שתולים את הבעיה בהורמונים. יכול להיות שזו הבעיה, ויכול להיות שלא. באמת קשה מאוד לעבוד על מידת הכעס, אבל בעיניי לא נכון לתלות את זה בגורם חיצוני (במיוחד אם את לא מתכוונת לוותר עליו).
תנסי לחשוב עם עצמך האם יש קשר כלשהו בין הסיטואציות שבהן זה קורה?
תנסי לנטרל מראש כמה שיותר את הגורמים שיכולים להביא אותך לידי כעס.
לדוגמה, עייפות בוודאי ובוודאי משפיעה על זה. בעלך יכול לסייע בעניין? אולי תעשו ביניכם תורנות בלילות שלא יצא שכל פעם את תקומי אליו? (אם זה המצב) תנסו לחשוב ביחד איך את מוצאת זמן לנוח באמת, כדי שלא תהיי גמורה כל כך.
את יכולה לנסות לחשוב מה עוזר לך לא לכעוס ולנסח *מראש* רשימה של פעולות שאותן את עושה רגע לפני שאת כועסת.
נגיד- יוצאת לסיבוב בחוץ, נכנסת להתקלח, כותבת את מה שמכעיס אותך במקום להגיד את זה, שומעת מוזיקה וכו'. מה שמתאים לך ויעזור לך. את יכולה ממש לכתוב את זה על דף, לתלות במקום שתראי את זה, ורגע לפני שאת מתפרצת לנסות לחזור לפעולות האלו ולעשות אותן על אוטומט כדי להירגע.
תנסי לשתף את בעלך בתהליך שאת עושה, גם שיראה שזה חשוב לך ואם זה אפשרי מבחינתו גם לבקש שיעזור לך. נגיד במקום לכעוס להגיד לו- אני ממש עצבנית וקשה לי, אפשר חיבוק בבקשה? או לבקש ממנו שאם הוא רואה שקשה לך ואת מתחילה להתעצבן, שהוא יציע לך לצאת לסיבוב בחוץ / מקלחת / מוזיקה וכו'... אני יודעת שגם להגיע לשלב הזה, של היכולת לעצור לרגע ולהגיד שאת כועסת ועצבנית, במקום לכעוס מיד, הוא קשה. אבל הוא בכל אופן יותר קל בעיניי מאשר לא לכעוס בכלל.
ואם זה חוזר על עצמו, את יכולה לפנות לאימון אישי. יכול לעזור מאוד. זה דורש עבודה עצמית אבל זה משתלם.
ואל תכעסי על עצמך כל כך, תהיי גם קצת יותר רכה כלפי עצמך. אנחנו בני אדם, אנחנו טועים. זה לא נעים, באמת שלא, במיוחד שזה גורם לפגיעה באהובים שלנו, אבל את מתחרטת באמת, אז אל תקפידי עם עצמך יותר מידי. כל אחד וההתמודדויות שלו והניסיונות שהקב"ה מעמיד אותו בהם.
בהצלחה!
