פורום עבודת ה' (עמוד 7)

הדרך ארץ מדתרגת בחבורה של עובדי ה'.

גם עצם עניין שמתאספים למען ערך נעלה זה הדבר הכי מאחד שיש.

ביקורים בכותל / קברות צדיקים מוסיפים קצת כוח אבל מעבר לזה לא ממש

לפעמים לקרוא מתוך ספרים שאני מאוד מתחבר לסגנון שלהם כמו שפת אמת

יש כאן משהו שאולי כדאי לחשוב עליו

הקשר לה' עובר בהכרח דרך החבר, הרב או החברותא? דרך הישיבה?

ברור שיותר קל כשאתה בתוך מקום של עבודת ה' וכל הסביבה שלך עוזרת לך בזה ומקדמת אותך.

אבל אפשר גם לעבוד את ה' מכל חדרי הלב, גם בלי האנשים האלו. לא סתם זו נקרא בין אדם למקום- כלומר בין האדם לבוראו. זה לא תלוי רק בחברים שלך. זו עבודת ה' פרטית שלא קשורה דווקא לאחרים.

וכשהם יתפנו מעיסוקיהם הרבים לפגוש אותך, תוכל לראות שהמשכת להתקדם בזמן הזה, לא נשארת מאחור.

נכון, זה הרבה יותר קשה כי אתה צריך יותר להתאמץ ואין איתך מישהו שעושה חלק מהעבודה, אבל תאמין. תאמין שהתורה שלך מחזיקה את העולם. מחזיקה עולם אחד לפחות, שלך, שזה עולם יקר מאד. ובטוח שגם מחזיקה עוד עולמות של אנשים אחרים.

וגם, יכול להיות שתמצא חבר אחר לעבודת ה'. לא להתייאש, להמשיך לחפש. ה' אוהב אותך גם עכשיו.

שכתב הרב סולובייצ'יק.

לא ממש למדתי בעיון, אבל רק השם והפתיחה גרמו לי להרגיש שיש עוד אנשי אמונה בודדים

הזכרת לי ממש את הפסוק בתהילים (כז, י) - "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני"

אחשוב בהשמך מה לכתוב בצורה יותר מפורטת...

עריכה:

בכללי, כשמתעסקים עם רגשות ותחושות, לאו דווקא בהקשרים של עבודת ה', השאלה הראשונה שראוייה להשאל בעיני היא על מה הרגש יושב?

יש מציאות מסויימת שהתרחשה או מתרחשת בהווה, והאדם חווה אותה בצורה מסויימת. וכך האדם מגיע לרגש מסויים.

עכשיו אפשר לעשות? אפשר לנסות לשנות את המציאות, אפשר לנסות לשנות את הפרשנות של האדם (או להוסיף על גבה עוד פרשנויות) אל המציאות, אפשר גם לעבוד בנקודה הכי 'שיטחית' ולאכול גלידה והלרגיש טוב מכך. חושב שכל האופציות הן ראויות וכל אופציה מתאימה לשלב אחר.

אתה מרגיש שאתה מקבל הרבה פידבקים לא מעודדים מחבר או רב, איך אתה ניגש לכך? איך אתה רוצה לפרש את העניין הזה? 

אולי זה מסר משמיים שהם צודקים? אולי זה מסר משמיים שאתה צריך להמשיך בדרך שלך? אולי אתה צריך להעלות עוד קומה בעבודת ה' שהיתה חסרה לך עד כה (גם אם לא שמת לב אליה)?

מהו ציר ההתקדמות שעליך לנסות ללכת בו? ישר לחזור למה שהיית פעם? לאט לאט? מהר מהר? 

נשמע שהתנפצה לך תפיסה מסויימת על עצמך או על הקשר שלך עם הקב"ה או על שניהם ביחד. רבותינו מספרים לנו כי "אין הקב"ה עושה טרוניא עם בריותיו" והקב"ה מצפה ממך לגדול וגם סומך עליך ומאמין בך, כמו שהוא מאמין בכל אדם ואדם שקם בבוקר ואומר "מודה אני לפניך, מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" אותה אמונה זאת אותה האמונה שהקב"ה נותן בנו, הקב"ה מאמין בנו שנצליח למלא את רצונו.

"והנה אור האמונה יש בה שני בחינות, והא' שהיא עצמית נקודה קטנה כאות יו"ד אשר היא איננה מתבטלת עולמית, כי אם תחלקנה לכמה וכמה בכל זאת נשאר אות י', והוא החוט החבל הפנימי אשר שורשו מושרש ברצון השי"ת, וסוף החוט נשרש בשורש דשורש הפנימי של עם בני ישראל, ומפני רוב הסתר נתמעט לפעמים עד מאוד, ובכל זאת נשארת קיימת כמשל אות היו"ד. וזהו מאה"כ בתפלתנו באמת ויציב ואמונתו לעד קיימת. ואשר על כן כאשר אדם רואה בלבבו איזה קרירות בל יפול נא חלילה מזה בדעתו ועצתו עולה באמונה שיאמין כי הוא מאמין, ורק שנסתרה ונתכסה בעומק מוסתר תוך תוכו של חללי לבו בשורש מוצנע בקרב נפשו ונשמתו. ואשר על כן לא יעזוב נא את עבודתו התדירה, וייזהר נא אז למאוד שלא יתגבר עליו אז היצר הרע בתאוות ובמסות וגבורות התאווה ובעבירות איזה דקדוק דרבנן ח"ו [...]

ומה שהשי"ת מתנהג כן עם האדם באלו האופנים הם הם כבשי דרחמנא, והרבה סתרי תורה נאמר בזה, וסודו בנסיונות נפש האדם מה שהשי"ת בוחן את לבבו. וגם יש מצד איזה פגם, או מגלגול הקודם, או ירידה לצורך עליה כמה"כ אל מקומו שואף זורח הוא שם. [...] ובספר פרי הארץ ממו"ר ר' מנחם מענדיל זי"ע אשר בעת שיראה האדם המעטת האמונה בלבו יאמין שגם זה הוא מהשגחת השם יתברך, ויקבל באהבה ויעסוק בתמימות. ואם לא ירצה להמתין ויעפיל לעלות קודם עלות רחמי ה' עליו, ידע נאמנה כי אפילו אילי נביות לא יועילו לו עד רחם ירחמהו ה'.

על כן אהובי וכו' אל תהיה נא מאלה המעפילים לעלות, ורק חזק ואמץ בתורה ותפלה, שפוך נפש לפני ה' מתוך הכנעה ומתוך שמחת שמחת הלב, ולחזור דברי האמונה בה' ועבדיו ותורה שבכתב ושבע"פ ובכל הי"ג עקרים בפה, בדעה אחת, בלא חקירות באמונה פשוטה, ולהכרית כל מריע ומחשבות זרות בזכרון קודש. וממילא כאשר הענן כלה זורח השמש. והשפלתי היא הגבהתי (שמו"ר מ"ה ה'). וכח גדול יש בדיבור קדוש [...] על כן אמרו רבותה"ק האמנתי כי אדבר (= דיבור בדברי אמונה מביא לאמונה בפועל), ויש מצוות סגולות מיוחדות אל שפע האמונה, והם, שמירת שבת, ציצית והסתכלות בהם, תפילין, שמחה של מצווה, הכנעת הלב לפני ה', מיעוט דרך ארץ, אמונת חכמים, לימוד התורה לשמה לפי ערכו, גמילות חסדים, מיעוט הדיבור ושמירתו שזהו ב' בריתות ברית הלשון וברית המעור, והתחזקות דעתו לבלתי יפול וכמה"כ שבע יפול צדיק וקם."

מהגר"א ז"ל.

ככל שדבר ממשי יותר ככה הוא יותר נגוע בסיגים. נראלי שהמוסיקה (בדגש על הנגינה) היא זכה יותר, ופועלת פעולה חזקה על הנפש, להתעלות גדולה (אגב, נראה שגם להיפך). זה מבטא ערגה, כיסופים, געגועים, שאי אפשר לבטא במילים, ווממילא מושך השפעות קדישות..

שמעתי גם (לא יודעת מה המקור)

שאם אנשים לא היו חוזרים בתשובה בזכות התורה הם היו חוזרים בתשובה בזכות המוזיקה (משהו כזה)

מפורסם בשם הרבי ממודז'יץ שאמר "אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה ואני אומר, שהוא היכל התשובה עצמו"

ידוע שיש ב' סוגים של נבואה,

הא' זאת נבואת משה רבנו ע"ה שהיא בעצם התורה עצמה: הדברים הברורים כהווייתם, אספקלריא המאירה, פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות.

הב' זאת נבואת שאר הנביאים "ואלי דבר יגנב ותקח אזני שמץ מנהו, בשעפים מחזינות לילה בנפל תרדמה על אנשים."

בקיצור נבואה א' היא נבואה של "בוקר", בעוד נבואה ב' היא נבואה של "לילה", הרש"ר הירש בפרשת בראשית מדבר באריכות על ההבדל הרעיוני בין בוקר לבין לילה, בוקר זה זמן שבו העצמים נבדלים אחד מהשני, אפשר "לבקר" (כמו לא יבקר בין טוב לרע) ולהבדיל, יש גבולות ברורים, מושגים ברורים, הכל תופס צורה מסוימת ומגודרת. לעומת זאת לילה הוא זמן של ערבוב, כל העצמים נראים בדיוק אותו דבר (חושך), אפשר לדמות את הלילה לזמן שבו הזרע נמצא בתוך האדמה, שם הוא נרקב ומתערבב ברמה כזאת או אחרת עם האדמה, מאבד את ה"אישיות" שלו, והבוקר הוא הזמן שבו הצמח פורץ בתור אישיות נבדלת מתוך האדמה. אולי זה גם מסביר את הקשר בין לילה וחושך לבין זיווג כי זה מסמל את אותו איחוד של נשמות / מחיקת ההבדלים כו'.

ליקוטי מוהר"ן רכ"ו

מַה שֶּׁהָרְשָׁעִים עַל פִּי רב הֵם מְזַמְּרִים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה וְעַצְבוּת כִּי הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַת עֵרֶב רַב וְאִמָּא דְּעֵרֶב רַב הִיא לִילִית שֶׁהִיא מְיַלֶּלֶת תָּמִיד וְעַל כֵּן הֵם עוֹשִׂים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה כַּנַּ"ל וּמַה שֶּׁדֶּרֶך בְּנֵי אָדָם לִמְשׁך אֶל נִגּוּנִים הַלָּלוּ כִּי יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" מִבְּחִינַת קִלְקוּל הָרְאוּת, בִּבְחִינַת מְארת חָסֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "יְהִי מְארת" חָסֵר דָּא לִילִית וְעִקַּר הַנִּגּוּן הוּא מִבְּחִינַת שֵׁבֶט לֵוִי שֶׁהָיוּ מְנַצְּחִים בְּשִׁיר, שֶׁהֵם מִבְּנֵי לֵאָה וְאָז כְּשֶׁנּוֹלַד לֵוִי נֶאֱמַר: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" כִּי עַל יְדֵי שֶׁנּוֹלַד לֵוִי שֶׁהוּא סִטְרָא דְּנִגּוּנָא עַל יְדֵי זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה, שֶׁיִּלָּוֶה וְיֻמְשַׁך אֵלֶיהָ וְעַל כֵּן נְגִינָה שֶׁהוּא נִשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד מִשָּׁם, מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" יֵשׁ לוֹ כּחַ לִמְשׁך, בִּבְחִינַת "הַפַּעַם יִלָּוֶה" כַּנַּ"ל וּכְשֶׁמְּזַמְּרִים אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלִין אוֹתָם כִּי בְּשַׁבָּת נִשְׁלָם הָאוֹר בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו וְכוּ וּמְהַדְּרָא לֵהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשָׁא נִמְצָא שֶׁבְּשַׁבָּת הָאוֹר בִּשְׁלֵמוּת בִּבְחִינַת: "פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה" וַאֲזַי מַעֲלִין הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל שֶׁיְּנִיקָתָם מִקִּלְקוּל הָרְאוּת כַּנַּ"ל עַל יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָרְאוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.

ניקח את זה שלב קדימה, לילית זה מלשון לילה ויללה, ור' נחמן מגלה לנו ש"לוי" או "לאה" הם הצורה מתוקנת של היללה, במקום אחר יש סיפור של ר' נחמן על אחד שנקלע ליער בלילה והיה שומע שם קולות מפחידים ויללות וכו' וכשבא הבוקר הקולות הפכו לברורים ונשמעו כמו מנגינה נפלאה שאין כמותה. המנגינה של לילית מבטאת אנרגיה של מוות מוחלט (עצבות), ערבוב מוחלט (ערב רב), הכוח האובדני הגולמי שטמון במציאות (הרב יצחק ברויאר זצ"ל מסביר איפשהו שבבריאה יש שני כוחות, כוח אחד שרוצה לחזור לאין, שהרי עצם הבריאה היא נגד הטבע, וכוח אחד שרוצה לחיות, מתוך מאמר ה'), שסותם את הראייה (=נבואה). אולי זה גם בא לידי ביטוי בשורש י.ל.ל ה"חזק" לעומת ל.י/ו/א.ה ה"רך" יותר.

חובות הלבבות שער חשבון המעשים ד"ה "והעשירי"

ויהיה במדרגה העליונה ממדרגות החסידים ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים ויראה מאין עין וישמע מבלי אזן וידבר בלי לשון וירגיש בענינים מבלתי חושים וישער בהם מבלעדי השכל [...]

(=> הסבירו שזה רוה"ק)

גם כאן אנחנו רואים סוג־של "ראייה" מיוחדת "באין עין", כנראה יש ראייה מיוחדת שהיא באה מתוך מצב של "לילה" או "אין עין", כשאלה באים על תיקונם, אולי אותו ניגון של לוי מדבר על יצירת הרמוניה (חיבור המילים זו לזו על־ידי המלודיה והליריקה, או על־ידי "חרוז" ש"חורז" ומקשר את העניינים).

מכיוון אחר, "חלום" הוא מלשון "החלמה", הצלילה לתוך מימד הלילה והתרדמה מחזק בהמשך את הכוחות הערים שלנו, כל־שכן אם זה חלום טוב ולא סיוט (שאולי מסומל על־ידי שדין ולילין, שגם במובן פחות מיסטי, אם ללכת על הכיוון שחלומות מבוססים על מה שהאדם חושב עליו במהלך היום, אז כמו שהמאירי אומר קריאת שמע שעל המיטה מטרתה לסלק את המזיקים הידועים הם המחשבות והדעות הכוזבות). 

אז אולי הצלילה לתוך מימד של מוזיקה, מימד יותר מופשט ורגשי, פחות שכלי־מילולי, לתוך "חלום" ו"תרדמה", עוזר לנו "להחלים" נפשית, כמו תרפיה, ולראות "באין עין" איזושהי אחדות והרמוניה, בתנאי שזה לא בא מתוך עצבות וכוח אובדני (אחדות מתוך יש במקום אחדות מתוך אין)

המציג אינו נביא

אחרי עצבות נשארים עם עצבות ומרירות על הנהגת ה'

תמיד וזה לא משו רגעי כזה

אז כילו אני לא מצליח להבין ממש איך אני אמור להרגיש גם לב נשבר וגם שמחה באותו זמן

רבי נחמן אמר שלאנשים כערכנו צריך רק שעה ביום

כי בשבילנו להיות תמיד עם לב נשבר מאד מסוכן שניפול לעצבות.  כנראה שאין לנו את ההבנה והכוח להיות עם שניהם יחד

מצאתי.  שיחות הר"ן מא

לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול.

ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא, והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך. 

והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות.

על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו: להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימן כה, ולקמן מז, רלב), 

אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה. ועל זה הזהיר אותנו כמה פעמים - להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא, ושאר כל היום יהיה בשמחה:

כמדומני לב שבור זה הכאב עצמו. להרגיש את החוסר, את הכאב ולחיות אותו והנכיח אותו בחיים. כאשר אדם מרגיש כאב אז מופעלת בו אנרגיה שאפשר לתעל אותה לדברים טובים והיא כשלעצמה מראה על סימן חיים. אני כואב משמע אני מרגיש.

עצבות זה כבר מקום מסויים שלוקחים אליו את הכאב. הקושי להשלים עם הכאבים יכול להוביל לכמה התמודדויות - הכחשה, הדחקה... וכמו כן גם לעצבות. העצב הוא תפיסה כלשהי, איננו כאב כשלעצמו אלא פועל יוצא שלו.

לא יודע בדיוק להגדיר את העצב, אם אזכה טיפה יותר להבין אשתף בהמשך..

לא יודעת אם זה יעזור, אבל אגיד מהנקודת מבט שלי..

לב נשבר זה כזה שמאמין בה יתברך הטוב ובוכה לו שהוא רוצה משיח רוצה גאולה או כל דבר אחר, אבל הוא מרגיש שזו ירידה לצורך עליה, והוא מתפלל לה׳ כי הוא באמת מאמין שיהיה טוב יותר ואפילו שהוא עכשיו מרגיש שבור, הוא מחכה לזה! הוא יודע שקיים הדבר הטוב הזה שהוא מצפה לו.

עצבות זה דבר של ייאוש.. ׳החיים האלה לא שווים בלי ***״ ״אין למה לנסות״ זה כוח שמושך אותך למטה ורוצה להכניס אותך לדכאון שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו

לב נשבר- געגוע מחמת הריחוק מה' , תפילות של ציפייה, געגוע לקרבה שהייתה ואכזבה מהמציאות היום.

אבל מתוך ציפייה, תפילה, תקווה ואמונה שהשם לא עזבנו גם כעת ויושיע ונחזור להיות כבראשונה.

עיין גם פה-

https://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=20978

עצבות זה הצד השני של השמחה  ,

היא כמו מגנט אבל במינוס- מושכת למטה,

מביאה למחשבות לא טובות ויכולה להביא למצבי ייאוש, חידלון.  וכן זה מסוכן וה' ממש מזהיר למה באות הקללות על עם ישראל? "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה "

חוץ מזה מובא בשם בעש"ט

עצבות נועלת שערי שמיים

תפילה פותחת שערים נעולים

והשמחה בכוחה לשבר חומות

שנזכה כולנו

רבי נחמן כותב שכשאדם מרגיש שלא יוצא לו דיבורים אז שידבר על הקושי הזה ויבקש שיעזור לו ויפתח את פיו.

אז אתה יכול לעשות את אותו דבר לדבר על הקושי הזה הנוכח שאתה לא מצליח להיות פתוח איתו וע"י זה יתחיל לזרום וכו'.

השאלה היא כמה אתה יכול לעשות... תעשה כמה שאתה יכול...

אצלי יש כל מיני פעמים. בד"כ זה נפתר עם עקשנות. אני מחליטה שאני אדפוק עד שה' יפתח לי... כזה. ממשיכה להפציר בלב, מחזקת את הרצון, מנסה לדומם את כל המסיחים, חושבת על האמת הכל גלוי מול ה' (מה שכתוב בסידור כוונת הלב? לחשוב בשפלות האדם וגדלות הבורא...)

לפעמים יש בכי ואז נפתח לי, לפעמים לא חושבת רק מדברת על סמך זה שה' שומע אותי למרות שאני לא מרגישה ופורסת הכל וגם זה משמעותי.

הדברים שפותחים לי זה כנות, טהרה ופניות לתפילה, הרגשת שפלות.

סליחה שכתבתי מחוויה אישית ולא ממקורות או משהו הרבה יותר מומלץ ללמוד על תפילה...

אין דבר יותר שלם מלב שבור

ויותר זועק מן הדממה

בהצלחה רבה!

קשר עם ה' ופתיחות אליו

נבנים בעדינות. לאט לאט .

וככה זה מתחיל, זה לא קורה בבת אחת. לא צריך להיבהל משתיקה, או מדיבור בלחש וכו'. זה יפתח לאט לאט.

כדאי לעשות לימוד בהשתפכות הנפש.

יש שם סודות גדולים ממש עם כל הפשיטות של זה

זה משה מדהים

מי לא יתבייש מהקב"ה?

זה באמת סוגיה ברגשות, נראה לי שמנעד גדול של רגשות יכול לצוץ בקשר עם הקב"ה. 

אולי, ככל שמדברים יותר אולי תופסים יותר בטחון, אולי

אויל העיסוק הראוי הוא במידת הבושה ואיפה שהיא תופסת אותך

אגב, הזכרת לי את השיר של אודי דוידי (נראה שהוא סוג של פרץ איתו)

מוזמן גם ;)

רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (הוּא אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ אוֹר הַגָּנוּז וְהַצָּפוּן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחְמָן זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה בַּעַל הַמְחַבֵּר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן) הִזְהִיר אוֹתָנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, בְּכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת, לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת וְאָמַר, שֶׁנַּעֲשֶׂה מִזֶּה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה וְאָמַר, שֶׁעֲדַיִן לֹא עָלוּ שַׁעֲשׁוּעִים כָּאֵלֶּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ אֵלּוּ הַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁנַּעֲשִׂים מִתְּפִלּוֹת אֵלּוּ שֶׁעוֹשִים מִן הַתּוֹרוֹת וְעוֹד דִּבֵּר מִזֶּה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים עִם כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם:

אָמְנָם לֹא בֵּאֵר הָעִנְיָן הֵיטֵב, אֵיךְ הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בָּזֶה, אַךְ מִכְּלַל דְּבָרָיו הֵבַנְנוּ, שֶׁעִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה בִּפְשִׁיטוּת, שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל לְעַיֵּן בַּתּוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת שֶׁגִּלָּה לָנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל כַּוָּנַת אוֹתָהּ הַתּוֹרָה לְמַעֲשֶׂה (כִּי זֶהוּ הָעִקָּר כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל עִקַּר כַּוָּנַת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכָל הַתּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה, הָיָה הַכֹּל רַק בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנִּשְׁתַּדֵּל וְנִתְאַמֵּץ וְנִתְחַזֵּק בְּכָל עֹז לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם כְּכָל הַנֶּאֱמַר בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה), וְנַחְשֹׁב דַּרְכֵּנוּ כַּמָּה אָנוּ רְחוֹקִים מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמֻּזְכָּרִים בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה, וְנִתְפַּלֵּל וְנַעְתִּיר לַשֵּׁם בְּרִבּוּי הַפְצָרוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים שֶׁיְּרַחֵם עָלֵינוּ וִיזַכֵּנוּ, וִיקָרְבֵנוּ בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתָהּ הַתּוֹרָה, וְנִשְׁפֹּךְ שִׂיחֵנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיְּמָם וּלְהַגִּיעַ אֲלֵיהֶם בִּשְׁלֵמוּת:

ספר תהילים מיוסד על התורה, בין אם באופן מילולי (שאיבת ביטויים מהתורה עצמה, או מדברי הנביאים שקדמו לדויד) ובין אם באופן הרעיוני,

כידוע ספר תהילים מחולק לחמישה ספרים שהם כנגד חמשת חומשי תורה ולדעתי זה בדיוק הרעיון, כל התפילות שבתהילים הן בעצם ביטוי לרצון שלנו לקיים את דברי התורה - מעין מעבר מהעולם השכלי המופשט לבין עולם הרצונות והרגשות שקרוב יותר לעולם הגשמי-ממשי. כי זה עניין אחד ללמוד על מעלת התורה וזה עניין אחר לומר (ולהתכוון): "הבינני ואחיה!", יותר מכל התפילות הפרטיות סביב פרנסה או בעיות אחרות כו' ספר תהילים הוא ביטוי מאוד חזק דווקא לרצון לשמור את התורה וללכת בדרכיה (בין אם באמירה ישירה ובין אם דרך רעיונות כאלה ואחרים המובעים שם)

אז אם ספר ליקוטי תפילות לצורך העניין שמתייחס באופן פרטני לכל מיני מצוות ונושאים בעבודת ה' לפי התורות בליקוטי מוהר"ן, ספר תהילים כולל בתוכו כל העניינים כולם ונכתב ברוח הקודש ובלשון זכה מפז ומלא ברמזי תורה ושמות הקודש,

עניין אחר שמחזק אותי הוא שכל התפילות שבתהילים (וגם התפילות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה) אלה דברים שכל עם ישראל מתפלל כבר אלפי שנים, ברגע שאת קוראת מזמור כ' אז את אותו מזמור כ' קרא דוד המלך בעצמו ור' עקיבא ורב אשי וכל התנאים והאמוראים ראשונים ואחרונים וכל עם ישראל בכל התפוצות, יש בזה משהו מאוד מאוד חזק

אהבתי, נגעת במהות של התהלים

כשאומרים תהלים זה באמת מרגיש כמו שילוב של תורה ותפילה 

ונראה לי שהפסקה האחרונה זה בעצם אותו עניין שהתהלים הם גם תורה וזה עובר מדורות קדומים בלי שינויים

הרבה פעמים בתהילים דוד המלך מזכיר העניין של הלב. הלב שהוא נקי, טהור, דוד המלך נתן להשם משכן בלב שלו. בתהילים גם מתוארים כל הדברים שמרכיבים תחיים, של דוד הרבה פעמים זה דברים פשוטים יחסית. אבל בגלל שהלב שלו היה ברי(נקי) אז מאליו כל הדברים שהוא עשה בחיים נהיו קודש. כל תהילים הם מרוח קודשו.

המון חכמים כמו מסל"ש רבי נחמן וכו אומרים שאחת הדרכים שמכשירות דביקות זה לומר תהילים. המילים האלו משפיעות על הלב ומטהרות אותו וככה לאט לאט גם אנחנו מגיעים למעלה של דוד המלך זכותו תגן עלינו

יש שטוענים שצריכים דווקא גאולה ניסית לכן רק להתפלל וירד מהשמיים

יש כאלה שאומרים שצריך גאולה טבעית הדרגתית כלומר זה תהליך שייקח כמה זמן וצריך לפעול בזהירות ובעדינות

יש כאלה שאומרים שצריך לקום ולעשות מעשה בידיים

אינני מדבר על בניית המקדש עצמו. ודאי שעוד לא הגיע זמן בנייתו.

אני כואב על כך שאין רצון לבנות את המקדש.

בין אם אנו סבורים שבית המקדש ירד מהשמים, בין אם אנו סבורים שאנו נבנה אותו ובין אם איננו מחזיקים דעה בעניין.

הרצון שיהיה מקדש צריך להיות אותו רצון.

זה מורכב, גם מהמון רצון מלמעלה.

בפשטות, צריך שהתנאי השני יתקיים וזה כשלא יהיו לנו אויבים. זה לא רק במובן האסטרטגי, הבית מסמל את קדושת החיים, ואת השלימות והשלום. וכל עוד שאלו עדיין מעוכבים במציאות אזי בית המקדש לא באמת יוכל "לעבוד" ולכן גם השם מגלגל שעדיין אין כל כך רצון מצד רוב העם. זה תהליכים איטיים. אבל ללא ספק שעכשיו קפצנו מדרגה, כשהיינו בגלות אפילו התנאי הראשון (של הגעה לארץ) לא היה לנו.

יכול להיות שמשהו מנצח בקרב מסויים ובקרב אחר מפסיד, זה קורה.

ובאמת זה מתסכל שיש טעויות בתחומים כל כך בסיסיים...

על המהות של העניין.

ידוע שגם גדולי האומה טעו, אבל הטעויות שלהם היו נקודותיות ו'כחוט השערה'. [חוץ מאלישע בן אבויה]

השאלה היא איך מי שמסור באמת, יכול לטעות בכ"כ הרבה דברים משמעותיים. במיוחד כשמדובר בקהילות גדולות.

@מבקש אמונה @הרמוניה @אני הנני כאינני @ברגוע ועוד

פרשנות

ואיפה אני מול הבורא

זה בעיניי המפתח להבין

חוץ ממנו, כל השאר יכולים לטעות טעויות מרות וקשות.

וככל שאדם לוקח על עצמו אחריות כך גם הטעויות שלו יהיו כבדות משקל.

וכתלמיד ישיבת בית אל, התשובה שהייתי מצפה לקבל מראש הישיבה שלי לשאלה כזו היא שבאמת יש כמה צדדים במציאות, כמו שמסופר על בריאת העולם שנחלקו המלאכים אם יברא או אל יברא. כל הצדדים צריכים להופיע ובסוף התהליך הם באים לכדי מציאות הרמונית שבה זכה סוף סוף לראות שאין ביניהם סתירה. עד אותו הזמן הם מופיעים בעולם הזה עם סיגים מסוימים וע"כ ההרמוניה לא 'מתרחשת'. עבודתנו היא לדייק ולהופיע את הצד שאליו אנו מתאימים, כי נולדנו לתוכו או כי גילינו שהוא יותר מתאים לנו, וכמו כן להתאמץ לגלות את הצד העמוק שצריך להתגלות באחר ולברר אותו אל תוכנו, להוציא ממנו את הסיגים כפי יכולתנו כך שלפחות מצידנו נהיה יותר קרובים לשלימות.

לדוג' - אם יש את סאטמר שמנגדים למדינה, והם בעלי כח חזק שאינו מתבטל - יש איזו נקודה של חיות אלקית שעליה הם יושבים, אולי יש איזו בחינה שאנחנו עדיין צריכים להבין שאנחנו בגלות מסוימת, ושהמדינה יכולה לנטות למקום מסוכן, הם מגלים את הצד הזה ועלינו לברר אותו ולהפנים אל תוכנו כפי שניתן.

צניעות מול דרך ארץ. 

לבייש אישה או להכריח אותה לשבת במושב אחורי באוטובוס כי "הלכתית אסור לשבת מאחורי אישה"

אמיתי מהיום.

(לא פראיירית. עניתי מה שעניתי והם החליפו למקומות אחרים)

הוא קיים הרבה זמן ולא כדי לתקן אותו.

חבל.

לדעתי זה קורה כשהפרטים נהיים העיקר ושוכחים את הלב, את הכוונה, המטרה וכו'

(במקומות אחרים מתמקדים בכלל יותר מדי ומזניחים את הפרטים וזה גם בעיה, כן?)

שבת שלוםם

שנתן אור ירוק לדוד המלך לבנות את בית המקדש.

או הטעות של דוד המלך כשמנה את עם ישראל ואז הגיעה הנגף. חזל אומרים שהשם גלגל את זה לדוד בצורה השגחתית קצת כאילו התערב בחופש בחירה שלו אבל אלו מצבים יוצאי דופן,וקיצוניים. שגם מהם יוצא טוב גדול

של הרב משה שפירא זצ"ל בנושא של השם הזה, בשיחותיו לפרשת שלח לך, אני מצאתי בתשס"ב ובתשנ"ה.

לא יודע עמה מותר לי להפיץ, אבל אם יש ביקוש אוכל להעתיק קטעים משם..

והנביאים שאותם הוא מנבא.

לאדם (שאיננו נביא) נשארת האפשרות לחשוב מה אפשר להתקדם במציאות הנוכחית. ככה נראה לי גם בעבודת ה' הפרטית. השאלה "למה זה קרה" פחות עוזרת וממילא פחות מרכזית מהשאלה "מה אני לומד מכך? לאן זה מקדם אותי עכשיו?"

גם מבית מדרשו של הרצי"ה, מקובל לומר כי אין סיבה שניתנת להסביר את הרוע אלא ניתן להסיק מסקנות ממנו. יש הבדל בין השניים. אי אפשר להבין את השואה הנוראה, אך אפשר ללמוד ממנה.

הנטייה הרציונאלית איננה רק לא מקבלת סיבות קטנות אלא באמת לא מאמינה שאפשר להגיע דרך צינור ה'חכמה' לידע עבור דברים שהם מעל הידע האנושי. אפשר לקרוא לזה "כפירה שהיא הודאה". כופר ביכולת האנושית ומודה בחוסר יכולתה ומתוך כך נפתח הצוהר לאמונה בבורא עולם כל יכול הנבדל מן האדם בעניין זה.

בכללי, באופן אישי, אודה שמציאות הרוע איננה מקשה עלי מחשבתית/ריגשית ביחס לקב"ה ולהנהגתו. ככה הקב"ה ברא את עולמו, אינני נזקק להסביר זאת בדרך כזו או אחרת. זאת המציאות שהוא עצמו יצר. כמו שאינני נזקק לטעמי מצוות כדי לקיימם ככה גם פה.

"כעת חיה - זמן ועת הם שמות נרדפים, דומה כי הראשון מציין את מושג הזמן בכלל, את משך הזמן ורציפותו, הזמן המחולל ומוליד תולדות, זמן משורש זמן, על שום שהוא קודם לכל יש, מכינו ומזמנו, לעומת זה עת מציין את נקודת הזמן, את הרגע היפה ומתאים למשימה כל שהיא, או את הרגע בדרך כלל, כחלק זמן, כמקום חתך בין עבר לעתיד".

ז"א זמן זה קטע (או קרן) רציף של נקודות זמן ממשיות, ואילו עת זה כנקודת סליקה של זמן. 

תודה רבה על המקור!

כאילו מהמשנה משמע שהם היו צריכים להחזיק ראש כל רגע... משהו כזה.

אולי זה בגלל מה שכתוב שיותר קשה להינצל מאדם מאשר מסכנה שתלויה בטבע

הרי כתוב שעמלק בא בגלל שרפו ידיהם מהתורה - לא שכפרו בקב"ה

מן הסתם הכוונה היא להתחזק איכשהו בהמלכת הקב"ה.  למרות שמאמינים יש בזה דרגות

לא זוכר כרגע פרק אבל זה חלק א' בחצי השני

יש שם ציטוטים ממורה הנבוכים ויש שהם דברי עצמו

"אבל בהגיע איש עד שזכה להשגה האמיתית, אז יראה שאפילו בעת שהוא עוסק בענייני גופו תהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך וזאת המדרגה מעולה בשלמות זכו אליה האבות ומשה רבנו עליו השלום [...] כי דעתם ולבבם של אלו לא הסירו לעולם ממה שהם לפני ה'. 

ואמר עוד בענייני השגחת השם יתברך כי מאוד נתעלה הדָבוּק בה', אשר בעת דבקותו לא יאונה אליו שום רעה, ואין לו לפחוד אז משום דבר זולתו. ומה שמצינו עניני מקרים לנביאים וחסידים, לא הגיעם כי אם בשעה שהחלישו את דבקות מחשבתם להשם יתברך."

ממש מושקע (רואים זאת גם בעניין הבאת המקומות) ויפה, אז תודה רבה!

אשמח אם תוכל לפרט ביחס  לרעיון שיעקב הוא בחינת בית קבוע. סיפרת שרואים זאת בא לידי ביטוי בזרע, אבל לא הצלחתי לקשר בצורה בהירה בין בחינת 'זרע' לבחינת 'בית'. בעצם, למה הבית נבנה דווקא על ידי הזרע? כמו כן, מעניין לחשוב למה הזרע נמשל לכוכבים..

ולגבי העניין שכתבת בהתחלה - "מה הפסול בסוכה שהיא כמין בית? והרי "תשבו כעין תדורו"!" - אמנם הדגשת את העניין שהסוכה משפיע על שאר העולם דרך כך שהיא קצת חסרה אמנם ישנו גם הסבר ביחס לכך שהיא לא צריכה להיות בית קבוע ממש ולהיות חסרה בפני עצמה? חשבתי שתלך לכיוון הזה, אולי אפשר לענות על כך בדרך אחרת?

לגבי ההערות -

1. צריף זה שונה מבית בעניין הגג שהוא פחות סמיך?

2. זה נכתב ביחס למה שכתבת - אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה, כשרה?

4. מי זה?

למה יעקב הוא בחינת בית? יש הרבה מקום להאריך בזה, אכתוב לפי הסדר של מה שעולה לי. נקודה ראשונה: "עולם חסד יבנה", ובראשית הקב"ה רצה להעמידו במידת הדין - ראה שאינו מתקיים ושיתף עימה מידת הרחמים. אברהם בסד, יצחק בדין ויעקב ברחמים - הרי שמידת הרחמים היא מעמידה את העולם, קובעת אותו, מאפשרת לו קיום. נקודה שניה: עד יעקב לא היתה אומה שעבדה את ה', אברהם ויצחק גיירו אנשים (וכתבו הקדמונים שאח"כ אותם הגרים חזרו לסורם, במות האבות), אבל זה הכל היה "ליקוטים" ולא "תורה שלמה". יעקב מעמיד י"ב שבטים, יורד למצרים בשבעים נפש, וכך האומה הישראלית מתחילה להתבסס. יש מקום מסובב לפנות אליו כדי להדבק ברוחניות, זה כבר לא דבר שיכול להתבטל בהנף יד. "בית יעקב לכו נלכה באור ה'", "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל־הר־יהוה אל־בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו".

מה הקשר בין בחינת בית לבחינת זרע? בית מבטא קביעות, בסיס, יעקב הוא זה שמעמיד וקובע במציאות את דרך ה' (כמובן עם האמהות הקדושות, שעליהן נאמר "יתן יהוה את־האשה הבאה אל־ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את־בית ישראל"), [זו גם בחינת "מקום שנתגלתה ביעקב אבינו, שכת' "ויפגע במקום" ודברו על זה הקדמונים רבות. ונראה ששלושת האבות כנגד 'עש"ן' - אברהם כנגד נ'פש, יצחק כנגד ש'נה (סימן לכך - שחי הכי הרבה זמן מבין האבות) ויעקב כנגד ע'ולם]. הקביעות הזו היא בשבועה לבנות בניין במקום השראת השכינה ("והאבן הזאת אשר־שמתי מצבה יהיה בית אלהים") וכמו כן היא בהקמת אומה, זרע, דורות שלא יכלו לעולם. 

כאשר השבטים מאוחדים הם מגלים את בחינת "בית", כמו שיעקב מגלה זאת (כביכול) לבדו - זה מה שרמוז בדברי חז"ל שיעקב חשש שיש בבניו פגם, והם אומרים לו "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד". 'בית' הוא עניין של חיבור. כאשר חיבורו של הבית מתפרק ומתפרד נוצר "חורבן" (שינוי סדר אותיות השורש, חב''ר - חר''ב) [מהרה"ג משה שפירא זצ"ל]. ביחס לזה נאמר מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים, דבר שלא נאמר ביחס לשאר האבות.

למה הזרע נמשל לכוכבים? ראשית כל - רואים את זה אצל אברהם, "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט־נא השמימה וספר הכוכבים אם־תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך". כשזרע ישראל נמדד ביחס לאבות, שהם כהמאורות הגדולים, אז הם מכונים "כוכבים" (אין בכל אחד כח מספיק כדי להאיר). אך כאשר הם נמדדים ביחס לעצמם הם נמשלים לחול, כמ"ש "כי־ברך אברכך והרבה ארבה את־זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על־שפת הים", והעניין - ידוע למי שעוסק בבניין שחול ים הוא החול האיכותי ביותר לבנייה, והבן.

אסביר קצת יותר את מה שכתבתי ביחס ל"תשבו כעין תדורו". בכלל דיני הסוכה נפגשים עם דיסוננס גדול - מצד אחד במקרים רבים מסתכלים על הסוכה כ"דירת קבע" ומצד שני במקרים אחרים מסתכלים עליה כ"דירת עראי", ולהכל יש נגזרות הלכתיות. כמובן שהדברים מתיישבים ע"י הגדרות הלכתיות, אבל בכל מקרה 'חז"ל התאמצו לבלבל אותנו'. אני רואה שיש כאן איזו הדגשה לעניין מסוים, ונסיתי להבין את עומקו - נדרש בעצם גם וגם. לדעת לבנות את המקום שלנו, ומצד שני לדעת גם לצאת ממנו כשצריך ולהמשיך להתקיים ואפ' להוסיף ולגדול (לא יצאו ישראל לגלויות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים). אם יש לך הצעה לכיוון אחר - אשמח לשמוע!

הערה 1. לא הבאתי את המשנה של "כמין צריף" כדי להראות ניגוד או לברר משהו, רק להראות שיש כאן שגר לישנא (רגילות לשון) של התנא, טרמינולוגיה שחוזרת על עצמה [ויתכן שיש לה משמעות, השאלה כמה אנחנו "מלבי"מיסטים"].

הערה 2. במובן מסוים כן. במאמר הזה יש חלק שהושמט, עיון דקדוקי במשנה, זה נוסח שהושמט: מכך המשנה כותבת "צלתה מרובה מחמתה – כשרה", משמע שהיתה הו"א לפוסלה. ניתן לקחת זאת לשני כיוונים: א) ההו"א היא לומר שיותר בעינן חמה מצל – טענה זו לכאורה[2] מוקשה, שהרי אנו יודעים שסוכה נועדה לצל דווקא, וכמו שכת' בישעיה (ד, ו) "וסוכה תהיה לצל יומם". ב) ההו"א היא לומר שלא סגי בריבוי אלא צריך שלא תהיה חמה כלל בסוכה. אולם א"כ, דין זה מוקשה מן הדין הבא, שם כת' "המעבה כמין בית כו' כשרה", משמע שלכתחילה אין לעשות את הסוכה מעובה כ"כ שלא יראו הכוכבים ממנה (ואם רואים את הכוכבים – ק"ו שרואים את החמה).             
העולה – לכאורה היה לתנא לשנות את המקרה ההפוך, "חמתה מרובה מצלתה – פסולה" (ולפי דברי רע"ב שזכרנו באות א' נראה ליישב יותר בשופי).

{נכתב עתה, כ' תשרי - אחרי בירור קל עם מורי ורבי, הגר"ח כ"ץ שליט"א, נתברר לנו שזו מחלוקת הראשונים כיצד להסביר את עניין הכוכבים שצריכים להראות מהסוכה. מהטור והרמב"ם נשמע שהכוונה לכוכבים של ממש, שנמצאים ברקיע השמים (דבר שיוצר תמיהה בלשון הטור והב"י מתרץ בדוחק (דברי מו"ר). מהר"ן וממנהגי המהרי"ל נשמע שמדובר על אור השמש שחודר את הסכך}}.

הערה 4. אחד מן האחרונים על המשניות. זו לשונו שם: אעפ"י שאין הככבים נראים בתוכה. ירושלמי (ה"ג ט.) הדא אמרא צריכים הככבים שיהיו נראים מתוכה, ע"כ. והכי איתא בלמודי האר"י, ועיין בספרי משנת חסידים במפתח הכוונות סדר מועד מסכת ימי מצוה וסוכה פרק ג' פיסקא ז'. ותו אמרינן בירושלמי הנ"ל ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא בכוכבי חמה שנו, ע"כ. פי' ככבים גדולים שנראים ע"י נקבים קטנים, ולא צריך שיהיו הנקבים כל כך גדולים, שיעבור בהם ניצוצי אור הככבים קטנים:

ואמן

ואמן

שהתפילות יעלו מעלה מעלה

וייפעלו את פעולתן לטובה ולברכה

בכל מכל כל

תהא שנת פדיון

גם לך...

myimgs.org