היום בבוקר קמתי לקולות פיצוצים שחשבתי שהם רעמים, ואז שמעתי את האזעקה המחרידה..
מאז לא אכלתי, ורק שתיתי מים בכוח..
לא מסוגלת. מרגישה שכל הגוף שלי מתכווץ. אני גוועת מרעב ולא מצליחה לפתוח את הפה. המים מרגישים לי כל כך מרים.
אני פוחדת. אבל בוטחת בה'. אבל פוחדת פחד מוות. כואב לי על עם ישראל שנפגע, שנחטף.. מה זה הזוועות האלה???
מתי ה' יגיד דיייייי לצרותינו מתיייי אלוקים אדירים כמה עם ישראל סובל...
אולי נצום לגאולת עם ישראל כמו שעשתה אסתר? גם ככה אני לא יכולה לאכול
אחרי סימון הצ'ק ליסט, כמובן שניתן למבוגר בריא לאכול רק לחם ומים, וכו
נגמרו לי השמותאיך את מרגישה היום?
בדיוק עניתי על שרשור נוסף בנושא אז מצרפת את התגובה גם כאן:
חיבוק גדול יקרה ❤ - נשואים טריים
תגובה של @בארץ אהבתי היקרה ששלחה קישור לכלי יעיל שיכול לעזור בהפחתת הלחץ, כאן:
משהו שקיבלתי, עזרה לשחרור סטרס - הריון ולידה
כואבת
חוששת
דואגת
מקווה ומייחלת
רק אני ככה?
קשה לי 😭😭😭
דואגת לאנשי כוחות הביטחון חילוץ והצלה
כאב של כל-כך הרבה משפחות
כמה שאלות, כמההההה
החטופים, וואי זה _____ אותי
אנחנו ב''ה לא גרים בדרום,
אבל שומעת כל הזמן את המטוסים (כנראה קרב, רואה אותם חגים במעגלים - אוייי בורא עולם שהכל יעבור בטוב ❤️)
וכולנו נמצאים במקום חלש ולא קל בכלל.
אבל כרגע זה המצב. אנחנו כאן בתוך המלחמה הזאת.
ספגנו הרבה אבדות.
צריך רק לא לאבד את הרוח.
זה לא קל בכלל.
ממליצה לקרוא פרק יח בתהילים.
ופסוקים מחזקים נוספים.
עומדת להיות לנו תקופה קשה לא קצרה.
ובתוכה צריך לבנות רוח של גבורה וניצחון
כי אין ברירה אחרת
לכולם קשה
זו מציאות שלא הכרנו והיא קשה עוצמתית
ועם זה מחד צריך להימנע ככל האפשר מלראות תמונות וסירטונים שרק ישרטו את הנפש. המקרים קשים גם בלי לראות. מעשה זוועה ממש. המספרים מטורפים.
מצד שני, זו שעה שכולם צריכים להתאחד, לעזור אחד לשני, להתעניין, להיאחז בתעצומות העם שלנו ומעשה הגבורות של אנשינו היקרים.
בעזרת ה עם ישראל ינצח
הסיפור שלנו לא התחיל אתמול ולא יסתיים היום
פתחתי שרשור בפורום הריון ולידה שכולל בתוכו כמה דברים שאולי יכולים להחזיר לנו קצת נשימה, קצת אור בתוך כל החושך הגדול,
אם יכול לעזור, מצרפת גם כאן את הדברים שכתבתי, ובהמשך מרכזת עוד דברים שיכולים לעזור בזמנים קשים:
בואו ננסה להחזיר נשימה
אפילו קצת
כל שעה ושעה
עברה שעה -
בואו נשים לב -
האם שתיתי? כדאי לי לקחת כוס מים.
האם אני זוכרת לנשום טוב? כדאי לקחת אוויר מלוא הריאות מהאף ולהוציאו לאט לאט מהפה
מה עוד יכול לעזור לי?
לשמוע שיר מחזק?
לשים ריח טוב באוויר?
לומר תפילה או פרק תהילים?
לעשות פעילות גופנית "בקטנה" רק כדי להזיז את הגוף?
לשתף חברה או משפחה או כאן ולא להרגיש לבד עם הכל?
לראות איפה אפשר להחזיר שליטה ומה כן יש בכוחנו לעשות? (לדוגמא לראות איפה יש מרחב מוגן, האם נעלנו וסגרנו חלונות, האם יש לנו מקום להתחבא או אביזרים להילחם חלילה, האם יש לנו במרחב המוגן פנס, בטריות, גפרורים, נרות, אוכל, שתייה, תהילים, שקיות רגילות, דלי, מטען נייד, תאורת חירום, טלפונים מוטענים, מזרן וכו'?)
מה עוד?
ובלילה, כאשר הפחדים אפילו עוד יותר מתגברים -
מה יכול לעזור לי?
לשנן בלב מנטרה קבועה כמו "ה' איתי. איתנו. השם שומר עליי"? / פסוק מחזק? / משהו אחר?
לשים מוזיקת הרגעה ולנסות רק (זה ממש לא רק) לנשום איתה?
"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"
האחדות שאנו רואים כאן, גם היא מחזקת
"עת צרה היא לעקב *וממנה* יוושע" ב"ה מתפללים שניוושע ונראה אור גדול וישועה שלמה
בואו ננסה להחזיר נשימה
ולראות גם בתוך החושך הגדול איפה כן יש אור?
איפה כן יש ניסים?
כל אחת יכולה להוסיף מעצמה איזה טוב ואיזה חיזוק היא רואה בעם הנפלא שלנו?
משתפת שאני התחזקתי היום כשראיתי:
* שחולצו ב"ה ב"ה בשלום 50 (!) בני ערובה מבארי!
* שחולצו ב"ה ב"ה בשלום בני הערובה באופקים ללא פגע!
* שצה"ל חיסל וסיכל הרבה מאוד מחבלים שרצו להיכנס לישובים שונים!
* שצה"ל השתלט בחזרה על הרבה מאוד מן המוקדים בהם רק לפני יממה אחת החמאס השתלט!
* החילוצים המדהימים שכן הצליחו לחץ. כל אחד הוא עולם ומלואו!
* נתרמו אלפי ויותר מנות דם בעיצומה של המלחמה ובתוך כל הקושי, מי כעמך ישראל שהולך ותורם מעצמו ודמו בעת שיא הקושי!
* נפתחו וממשיכים להיפתח ולהתעבות המוני קווי סיוע פיזי ונפשי, אירגונים ועמותת כלליים ופרטיים!
* נעשו המוני המוני מעשי חסד
* רואים כעת בעם שלנו אחדות מאוד מאוד גדולה
* רואים איך בעת מלחמה כזו כולנו אחים ועוזרים אחד לשני וממש לא איש לעצמו!
* כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה - כולם מתגייסים בגבורה ענקית, איזה גיבורים!!! עם אש ה' בעיניים לשמור ולהגן על עם ישראל הקדוש ועל הרי אלוקינו!
* כל מעשי הגבורה שמסופרים!
* ההרוגים הי"ד שכל אחד וכל אחת הם עולם ומלואו וכמובן כמובן שהלב הכי כואב ופצוע ומדמם לשמוע, ויחד עם זאת מרגישה שהם עצמם רוצים להזכיר לנו שהם הכי הכי קרובים לכסא הכבוד במקום הכי גבוה ועליון שניתן לדמיין ואין להם כעת טיפת סבל אחת אלא אור עצום עצום והעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא ולו יכלו לחזק אותנו ולומר לנו שהם מאירים ומוארים ויושבים בצל הקב"ה בכבודו ובעצמו.
* כולם מגויסים, בעורף ובחזית
* יש לנו צבא חזק ומסור וכולם מתאחדים בהנהגה ובכוחות הביטחון
* הקב"ה איתנו! תמיד תמיד "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" אנחנו נשענים על אבינו שבשמים וזוכרים את ההבטחה שלו אלינו "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם"
* לראות נשים מדהימות מכאן שדואגות ומחבקות ומחזקות ומאירות ומזדהות ועוטפות אחת את השנייה
ואת כל היוזמות הנפלאות הללו
* וקבוצות על גבי קבוצות בכל פלטפורמה אפשרית שמחפשים איך לעזור בכל דרך שהיא ועושים זאת באהבה עצומה
* ואחד מראשי המחאה הבולטים שכתב היום לאחד מהכי בולטים מה"קבוצה השנייה" (עבור המחנות שהיו) כמה הוא גאה בו ואיזה איש אלוף הוא שהתגייס ללחימה. וממש שיבח אותו בפה מלא
* אירוחים בחינם, הסעות בחינם, חלוקת ציוד בחינם, ילדים צדיקים שאומרים תהילים עם חיוך של גאווה יהודית בעיניים ולב מלא תקווה
* אין דתיים חילוניים חרדיים אין יש רק עם ישראל המתוק. יהודים. עם הלב הכי ענק וחם שיש.
הלב הזה שמלא בטוב, בנתינה לאחר, בחסד - זו התורה הכי גדולה וקיומה והקירבה הכי גדולה לקב"ה
אני באמת כ"כ מתרגשת מזה, גם בתור מי שנשואה למי שלא קרוי "דתי" אבל מעשי החסד והאהבה לזולת וכל הלב הזה מעידים כאלף עדים על כל העם הזה שלנו ועל כך שאחים אנחנו.
* חיזק אותי לקרוא עוד על הערבות ההדדית המדהימה, איך בני ברק וחסידים צדיקים מגייסים בכל הכוח ציוד ותרומות לחיילים
איך הצבא והתורה חד הם
כולם יחד
דואגים ומסורים ומעריכים אחד את השני
* שארה"ב שלחה נושאת מטוסים וצי ספינות לעזרתנו ועומדת יחד איתנו
* שדגל ישראל מונף ומואר במדינות רבות בעולם כאות הזדהות איתנו
ממש מרגישים שהמלחמה שלנו היא מלחמת האור בחושך ואיך אנו ממש אור לגויים וסמל לכל זה גם לעולם כולו
* לאחר צאת החג של יהודי חו"ל הם שמעו הכל ומתחילים להזרים כמויות של כסף, תרומות, תפילות ואהבה בכל מקום שהם. עוד אחדות נפלאה ומרגשת
נאספו כבר יותר מ10 מיליון דולר ברגע קטן וזה ממשיך
* אילון מאסק ועוד הרבה משפיעי דעת קהל ומפורסמים בעולם כולו עושים הסברה למען ובעד ישראל
* צה''ל וכוחות הביטחון המדהימים מכים מכה עצומה באויבנו ומסכלים עוד ועוד רע ומוסיפים טוב
* יש כיוון אולי לממשלת אחדות ועוד חיבור ואחדות בין כולנו גם שם
כל הדברים נותנים לאוויר להיכנס ואפילו ליצור ממש הרגשה של הכנות וכמו כור היתוך לגאולה וישועה שלמה ב"ה ב"ה
אנחנו ננצח!
בואו ננסה להחזיר נשימה
למצוא משהו אחד קטן לעשות כל שעה: לעצמי, לילדים, לבעלי, לזולת
גם לנשום עמוק זה מעשה טוב! ומיוחד וחשוב מאין כמוהו!!!
גם לבדוק מה נכון לי כרגע ומה לא ולהקשיב לעצמי זה מעשה גבורה וחסד מדהים!
מוזמנות להוסיף עוד החזרת נשימה, ניסים, אור וחיזוק שאתן רואות וביחד נתחזק כולנו 🙏
בנוסף, מנסה לכתוב כמה דברים שאולי יכולים לעזור בזמנים קשים באופן כללי:
- דיבור עצמי,
חיזוק עצמי
מאוד יכול לעזור.
- לומר לעצמנו: "הכל בסדר. אני בסדר."
ממש לחזור על זה כמה וכמה פעמים כמו מנטרה, להאריך את המילה במלרע, לדבר את זה בטון רגוע ושלו. אפשר להגיד גם בקול וגם בלב.
- גם נשימות יכולות מאוד לעזור.
או לשאוף אוויר 6 שניות - ואז לשמור את האוויר בפנים 2 שניות - ואז להוציא את האוויר לאט 4 שניות
וככה לחזור על הסטים האלה עוד ועוד עד להקלה.
או "נשימת הקופסא" - לשאוף 4 שניות - להחזיק בפנים 4 שניות - להוציא (לנשוף) 4 שניות - להחזיק 4 שניות.
או תירגול של מיינדפולנס, מדיטציה קשובה לפחות 8 שבועות. לתרגל להחזיר את הקשב לכאן ועכשיו.
- לשתות מים, לאכול אם רעבים, לישון אם עייפים
- לשמוע שיר מחזק
- תפילה אישית או מזמור תהילים
- שיעור תורה מחזק
- לבקש חיבוק ארוך ועוטוף
- לדבר את זה.
לדבר על זה.
עם חברה, עם האיש, עם אחות, עם הקב"ה, עם עצמי, עם איש מקצוע, עם כל מי שיעשה לנו טוב לשתף אותו.
- לצאת החוצה, לראות טבע, אנשים, אוויר, עולם.
- כמובן כמובן האמונה בקב"ה, הידיעה שכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, שיש סיבה ומסובב לכל.
- להיות בהרפייה
- הידיעה שעוד מעט זה יעבור ויוקל יותר
כי טבען של ירידות שהן בתנועה, ולאחריהן תגיע גם העלייה ב"ה. זה כמו גל שצריך לעבור כעת.
- לחשוב מה עזר לנו בעבר לצאת ממצב דומה
- להתחזק בטוב שבנו
- להתחזק בטוב שכן יש לנו בחיים
- להודות בפה לקב"ה על הטוב שיש לנו בחיים
- לראות איזה צעד, רק צעד אחד, נוכל לעשות כדי להתקדם אפילו טיפה במקום שבו אנחנו נמצאות אל המקום אליו אנחנו רוצות להגיע.
- לכתוב עם עט ודף את כל הרגשות וכל אשר על ליבנו
- לצייר ציור חופשי
- לדמיין את עצמנו במקום בו אנו רוצות להיות, לנשום לתוך זה, אולי בליווי מוסיקה מתאימה.
- להתפנק במשהו כיפי שיכול לשמח אותנו
- להיות עם הילדים / האיש שלנו / כל מי שאנחנו אוהבים עם דגש על הרגע הזה, על הכאן ועכשיו, וממש לשאוף את הרגעים הללו פנימה
יש עוד אבל כרגע זה מה שעולה לי 
עוד חיבוק גדול לך יקרה
והמון כוחות, חיבוקים חמים ותפילה מכל הלב לישועה שלמה ובשורות טובות לכל אחת ואחת ולכל עם ישראל המתוק, במהרה, בשלמות, בגלוי בחסד וברחמים ב"ה 🙏❤🙏
את ממש לא היחידה, כולנו כמוך
את לא לבד עם זה.
פחד זו תגובה טבעית ונכונה במצב הקיצוני המטורף הזה, משהו לא בסדר עם מי שלא מפחד.
הפחד שאת מרגישה הוא מנגנון השרדותי טבעי ששומר עלינו
הוא דוחף אותנו לתגובות נכונות, לעשות פעולות נכונות לגייס כוחות במצב של אי ודאות.
כל אחד צריך לחשוב מה הוא עושה במצב הזה, איך נכון לו להתמודד.
תחשבי מה מרגיע אותך מה עושה לך טוב, תעשי רשימה כזאת אפילו, נשימות מאוד מרגיעות משנות מצב תודעתי, להתרכז בכאן ועכשיו, במטלויות יומיומיות בעשיה, להזיז את הגוף, תפילות, להדליק נרות לצדיקים, לסגור מסכים לא לחפור בכמויות מידע זה רק מעצים את החרדות, חיבוקים מגע אוהב, לא להתבייש לבקש עזרה ממשפחה מחברים,לשחרר לדבר על מה שאת מרגישה, ואפשר גם לפנות לגורמים מקצועיים.
בשורות טובות ישועות ונקמות
כתבה: Sasha Khazanov
סיכום עיקרי הלייב שקיימתי אתמול בגדר עזרה ראשונה
- מתוך קהילה "לאן את רצה? כבר הגעת"
1. מה שאנחנו חווים עכשיו הוא טראומה - אישית קולקטיבית ובינדורית! זה שילוב קטלני.
2. חשוב מאוד לקחת בחשבון, שלרובנו - זאת טראומה ראשונה בסדר גודל כזה, גם למי שכבר מורגל למצב ביטחוני, זה קנה מידה אחר!
3. ככזה - הוא מייצר קרע במערכת הפנימית (זאת המהות של טראומה) וזאת הסיבה שרובנו נשארים עכשיו ללא מילים, בלי יכולת לתפוס, בשיתוק, הלם וחוסר אונים.
טראומה מתנהגת כמו טראומה ואין יכולת כרגע לתווך לעצמנו את המציאות.
4. ולכן! כל ביטוי שלה, בין אם הוא הצפה של חרדה, עשייה קדחתנית והרתמות לעזרה או בין אם הוא הסתגרות משותקת בבית, פחד וחוסר תפקוד - הוא נורמלי בתוך הלא נורמלי הגדול.
5. זה הזמן להיות באקסטרה רגישות ולא ליפול לאשמה, שיפוטיות על הרגשות והמחשבות שיש לנו, לציפיה שנהיה אחרת והשוואות לעומת יתר האנשים! החוויה היא אישית.
6. כל אחד מתמודד בדרכו וכמיטב יכולתו, התגובות לטראומה רובן אוטומטיות, כך שחמלה ורכות נדרשים עכשיו.
7. פרוטוקול התמיכה למצב כזה מקיף של טראומה, הלם, שיתוק או זעם - דומה מאוד לפרוטוקול של עצם שבורה:
לעטוף ולקבע, לדאוג להרבה משאבים ותמיכה, להתאזר בסבלנות, להישמר.
(במקרה שלנו, זאת כבר תאונת שרשרת חזיתית...)
8. המצב ייקח זמן ולכן יש צורך לכלכל את הכוחות, בעיקר אם עלינו להיות בתמיכה לאחר (חיילים, משפחה, ילדים, מטופלים). כלומר לוודא שאנחנו במצב מלא בעצמנו, ככל הניתן, כדי לתת.
9. כדי לעשות זאת, רצוי לוודא שיש משאבים זמינים ופשוטים - אוכל, מנוחה ככל הניתן, מעגלי שייכות מיטיבים, יציאה לטבע ככל הניתן, עבודת גינון, משחק, תנועה, יצירה, כתיבה.
10. חשוב לייצר פורקן למערכת העצבים של מה שמצטבר בתוכה כרגע - ולכן כל ביטוי של בכי, כעס, פחד ואפשרות לתת מילים למה שאין לו מילים הוא קריטי. ככה נבטיח שהטראומה לא נשארת בפנים והיא נעה החוצה.
11. זה הזמן לקחת עזרה, יש לא מעט עזרה ללא תשלום מאנשי המקצוע ומי שמגיע לאירוע הזה מתוך החיים שלו על רזרבות נא לא לחכות עד שיופיעו הסדקים.
12. אין איזה "צריך" אחד נכון ואין אמת אחת. .
כל אחד יכול לייצר לעצמו נתיב הבראה ויציאה הדרגתית מההלם - חלק דרך עשייה והתגייסות, חלק דרך טיפול, חלק דרך להיות בשטח וחלק דרך לשלוח אנרגיה טובה.
13. הצמדו למה שמיטיב איתכם. לאט לאט.
14. בהקשר הזה, זה לא הזמן להרגיש "אגואיסטים", כי אנחנו מתמקדים ברווחה ובדברים הקטנים! אנחנו משמרים חיים. במצב לא נושם אין לנו מה לתת גם ככה, השמירה העצמית כאן היא הכי אפקטיבית כרגע גם לכל השאר.
15. זאת תהיה דרך ארוכה, הערכו בהתאם מבחינת כוחות הנפש וארגנו את המציאות בהתאם.
16. ותרו על משימות לא דחופות, אם אתם מרגישים מוצפים, תכננו יום ביומו במנות קטנות. מה שסובל דיחוי ייחכה.
17. מצד שני, גם אם לסדר את הבית והניירת או להחליף קיץ-חורף שומר לכם עכשיו על ויסות, לכו על זה. אלה זוטות חשובות, שמחזירות תחושת שליטה כלשהי בתוך ים הכאוס. אל תפחיתו מערכן! זאת טקטיקה חשובה להתחזקות.
18. הזהרו מפאתוס!
הקצוות יופיע עכשיו בכל מקום, כי זה מה שטראומה והישרדות מייצרים - הרבה שחור ולבן ומעט מאוד אפור. אמנם זה זמן לפעולות מיידיות של מצב חירום, אבל גם תזכורת לחזור ככל הניתן לפרספקטיבה מורכבת.
למשל - "הלכה לנו המדינה" לעומת "יש כל כך הרבה אנשים טובים שעוזרים ותומכים ונוכחים עכשיו בערבות הדדית".
19. נסו להחזיק את הגם וגם ולא רק קצה אחד, זאת תרופה טובה להישרדות - הפתח לתנועה וזווית נוספת.
20. היעזרו במוסיקה, אוכל מנחם, חיבוקים, אוזן קשבת - שימור התשתיות הוא קריטי בזמן הזה להמשך התפקוד.
21. זכרו שכל ביטוי רגשי יהיה עכשיו בווליום גבוה, כי הטעינות גבוהה מאוד, אז כל מערכות היחסים מאותגרות מאוד ומועדות להצפה. זה הזמן לסלחנות, גמישות ויחס זהיר וקשוב.
22. רקמת הלב פצועה עכשיו מאוד וייקח לה זמן איחוי. שמרו עליה, לא לכפות על עצמכם נוקשות איפה שלא נדרש. איפה שכן נדרש - עשו נקודתית וחזרו לרכות.
23. שימו לב לצריכת התקשורת והנוכחות שלכם ברשתות - היא גם מיטיבה, מחברת ומפוגגת חרדה, אבל היא גם עלולה מאוד להציף ולעבור את גבול יכולת ההכלה. שימו לב היטב למה שאתם נחשפים, באיזה מינון ומתי. התרחקו ממה שגוזל אנרגיה, היקרה מאוד ממילא.
24. טראומה היא שדה ששואב וככזה נמצא את עצמנו לא מצליחים להתנתק מהזוועה. העוררות במערכת מפעילה מאוד ומכניסה ללופ. זה מעגל אימה סגור.
זה הזמן לחזור לפעולות פשוטות ותומכות שציינתי קודם.
25. שאו תפילה. אין שום קשר לדת. זה חוק בסיס - כוחות החיים תומכים בנו גם כשהשורשים נעקרים והכל נשרף. חזרו לאדמה שלכם ושאו תפילה לרוח. ייקח זמן החלמה ממושך והם יתחברו. קול של בקשות לב צריך להשמע!
26. אפשרו לייאוש להיות, לפחד, לתסכול, לטלטלה. זה סימן שאנחנו אנושיים ושבריריים וזה לא יכול להיות אחרת.
אין זה אומר שאין לנו כוח, אבל מותר גם להשבר.
27. היו ערים לניסים סביבכם והם בכל מקום - אנשים אמיצים, סיפורי הצלה, הקטנות של יומיום שלא מובנות מאליהן, הקימה שלנו בבוקר, ציוץ של ציפור, רוח של סתיו.
28. בחנו את הלבד שלכם - לפעמים הוא הכרחי, כדי להסדיר נשימה ולהתרחק מאינטרקציה ולפעמים הוא הסתגרות שלא מאפשרת תמיכה. היו ערניים ללבד מתמשך ובקשו להישען!
29. זכרו לנשום. בעיקר לנשוף החוצה עד הסוף!
זה מווסת מאוד את מערכת העצבים. בכלל, להתעכב רגע על נשימה ועל אנחת רווחה (פולניות ידעו מה טוב להן) מאפשר להמשיך את היום ואת העומס טוב יותר. זה לוקח פחות מדקה ואין מנת יתר.
30. היו טובים לעצמכם, לטפו לעצמכם את הראש. זה עצב גדול, עמוק ותהומי. החזיקו איזה אופק של יום ביומו. הקיפו את עצמכם באהבה.
לצד הנשק שיורה, מעטפת של טוב מינימלי היא נשק חשוב לא פחות.
שתפו לכל מי שיכול להיעזר בזה ויחד, עקב בצד אגודל, נעשה את הדרך מטראומה להחלמה.
אנא עזרתכם..
בעלי טס לשבוע וחצי עם קבוצת חברים אנרגטית.
מטרת הנסיעה רוחנית וגשמית גם יחד, לא עבודה.
הנסיעה היתה בהסכמתי המלאה, באמת שרציתי לפרגן.
בעלי מאוד אוהב אותי ומתחשב בי, ב״ה אני מרגישה את זה יום יום.
אני בארץ עם 3 זאטוטים.
לא קל לי.
לא קל לנהל את הבית והילדים לבד (מיציתי את העזרה האפשרית).
לא קל ברמה האישית. מרגישה בדידות וחששות, צריכה אותו קרוב יותר.
ובעיקר לא קל לי בהתנהלות מול עצמי ומולו.
בהתחלה ממש רציתי להרגיש אמא לביאה. עצמאית. מתאמצת, מסתדרת, גיבורה כזאת, גאה בעצמי. נכון קשה, אבל לגמרי אפשרי. ואז הרגשתי קצת פרייארית. ירד לי האוויר והתחלתי לקנא בו ממש. דיברתי איתו בקרירות פתאום. משהו התהפך בי.
רגע אחד לא הפסקתי לתאר לו בטלפון איזה מטורף היה לי בבית וכל כך נהניתי שהוא כולו מרחם עליי, ורגע אחר הרגשתי ריחוק רגשי ממנו. כעסתי על עצמי שאני כל כך תלותית בו ומסכנה, צריכה את הרחמים שלו וכמובן שיצדיע לי.
אז נכון שהימים חולפים ועוד רגע זה ייגמר. אבל אני ממש מוטרדת.
אני מרגישה שהלכתי קצת לאיבוד עם עצמי.
איך אני אמורה להתנהל בצורה בריאה בזמנים כאלו??
לפרוק עליו את הקושי ולסחוט רחמים וכפיים כל הזמן?
לספוג, להתאמץ, לפרגן לו בלי מילה?
ואם הוא לא ידע שקשה לי כל כך?
אולי אני יותר מידי תלותית בו?
נעה בין אהבה ופירגון כנה לקנאה וכעס חסר פשר.
מבולבלת.
אולי באמת אני מציבה רף גבוה…
אבל למה אני תמיד רוצה שהוא יידע כל שניה כמה קשה לי וכמה אני משקיעה? אלו הילדים שלי…. למה אני תמיד צריכה שהוא יירחם עליי וימחא לי כפיים?
ככה כולן?
מרגישה מניפולטיבית
רוצה להרים לעצמי בלי לצאת מתמסכנת תמיד
הסוד הוא איזון - כשאת משחררת, תשחררי לגמרי, מכל הלב. אבל, תשחררי כשזה סביר לך ומאוזן.
בהצלחה, חג שמח
תמיד הייתה מקפידה לומר לי כמה קשה לה ורק לה הכי קשה ורק היא עושה הכל בבית ותמיד פתאום הייתה מרגישה לא טוב כשהייתי מתוכנן לצאת עם חברים או אירוע או משהו.
האמת, היום כשאני מסתכל על זה בדיעבד, זה נראה לי אפילו קצת חמוד. כי תכלס זה אומר שאת באמת אוהבת אותו ורוצה אותו. זה כמו שהוא חלק פיזי ממך.
אני לא חושב שזה עניין של תלותיות. זה יותר עניין של רגש מוגבר. אני רואה בזה דווקא סימן לזוגיות טובה.
בשביל זה בנזוג קיים, כדי לפרוק לו את הקושי ולשתף. וגם בשביל לשחק פלייסטיישן אבל זה כבר משהו אחר.
*אבל*, צריך לדעת באמת לשחרר. לא רק אותו, גם אותך.
אני חושב שגם את צריכה לצאת להתאווררות של יומיים שלושה בלי הזאטוטים. שהוא ישאר איתם. זה גם יתן יטעין לך מצברים וגם הוא יזכה להרגיש מה שאת מרגישה ביום יום.
ממש שמחה לשמוע את הצד שלך.
אשמח אם תוכל לתאר איך הרגשת עם זה אז ולא במבט לאחור…
מרגיש לי שכל פעם אחרי גל כזה של ׳כמה קשה לי׳ ומלא צומי מצידו, אני פתאום מתרחקת ממנו ובא לי להראות לו שאני מזה מסתדרת בלעדיו. פיקס. הכל עושה לבד. לא קריטי שהוא לא עוזר ולא צריכה ׳חסדים׳. בחיי מסכן, מה אני רוצה ממנו…
כשהייתי הולך אפילו למילואים היא הייתה מגיבה בדיוק כמו שתיארת ואז כשהייתי חוזר היא הייתה כזה "תאמין לי הרבה יותר קל לי כשאתה במילואים. אתה עושה לי הכי הרבה בלאגן (ואני לא! למען הפרוטוקול)".
אולי מה שאגיד עכשיו קצת יבאס אותך (או אולי דווקא יעודד. תלוי באיזה שלב אתם בחיים). היום, כשהילדים כבר יחסית גדולים ועצמאיים המצב הרבה יותר טוב ורגוע. אנחנו די צעירים והורים לגדולים אז יש פחות בהרבה את הנושא הזה אם כי הוא עדיין קיים קצת פה ושם. אז אני בהחלט חושב שכשהילדים שלכם יגדלו לשניכם יהיה הרבה יותר מרווח נשימה גם ביחד וגם לחוד.
בעלי הוא הכי אמפתי בעולם
ולא בא לי להיות מעיקה.
תכלס הכי מגיע לו את הפירגון הזה, אבל אני נשארת אם הבאסה של התנודות הרגשיות האלו (שבדיעבד הן יותר קשות לי מהמאמץ הפיזי בבית עם הילדים)
לפעמים בא לי איזה סטירה שתאפס אותי 😔
גם מרגישה מאד תלויה רגשית בבעלי..אבל הוא כמעט לא יוצא ליותר מלילה
וטכנית ופיזית אני מסתדרת מעולה בלעדיו
המצב שלך מראה דווקא על קשר טוב. זה חמוד מאוד.
לא אומר שאת לא צריכה לעבוד קצת על עצמך, אבל המצב הכללי הוא וזה מצרך נדיר בימינו.
ממש עזרתם לי פה.
הולכת לעשות שיעורי בית.
נראה לי עכשיו הרבה פחות נורא.
אני לא יודע אם כולן כך
אבל בשנתיים אחרונות נסעתי המון, בחודשים הראשונים המצב היה בדיוק כמו שתיארת. זה היה נורא!
זה לא מניפולציה. זאת תנועה רגשית נשית שרוצה להתמלא מבעלה והוא איננו ואז היא מושכת את האור בכוח.
עוד פן נוסף שגליתי לאחר התבוננות והרבה שיחות חפירה. היא פשוט לא היתה שלמה עם הרעיון שמאחורי הנסיעות שלי (לימודים במקרה שלי) לא הבינה למה אני צריך את זה למרות שהיא הסכימה כביכול בחפץ לב. אבל במאני טיים היא נכנסה לוייב הישרדותי כמו שהגבר יוצא לציד במקום רחוק אבל האשה לא מאמינה (או לא יודעת) שהוא באמת יביא את הציד ואז היא מתרוקנת ומחוסרת אנרגיה. אחרי שהיא חוותה שאני כן חוזר עם הרבה נוכחות ואנרגיות המצב הזה נעלם.
ומה שאת מתארת הגיוני לחלוטין.
עברתי ועוברת דברים דומים.
למה?
כי אני תלויה בו רגשית, זו עובדה. ואין לי כוונה לשנות אותה.
כן. אני. עם כל העוצמה שלי תלויה בבעלי, מתמלאת ממנו, מקבלת חיות מהנוכחות והאהבה שלו.
ומתערערת קשות כשהוא לא נמצא.
גם את מרגישה שאת חייבת שידע כל הזמן מה את עושה בשבילו וכמה קשה?
לא מבאס אותך שאת כל הזמן במקום הנזקק הזה?
בסוף אני אומרת לעצמי שגם ככה אני עושה הכל פה לבד, בשביל מה כל הטראראם של לשתף אותו ושיגיד לי וואו מסכנה ויעשה לי כבוד?
אני היום לא מסכימה שבעלי יטוס לבד לא מוכנה לשאת את הנזק הנפשי שזה עושה לי, לאחר כמה שנים שכן הסכמתי.
זה או שאני מצטרפת או שהוא לא טס. ואני משלמת את המחיר שגם אני לא טסה לבד אבל זה שווה לי.
הגעתי למצב שלא יכלתי נפשית להכיל את הרעיון הזה ממלא סיבות נפשיות לא פיזיות.
הכל הכבוד שאת מסתדרת לא עושה לי את זה ולא מפצה על הנסיעה לבד
כשהיתי בטיול ובעלי סיפר לי מה עם הילדים זה לא גרם לי לרחם עליו או להכיל אותו אלא להתעצבן עליו עד שאני יוצאת מה אתה עכשיו חופר לי על שאתה לא מוצא את המוצץ וכ. תסתדר
אז מה הקטע הוא כעת עושה רפטינג בנהר מטפס עלהר יושב מול הנוף מענין אותו שהילדים שפכו פתיתים על הריצפה מה הקטע , אם את רוצה להשיג בזה שיבין שקשה לך ולא יסע יותר אז כנראה שזה לא עובד.
מסתבר שאם הוא יושב עם החברים ואת מתבכינת לו אז כולם בטח אומרים בסדר בסדר כל הנשים ככה תגיד לה מסכנה מסכנה וזהו.
ואם הוא כבר נסע ועוד בחג, אז במקום להתבכין תפנקי את עצמך כמה שיותר. תזמינו אוכל. תקני לך דברים וכ . תתפקנו יותר מהרגיל הרבה יותר מהרגיל
זה לא משהו שקרה עד היום ואני יודעת כמה הוא רצה. הוא עובד קשה, מפרנס, מתאמץ להיות השותף הכי טוב שיש. רציתי לאפשר לו. באמת.
אבל וואלה, זה לא העניין.
אני חושבת שזה רק הציף אצלי משהו שהוא לא ממש נקודתי. כמו שכתבו מעליי, זו יכולה להיות גם התנהלות שבשיגרה.. מנסה להבין איפה למקם את עצמי.
האם כשאת עושה המון בבית, מתמודדת עם הילדים בכל מיני סיטואציות שהוא לא נוכח, את חייבת לרוץ להתמסכן לו? זה ממלא אותך?
אותי זה כנראה ממלא ואז מרוקן.
אפילו יותר מזה, אחרי שאני מקבלת את הרחמים שרציתי אני מתרחקת ממנו וכועסת עליו (=על עצמי. שאני ילדה קטנה ותלותית)..
מה זה עובד קשה מפרנס. גם אני עובדת קשה מפרנסת אותו הדבר בדיוק.
ולא היתי מעלה בדעתי בחיים שבוע וחצי של חג לטוס לי. אחלה מהמם לעשות את זה
אני גם אופי שונה אז אולי אני לא מבינה את זה אני לא תלויה במילוי שלו
ובהקשר לבית, אני עושה כל מה שלא יגרום לי להמתסכן ולבכות אני לא מגיעה למצב כזה , אם אני עושה משהוא ומתמרמרמת עליו אני לא אעשה אותו גם במחיר שאין אוכל ויש בלאגן
נראה לי שלפעמים אני מנסה להיות כזאת.
אבל זה לא הולך
כי אני פשוט לא.
אני מתבאסת כשאני נכנסת למקום מתחשבן (״גם אני עובדת״) ובא לי שהכל יהיה מרצון טוב ואמיתי. בעלי בחיים לא עושה לי חשבונות. קחי מה שאת צריכה וכמה שאת צריכה.
כנראה שאני קצת חלשה מבפנים והרצון הזהלהיות האישה שאת מתארת מאוד מפתה אותי. מרגישה כמו איזה ילד שמשחק אותה גיבור שיסתדר בלי ההורים ולא צריך טובות…
אני גם מנסה לא לעשות כדי לא להתמרמר אבל אז אני שוב מרגישה שזה לא בא לי ממקום בריא. כן רוצה להיות מסורה ושמחה.
בקיצור, צריכה להתבונן עם עצמי.
אני חושבת שמה שאת מתארת ממש טבעי
הבעיה מתחילה בשינוי התפיסה של מה זה אישה חזקה או אישה בכלל.
הטבע של האישה זה להישען על הבעל
הגבר אמור להיות העוגן, הקיר והיציבות
אישה אמורה להיות במצב שהיא יכולה להתפרק או להיות חלשה לפני בעלה והגברים מרגישים גיבורי על לדאוג לנו.
הבעיה התחילה בפמיניזם בעולם המערבי, במקום להישאר במצב של לתת זכויות שוות לאישה זה עבר כל גבול ונשים רוצות להיות גברים, קשות, מחוספסות קשוחות ועצמאיות לחלוטין,
עכשיו אני בעד עצמאות, אבל לדעתי זוגיות בריאה מתקיימת כשכל אחד מבני הזוג מחובר לטבע שה' טבע בו.
במזרח הרחוק נשים הן יותר נשיות מבעולם המערבי, קראתי מחקרים שאפילו גובה הטון הוא גבוה יותר ביחס לנשים מערביות שמשתמשות בטון נמוך וגברי יותר, הלבוש שלהן יותר רך ונשי ועוד...
מה שאת מתארת נראה לי כמו קונפליקט בין הטבע שלך למה ש"מצופה" מאישה מודרנית ומערבית והמסרים מהחברה מסביב.
ממתי גילוי רגשות נהיה חולשה?! רגשות שעולים ויורדים זה מאוד טבעי ובריא לנו, ממתי אישה חזקה זאת מישהי שלא בוכה, וקשוח ובעמדת עבודה גברית?
אני אישה שבוכה עם מצבי רוח ואני אישה חזקה מאוד, מכירה מעט נשים שעשו את הדרך שאני עשיתי
לסיכום, מה שאני באה להגיד שאת נורמלית ובריאה!
ואני אכן מספרת לו.
האמת שבשנים האחרונות גדלתי קצת ואני מצליחה לשתף ממקום בוגר יותר. לא כדי לבקר "וואו, איזה מסכנה", אלא כדי לקבל הערכה וליצור ביננו תחושת קרבה ואהבה - תראה כמה אני מוכנה להתאמץ בשבילך,שיהיה לך כיף וטוב.
אני מאוד מאמינה בהדדיות. תני טוב, תקבלי טוב.
לגבי המקום הנזקק: אני אוהבת אותו מאוד, ותסלחנה לי הפמנסטיות בקהל.
העולם היום דורש ממנו הנשים להיות סופרוומן,ואין לי בעיה אני אוהבת את זה.
אוהבת לעבוד, לפתח קריירה, להראות מיליון דולר, להיות אמא במשרה מלאה,לתקתק בית, להחזיק חצי עולם על הכתפיים שלי. חולה על זה.
ולכן,אוהבת מאוד את פיסת השפיות שנותרה לי בעולם. בתוך הבית שלי אני אישה. יש מישו מעלי מחבק ומגונן. אני נשענת, תלויה.
יש מישו שאחראי למלא את המצברים שלי, לאהוב, לעטוף.
ככה אני אוהבת.
מרגיש לי איזון טוב לתוהו שיש היום בחוץ.
וכשהוא נוסע, ואני מרגישה את התלות בצורה חזקה- אני מזכירה לי שזוהי בחירה שלי, וב"ה שיש לי על מי להשען.
זה חצי או כל הפתרון
אני משתגעת מזה...למה אם הוא מתוסכל ממשהו בקטנה זה ישר משפיע עלי??
לפרגן רק כשאני באמת מסוגלת לזה.
זה שמגיע לו, זה דבר אחד.
האם את מסוגלת לספק לו את זה?
שבוע וחצי עם הילדים זה המון זמן. זה קשה ומתיש.
מאוד הגיוני שעם הזמן והקושי תעלה תחושת מירמור.
מאוד הגיוני שאת רוצה לעדכן בכל קושי שעובר עליך כדי שיעריך את ההקרבה שאת עושה למענו.
אני זוכר פעמים שהייתי במילואים שאשתי היתה אומרת לי שהיא אפילו הסתדרה יותר טוב משאני בבית כי היתה צריכה לפעול בשביל/במקום "שניים" ולכן יצא לה יותר יעיל מהרגיל.
אבל היתה גם מספרת על דברים שהיו קשים לה בכל מיני מצבים.
ככה וככה ידעתי והבנתי כמה היא עבדה קשה וכמובן שהערכתי את זה
התחושות שלך מאוד טבעיות והגיוניות.
הכי לגיטימיים בעולם..
לתת לבעלך ליסוע לשבוע וחצי עם 3 קטנים - זה שיא הפרגון.. נראה לי אני לא היתי מפרגנת לבעלי.. כלומר מעדיפה שיישאר איתי
וברור שאת רוצה שהוא ירחם עליך , שיעריך מה שאת עושה עבורו כדי שיהנה וגם כדי להרגיש קרבה רגשית אליו
וברור שברגשות שלך מעורבים גם קצת כעס איך הוא השאיר אותך לבד קורסת
הכי לגיטימי בעולם!!!!!
אין כמוך את גיבורת על!
לפעמים אני חושבת איך זה שנשים עושות כל כך הרבה בבית ועוד מעמיסות על עצמן בנקיפות מצפון - אם כבר מישהו צריך להיות עם נקיפות מצפון זה הוא (שהשאיר אותך לבד עם תפקוד הבית והילדים ) ולא את.....
את צדיקה אמיתית , אל תתבלבלי כלל וכלל
הילדים לא מעריכים את ההשקעה שלך בהם, והכי לגיטימי להיות עייפה ולקנא/לכעוס בו שיצא
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ז' בתשרי תשפ"ד 14:58
היי, חדש פה ומקווה שהשאלה מתאימה לכאן. באמת צריך עזרה בזה. אבוד.
אז ככה, אני ואשתי נשואים כמעט חצי שנה ומאוד טוב לנו ביחד. אני מאד אוהב אותה והיא אותי ויש לנו קשר רגשי ונפשי עמוק ועשיר. הבעיה שלי היא בתחום המיני. אשתי אוהבת ומחפשת מאד את הקשר המיני שזה דבר נפלא, וגם אני יודע על עצמי שאין לי בעיה בעניין הזה. הבעיה היא שיש נתון מסוים במראה החיצוני של אשתי שמפריע לי. אני יודע שבסוף החיצוניות פחות חשובה ואני שמח בזוגיות שלנו אבל זה מאד מפריע לי להמשך אליה מה שיוצר המון מתח וקושי כי היא לא מבינה למה אני לא רוצה יחסים כמוה. כמובן שלפני החתונה לא ידעתי על העניין הזה כי היא לבשה לבוש שמטשטש את הנתון הזה והשתדלתי מאד לא להסתכל עליה ככה. חשוב לציין שהיא סיפרה לי ממש זמן קצר לפני האירוסין אבל לא התכוונתי לפרק את הקשר שלנו בגלל דבר כזה והייתי בטוח שהאהבה תנצח ויהיה בסדר. אני לא חושב שהנתון הזה שלה זה כזה עניין חשוב אבל יכול להיות שזאת פשוט התחושה של החוסר שמשפיעה עלי כל כך. שוקל ללכת לטיפול שאולי יעזור לי להפתח אליה חזרה למרות החוסר. מאד הייתי רוצה לקבל עצות ועזרה בנושא הזה מחברי הפורום. גמר חתימה טובה!
זה לא חייב לעלות כסף - אפשר לערוך יפה את השולחן בבית או לצאת לחורשה הקרובה. העיקר להשתיק ולהרחיק פלאפונים ושאר מסיחים ולהיות מרוכזים רק בכם. אפשר 'סתם' לדבר (לא על המצב הכלכלי או הקשיים עם המתבגרים), אפשר לקחת איזה משחק ולשחק.
אגב, סביר שאחרי תקופה של ביסוס הקשר הזוגי והחייאת הרגש - גם הנושא שפתחת לגביו את השרשור הקודם ישתפר.
נשואים שבע שנים. אשתי בהריון חודש שלישי ולמרות שזה לא הריון ראשון הוא שונה מההריונות הקודמים.
בערך מהחודש הראשון להריון אשתי חוותה מקרה רפואי של דופק מהיר וכמעט התעלפה. הרופאים לא מצאו משהו והיא שוחררה מבית החולים אבל התופעה חזרה ונשנתה כמה וכמה פעמים. הרופאים תולים את התופעה במשהו פסיכולוגי ואכן עכשיו היא בטיפול ואנו רואים שיפור.
העניין הוא שהיא נמצאת בחרדות וכמעט ולא מסוגלת להישאר לבד וכמעט ולא לצאת מהבית (בעיקר לרופאים וכמעט לא מעבר).
היא לא מוכנה להשאר לבד ורק או איתי או עם אמא שלה.
מה שאנחנו עושים זה שאני הורדתי לכמעט חצי משרה ואמא שלה לוקחת רק משמרות ערב ועברה לישון אצלינו.
זה יוצר מצב שאני עובד עד הצהריים ואז אני רק בבית לא יוצא לשום מקום. לא לתפילות(גם לא בשבת) לא קניות(עושים הזמנות) בהתחלה אפילו לא לזרוק את הזבל.
ראש השנה התפללתי בבית. ביום כיפור תודה לאל אמא שלה באה אלינו אז יצאתי לבית כנסת.
אני מנסה כמה שאפשר להיות בשבילה לתמיכה באמת אבל לפעמים זה גורם לי לקשיים להרגשת מחנק מזה שאני רק בבית וזה גורם לי להתלונן אליה. ואני שונא את עצמי על זה. אני יודע שזה לא היא האמיתית אני יודע שזה פשוט עקב המצב אז על מה אני מתלונן. אבל לפעמים המחנק מנצח ואני פשוט מתפרק.
בזמן האחרון אני מרגיש שאין לי כח לכלום אין לי כח לקום בבוקר אין לי כח לילדים אין לי כח לעבודה אין לי כח לכלום.
אני באמת קם בבוקר בלי חשק לכלום ופשוט מרגיש עצבני כל היום אין לי סבלנות לילדים ואני צועק ועצבני כל היום אני עצבני על כלום ועל כולם אני מרגיש בעל נוראי מרגיש אבא נוראי,
לא יודע מה לעשות אני שונא את עצמי על זה שאני ככה.
צריך למצוא דרכים נוספות לתמוך באשתך ולאפשר לך לצאת יותר. בין אם זה אנשים נוספים שיכולים להיות איתה ובין אם זה תמיכה תרופתית (כמובן, בהתייעצות רופא) שתרגיע את החרדות. אם תגיע לקריסה/דיכאון, ונשמע שאינך רחוק משם, אף אחד לא ירוויח מזה, גם לא אשתך.
בהצלחה רבה
בכתובת הטיפולית.
אם יש לאשתך חרדה - אשת המקצוע (שצריכה להיות פסיכולוגית קלינית או עו"ס קלינית, עם דגש על התמחות במורכבויות של הנפש כגון חרדה ודיכאון) היא הכתובת.
כתבת שהיא בטיפול ושיש שיפור.
קודם כל זו נקודת אור משמעותית.
גם שיש כבר טיפול.
וגם שיש כבר שיפור.
בלי לאבחן ובלי להיכנס לשום נעליים של אשת הטיפול, חשוב שתשאל בדיוק את השאלה הזו אותה.
כי חרדה זה לא משחק.
ויש לה כללים משלה.
וצריך לראות גם איך לא "להאכיל" את החרדה
ואיך לצאת ממנגנון ההימנעות
ולא להשתבלל בו עוד ועוד ועוד ולקבע אותו
וגם למטופל עצמו יש חלק משמעותי בזה
אבל גם לסביבה שלו, ובפרט לסביבה הקרובה - קרי אתה ואמא שלה
אתם חייבים ליווי *מקצועי* לכך המתמחה באותן חרדות ושאר הדברים
שינחה אתכם איך נכון לנהוג אל מול ההתמודדות של החרדה
ולא פחות חשוב מכך - איך לא נכון לנהוג.
כי כלל לא בטוח שההצטרפות שלכם לאותה חרדה נכונה. שוב, אינני אשת המקצוע לכך אבל חשוב מאוד מאוד מאוד לשמוע זאת ממנה ברחל בתך הקטנה.
אתה מתאר מציאות שלא רק החיים של אשתך על "הולד" בעקבות החרדה
אלא גם כל החיים שלך
ועכשיו גם של אמא שלה
ובעצם החרדה מנצחת כאן את כולם
ועלולה חלילה להוריד את כולם יגון שאולה
והדרך הנכונה בטיפול היא לדאוג לכך שאנחנו מנהלים את החרדה
לא היא אותנו
כלומר לא להתעלם ממנה, כלל לא
אבל לקבל עזרה וליווי וכלים איך אנחנו שולטים בה ולא היא בנו. איך אנחנו מנהלים אותה ולא היא אותנו.
לכן איש יקר,
דבר עוד היום עם הגורם הטיפולי,
גם איך נכון להתמודד מול החרדה של אשתך
גם איך לא נכון
וגם לך - חשוב מאוד שתהיה לך כתובת מקצועית טיפולית שתלווה אותך בכל.
כי גם להיות בן זוג למי שמתמודד זו התמודדות בפני עצמה (!)
ואתה מתאר מצב שגם לך יש כבר כאבים בנפש ודברים שעלולים לגרור חלילה לדיכאון וכו'
לכן חשוב שגם אתה תקבל מענה
שגם לך תהיה כתובת (שוב, רק מקצועית המתמחה בכך)
שגם אתה תהיה עטוף ומלווה
צעד צעד
וזו ההתמקדות -
כוון את כל האהבה והתותחים אל העזרה המותאמת לאשתך מבחינה מקצועית כנ"ל
ועבורך גם לליווי מקצועי כנ"ל
(ע"י המטפלת של אשתך,
ע"י מציאת מטפל גם עבורך,
אולי התייעצות עם עזר מציון שמלווים גם משפחות של מתמודדים, וכן הלאה)
חזק ואמץ ואל תתייאש! יש פתרון ב"ה ויש חיים ויש הרבה הרבה אור אחרי החושך
וב"ה אנשים רבים יצאו ויוצאים ממצבים קשים כאלה ואחרים
עם עזרה נכונה ומתאימה
קוה אל ה'
חזק ויאמץ לבך
וקוה אל ה'
שישלח לכם במהרה ישועה שלמה ואור גדול בשלמות, בגלוי ובחסד ב"ה 🙏
לדבר עם המטפלת?
את יכולה לחדד את הנושא
לפחות בתור התחלה
ומשם להתמקד ולשאול בפרוטרוט:
את יכולה לתאר לי את המצב של אשתי כרגע, עם מה בעצם היא מתמודדת?
מה זה אומר בפועל?
כיצד אני, כבן זוג, יכול לעזור?
מה נכון לעשות?
מה לא נכון לעשות?
האם נכון שבגלל החרדה שלה לא להיות לבד ארד לחצי משרה?
לא אלך לתפילות?
אשים את החיים שלי גם על הולד?
וכנ"ל אמא שלה?
האם זה נכון מבחינה מקצועית וטיפולית?
האם זה עוזר לחרדה או חלילה יכול לקבע או להחמיר אותה?
מה עוד את מציעה...?
וכן הלאה...
לכן אכתוב בנפרד ואצרף כאן כתובת של הקישור,
הנה, כאן:
מצרפת את התגובה לשאלה שעלתה בהמשך השרשור כאן - נשואים טריים
זה בדיוק מה שצריך ללבן מול אשת המקצוע
ולא רק את ה"מה לא"
אלא גם "מה כן"?
היא הכתובת לשאלות הללו.
ואתה, אתם, זקוקים לליווי המקצועי הזה מאוד
אחרת זה כמו לירות באפילה ולנסות לקלוע בנקודה ספציפית כאשר אין שום ידע, ראות, הבנה וכו' של המחלה עצמה (החרדה) וגם לא יודעים אילו קורבנות נירה בהם בטעות בדרך
(לצורך הדוגמא בלבד:
אם המנגנון של החרדה דורש עוד ועוד הימנעות ממושא החרדה - למשל לא להישאר לבד במקרה הזה -
ובלי לטפל מהשורש ולהבין מדוע נוצרה לכתחילה החרדה,
מה היה שם שהפחיד כ"כ בלהישאר לבד
ואז לרפא אותו
ע"י נגיעה בכאב
ע"י הוצאת כל המוגלה
ולהגיע לריפוי שלם -
זו דרך אחת
גם, רק בעזרת אשת המקצוע.
אבל אם למשל המנגנון של ההימנעות מהחרדה אומר לתת מודע - אז אף פעם אף פעם אל תהיה לבד כדי שלא יקרה לך האסון הזה והזה
ואז הוא מנצח
ולוקח גם את הסביבה איתו
ומקבע את זה
והחשש גם שזה רק ילך ויחריף
וזה לא *באמת* עוזר!
לא לה ולא לחרדה
אלא מקבע את הפחדים
ואלו לא באמת חיים
אלא אלו צל של חיים בצל החרדה
והמטרה היא להגיע לאיכות חיים
ולנהל את החרדה עצמה
ואת כל זה אשת הטיפול צריכה להכווין).
כמובן שזוהי דוגמא ואת *הכל* אתה צריך לשמוע *רק* מאשת המקצוע המתמחה בכך בעולם האמיתי
הרבה כוחות 🙏
ושמישהוא יחליף אותך
תקופה לא פשוטה ובע"ה תעבור
מגירה חרדות מקרוב וזה לא כיף גדול, צריך טיפול טוב ןעבודה שלה
בדקה בלוטת התריס ,מוגלובין ,פריטין וb12?
מחסור באחד מאלה יכול לחמיר את המצב
בדקה.
אין מי שיחליף אותי אני ואמא שלה עושים חצי חצי ולפעמים היא רוצה אותי אפילו שאמא שלה נמצאת.
והיא לא מוכנה לאף אחד איר אפילו לא אבא שלה
הפיתרון העיקרי זה מן הסתם למצוא את הדרך לטפל בחרדה, אבל לא יהיו תוצאות מייד ובינתיים תדע שאתה מתמודד עם מציאות מורכבת.
גם אם זה לא טוב - הגיוני לגמרי שלא תמיד אתה מתנהג בצורה אצילית ומתעלה מעל כל הצרכים והרצונות שלך.
חוצמזה, עם יצירתיות אפשר למצוא פתרונות שיקלו - דרכים להתאוורר גם כשאתה בבית או דברים אחרים
הריון ושיבוש הורמונלי בעקבותיו יכול להביא לפעמים למצבים קשים
אבל בכנות נשמע ודי זועק שהכתובת פה זה פסיכיאטר. לא בושה ומציל חיים ונפשות. יש טיפולים תרופתיים שמתאימים להריון.
עם כל הכבוד לטיפול בשיחות, אם אני מבינה נכון שזה מה שאתם עושים, נשמע לי לא הגיוני להמשיך כך וכדאי להתקדם לעבר פתרונות אחרים במקביל.
אף אחד מכם לא אשם בסיטואציה, אבל אתם עלולים לצאת מההריון הזה עם משבר ענק שיפער בור ביניכם.
וכן, החלטתי לחזור לכתוב פה. אל תחפרו ותנצלשו
כי בכל מקרה לא תוכל הרבה זמן להסתיר.
אתה בפירוש לא יכול להמשיל ככה. המעגל הזה הוא הרסני.
באיזשהו מקים אשתך קבעה כלל ושניכם חייבים לציית.
אז זהו, שצריך לבחון את הדברים שוב.
גם אדם שנמצא בדיכאון ושמאיים להתאבד אם אני לא אהיה סביבו יום ולילה- גם אז צריך גבולות של נתינה (אפילו כשזה חיים ומוות!)
כי מצב כזה הוא לא הגיוני. הוא חולה.
אתה נעשה חולה מהתלות המוחלטת הזאת.
ואשתך צריכה לדעת את זה.
והיא צריכה להסכים ללכת לטפל בעצמה כדי להשתחרר.
כי האלטרנטיבה היא שאתה תיכנס לסטרס כזה, שהבית יהיה מקום שבלתי אפשרי לחיות בו. לא אתם ולא הילדים.
והמפתח הןא שאשתך תבין בשכל ואז תעשה גם שינוי ברגש,
לדעת ולהבין שגם אם היא תהיה לבד היא תוכל להתמודד.
וכמובן אם היא תהיה עם מישהו אחר, שזה לא אתה או אמא שלה.
בהתחלה זה יהיה קשה לשחרר את המשוואה ההדןקה הזאת,
ויכול להיחת שבימים הראשונים היא תחווה שוב התקף גזה,
אבל חשוב להאמין בה שהיא יכולה ומסוגלת לתת אמוו בעוד אנשים מלבדכם.
לא מסתיר היא יודעת.
היא פשוט אומרת שהיא מתקדמת וזה נכון המצב שלה באמת משתפר.
פשוט כנראה לא במהירות שיחלתי.
אני מרגיש איפושהו שזה נסיון שנשלח לי מבורא עולם
אבל אולי תציבו יחד צמתים
נגיד שעוד שבועיים היא תשאר שעתיים עם מישהו אחר ועוד שלושה שבועות לבד שעה וכן אלאה
הכי חשוב לא לפחד להרגיש את התסמינים של החרדה הם לא הורגים ולא פוגעים רק קשים מאד!! להכלה..ברגע שהיא לא תפחד להרגיש אותם יהיה קל יותר
( מדברת מהתמודדות שלי ומתחקירים שאני עןשה שנים)
עם מי לדבר בקטע של צמתים.
מתי שהיא מרגישה שהיא יכולה לתת היא תיתן אבל מעבר לזה הכל בקצב שלה.
היא מפחדת להאיץ בשביל לא לחזור אחורה מההתקדמות
לא יוצאת מהבית?
יש פודקסטים ממש טובים של קרן בן יצחק ויהודית כץ תן לה לשמוע..זה נותן לי הרבה כוח
הרב פנגר עוזר ממש ממש
לא מכירה את הרבנית השניה
אבל אם אתה המשענת של הבית, אתה גם צריך כוחות לזה.
אם היא מתקדמת- אז אפשר לשחרר אותך יותר, לא?
אם אתה צובר טינה כלפיה- בסוף זה ישתחרר. וחבל.
הצורך בחופש ובעצמאות הוא בסיסי.
אני הייתי קובעת לעצמי אפילו תור לרופא וזהו. אני לא נמצאת וזהו. אני זמינה לכל צרה שלא תבוא, אבל לא משועבדת.
אבל מנסה להעלות משהו.
פתחת בזה שהחרדה התחילה מזה שהיו כמה פעמים שהיא חוותה דופק מהיר וכמעט התעלפה, ומהסיבה הזו היא חוששת להיות לבד.
כתבת אחר כך שניסיתם למצוא את הסיבה, ונראה שזה פסיכולוגי ואכן זה בטיפול ובשיפור.
השאלה שלי היא, האם באמת יש סכנה בזה שהיא תתעלף כשאתה או אמא שלה לא לידה.
מה היא חושבת לגבי זה, וגם מה אתה חושב לגבי זה?
אני יכולה להגיד שהתעלפתי כמה פעמים לאורך החיים. יש לי לחץ דם נמוך, ובכל מיני סיטואציות זה גרם לי להתעלף. אחרי כמה פעמים כבר למדתי לזהות את התחושה של רגע לפני התעלפות, ואני כבר יודעת להתיישב או לשכב אם אני מרגישה ככה (לרוב זה מונע את ההתעלפות, אבל גם עם אני כן מתעלפת, זה מונע מכה בנפילה).
במשפחה שלי זה רגיל, אמא שלי גם ככה, וגם הרבה מהאחים והאחיות שלי. אז להתעלף זה לא משהו שחוששים ממנו יותר מידי.
אבל במשפחה של בעלי, הוא ממש לא הכיר את זה. ומבחינתו להתעלף היה נחשב כמשהו הרבה יותר מפחיד ומלחיץ.
אני לא יודעת איך היחס אצלכם לעניין הזה. אבל אם החרדה להישאר לבד נובעת מהחשש של מה שיקרה אם היא תתעלף כשהיא לבד, אולי כדאי להתחיל קודם כל בלחשוב על זה שגם היא יודעת לזהות שהדופק המהיר גורם לה להתעלפות, אז יש לה פה מימד של שליטה בסיטואציה. היא יכולה להרגיש ולזהות את התחושה שלפני ההתעלפות, ולבחור איפה לשכב כדי שזה יעבור בסדר, היא יכולה להרים רגליים (זה עוזר להזרים את הדם יותר טוב), וסה"כ אין פה שום סכנה, היא שולטת בסיטואציה.
אני לא מבינה בחרדות, בטח אין לי ידע איך לטפל, וברור שאם היא כבר בטיפול, אז כדאי שהכל יהיה בתיאום עם המטפל. אבל כתבתי מתוך מחשבה שאם הטיפול וגם השיפור שאתם רואים ממוקד בלגרום לכך שהיא לא תתעלף, אבל כל עוד התופעה נמשכת אתם כן רואים צורך לדאוג שהיא לא תהיה לבד, אז אולי אפשר גם לעבוד בכיוון שכתבתי, אם יתאים.
אני גם מרגישה תחילת התעלפות די בקלות ומייד מתיישבת
בהתחלה חשבתי שזה רק פסיכולוגי ופתחתי חרדה סביב זה לא מהסכנה מהפדיחות להתעלף..אם אני לבד אני דווקא סבבה עם זה..לא נעים אבל לא נורא..
לנשים גבוהות ורזות יש נטיה יותר להתעלפויות ( משהו פיזיולוגי בכף הרגל שמוריד לחץ דם בעמידה) אבל אבא שלי ואחים שלי מתעלפים די בקלות אז לא יודעת...
מכירה משהיא בהריון שהעובר לחץ לה על איזה עורק שגרם לעלפון אז יש לחרדה בסיס..
אולי אם היא תבין שלהתעלף לא מסוכן בדרך כלל זה ירגיע קצת..
איזה מלחיץ.
חשבתי שאני מתה, זהו. זכרוני לברכה.
ופדיחות של עלפונות זה הסיפורים האהובים אצלנו במשפחה🙂 (הכי מביך שלי היה שהתעלפתי פעם באמצע תפילת ראש השנה בבית הכנסת, מסביבי היו המון כסאות כתר שעפו לכל הצדדים כך שאף אחד לא פספס את האירוע...).
מיששתי את החומות כדי להגיע כי לא ראיתי כלום!
לקח זמן לראיה לחזור..
ושימי לב שזה עמידה ממושכת
שנה שעברה זה קרה לילדה בת 10 אצלנו בבית כנסת בר"ה בשמונה עשרה
מוכר וידוע וכן מפחיד ולא נעים בכלל...
אני הייתי במקום הזה אחרי הלידה הראשונה שלי. הייתי עם חרדות וחששתי נורא להישאר לבד בבית אפילו לכמה דקות, ברמה שקיבלתי התקפי חרדה אם הייתי לבד עם התינוק. מי שלא נמצא בתוך זה לא יבין את זה. שום הסבר רציונלי לא הרגיע אותי.
אחד הדברים שעזרו לי זה טיפול תרופתי עם ליווי צמוד של פסיכיאטר ששינה לי מינון כשהיה צורך, אחרי כמה שבועות החרדות שלי פחתו מאד
חלק מהתרופות האלו בטוחות לגמרי בהריון ובהנקה, וכל ההריון האחרון שלי לקחתי אותן וברוך ה הכל בסדר עם התינוק
עוד דברים שעזרו לי זה שיחות עם פסיכולוגית שבהן למדתי איך לשלוט בחרדה וכמובן תמיכה של בעלי ושל עוד כמה חברות מהממות
בעלי גם הלך לכמה שיחות שעזרו לו, וגם לך כדאי למצוא מקור תמיכה שתוכל 'להישען' עליו כשתרגיש צורך
מקווה מאד שאשתך תרגיש טוב בקרוב, ושאתה תצליח למצוא את הזמן להיות עם עצמך🙏
היום זה כל כך נפוץ ואנשים כל כך מתביישים..
לדעתי אם נצליח להוריד את אלמנט הבושה זה יגרום לחרדה להפוך להיות משהו ברמת כאב ראש או כאב בטן חולף..הלוואי 🙂
שלום לכולם מועדים לשמחה!
האם אתם מכירים את הקורסים של she codes? אני מורה (לאנגלית) כבר 5 שנים והחלטתי לברוח להייטק.. תמיד אהבתי מחשבים, אף פעם לא תיכנתתי אבל נראלי שזה יכול להתאים לי לאופי. יש לי ראש יצירתי ומגיל קטן נמשכתי למחשב. היום אני נשואה עם ילדים ולכן ללמוד מקצוע חדש נראה לי מאוד מאתגר (גם מבחינה כלכלית) אבל ראיתי שהקורסים של she codes מתאימים לנשים גם בעלות משפחה. עכשיו.. אני לא מכירה את החברה הזו. האם מישהי התנסתה בזה? או שיש רעיון אחר? עוד דבר שאהבתי שם שאפשר לקנות רק קורס אחד בסיסי נגיד ל3 חודשים ואז לראות אם מתחברים ואוהבים.
תודה לעונים!
אבל ממש לא ברמה של להכנס לתכנות בהייטק.
אפשר להתחיל משם, אבל זה רק התחלה. הדרך ארוכה ארוכה.
אל תהיי בטוחה שהייטק יותר קל מלהיות מורה
השיקול צריך להיות איפה את נהנית יותר
אני בהייטק 17 שנים
קל זה לא!
לי ספציפית ממש לא מתאים להיות מורה ואני אוהבת מאד את העבודה שלי אבל היא לא קלה בכלל..תבדקי טוב שזה מה שטוב לך 🙂
בטוח שהייטק הרבה יותר קל
בעיקר כלכלית
סטטיסטית המעבר להייטק מהוראה יותר גדול מאשר מעבר מהוראה להייטק.
גם נראלי שללמד אנשים כמוני הרבה יותר קשה מלעבוד בהייטק את אולי ילדה טובה היית
המון המון לחץ ודד ליינים
ואם עובדים בתכנות במשרדי ממשלה אז המשכורות כבר לא כאלה גבוהות
אני פשוט רואה סביבי הרבה אנשים שרואים את ההייטק כבועה וורודה וחייכנית..וואלה לא!
יש תקופות קשות מאד ולחוצות מאד אז לפחות שתהיה בטוחה שזה מתאים לה
כשאוהבים את העבודה זה שווה ב"ה אבל לא בכל מחיר
האם אפשר לחפש כאן עזרה מגבר בגילי (45 ) במייל פרטי בנושאים שבינו לבינה? וגם איך אפשר להעביר מייל בפרטי?
להיזהר
אפשר לפנות למכון פועה או כתובת דומה אחרת.
אני לא ממליצה לאף אחד לתת כתובת מייל כדי להתכתב.
אנחנו רוצים לעבור דירה ומחפשים רעיונות.
נשמח לעזרת ההמונים כי בטח מה שאנחנו מכירים מעט...
אנחנו זוג נחמד ב"ה. נשואים ב12 שנה. 6 ילדים מתוקים. מחפשים קהילה תורנית לעבור אליה.
אזור בארץ, גמיש ממש.. אפשר ממש צפון וממש דרום. וכל נה שבאמצע.
עיר /גרעיון או ישוב, כנל לא משנה.
מחפשים קהילה באווירה תורנית (חושבת שחלק יגדירו אותנו חרדלניקים. אנחנו דתיים לאומיים דוסים מאד. ומחפשים קהילה דומה...)
נשמח לכל רעיון
אגב יש שם מכרז בקרוב אבל מיועד לכל המרבה במחיר
מדברים על מחירים סביב מליון ש"ח פחות מזה אין לך סיכוי
זו לא הגרלה של מחוסרי דיור אלא של כל המרבה במחיר
נווה/שלומית/בני נצרים
המחירים שם מצחיקים
בשלומית כרגע נגמר אבל היה ב 130 אלף לחצי דונם
גם בנווה ובני נצרים זה ממש זול אבל צריך להיות שם שנה/שנתיים לפני שנותנים לך אישור לקנות ולהשתקע
קודם כל לא באתי לתקוף אותך באופן אישי
לגבי זה שדיברתי על מגרשים ומחירים כי אני עמוק שם בעניין הזה בשנים האחרונות.
דבר שני באמת ובתמים הצעתי להם מקום שנראה יכול מאוד להתאים להם לפי התיאור
רמת בית שמש
נס שהצלחנו לקנות דירה...פשוט נס!!
מה יהיה עם הילדים ?😔
עוד רגע בשלב הזה
אבל גם שם המחירים כבר לא זולים
אשקלון לדוגמא מעל מיליון
נתיבות דירת 4 חדרים גם סביב מיליון
יש גן, מעון, גני משחקים, קהילה חזקה וטובה.
מוזמנים בפרטי לעוד שאלות או להתקשר למספרים במודעה
אבל אין כסף למלון/ להשכיר דירה/ לא רוצים לספר עדיין להורים/ חברות/ משפחה?
מוצאת את עצמי ברחוב בלי לדעת לאן אפשר ללכת
אני לא מסכנה, ולא רוצה חסדים של אנשים ושיסתכלו עליי ברחמים
מישהו נתקל בסיטואציה כזו שפשוט אין לאן ללכת?
נשמע שקורים המון ארועים במהירות ואת לא מצליחה לעכל ולהתאושש מאחד כבר קורה עוד אחד.
איש חכם פעם אמר "יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות"
אז בואי נראה מה באמת קורה עכשיו
קודם תנסי לא לחשוב עליו,
מה שהוא העושה, זה שלו
לא להתעסק איתו, להתעסק עם עצמך.
זאת ההתחלה, קחי כוס תה, תרגעי
תחשבי על עצמך על הקולות הפנימיים שלך,
מה באמת טוב לך, מה את רוצה.
תיהי קשובה לעצמך, תחשבי מה מפריע לך לצאת מנישואים שלא טוב לך בהם, יש כל מיני פחדים שעולים,
למשל פחד מזהות, מתווית של גרושה, בדידות, לא להצליח להסתדר לבד, קושי לוותר על החלום של הנישואים, פחד כלכלי תחושת כשלון ובושה,והילדים.
כדאי לקבל את עצמי עם הפחדים שלי ואפשר לענות לפחדים האלה
למשל תחושת כשלון ובושה, אנשים לא חושבים כאלה דברים, את תראי שאנשים יגידו מה קרה לו, מה נסגר איתו, מה הוא התפלפ, איך הוא מתנהג ככה לאשתו, יגידו עליו כל מיני משפטים כמו איך ה' נותן אגוזים למי שאין לו שיניים ותראי איך פתאום גברים מחזרים יצוצו מבין הכרכים.
מקסימום אמא שלו שתהיה בריאה תחשוב איך פספסת את התכשיט שלה...וזה גם בסדר, זה התפקיד שלה, זה לא צריך לנהל אותך.
למשל הילדים, האם יותר טוב שילדים יראו אבא ישן בסלון, אמא בורחת לסוכה, אין קשר זוגי, אין אינטימיות. מה הילדים רואים? הורים עצובים כועסים, הורים שחונקים את עצמם, מוותרים על עצמם. מה הילדים לומדים מזה על עצמם? מה הם לומדים על זוגיות? איזה בני זוג הם יבחרו בעתיד, מה קורה לנפש של בן, של בת..
וכדאי להכין את עצמך, למשל אם אין לך רשיון אז לעשות רשיון, לחיות עצמאית בתוך הנישואים, לחשוב על הפרנסה שלך, לבדוק מה מצב הכספים, לחשוב על הזכויות שלך.
מעל כל זה נשמע שיש אלימות בנישואים האלה,
מבינה מאוד שאת לא רוצה לספר, אבל עוד מעט כולם ידעו, כדאי שישמעו ממך מה ואיך שאת רוצה לספר.
אם אין לך משפחה תומכת לברוח אליה, זה מצב פחות טוב, מציעה שתשקלי את זה שוב.
כדאי מאוד להתיעץ
כדאי מאוד טיפול רגשי לעצמך
כדאי מאוד להכין רשת תמיכה
ראיתי את זה באזור יו"ש
השמים היו אש
הרבה אנשים עוברים כזה תהליך:
מרגישים שהם שולטים בחיים שלהם, אדונים לגורלם וכו' וכו' הכל טוב וסבבה.
ואז עוברים משהו קשה.
ואז מבינים שהכל ארעי וכו' וכו'.
אז מה שאני מנסה להבין זה - התפיסה הראשונה לא נכונה עובדתית כי כל יום אפשר לעבור תאונת דרכים קשה והכל משתנה.
אבל התפיסה השניה לכאורה לא טובה נפשית - כי אי אפשר לחיות בהרגשה שהכל מעורער והכל יכול להשתנות כל רגע, זו תפיסה שמתאימה
לחייל בשדה קרב במלחמה שבדריכות וערנות שיא, לא למישהו מבוגר עם ילדים וכו' שחי במקום רגיל והכל רגיל ואמור להיות שגרתי, רגיל ונורמלי.
אז מהי התפיסה / ההטמעה הנפשית הנכונה, בריאה, מאוזנת ושנותנת חיים מתוך בריאות והסתכלות נכונה.
מלבד אולי, חס וחלילה, מחלה קשה סופנית שברור שהקץ יגיע מוקדם מהצפוי.
הדברים לא קורים סתם. אנחנו תלויים בקב"ה ונשענים עליו. הוא יודע מה טוב ומה מדוייק.
מאידך, הוא נתן לנו בחירה. לכן עלינו מוטל לעשות את הדבר שנראה לנו טוב ונכון, אבל להרפות מאשליית השליטה. סוג של להיות 'ילד קטן' שסומך על אבא שיודע מה נכון וטוב.
כי כמעט באופן יומיומי יש בלתמים
אבל יש צפויים יותר או כאלה שיותר קל להכיל ויש כאלה שכמובן מטלטלים את עולמנו
הנכון הוא להבין שאנחנו צריכים לשמור על הנפש שלנו ולא לחיות במצב של חרדה תמידית מדברים רעים שיקרו או מאובדן שליטה טוטאלי ולהיות בדריכות תמידית לכל אסון שלא יקרה.
ובמקביל - להבין שבאמת אנחנו לא שולטים בכלום ולא להסתכל על החיים הרגועים והנורמטיביים שלנו כברורים מאליהם כי כאמור, זו אשליה והכל בהשגחתו של השם יתברך
כל עוד החיים בשגרה, לעשות השתדלות ולזרום עם שינויים זה האידאלי בעיניי.
זרימה מעידה על שחרור שליטה וקבלת המציאות המשתנה
במצב של משבר זה משהו אחר לגמרי
כל אחד לפי מצבו, פז'מו, תודעתי , פיזי, וכו'
אמור למצוא את היחס הנכון לו , ומדי פעם ניתן 'לעדכן' ולהתעדכן
צריך גם איזון בין הקצוות ה'תמיד צופה שחורות' וה'הכל יהיה בסדר ', כאמור כל אחד ימצא מקום אחר בו ינעץ ...
לאחר שעוברים משו קשה בחיים האלה,
נכנסים לפרופורציות ולא לוקחים דברים כמובנים מאליהם.
כל יום שעובר,לומדים להגיד עליו תודה.
אנחנו שוקלים לקנות, הצורך העיקרי הוא לחסוך את שאיבת השטיחים כל שבוע, אז חשוב לנו לדעת האם זה באמת יעיל או שבשטיחים עדיף שואב ידני. ואם יש המלצה לדגמים מסויימים, נשמח לשמוע.
מדובר בשטיחים לא רכים במיוחד.
ויאומי ושיאמי מעולים. דור 2.
Lg גם נחמד, אך זה משמעות לא היה לי כזה.
כדאי לשקול המטאטא השואב.
שמים פס מגנטי, שה תוחם את השואב, ומהאפליקציה (אפשר גם ידני) מתכנניפ לפי זמן, ואז הוא עובר איזה 5-6 פעמים נגיד על כל מקום בשטיח, וזה כבר דומה לשאיבה רגילה נראה לי.
הרופאה המליצה לי לקחת גלולות נורידיי
זה ביבואן אישי מחו'ל אבל נשמע שהתופעות לוואי קצת פחות חזקות מסרזט
מישהי התנסתה?
מכירה מישהי שאולי תוכל לעזור לי?
אנחנו נשואים 6 שנים.
אני מרגיש שהיא לא נמשכת אליי.
היא לא מחמיאה לי, לא אומרת מילים טובות, לא אומרת שהיא נמשכת, ואני מרגיש את זה גם במבטים (או יותר נכון בהעדר המבטים).
אני מחמיא לה הרבה ומאוד נמשך אליה.
העניין הוא שאני זקוק להרבה ...יחסים...
פעם אחת ביומיים שלושה פשוט לא מספיק לי. אני צריך כל יום.אפילו כמה פעמים ביום.
ובגלל שאשתי היא היחידה שיכולה לספק את הצורך הזה, זה מאוד מתסכל אותי כשהיא אומרת לי לא..
והצורך הזה מאוד מתסכל אותי. לא יודע מה לעשות.
אחרי 6 שנים, לרצות כמה פעמים ביום? הרי יש לך חיים לתחזק.
זה נהדר לרצות, אבל לצפות לזה זה לא ריאלי
ואם אתה מצפה כל הזמן, מה היא מרגישה?
היא כל הזמן בעמדה של דחיה, או שהיא "מסכימה" למרות שלא בעניין?
האם דיברתם על זה פעם?
מה דעתה בכל הסיפור הזה?
פער כל כך גדול, הגיוני מאד שיביא לריחוק.
במיוחד שלא שמעתי מילה על מה התקשורת ביניכם לגבי זה, רק מה הרצון שלך ומה חסר לך...
אין מוצא אחר.
כמה פעמים ביום זה ממש לא ריאלי במצב שלכם.
יש לך כוח? נהדר! צא לריצות עם השכן.
תתפעל את הבית,
תיזום דברים בעבודה.
ה' נתן לכם טסטוסטרון בשביל עוד כמה דברים....
והאחריות שלך היא לתעל את זה נכון.
לא להגיד- זה מה שאני צריך וזהו.אשתי מתסכלת אותי.
אלא להגיד- אני ממש הייתי רוצה, אבל לא מתאפשר לי עכשיו. לאן אני מתעל את זה מכאן?
להבין שזה עניין שלך לפני שזה עניין זוגי.
לקבוע בראש שזו עובדה ומצב נתון, ואז לתכנן אסטרטגית מה אתה עושה עם זה בשבוע הקרוב, נגיד.
שים לב שאתה עוזר בבית עם הילדים והכל.
אולמ לאשתך יש תרעומת מצטברת על כך שאתה רואה את מה שאתה נהנה ממנה,
ולא את מה שאתה יכול להקל עליה ולהתאמץ בשבילה?
זה לא שתמיד אני זקוק לזה כמה פעמים ביום, אבל תמיד זקוק ליותר ממה שיש.
ואני עוזר בבית, והרבה, גם עם הילדים וגם בכללי.
העניין הוא שהיא אף פעם לא זאת שיוזמת, היא לא תיגש מיזמתה ותנשק נשיקה של בעל ואישה, הכל כבוי...
וכשאני מדבר איתה על זה היא אומרת שאין מה לעשות ויש הרבה מטלות, ועבודה וזה חלק מהחיים, אבל מבחינתי זה הכל תירוצים...חסר לי חום.נקודה.
היא בהריון אולי...?
לפעמים בהריון אפילו הריח של הבעל גורם לדחיה.
אתה איש שמטפח את עצמו או מוזנח?
יש משהו במראה שלך או בהיגיינה שאתה מזניח?
שוו. לבדוק מה יש ביכולתך לשנות, לפני שבאים אליה...
האם אתם חברים טובים? אתה קשוב לה, דואג לה, מחמיא לה?
האם אתה כתובת בשבילה? היא מעריכה אותך? מרגישה בטחון לצידך?
אינטימיות מתחילה באינטימיות רגשית, ואם אין לכם אחת כזאת אז זו הבעיה העיקרית שכדאי להשקיע בה.
מעבר לזה, ממליצה לך להתמקד בלהעניק לה את מה שהיא זקוקה במקום להיפך. אתה גבר
היא מתייעצת איתי לגביי הכל, יש בינינו חברות, אבל לא חושב שיש בינינו את ההתרגשות...
אני מחמיא לה המון, מפרגן לה, מפתיע אותה במתנות.
אני עובד בעבודה מכובדת ככה שאני לא מוזנח(אני רחוק מלהיות דוגמן אבל זה מה יש )..
ועדיין, החסך שלי ענק ,ולא משנה כמה שיחות היו לי איתה על זה, זה לא משתנה..
איך היא בחיים היא שמחה?
ועוד נקודה ממש חשובה, כשיש צד אחד שכל הזמן רוצה, בעצם הצד השני לא מגיע לפתח רצון וגעגוע, וזה עלול להפוח א9ילו למטרד
מתוך החוויה הזאת שאין לה בחירה בתחום, או שהיא לא רוצה לאכזב ולבאס אותך.
כמובן גם ביחסים עצמם לדאוג שיהיה *לה* טוב,
שהיא תשמח ותיהנה ולא לבוא כדי לספק את עצמך.
מה היא מרגישה?
איך היא מרגישה עם הגוף שלה?
היא מכירה את הסיפוק שלה?
היא נהנית ביחסים בינכם?
איך היה בתחילת הקשר שלכם? היתה מיניות נוכחת? היתה משיכה? איך היו היחסים בהתחלה?
איך היא מרגישה כלפי מיניות?
היא משוחררת? יודעת להרפות שליטה?
היא עמוסה, טרודה, לחוצה, עייפה?
יש לה זמן לטפח את עצמה, אתה הגוף שלה?
יש בינכם חיבור אינטימי? היא נפתחת אליך? אתה משענת רגשית בשבילה?
אתה נותן לה מרחב בטוח להיות אשה? לא אמא לא עובדת לא עקרת בית למופת. אשה.
אתה שותף בבית אבל האם אתה שותף לרגשות שלה?
אתה מחזר? מתייחס? יודע למשוך אותה? לעורר אותה? לגרום לה להסמיק? אשה נמשכת מהלב פחות מהעיניים אתה יודע? אתה מעורר את האהבה?
אתה רוצה חום אבל האם אתה נותן חום?
אתה חייב למצוא אפיקים אחרים לשחרר את המתח ולהוריד מאשתך ציפיות לא סבירות. הגיוני מאוד שכשתתאים את הציפיה, לכחות של אשתך - היא תמשך מאוד.
שרואה את התמונה השלמה שלך, של אשתך, שלכם כזוג.
הפורום לא יכול לתת מענה נכון ובטח שלא מספיק לכך.
- ונא להיזהר מפניות בפרטי גם מצד הגולשים וגם מצד הפותח
שתהיה הצלחה רבה ובשורות טובות ב"ה
תוריד ממנה עול.
יהיה לה פנאי,
שקט נפשי
וכוח פיזי ורגשי.
מישהו שיאסוף את הילדים לפעמים,
מישהו שישחק איתם אחר הצהריים או יעשה איתם שיעורי בית,
מישהו שיעזור במקלחות,
אוכל מוכן לצהריים,
סנדוויצ'ים מוכנים למחר בבוקר.
כתבתי מישהו, זה יכול להיות מיקור חוץ או אתה.
מצד שני אם זה אתה,
אולי כבר לא תרצה בתדירות שאתה רוצה.
בהצלחה.
אם בכל רגע נתון היא יודעת שאתה רוצה, אז מה יש לה ליזום?! כל מה שנותר לה הוא למנן ולסנן את התדירות..
בנ"א יוזם משו כי חסר לו.
בנ"א ילך לבשל אם הוא רעב.
ייצא לנופש אם הוא עמוס.
יילך לישון אם הוא עייף.
במציאות שאתה מתאר, היא לא מגיעה בכלל קרוב אפילו למצב של חסר. היא תמיד נמצאת בעודף.
אולי שפות שונות של אהבה
אולי משהו מעיק עליה וחוסם אותה לתת לך חום ואהבה
התיאור שלך על המינון הוא באמת גבוה יותר מהנורמלי
ואין בזה משהו רע אבל די ברור שיש ביניכם פערים משמעותיים גם בנושא הזה
ברור שלא תוכל לקבל מה שאתה רוצה בזמן שאתה רוצה, ככה זה אתם שניים שונים, ותצטרכו ללמוד להתמודד עם זה ולתקשר את זה ולמצוא נתיב שבו לשניכם יהיה הכי טוב שתצליחו
אבל-מאוד יכול להיות שכאשר תגשרו על פערים אחרים ותרגיש נאהב בשאר המישורים גם הדחף הזה ירד קצת כעת בעצם אולי בעומק מה שאתה מחפש זה אהבה ולא יצר
(ואולי לא, וזה גם לגיטימי)
ממליצה מאוד לפנות לייעוץ זוגי או ללימוד על זוגיות אם זה פורמט שיותר מתאים לכם
אני מאוד אוהבת את אפרת צור אבל יש המון סגנונות תצטרכו למצוא מה מדבר אליכם (או אליך אם היא כרגע לא במקום לשיתוף פעולה בנושא הזה)
ולהתקדם בזוגיות שלכם למקום יותר עמוק ויותר בוגר, כשיש כאלה פלונטרים זה הסימן שלכם לגדול (כל זוג כמובן,לא אישי אצלכם)
שמצריכה טיפול.
אתה טוען שצריך כמה פעמים ביום, יתכן שזה גובל בהתמכרות, ובכל מצב היא כנראה חווה אותך באובססיביות, אז הגיוני מאוד שהיא לא תימשך ואולי אפילו תירתע.
פעם ביומיים שלושה במצבכם זה יפה מאוד.
מה אתה עושה בחיים?
איך יש לך כ"כ הרבה זמן וחשק, אחרי 6 שנים לכמה פעמים ביום.
מציעה לך לטפל בזה.
כי אפילו עבור אישה "מאוד מינית" (נקרא לזה), בשנה הראשונה, כשהם בשיא ההתלהבות, לא תענה בקלות לכמה פעמים ביום.
כל שכן כשהיא צריכה לתחזק בית, ילדים, קריירה, חיים אישיים.
זה פשוט לא מציאותי.
בנוסף, בשביל שתהיה משיכה חייבים ליצור מתח.
אתה לא יוצר מתח. הכל ודאי אצלה, היא יודעת שלא משנה מה, אתה רוצה לקיים יחסים, ובגלל שאין לך ברירה, אתה מקיים אותם איתה. שזה בפני עצמו מאוד לא מושך אישה.
אף אישה לא רוצה להרגיש בית שימוש לצרכים והדחפים המיניים של מישהו.
היא רוצה להרגיש שאתה איתה כי אתה בוחר בה וחושק בה ורק בה ושיש קשר ישיר בין האהבה שלך כלפיה לרצון לקיים איתה יחסים. והיא רוצה וצריכה לפעמים גם לא לדעת, להתגעגע...
ברגע שהכל ידוע מראש, אין ציפיה. אין מתח.
ושלא נדבר על זה שזה מתיש פיזית.
מציעה לך להעסיק את עצמך ביצירה מסוג אחר,
אולי לחפש עבודה משמעותית יותר שתמלא אותך.
ואם אתה חשוף לתכנים מיניים, אז לחדול.
בכ"א ללכת לאיש מקצוע שיעלה על שורש הבעיה.
אתה סובל, היא סובלת...
אח"כ אולי ממילא דברים יפתרו ויהיה לה יותר חשק.
בכ"א פעם ביומיים זה סביר בהחלט מצידה.
אהלן, נשואים קצת יותר מחודשיים.
אוהב אותה בטירוף. ורוצה שהיא תרגיש הכי בנוח שאפשר!
עוד לא קיימנו יחסים מלאים.
(אנחנו דתיים אז לא קיימנו גם בעבר)
כבר לפני החתונה דיברנו על זה שזה נושא שהיא מפחדת ממנו. אני יודע שלעולם לא אבין אותה עד הסוף בנושא הזה - אבל לפחות מנסה.
חשוב לציין שאין לה איזה משקע מהעבר או חס וחלילה איזה טראומה שעברה בנושא.
עברו כבר יותר מחודשיים.
אני יודע שאמרתי את זה כבר.
אישה שתקרא אולי לא תבין. אולי גם גברים מסויימים..
"מה אתה לחוץ? כל החיים לא קיימתם יחסים אתה יכול להתאפק.." "גם בהמשך החיים יהיו מצבים שלא תקיימו יחסים אפילו יותר מחודשיים.."
אז ככה.
החוויה שאני עובר זאת אולי בין החוויות הכי קשות ומורכבות שעברתי.
תבינו. זה לא שאנחנו לא נוגעים אחד בשניה. ממש לא. אישתי מדהימה. אנחנו עושים כמעט הכל- חוץ מהחדירה.
אתן יכולות להיות באקט מיני בלי להגיע לחדירה, בלי להגיע לפורקן. פשוט להנות משאר הדברים שמסביב. אני בטוח שאתן גם רוצות להגיע לשיא. אבל אם לא תגיעו עדיין תוכלו להנות מאוד "ולהסתפק" במסביב. באינטימיות עצמה.
אנחנו לא.
אני לא.
קשה לי.
קשה לי ממש.
קשה לי מהאי וודאות מתי זה יקרה. זה קשה!
מה שהכי קשה לי זה חס וחלילה ללחוץ על אישתי.
אני אוהב אותה, ובחיים לא אלחץ עליה. רוצה שזה יגיע ממנה.
עכשיו שלא תבינו לא נכון- אישתי מדהימה בטירוף! היא מבינה ממש את הקושי. דיברנו על הקושי שלה, דיברנו על הקושי שלי. והיא תמיד תעשה הכל כדי שארגיש הכי נעים שאפשר.
אני מבחינתי אעשה ועשיתי הכל כדי לגרום לה להרגיש הכי טוב בעולם, ועושה כל דבר הכי קטן שאני יודע שיגרום לה לאושר.
ניסינו כמה פעמים.
מעריך אותה ממש על האומץ!
אבל כל פעם שאנחנו מנסים אנחנו לא באמת עושים עד הסוף..
שמים ג'ל. הקצב הוא לאט לאט. היא עושה נשימות כדי לשחרר את האיזור.
וכל פעם אחרי בערך רבע/שליש מה"דרך" זה כבר כואב לה מידי שאנחנו מפסיקים.
עוד בעיה שיש, זה שתמיד עד שמגיעים לזה שאנחנו מנסים- זה רק אחרי הרבה זמן, וגם כשמנסים- אז זה לאט לאט לאט בצורה כזאת שאצלי כבר מקשה מאוד מבחינת תפקוד.
מרגיש לי כאילו צריך לעשות את זה בפעם אחת.. מצד שני אני רוצה שהיא זאת שתשלוט בקצב שמתאים לה, מצד שלישי הקצב שמתאים לה (לאט לאט לאט לאט) גורם לי- לא להצליח פיזית (!)
מצב מורכב מדי..
עצה עזרה מישהו? (חוץ מתשובה של לכו לטיפול..)
אני לא רוצה לפסוק על גבי הפורום אבל תשאל מה גבול המותר, סביר שתגלה שהוא יותר מאפשר ממה שלמדת בהדרכת חתנים ויפתח לכם עוד פתרונות אפשריים
אתה צודק ממש שאתה לא רוצה ללחוץ, ובאמת הכי חשוב שלא תגרום לה כאב או רתיעה מהמיניות- זה רק ייצר קשיים בהמשך
אבל כמובן שגם אתה לא אמור לסבול!
לדעתי כן שווה להתייעץ אישית עם יועץ מיני. זה לא חייב להיות "טיפול"
דבר עם מרכז יה"ל אולי תהיה להם הכוונה יותר פשוטה
וכמובן לחזור למדריך החתנים שלך אם זה רלוונטי
בכמה מילים (בכל זאת פורום פתוח וגם אני אישה) - גם המיניות שלך היא יותר מאשר חדירה, יש הרבה שאפשר לעשות מחוץ לנרתיק
ויש אביזרים שיכולים לעזור - על זה אפשר להתיעץ עם "ואהבתם"
בהצלחה!
הקושי שלך מאוד מאוד מובן. אי אפשר להחזיק ככה לאורך זמן וזה לא צריך להיות ככה. מצד שני - באמת לא ראוי להכאיב ולטווח ארוך נסיון 'להצליח בכח', רק יפגע, ישאיר אצל אשתך טראוומה ויקשה יותר בהמשך.
אם באמת, אחרי עוד ועוד ניסיון, כואב לה ברמה שאי אפשר להמשיך - צריך בירור רציני, זה לא אמור להיות ככה. כדאי לבדוק קודם כל ברמה הרפואית, אצל גיניקולוגית שמבינה בכאב (כנראה תלמידותיה של ד"ר אחינועם לב שגיא, שהתמחו בזה). אם מבחינה פיזיולוגית הכל בסדר - אין מנוס מלפנות לעזרה בתחום הרגשי/נפשי.
נ.ב.
לפותח ולכולם, זהירות מאוד משיח בפרטי. סליחה אם עלול להתעורר חשד בכשרים, אבל זהירות צריך.
השאלה היא אם היא סובלת מווגיניסמוס או כל מיני בעיות רפואיות אחרות.
או שזה יושב על קטע נפשי.
או שפשוט פחד "רגיל" מכאב.
בכל מקרה בפעם הראשונה זה כואב, גם לכאלו שבלי קשיים מיוחדים.
מה היא מציעה?
היא בטח מבינה למה זה גורם לך, מבחינה נפשית ותפקודית...
אולי קצת אי נוחות אבל כאב זה לא חלק מקיום יחסים.
בעיני אין מנוס מייעוץ פרטני
כדי להבין מה המצב ולכן איך נכון להתמודד
כשאישה בוגרת מגיעה מוכנה מכל הבחינות אז זה לא אמור לכאוב.
כל הסטיגמה הזו על פעם ראשונה היא כי היה מקובל לבעול נערות, בגיל 12 אכן יש משמעות רבה לבתולין (ומזל שזה רחוק מאיתנו היום)
חודשיים זה עדיין בגבול הסביר.
עד כמה שאני יודעת אתה יכול להגיע לפורקן מלא גם אם אתה בחצי הדרך מבחינה הלכתית
אבל תברר מקלים במקרים האלה
בהחלט יכול לכאוב מאודדדדד. גם כשמתחתנים בגיל בוגר וגם כשאין שום סיבה פיזיולוגית. ברמה שטי אפשר לקיים יחסים. הקשר בין הגוף לנפש במקומות האלו הוא לא ניתן לניתוק.
האמירות האלו גורמות לזוגות להיות בטוחים שיש אצלם בעיה, כשכל מה שצריך זה סבלנות ותקופת הסתגלות.
ברור שזה יכול להיות קצת לא נעים, אולי קצת כואב, מקבלת שלפעמים כאב קל בגלל הסתגלות פיזיולוגית של התרחבות האזור
אבל בטח לא לכאוב מאודדדד! אם זה המצב אז ממש לא צריך "תקופת הסתגלות" שבה הגוף לומד לפחד מיחסי מין. צריך ייעוץ ועזרה והכוונה איך להסתגל בלי כאב
כל כאב נצרב אצלנו בתאים כטראומה. וזה משפיע ישירות על היכולת להנות והחשק בהמשך (זה הפיך ב"ה אבל למה לייצר בעיות?)
ולפעמים לפעמים צריך גם התערבות רפואית , בד"כ זה לא העניין
ולא.זה בכלל לא נורמלי וברור מאליו יחסים מלאים בפעם ראשונה.ממש ממש לא. הכי נורמלי זה להסתגל בהדרגה
ועצוב וכואב שיש מין נורמה כזו שדוחפת זוגות לחשוב שאם לא "הצלחנו" (כדברי מיכל פרינס האלופה) אז זה לא טוב. שמדברת על ליל כלולות כברור מאליו שבו כבר יהיו יחסים מלאים
ב"ה היום יש קולות שאומרים ברור וממליצים להתכוונן אחרת והלוואי שכל זוג ייחשף אליהם לפני החתונה
וחשוב זה לא אומר שיש להם "בעיה" אלא שצריך להתנהל אחרת. כן. כשהגוף צועק סימן שמשהו לא בסדר
גם לדוגמא כשהולכים לפילאטיס כדי לאמן את הגוף יזהירו אותנו שאסור להגיע לכאב. כאב זה איתות של הגוף שאנחנו בכיוון הלא נכון וחייבים להוריד עומס כדי לא ליצור נזק. מרגישים עבודה אבל לא כאב ורק ככה בונים את הגוף ולא הורסים אותו
אז בעיניך זו קביעה מסוכנת בעיני זה הצלה
(כן מסכימה ומקבלת שאפשר להיות טיפה פחות נחרצת ואם יש קצת כאב חד פעמי זה לא נורא ולא להבהל אלא לנסות שוב בזהירות ומודעות לפעמים זה עובר מעצמו. אבל בטח לא כאב חזק ובטח לא לאורך זמן. פשוט כתבתי ככה בתגובה לנירמול של הכאב)
ועדיין חשוב לדעת שזה הגיוני וקורה גם אצל זוגות שכלום לא דפוק אצלם. כדאי לברר, בנחת, ולא מייד להניח שמשהו לא תקין רפואית או לרוץ להשתמש במאלחשים למיניהם.
עכשיו רואה לאיזו תגובה הגבת, אז מסכימה איתך שזה לא חייב להופיע, פשוט התחושה שנותנים היום שהכל צריך להיות בסדר ומקסימום מרגישים צביטה קטנטנה, ואם זה אחרת כנראה שהם בבעיה חמורה, היא סתם מלחיצה ולא נכונה בעיני.
ובטח לא בעיה חמורה
פשוט שצריך להתנהל קצת אחרת
אבל העיקר לא לנרמל את הכאב. מיניות היא כיף ולא סבל
וגם מסכימה בהחלט שלא צריך למהר לבירור רפואי ופתרונות רפואיים. כשיש לך פטיש ביד כל דבר נראה כמו מסמר
כמובן יש מצבים שזה נחוץ אבל קודם עדיף לפנות לייעוץ מיני אפילו משהו בקטנה שיתן הכוונה וכלים ראשונים
לא כל החיים חלילה!!
חוץ מזה שרק ההאקט עצמו כואב ואפשר להנות מדברים אחרים
שמעתי ממלא נשים שכאב להם והם היו בטוחות שזה לא תקין והלכו לכל מיני מטפלות לזרז את התהליך ונעשו נזקים חמורים...חבל!
קצת סבלנות והכל מסתדר בע"ה
צריכה להיזהר יותר במילים ואין לי זמן לזה כרגע
ליבדוק אם אולי הכאב נובע מקרום הבתולים.
אם כן, אולי כדאי לברר אם יש דרך רפואית ליקרוע ולהוציא את קרום הבתולים בהרדמה.
למשהו פיזיולוגי.
היא צריכה ללכת לרופאת נשים. יש מצב טוב שאפשר להתגבר על זה די בקלות.
דרוש בירור רפואי, הלכתי, נפשי/רגשי
כל אחד והכתובת הנכונה לו, וכן, בעולם האמיתי בלבד. מענה לדבר כזה לא יכול להיות ע"ג הפורום.
בפן הרפואי - ממליצה גם על ד"ר אחינועם לב שגיא וכל המתלמדות שלה. יש רשימה למכון פוע"ה ואולי גם לגוגל.
בפן ההלכתי - אפשר להתייעץ עם רב שמוסכם עליכם מה ההנחייה של ההלכה במקרה הזה, אפשר להתייעץ עם מכון פועה וכו'.
בפן הרגשי/נפשי - אם הכל בסדר פיזית (לאחר בירור מקצועי) ויש מענה רחב ומותאם גם בפן ההלכתי ועדיין אין שיפור ניתן לפנות למטפלת רגשית/מינית.
יכול להיות שזה יפתר במהרה ב"ה, יכול להיות שיש דרך ומסע, לכן מומלץ בחום להיות מלווים ועטופים אצל מומחים המתמחים בכך, וחשוב לוודא שגם אצל אנשי המקצוע תהיה רגישות מירבית לכל הסיטואציה וכמובן לאשתך היקרה עצמה ולך וממש לשים זאת כערך עליון עניין היחס הטוב והמטיב אליכם, הרגישות והמענה הכי מקצועי ומדויק ב"ה.
- ומצטרפת לדברי @הסטורי שנדרשת זהירות גדולה מפניות בפרטי משני הצדדים, גם של הגולשים וגם של הפותח.
שתהיה הצלחה וברכה ב"ה 🙏
ושמעתי מחברה לשים טיפות אוזניים במקום,
זה מאלחש ואולי יעזור לה.
בהצלחה
בכללי אני נגד אלחוש, אלא אם כן זה חלק מתהליך טיפולי שמתיחס גם לשורש. כאב זה הדרך של הגוף לתקשר איתנו,לאלחש זה להשתיק אותו
אם ילד יבוא להתלונן שלא טוב לו בבית ספר אני לא אחשוב שלשים לעצמי אוזניות בפול ווליום כל יום כשהוא חוזר הביתה זה הפתרון. יום אחד זה יתפוצץ
שהנחת היסוד שלך לא נכונה וחבל סתם לסבול.
ממליצה להתקשר למכון פועה ולהתייעץ בעניין
מזל טוב ובשעה טובה
מזל טוב ענק!
כמו שאמרו-לא לדחות, להתייעץ. מכון פועה הם כתובת ראשונית מצוינת, יש להם גם קוים לייעוץ וגם תמיכה אנונימית לנשים.
בנוסף פיזיותרפיסטית עם המלצה שתעזור לה להרפות את האזור ולהכין אותה.
האם היא לוקחת גלולות? כי אם כן שוב לבדוק אם זה משפיע עליה.
בע"ה גם אתה וגם היא תלמדו את הדרכים שזה הכי נכון לכם, לוקח הרבה פעמים, לפעמים שנים, עד שיש הרמוניה של ממש. אבל ודאי אין סיבה לדחות או להתבייש לקבל טיפים מאנשי מקצוע נכונים. בנחת אבל לא להתעלם. זה קורה, אבל זה לא אומר שיעבור לבד או יעבור מהר לבד.
וכמה שתקדימו לעשות יותר טוב.
מזל טוב והצלחה רבה!
לקרוא כמה אתה אוהב אותה, רגיש אליה, כמה אכפת לך ממנה כמה אתה רואה אותה ומעריך.
מתנהג אליה בכבוד
זה נס
יחסים זה מאוד מאוד חשוב, קריטי ממש. אסור לדחות טיפול בזה.
יש את אתר ואהבתם (יקר אבל בזה שווה להשקיע), יש עוד אפשרויות של יחסים,
כותבים לך פה עצות טובות, תקשיב להם, רק אל תדחה את זה עוד יום אפילו.
לצפות בסרטון הזה
דבר שני, להיכנס לאתר של "שלמה" ולקרוא
שלמה- הארגון הישראלי לוולוודיניה
דבר שלישי, ללכת לרופאה מומחית למחלות פות ועריה, לא לרופא/ת נשים רגיל/ה!!!!! הם לא מבינים בזה ויגידו "הכל בסדר, אין שום בעיה" וזה סתם יוצר תסכול.
יש גם פרק בהסכת של מיכל פרינס על כאבים ביחסי אישות, ממליצה לשניכם להקשיב לו.
אם יש עוד שאלות אני יכולה לחשוב על עוד מקורות מידע ותמיכה.
(וכרגיל, איני מבין מה רווק מרוויח משליחת בדיחות קרש על נישואין בפורום)
לחם מלאמה שאתה טוען שחסר פה, מופיע כמה פעמים בעמודה הצהובה, ולפעמים גם בעמודה הכתומה.
לגבי העמודה הירוקה שאתה כל כך שונא, שאלת את עצמך למה בדיחות מהסוג האלו כל כך נפוצות בהרבה מקומות? אולי כי עומד מאחורי כל זה משהו?
בקיצור, לקחת אותי בתור פרויקט הדגל של החיים שלך.
וכמו שבוריס ידידינו העיר, רווק כמוני אוהב להגיע לכאן ולעצבן אנשים כמוך ולעשות דווקא.
(וגם כי יש לפה קהל, אני רואה גם פה בדיחות כאלה)
(ברור שבכל הסטיגמות 'יש משהו'. זה לא רלוונטי לזה, שאין שום עניין להספים בזה את הפורום).
היית מבין שאני לא רק מחפש להתעצבן.
אלא שאני לוקח בהומור את האובססיה שלך אלי.
(וכמו שכבר אמרתי, יש קהל לדברים האלו גם בפורום הזה...)
היות שבכמה שרשורים שפתחת כאן לא הגבתי, כנראה שכדאי לך לבדוק שוב את תובנותיך, אדוני הפסיכולוג...
בתור אחת שחיה שנים כמעט ורק עם 'את צודקת' על כל דבר אני רוצה לומר שזה אחד הדברים הכי קשים שיש.
זה בכלל לא נעים לאישה. אין שיח, אין דיונים.
הוא היה בטוח שהוא הבעל הכי טוב שיש...
בסוף נפרדנו. זאת לא היתה הסיבה העיקרית אבל בהחלט היתה חלק מהמכלול.
ואם אתה רוצה להיות קטנוני...
בתמונה שהעלאת כתוב "לדבר לאישה"
אתה החלטת שזה רק לאישתך.
לא.
זה לכל אישה שתפגוש בחיים.
גם לאחותך אתה צריך להגיד על כך דבר "את צודקת" 
👻
לכן אישתי היא האישה
כל עוד אתה לא נשוי אצלך זה לכל אישה 👻
די שרוט גם נשוי, לכן את צודקת גם אמור לחול בהקשר שלו על אשתו.
דבר שני, הודעה שלך ראשונה בפוסט הזה ששיתפתי הזכרת אותה בהקשר של החתונה שלי ואפילו בהקשר של הילדים שלי העתידיים.
ולצחוק על טפשת היריון?
אנחנו לא אובססיביים שתתחתן.
זה אתה האובססיבי שאתה דש ודן ומציף את זה תמיד.
הדרך הנכונה לדבר לאשה זה לדבר באכפתיות מהלב, לדבר בשביל לדעת אותה להרגיש אותה, בשביל להתקרב.
לדבר איתה באמת, לרצות לדעת מה טוב לה, לדבר על הכל באהבה.
טיפ- לזרוק את הבדיחות האלה זה עושה ממש טוב לאהבה,
ובכלל כדאי לזרוק את הציניות ופשוט לפתוח את הלב.
שאני מסכים עם הניסוח, שהציג בצורה קצרה וממצה, דברים שלא הצלחתי לכתוב.
זה בדיוק הפוך מ'את צודקת' של הבדיחות המקובלות, שזו הדרך המכובסת של הגבר שרק רוצה שקט ומדמיין שיקנה אותו בחוסר התייחסות רצינית לאשתו להגיד - "האמת את מדברת שטויות, אבל אני לא באמת מוכן להתאמץ כדי שיהיה ביננו שיח מפרה, אז אני אסכים לכל דבר ובסוף אתפוצץ".
"אתה צודק"...
אז מה אתה רוצה מהנשים?
(או מפורום נשואים...)
וכמו שאמרו חזל - הפוסל וכו'
לחם מלאאחרונה
לחם מלאהימים עוברים וכאבים בתוכי העדיפו לנוח בסוף יום. אבל הכאב גדל והרגשות שבאו איתו המועקה, הפספוס, האכזבה כבר ממלאים לי את כל הלב עד שאין לי אוויר לנשום.
וה' זימן לי עצירה קצת מעבודה אז התחלתי לחשוב והכאב צף ומתגבר. אין לי תשובות לפלונטר שאני נמצאת בו ואקווה שהשיתוף יאיר בליבי.
אז כשהייתי בת 20 וקצת רציתי להקים בית משלי, לא הרגשתי בנוח בבית ילדותי. חיפשתי עצמאות. יום אחד הוא הגיע, מצאתי את הרוגע שחיפשתי. נהנתי מהתחושה של להסתובב ליד מישהו גברי. הרגשתי בעלת משמעות במיוחד שלא יצאתי הרבה עם גברים. היום אני יודעת להגיד שלא הייתי בשלה מספיק, לא הייתי מחוברת לעצמי.
הייתי בלחץ שכולן סביבי מתחתנות, פחדתי להשאר לבד ולחזור לבית הורי.
הסיבה שהתחתנתי היתה יותר מאהבה לעצמאות ולנירמול מאשר אהבה לבעלי. הרגשתי איזה התחלה של חיבור אליו אבל מרוב כל כך חששתי שמשהו יחבל ולא אתחתן שהעדפתי להזדרז לקדם את הקשר לחתונה. בקושי הכרתי אותו, הכרתי יותר את הדימיון הורוד שבניתי לעצמי.
הקשיים אחרי החתונה היו הרבה מעל זוג ממוצע, הרגשתי שזה מקח טעות, התחתנתי כי אהבתי שהוא עונה לי על הדימיון שהיה לי, והרבה מהדמיון נשאר בדימיון. דברים בסיסיים לא הכרתי עליו. דברים שהיו גורמים לי לבחור אחרת..
אז איפה אנחנו היום קצת פחות מעשור מהטעות של חיי?!
לא התקדמנו הרבה, הרבה ריבים, הרבה מועקה, חובות, בלי בית, קושי גדול להכנס להריון וילד מקסים אחד אחרי הרבה שנים של המתנה, לא נכנסתי לעבודה מסודרת כי הנפש שלי כל הזמן לא רגועה לא טוב לי ואני לא מצליחה למצוא תשובה.
כל השנים הלכתי למטפלות שאמרו לי להתחזק בלראות בו את הטוב. אבל רציתי לצעוק זה לא רק זה!! אני חיה עם אדם שכל בוקר מרגישה אותו עול על כתפי, הוא לא מאתגר אותי מבחינה שכלית, צריכה להסביר לו הרבה דברים, לא נמשכת אליו בכלל לא מזיז לי את הרגש להיות לידו מבחינתי מקווה זה רק עול ואנחנו בקושי ביחד. אני באתי ממקום עשיר והוא הפוך, אני חייה בצמצום מאז שהתחתנו כי הוא לא מצליח לפרנס אותי בהתאם לצרכים שלי. הוא גם לא עושה יותר מידי שזה ישתנה חוץ מלהגיד לי שאני גם צריכה לעזור בפרנסת הבית. מרגישה שגם אם הוא יתאמץ מאוד וישנה פה ושם דברים שמפריעים לי אני לעולם לא יאהב אותו כי הדברים המהותיים הם לא ברי שינוי, זה הבנאדם. זאת הרמה השכלית שלו, זאת הנטיה הגנטית שלו להשמין, זה הדפוסי התנהגות שלו לחשוב כמו עני וזה הגוף שאני לא נמשכת בכלל. מרגישה שהנוכחות שלו מכבה אותי!
יש לי 2 אפשרויות: להתגרש או להמשיך לחיות איתו.
אם אתגרש מי יודע עם מי אתחתן ומתי וכמה קושי יהיה לי לעבור את התקופה ליד ועם ילדה.
ואם אמשיך ככה לאן נגיע? שום שפע לא נפתח לנו בגלל ההקפדות האלו.
נגזר עלי לחיות עם אדם שאני לא אוהבת כי אסור להתגרש?? ואם לא אתחתן שוב? עדיף חיים כאלה מאשר להיות גרושה כל החיים.
אשמח לעצות טובות
כלומר, התחתנת בלי אהבה גדולה. חיפשת (לדברייך) דברים לא מדוייקים ובגללם התחתנת עם מישהו שענה על מה שחיפשת (שוב, לדברייך) אבל לא מצליח למלא את הצרכים הנפשיים והפיזיים שלך.
כנראה שבראיה מפוקחת - הוא באמת לא מסוגל לעמוד ברף הציפיות שלך. אם היית עם עיניים פקוחות, ע"פ דברייך - היית רואה זאת גם לפני החתונה.
האם אפשר להגיע לאהבה גדולה ולחיות בטוב בנתוני פתיחה הללו? כן, אפשר, בהחלט אפשר. זה ידרוש ממך עבודה, לא רק של 'לראות בו את הטוב', אלא של להשיל ממך את הציפיות הלא מציאותיות. יש על זה תגובה (/מאמר ארוך...) של המנהלת הדגולה @נגמרו לי השמות משתף:
האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - נשואים טריים
אבל קודם כל את צריכה לענות על השאלה הראשונה:
האם את בכלל רוצה?
קודם כל - באמת קשה להיות במקום הזה.
ללא ספק אם אין לך עורף משפחתי ואת מרגישה שאת חיה בצמצום, פיזי ורגשי, זה לא קל בכלל.
אמרת שהיית אצל מטפלות, אני חושבת שהמטרה של הטיפול היא לחזק אותך ואת הנפש שלך, לא ביחס אליו.
לא יודעת אצל מי היית, אולי את צריכה למצוא מטפלת מקצועית או מנוסה יותר.
בנוסף, אני חושבת שאם יש לך בכל זאת איזשהו רגש חיובי כלפיו (או היה בעבר), כדאי ללכת לייעוץ זוגי.
משיכה יכולה לכבות אם את לא מעריכה אותו ולא רואה בו שותף, חבר, כתף.
ובאותה מידה, אם התקשורת ביניכם תשתפר, יכול להיות שהמשיכה כן תתעורר.
אבל גם אם לא, ייעוץ זוגי טוב יעזור לכם כי לעולם ועד תהיו קשורים אחד לשני, כהורים לאותו ילד.
צריכה להיות תקשורת טובה ומכבדת, גם אם אין שם אהבה וגם אם תתגרשו.
לפני שתגידי שאין כסף, גם להתגרש עולה הרבה כסף.
את אומרת שהוא לא מצליח לפרנס אותך, וואלה אני מבינה את התפיסה שהגבר צריך לפרנס, אבל כמו שאת מקבלת את עצמך "אני לא מצליחה להתמיד בעבודה כי הנפש שלי לא רגועה" אני מניחה שאפשר לאמץ נקודת מבט דומה כלפיו, אף אדם לא רוצה להיות עני, אבל יכול להיות שהוא חושב שאין אופציה אחרת, שהוא לא יכול להרוויח יותר, שממילא הוא לא יצליח לרצות אותך, אולי סדר העדיפויות שלו שונה, אולי כל מיני דברים...
וגם את יכולה, כמו שאת מצפה ממנו לתפוס יוזמה, לראות מה את יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך, בסופו של דבר אנחנו יכולים להשפיע על הזולת במידה זו או אחרת, אבל לשנות אנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו.
ותזכרי שתמיד יש עוד אפשרויות, מעבר למה שאת חושבת. בכל התחומים.
שגירושין זאת בחירה מושכלת למי שאומר- עדיף לי לחיות לבד כל חיי מאשר להמשיך בסבל של הזוגיות שלי.
אבל את אומרת הפוך.
יכול להיות שאת בעמדה נפשית של עליונות מסוימת עליו והוא מרגיש את זה?
את צריכה להיות סופר כנה כדי לענות על השאלה הזו. (לא חייבת לי תשובות כמובן)
היתה אהבה בעבר? או שהחיבה הקטנטנה מלםני החתונה לעולם לא התחזקה?
בלי אהבה ומשיכה (בכלל, ושגם לא היתה בעבר) קשה מאוד לחיות ביחד וטיפולים למניהם לא תמיד עוזרים.
אבל שאר הדברים האחרים שפירטת בהחלט נשמעיים ברי טיפול, אם בעבודה זוגית ואם בעבודה אישית.
חתימה טובה בעז"ה.
לדעתי יש בסיס לעבודה
וזה משהו שאת לא מוכנה - אולי בצדק - לתת לאסימון ליפול, בכיוון שהטיפול הולך ?
המצב לא קטסטרופה. אבל אם אכן אינך מוכנה להשלים עם xyz, זה קשה לייצב.
הצלחה רבה
1. להתגרש
2. להישאר במציאות הנוכחית
3. להחליט שאת מוכנה לראות את בעלך באור אחר
וזו בחירה שלך.
את רוצה בכלל לנסות לראות בו משהו אחר? את מוכנה להילחם על הזוגיות שלך?
לעבוד על הזוגיות?? מרגישה שאין מב שמניע אותי להשקיע.. באיזה שהוא שלב אחרי כמה שנים של ציפיות אמיתיות ואכזבות כואבות כבר הפסקתי להאמין שמשהו ישתנה.
כתבתי את זה באמת אחרי שניסיתי הכל לפני..
זה גם יעזור בכלכלת הבית
וגם אם תחליטי להתגרש יהיה לך כסף משל עצמך
גם יאוורר אותך להכיר אנשים חדשים, לפגוש, לצאת החוצה
וגם יהיה לך פחות זמן לחשוב על מה לא טוב
זה מה ששיעמום ובטלה גורמים.
לגבי גירושין,
בסוף הוא האבא של הילד שלך,
גם אם תמצאי גבר אחר,
ואת תמצאי כולן מוצאות,
הוא היחיד שהוא האבא של הילד שלך.
אם הוא נשא חן בעינייך פעם,
והוא איננו גבר רע-
משפיל,
אלים
או קנאי
אולי ישא חן בעינייך שוב בעתיד,
אם תנסי להתסכל עליו בעיניים טובות ולדון אותו לכף זכות.
בהצלחה
שכל יום משקיע שעות בשביל שיהיה לך מה לאכול
ואיפה לגור, ואת יושבת גולשת בפלאפון שהוא קנה לך, ומשתפת אותנו בעוד חסרון שמצאת בו,תוך כדי שהוא במרוץ תפילה עבודה ילדים למוסדות ולהחזיר
והוא נראה קצת מקומט במהלך המרוץ?
לא ציינת כאן שום מצב קצה או נורה אדומה
אז כמה דברים ומקווה שייכנס לך ללב מה שנכון עבורך
דבר ראשון גבר צריך לפרנס במידה והוא לא מצליח ברווח אז?? את עציץ? לא צאי לעבוד גם אתם שותפים מלאים לחיים האלה את לא יכולה להפיל עליו את החוסר יציבות שלל התיסכולים המצב הכלכלי הכל...תקחי אחריות על החיים שלך! את בנאדם בפני עצמך את אחראית לאושר של עצמך תחפשי לך עבודה טובה שתאהבי לקום אליה תרשמי לחוג שאת אוהבת תטפחי את עצמך(מה שעושה לך טוב מה שלי עושה טוב זה לק מקלחת טובה כושר גבוהה נותת את זה כעצות למינוף התחושה האישית)
זה מהצד שלך
מהצד שלו אם לא תאמיני בו מי יאמין בו?? את אישתו את יכולה להרים אותו הכי גבוה שתרצי רק את צריכה חהאמין בו להאמין שהוא יכול לפרנס בכבוד להעריך על מה שהוא כן מביא לראות תנקודות הטובות שבו לא הבנתי למה פאקטור של כסף תופס אצלך מקום שמראה שהוא לא יוצלח הוא גם לא חייב להיות גאון זה שאת חכמה זה מהמם אבל אנחנו חא מתחתנים עם עצמנו
אני מבינה שבאת ממשפחה עשירה וקשה לך הצימצום
אני ובעלי זה ההיפך בעלי בא ממשפחה מאוד עשירה (ואם נגדיר את זה נכון בין העשירות בארץ) אני באתי ממשפחה ממש ממוצעת אפילו בעבר הייתנ מינוס ממוצע שהתחתנו המצב הכלכלי שלנו היה נוראי!!! ולסיום סיומת בעלי נפצע והגענו לפת לחם ממש לקחנו הלוואה כדי לשלם שכירות יצאתי לעבוד בערבים כגי לפרנס ולשלם תהלוואות אבל לרגע לא הפסקתי להגיד לבעלי שנקום מזה! שהוא ייצא מהפלונטר שנכנס אליו ובאמת ב"ה ככה היה היום ב"ה אנחנו במצב כלכלי שונה לגמריי! 2 רכבים ואני מחכה בימים הקרובים לקבל את הרכב החדש מהחברה שתמיד רציתי (זה היה חלום שלי כל החיים )
ואיך הגענו לזה קודם כל סייעתא דשמיא! ואחכ נוסיף לזה שהאמנתי בבעלי לכל אורך הדרך שהוא לא הצליח לפרנס יצאתי לעבוד ושראיתי שעדיין הוא לא מצליח עברנו עיר לעיר אחרת שחשבתי שיהיה לו בה יותר טוב הוא באמת התברג בעבודה ואחכ שלא אישרו לו העלאה כתבתי לו קוח ועזרתי לו להתקדם לעוד עבודה שהוא מקבל בה כפול 2בשכר ובתנאים! את חכמה נכון? תשתמשי בחוכמה שלך לקדם את בעלך לעזור בו לתמוך בו להאמין בו לתת לו עצות לחיים
בוא אבא של הילד שלך מה תפסידי מזה?? רק תרוויחי גבר שתרגישי שהוא גברי שאת שווה לידו את יכולה להגשים לעצמך את כל החלומות!
חיי נישואים בלי בעיות לא קיימים
אני באמת מאחלת לך בהצלחה וסליחה אם היה נשמע חותך באמת שהרגשתי צורך לפתוח טיפה נקודה חדשה מאחלת לכם רק טוב באמת!
שיש כאן עומקים גדולים
עומקים גדולים אישיים, עומקים גדולים זוגיים
שרב הנסתר על הגלוי
ובמצב כזה עצות בפורום לא יוכלו לעולם להיות מספיקות ומספקות, ולעיתים אף להיות בכיוון השני חלילה כיוון שלא מכירים ולא רואים את כל התמונה כולה.
המצב שלך ייחודי
מה שאת עוברת זה חיים שלמים
החיים שלך
ונשמע מבין המילים שאת כואבת מאוד מאוד מאוד
שיש המון תסכולים ואכזבות מהעבר שעוד הולכים איתך ומכבידים על הלב ועל הנשמה עד שבאמת כבר קשה לנשום כמו שאמרת שאין אוויר לנשום.
זה נשמע מאוד כואב, מאוד קשה, מאוד סוגר וחונק
וחיבוק גדול גדול גדול לך יקרה על כל זה ❤❤❤
אני באמת לא בטוחה שיש לי מילים חכמות לומר, גם בגלל מה שתיארתי בהתחלה ואני באמת חושבת שנכון לבחון לעומק את כל הדברים ואת כל החיים ואת כל התמונה בעולם האמיתי.
וגם שם כתבת שהיית בטיפול וצריך לבחון מה היה בטיפול, מה חווית, מה נאמר, האם את יכולה לחזור למטפלת שלך, האם הרגשת התקדמות,
יכול להיות שהכיוון הוא התמקדות בך אישית, בחיזוק וטיפול אישי ומתן מענה ומרגוע לכל הכאבים ולכל הבילבול ולכל המתחולל בקרבך כבר תקופה ארוכה מאוד (ועוד מבית ההורים כפי שציינת שרצית לברוח משם, כמובן שזה גם שייך, לא רק בכלל בכלל, אבל גם.)
נשמע גם שמה שמאוד חשוב שיהיה אצלך זה מימד *הבחירה*
שתרגישי, ממש ממש בפנים, שאת בוחרת.
או בוחרת להיפרד מבעלך
או בוחרת להישאר עם בעלך
והמימד הזה של הבחירה ממש הכרחי.
הבחירה הופכת אותנו ומבדילה אותנו משאר בעלי החיים
היא היא גילוי הנשמה, החלק אלו-ק ממעל שלנו
הידיעה שאת בחרת בחיים שלך,
שאת בוחרת בחיים שלך,
שאת מנהלת את החיים שלך,
שלא מחליטים עבורך,
שלא "נקלעת לסיטואציה"
שאת לא נמצאית מתוך כורח, אילוץ, חוסר בחירה -
אלא נמצאת מתוך חוזק פנימי עמוק
מתוך בחירה שלמה
מתוך אוטונומיה ושליטה שלמה על חייך.
נשמע גם מאוד חשוב שיהיה אצלך מימד של *סגירה*
סגירה לבחירה של אז, בו, כאשר החלטת להתחתן איתו
סגירה לבחירה שלך היום.
נשמע שאת לא שם ולא שם,
הלב חבול ומבולבל ומפוחד, נע ונד, עם המון ספקות, עם המון חששות,
עם המון כאב והמון קצוות פתוחים ולא סגורים.
והמצב הזה יכול באמת להיות בלתי נסבל עבור כל בר אנוש.
לא סתם נאמר שעמלק הוא הספק.
ומציאת מקום ושלווה ללב שלך, לרוגע שלך,
זה שאותו כ"כ חיפשת עוד לפני שהתחתנת,
אותו הרוגע שראית בבעלך אז ובשהות עימו
אותו הרוגע כ"כ כ"כ יקר עבורך ונצרך גם כאן.
להיות בשלווה
להיות בשלום
קודם כל עם *עצמך*
עם הבחירות שלך
עם מי שהיית
עם מי שאת היום
עם מה שבחרת אז
עם מה שאת בוחרת היום
האם יכול להיות מצב שגירושין הם נכונים?
כן.
ביהדות זו לו חתונה קתולית וגירושין קיימים תמיד, גם אם הם כואבים ולא פשוטים.
האם את חייבת ומחויבת ועם אין ברירה להישאר נשואה לבעלך אם את סובלת?
לא.
את כותבת שאת מרגישה שבעלך הוא עול על כתפך
את כותבת שהוא לא מאתגר אותך מבחינה שכלית, וכנראה שזה משמעותי עבורך
את כותבת שאת לא נמשכת אליו בכלל
שאת צריכה להסביר לו הרבה דברים
שקירבה פיזית אליו היא עול עבורך ואת בכלל לא רוצה בקירבתו
והכי הכי -
כתבת שאת: "מרגישה שגם אם הוא יתאמץ *מאוד*
וישנה פה ושם דברים שמפריעים לי
אני *לעולם לא יאהב אותו* (!)
כי הדברים המהותיים הם לא ברי שינוי, זה הבנאדם.
זאת הרמה השכלית שלו,
זאת הנטיה הגנטית שלו להשמין,
זה הדפוסי התנהגות שלו לחשוב כמו עני
וזה הגוף
שאני לא נמשכת בכלל.
מרגישה שהנוכחות שלו מכבה אותי!"
יקרה, זה הרבה מאוד דברים מאוד משמעותיים.
את בעצם כותבת שאת לא רוצה בו, בכלל
ושאפילו אם ישתנה את לעולם לא תרצי בו.
- ושוב מסייגת ואומרת שרק רק רק ליבון עמוק ומקיף של כל החיים וכל התמונה כולה נכון כאן ומאוד יכול להיות שההבנה כאן חלקית או אפילו מוטעית לחלוטין לכן אל תקחי דבר ממה שכתבתי או בכלל בפורום כאקסיומה. זה חשוב מאוד. עבורך, בשבילך ולמענך.
בסיפא של דברייך כתבת שנגזר עלייך לחיות עם אדם שאת לא אוהבת כי אסור להתגרש.
אז קודם כל מותר להתגרש.
ואפילו יש מקרים (שוב, לא יודעת ולא מכירה כלל כדי לומר עליכם) שבהם הגירושין הן המעשה הנכון והטוב ביותר לכל הנפשות הפועלות.
ויש גם מקרים שלא.
לכן כ"כ חשוב לבחון זאת לעומק ובצורה מסודרת. רק בעולם האמיתי.
כתבת גם שאת מעדיפה את החיים האלה שלך עכשיו מאשר להיות גרושה.
זו גם אמירה. שצריך לבחון כמובן בינך לבין עצמך.
וזו גם בחירה.
אם את לא מעדיפה לחיות לבד כל חייך מאשר איתו - אולי ההחלטה היא להישאר ולנסות למקסם את הטוב ביותר שניתן.
אם את מרגישה שעדיף הלבד על הביחד, ששום דבר לא עוזר, גם לאחר ניסיונות של עזרה מקצועית *נכונה ומותאמת לכם*, אז גירושין יכולים להיות הפתרון.
אם את מרגישה שאת לא רוצה בו, ולעולם לא תרצי בו - צריך לחשוב ולבחון את העניין של להיות גרושה עבורך, כי גם בחירה בחיים של סבל ואומללות חלילה הם לא חיים.
לא לבחור ברע, לבחור בטוב, לבחור בחיים.
כלומר לא לבחור להישאר ברע
ולא לבחור להיפרד ברע
אלא לבחון האם ניתן להישאר יחד בטוב?
ואם לא - לבחון כיצד ניתן להיפרד בטוב.
לסיכום צריך לבחון היטב היטב שוב את הבחירה כאמור
את הרצון שלך
מהו הרצון שלך?
מהו הרצון של בעלך?
בלי הרצון הזה להיות יחד, אפשר לעשות גם מיליון תהליכים אבל הם יהיו פול גז בניוטרל.
יש עוד הרבה לכתוב ולהעמיק, אבל ללא היכרות מעמיקה לא חושבת שיהיה טעם מעבר
לכן שולחת לך שוב חיבוק וחיזוק גדול ותפילה מכל הלב שהקב"ה ישלח לך בהירות שלמה, רוגע שכה יקר עבורך, בחירה שלמה בחיים,
בשורות טובות ואור גדול וגלוי בחסד וברחמים 🙏🌹
ממש מרגיש שלגמרי נכנסת לנעליים שלי והרגשת אותי.. תודה!!
אכן הבחירה כאן היא הנקודה המשמעותית.. כתבת שאני צריכה לשאול את עצמי מה אני רוצה.. מרגישה כל כך הרבה שנים חייה במיינד של מה אני צריכה שאני כבר לא יודעת אם מה שאני רוצה זה באמת אמיתי או שזה כי ה"צריכה" משתלט עלי
להוציא את ה"חמ"ץ" - להפסיק להגיד חייבת/מוכרחה/צריכה.
לשנות את המילים שאני משתמשת בהן, ואז אצליח לדייק את הרצון שלי.
ממליצה לך לנסות את זה לשבוע שבועיים, תגלי שהשינוי הקטן הזה יכול לחדד ולהאיר הרבה דברים...
נגמרו לי השמותכמה פשוט ככה נכון.
(על אף שזה לא באמת "פשוט" לביצוע בפועל אבל בהחלט בהחלט בר השגה)
וב"ה המודעות וזיהוי הנקודות שצריכות עוד בירור / לימוד / העמקה היא כבר חלק נכבד מהדרך!
מציעה לברר גם את הנקודה הזו עליה דיברת מול איש מקצוע ולהגיע למצב שאת יודעת מה את רוצה בלי ששום דבר ישתלט עלייך, אלא שאת תשלטי ותנהלי את הסיטואציה ואת כל חייך.
ב"הצלחה רבה רבה והמון סיעתא דשמיא 🙏❤
זה מאד נכון - שהעיקר עבור השואלת הוא להיות במקום של בחירה
גם אני הייתי בחיים לפני כמה שנים במקום של קונפליקט שהיה לי מאד קשה איתו. לקח לי תקופה ארוכה, אבל בסוף הפנמתי שזו הסיטואציה ועכשיו אני צריך לבחור מה אני רוצה בתוך המצב הקיים..
בחרתי בסוג של פשרה - אבל זה לא היה ממקום מתפשר אלא ממקום בוחר - שבמצב הספציפי עם כל צדדיו - זה באמת מה שאני רוצה.
אחרי שהייתי שם, היה לי הרבה יותר כח להשפיע וגם לשנות חלק מהסיטואציה לטובה - כבר לא הייתי קורבן של נסיבות אלא אדם שחי את החיים שהוא רוצה ומתמודד כמו כולם עם קשיים.
ועוד מילה טובה לנגמרו לי השמות - אני מרגיש שהעצות הטובות שלך לא מגיעות משכל מבריק אלא מיכולת להיות בעין טובה ולראות את האדם ששואל עם חמלה ורצון אמיתי להבין אותו ולעזור.
על הדרך שעברת, עברתם
שתזכו ב"ה לראות שפע ברכה ואור גלוי 🙏
ותודה רבה על המילים הטובות והמרגשות 🙏
מה שאת מספרת נשמע כל כך כואב❤️
הרבה סבל והרבה מורכבות והרבה קושי ואכזבות ותסכול..
כתבת בסוף שהאפשרויות הן בגדול לחיות בצער ותסכול עם נישואים מאכזבים, או להתגרש.
רוצה להציע לך לבדוק עוד דרך.
דבר ראשון בינך לבין עצמך-
כתבת על עצמך שאת במצב רגשי מורכב, לא רגועה ולא נינוחה וכו'.
יכול להיות שגם המצב הזוגי משפיע על המצב,
יכול להיות שיש עניינים נוספים לפניו ומתחתיו,
אבל נשמע שיש כאן משהו שצריך טיפול ואיזון, והגם שהיית בטיפולים כנראה עוד יש לאן להתקדם❤️
מכאן נעבור לנושא הזוגי.
באופן די מיידי וטבעי הנטיה שלנו כשמשהו לא תקין קורה
הוא להתבונן יותר כלפי חוץ ולמצוא את האשמים,
ובאמת מבחינה עובדתית לא פעם זה באמת נכון.
אבל זוגיות היא דינמיקה, שבה כל אחד תופס לו איזשהי עמדה,
ומגיב בלי להיות מודע לשדרים שהוא מרגיש,
ומשדר בלי להיות מודע דברים שהצד השני מרגיש.
לדוגמא, אם את כשהתחתנת הרגשת פתאום אכזבה מול בעלך או מול עצמך,
התחושה והחוויה הזאת נקלטה אצלו, והוא הגיב אליה גם בלי לרצות.
אולי בכעס, אולי בהתרחקות, אולי בהסתגרות, אולי בחוסר השקעה
ואת התגובה הזאת את קלטת, שוב לא בהכרח במודע,
והתחלת להיות מתוסכלת יותר ולהרגיש בדידות וכן הלאה זה הלך והצטבר.
מעבר לזה, אנחנו בוחרים בלי מודע מישהו שיכול לענות על הצורך הרגשי שלך,
נניח רוגע ובטחון ועצמאות, אבל באותה מידה גם יכול לחזור על אותם דברים שהכאיבו לך בילדות.
וכשדינמיקה זוגית מסתובבת במעגל השלילי, פצע מפעיל פצע,
והתחושות השליליות מצטברות.
אבל בדיוק באותה מידה, דינמיקה יכולה להסתובב לכיוון החיובי,
וליצור ריפוי וחיזוק וקרבה שיובילו לעוד ועוד כאלה.
אין אשמים בכך שהדינמיקה הזוגית הגיעה למצב הזה,
אבל בהחלט כל אחד מכם ונוד יותר שניכם יחיכולים אם אתם רוצים לבחור לסובב אותה לכיוון הנכון ולהפוך אותה לקרובה ומרפאת.
זהדורש אומץ
זה דורש למידה
זה דורש לוותר על הקורבנות
זה לא תמיד הכי קל בעולם,
אבל זה בוודאי הרבה יותר קל והרבה יותר מתגמל מהאופציות האחרות שהעלית❤️
ואם תחליטי שנכון לך, אולי כדאי לנסות גם את הדרך השלישית הזאת בתקווה שהיא תוביל אותך למה שאת כל כך רוצה...
מדהימה אתנגמרו לי השמותאז אני מרשה לעצמי להגיב בתור בעל שנמצא במקום דומה.
במשך שנים נחרדתי מהאפשרות של חיים במערכת יחסים זוגית שבה ההרגל והנוחות גוברים על האהבה והרגשות הדדיים, חשבתי שיש לי עקרון ואגן עליו עד הסוף.
עד שהמציאות טפחה על פני עם סדר עדיפויות שונה.
כשאנחנו התחתנו הייתי סגור על זה שבחרתי באישה חכמה ואינטילגנטית עם שיקול דעת בריא, חרף גילנו הצעיר דאז. האמנתי שאחרי ההיכרות המעמיקה שהייתה בינינו, אין מצב שיום אחד היא תתעורר ותנסה להבין איפה הראש שלה היה כשהסכימה להתחתן איתי.
לצערי זה קרה.
אז בהתחלה התעלמתי והתכחשתי, עד שזה הפך לבלתי אפשרי. אז החלטנו לתת לזה צאנס כי אנחנו זוג צעיר. ועוד צאנס כי יש לנו ילדים קטנים. ועוד צאנס...
עכשיו אנחנו מתקרבים לעשור השני ביחד כשאנחנו הורים למתבגרים שיהיו בריאים.
אפשר להגיד שהניסיונות לטפל בזה עזרו לנו רק לשרוד ביחד. פחות לשפר את המצב.
עם הזמן הבנתי שגם אני אגואיסט (בנוסף לכל). לא מתאים לי להודות שכשלתי וכנראה שיש כאן בעיית התאמה קרדינלית. אני גם לא מוכן לשחרר אותה מיוזמתי, כי למה שאחליף מצוקה אחת באחרת? למה שאעניש את עצמי בגלל שאשתי לא הייתה מספיק בררנית בזמנו?
הרי אלה גם החיים שלה והבחירות שלה!
יחסי אישות זה כבר עניין מורכב, אני מבין שאשתי לא נמשכת, לא נהנית מזה ולא ממש מצליחה להיות איתי כשאנחנו ביחד. הבהרתי לה שאני מוכן ורוצה להתחשב בה ללכת לקראתה, אבל לא לוותר לגמרי ולהתנזר, כי זה כבר קו אדום מבחינתי. לבחירתה ושיקולה.
אחרי שהתרגלתי לסטטוס קוו הקורקטי הזה, אני חושב שאפשר להמשיך ככה עד 120 או עד שאשתי תקבל אומץ ותדרוש שינוי.
אם זה יקרה, אני אשמח לדבר איתה בארבע עיניים כדי להגיע להבנות והסכמות משותפות.
באמת השאלה המדויקת היא מה ה' מצפה שנעשה כי הרי יש עניין להתחתן צעירים ובדכ אנשים משתנים המון. לא הכרתי את עצמי באמת בגיל 22.. והחיים מתרחשים ולאט לאט אתה מתחיל להרגיש ניכור לאדם שאתה חי איתו כי אין בכם התאמה, השפה היא לא אותו שפה, תחומי העניין שונים לגמרי, יש חוסר עניין להיות ליד בן הזוג.. וזה לא הוגן לצד השני שפתאום זה נופל עליו אבל גם איך אפשר לגרור חיים שלמים בתחושת פספוס ומועקה..
הוא פשוט מעדיף להגיב לסיטואציה בינכם באופן הכי טוב ונוח עבורו, כי כנראה שבינתיים הוא מסרב להתייאש מהחיים איתך. יש גברים שמצב כזה יכול לגרום להם להיפגע עד עמקי נשמתם ולעזוב בטריקת דלת עם כל מה שכרוך בכך. אבל ישנם גם גברים כמונו שמעדיפים לא להקדים את המאוחר, אלא למצות את הטוב הקיים כל עוד הוא ישנו ושהצד השני ישבור את הראש עם הדילמות שלו. אולי בהמשך גם הוא יתחיל להרגיש כמוך - כלפייך ואז היחסים בינכם באמת יתערערו. יכול להיות שהוא יעדיף להמשיך איתך כמו שאת, בגלל שאת מספיק טובה עבורו במצבך הנוכחי.
אני למשל, אני חי במצב הפסיבי שלי מתוך בחירה. כבר חווינו משברים עם מחשבות על פרידה. המסקנה היא שבסוף בסוף צריך להיות מחוברים למציאות עם הטוב והרע שבה.
הקו המנחה אותי הוא שחיי הזוגיות שלי עדיפים בהרבה על פני חיים לבד, כי ב"ה טוב לי בנישואין האלה ובמשפחה שהקמנו. במצב כזה אין לי אשליות שבחוץ מחכות לי הזדמנויות טובות יותר.
כמו שבחרתי להתחתן בלי שאף אחד כפה עלי את זה, אני בוחר במודע לחיות עם אשתי. אני סומך עליה שגם היא עושה גם את החשבון שלה לכאן ולשם כמוני.
העובדה שאשתי בוחרת לחיות איתי כל השנים האלה מהווה הוכחה מבחינתי שהיא באמת לא צריכה יותר ממה שאני מסוגל להיות עבורה בתור בעל.
אני גם לא מאמין שהיא הייתה מוכנה למסור את הנפש (והגוף) במיטה אם היא הייתה מרגישה שזה רק מועך אותה ולא נותן לה כלום מעבר (על הצורך לטבול ויתרנו בלב כבד לפני שנים כי זה באמת היה יותר מדי בשבילה).
אפילו אם היא חשה פספוס ומועקה, עדיין, החיים שלנו עם מה שהשגנו יותר ופחות, הם גם תוצר של הבחירות שלה. וידוע שלא לבחור זו גם בחירה.
כמה ישיר שזה נשמע, שווה לענות על זה בכנות.
כשתסתכל אחורה על החיים שלך בגיל 80, תגיד- אהבתי את החיים שלי. שמחתי בהם. אני שמח בבחירות שלי.
או- חבל שאלו היו החיים שחייתי. את השנים היפות ומלאות הכוחות שלי, בזבזתי מתוך חוסר אמונה שיהיה לי טוב אמיתי.
אני כן חושבת שגם אם יש ילדים- לא לחיות בגיל 40 כמו בגיל 90.
עדיין אפשר לחיות חיים עשירים וטובים, מבלי לחשוב בייאוש שכלו כל הקיצים ואין אפשרות לשינוי.
ההודעה שלך ממש היתה כואבת לקריאה.
זה נשמע כמו השלמה עם מרירות קבועה שאין לה מרפא.
היית רוצה שילדיך יחיו כך את חייהם...?
או שהיית מעדיף שלא יוותרו על אושרם?
נתחיל מלמטה: אין אדישות הדדית. אכפת לנו זה מזו, יש כבוד והערכה הדדיים יש רצון להעניק בלי תמורה ויש גם חיבה.
נכון שביומיום האהבה הזו לא מופיעה במיטבה כי היא מוקפת מחסומים רגשיים, אבל אנחנו בכל זאת מצליחים לראות זה את זו מבעד לאותם מחסומים.
אני לא מרגיש ייאוש מהחיים חלילה. אני ממש בעד שיפורים והתקדמויות, כולל עזרה מקצועית מתי שצריך.
ככה הגעתי למסקנה שבחיי הנישואים האלה יש גם הרבה אור טוב ואני לא צריך להחליף אישה ולבחור בין המשפחה שהקמתי או חיים מאושרים.
אלה בחירות שעשיתי דווקא מתוך מחשבה על העתיד ואני חלילה לא חושב שאני מתבזבז ככה..
שלום,
קיבלתי בחודשיים האחרונים 12 קוב יותר ממה שאני רגיל לראות (בדקתי שנתיים אחורה) ומבחינתי לא השתנה משהו בהרגלי צריכה ואני לא רואה נזילה.
איך זה יכול להיות?
תצלם כל ערב את המונה ובדוק אם הוא מטפס יותר מאשר החלק היומי שהייתם רגילים אליו (בד"כ זה תקופת חיוב דו חודשית, אז קח את החיוב ברגיל ותחלק ב-60).
אם זה חיוב גדול יותר מ- 3 ימים רצופים, תזמין אינסטלטור
שאמור לעמוד השעון, ותראה אם אכן כך
כלומר, ברזים סגורים, לחכות מעט לאחר הדחה, וכו
שבו אנשים מקשרים בין אדם רווק לעבודה או ההשכלה הלא מספקת שלו, או לדעות קדומות כביכול כלפי המין השני.
כאילו יש רף אינטלקטואלי או מוסרי (בעיקר בנוגע לגישה כלפי המין השני) שמי שנמצא מתחתיו מזדקן רווק ומי שמעליו נשוי באושר וחייו מאושרים.
פגשתי במעדנייה בשופרסל ועוד כמה סופרים אנשים שמתפרנסים מפריסה של גבינות ופסטרמות, ולא כעבודה זמנית, ויש להם ילדים.
אותו דבר לגבי מי שעובדים במשלוחים בגיל 30+ ולפעמים גם 50+.
אני מכיר מהקהילה של הרווקים של גב"ש כמה הייטקיסטים ורואי חשבון, עוד כמה פסיכולוגים שאחד חוקר בתחום ועובד בתל השומר, עורך פטנטים, מורה לפיזקה ורופאה.
אני היחיד שם שעובד כשליח על אופניים (למרות הנסיון העלוב של ההורים שלי ושל חברי הפורום הזה לנסות לקשר אחד לשני, מצטער)
אני מכיר גם כמה נשואים שטוענים שאסור לנשים לנהוג ומקומם במטבח.
ואפשר למצוא דוגמאות טובות וקיצוניות, מי מאיתנו לא מכיר מהחדשות את הסיפורים על הנשים שחיו עשרות שנים עם גבר מכה.
מי שלא מתחתן, זה כי לא מצא מישהו שלא מתאים לו. זהו.
גילוי נאות: ראיתי לנכון לכתוב את זה לפני שתפגשו קרובי משפחה בחגים ותתנדבו לגלות להם למה הם לא מתחתנים.
תנחשו איזה ניק פתח אותי בתור פצלש - צעירים מעל עשרים
הצלחתם לחשוף פצלש שלי, יותר משלוש שנים לאחר שחשפתי אותו בפומבי מיוזמתי.
הדייט האחרון שלי היה לפני 4 שנים...
ונא לא לפתוח את העניין למה הרבה שנים לא יצאתי לפגישה עם אף אחת.
המטרה של הפוסט הוא שאנשים יפסיקו לנתח אחרים כי הם לא יכולים לראות את התמונה המלאה.
בזכות ההודעה עם ההשערה שלך, קיבלנו עוד דוגמא.
אני מכירה את המשוואה ההפוכה-אתם כאלה מוצלחים מושלמים משכילים שאף אחת לא תתאים לכם והרף גבוה מידי
כמובן שלא מסכימה עם זה
אני כל הזמן שומע אנשים תוהים על אדם איך הוא הצליח בחיים עם ההשכלה והתעסוקה שלו (על גברים ונשים כאחד) ובכל זאת הוא לא מתחתן.
אני שומע את זה בכל מקום, החל מהפודקאסטים של כאן 11 וכל ערוץ אחר, חברים מכל מיני מקומות, משפחה והקהילה של הרווקים בגב"ש.
אבל העיקר שלא יפסיקו להיות שליחים בארץ, אחרת לא יודעת איך אני אחיה בלי להזמין וולט ואת כל עשרות ההזמנות שלי
אל תעשה:
כל נסיון להעלות את המוטיבציה לחיי נישואין מיותר ומעיק.
נא להימנע מצעדים שנעשים מתוך כוונה זו כגון: העלאת הנושא לשיח באופן אובססיבי, דיבורים יפים על השכינה והנפש התאומה ועל החצי השני שרק יושב ומחכה, או על חיי הנישואין שהם אושר גדול מאוד שרק הולך ועולה באופן אקספוננציאלי מיום ליום וכו'.
וכמובן שהכי גרוע הוא לנסות להוריד את המוטיבציה לרווקות בדיבורים על בדידות שדומה למוות או בחורים טובים שהולכים ונגמרים מיום ליום וכו'.
נא להימנע מלשפוט את האדם ולציין שהוא לא רוצה מספיק או הרווקה בררנית שלא מוכנה לצאת עם אף אחד.
מה כן אפשר לעשות?
להציע אנשים ללא הנחת יסוד שכל הרווקים מעל גיל 30+ מתאימים אחת לשנייה.
ולקחת בחשבון שהצעה מצד בן משפחה, היא כמו כל הצעה שכדאי לבדוק האם היא רלוונטית, ויכול להיות מאוד שבן המשפחה יחליט שלא וכדאי להמשיך הלאה.
אם יש חשש מצידכם שבן המשפחה עושה טעויות בחיפושים, אפשר לנסות לעזור בצורה כזאת:
לא לדרוש ממנו למה הוא עדיין רווק ולצפות ממנו להתנצל על כך.
אפשר לפתוח דיון מה הסטנדרטים או הדרכים שלו לחפש בן או בת זוג, מה חשוב ומה פחות (מה החשיבות לגיל או לעדה לדוגמא) ומתוך כך לחוות דעת לכאן ולכאן. וכדאי בשבילכם לצאת מנקודת הנחה שאולי אין בכוחכם לעלות בדיוק על הנקודה היחידה (אם יש בכלל אחת או כמה כאלו) שבגללם בן המשפחה עדיין לא התחתן.
אולי אפילו הוא בעצמו לא אמור לדעת מה הוא עשה לא בסדר והכל עיכוב משמיים, לא בהכרח בגלל שהוא לא בסדר.
אין עניין לקחת 100 אחוז אשמה או אחריות על כל הבעיות שפוגשות בחיינו או של בני משפחתו.
חג שמח ובשורות טובות.
