרצון ה' משאיר ביד האדם, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", והאדם יכול לבחור "להתכחש" לטבע שקבעו לו ולא לרצות בו, נגיד לדוגמא המצרים שנקבע שהם ישעבדו את עם ישראל, המצרים יכלו לעשות את זה בשליחות א-לוקית והם בעצמם לא היו רוצים בזה אבל מכיוון שזה מה שצריך לעשות היו עושים את זה בלית ברירה, אבל מכיוון שהם התאכזרו והתעללו בעם ישראל ודווקא התאים להם לשעבד את עם ישראל, על זה נענשו.

טוב, צריך לישון, אז בלנ"ד בהמשך אכתוב בקצרה הסבר לרבינו בחיי. שכוייח.

אחרי שחשבתי קצת על הדברים הגעתי למסקנה שוודאי אין הדברים כמו שכתבתי, וחוזר אני בחלק מהדברים שכתבתי, כדי שבאמת יוסבר מדוע גם הרצון לא נגזר.

רבי חסדאי קרשקש יודה לרמב"ם שמבחינה מציאותית המציאות אינה מחוייבת, ואפילו אם ימציאו רובוט מאוד משוכלל הוא לא יוכל לחזות את העתיד בצורה מדוייקת, כיוון שעדיין יהיו הרבה משתנים שתלויים בבחירות בני-אדם שהוא לא יוכל לחזות אותן, ובאופן טבעי הן לא ניתנות לחזיון. אלא מה? יש עוד נתון שמשחק והוא, הגלגול הא-לוקי. יש מציאות נתונה טבעית שיכולה לבוא בכל מיני אופנים, והרצון של האדם לגמרי נתון לו האם להיות צדיק או רשע, אלא שה' לא נותן לאף דבר לצאת אל הפועל במציאות כשהוא נגד התכנית הא-לוקית. דהיינו, דבר שאין בו אף נקודת אמת, ומנותק לגמרי מן הא-לוקות, לא תהיה לו אחיזה במציאות כלל ולא יצא אל הפועל, "לשקר אין רגליים".

אדם שבנקודת הרצון שלו רשע, ה' לא ייתן לו להוציא אל הפועל דברים שהם רעים בעצם והם נגד התכנית הא-לוקית, וכל דבר שהוא יעשה יעזור לתכנית הא-לוקית ויקדם את הגאולה. ואפילו יכולים להיות מצבים קיצוניים שבו ה' גם ממש יגרום לאדם רשע לעשות משהו שכביכול לא קשור לרצון שלו, ופתאום תתעורר לו נק' רצון מהנשמה שלו שה' העיר אותה ותגרום לו לעשות משהו טוב. ומצינו כבר אנשים רשעים שפתאום הרהרו תשובה וחזרו בתשובה. לכאורה, אם הם נמצאים בנק' הרצון שלהם עמוק ברע, איך פתאום הם יכולים להגיע לנקודה הופכית שלא קשורה אליהם כביכול? אלא וודאי שה' עורר להם נק' רצון, "אתערותא דלעילא", "תשובה פתאומית" בלשונו של הרב קוק, איזה מן הבזק כזה שפתאום מרים את האדם למקום אחר, לעולם אחר (שבאמת הוא לא מנותק ממנו לגמרי אלא שייך בנק' פנימית לשם....), וגורם לו להרהר בתשובה. וכן יכולים להיות צדיקים שבמקרים קיצוניים יעשו משהו כנגד טבעם הטוב, כמו מה שכתוב במדרש שמלאך הממונה על התאווה הוא שגרם ליהודה להיות עם תמר, וזה כי היה צריך לגלגל את הולדת המשיח. הדוגמאות הקיצוניות האלו מראות לנו שכל דבר שיוצא אל הפועל במציאות, בין טוב ובין רע, בסופו של דבר, "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", הכל בשביל התכנית הא-לוקית והופעת שם ה' בעולם בצורה שלימה, ובשביל זה צריך גם שיהיו כוחות שונים במציאות שיגרמו לטוב לא להירדם ולהיות הרבה יותר מחודד ובהיר, ולא לשכוח ולהזניח את תפקידו.

כתוב: "ה' מגלגל זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב". אדם שעכשיו עשה מעשה רע, על מה הוא נענש? לפי רבי חסדאי, לא ניתן להעניש אותו על המעשה, שהרי המעשה הוא מעשה שמגולגל ע"י ה', והוא בוודאי טוב ומקדם את הגאולה, ולכן לא יכול להיות שעל המעשה הוא נענש, אלא וודאי הוא נענש על נק' הרצון, שמכיוון שבנק' הרצון הוא רשע, אז גם גרמו לו להוציא אל הפועל דווקא מעשה כזה ולא מעשה אחר. (ולא קשה ממה שכתוב שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שאמנם הענישה היא על הרצון של האדם, אך הסיבה שבגללה אפשר לחייב אותו היא המעשה שהוא עשה, וזה מה שהוא נתפס עליו ובגללו אפשר לחייב אותו על הרצון. וכמו בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר, במקרה שנגיד אדם שעזב את ביתו ולא שוהה בו, וגם לא תכנן להשכיר אותו בזמן הזה, ואז בא אדם אחר ובמקום לשלם על מלון דר באותו בית, שהאדם פטור, אלא אם כן חיסר משהו ואפילו פרוטה, שאז חייב על כל ההנאה, שזה לפחות דמי המקום המינימלי שהיה חוסך לו. החיוב הוא על ההנאה, שאם החיוב היה על ההיזק, הוא היה משלם רק פרוטה ולא את תשלום כל ההנאה, אך הסיבה שאפשר לתפוס אותו ולחייב אותו על אותה הנאה מבלי שזה יהיה מידת סדום, זה רק כשחיסר. או שנאמר שרק רצון גדול היה יוצא אל הפועל....).

וכמו שאמרנו את הדוגמא מיהודה, רואים שיכול להיות מעשה שהוא רע, אך וודאי שיהודה לא חייב עליו, כיוון שפה בנק' הרצון שלו הוא לא היה שם, הוא לא רצה לחטוא, ובעל כרחו נגרם לו הדבר משום שהמעשה היה נצרך בשביל הופעת הגאולה, וכן מעשה טוב שהרשע עשה, לא שהוא יקבל שכר על זה, כיוון שלא השתנה בנק' הרצון שלו, אלא רק היה כלי ביד ה' כדי לעשות מעשה מסויים. רואים שהנק' היא לא המעשה שהוא מגולגל אלא הרצון ששם נמצאת נק' הבחירה של האדם.

וזה גם קשור לסוגייה של הכבדת לב פרעה שמופיעה בפרשה שעברה. פרעה מצידו היה רשע ולא רצה לשחרר את עם ישראל, ועל זה הוא נענש, ואע"פ שהגלות נגזרה בידי ה', "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה", ויש הרבה הסברים למה גלות מצרים נצרכת ומה היא באה לתקן בעם ישראל (מומלץ ממש לשמוע את השיעור של הרב ראובן ששון על הפרשה שעברה, הוא מסביר ממש מדהים את הכל, פשוט להתמוגג....), אבל זה לא משנה, לפי רבי חסדאי הענישה היא לא במעשה, אלא ברצון, והמצרים היו רשעים כ"כ שלכן התגלגל על ידם לשעבד את עם ישראל, וגם אם לא הייתה להם בחירה בדבר ונגזר כבר שהם יעשו את זה ולא יכולים לשנות את הגזירה שדווקא הם ישעבדו ולא אחרים, היו יכולים לעשות את זה נגד רצונם, אך נהנו מסבל ישראל ורצו לשעבדם ברשעותם, ולכן נענשו.

האמת שיש לי שאלות על זה

אבל קצת אין לי זמן ופניות מחשבתית לנסח אותן עכשיו... מקווה שבהמשך אצליח

"ובאופן טבעי הן לא ניתנות לחזיון"- ה' יכול לחזות אותן בלי שזה יפגע בבחירה כי הוא מעל הזמן ו המושגים לפני ואחרי לא שייכים אצלו. וכך כביכול הבחירה לא פוגעת ב'תכנית האלוקית'
וגם אחרי מה שדייקת (התכוונת לדייק שלפי רב חסדאי זה לא מוכרח שתמיד אין השפעה לרצון האדם על מעשיו אלא במקרה שזה סותר את התכנית האלוקית?) , עדיין אנחנו כמו שחקנים בתסריט מוכתב מראש ואין באמת בחירה על המעשים...
ומי שעשה מצווה אבל התכוון לרע, מקבל שכר? ובכלל, אם המעשים לא באמת מעידים על הרצון הפנימי של האדם כולנו תמיד בגדר אנוסים...
כל הקטע שמעשי האדם מראים מה סדרי העדיפויות של הרצון שלו ומבטאים אותו, לא?
לכאורה הרצון הוא המניע למעשים. הדוגמאות שהבאת למשל עם יהודה מראות מצב בו האדם רוצה טוב אבל ה' שתל בו רצון חזק יותר מזה שגרם לו לעשות מעשה המנוגד לרצון שטבוע בו בדרך כלל, ולפי זה לא הייתה בחירה לאדם מה לרצות. לפי הפירוש הזה באותה נקודה ה' החליט שישתלט עליו רצון חזק יותר מהרצון לטוב. ועדיין הרצון מוביל את המעשים ולא מנותק מהם.
הדוגמא עם המצרים היא דוגמא לחוסר בחירה חופשית, ונכון שלפעמים שה' לוקח לאדם את הבחירה אבל מדברי רבי חסדאי משתמע שכשיש בחירה חופשית היא רק מה להרגיש ולא מה לעשות

יצא קצת מבולגן, מקווה שמובן

ראיתי את התניא ורציתי לשלוח אותו בשרשור הזה, חיפשתי אותו, ופתאום אני קולט שכבר שלחת את התניא....

מרוב שכתבת אחרי זה שכחת את ההודעה הפותחת חחח 

ממש אהבתי, תודה רבה רבה על זה....

@משה @קן ציפור @לב אוהב @advfb. כדאי למחוק את התגובות שלו, וגם את המשתמש.

ברמב"ם יש הגדרות מאוד ברורות למי יש עולם הבא. ובאמת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" מלבד יוצאי דופן ברמה קיצונית. הרמב"ם אומר שמי שפרש מן הציבור וניתק עצמו מן הכלל, אין לו חלק לעולם הבא. מכאן אנחנו למדים שעיקר השייכות לעולם הבא הוא מצד השייכות של האדם אל הכלל, כלל ישראל הוא קדוש וטהור, ואם האדם מתחבר לכלל, מתוך כך גם הוא עצמו מקבל משמעות גדולה כחלק מהכלל הזה.

לגמרא בעצמה יש תיאורים על מה יקרה בימות המשיח, ואלו לא תיאורים מלבבים. ולכן חלק מהאמוראים לא רצו להיות בימות המשיח, לעומת רב יוסף שדווקא רצה להיות, ולזכות לשבת בצל של גללי החמור של המשיח. דהיינו, יש הרבה דברים לא טובים שכנראה בגללם אמוראים אחרים לא רצו להיות בימות המשיח, אך דווקא זו הדרך להעיר לחיים את עם ישראל. הרב קוק זצ"ל כותב באורות התחיה פסקה מ"ג שמכיוון שהגוף הלאומי חזר לתחייה ועם ישראל התחיל להתעורר בתור עם, אז הכוחות החומריים חזרו לפעול, וזה שהם צפים ועולים, אע"פ שזה לא בצורה מתוקנת, זה סימן טוב ויפה לכך שאנחנו בהתעוררות הגאולה, ורק צריך לכוון אותם. כמו שהגמרא אומרת שקרי זה סימן טוב, זה מעיד על תחילת ההתפתחות של האדם באופן טבעי, וזה דבר טוב. נכון, דרושה עבודה ודרוש מאמץ לכוון את אותם כוחות, אבל בסה"כ צמיחתם זה דבר טוב.

ובכללי, כדאי לך להסתכל ב"אם הבנים שמחה" בפרק ראשון (כמדומני, אם לא אז זה בפתיחה....) שבגאולה האחרונה גם הרחוקים ביותר יקורבו וייגאלו, "ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים". כשהטוב יצוף, כל הקליפות יתפרקו והאדם פשוט ידע את א-לוקים בלי מחסומים ובלי מחיצות, וכל הקלקולים נובעים מהסתר הפנים של ה' יתברך. וזה חלק מהעניין, לגלות את ה' גם בהסתר, זה חלק מהתפקיד שלנו.

ועיין במה שכתבתי בפרוזה וכתיבה חופשית על העצמיות של האדם.

בהצלחה! ה' אוהב אותך!

אני אשמח מאוד שלא תחשוב ככה. ואם אתה רוצה להפסיק לחשוב ככה ממליץ לך ללמוד על המושגים הללו מהמקורות. מרבותינו הראשונים כמו הרמב"ם.

אתה בטוח שזה כפי שאמרת?

כן

מי שחוזר בתשובה לרוב מחפש לזרוק את החיים הקודמים שלו ולדבוק במשהו חדש. קשה לקבל את זה שאני יכול לשמור חלקים מהחיים הקודמים שלי ולא לזרוק את הכל.

פשוט מי שהופך לחרדי השינוי יותר קיצוני אז שמים לזה יותר לב.

אז אם שמים לב,כדברייך, איך את בעצמך לא שמת לב?

לא הבנתי אותך. תסבירי.

מה שהתכוונתי לומר זה שיותר בולט כשמישהו חוזר בתשובה לכיוון חרדי כי זה יותר קיצוני וגם חיצונית שמים לב לזה יותר, אבל לדעתי יש הרבה חזרה בתשובה גם לציבור הדת"לי, או מסורתיים שמתחילים לשמור עוד מצוות ממה שרגילים, יותר נסתר פשוט.

גם חרדי הוא "דתי" - הרי הוא שומר מצוות/

כחוזר בתשובה בעצמי שהלך לחרדי אני יכול לענות לך

אבל אני לא רואה בזה דיון על עבודת ה' אלא דיון לגופם של אנשים 

דתיים אלו תלמידי הרב קוק.

מתי הם קנו את ההגדרה?

לא הבנתי אותך.

שפעם ראשונה שאני שומעת
שמשייכים את המושג דתי לתלמידי הרב קוק

אני יודע שזה לא מדויק.

וגם ישנם דתיים-לאומיים שגם הם חרדים, כל מי שחרד לדבר ה', הוא חרדי. (גם בתוך הציבור ה"חרדל"י" לא כולם היו מגדירים את עצמם חרדים לדבר ה', שכן העיקר הוא עבודת ה' מאהבה, ולכן ההגדרה חרד אינה מדוייקת.....).

בחיים לא בדקתי מה שכן נראה לי לפחות שפשוט אצל חרדים זה יותר בולט שם כי כל חוזר בתשובה הוא סוג ב' ואצל דתיים לאומיים ב''ה הם פשוט משתלבים אז פחות שמים לב...

זה מעניין

לא מבין מה זה קשור לעבודת ה' בעצם...

נגיד בקצרה, 

בשביל להשתכנע שהדרך של השני שווה בדיקה צריך לראות שהוא בעצמו מושקע בה ומתלהב ממנה

ומנסה לשאוף להכי טוב בזה. בזמני ראיתי את זה רק אצל חרדים.

מורכבות לא מורכבות זה לא משנה. 

כחוזר בתשובה ראיתי שהחרדים באמת מושקעים בזה

(למרות שידעתי שגם שם יש הקצנה בטעות, אבל זאת טעות שנובעת מאמונה בדרך)

אתה צודק בשורה האחרונה.. זה כן

אם נקשר משהו כאן לעבודת ה'

לדעתי גם אלו שצדיקים לפעמים נתפסים מידי לדבר על איך אמורה להתנהל המדינה באמת וכו'

כאילו גם בדרשה של בית הכנסת.. לדעתי זאת קצת טעות כמה שהדברים חשובים יש מקום לכל דבר

בשבילנו לדבר על איך המדינה אמורה להתנהל או להתעסק בישוב הארץ זה חשוב לא פחות מלדבר על לימוד תורה. בגלל שאנחנו רואים במדינה ראשית צמיחת גאולתנו, ולא בגלל שאנחנו לא שמים את התורה במרכז.

כי זה חשוב לא פחות - אם יש לך השפעה

אבל בדרך כלל אף אחד ממי שיושב בבית הכנסת הוא לא חבר כנסת,

ואם בנאדם ממשיך לדבר על זה במקום על מה שחשוב לאדם הרגיל (להתחזק בקיום התורה) זאת טעות

רק מידי פעם צריך להעמיד דברים על דיוקם, לא כל הזמן לדבר על זה.

מיותר לדבר על זה כל הזמן צריך לחזק ביראת שמים בקיום הלכות עכשויות וכו'

הרי אתה לא מדבר כל היום על אוכל וכסף כי זה נצרך לעבודת ה'...וזה אפילו יותר קריטי בטווח הקצר

יש כאלה לפעמים כל דבר תורה זה או פוליטיקה או משהו על נשמות ישראל וכאלה

כאילו סבבה והכל, אבל אחי (אני מדבר אליהם)  תן קצת בראש על משהו ספציפי בקיום התורה.

להבהיר, לא התכוונתי לומר שבגלל זה לא מתקרבים לדתיים כי הם מדברים על פוליטיקה

זאת הייתה הערה צדדית.  לדעתי זאת לא הסיבה, כמו שטענתי מהתחלה

ממש קשה להבין את העברית של הרב קוק 

כאילו זה עברית, אבל מילים מוזרות

לא יודע בכל אופן, זה התנסחות די שונה מכל האחרים. 

סתם בער לי להגיד. לא בקע מזלזל או משהו

למה?

פורום עבודת ה' זה להתנהגות שמעבר להלכה.

פה לדוגמא אתה יכול לדון "האם למרות שמותר לשבת ליד בחורה, האם זה רצון ה'"

שוין

בכללי להגיד משפטים כמו "אין בעיה" לענ"ד זה לא נכון. גם אם אתה חושב שזה מותר, להגיד שאין בעיה והכל טוב וכו'...זה לא נכון. ועובדה שיש כאלו שסוברים שזו בעיה. להתעלם מזה ולהגיד שהכל בעיה, לא יודע. (לא נכנסתי לדיון ההלכתי בנושא, הפריע לי יותר העקרון....).

קודם כל בוודאי שיצא לי להיות בחברה שדרבנה אותי לעבודת ה'

במיוחד באולפנה וכו'

אבל בעיני זה מתחיל באדם עצמו איפה שאני שמה את עצמי גם הקשרים שלי יהיו

כשכל החיים שלי הם בחיפוש מתמיד אחרי עבודת ה' אני אמצא את זה בכל מני מקומות ועם כל מני אנשים

יכולה להגיד שהייתי בחברה מאוד דוסית וזה נתן לי המון אבל היום אני מרגישה שגם יש בזה מגבלות 

מובנות מאליהן של מוסכמות חברתיות וכל מני התנהגויות שלא בהכרח קידמו אותי בתחום הזה של עבודת ה'

אז היום משתדלת להתחבר למקומות שמוצאת בהם מידות טובות ערכים ותורה כמובן אבל לא תמיד זה

יהיה בולט או חד משמעי או הכל בבת אחת, וזה בסדר. 

עליי מוטל לאחד בין הדברים ולברר אותם מתוך נקודה פנימית של עצמי ולהתקדם תוך כדי דרך הבירור הזה..

אבל זה מבלבל,משה.

אני רוצה לגיד את עלינו לשבח.

ומילים מהנוסח הספרדי מתבלבלות לי באמצע הקריאה באשכנזית.

הבנתי אותך , אבל זה עדיין מבלבל.

לא תמיד זה אפשרי.

בס"ד

בחסידות קוראים לזה "רצוא ושוב" רצון קדימה וחזרה אחורה.
ובאמת יש מספר דברים להכיר מזה
1. הידיעה שזה ככה מבקשת להגיד גם לא להתייאש מהמצב.
2. יש שיטות בתיקון המידות ללכת לקצה ובהמשך הדבר יתאזן מתוך אותו הכרח כלומר לקבל החלטות גדולות לפעמים כדי שבסוף אגיע למצב בו אני בנורמה,{למשל אדם לא הקפיד על ציצת כי היה קשה לו יקח תקופה בה הוא ממש מקפיד אולי אפילו יעשה ששם מעל הבגדים על מנת להתחזק ואחרי השוב יחזור להתנהגות נורמה..}
3.מתוך הידיעה שזה טבעי ניתן טיפה אולי לתכנן את זה בעזרת הקביעה של הימים בהם אני עושה מעל, כמו בראש חודשים שבתות יום הולדות להגיד לעצמי בימים אלה אני איהיה בשיא הרצון שלי בתפילת בכוונה גדולה יותר, ומתוך כך שאר הימים לשחרר אולי מעט ולהצליח פשוט לשמור על הנורמה במטרות ועל הדברים הקטנים..

מעבר לכך באמת עבודת התמיד היא עבודה כל כך חשובה בגלל זה, זה בהחלט קשה במיוחד לקחת את כל החיים לשם ולכן חשוב לשים לב על מה אני שם דגש ומנסה בו להתמיד ובמה אני יותר נותן לנטייה הזו להיות{מחילה צריך ללכת מקווה שמובן מספיק אם יש שאלות בשמחה.}

לעומת המלאכים שנקראים "עומדים" האדם נקרא "מהלך", "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". כשאדם מגיע למדרגה מסויימת בעבודת ה', ה' רוצה שהוא יתעלה ויעלה למדרגה חדשה, זו התכלית של האדם, ולכן יש לו שבירה של המדרגה הקודמת, כדי שהוא יוכל להתעלות למדרגה החדשה. (אמנם, הרב זצ"ל כותב שצריך שהאדם לא ישבור את המדרגה הקודמת אלא יתעלה על גבה, אך זה בפועל מה שהאדם צריך לעשות, אבל חוסר הנוחות של האדם במדרגה הזאת מבטאת שהוא לא מתאים למדרגה הזאת יותר והיא "קטנה עליו", והוא צריך לעלות למדרגה חדשה. וכמו מה שכתב הרב זצ"ל במאמר הדור, שהאנשים היום האמונה של סבתא שלהם לא מספקת אותם, הם דורשים דבר גדול יותר, רחב יותר, ולכן הם כופרים באמונה. אמנם היה עדיף שזה לא יגיע בצורה כזאת, והאדם לבד יתעלה ולא יהיה בשלב של שבירה, וכמו שכתבתי שהכי טוב שהאדם יתעלה על גבי המדרגה הקודמת, אבל אם אין ברירה והאדם לא מתעלה בעצמו למדרגה חדשה, ה' שולח לו זרזים שיגרמו לו להתעלות למדרגה חדשה....). וכמו א"י, עם ישראל הגיע כבר לשלב של הגאולה, והיה צריך לעלות לא"י, והוא לא עלה, אז ל"ע ה' שלח  את השואה האיומה שהיא בעיקר הגורם לעליית היהודים לארץ. אז ברור שזה לא אידיאלי, אבל במצב הנוכחי זה מה שיגרום לאדם להתעלות למדרגה החדשה.

כי כתבת "הקצינו" הבנתי שאתה קובע עובדה...

אגב, יש מצב גדול שאתה מתכוון לדבר אחר והם התכוונו לדבר אחר

כי עד כמה שידוע לי "דרך הצדיק" הכוונה היא ע"י התקרבות לצדיקים והליכה לפי עצתם - אמונה בהם ובדרך שהם הורו לעם.  אבל ברור שיש גם את נקודת החיבור של האדם עצמו עם הקב"ה.  ולא נשמע לי שאתה חולק על זה.. אז על מה כן?

בכל אופן, אין לי ממש זמן להגיב כרגע ממש, רציתי להבין אם יש כאן דיון

""ולדבקה בו" - הדבק בחכמים ובתלמידיהם"

ככה שזה לא חידוש בלעדי לגדולי תנועת החסידות.

לגבי עצם העניין -

ברור שהעיקר זה הקשר הישיר עם ה' יתברך!!

ברור קשר של אדם מול בוראו הוא קשר ישיר ללא חוצצים כלל. אחרת מדובר בעבודה זרה, לא פחות!

אמנם הקב"ה נתן לנו תורה, ואותה הוא העביר במסורת על ידי חכמי ישראל, והיא ורק היא מגלה לנו את רצונו יתברך. לכן אי אפשר להבין את רצונו בלעדי הצטרפות למוסרי תורה שבעל פה שבכל דור ודור. תלמידי משה רבינו וממשיכיו שבכל דור ודור.

מספר החינוך משמע שקודם כל החיבור לצדיק הוא עניין רוחני - 

"שנצטוינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקבלים מהם. ועל זה נאמר "ובו תדבק" (דברים י, כ) ונכפל הצווי במקום אחר, שנאמר "ולדבקה בו" (שם יא, כב). ואמרו זכרונם לברכה (כתובות קיא:): וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה? והא כתיב "כי יי אלהיך אש אוכלה הוא"! (דברים ד, כד) אלא הדבק לתלמידי חכמים ולתלמידיהם כאלו נדבק בו ברוך הוא. ומזה למדו רבותינו זכרונם לברכה לומר שכל הנושא בת תלמיד חכם והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו, כאלו נדבק בשכינה."

מספר המצוות לרמב"ם ממש ניתן לראות את המודל של האדמו"רות -

"היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם, בכל אופן מאופני העבודה והחברה, במאכל ובמשתה והעסק, כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה "ובו תדבק" (דברים י, כ). וכבר נכפל זה הצווי גם כן "ולדבקה בו" (דברים יא, כב)."

ממש מזכיר לי את הרעיון של טיש חסידי חח

כמו כן, ""את ה' א-להיך תירא" לרבות ת"ח" זוהי דרשה מבהילה מאוד שנראה מאוד בנקל לפרש אותה בצורה שהחסידות לקחה אותה. 

אם לא כאמצעי לקרבה לקב"ה.

ברור לי שגם על פי החסידות ההתקרבות לצדיק איננה מתווך לקב"ה אלא גורם לחיבור ישיר של החסיד אל הקב"ה.

אני יודע שאכן ר' נחמן כותב שיראה ואהבה וגם אמונה מקבלים ע"י שמקורבים לצדיקים.

לא מונח כרגע מה המקור לכך בתורה או חז"ל.. אני אבדוק

(אישית אני יכול להעיד שאני אכן מרגיש ככה - בחוש ממש.

אבל הדיון כאן הוא על מקורות ולא הרגשה)

יש להידבק בחכמים ובתלמידיהם - לשמש אותם וללמוד מדרכיהם, ויש לעשות "התקשרות לצדיק". זה כבר חידוש של החסידות.

אם תוכלי להסביר אז אבין למה את מתכוונת בחידוש.

"להוציא עבודתו האישית בעבודת ה', מהווה הצדיק חוליה מקשרת בין הקדוש ברוך הוא לבין קהל החסידים; דרכו מואצלים השפע והחיות מן השמים אל נשמות החסידים, ודרכו עולות תפילות ומצוות החסידים הדבקים בו, בצורה שלמה יותר, לפני כסא הכבוד". זה לא בדיוק רק לשמש ת"ח וללמוד מדרכיו.

יש בזה דבר טוב ויש בזה סכנה. אומר הרב קוק: "הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי..." (אורות ישראל ג ג).

מדברי ויקיפדיה.

"חוליה מקשרת בין הקדוש ברוך הוא לבין קהל חסידיו" זה נשמע עניין גדול וכנראה שיש בו משהו אבל זה דורש בירור - מה זה אומר, מה זה לא אומר...

תודה על הדברים!

יש שם הרבה ציטוטים של גדולי החסידות בנושא

תאמת יש שם את ר' נחמן מברסלב ואת רבי נתן ועוד אחד מגדולי האמדו"רים הראשונים בתנועת החסידות אבל חצי או רוב קטן של הרשימה הם בכלל לא חלק מ'תנועת החסידות'..

ואני מאמין שיש רעיון כזה אך Kדעת מה הוא אומר כדי שיהיה רלוונטי עבורי אני לא יכול להסתפק בציטוטים קצרים..

מעתיק את הדברים כמו שקראתי. 

בביאור דברי הש"ס ברכות [לג, ב] על פסוק [דברים י, יב] "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", אטו יראה מילתא זוטרתא היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. והקושיא מפורסמת, אם כי לגבי משה הוי מילתא זוטרתא, אבל לגבי ישראל הוי מילתא גדולה. ומתרץ הגאון הנ"ל, עפ"י משל בחבית גדולה שסביבו היו עומדים כלים קטנים, ושפכו מים בחבית הגדולה עד שנתמלאה ולא פסקו מלשפוך בו, ואחר שנתמלאה יוצא ממנו המים והולך בכלים הקטנים שעומדים אצלו, וג"כ נתמלאו ממילא אף שלא היו שופכים בהם. וכמו כן משה רבינו ע"ה המשיך על עצמו יראת שמים הרבה כל כך במדה גדולה עד שנתמלאה על כל גדותיו, והוא לא פסק מלמשוך עוד יראת שמים על עצמו ולא היה מוצא בו מקום לנוח, וממילא נכנס אל האנשים העומדים אצלו. וזה שאמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דייקא לגבי משה, ר"ל העומדים אצלו שבא להם היראת שמים בנקל בלי שום פעולה מצידם רק ממה שמתקרבים אצלו. וזה שאמר משה לישראל "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך" - דבר קטן, ר"ל שיתקרבו אצלו וממילא ישיגו יראת שמים בנקל,

נכון. מסכים.

כמובן שהתקרבות זה למידה מדרכיו.. מה חידשת

אבל בשביל זה צריך אמונה בצדיק אחרת למה שתשמע להם.

כשמאמינים בצדיק ומתקרבים אליו רואים ממנו איך הוא מגלה שבכל מקום ודבר שקורה יש את הקב"ה 

וממילא מבינים שהקב"ה נמצא בכל מקום ומקבלים יראה ואהבה.

בנוסף, ע"י האמונה בעצות של הצדיק ממילא נחקק באדם אמת,

כי אז מפרשים את התורה וחז"ל לפי איך שהצדיק פירש. ובשביל אמונה צריך אמת.

יש עוד דבר מדהים שכתוב

האר"י ז"ל כותב (שער מאמרי חז"ל, עירובין) לגבי המעשה של רבי פרידא שכל בני דורו זכו לעולם הבא  כי הוא חזר כמה פעמים וכו'

שכל בני דורו זה לא אלו שחיו באותו זמן, אלא הכוונה כל הנשמות שהם משורש נשמתו, ואפילו כמה דורות אחרי... "מכיוון שהשורש מתוקן אז כל ענפיו נתקנים" כך לשונו

ולכן מובן שצדיק יכול להאיר יראה ואהבה לנשמות שמשורש נשמתו

ביקרת בקהילה כלשהי ואתה מקשה קושיות לפי מה שראית שם?

אין כאן שום תשובה על מה שכתבתי

אהרון האמין במשה ועדיין לא נמנע מלהעיר את ההערה הזאת.

ולמד ממשה רבינו אחרי הכל

ברור שגם לצדיק יש התלבטויות במה שהוא לא שמע. והתלמיד יכול להעיר הערה

אבל עדיין זה לא סתר את העובדה והאמונה שכל מה שעושים זה על פי משה כי הוא הצינור של התורה 

דווקא מי שהאמין בו בכל ליבו הרוויח ומי שחשב שאולי הוא ממציא - הפסיד

אתה רואה שדווקא אלו שהכי האמינו בו לא נמנעו מלהגיד את דעתם, ועדיין למדו ממנו תורה

ככה שההנחה שהנחת שהאמונה מסוכנת היא טעות גדולה..

מי שהאמין בו קיבל יראת שמים, ומי שלא - הפסיד.

הטעויות היו במה שהוא לא שמע, לא בהבנת התורה עצמה, ולא באיך להאמין בקב"ה, או איך ליראה אותו, איך לעבוד אותו בלב... זה היה מבורר לגמרי.

זה האמת שלמדו ממנו, זה העצות של הצדיק שאני מדבר עליהם. 

שאני זוכר שמשמים שומרים על הצדיקים שלא תצא תקלה תחת ידם

שזה לא ממש כמו שאתה מפרש שזה רק בגלל דירבון וכו'

כי אם כדבריך לא היה צריך להתקרב דווקא למשה רבינו הרי באותו דור היו הרבה צדיקים ברמה שידרבנו אחרים. 

והגמרא אמרה שדווקא לגבי משה מילתא זוטרתא היא ולא לכל הצדיקים שבאותו דור 

בכל אופן, למרות שאני חושב שזה די מוכיח את העניין

אבל אני אישית לא בקיא בתורת החסידות כולה אז אולי תבדוק בעצמך עם מישהו שכן בקיא

שהנשים צריכים לברוח מהאנשים? יש לך מקור לכך?

ושאלה נוספת: אתה זכר או נקבה?

לא הבנתי אותך. תסביר בבקשה בשפה פשוטה.

הרב לנדאו ממכון מאיר.

זה נשמע לי כמו ביזוי רבנים מה שכתבת.

דווקא כן ציטטתי את המילים המדויקות.

תודה על העריכה

זה מה שזכרתי מהשיעור שלו. 

וזה אכן נאמר בשיעור.

לגבי ציטטות והוצאת דברים מהקשרן- אתה צודק.

תיקון: מתאווה אסורה.

או מריבוי מוגזם של מילוי תאווה מותרת.

חייבת לציין שממש ממש מרגיז אותי ביטויים בגמרא שמדברים בגנות התאווה הזאת אבל משתמשים במילה "אישה", כאילו כל מה שאני וכל הצדקת הקיום שלי זה היצר הזה. כאילו אישה ותאווה אחד הם. יש בגמרא ביטויים מאוד מאוד חריפים נגד התאווה הזאת, ואם אישה תקרא אותם ולא תבין שהכוונה לתאווה ולא אליה זה עלול לפגוע בה במקום הכי עמוק שיש. אני מכירה אישית אחת שעזבה את הדת בגלל זה. ומה יש לי לומר לה? שחז"ל לא הבדילו בין התאווה לאישה בעצמה?

אולי אני אפתח על זה שרשור חדש כי חשוב לי לשמוע תשובות.

בקיצור מה את מנסה לומר?

אני חשוב שהוא קשור להבנת ההתארגנות של תורה שבעל פה באופן כללי.

באופן פרטני צריך לראות מה אומרת באמת כל אמירה ואמירה בנפרד וביחד.

בדקתי אתמול בצורה מקיפה את המקורות שהובאו בסרטון המסוים שעליו דיברתי, ומכל הציטוטים השונים סיננתי המון ציטוטים של "רבנים", הוצאת דברים מהקשרם ודברים שפשוט לא נמצאו במקור שהובא.. ונשארתי עם אמרה אחת מהגמרא. ברשותך אני לא אכתוב אותה כאן, אתה יכול לראות אותה כאן - שבת קנב א – ויקיטקסט, תעשה control-f ותכתוב בחיפוש את המילה "חמת".

הגמרא נכתבה על ידי גברים ועבור גברים, לא הייתה ציפייה (לפחות לא בצורה גלויה) שנשים ילמדו גמרא. לכן צריך להבין שכשהגמרא מדברת היא מדברת מנק' המבט של גבר.

אל תשכחי שכל האמוראים שם היו נשואים ויש לא מעט סיפורים על כמה הם התאמצו לשמור על כבודן של בנות ישראל (במקרים של פדיון שבויים ועוד).

הביטויים הקשים מבטאים רעיונות שבימינו היינו מנסחים אחרת, גם התורה מנוסחת בצורה שמתאימה לדור שבה היא ניתנה וגם לדורות הבאים.

אם התורה והגמרא היו נכתבים רק לדורנו בוודאי שהם היו נכתבים בצורה שונה מהותית.

בס"ד

ישנם בהחלט אמירות שנועדו לעורר חלחלה, כאב ,פחד, וזה לא קל לעכל את זה תמיד.

אך לכל דבר כזה יש את המטרה שלו,
אקח לדוגמא מהפסוקים שדי קרובים אלינו, בפרשת משפטים התורה כותבת "עין תחת עין שן תחת שן נפש תחת נפש" שזה דין נוקב מי שפגע בעינו של אדם צריך להוציא לו את העין, והמטרה של הדין הוא לעורר את החרדה שזה מה שצריך לקרות, למרות שבדין עצמו של תורה שבעל פה הדין הוא תשלום ממון כנגד העין..
זו דוגמא ברורה לנושא שבו לפעמים על מנת לחנך צריך מילים קשות.

וכן עד כמה שנשים היום מוכנות ורוצות ללמוד גמרא, ואף יתכן וחלק יכולות, הגמרא לא נכתבה עבור נשים, הגמרא היא בסופו של יום בית מדרש חיי לגברים, ולכן באמת יש אמירות נוקבות שנעודו לטלטל את הגבר ולא נועדו בהכרח לכולם.

יחד עם זה ויחד עם כך שהדברים נועדו לציבור מסוים ולמטרה מסיומות ישנם גם פירושים ורובדים שונים של משמעות, ואקח את הגמרא שהבאת בהמשך ואנסה לענות באופן ברור אך צנוע

אך מתקופות האיסור המרכזי בין בעל ואשתו היא נידה
וכאמור זה תקופה יש בה לא מהמיטיב של האשה, כן בתקופות ההריון וסוף הלידה,
בעולם הגוי היו אנשים שנשאו שתי נשים אחת ליופי ואחת לילדים
הגמרא פה מסבירה את הפסוק:
" הוא אמר ויהי זו אשה,
הוא צוה ויעמוד אלו בנים"

ופה יש שני חלקים שניתן ללמוד מהגמרא,
1. באמת ל"גברים" כמו שיעור לגברים בלבד להזכיר להם מול התאווה שהאשה לא במיטבה בתקופות אלו ..
 

2. זה הסידור שזה לא סותר, למרות שהלידה והבאת בנים זה תהליך קשה ומחליש מאד את האשה האשה היא אותה אשה כאשתו ולילדים {עכשיו החלק הזה הוא באמת נסתר יותר, והוא יותר מובן כשלומדים רק את הפסוק בלי הברייתא שלאחריו שזה אותה אשה גם במצבים האלה..}

אבל כמו שאמרתי מראש מעבר להסברים ולהכל כן אני חושב שעד כמה שזה מעצבן הגמרא נכתבה בתקופה מסוימות ולקהל מסוים אז מאד הגיוני שמי שזה לא נועד לו עלול להיפגע מקריאה פשוטה בלי הסברים, עם זאת התורה עצמה היא אמת ולפעמים לוקח זמן להבין את האמת, וצריך לשים משקפיים נכונות וללמוד לאט לאט ובלי זה יכול להיות הרבה טעיות והרבה דברים קשיים..{מקווה שהתשובה עזרה ושהכל לתועלת, ומבקש סליחה מראש אם נכתב דבר לא במקום בדיוק..}

ההקבלה שעשית לדין "עין תחת עין" ממש יפה כי היא מראה שזה דפוס שחוזר על עצמו וזה לאו דווקא מכוון. וכמובן שוב מראה כמה סכנה יש בשטחיות..

תודה רבה

- קודם כל, עניין הבחירה חופשית הרבה פעמים מבלבל גם בקטע של אמונה:

אם הכל כבר מתווה לי משמיים למה צריך לבחור? האם רק רוצים לתת את ההרגשה שיש לנו בחירה?

אם אי אפשר לבחור למה לא כבכיכול להודות בזה וזהו?

ובכלל, ברגע שיש יצר הרע ואם נחטא =נקבל עונש... מה הרעיון ואיך זה מסתדר.

- לא מרגישים שהיינו במעמד הר סיני ודברים דומים,

איך יודעים שזה קרה באמת ולמה זה משפיע עלינו

- למה אין ככ סימנים של התגלות אלוקית שאפשר להרגיש באחד מחמשת החושים?

ואם כן היה, האם זה היה כביכול ''מקטין'' את הקב''ה?

אולי משהו התפספס לי בדרך של לחשוב שאני מבינה מה קורה פה

 וגם שרק הוא מסובב את הכול ואין לי שום כלים למדוד במציאות שלי מה נכון ומה לא 

אז לא מרגיש לכם שצועדים פה בעיוורון מוחלט?

אין לי שום דרך לדעת מה נכון ומה לא.. כמובן תורה אבל יש כל כך הרבה דברים שהם שטח אפור

איך אני אמורה לדעת איך ומה עושים לפי זה?

בס"ד

1. מה מקום הצער על דברים רעים שקורים בעולם?

2. איך להבין את הדברים הרעים בתוך הנהגת ה' שהיא כולה טוב?

ל1 התשובה שזה דבר מאד גדול וחשוב, "כל המרחם על הבריות, מן השמים מרחמים עליו" וכן בוודאי עוד הרבה להרגיש צער מדברים רעים שקורים בעולם זה מדרגה טובה באופן פשוט של מידת הרחמים והרצון לעזור, מה שכן צריך לשים לב שאנחנו לא נופלים מכך שהצער על העולם לא מכניס אותי רק למחשבות של צער וכאב אלא הוא ממקום של תפילה לטוב ולגילוי גאולה..

וזה מביא אותי ללענות על 2 "נס להתנוסס" הרע והצער הם חלק מהעולם שה' ברא, ובאופן הכי פשוט המקום של כך שרואים רע בעולם הוא לחזק את הטוב העצמי שבנו.
לדוגמא:
אדם שרואה עוני ומרחם ומפתח חסד כדי לעזור לעוני.
וכן אדם שרואה מחלות, ומפתח הבנה של מה זה חיים וכיצד לחזק את כוח החיים

ולכאורה מה אם לא יהיו עניים, והתשובה שיתכן שאם לא יהיו עניים לא יהיה מצוות צדקה כביכול..
כלומר הרע מגלה טוב ומלמד אותנו כיצד להגיע לטוב, וכן בסוף הוא טוב, גם לאדם שחווה אותו הוא בוודאי מתקן משהו וגם לאחרים ללמוד ולהבין באמת את הטוב
כפי שאני מבין את זה ה' הוא טוב והוא ברא לנו גם את הרע כדי שנחזק את הטוב שבתוכנו שנלמד מה זה רחמים ומה זה בריאות ומה זה לרצון ולהתמודד וכל זה חלק מהתהליך לגאולה השלמה הבנת הצער והרחבת הטוב והרצון לטוב אמיתי היא הדרך לגאולה, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה" האבל על ירושלים, הצער על הרע שבעולם הוא הוא מה שבסוף בונה את הדרך לגאולה.

ואסביר את זה מאד כיוון,
בגן עדן היצר הרע, הנחש, היה מחוץ לאדם.
האדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, והיצר הרע נכנס בתוכו
הטוב והרע בערבוביא באדם ברצונות בהגדרות בתחושות..
תהליך התיקון הוא בהפרדה בלהרגיש את הרע והצער ולחזק את הטוב והתפילה לטוב ואור אלוקי.
ובע"ה נגיע לגאולה שלמה בה מתגלה אור אינסוף של ה' בה נפרד היצר הרע מתוך היצר הטוב

אבל כן זה התהליך להפריד בין הרע והטוב שבפנים.

ותודה רבה על השאלה, מודה שלא חשבתי על זה לפני, ותודה לה' שכיוון לי קו מחשבה לענות..

אני חושבת שצריך להפריד בין הדברים:

ללמוד על טוב ה' וההשגחה הפרטית (אני לא מתכוונת לסיפורי ניסים), וללמוד איך להוות כלי, צינור שפע ממנו לעולם הזה.

בלימוד הזה אסור לחסוך. ככל שלומדים יותר מגלים יותר באיזה עולם מדהים אנחנו חיים, הכרת הטוב זה הרגל שעושה פלאות ממש בנפש.

מצד שני, בכל מה שנוגע לדרכי הנהגת ה' בעולם אין לנו שום רשות להביע את דעתנו.

כמו שתמיד אומרים, אדם שמסתכל על חדר דרך חור המנעול לא יכול לחוות את דעתו על עיצוב החדר כשהוא בקושי רואה פיסה מהקיר שממול.

שע"י המצוות נתקרב לקב"ה ונדע אותו. 

אני חושב שכל מה שכתבת הוא נכון והכל מתנקז לכוונה הכללית

ולכן אין לי תפיסה כלל במהות המצווה, אחרת אני מגביל את המצווה לכדי דבר הבעל הגיון אנושי. שגם תחום בין גבולות אנושיים ואם המצווה היא א-להית אז אין לה גבולות אנושיים כלל.

אמנם, תפיסה זו לדעתי נכונה, אך גם מסוכנת וזה לא סותר. לעיתים עלולים להרגיש את עשיית המצוות כדבר שרירות, כחסר סיבה וחסר חיבור.

דווקא בתפילה אני לא רואה את זה קורה כי מהטרה של המטרה הוא די ברור, גם הלכות צניעות בעלות מסר ברור. אמנם, טעמי מצוות משמשים גם מתי שהם מסבירים בצורה חלקית ואז אפשר להרגיש את המצווה מצד הטעם האנושי אך חשוב גם להשאיר מקום בלב ולהבין שזה מעבר לכך.

קראתי פעם בחוברת של הרב טאו על טעמי מצוות שאחרי שאדם מבין את טעם המצווה הוא מחזק את היר"ש שלו בכך שאחרי שההבנה עד כמה הטעם חשוב הוא מבין שהמצווה אפילו עולה על הטעם הזה והיא הרבה יותר משמעותית.

בכללי המערכת יחסים הקב"ה באידיאל שלה היא צריכה להיות מטרה בפני עצמה והמצוות הם רק ביטוי להביע את המערכת יחסים הזאת בצורות שונות בחיים. אני חסרון מסויים בקיום מצוות בשביל מטרה חיצונית מלבד לקשר עם הקב"ה. זה חשוב לקיים שלא לשמה, אך לפעמים חשוב להבין שזה לא לשמה.

שאני מתחברת למצוּוה(מי שציווה).
יותר משמעותי לי בקיום המצוות
הקשר והחיבור והקירוב שהם יוצרים
בכך שאני מקיימת את רצונו וציוויו
ומתדבקת בו, ולאו דווקא הם עצמם

חיבור נפשי אישי
וחיבור כללי עולמי, כחלק ממערכת הבריאה

כתבת יפה. 

אבל עדיין קשה, כי אם כבר הגענו ל"וידעת היום" אז כבר נזכרנו במה שהמלאך השכיח מאיתנו. 

אם כך מה יש להשיב?  אלא כאן נכנס מה שכתבתי

חח אחי ייבשת אותי.

בנאדם משקיע כותב רעיון, תגיד על החידוש משהו "יפה" "נחמד"... לא יודע מה