פורום נשואים טריים (עמוד 15)

יש פורום הריון ולידה- אבל הוא פורום פתוח גברים יכולים לקרוא שם.
יש פורום סגור של נשים נשואות אבל את צריכה להזדהות בפני המנהלות..

מי המנהלת?

תודה!

אצל הגברים משעמם 🫣

ולהן יותר טוב ככה

״שחנש ללא גברים הוא הרבה יותר שחנש״

לק"י

אני פשוט אתייג פה את 2 המנהלות של הפורום החדש: @בארץ אהבתי ו @פה לקצת ת

אני מוכנה בתנאי שאני מקבלת אחוזים מהניהול🤣 - נשואים טריים

יש פורום רק לנשים אבל נכנסות אליו נשים שפעילות בפורומים הפתוחים ועם ותק מסויים.

🤪😂

היה לגמרי בצחוק

למרות שמשנה זהירות תמיד טוב עם כל מה שהולך היום בעולם

אנחנו עושות השתדלות, אם יש גבר שבכל זאת דחוף לו להסתנן לשם ומצליח.... נאחל לו בריאות 🤷🏻‍♀️

ויתמקד במה שבאמת חשוב בחיים

בתור בן של גינקולוגית ואבא בתחום היעוץ לא יודע איך יצאתי סטרייט

״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״

הייתי לפני כן בניק אחר ואז חשבתי שאני חוזרת רק לקצת ואעלם שוב.

מפה לשם...

או רק לרעיונות שתוכלו לעשות לבד?

(אני מעבירה סדנאות ויש לי מגוון של חברות שמעבירות אם תרצי המלצות)

עטרה

 054-946-6341

היא יוצרת סדנאות יצירת תכשיטים מפימו. מאוד יפה.

@כתר הרימון 

סדנאות מעצימות של אוכל ברמה גבוהה.
זה נקרא חינוך עם שוקולד,
טיפים מעשיים להורות\ מורים, מתאים בול לערב נשים,
ואפשר לבחור ממגוון סדנאות.
היא מגיעה לכל הארץ,
אשה מדהימה מנסיון..
את יכולה לפנות אליי בפרטי בשמחה אשמח לעזור לך עם זה..

ואני גמישה ומתאימה אותן לצורך - מספר המשתתפות, התקציב, הזמן ועוד. 

לדעתי מתאים מאוד לערב נשים! 

יכולה להביא לך המלצות עליי אם תרצי. 

(תכשיטנות בפימו, עיצוב בחוט מתכת, עיצוב בגבס (חדש! ואני לוקחת מחיר נמוך מכולן. בידיעה.)

אבל מכיוון שמה שכתבת כל כך חשוב -

"לתת תקווה לזוגות הצעירים, לאלה שעומדים לפני פירוק או רק חושבים על זה..."

חשוב לי לצרף מאמר ארוך שכתבתי כאן בעבר בדיוק על הדבר הזה, על איך לנצח את הסטטיסטיקה,

על איך להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה ולאורך שנים ב"ה, על איך להבין בעצם מהי מהות הנישואין.

וחשוב לי לציין זאת שוב - הדברים אמורים באופן כללי במצב בו שני בני הזוג רוצים להיות יחד בטוב ואומנם נכונים להרבה מאוד מקרים, אך ודאי שלא לכולם.

וכן, ישנם מצבים בהם טובת כל הנפשות הפועלות תהיה דווקא פרידה ואז כמובן לראות איך עושים זאת הכי טוב שאפשר, או הכי פחות כואב שאפשר.

אז הדברים כאן הם עם התכווננות ומיקוד לכל המצבים (הרבים מאוד מאוד מאוד) בהם אנו רוצים לחיות יחד בטוב ובאהבה וללמוד זוגיות.

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - יעל זק"ש

בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,

זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".

לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.

הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנו מוצאים את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!

מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.

בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'

לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש, משקיעים, אוהבים, מתרגשים.

איך עושים את זה?

על "קצה המזלג":

1. מבינים את הפער *המובנה מראש* שיש בשלבים השונים - ז"א, מבינים שכל היכרות התחלתית, מעצם טבעה שהיא חדשה היא מרגשת וההתאהבות באה בקלות וולא מאמץ מעצם הריגוש, השוני, החידוש וכו',

ז"א, גם אם לצורך הדוגמא נכיר 20 גברים או 20 נשים - סביר להניח שבהתחלה יהיו "פרפרים" ועם כל אותם הגברים/נשים - אחרי כך וכך שנות נישואין, ילדים וכו' - זה יהיה בדיוק אותו הדבר (!!!)

זו נקודה סופר חשובה, מכיוון שכאשר בני זוג מרגישים פתאום שאין את "ההתאהבות" הזו שהייתה בהחלה,

הם חושבים (בלי כוונה כמובן) שמשהו דפוק או לא טוב או לא טוב מספיק בהם כזוג או בבעל/האישה שלהם,

ואם נדע *מראש* שזה שלב בלתי נפרד מהחיים עצמם,

ושלב הגיוני ונורמלי שיקרה גם אם נתחתן 700 פעם =- אז הבנו שהבעיה לא בו/בי/בנו - אלא ה"בעיה" היא בעצם המהות והתבנית של הנישואין והקשר הארוך והמחייב.

2. מבינים שכמו כל דבר בטבע, מהאוטו הדומם שצריך וחייב דלק כדי לנסוע,

דרך הצמח הצומח שחייב פוטוסינתזה כדי לצמוח,

דרך קשרים בין חברים שחייבים תחזוקה והתעניינות כדי להמשיך להתעניין,

דרך עבודה שחייבים השקעה, מאמץ,

דרך לימודים או תארים שחייבים השקעה ומאמץ

שוב - *כל* דבר בטבע חייב אנרגיה כדי להתקיים!

אז גם אהבה, וגם זוגיות וגם נישואין

חיייבם חייבים אנרגיה כדי להתקיים!

וזה לא "מוזר" או "לא פייר", אלא זה פשוט טבעי, זהו טבע העולם - כמו שלא נגיד "זה לא פייר שצריך לקרוע את עצמנו בשביל תואר ורק אז להשיג אותו", כך גם לא נגיד שאיזה באסה זה שצריך להשקיע גם אחרי החתונה...

אלו החיים...

בשביל כל דבר טוב צריך לעבוד.

ואני הכי אוהבת את הדוגמא של ילדים. פלא הבריאה. האוצרות שלנו.

שעד שיש הריון, ועד שעוברים 9 חודשים של קודי מטוררף, ועד שעוברת לידה כואבת ומפרקת, ולילות חסרי שינה, וגידול סזיפי ואינטנסיבי וכו' וכו'- בסופו של יום הם האוצרות שלנו ולא נוותר עליהם לעולם מרוב שזה טוב עצום!

אז גם הזוגיות - כן, בהחלט צריכה תחזוקה.

השקעה.

עבודה.

מאמץ.

זמן.

אנרגיות.

כסף.

משאבים.

מחשבה.

התכווננות.

פניות.

מקום.

אם נשכיל להבין זאת ומההתחלה לטפח את הנישואין שלנו, להשקיע בהם,

להקדיש להם זמן, פניות מקום וכל הרשימה הנ"ל - בדרך להצלחה הרבה יותר קלה.

3. לומדים ומבינים מראש מהי בכלל מהות הנישואין, ואז מצליחים לזהות מראש מהו הנשק שהורג נישואים והורגים אותו עוד שהוא קטן (אני חושבת שהנשק מספר 1 של הנישואין הוא המובן מאליו) וארחיב:

הבנת מהות הנישואין 

בכל דבר טוב בחיינו –                                                                                                         

דרושה השקעה ועבודה מתמדת בכדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה – אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו – לא היה לו כסף – לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים – יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה – אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד.

כמובן שלצד כל הקושי, האור, האהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה לנו הכל, לכן זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה…

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה לאנשים ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה – ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין (וזה כאב לב גדול הדבר הזה),

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי – זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן… זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים – גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו…

תנועה כל הזמן

יום – לילה

טוב – רע

חושך – אור

קודש – חול

צירים – לידה

קושי ועבודה – הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור…

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה – שזה לנצח! ***ל–נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו – אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים – ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו – ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים – אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה – נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

                                                          *****

איך לנצח את הסטטיסטיקה?

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו – לא מפסיקים לשאול את עצמם – האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע – הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה – הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה…

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן – נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם – הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות – זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" – אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז… פועלים!
אם קשה אז… מנסים!
אם קשה אז… נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים – אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים – עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני – ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר – יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם – אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 14 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת – מושקעת – לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה – להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים… וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות – ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב – אבל מי שמתמיד וממשיך – זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה – יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל – המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

                                                           *****

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים – *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין – כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו –

להיפך –

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי – יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני…

אז גם אם רבים – לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים – עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה – מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין –

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים – זה עד הסוף.

ואם כועסים – נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח – פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

וזאת משתי סיבות עיקריות:

1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב__ ממני
2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה…).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ואת המובן מאליו הזה – שהוא הנשק מספר 1 לנישואין – צריך להרוג!

כבר שהוא קטן צריך לחסל אותו,

להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית – שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' –

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת –

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה – שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית –

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים – להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה – אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית – אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו – לומר לעצמנו בראש –

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם…

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות – זה את כל הטוב שהשני/ה עושים – אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע – מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף…

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע…

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע… בואו נשתחווה למלכה…

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!!!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה –

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו – הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו – נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה – זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר – נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" – היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב – לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות – שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה – שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב – זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף – גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' – זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה – ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה – הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

– אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה – לברר לעומק – ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות – ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו – זה עדיין לגמרי אפשרי!)

                                                              *****

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו – לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים – אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים – לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

אם כך,

אחרי שהבנו את ההבנה בשורשית והכה חשובה שאומרת שה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו – המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, או אם יש הרבה טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה –

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד – גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' – ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו –

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה – השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר –

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר – ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים –

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו… ו.. ו…

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו…

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו –

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין – היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה – היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב –

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה –

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה –

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים – רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה –

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* – היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם –

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

4. עוד רעיונות שיכולים לעורר את האהבה עוד, מורכבים בעיקר משני רבדים:

א. להעמיק את מה שכבר קיים.

ב. לחדש ולגוון בדברים נוספים.

למשל, אם עד עכשיו יש לשניכם רגעים של אושר ואהבה בכל תחום שהוא - אפשר להמשיך בזה, להתמיד בזה, להעמיק את זה, ללמוד על זה, להשקיע עוד בזה,

ובנוסף אפשר לךפתוח את הראש והלב לעוד רעיונות מרגשים וכיפיים יחד.

בין אם זה טיול זוגי, צימר מפנק, בריכה פרטית, סרט יחד, ארוחה מושקעת, השקעה בחיי האישות, בילויים משותפים, טיסה או חופשה חלומית שניכם, לעשות יחד אטרקציות או פעילויות אקסטרים, לרקוד יחד, סנדאות יחד, מוזיקה יחד, לומר אחד לשנייה מילים חמות, מכתבי אהבה גם עכשיו, הודעות משמחות בפלאפון, להתכתב אחד עם השנייה כאילו "מחדש" באינטרנט או מייל וכדומה - יכול מאוד לשמח ולהצחיק ולקרב , לחבק חיבוק ארוך של דקה שלמה לפחות, להביט בעיניים, להשקיע במסאגים או שמנים/ריחות/אווירה וכו', לשחנ"ש עד אמצע הלילה מדי פעם, לומר אחד לשנייה מהם החלומות שלי, מהפ הפחדים שלי, מהם הרצונות והשאיפות שלי ולשמוע מה שלה, לשתף בעולם הפנימי שלי, להתעניין, ויש עוד אלפי דוגמאות - כל זוג יכול לחשוב ולמצוא מה משמח אותו ומתאים לו,

בעיקר לזכור שיכול מאוד לעזור

לתכנן את זה

לחשוב על זה

להשקיע בזה

להתכוונן על זה

להיות במודעות על זה

עם כוונה, עם בחירה שלמה, עם שלמות ועומק - ועצם זה עושה כבר חצי מהעבודה

אז קדימה, לעבודה,

הכי מתגמלת ויקרה שיש ❤

אני קוראת את זה בשלבים.

זה בעצם סיכום של כל ספרי שלום-בית שיצא לי לקרוא.

נהדרת שאת!

משמח מאוד לשמוע שכיוונתי לדעת גדולים, ב"ה שהכל מאיתו 🙏

התחתנתי.

לא בזוגיות ולא בכל תחום כמעט.

המסלול חיים שלכם הוא רק שלכם.

אתם אלה שאחראים עליו ומה שקורה אצל אחרים פשוט לא רלוונטי שלא לומר מזיק.

אם תכשלו או תצליחו זה לא בגלל האחוזים שבחוץ.

טיפול לא יכול להזיק.

או שהוא יקרב ביניכם או שיוביל לגירושים, 

שני המצבים הם התקדמות.

"תאהבו במילים, והרבה! לכל אורך היום".

לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. גם אם זה התפקיד שכל אחד לקח על עצמו...

הוא הוריד את האשפה? -תודה.

היא בישלה ארוחת צהריים? -תודה.

ולמצוא תחביב משותף ולהתמסר לו ביחד.

(הרכבת פאזלים, מסלולים, ריצה, נגרות, גננות וכו')

גם זוג שמתגרש יש שם ניסים והצלחות,
פשוט לא תמיד ממנפים את זה..

הרישום האחרון היה לפני 3 חודשים

נפתחה ההרשמה להגרלת 4,700 דירות בהנחה – כמחצית מהן לחרדים

לא זוכרת בדיוק באיזה יישוב אבל יש על זה מלא פרסומים. אם האיזור רלוונטי לך אנסה לבדוק

בכל מקרה. מזל טוב ובשעה טובה.

ב"ה שתזכו להקים בניין עדי עד בשמחה ובאהבה🌷

לא יודעת מה הסגנון, מנסה

במרכז- נועלה בשרון

בירושלים- 

יש אולם ממש יפה באכסניית בית וגן

פביליון

שירת ירושלים

יש את "נוף" בבית וגן בירושלים.

וכדאי לקחת בחשבון שהמחירים יעלו לחתונות קיץ, כי כל המשק הקפיץ מחירים

גם האדם צריך לדעת, שכל מה שנאמר לו בסוף זה מאיצו יתברך וצריך לפתח חוסן מסויים, לצד רגישות מתונה.. בקיצור, עבודת חיים.

זה הרבה עבודת מידות

גם לפעמים טוב לקבל "בזיונות" קצת כדי שאדם לא יהיה גאוותן 

ובכל זאת, צריכים ללמוד מה לומר ומה לא

לצערי חוויתי בעצמי 

כמו שאמרת, עבודת החיים

השכר לא משהו אבל אפשר לעבוד מהבית

אבל כדי לענות לגופה של שאלה - 

הייתי מתחיל בלדבר עם אנשים קרובים אליי שמכירים אותי טוב, ולנסות לברר בצורה כנה, מה הכשרונות שלך, איזה תחומי עניין יש לך ומה מתוכם יוכלו להוות פרנסה מעבר לתחביב.

ואז תפגיש את הרצונות האלה עם המציאות - האם להקים עסק לעבודת כפיים(חקלאות, נגרות, פרגולות, גננות)

או לצאת ללימודים באיזשהו תחום בהתחשב בציוני הבגרות וצורך בהשלמה.

והערת סוגריים חשובה - הגיוני גם שתרצה לקחת את הזמן ורק לאוורר את הראש אחרי תקופת השירות העמוסה, גם לגיטימי, וייתכן שתקופה זו לא תחזור עם הקמת המשפחה וגידול הילדים בעז"ה   

אבל במצבך הייתי אןמרת: קח ת'זמן. תברר במה אתה טוב ומה החזון העתידי שלך.

וקח בחשבון, שום דבר הוא לא לנצח. תמיד תוכל לעבוד במשהו אחר...

אם אתה טוב עם אנשים, אם אתה אוהב ליצור, אם הדרכה ויכולת הכלה הם צדדים חזקים בך או דווקא נגרות.

אולי בכלל התחום הטכנולוגי מדבר אליך.

(יש לך את שירותי הכוון של לשכת התעסוקה להכוונה מקצועית כולל הכשרות בחינם)

הרי זה לא רלוונטי אליך. אני לדוגמא מלמד בישיבה, כנראה שזה פחות בשבילך (אא"כ אתה מתיישב עכשיו כבחור ואברך לכמה וכמה שנים טובות...).

רעיות למקצוע - יש הרבה:

אקדמאי

בנאי

גננן

דוור

הנדימן

וטרינר

זגג

חשמלאי

טבח

יינן (מכיר כמה, מי שזה מתאים לו - מרתק)

כלכלן

לוכד נחשים (מכיר רק אחד - כנ"ל)

מורה

נהג מונית

ספר (יותר מעניין - ספן)

עובד ערייה...

פסנתרן

צדיק נסתר (או היחצן שלו...) (-צ-הייתי חייב)

קבלן

רשם פטנטים

שרברב

תקליטן...

וברצינות כדאי לשבת עם עצמך ואולי להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך ולחשוב מה מאלפי המקצועות הקיימים רלוונטי לך, ליכולות שלך, לחוזקות שלך ולתחומי העניין שלך. לבדוק שיש בזה גם פרנסה, שהלימודים הנדרשים סבירים לך.

אם אתה לא מצליח למצוא כיוון, אפשר לפנות ליעוץ תעסוקתי מקצועי. מכיר אנשים שיעוץ כזה מאוד עזר להם.

נ.ב.

תודה רבה מאוד על מה שעשית בשביל כולנו בשלוש השנים האחרונות. אין מילים להודות כראוי.

רק ש... עובד עירייה זה מקצוע? 

הרי בעירייה יש חשמלאים, מהנדסים, רואי חשבון, עורכי דין, מורים, גננות, סייעות, עובדים סוציאליים, מנהלי חשבונות, פקחי חניה, מאבטחים... 

תפקידים שונים במערך האדמיניסטרציה והתפעול של העיריה.  

פקידים במחלקות השונות. 

ממליצה לך לפנות לאירגונים שיכולים לעזור לך כמו: "אם הבנים" , "באשר תלכי", "יד לאישה".

יש להם עו"ס, מגשרות ועו"ד שיכולים לעזור לך במקרה הזה.

(ונמאס לי כבר לשמוע ולקרוא אינספור סיפורים כאלה... ועכשו אם אגלה שלבעלך יש בעיות של הפרעת אישיות כזו או אחרת אני לא אתפלא)

יש לו חשד להפרעת אישיות - נכון. הכל בדיעבד....

היא צריכה להציף את זה בתקשורת

יש לי חברה שהציפה בתקשורת דברים

ונעשה תיקון גדול

ברוב בתי הדין זה הדבר הראשון שאומרים לאשה לוותר עליו כדי לקבל גט מהיר. זה קלף המיקוח הראשון שלהם מולך, שיהיה בהצלחה!

שאי אפשר להשתמש בגישור וצריך עו"ד שיגן עליך.

תבדקי אם זה המצב אצלך.

בקשר לגישור שלום בית- אם שניכם רוצים שלום בית, למה לא עוצרים את תהליך הגירושין והולכים לטיפול זוגי משמעותי?

למה צריך גישור לשלום בית?

אם הוא משתמש במגשרת בשביל להעלות עוד טענות ולבסס את מעמדו בתביעה נגדך- לא נשמע שהוא מעוניין ב"שלום בית".

בעבר העלתי כאן את הסיפור שלי, אך גברת המגשרת פנתה לעורכי האתר וביקשה שיורידו פרטים מהסיפור, לרבות פרטים מזהים,  ואת הקללות שקילל אותי הבעל בחדרה, 

בעודה מביטה בנו ושותה בנחת ללא התערבות. 

*בתימצות העבר: הוא לא מעוניין בשלום בית, זה ברור מההתנהגות שלו בבית הדין ולאורך הגישור, וכעת גם הצהיר במילים את הדברים.

הוא עושה הכל כדי להתחמק מחובותיו.

מהתגובות פה אני מבינה שמה שחשבתי אכן נכון, מדובר בהתנהגויות חריגות, אני מחכה לחוות הדעת שלה, 

אם תסב לי עוד נזק כלכלי וכו' אתבע אותה תביעה אזרחית לאחר התייעצות עם עורך דין, יש לי מספיק תיעודים שמורים.

בקשה חשובה- כשאת ניגשת לתביעה אזרחית תקחי מישהו שקיבלת עליו המלצות אישיות.

יותר מידי נשים נופלות בפח של עורכי דין נצלניים.

* נקודה חשובה בתוך התהליך שאת עוברת, זה הזמן לחזק את עצמך. את הדימוי האישי שלך, את הביטחון העצמי. כי ינסו לפרק אותך.

קחי איש/אשת מקצוע שילוו אותך בהליך גירושין. מקום שתוכלי להתפרק בו ולקבל כוחות כשאת יוצאת. זה חשוב עבור השפיות שלך ושל הילדים שלך.

על העצות, עזרת לי לאשרר את מה שידעתי. 

ויש לזה מחירים.

זאת שאלה קשה על מה כדאי להתעקש, על עתיד כלכלי או שלוות נפש.

לי אישית מאוד קשה המלחמות האלה ולכן מעדיפה להתרחק מזה.  

לא יודעת אם זה מה שנכון לעשות.

מה שלא תעשי, כולל תביעה אזרחית כפי שראיתי שאת שוקלת, וכנראה בהחלט ראוי להעמיד את אותה "מגשרת" במקום, בבקשה בשבילך אל תהיי בתהליך הזה לבדך. 

את צריכה הרבה כוחות לזה, בכלל לכל המצב, אז כדאי שלא תסחבי הכל לבדך.

בסוף בסוף את סוגרת את הדלת בסוף יום ונמצאת עם זה לבד אבל בשאר הזמן שלא תהיי בודדה.

בהצלחה רבה רבה 

כמה תמימות...

זה ממש כואב ומתסכל לשמוע דבר כזה. 

זה גם חמור מאוד בעיניי 

יש רע בעולם, יש

מנסיון אישי מול *אקטואר* שמונה מטעם בית הדין -

האקטואר לא ידע להסתכל על תלושי משכורת.

לפעמים הדיינים בעצמם לא מבינים עניין לא בבני אדם. לא בנושא התביעה (כספים, אגב לימודי חובה. מביך ביותר) ובכלל לא מסוגלים לחשוב פסיק מעבר לנושא 

בשביל כל הדברים האלה צריך עורך דין טוב. וגם

גם זה משהו שבכלל לא פשוט למצוא.

ולהסביר להם למה הם מטומטמים. סליחה... לא כולם... אבל רובם.

אחרי שני עורכי דין לא משהו, לקחתי טוען רבני שידע איך לדבר איתם ואז הכל הסתדר. ארבע שנים של סבל נסגרו בדיון אחרון

מעניין מה ההבדל בין עורך דין לטוען רבני ובין מישהו דתי ללא

בבית הדין? איך זה מתקבל שם?

השאלה היא איפה את מיוצדת. טוענים רבניים מייצגים בבתי הדין ועו"ד מייצדים גם בבית משפט וגם בבתי הדין.

יש לי המלה לשניים שהם גם וגם.

בבית הדין לא יגידו את זה בקול, כמובן שיעדיפו שומר תורה ומצוות. 

לא מכולם היתי מרוצה אבל הם לא היו סנדלרים

ואם כן צריך להחליף אותם 

מה שכן רובם עושים מה שהחוק אומר 

מי שמחפש פשרות והסכמים זה מחוץ לבית הדין.

גם הדיינים עצמם לפחות הא"בד שלנו 

איש שיודע חוק הלכה וכלכלה מעולה

בעיני הוא איש חכם מאד וקולט עניין.

לא שאני מרוצה מכל מה שיש 

אבל זה לא גן שעשעועים זה בית דין.

נשמע שנעשה לך עוול

אבל להתעסק בזה לא יעזור לך כרגע נשמע שהשעון מתקתק לך.

מי מייצג אותך?

רואה שכתבת מזמן אבל אולי יעזור בכל זאת.

חזקו ואמצו.

מאחלת לכם שתמצאו שלווה וטוב בסוף.

שולח חיזוק

גם אם זה רק צעד אחד

גם אם זה עדיין לא הסוף 

גם אם זה עדיין לא מובטח

חשוב לנשום את הרגע הזה

ממש "היינו כחולמים"

מי האמין לפני יום שנשיא ארה"ב יאמר בפה מלא, בגלוי, בביטחון, הכי בפומבי שיש - *כל* תושבי עזה צריכים להגר ו*לתמיד* וכל הרצועה לא תהיה יותר בשליטת החמאס ושות'. לא יהיה!

נכון יש עוד דרך

נכון זו הארץ המובטחת שלנו, העם היהודי

אבל רגע לנשום את זה

זה לא מובן מאליו

ולקוות ולהתפלל שאכן הסרט הכתום שהפך לצהוב יהפוך לכחול ולבן, לצבעי גן עדן ולא גיהנום

שהכל הכל מאיתך ה' יתברך 

אך ורק בידך

שלח נא אורך ואמיתך לכל העולם כולו

תקנם בעצה טובה מלפניך

לפי המוסר היהודי של תורתך הקדושה

ורגע לעצור

להנכיח

לנשום את הרגע

ולהגיד תודה תודה לך השם על הטוב הגלוי

כבר ממש מוחשי להרגיש

איך יכול להיות "ברחמים גדולים אקבצך" והטוב עוד יכול להיות פי אינסוף מהרע.

ולנצח. באמת באמת לנצח.

ניצחון האור על החושך

שמעז(ה) יצא מתוק מתוק מתוק לכל העם המדהים שלנו

ב"ה 

שנזכה 

שנזכה להיות כחולמים מרוב כל הטוב הגדול, הגלוי, השלם והעוצמתי 🙏

נוכל לשיר ולהלל על רגעי האור והטוב שכן יש

לעצור רגע

ולהודות

"ואילו פינו מלא שירה כים"

כמו ששרנו אז, בקריעת ים סוף

כך ב"ה נשיר היום בקריעת כל הרוע והפצעת האור

בחודש של צמיחה והתחדשות

במהלכים אלוקיים אדירים

אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה

הגדיל ה' לעשות עמנו

והשבת ב"ה לקחת את הרגע הזה

לבד או עם הילדים 

לנשום ולהתמלא בזה הרגע

ולומר מזמור לתודה, לשיר, להלל ולהודות לך ה' יתברך 

על כל הטוב שנתת לנו בחיים הפרטיים 

ועל כל הטוב שאתה מרעיף עלינו ומנהיג ברמה הלאומית 🙏🌟

באמת יש הרבה על מה להודות, עם כל הקושי שאנחנו עוד חווים. וכל כך חשוב לראות אותו ולהודות עליו...

נשמע כמו פתרון טוב

ההורים יפגו את הבן והנכדים

ואת לא תיפגעי.

לא מבינה למה זה צריך להיות כולל לילה

שיסעו לביקור ערב כלשהו/ אחה"צ

וחיבוק! נשמע קשה ממש!!!

לא התכוונתי שבת

התכוונתי ביקור באמצע השבוע

לא הבנתי שזה האופציות... עכשיו מקריאה חוזרת הבנתי...

ממש ממש לא!

אתם מתחילת הנישואין נוסעים כל שבת שניה אליהם? גם אחרי 8 שנים? זה המון

ובכלל, את מתארת מציאות מאוד קשה ומורכבת ואם כל כך קשה לך אז באמת להפחית נסיעות לשבתות אצלם או להזמין אליכם במקום.

רק נראה שלפני כן כדאי ליישר קו עם בעלך, לדבר איתו. נראה שיש צורך שיבין ויראה אותך

כל כמה זמן אתם נוסעים להורים שלו?

ולהורים שלך?

אדם לא צריך להיות במקום שבו רע לו. פשוט לא.

יש חתונה אחת לכמה זמן? מילא.

צריך לעשות סדר פסח ביחד אחת לשנתיים? נו טוב.

אבל להגיע אחת לשבועיים למקום שבו רע לך? זה עונש שלא מגיע לאף אחד.

אני מאוד מאוד מאוד משתדל להימנע מאנשים או מקומות שעושים לי רע. אני משלם על זה מחירים אבל אחרי הרבה שנים הבנתי שזאת הדרך היחידה.

בעלך אוהב אותך? רוצה בטובתך? אז לדעתי הוא צריך להבין שאת פשוט לא יכולה להיות במקום שבו את מרגישה רע. לא משנה מי אשם, מי אמר מה, מי עשה למי. פשוט לא טוב לך שם וזהו.

גם צורת דיבור שלא מתאימה שידבר אליך "תדעי את מקומך"/ לצעוק עליך ובטח ובטח שזה ליד אנשים לא מקובל בשום צורה

דבר נוסף הוא יכול ליסוע לבקר בכיף את ההורים שלו בלעדייך אבל למה גם לישון?

הכל מתחיל מליישר את ההדורים מול בעלך כי משפחות הזויות יש בשפע אסל ברגע שבעלך יבין ויהיה איתך זה יהיה פשוט יותר

כל יועץ זוגי שתפנו אליו יערוך את הגישור הזה ביניכם אם לא תתקשרו את זה בעצמכם.

משהו פה לא תקין . יכול להיות שהכל בסדר מסביב.. אבל זה משהו שדורש טיפול.

יותר משיחה אחת. ששניכם מקדישים זמן בצורה רגועה.

"אנחנו מקשיבים ולא שופטים"- ואז מוצאים פתרונות.

אני מכירה לא מעט סיפורים כאלה שנגמרו בגירושים רק כי המשפחה שלו / שלה היו כאלה ובן/בת הזוג לא היו שם בשביל הצד השני.

כותבת גם בתור אחת שחוותה חוויות דומות בפרק א'.

ניסיתי להסביר לו בצורה הכי יפה איך שאני מרגישה, חוץ מלהגיד לי שהוא גם סובל אצל המשפחה שלי

לא היה לי מה להגיד (לא היינו אצל המשפחה שלי 10 חודשים) ההורים שלי מגיעים אלינו.

הוא פשוט אמר לי שהוא אמר להורים שלו שאני לא רוצה לבוא, והם ידברו איתי

זה אמיתי?

מאז ומתמיד ההורים שלו היו מעליי

אני באמת חושבת שאם נתגרש זה יהיה רק בגללם

וחבל לי על הילדים 

והם אמורים לדבר איתך?

הוא אמור להיות בצד שלך, להגן עלייך, ובטח לא לומר להם ככה מה שאמר ולתת להם "לדבר איתך" כאילו את צריכה לשמוע מהם שיחת מוסר, כי לצערי זה מה שנשמע כאן

שוב, דווקא צריך שקודם ביניכם תהיה הבנה, תקשורת, שיח והסכמה שאתם צד אחד

תמיד

שברוך השם אנחנו מנסים לבנות בית משלנו ואנו זקוקים לבנות את עצמנו.

בלי קשר להורים בזוגיות אם נפתח פנקס חשבונות מה קורה אצל כל אחד מההורים זה לא ייגמר.

השינוי הוא אצלנו כי כשמתחתנים בונים קן חדש בית חדש עם הרגלים שונים ואם כל הזמן נוסעים מתי נבנה את הקן הפרטי שלנו.

מעבר לזה לשקף לו את ההרגשה שהם מעליך וגם להסביר לו מה זה גורם לך להרגיש ,לשאול אותו מפורש טוב לך ונעים לך שכך אני מרגישה? איפה האחריות שלך לדאוג לי?לא בהאשמה אלא בהתעניינות תאיר את עיניי תסביר לי איפה אתה מתחשב כי אני לא רואה...

אם הוא מבין שיש בעיה ויהיה מוכן לפתור אותה נחמד ,אם לא ללכת כמה שיותר מהר לייעוץ .

אבל כמו שציינתי, זה משהו שמצריך יותר משיחה אחת. 

יש גבול לכמה "הוא" יכול לספוג אינפורמציה שהוא מרגיש בה "לא בסדר".

אולי בפעם הבאה שהוא יציג את זה מהצד שלו לפני שאת מציגה את הדברים ותנסו למצוא פיתרון עבור שניכם.

כי אתם החשובים פה בתוך הסיפור.

(אני לא יועצת זוגית. רק רוצה בטובתכם. כי ככה שניכם לא יכולים להמשיך)

ממש קשה להיות במקום שבו לא רואים אותך, לא מתייחסים אלייך, ואפילו בעלך משתנה שם ומתנהג אלייך כאדם זר. 

זה באמת כואב ומגיע לך על זה חיבוק ענק!

אני חושבת שיכול לעזור אם תצליחי רגע לשים בצד את כל האמירות השכליות והשיפוטיות על המשפחה שלו (למרות שהן צודקות לגמרי!), ולנסות לבוא ולספר לבעלך בכנות איך את מרגישה- שכשאתם שם את מרגישה בודדה, שקופה, חסרת ערך, מרגישה לא מספיק טובה בעיניו וכו'. בלי האשמות, הסברים או השוואות לצד שלך. פשוט לבוא נקייה וכנה.

מאוד מאוד קשה לבוא ולדבר ככה בפתיחות, ואולי יהיה לך קל יותר לכתוב את זה בכתב, אבל אני מאמינה ששיח כזה יגייס אותו לבוא להגן עלייך ולהיות לצידך.

ופחות משנה מה תבחרו לעשות בפועל (הוא יסע לבד, תורידו תדירויות, תקבעו דרך מסוימת שבה הוא מתנהל כשאתם שם)- מאוד חשוב התחושה שאת לא לבד בסיפור הזה. שהוא איתך יחד. זה הוא ואת יחד בהתמודדות מול המורכבות שבקשר בינך לבין המשפחה. וממש לא משנה מי אמר, מי עשה ומי אשם. 

כאשר עומדים מול קונפליקט כלשהו -

הוא קודם כל ההבנה העמוקה.

לתת רגע ניראות למה מתחולל אצל כל אחד מאיתנו בעצם

קודם כל ניראות לעצמי

אח"כ לשקף זאת לשני,

שבתורו נותן ניראות לעצמו -

ואז משקף אותה לי.

כאשר יש בינינו הבנה עמוקה

מה כל אחד מרגיש שם?

מה כל אחד צריך שם?

מה לכל אחד קשה?

מה כל אחד היה רוצה שיקרה?

וכאשר כל אחד נותן לשני (וכמובן גם לעצמו קודם) ניראות -

או אז אפשר לעבור לשלב הבא - שהוא שלב הפתרונות.

ובשלב הזה,

אם עשינו כבר את השלבים הקודמים נכון ולעומק -

הפתרונות מגיעים הרבה יותר בקלות.

כאשר המטרה שלנו היא למצוא את הגם וגם.

ולא את ה"או או"

למצוא איך אפשר שגם אתה בעלי תרגיש שיש לך ניראות למה שחשוב לך וזה מתקיים

וגם אני ארגיש שיש ניראות למה שחשוב לי ושזה מתקיים.

ההצעה הזו שהוצעה שבעלך יסע עם הילדים בחמישי ויחזור בשישי יכולה למשל להיות פתרון מסוים שיכול לעבוד,

אבל לא כך כאשר אין עדיין ניראות הדדית, הבנה הדדית, חיבור עמוק.

ככה זה רק לשים את השלב האחרון בפירמידה (הפתרון) שהוא הכי קטן בגודלו ואז כל הבניין קורס...

צריך קודם לבנות את הבסיס הרחב שיחזיק אותו, את הפתרון.

הבסיס הרחב הזה של ההבנה, של הניראות אחריה, ואז הפתרון.

אני מצליח קודם לראות אותך, אשתי,

להבין אותך לעומק

מה קשה לך שם

למה קשה לך שם

מה את צריכה שם

מה עוד

אני מצליחה לראות אותך, בעלי,

להבין אותך לעומק

מה חשוב לך שם

מה הצורך שלך שם

מה עוד

אחרי שנעשה את זה נוכל לחשוב על חמישי עד שישי

או על כל פתרון אחר

העיקר שהוא יבטא את הגם וגם

והעיקר שהוא יבטא זאת רק על גבי ההבנה השלמה.

כשאני, האישה, ארגיש שהלב שלי והצרכים שלי וכל מי שאני חשוב, ולא שקוף

נראה, ולא נמחק

שמבינים אותי, שמקשיבים לי, שרואים אותי, שאכפת ממני,

וכאשר אני, האיש, ארגיש שהצרכים שלי והלב שלי נראים ונשמעים, שאפכת ממני, שאני חשוב, שאני לא נמחק -

אז נחשוב *יחד*

האם מענה שאבא והילדים נוסעים לחמישי בערב עד שישי בבוקר יכול לענות על הצרכים של האיש של לראות את משפחתו, בביקור של הילדים את סבא וסבתא, וזאת בלי שאני האישה אסבול שם, ובלי שניפרד לשבת?

או אולי מענה אחר שכן נלך יחד אבל בלי לינה?

או שכן עם לינה אבל נראה, שוב -*יחד* איך שנינו נרתמים לזה שיהיה לי נעים שם? או לפחות לא רע? מה שנינו עושים בשביל שזה יקרה?

כי אני חשובה.

ואתה חשוב.

והצרכים שלי חשובים.

והכאבים שלי חשובים.

והצרכים שלך חשובים.

והקשיים שלך חשובים.

ואחנו יחד

אחד *עם* השניה

ולא אחד נגד השני

וכמו שאמר הרב אריה לוין זצ"ל "הרגל של אשתי כואבת *לנו*" -

זו הבעיה של *שנינו*

וזה אנחנו מול הבעיה

יחד.

חושבים מה הפתרון הכי מוצלח למקרה שלנו

חושבים יחד

מנסים יחד

מדייקים יחד

בודקים יחד

מבינים יחד

נותנים ניראות יחד

וגדלים יחד 

ב"הצלחה רבה יקרה 🙏🌹

שיסע חמישי, יחזור שישי, כך גם יתן לך זמן להכין שבת בשקט.

תשובה אמיתית:

אם לא תתחילו ייעוץ זוגי, זה לא יגמר טוב, כי נשמע שגם הוא סובל, אבל לא יודע איך לצאת מזה, ובסוף ייצא עליך ועל הילדים אם לא יהיה משהו נטרלי שיאזן קצת את התמונה.

כשהוא חוזר מההורים שלו, הוא לא הופך לאדם אחר.

הסדר התקין הוא שבעלך צריך להיות איתך לגמרי בכל מקרה ובכל מצב. מה שאת מתארת זה בעצם שאת לא צריכה להגיע לשם בכלל. פשרה הוגנת, להגיע לביקורים רחוקים רק בימי חול. לא בשבתות. אם בעלך לא מסכים. יש לך בעיה רצינית. זה לא עובד. חייבת להיות הבנה שלו ושל הוריו. שהם ירדו למקום השני. ואת תופסת את המקום הראשון לכל דבר ועניין. זה אלף בית של חיי נישואים ואם הוא עדיין לא קלט את זה. מישהו צריך להסביר לו. הוא חייב להבין שהמשך המצב כפי שהוא עלול להביא לפירוק המשפחה. שיחליט. לא התחתנת בכדי לסבול דברים מהסוג הזה. בכל מקרה תגידי לו שאת מבקשת להפסיק להגיע לשבתות. נקודה.

סיטואציה קשה ותיקשורת מורכבת.

ממליצה מאוד על "אהובה צוקרמן" היא עובדת על מענה שכלי ורגשי, נותנת מענה לזוגות בתהליך קצר ומשמעותי. אפשר למצוא את המספר באתר שלה.

את נמצאת במערכת יחסים חולה. סוג של אלימות גלויה וסמויה. לא באמת סופרים אותך. לכי לייעוץ אפילו לבדך. בכדי לדעת את איך לנהל את המצב הזה. אני בעדך. לא מקבל את המושג דעי את מקומך. ככה לא מדברים לאישה.

להגיד שהיא בזוגיות אלימה אחרי ששמעת צד אחד וכמה מילים מתוך פורום.

בכל זוגיות יש קשיים וצריך לצלוח אותם...מפה עד להגיד שבעלה אלים..בהחלט הם צריכים הדרכה אבל לא צריך להוסיף שמן למדורה

אבל אנשים נסחפו להגיד שבעלה אלים והזוגיות חולה...לא! בנקודה הזו הם חייבים ליישר תהדורים ואם יש צורך ללכת לייעוץ טוב 

ככה נראית אלימות סמויה בדיוק ככה. כמובן שצריך לשמוע שני צדדים. אם מה שהיא כותבת נכון. אלימות סמויה קלאסית. וזה כבר מעבר לסמויה. זו אלימות מאורגנת.

לפעמים עדיף פשוט להישאר בבית מאשר להגיע להורים שמתערבים בשביל מה צריך את כל המסיבות האלה!!!!

מתחבר לספר שאני קורא בתקופה האחרונה-   "כוחו של הרגע הזה".

אבל האמת שזה לא נכון גם על ההווה זה נכון גם על העבר. 90% מהאנשים במערכות יחסים עושים את הכי טוב שהם יכולים באותה נקודת זמן. האם זה מספיק? בדיעבד, בדרך כלל לא. אבל לא צריך לבוא  קשוח מדי.

נשמע ספר מעניין

יש כאלה שבביתם יש מזגן על קירור 24/7 בין יוני לאוקטובר, ויש כאלה שחוסכים ומפעילים רק שעתיים בצהריים וזהו.

יש כאלה שמפעילים מזגן על חימום בכל ערב בחורף, ויש כאלה שפשוט לובשים עוד בגד.

יש כאלה שמבשלים הרבה בעזרת חשמל (כיריים אינדוקציה, תנור, נינג'ה למיניהם וכו') ויש כאלה שמשתמשים כמעט רק בגז.

יש כאלה שמייבשים את הכביסה במייבש חשמלי ויש כאלה שתולים את הכביסה.

בקיצור, יש שוני עצום בין משפחות שונות וכל סכום יכול להיות הגיוני, אם הוא מתאים לשימושים שלכם ולרמת החיים שלכם...

אני חושב שזוללי החשמל הגדולים הם מזגנים, מייבש כביסה, דוד חשמלי, מדיח ומכונת כביסה. רוב המכשירים האלה תלויים בעיקר בכם וברמת החיים והנוחות שאתם רוצים שיהיו לכם.

בגדול בגדול, לדעתי מינימום לזוג זה 200 ש"ח בחודש אם הם לא מתכלבים.

הכל נכנס למחברת ושם הכל כתוב.

מה זה כמה הגיוני? אתה מוזמן לבדוק בעצמך עם כל חשבונית בשעון חשמל שבלוח שלך אם הוא מורה על ההספק שמופיע אצלך.

כמו שכתבו לפני זה משתנה מבית לבית ואין משהו הגיוני, אם הדירה עומדת ריקה ואין שום פעילות חשמלית בכלל בדירה עדיין חשבון החשמל יעלה 50-60 שקל בגלל הצריכה של מכונות החשמל שבמבנה, במקרה שיש לכם דירה להשכרה ללא שוכר אפשר לפנות לחברת החשמל לבקש לא להיות חייבים בסכום הזה.

אבל האמת שבגדול המשתנים לא כל כך קשורים לסוג המכשירים בבית אלא יותר לכמות הנפשות, שטח (או יותר נכון נפח) הבית, שעות הפעילות של בני הבית (למשל אם יש הורים במשרה מלאה וילדים במסגרות תחסכו גם בחשמל, גם בגז, גם במים) הבידוד של הבית (בעיקר בגלל המזגנים) הדירוג האנרגטי של המכשירים בבית.

וכן אם עברתם לספק חשמל זול.

שהיינו זוג צעיר יצא לנו בערך 500-600 לחודשיים

זוג שיצא לו 5,000₪ הם רוצים לדעת אם זה הגיוני.

אמרתי להם על הדוד והמזגנים הישנים..

בערך

8 כוחות סוס, תמיד ביחד כמעט כי זה עילי בסלון ומיני לשאר הבית

עם 2 מקררים, מדיח, מכונה, וכו

הכי גבוה שלי 2500

שמשתלם לכם להחליף מזגן לאינוורטר. 

גם אצלנו עובד 24/7 (לא בדיוק, יש לנו מזגן VRF  שאפשר להדליק בכל חדר בנפרד) וזה לא מגיע לסכומים האלה.

לא משהו שעומד על הפרק כרגע, אבל תודה על הרעיון

(אבל החלפה של המפוצל מאוד פשוטה, להבדיל מהמרכזי)

אמן ואמן

ישועת ה' כהרף עין 🙏

אבל כן, זה לא משנה את המציאות שזה סוג של בועה או משהו דומה לזה שאין לזה ערך עצמי. מצד שני, זו הדרך הכי זולה כנראה להעביר כסף משני הצדדים של העולם בלי לעבור דרך מערכת סליקה בין לאומית.

אם היה מחכה הרבה, היה קונה את כל הרחוב.

אם היה מחכה המון, היה קונה את המחוז.

זה ה"יופי" במטבע הזה.

שאתה משקיע בו ואתה יכול להיות חסר כל או מולטי מיליונר

וכל אחד מהם תרחיש הגיוני לגמרי

התייחסתי למצב שבו הוא היה מוכר היום/החודש/השנה, לא למצב שהוא ימכור בעתיד.

בחודש האחרון ביטקוין שבר שיא של כל הזמנים עם 108,000 דולר למטבע.

לנבא את העתיד זה קשה אבל לדעת מה היה בחודש האחרון זה קל...

ברור שאני לא יודע מה יהיה בעתיד והאם מי שמחזיק היום במטבע יהיה מורווח או מופסד...

שאם יהיה לי מחשב קוונטי

אני אוכל לגנוב את כל הביטקויינים

אז בינתיים אני עובדת על זה 😉

ואני לא בטוח שהבנתי הכל עד הסוף

שקרן עוקבת זה לא טוב כמו המטבע עצמו כי יש שחיקה.

אז אני לא בטוח מה ההסבר המדויק אבל בטח החכמים כאן יודעים

אבל גם אם זה נכון,

יש לקרנות 3 טענות הגנה:

א. עדיין הרבה יותר קל לקנות אותן מאשר את המטבע המקורי

ב. גם במיסוי זה הרבה יותר קל (מבחינה בירוקרטית, זה לא שבסוף משלמים פחות)

ג. מאות מיליארדי דולרים כבר זרמו לקרנות האלה, אז אני מרשה לעצמי לסמוך על חכמת ההמונים

אגב,

יכול להיות שאתה מתכוון לדמי הניהול שהקרנות גובות?

משהו בקשר לזה שזה רק מחקה.

אולי בגלל פערים במחיר

אולי בגלל השהיה של החיקוי

אולי בגלל שזה נקנה במטבע שנתון לאינפלציה

יכול להיות שלא מדובר בסכום מאד גבוה, או שההפרש לא מצדיק את המאמץ להשקיע במקור

אם מישהו כן מכיר ויודע להסביר אשמח 

כבר עושות את הגידור מול המטבע.

כך שאם הקרן השיגה 26%

זה כבר בשקלים. (כמובן שעל זה יש דמי ניהול ומסי רווח הון)