פורום נשואים טריים (עמוד 562)

לפעמים יש את הפחד שאולי זה לא יצליח.. אבל תמיד כדאי לנסות בלי להתבייש. 

וצריך להיות סבלניים ופתוחים גם אם לא קלענו בול.. הלוואי שנצליח לעזור!!

וארחיב-

לפני שהתחתנתי חברה ממש טובה שלי (כמו אחותי) פחדה שזה מה שיקרה. והיא התרחקה עוד מלפני החתונה. זה כאב לי מאוד.

והחלטתי שאני לא אתן לזה לקרות! נסעתי אליה ודיברנו על זה.

אמרתי לה שזה תלוי בנו, נכון שאני עכשיו נשואה ויהיה לי פחות זמן כי בכל זאת זה לא נעים לבעל/לאישה לשבת בבית כשבן/בת הזוג מנהלים שיחה ארוכה עם חבר ולא משנה כמה החבר הוא קרוב.

אבל כן- יש שעות שמדברים ואם שוכחים אז גם החבר יכול להתקשר ולא לצפות כל הזמן מהנשוי להתקשר.

ותנסה אתה ליצור קשר עם החבר שלך.

בבקשה אל תשפטו אותנו קשה..

יש איזה תחושה שהחבר "הסתדר" ושכח..

אבל גם להקים בית זה לא פשוט בכלל, והרבה מאוד מהכוחות שלו מנותבים למקום הזה..

אגב - את החברים של בעלי אנחנו דווקא משדכים בלי סוף..

את החברות שלי פחות, ולא תמיד זה נובע מחוסר דאגה.

הרבה יותר קל לי לשדך לאנשים שאני לא מכירה, אני לוקחת את התדמית בגדול עם נגיעות אישיות ומחברת..

כשאני מכירה אותן לעומק, אני בוררת בשבילן, לא מוכנה לתת להן פחות מהטופ...

כך שיוצא שהצעה מגיעה פעם בחצי שנה במקרה הטוב..

לא רק שצריך לזכור שלהקים בית זה משהו שמטבע הדברים דורש 

אלא גם אנחנו- כנשואים, עוברים שינויים לא פשוטים.. בכל מיני רבדים ועניינים.

ולפעמים השינויים הללו הם נורא מהירים וחדים. מקוטביות אחת, לחברתה..

בכ"א איננו שוכחים מהר

ולפעמים תשומת הלב שמגיעה אחרי זמן רב יותר

ולא זו המיידית,

היא היא האמיתית יותר. כי משמעותה שהשקענו יותר זמן מחשבתי, ורגשי במדובר..

בהצלחה לכולם!!

גם בתור רווקה נהגתי לשדך חברות.. ולא היה לי בעל להתאים להן חברים..

אבל מסכימה עם הסיפא שלך..

רק ה' יודע כמה אנחנו משתדלים וכמה אנרגיות זה דורש מאיתנו מעבר לדברים שחייבים..

ואתה צודק בהחלט

*עכשיו שמתי לב שגם פרפר לבן הבינה ככה...

את עניין השידוכים

זה מוכיח שלא נוטשים..

 בלעי היקר ברוך ה' לא רווק ובטח שלא חסר משפחה אבל בכל זאת יאמר לזכותו תמיד ניסה לשמור על קשר עם חברים.

מה שקשה לי לקבל הוא איך חבר טוב שהתחתן אחריו וקיבל כל כך הרבה עזרה ופירגון למרות היות בעלי נשוי ועמוס בלימודים יכול ככה לנתק קשר אחרי החתונה.

ולא מדובר על חודש אחרי החתונה או חודשיים שזה מובן אלה כבא כמה חודשים...

בס"ד

אני התחתנתי והקפדתי לשמור על קשר עם המעגל החברות הטובות שלי.

כמעט כמעט כמו מיקודם.

היתה לי חברה רווקה שמאוד היה חשוב לה הקשר איתי אחרי שהתחתנתי.

ואני לא רציתי לצער אותה כי ידעתי שהיא רוצה להתחתן והשתדלתי לשמור על קשר מאוד.

היא התחתנה.

ונעלמה.

ומאוד חבל לי

אני שמרתי איתה על קשר אחרי החתונה שלי בשביל להראות לה שהיא עדיין חשובה לי והיא שיגעה אותי התקשרה המון וכו' ועכשיו שהיא נשואה ושתינו נשואות והרבה יותר יכול להיות מעניין וכך להעלם.

מסקנה.

אחרי החתונה עוברים שינויים רציניים לפעמים רוצים לשמור על קשר ופשוט אי אפשר.

אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו.

לא קל בכלל... שולחת המון חיבוקים!!

לגבי א- דווקא בגלל שאתם כבר נשואים ולא סתם חברים/מדוייטים- את יכולה להגיד לו/לייעץ לו:
אולי תתגלח יותר/תגדל קצת זיפים?
אולי נלך לקנות לך חולצות חדשות?

אולי תחליף כיפה? אתה תתרגל...

אולי תנסה עדשות מגע?

עם קצת חיוך וארוחה טובה הוא אולי יזרום איתך... 

ב- תדברי איתו.. תעלי את הנושא הזה, את לא יכולה להמשיך לחיות ככה בלי הקשבה ותמיכה.

"אויש לכי תעשי משו עם עצמך, את סתם מבואסת כי משעמם לך" זו לא תשובה. זו בריחה.

את יכולה לשאול אותו למה הוא מנסה לברוח ממך כשאת רוצה ממנו עזרה נפשית...

למה אתה לא מקשיב לי יותר? למה אתה לא רגיש? את אישה.. נשים רגישות יותר מגברים.

תראי לו ותגידי לו כמה את צריכה אותו, שאת אוהבת אותו, גבר רוצה לראות שהאישה צריכה אותו..

בבקשה, תזכיר לי למה התחתנו, תזכיר לי למה אני אוהבת אותך! תגיד לי למה אתה אוהב אותי!

חבל שהזוגיות שלנו תתפרק פשוט ככה! מה קרה? למה אתה לא כמו שהיית פעם? למה אתה מרוחק?

אולי משהו בך מפריע לו והוא מתרחק... אולי משהו בחיים שלו מפריע לו.. תבררי טוב טוב ותשאלי.

שה' ישלח לך ברכה והצלחה, אושר ושלמות פנימית, ושלום בית! בע"ה שדברים ישתפרו מהר! 

הוא עכשיו בצבא אז אני רואה אותו כל יום על ירוק

לא מהמם

לא מכוער

צבא

בדר"כ לובש כמו שאני אוהבת

ג'ינס (צריכה להשמיד לו כמה ג'ינסים שאני לא אוהבת) וחולצת טריקו

כיפה גם כמו שאני אוהבת

גודל נורמלי 11-12 ס"מ לא יותר- אוהבת את זה

עדשות לא צריך

מתגלח כל יום -צבא

בקיצור אוהבת את המראה שלו מבחינת לבוש והכל

יש דברים שאי אפשר לשנות

לכי תשנה את הגובה שלו

את הפנים שיהיו יותר יפות

את צבע השיער שלפעמים מציק לי (הוא בלונדיני ואני יותר אוהבת על בנים שחור/חום / שטני צבעים רגילים)

בקיצור הלוואי וזה היה פשוט כמו שאת אומרת, פשוט הוקוס פוקוס להחליף חולצה/ ג'ינס כיפה אחרת

איזה פיתרון מושלם

חבל שלי לא

בקשר לב.

אני אומרת לו

אבל הוא אומר מה את רוצה שאני אגיד?

הוא פשוט לא בת!!!!

למשל כרגע קשה לי עם זה שאין לי חברות (באמת אין לי, זה הודעה לפעם אחרת) וכל פעם שאני מנסה לדבר איתו הוא עונה לי שמה אני רוצה, שאני צריכה לזרום, להשתדל

אבל הוא לא מבין שקשה לי עם חברה בגלל

^קשה לי אישית עם עצמי

^חברה זה דבר שמלחיץ אותי

*מרגישה קטנה ליד הרבה בנות

וכו'

והוא לא מבין את כל זה

זה רק דוגמא

לוידעת

כאילו מרגישה שאני לא יכולה לשחנ"ש איתו באמת ולהרגיש הקלה אחרי שיחה איתו

ואני לא חושבת כמוך

שהתשובה שלו היא בריחה.

היא לא

זה פשוט התשובה שלו, זה מה שהוא חושב

אבל לעזאזל

אני צריכה יותר

אוווף

שני הדברים האלה מוציאים אותי מדעתי

מממ... באמת אין הרבה מה לעשות לגבי זה אם הוא בצבא..

אבל זה קשור ל-ב'.

בגלל שאת פחות מרוצה ממנו-

את חושבת שהוא פחות יפה..

את חושבת שהאישיות שלו פחות יפה-

אז את חושבת שגם החיצוניות שלו פחות יפה...

זה הרבה פעמים בא ביחד.

כשאת מעריכה בנאדם ואוהבת- המראה שלו בעינייך נהיה יפה יותר!

בהמשך ל-ב': "מה את רוצה שאני אגיד?"

-שתעודד אותי? שתחבק אותי? שתייעץ לי? שתעזור לי? שתשמח אותי כשאני עצובה?

זה כ"כ בסיסי כשמעלים דברים שכואבים, בעיקר דברים שכואבים בקשר!

לפי הדברים שלך זה נשמע שאין לו רצון בכלל לעבוד על זה... אבל אני לא מכירה ואני לא רוצה להגיד סתם,

וחסרים כל מיני פרטים כמו, כמה זמן אתם נשואים? יש ילדים? אתם עובדים/לומדים?

אם שום דבר לא משתפר ואת מנסה להוציא ממנו ולא הולך-

הייתי מציעה לפנות לייעוץ ממישהו שיותר מקצועי ממני, ביחד או לבד, להציל את הקשר.

לא שווה להתגרש בגלל משהו שאפשר לתקן!

נסי רגע לעצום עיניים. 

נסי, זה יקח פחות מדקה, מבטיחה.

עצמת? 

יופי! 

עכשיו, אני רוצה שתדמייני משהו אחד שהיה לך איתו, עם בעלך שפשוט היית מאושרת.

זה יכול להיות כל דבר. פשוט הכל. 

אל תרפי עד שתחשבי על משהו. 

זה צריך להיות משהו שפשוט אמרת "וואו, טוב לי איתו" "וואו, הוא בעלי." 

אם חשבת, אני בטוחה שאז..ההרגשה הייתה מדהימה. וגם, עכשיו כיף להיזכר בה. 

את התחתנת איתו, דווקא בו בחרת ולא בשום גבר אחר בעולם. 

את זוכרת למה? האם באמת היופי שלו הפריע לך בכל דקה מאז שהכרתם? 

בכל אופן, אני חושבת שצריך כאן להתייחס אלייך. ולא אליו.

זה לא שאת הבעיה, זה את רוצה לשפר ולעצב את המציאות מחדש. 

משהו מפריע לך.

אז, תעשי את זה. 

בואי לא נישב בחיבוק ידים ונקטר על כל העולם ביחד. [בכל אופן, אין לנו המון זמן לחיות כאן..כאילו יש..אבל..עדיין ]

שאלות שאת צריכה לענות לעצמך:

- למה קשה לך עם חברות? האם הקנאה? האם חוסר ביטחון? 

- למה את מרגישה קטנה לידם? למה את חושבת שהוא לא מבין אותך?

אלו שאלות שמ-א-ו-ד קשורות על הנושאים שהעלת כאן.

ואגיד לך בפשטות למה. 

לעניות דעתי, אלו השלכות שבאות בעקבות חוסר שלמות ומושלמות עם עצמך, או חוסר אופטימיות לגבי החיים, אז הרצון הזה מתבטא ברצון שלפחות מי שלידך יהיה טוב, יהיה מושלם. שתגידי לעצמך, הצלחתי לתפוס משהו טוב, משהו שיגרום לך להתגאות. 

נשמה, 

לדעתי פתחת לפנייך כאן דרך למסע פרטי קצר או ארוך עם עצמך.

תשאלי אותך שאלות, תעני לעצמך תשובות.

אני בטוחה שכך תוכלי להבין יותר את עצמך,

וכך תוכלי גם לפתור את אותן בעיות או דברים שהציקו לך..

בכל אופן, תמשיכי להביע את רגשותייך.

זה חשוב. 

אני חושבת שעלית פה על נקודה אמיתית

נכונה

וכואבת

כן

זה נכון

לצערי אני לא שלמה עם עצמי

רק אל תכתבי לי "אז תהיי" או משהו חרטא בסגנון כי סופך יהיה רע ומרסתאם כי פשוט זה ממש מורכב וזה כבר שנים ככה אצלי בלב

שאני לא מרגישה שלמה עם מה שאני, מה שאני

והיופי שלי הפריע לי בעיקר בחוץ

מול אנשים אחרים

למשל שיש מיפגשי שכונה וכל הבעלים מגיעים....

שלי...

אני בהתחלה שיצאתי עם המדוייט שלי - הכל היה סבבה ויפה, ולא חשבתי על המראה והיה בסדר בעיניי..

עכשיו כשאנו בשלבים רציניים , גם יותר משנה ביחד ובשלבים מתקדמים..אנחנו הכי פתוחים שיש- ברמה של כנות , הכי אוהבים שיש ואני אוהבת את המראה החיצוני שלו מאוד! ממש ברמה שיביאו לי פה איזה שחקן או משהו , פשוט לא יהיה אכפת לי..כי אני חושבת רק עליו...ואוהבת רק את היופי שלו..

ומה שקשור אלייך- אני חושבת שאם תחשבי באמת רק על בעלך ואפילו אם את רואה לכאורה "יופי " של בעלים אחרים . אפילו תנסי להוריד את העיניים , להסתכל פחות .. כי מבחינתך בעלך הוא המושלם ואני מסכימה עם התפיסה הזאת לחלוטין...וככה של כל אחת .. בקיצור, הקסם זה לחשוב רק עליו לדעתי כמה שיותר...לראות את הטוב בבן אדם שאיתו התחתנת ,  ולראות את היופי המיוחד שבו!

מאמינה בך שתצליחי!

1. לתת לו לקרוא את הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" כדי שיבין, למשל, שאישה שמתלוננת על משהו או מישהו לא זקוקה לעצות, אלא לחיזוק/חיבוק.

2. לראות, מה אפשר לשפר בהופעתו החיצונית. אולי אפילו לפנות לסטייליסט.

יביע אמפתיה לבעיה שלך ולרגשותייך ואח"כ תפתרו את זה יחד..

חוצמיזה שיכול להיות שאצלכם בנושא הזה התהפכו התפקידים - ואת מעדיפה לפתור ואולי בעלך מעדיף אמפתיה ולא יודע לומר זאת?

זה גם תלוי על איזו בעיה מדברים..

אנחנו מדברים על מצב שבו האישה נסערת..

את לא חייבת גם לקחת כל עצה..

רק קחי נשימה עמוקה.

במקום שהוא יחדל מהן-

אני מציע לכל אשה לקבל מה שנכון וטוב לה ולבעלה.

למען הגילוי הנאות- אני רווקה, אבל הרגשתי צורך להתייחס, מקווה שזה בסדר, ואם נכתבו דברים לא מתאימים- סליחה מראש.

 כמו שכתבו למעלה, בעייני יש קשר די ישיר בין א' ל- ב' ולכל שאר הדברים שתיארת.

 את לא מקבלת את עצמך, את רגילה כנראה לשפוט את עצמך בחומרה, להעצים את החסרונות על פני היתרונות.

כשהתפיסה שלך לגבי עצמך שלילית אז את גם נלחצת מחברות, ומרגישה לידן קטנה.

 וזה בא כנראה גם בא לידי ביטוי מול בן הזוג, את מחפשת ממנו אישור לזה שאת בסדר, וכשמחפשים כל הזמן את האישור ומאויימים מכך שאולי גם הוא לא מקבל אותך, אז מפרשים כל דבר קטן כהוכחה לכך ("הוא לא רצה היום לדבר איתי"= הוא לא אוהב אותי/לא מקבל... וכדומה). ומסקנה הזו גורמת למציאות להראות לך שאכן אין לך אישור ממנו.

 זה מנגנון מעגלי כזה שמתחיל במחשבה שלך, ממשיך בחיפוש הוכחות, בפרשנות את המציאות כך שתוכיח את המחשבה, ואז באמת המוציאות מוכיחה את המחשבה, וחוזר חלילה.

את גם מודדת אותו חיצונית ביחס לבעלים של החברות,  את כאילו מסתכלת על כל העולם מנקודת המבט של איך הסביבה רואה אותך, לא מהעיניים שלך. כך את מסתכלת על עצמך, וכך את מסתכלת עליו.

ולכן גם התיקון מתחיל במחשבות שלך. כשתצילחי להציב סימן שאלה על אותן אמונות שליליות שיש לך לגבי עצמך ולגבי איך שהסביבה שופטת אותך, כל המעגל הזה ישתנה בעקבותיו, גם בעלך יראה פתאום אחרת -חיצונית ופנימית.

אני מנסה להגיד את הדברים ביתר זהירות, מקווה מאוד שהם יתקבלו בהבנה, אין לי חלילה כוונה להעביר ביקורת, רק אולי לפתוח את העניים, מתוך היכרות עם עצמי ועם תהליכים שאני עוברת-

קשה להתחבר ולהכיל אדם שלא מקבל את עצמו, ז"א, לכל אחד יש חלקים כאלה באישיות וזה טבעי, אבל כשזה הופך להיות דומיננטי יותר, לאורך זמן קשה להכיל את זה, את מטילה עליו קצת את התקיד של עצמך- במקום לעשות עבודה עם עצמך (ואולי לבד זה באמת בעיה וצריך להיעזר באיש מקצוע) את נותת לו את התפקיד לקבל אותך תמיד בכל מצב.  אם את לא מצליחה איך את מצפה שהוא יצליח?

המחשבות השליליות שלך לגבי עצמך באיזשהו מקום חודרות גם אליו, אולי זה מעוור בו מחשבות דומות כלפי עצמו, אולי הוא מרגיש שהצרכים הרגשיים שאת מצפה שימלא אצלך  יותר מידי בשבילו אז הוא מעדיף לא לשמוע בכלל, אולי את עצמך לא פנויה מספיק לקבל אותו ולספק לו את הצרכים שהוא מצפה להם.

בעייני הפיתרון להכל מתחיל באותו מקום- אצלך בראש.

זו עבודה ועבודה לא פשוטה, אבל זה כנראה התפקיד שלך כרגע, ולא יעזור לך שתחליפי בן זוג, כי גם שם זה יצוף אולי באופן אחר אבל זה יהיה שם.

אני הייתי ממליצה לך לפנות להתייעצות/טיפול אצל איש מקצוע, להתחיל לחזק את עצמך, ואני מאמינה שמשם גם הדברים האחרות יתחילו להסתדר, זה לא תהליך קל, אבל אם הביאו אותך למקום הזה עם הקשיים האלה כנראה שאת מסוגלת להתמודד איתו ולהתקדם לאט לאט.

בהצלחה!

הבעיה העיקרית שלך בנושא הזה, זה שאת "מסתכלת על אחרים ומדמיינת שהיית מתחתנת עם מישהו יותר חתיך".. 

מוטב, לדעתי, לא "לכבס" את זה: זה דבר נורא ואיום.

ואני חותם לך, שאם היית מתחתנת עם מישהו כזה - תוך זמן קצר מישהו מכם היה די-מואס בשני.

את מעידה על עצמך שאת "מסובכת רגשית, המון משברים כמעט בכל תחום". תשמחי שהתחתנת עם אדם שהיה מוכן עקרונית להכיל את זה ולתמוך.

בוודאי שאם ה"מראה שלו" (טוב - אבל לא חתיך...) נחשב אצלך לבעיה, אינך יכולה לצפות ולדרוש ל"הקשבה האמיתית לה את זקוקה", ממנו.

וכי את חושבת שהוא אדם חסר רגשות? הוא לא מרגיש משהו?

יש להניח שאם היית עושה תרגילים יומיים להתבונן בטוב שבו, כמה שהוא טוב ונחמד, אז ממילא "כמים הפנים לפנים" היה חש בזה וגם יותר נוטה להאזין לך, לפחות אם היית מבקשת את זה ממנו (אולי אינו לגמרי מודע עד כמה הצורך הזה).

אבל כל זמן שאת תופסת את זה כ"שתי בעיות" -איך אפשר לתבוע ממנו?..  הרי הוא לא נברא "לשרתך" בלבד. יחס גורר יחס.

לכן, אולי מה שאת יכולה לעשות - זה באמת קודם כל "לתפוס את עצמך", להוציא לך מהראש את האשליה הזו שעם מישהו "יפה יותר" היית מרגישה טוב יותר. להסתכל ממש יום-יומית על כל נקודה של טוב שבו. לא "להיזרק" כמישהי שרק צריכה לקבל מהאחר ולא לתת.

וגם - כנראה - ללכת לייעוץ אישי שלך, כדי לעזור להתגבר על דברים שאת מרגישה "מסובכת" בהם באופן אישי, מעבר לתחום הזה.

הערכה אמיתי של הבעל תגרום לו להיות יפה בעינייך.

היופי הוא לא דבר תלוש מהקשרו. עם כללים.

אני חושבת שהפוך.   חוסר "ההקשבה" נובע מאיכפתיות ורצון לעזור. ואני אסביר.

כשהייתם חברים לא היתה לו דרך מעשית לעזור לך אז פיטפטתם ודיברתם ודיברתם ודיברתם. ודיברתם..

עכשיו כשהוא בעלך הוא רוצה שלא תהיה לך בעיה שיהיה לך טוב אז הוא רוצה שתעשי משהו.

ואת יכולה להגיד לו שאת רק רוצה לדבר ולדבר על העיניין ולא לעשות עם זה משהו עכשיו. להתבשל קצת בבעיה לפני שפותרים אותה.

א. שיהיה לך בהצלחה

ב. תתבגרי ותתחילי לקחת אחריות על עצמך

ג. זה שאת לא מרוצה מעצמך אל תפילי זאת על בן זוגך

ד. אני מבינה שאת מינימום מיס תבל אם הוא לא מספיק  יפה בשבילך

ה. בדרך כלל למי שיש תסכול מול בן הזוג רוב התסכול זה מדברים

שצברת במהלך השנים, חוסר מענה מול הורייך וכו',

ו. תהיי אמיתית עם עצמך ותגלי שזה לא הוא זאת את

ז. תהיי אמיתית עם בעלך ואל תצאי איתו למפגשים שבהם את מפנטזת על אחרים

תהיי את רצינית ובעיה שכואבת למשהיא עד כדי כך שהיא מספרת אותה פה ושופכת את ליבה תני קצת אמפטיה. זה ממש לא היה נעים לקרוא את תשובתך, פשוט הנימה המזלזלת היתה קשה מידי. אפשר להגיד דברים גם בנועם.

תגידי לי איפה למדת חוסר רגישות שכזאת???? מה ששנוא עליך- היית רוצה לשפוך את ליבך ולקבל רשימה כזאת?

זה לא לעניין בכלל!! אם את לא יודעת להתייחס במינימום רגישות אז עדיף שלא תגיבי לנושאים רגישיים שכאלו!

מה נסגר איתך??

איזה חוסר רגישות לבעיה של בנאדם!!

יש לך בעיה עם השאלה??

עדיף לשתוק במקרה כזה...

ה' ישמור.. איזה אטימות לב ורוע נטו.

ממליצה מאוד מאוד. תסתכלי באתר "לב הדברים".

בעלי עשה אותה והוא גם מורכב מאוד מבחינה רגשית ונפשית. ובאופן הכי פשוט אני יכולה להגיד שהחיים שלנו מתחלקים ל"לפני שקוף" ו"אחרי שקוף".

זה נותן כלים והדרכה להתמודדות אמונית אמיתית ועמוקה עם כל הקשיים שבנפש, ואנשים עוברים שם תהליכים שלא יאמנו.

כאמור- ממליצה מאוד. ברגע שאת תתחילי תהליך זה ישפיע על הזוגיות שלכם בצורה מיידית.

בעזהי"ת.

חנות נהדרת. יש בה הכל!

וגם לא כ"כ יקרה.. ואם את כלה יש לך 10% הנחה לשנה

לשניכם. כי סיפרת רק על החוויה הכואבת שלך, ולפי זה, גם בעלך מרגיש רע, ברור, וזה בטח גם כואב לך.

אני לא בטוח שתשובות לשאלות שהעלית באמת ירפאו את השבר.

אני מאמין שאם היה לך אהבה לבעלך ברמה שצריכה להיות, היית מקבלת תשובות לשאלות שהעלית, ע"י החוויה האישית ומעצמך.

תחושתי (וזו תחושה בלבד, גם מפני שמדובר בכלה טרייה) שהכל מתחיל ונגמר בשאלה האחרונה שלך :

לפעמים אני מרגישה שאני מלאה,כך

שאני לא זקוקה למישהו, טוב לי עם עצמי.

מה הערך של חיי נישואין?

(אגב, חשבי עם עצמך, מדוע התחתנת? למה ציפית? זה יעזור לך להבהיר את ריגשותייך, ויכווין לתשובות)

מקורות מחז"ל יש המון, ואפילו פסוקים בפרשת בראשית ועוד, אך לדעתי, זה לא העניין כלל, זה לא משהו שצריך להבין בשכל, זה קודם כל רגש. אם יש אותו, הכל מובן, והפוך. תן לעיוור הסבר כמה חשוב רמזור, הוא לעולם לא יחווה אותו בחוש, ויעבור כביש כעיוור למרות חשיבותו. לכן בדווקא אינני מביא חז"ל.

זה נשמע כמו בעיה שורשית. כמה שיתנו לך כאן חיזוק והסברים, זה אקמול, לא טיפול שורש.

אגב, אני מאמין (ויודע ?) שאת לא היחידה שעוברת את זה, זה קיים אצל זוגות צעירים, וזה ממש פתיר.

אני חושב שככל שתגיעי לייעוץ מוקדם יותר, כך ייטב.

הברירה האחרת היא שהחיים יעשו את שלהם בדרך הקשה, ואולי ישתנו דברים בהמשך, זה כמו להרגיש חולה ולא ללכת לרופא . יש סיכוי שיעבור, ואולי בעוד הרבה זמן, אך יש גם סיכוי שלא.

איזרי כוח, היי חזקה, ואל תחששי ללכת לייעוץ,

החיים האמיתיים והנכונים, יפים במידה שאינך מתארת לעצמך.זה שווה.

לפעמים פחד מסויים (מאוד מצוי וסביר) גורם לטישטוש הרגש בזוגיות, כי הפחד והרתיעה כ"כ גדולים, עד שחשים ש"כל זה איננו שווה לי".

אני חושב שזה משתקף בדברייך, ולכן יתכן ששם הכל מתחיל, ואם זה יפתר, הכל יהיה פשוט ומובן. לכן לדעתי עדיף יועצת אישה.

ב"ה

אני חושב שהשאלה הראשונה היא לא למה להתחתן,

כי במיוחד אצל נשים הסיבה משתנה מאחת לאחת,

לכן יותר חשוב כמו שכבר אמר אנונימי, לענות על השאלה,

למה התחתנת?

אם יש לך בית חמוד ובעל טוב, אז מה בעצם הבעיה?

בין השורות אפשר להרגיש מצוקה וקושי, אבל האם זה נכון? האם יש לך מצוקה?

אם כן מה היא? מה הקושי?

בס"ד

אני פשוט לפעמים מרגישה שטוב לי עם עצמי,

אני עובדת חצי משרה, מתחזקת את הבית,

מנקה, מכינה אוכל,

למה צריך את הבעל?

למה צריך לחיות בזוגיות?עוד לא הגעתי לחיבור הנפשי, וקשה לי גם עם החיבור הגופני..

בס"ד

ולפעמים אני באמת חושבת שחתונה נובעת מלחץ חברתי,

כי כך צריך לעשות.

לפני החתונה הרגשתי אתת החיבור הנפשי,

וגם לפעמים אני מרגישה אותו,

אבל לפעמים אני פשוט לא מבינה למה צריך לחיות עם מישהו,

למ ה"לא טוב היות האדם לבדו"?

הרי יש חברים, משפ'' למה צריך בעל?

כתבת אמנם שיש לך קושי באישות

אבל לא כתבת שזו הבעיה שאת רוצה לדבר עליה.

אז שוב, מה מבחינתך הבעיה העיקרית? מה קשה לך שהביא אותך לפנות אלינו לייעוץ?

לך ממה להיבהל. השאלות שאת מעלה הן שאלות לגיטימיות וחשובות ורק מוכיחות שאת לא חיה כמו רובוט מתוכנת מבלי לדעת מה ולמה. אבל, את צריכה לשאול את עצמך האם גם בקשר לדברים אחרים את מעלה את אותן השאלות. נגיד, שאלת את עצמך פעם מדוע אנו בכלל מביאים ילדים? מדוע אנו טורחים בעולם הזה בכלל? ועוד מגוון רחב של שאלות שהתהליך לבירור התשובה כבר עושה חצי עבודה בניתוח המציאות. לכן, אני חושב שאת ובעלך צריכים לנסות ללבן את הסוגייה הזאת ביחד. לשבת על כוס קפה ולשאול את עצמכם למה? אם את שואלת אותי רק הישיבה ביחד והפתיחות תעשינה את מירב העבודה. ומי יודע, אולי בכלל עצם הישיבה "ולימוד" הנושא יזכירו לך למה החלטת להתחתן עם איש טוב כבעלך ולגור איתו בבית חמוד...

בהצלחה...

הרבה פעמים עוברות לי בראש השאלות ששאלת...

למה?

גם אני הרגשתי ככה..

אבל אז הגיעה הילדה..

והבנתי..

הבית החמוד שלך..המקום שהוא רק שלך!!

הבן אדם שהוא רק בעלך!

המשפחה..שהיא רק של שתיכם יחד...

התחתנו כדי להתמודד, כדי להשתנות,

כדי לחוות את הרגעים של הביחד..

כדי לתת את כל כולך לקשר שהוא הקדוש החשוב ביותר בתורה!

ד"א האם אתם מקפידים כראוי על ההלכה בשעת טומאה??!!

פשוט (לא זוכרת מי אמר) שכשיש קירוב בזמן ריחוק..יש ריחוק בזמן קירוב..

מאחלת לך שתצליחי להרגיש את הקירוב האמיתי..

ואז..יפתרו לך כל השאלות

'פשוט (לא זוכרת מי אמר) שכשיש קירוב בזמן ריחוק..יש ריחוק בזמן קירוב..'

לא מדובר פה במשהו הזוי..

כבני אדם אנחנו שוכחים מהר כמה היה לנו קשה בלי מה שיש לנו כרגע.

אני לא יודעת מתוך איזו גישה התחתנת

אבל אני בטוחה שהיה בך איזשהוא דחף וחוסר, שבעלך מילא אותו בזמנו.

כרגע - 

את מרגישה מלאה, כיון שאת לא זוכרת את החסר, וכביכול - יש לך הכל.

ברגע - שחס ושלום לא יהיה לך בעל פתאום, הבדידות הנוראית הזו שלפני תחזור לקנן בך..

בנוסף - אמרת בפירוש שיש לך קושי עם הצד הפיזי והצורך בהתחברות דווקא כך.

לדעתי זה שורש הבעיה!

אנשי מקצוע אומרים הרבה - שיחסי אישות משפיעים ב-80% על טיב היחסים הבינאישיים בין בני זוג.

כלפי התחום הזה, שאת מתקשה לקבל - צריך לבוא בפתיחות!

אני מאוד ממליצה, ללכת למדריכת כלות טובה, גם אם זה כרוך בלשלם הרבה כסף, ואפילו שאת כבר נשואה!

מישהי שתראה לך את הצד הנכון של הדברים, ותעזור לך להתמלא מהעולם הזה!

שתגרום לך להבין "למה ה' רצה שילדים יוולדו בצורה הזו?"

זה עולם רחב ומדהים!

והצורה הזו שבה הקב"ה בחר עבורנו -היא לא משהו טכני,

אלא עולם קסום של עונג והתמסרות לבעל ולקב"ה!

זה מה שאני הצלחתי להבין..

בכל אופן - יהי רצון שה' יראה לך את הדרך הנכונה לשוב ולהרגיש את הצורך בבעלך, בנישואין ובחיי אישות..

ויכוון אתכם בכל שלב בחיים - לבניין עדי עד מלא שמחה ועבודת ה'!

בס"ד 

אורות התורה פרק ו' פיסקה י':

כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הַבָּרִיא הוּא חָפֵץ חַיִּים, וְאֵינוֹ מֵחַפֵּשׂ עַל זֶה טְעָמִים וְהוֹכָחוֹת, א בָל הַחוֹלֶה בְּמַח לַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוּא קָרוֹב לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת, הוּא מוּטָל בִּסְפֵקוֹת עַל תַּכְלִית הַחַיִּים, כֵּן בַּעַל נֶפֶשׁ בְּרִיאָה הוּא אוֹהֵב אֶת הַתּוֹרָה וּמֶחְקָרֶיהָ מִלֵּב וָנֶפֶשׁ וְדָבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, א פִלּוּ מִדִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, יָקָר לוֹ מִכָּל הוֹן , וְרַק כְּשֶׁנֶּחֱלֶה הַיְסוֹד הַנַּפְשִׁי יַגִּיעַ לוֹמַר שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וְזוֹ אֵינָהּ נָאָה .

עקרונית די בזה ובכל זאת לתוספת ביאור

הראתי את הפיסקה הזאת לאשתי וישר היא אמרה לי "מה?! זה לא קשור היא לא חולת נפש!!" 

טוב, ברור שיש כאן הפרש בין המשל לנמשל. אני, ונ"ל שעוד כמה אנשים בעולם, לא מוצא לפעמים בעצמי חשק לתורה לכל חלקיה ואעפ"כ אינני נחשב  "חוֹלֶה בְּמַח לַת הַנֶּפֶשׁ" אלא, הרב  קוק מלמד אותנו דרך המשל הזה עיקרון נפשי חשוב- שלפעמים כל מיני דברים שאמורים להיות פשוטים נראים לנו פתאום מסופקים ולא ברורים ואיננו מבינים פתאום מה הקשר שלנו אליהם ואיפה האהבה שלנו אליהם- וכל זה נובע מאיזשהו חוסר בריאות נפשי או רוחני (יש משל דומה שמובא בראשונים נ"ל שהרמב"ם מביאו בתחילת שמונה פרקים - שמי שחולה - טעים לו לאכול כל מיני דברים מרים וחמוצים והוא מואס במאכלים הטובים לא יודע בדיוק איך זה מסתדר עם המציאות בימינו, מן הסתם הרמב"ם ראה קצת חולים בחייו, אבל המשל ברור) אני עצמי חושב שאני די מכיר את זה מנסיוני בכל מיני תחומים ונ"ל שלמדתי עם השנים קודם להתייחס למחשבות האלה בעצמם בביטול (המילה ביטול לא עושה לי טוב כי יש בה משמעות של זלזול. כוונתי שכשאני יודע מאיפה הם באות אני מבין שאין צורך להילחץ מהם ושהם לא מגיעות ממקום אמיתי בנפש אלא ממשהו שחסר בה ולחסר הזה כן צריך להתייחס ברצינות) ויותר מזה למדתי להתייחס למחשבות האלה בתור אוצר של טוב כי רק מתוך חסר שכזה אני יכול לברר דברים באמת ושיקלטו בנפש באופן עמוק (עיין צדקת הצדיק לר' צדוק הכהן מלובלין בהרבה מקומות וביניהם באות קלג "אבל העיקר הוא ד"ת שנכנס ללב ואיזה נכנס ללב כאשר הוא צמא ומשתוקק מאוד")  

בקיצור, ברור שבסוף להתחתן זה הדבר הנכון בחיים גם לך באןפן אישי (תחשבי על עצמך רווקה ערירית בת חמישים...) וגם באופן כלל עולמי. רק השאלה למה זה לא מתיישב לך על הנפש? הו, הנה דחיפה מה'! תחיה חיים עמוקים! מלאים! לא רדודים ושטחיים! לא להתחתן כי ככה כולם ומלחץ חברתי. תהיה עצמי, מקורי, לא נגרר ונסחב אחרי החיים!

לעצם השאלה : למה להתחתן? לא התייחסתי כי היא ארוכה מידי לכאן. רק אני מחזק לא לפחד מהשאלות לשמוח בהם לראות  כמה דווקא הם כלים להכיל את הטוב (עיין גם צדקת הצדיק פסקה רכ"ה בעיקר בהתחלה) "דרוש אותם ויימצאו לך" 

נ.ב מישהו יכול להסביר לי בעניין הקו הזה שיש מימין להודעות איך עושים שהוא יהיה בקו של ההודעה הראשונה?

זאת אומרת - אתה לוחץ על כפתור תגובה בהודעה שפותחת את השרשור..

לא בתגובות של אחרים..

האמת ? לא מסרת מספיק פרטים בשביל לעזור לך. קצת קשה להאמין שלא ידעת לתוך מה את נכנסת כשעמדת להתחתן אך אם זה באמת מה שקרה לך.... זה הזמן להתעשת. ומהר. את כבר וגדולה ולידך יש עוד מישהו ממין זכר. יחד אתם יכולים לעשות דברים נפלאים.... או להרוס לעצמכם את החיים. הכל תלוי רק בכם. ולזה צריך תקשורת. לדבר. ובעיקר להקשיב. הרבה.

הזכרת שיש לך בית חמוד. ושאת מלאה. לא שמעתי שאת עובדת לפרנסתך. אשריך. שיש מישהו שמפרנס אותך. וכך יש לך זמן ל.... בעצם למה ? מה השאיפות שלך ? מה המטרות שלך ? איך את רואה עצמך בעוד... שנה ?

הרבה שאלות. קודם לעצמך. התבוננות פנימה. מי את ? ואז לבן זוגך.... ואז הלאה.

בהצלחה...

ואני חייבת להגיד, שאנחנו נשואים גם קצת זמן. (כמעט חצי שנה..) ובהדרכת כלות הכינו אותי מראש, שזה טבעי ביותר ? להרגיש ככה אחרי חתונה. זאת אומרת, שלפעמים (לא אצל כולם..) עולות כל מיני שאלות אחרי החתונה. כמו: האם עשיתי צעד נכון? האם התחתנתי בזמן הנכון וכ"ו..

א-ב-ל-!!!

צריך לדעת איך להתייחס אל השאלות האלה ומה לענות להם..

 ולגבי מה הטעם של חיי הנישואים- היופי בנישואים זה שאת התחתנת עם הבנאדם שאת בחרת! וביחד אתם בונים משו משותף של שניכם!!

מאחלת המון בהצלחה! ואם את רוצה עוד פנינים ממדריכת הכלות שלי- אשמח בכיף לתת!

אנחנו נשואים חמש שנים.

ככל שעובר הזמן אני מגלה לאט לאט כמה שאני חסרה. זה אולי נשמע מבאס אבל אותי זה מאוד משמח. פעם התפיסה שלי את עצמי הייתה שאני מעולה. אין לי בעיות, אין משקעים מהילדות, תמיד הצלחתי בכל מה שעשיתי. 

וב"ה שחיי הנישואין מגלים לי שאני חסרה. ועוד יותר ב"ה שהחיים מגלים לי שמי שיכול להשלים אותי הכי טוב זה בעלי. זה יוצר יותר ויותר צורך בקשר עמוק כנה ואמיתי וגם אינטנסיבי. וזה גם יוצר געגוע לקשר הזה ולבעלי, כמובן.

נשמע לי שיש לך משהו חסר- חסר לך הגעגוע. וגעגוע זה דבר מאוד חשוב בקשר. ע"ע הלכות טהרת המשפחה שיוצרות געגוע.

את יכולה לדמיין את עצמך בבית לבד במשך שבוע כשהוא במילואים, למשל? זה ישמח אותך או יבאס אותך?

אני מבינה באיזשהוא מקום את תחושת המלאות, אבל לדעתי את צריכה לעשות הפרדה בין החוויה למציאות. כלומר: תחושת המלאות וחוסר הצורך בבן זוג זו חוויה שלך, אבל זו לאו דווקא המציאות האמיתית שלך.שהרי תסכימי שאין אדם שלם ומושלם, ובכל אחד יש משהו חסר. וגם מצד האמונה- אם התחתנתם אז כך רצה ה' וזה המקום שלך עכשיו לעבודה.

אגב, לגבי הקשר הפיזי, הוא תמיד משקף את הקשר הנפשי. וכמו הקשר הנפשי שהולך ומעמיק כך הקשר הזה גם.

בהצלחה, ואל יאוש. מותר גם להתפלל על זה. "ה', תראה לי שאני חסרה"...
 

ישנה סידרת שיעורים של הרבנית אורלית כהן מטעם ארון לב לאחים, בדיוק למצבך....

היא מדברת על הכל ישר והפוך, מסבירה בנועם איזו זכות זאת להיות אשת איש רוחנית וגשמית

ברכה והצלחה, (ישנם המון שיעורים שיכולים לעזור: הרב קוואס, הרבנית ימימה מזרחי וכו')

אני  אישה  בת 73 מהמגזר  דתי לאומי.

ראשית:   אני מקווה שאת אוהבת את אישך ולפחות רואה בו   מעלות.

 בהיותי  צעירה עם מספר מועט של ילדים, (היום אני אם ל-6 סבתא  ל-39 וסבתא  רבה   ל-18) שמעתי אישה אומר שחבל שנזכרה מאוחר להביא  ילדים. מסקנה עבורי: לכל  גיל יש את התרגיל  המתאים .שלא יבוא יום, בעזרת ה', תהיי  מבוגרת , וחס ושלום לא בנית את הקן שלך.

כדאי  לך ללכת לקבוצת תמיכה. בתי בת ה-43 הולכת ומקבלת גיבויים וחיזוקים בקבוצה כזאת. אף על  פי שלדעתי היא "אחלה", הן  בחינוך  ילדים והן ביחסים עם  האיש   שלה וכן עמנו - ההורים שלה. בכל זאת צריך לשמוע בקבוצה, את הבעיות הצפות.

אם תרשמי את מספר  הטל שלך אומר לך  היכן בירושלים בתי מקבלת עוד עוצמות. 

שבת שלום והיי ברוכה

עכשו אני  נזכרת בעוד אלמנט: האם היית יכולה להעלות על דעתך, שלאחר לידה, יקחו את הילוד מהוריו, הוא  לכאורה לא זקוק לזולת.....אנחנו תוצר של הורינו, והם תוצר של סבא וסבתא שלנו וכך אנו ממשיכים את השרשרת. ואיך עושים זאת ללא   משפחה? האם את יכולה לתאר את מי  מהמשפחה שלך שיהיה ,חס וחלילה, ערירי............

"אני  אוהבת אותו בגלל מעלותיו ומסייעת לו בחסרונותיו" זה כלל על פיו משפחתי חיה ונוהגת.

היום, בגילי ותודה לאל כלכלית ובריאותית אני "מסודרת" האהבה מקבלת עומקים שלא ייאמנו....!!!!!!!!!! אם היו   מתארים לי   בצעירותי שכך    יהיה.....אי  אפשר להאמין. והאמיני לי:עברנו חיים קשים מבחינה כלכלית, אבל הבטחון שהכל הוא נסיון, הצלחנו לתגבר את אהבתנו.

חזקי ואמצי, עמדי מול הראי ושאלי את עצמך מה יתרונותיך, ואח"כ שאלי    עצמך מה יתרונות אישך.

היי ברוכה

את באמת בת 73??

וואו!!!! בלע"ר!!! כל הכבוד על הפתיחות והיוזמה להכנס לפורומים ולהשכיל צעירים מניסיונך!!!

זה כ"כ נצרך, בפרט בדורנו שהיחסים בין הדורות לא כמו שהיו פעם.. ויש ריחוק מסוים, וחבל.

רציתי גם לומר לך, שיש פורום רק לנשואות בלבד. זה פורום סגור.  רק למי שיש הרשאה ממנהלות הפורום, יש גישה אליו. כל השאר לא יכולים להכנס (והוא לא מופיע להם ברשימת הפורומים, בניגוד למי שיש הרשאה).

אנחנו יות רמנשמח אם תצטרפי אלינו!!! זה יועליל לרבות מאיתנו!! באמת!

(הייתי פעם מנהלת בפורום הזה, ועדיין יש לי יחס אמהי אליו...)

אם את רוצה להצטרף, את צריכה לפנות לניק : 'שירשור' או לניק 'שירה שירים' בבקשה שיכניסו אותך.

אנחנו באמת נשמח!!!

האמיני לי, אני  בת 73 ובאמת לא מאמינה בעצמי....אשמח לקבל ממך הנחיות כיצד להכנס  לפורום מתאים.

אחד הבנים שלי   אמר לפני המון שנים שהוא לא ראה אנשים הולכים   עם צידנית ברחוב ומן  הסתם החיים אינם   פיקניק.

מחכה להמלצותיך.....

בעיקרון - אם הנושא ממש מטריד אותך - כלומר - השאלות צפות תמיד באותו זמן או תמיד באותו מצב (למשל תמיד בערב או תמיד כשהוא הולך) או שהשאלות צפות בהבזקים מספר פעמים ביום במשך למעלה משבוע - כדאי מאוד ללכת ליעוץ מקצועי. (פסיכולוגית, יועצת נישואין, עו"ס שעוסקת בתחום המשפחה)

לא קראתי את התגובות האחרות אז אולי זה חוזר על עצמו.

מקורות ומדרשים לא יעזרו כרגע. את צריכה להתחבר ברגש ולא בשכל.

תעבדו על חיי האישות שלכם, זה יביא לך אור עונג ושמחה. למה את לא מתחברת? אולי צריך איזשהו טיפול? אולי מספיק קצת זמן ורומנטיקה.

רק שתדעי שזה יכול להביא אותך לשיא השיאים בכל המובנים, אז אל תוותרי ובעז:ה גם תהני ונראה לי שהשאלות יפתרו מאליהן...

חוץ מהתחום הזה חפשי כיף עם בעלך, אם זה שיחות עמוקות, או הנאות משותפות.

תני לעצמך לחיות ביחד ולהבין קודם מה טוב בזה דרך החושים והרגש.

ואחרי שאת קצת מרגישה תלמדי בכיף אבל זה לא הבסיס לדעתי.

במיוחד אצל בנות-שם הנורמה הרבה יותר מחייבת.

אנלי תשובה, כרווק. התשובה היא שאנשים עושים את זה בגלל פחד ותאוות.
למה ה' רוצה את זה? תסתכלי בעולם קטן האחרון ובספר 'שכינה בינהם' של הרב בלייכר. 

שלום. רציתי להמליץ לך ולקוראים על הספר "ודבק באשתו" של הרבנית נעמי וולפסון. מדרשי חז"ל שאת מבקשת נמצאים שם בהמוניהם עם הסברים מאוד משכנעים מדוע להתחתן. אני דווקא לא מסכימה עם הטוענים שתשובה שכלית לא תעזור- אני ובעלי נהגנו ללמוד ביחד את הספר ולדעתי הבנת התכלית של העניין בהחלט עוזרת לחיבור הנפשי.

האדם לא יוכל להגיע אל עצמו האמיתי ,הכמוס והעמוק ללא מערכת זוגית...

הדרך לגילוי העצמי לפעמים מלווה בקשיים ואף במרירות, אך כאשר סה"כ הכיוון ברור ,טוב לו לאדם במסע הזה פנימה והוא עובד בדרף כל הזמן תהליכים של אחדות ופירוד עם בן הזוג וחוזר

למעונינים יש לי הרצאה בעניין של התהליך הספירלי של איחוד-פירוד, פנו באישי

חיים

כנראה, שאכן אני ואישי זוג "לא נורמאלי". גם בימים קשים  מאד כלכלית (וגם ישיבה בבית סוהר לתקופה של 8 חודשים לפני 23 שנה) ראיתי זאת כהוראה מלמעלה. וכך שוחחתי עם צאצאי בזמן אמת.  ואכן למרות הקושיים, כל  כך    אהבנו....... !!!!!!!!!!!!!

 נראה לי שהוא התכוון לתהליך נפשי, לא למגורים בבתים נפרדים למשל.

גם המחזור של טהרה וטומאה יוצר פירוד ואיחוד במובן מסוים.

וגם יש תקופה שבה מרגישים קצת רחוקים ותקופות שבהן מרגישים יותר קרובים. מותר, לא?

תסבירי לו יפה שבגלל השטות שהוא עשה הוא יכל לאבד את הילד וכו' וכו'

יש לך תמיד תירוץ שזה בגלל ההריון וזה האפשרות היחידה להעמיד אותו במקום.

 אם אני הייתי במקומך ... הייתי נשארת לי במיטה  ומתכרבלת ... ואם הוא ישאל פשוט תגידי לו שאת לא סופר וומן ואת פשוט לא מרגישה טוב ,ויכול להיות שככה הוא יקבל את זה לפנים והוא יבין מה הוא עשה ... ואז יכול להיות שתקבלי התנצלות ... זה בהחלט מבאס... ולגבי שבת אל תדאגי אתם זוג צעיר לא צריך להשתגע עם האוכל ותנסי לפתור את זה לפני שבת כי זה לא כיף להיכנס ככה לשבת.

ותספרי לו את הסיפור הזה, ותבקשי ממנו לדבר עם בעלך

אני די בטוחה שהרב אמנון יצחק בהחלט עושה דברים כאלה (לדבר עם בעלים שעושים שטויות)

חוץ מזה, נראה לי שצריך יעוץ זוגיות דחוף, כי לפי מה שאת מתארת, נשמע שבעלך לא ממש קלט מה זה אומר להיות נשוי

ודווקא לא נראה לי שיועיל לעשות לו ברוגזים וכאלה, זה אולי צודק, אבל לא חכם.

בעל שמתנהג ככה יש לזה סיבה, זה לא מגיע מפנוק, צריך לדעת מה הסיבה, כמובן אני לא יכול לנחש אולי יש ולו טענות על כל מה שאת הולכת וכו' וכו', מה שברור שלא נראה לי שזה בא מפינוק, ברור שיש לו בתוך הלב איזה משהו ולכן כדאי לנסות שאול ולברר,

האם יש לו את המדה הזו שכשיש לו טענות הוא שותק ומתעצבן? זה רק את יכולה לדעת, אבל אם הוא כזה אז ברור כאן שזה זה, ולכן  כדאי לחפור ולדעת למה.

זה לא נראה שזה בא סתם מפינוק.

כנראה יש לו איזה מטען בלב.

אולי יש לו טענה עלייך כבר שנים והוא תמיד מרגיש פגוע כבר שנים, ואת אף פעם לא עלית על זה, יש גם כאלה דברים.

אני צריכה להגיש פרויקט מאוד חשוב כדי לקבל תואר וזה גורם לי להיות הרבה במחשב.ולקחת חופשות מהעבודה

ויש גם את הנסיעות היקרות וכו..אני חושבת שזה מה שמעצבן אותו

אבל לדעתי הוא צריך להבין שזה לטובתנו ונכון שעכשיו קצת קשה ולחוץ אבל זו רק תקופה קצרה וזה יעבור.

אבל עדיין הוא לא צריך להתנקם בי בסך הכל גם לי קשה

יש ביניכם טענות אחד על השני, יש את העמדה שלו ויש את העמדה שלך, כמו שאני מריח אף אחד מכם כולל הבעל אינו הוזה, והתביעות אחד על השני עומדים על קרקע מוצקה, כדי לדעת מי צודק צריך לשמוע היטב את כל הצדדים ואז בשיקול דעת מרובה אפשר להכריע מי חייב למי ומי לא חייב.

גם אם הוא צודק מעשה הנקמה מאוד לא ראוי, וגם על זה אפשר קצת לדון כמה הוא חמור.

עכ"פ לפי דעתי אין לכם ברירה רק לשבת לדיון לשיחת נפש עם דיון פתוח, שם תבואו אחד לשני לשמוע את כל הטענות ולקבוע מה עושים ולאיזה סיכומים מגיעים, נגיד תגיעי לסיכום שחצי שעה ביום את לא במחשב וכו' וכו'.

כל עוד לא תגיעו לסיכום ברור זה רק יביא תסכולים, כי זה נראה שהוא מתחיל לשמור בבטן את כל הטענות מה שלא יביא לתוצאות טובות.

כתבת "לדעתי וכו'" אבל חשוב שיהיה לכם דיעה אחידה, ומאוד חשוב מה הוא חושב, אולי הוא חושב שזה בכלל לא תקופה קצרה, ועוד ועוד.

אם מדקדקים בו,

מה שלא בסדר לפי המסופר, הוא האמירה "אני לא נהג מונית".

שהרי את מתארת מה שעברת "רטובה באוטובוסים" וכו', וההשוואה לאיך הוא היה כשהגעת; וכמובן מי שקורא את זה, את מכלול היום כפי שחווית, זה נוגע לליבו, והתגובה הראשונית היא שזה מרתיח.

אבל אם מסתכלים מה אנחנו יודעים שהבעל ידע, הוא לא "הרגיש" ואולי גם לא היה מודע למה שעברת כל היום (ואולי אכן היה צריך להרגיש. אבל יש להניח שאם היה מגיע לקחתך, לא היית חושבת על כך). הוא לא התכוין שתחזרי "רטובה ומשתעלת", ואין רע בכך, מצד עצמו, שאדם בין 9 ל10 בערב יושב תחת פוך עם הרצאה..

גם זה שהוא לוקח את הרכב לכל מקום אינו דבר רע, אם יש לו רישיון. למה לא. 

אז הבעיה היא שהוא לא בא לקחת אותך - בפרט שהוא כן יודע את הטעם של ההנאה מהרכב, וגם צורת הביטוי הלא-שייכת, בפרט כשאדם יודע מה מזג האויר: "אני לא נהג מונית".

ולכן, למרות שזו תגובה לא נאה בעליל - השאלה היא המכלול. יש הבדל גדול אם בדרך כלל בסדר ביניכם, או שסתם אשה היתה לוקחת דוגמה לדיבורים שהיא שומעת כל הזמן...  וגם איננו יודעים את המכלול מעבר לכך, האם יש "בטן מלאה" על משהו. הדיבור באמת לא ראוי, אבל כידוע, הרבה זוגות אם "ישלפו" איזו מילה שנאמרה בחייהם, זה ייראה נורא, כששומעים מה שמסביב, לא שמסכימים, אבל מבינים שזה בגדר של דבר שניתן וצריך לתקן...

אני מציע לך, כרגע להניח את זה, להכין שבת כרגיל ולא להזכיר כלום - ואחרי שבת לשבת לשיחה.

לתאר לו, בנחת, פשוט תיאור מצב, את מהלך היום שלך אז - ושיבין איך הרגשת כששמעת "אני לא נהג מונית". הרי אני אשתך, ובחוץ גשום, ואתה ב"ה בדרך כלל לא צריך להרגיש כמה שזה קשה. אז לא אומרת שקבוע כל הזמן צריך "להסיע", אבל כשקורה דבר כזה...

ותראי, אולי יתנצל. אולי יבין. תסבירי לו כמה זה פגע בך - לא מתוך "ריחוק" אלא להיפך: אתה בעלי, הקרוב אלי, אז תבין איך זה לשמוע ממך תשובה כזאת.

ואם את יכולה, הכי טוב שתעבירי את השיחה מיד לעתיד, ותגידי, אני לא רוצה "לחפור" במה שהיה, בטח כבר לא נעים לך אחרי ששמעת איך הרגשתי - אבל תבטיח לי שלהבא אתה מנסה להבין את המצב, בין אם אתה יכול להגיע ובין אם לא, ובטח לא עונה לי בסגנון כזה.  כמובן, גם אם יש לו "מה להגיד", תקשיבי בכבוד, תתייחסי, ותנסי אח"כ להגיע חהסכמה שאתם "מבדילים" בין מה שיש לדון ביניכם, לבין תגובות כאלה במצבי-קיצון..

אולי זה יעבוד...

אני מבינה אותך..

אין דבר בעולם שאנחנו יותר רוצות מהרגשת אכפתיות מהבעל במיוחד במצבים כאלו...

אין לי כלכך מה להציע..אני במקומך הייתי מדברת עם הרב שלו 

אבל חוצמיזה תתחזקי בדברים הטובים שיש בניכם, אני בטוחה שיש זמנים מתוקים לפעמים..

את נשמעת בחורה עדינה וטובה! אני בטוחה שיהיה לך טוב כמו שמגיע לך!! תאמיני שמגיע לך הכי טוב שיכול להיות!

שבת שלום אהובה!

תודה רבה רבה לכולם,

אני מקוה שהוא הבין שהוא לא היה בסדר

הוא פשוט בא ממשפחה ששם לא מתלוננים,שם אין דבר כזה "אני חולה""אני עייפה"

אין דבר כזה חופשת מחלה,אמא שלו" גם עבדה וגם למדה וגם הייתה בהריון והבית היה מתוקתק "לפי מה שהיא טוענת

אני באה ממשפחה יותר חמה ופשוטה שיותר מביעים רגשות ויותר מבינים אחד את השני.

ואצלו כל תלונה או אמירה שקשה  לי מתפרשת כהתבכיינות ולכן הוא מתנהג אלי ככה.כי"נמאס לו מהתלונות שלי"

חבל שגברים לא עוברים הריון.הם היו מדברים אחרת.

מאחלת לכולם שבת שלום

ושתישארו יבשים

כל הכבוד על המודעות

יש פה נושא עמוק של פיתוח השיח ביניכם

אגב- לא שמת לב- אבל הוא גם הציע לך פיתרון

,אני לא נהג מונית"

"בסדר, אני אקח מונית בתשלום- כדי לשמור על הבריאות שלי ושל העובר"

ותעשי את זה

קחי מוניות

הבריאות שלך שווה יותר

(בעלך כבר ילמד להסתדר עם זה... אם שווה לו יותר מאמץ לשלם על המונית או מאמץ לקום ולצאת לנהוג בעצמו)

(ואת תלמדי לקבל את זה שלפעמים לבנאדם לא מתחשק לצאת לקור, לנהוג בגשם.. קשה להתגבר על האני האנוכי הקטן שבפנים בשביל אשתך- גם כשאתה אוהב מאוד וכואב לך כשקר לה...)

צריך לדבר על ההבדל הזה, לענ"ד. להסביר שזו את, שיש בכך יתרונות של חום והבעת רגשות. איתך הוא התחתן.

ובאמת היתרונות שבהבעת רגשות, הקשבתם, הבנה - גדולים מאלו שב"סדר המופתי".

אדרבה, צריך לנצל הזדמנות של צורך בעזרה של אחד הצדדים, להעמקת הקשר ע"י הגשתה. וזה יוצר קשר יותר מכל "בית מתוקתק".

והקשר ביניכם לא ייבנה ע"י השוואה לאמא שלו, אלא ע" בניה של הבנה והתחשבות הדדית.

שתצליחו.

קודם כל חיבוק גדול, זה מאוד קשה להתמודד עם חוסר הזדהות של בן הזוג.

דבר שני - את צריכה לשאול את עצמך את השאלה - האם זה בכל דבר כך? האם בכל דבר זה בעיה שלך? או שזה משהו חד פעמי? האם כשקשה לך הוא עוזר? כלים כביסה בישולים וכו'? ב"ה העומס על נשים רק עולה עם השנים - ילדים עבודה לימודים וכו'.

אם זה חד פעמי שיחה פשוטה מלב אל לב תפטור את העניין, אך אם זה דבר שבשגרה - דרוש צעד דרסטי יותר.

יכול להיות שזו ההתנהגות שהוא למד מהוריו - התנהגות שגויה לחלוטין, אך עדיין טמועה בתוכו.

אם יש לו רב שהוא מעריך, הייתי לוקחת אותו לשיחה יחד, ושהרב יסביר לו בעדינות את עניין "עזר כנגדו" - זה משהו שהחתן צריך ללמוד בהדרכת חתנים לפני החתונה, אבל שוב, 20 שנה לפחות בבית הוריו לא חולפות בקלות...

בהצלחה.

נכון שבאותו הרגע הדבר שכולנו היינו עושים זה לכעוס ולהתעצבן (ובצדק!) 

אבל אם נחשוב רגע, האם אנחנו רוצים לשפר את המצב או להפך- רק להחמיר עוד יותר??

אני חושבת שבראייה עמוקה יותר- עדיף לקחת אוויר, להתעלות על עצמיך (אני בטוחה במליון אחוז שזה יהיה קשה..)

ולדבר איתו שאת אחרי יום לימודים ובהריון מתקדם הכל עוד יותר קשה וכ"ו..

אני יודעת שבהתחלה תרימי גבה אבל כדאי לנסות.. להזיק- זה בטוח לא!

אני מרגישה שיש פה מקום של חוסר תקשורת,

אני לא בעד להתפוצץ עליו- כי כמו שזוג צעיר אמר זה רק יחמיר את המצב.

כן לשבת אח"כ אחרי האוכל כששניכם רגועים, ולפתוח את הנושא- ומן הסתם לגלות כל מני דברים שמתחבאים להם מאחורה..

לעשות תיאום ציפיות-

אני בהריון, עם הילד שלך. זה אומר שאני עובדת 24/7 עבודה פיזית שסוחטת ממני כוחות גם אם אני כל היום שוכבת במיטה!

הילד הזה הוא של שנינו, אבל אתה לא יכול להרות אותו ביחד איתי- אז אתה חייב להיות שותף בדרכים אחרות.

זה לא פיר שאני "אשלם" הכל עליו. ("אשלם"= באנרגיה פיזית ונפשית)

וכאן לפתוח- מה את מצפה ממנו.

מה הוא מצפה ממך.

לתת לו להסביר למה הוא התנהג ככה (היה לו גם יום זוועה בעבודה.. הוא בדיוק החליף לבגדים יבשים.. האוכל היה חם ולא רצה שיתקרר וכו')

ולחשוב איך בפעם הבאה למנוע סיטואציה שבה את נפגעת כ"כ..

בע"ה כשיהיה לך קצת ותק ויכירו אותך באיזור, נסי שוב..

קחו למשל את עולם הסלולר שאותו אני מכיר מן הסתם. יש מגוון רחב של מכשירים בכל מיני סוגים ומחירים, והטוב ביותר (בקטגוריה, במחיר, בשיווק) - מנצח.

עכשיו תסתכלו על בתי הספר: כולם בנויים לפי אותה דוגמטיות שמכתיב משרד החינוך. בעולם חופשי יהיה אדם מוכשר שינסה משהו שלדעתו טוב  יותר.  זה לא בטוח שהוא יצליח, אבל כשמנסים - חלק מצליחים.

סביר להניח שנישואין בגיל צעיר זה דבר שלא מתאים לכל אחד. האם מישהו מסוגל להקים מערכת שתתמוך בזה (למשל - להקדים את סיום הבגרויות ע"ח דברים אחרים)?

אולי כן. לא יודע. זה לא המקצוע שלי אבל המערכת לא מאפשרת חריגה מהמסגרת.

(ואכן, ה"פתוחה" מהווה אכן נקודת אור בחושך של מערכת החינוך הישראלית)

אבל לא ללמד מקצועות פרקטיים רבים אחרים. במערכת הדתית יש מעט יותר גיוון ביחס לזו החילונית, אבל גם שם לא מי יודע מה.

מחשקי חשיבה, משחקי קופסה שווים (טריוויה אם הוא בעניין). 

אפשר גם חלוק רקום עם השם, תיק/פאזל/שעון/כרית עם הדפס של תמונה שלכם יחד, של הילדים...

זה בשלוף ממש, אם יהיו עוד רעיונות אכתוב לך...

שמעתי על מתנה שקשורה בחושים..

למשל ראיה- לכתוב מכתב יפה, או תמונה משותפת

טעם- להכין מאכל אהוב

וכו'..

ראיה- תמונה ממסוגרת יפה עם הקדשה, או מחזיק מפתחות עם תמונה שלכם ו/מכתב

טעם- מאכל שהוא אוהב

ריח- בושם (שלך) שהוא אוהב (שימי עלייך), או להיכנע ולקנות לו בושם...

שמיעה- שיר שאתם אוהבים

מגע- חיבוק! 

מזלטוב! 

יש באינטרנט כל מיני אתרים עם תוכנות שאפשר להוריד ולעצב אלבום..

זה ממש מתוק!

אני עיצבתי כזה וזה מקסים!

בס"ד

אז ככה...

מכתב- ברור, זה בלי קשר, גם כל הזמן אנחנו כותבים מכתבים D:

תמונה יפה שלנו עם הילדים עם שעון- מושקע כזה, למשרד, עשיתי לו שנה שעברה..אלבום דיגיטלי- אני בדיוק באמצע לעשות אחד של הברית של הבן.. אין לי כוח לעוד אחד

מתנות לפי חושים- נחמד, רציתי משהו יותר מזה...

הוא לקח את כל המכתבים שהוא כתב לי [ה-מ-ו-ן], מכתבים מרגשים...

הוא קנה ספר כזה עם כריכה יפה..

ופיתח את כל תמונות שלנו ביחד בכל מיני מצבים בחיים..

ופשוט בכל דף היה מכתב ותמונות..ומשפטים יפים..

וזה היה כזה מרגש!

כי הסדר היה כרונולגי..מהישן לחדש..

מאז שהכרנו..עד היום...

וזה ספר מפוצץ יפה כזה ששווה להראות לילדים  

לשים לב כל השנה מה הוא אומר שהיה רוצה לקנות את היה אפשר.

חוסכת בצד כסף כל חודש שיצטבר לסכום נאה ואז קונה לו...

זה התחיל במחשב,נגן אמפי4,מארז סרטים שהוא ממש רצה,מעשנת בשר,וכו'...

שנה אחת ילדתי שניה לפני אז זה היה המתנה...

וכשיש לי יום הולדת הוא בדרך כלל מכין לי דברים..קופסת תכשיטים שהוא בנה לבד וכו'...

דברים שעולים גרושים..לדוג', אנחנו הולכים לסופר..ופתאום הוא עושה לי "ואויי, אם את רוצה לעשות לי את החיים, תקני לי בשר ****** [אין לי מושג איזה בשר זה..אבל זה נראה כמו אוכל של חיות וזה גם נע] :/

בכל מקרה, הוא הרבה הרבה הרבה יותר שווה ממני במתנות שהוא מכין ומפתיע. בדר"כ זה ההפך..

אבל מה עם דבר כזה שעושה מסז' בבית? מין מקל כזה עם ראש מצחיק שרוטט ומעבירים אותו על הגב...

או מקל כזה בצורת עכביש שעושה מסז' לראש..

זה מאד שוה את המאמץ..

ואסביר: אם את לא מסוגלת לחכות, אז זה בסדר, 

רק נראה לי שצריך לשים לב לשני דברים.

האחד, איך את מתעצבנת? הרי כשמתעצבנים, 

צריך לדעת איך לעשות את זה בצורה ראויה, 

לא לפגוע ולא לזלזל, זאת הזדמנות נפלאה ביותר

לחנך את הילדים לאיך מתעצבנים. כי בסופו של דבר

כולנו לפעמים מתעצבנים, השאלה איך. 

השני והחשוב ביותר: הילדים ראו שרבתם? עכשיו 

שיראו איך אתם משלימים, תדאגו להראות לילדים

שלכם איך השלמתם, איך ויתרתם אחד לשני.

לסיכום, הילדים לא לומדים מדיבורים, אלא מהחיים 

עצמם (ע"ע אל "תחטאו בילד", ספרו המדהים של הרב יעקובסון)

וכשהם רואים שאת מתעצבנת הם "שותים בצמא" את ההתנהגות שלך

תזכרי את זה, ותתעצבני בהתאם 

ולכן חשוב להסביר, אפילו תוך כדי מריבה שעכשיו אנחנו כועסים אבל אחר כך נשלים...

נשמע לא טוב, אני יודעת, אבל יש מציאויות שהן לא תמיד בשליטתינו.

עד יעבור כעס, או לפחות חלקו..

זה גם עוזר לך להציג את הדברים בצורה יותר עניינית ונכונה, כך שגם הצד השני יבין אותם היטב.

וגם טוב כשלעצמו , ללא ספק.

אני לא חושבת שצריך ללמד את הילדים איך להתעצבן "נכון".

לדעתי- אין מושג כזה להתעצבן נכון.

להתעצבן זה מושג לא טוב, שצריך להתרחק ממנו, ולכן אין עניין לעדן אותו ולחיות איתו, רק בצורה נכונה.

ואני גם לא מאמינה שאם מישהו מאפשר לעצמו לכעוס, יכול לעשות זאת בצורה טובה..

זה כעס, זו מידה קשה מאוד שצריך להתרחק ממנה מאוד מאוד.

תמימות היא לחשוב שאפשר "לחיות איתה בשלום".

וזה גם לא נכון לומר: כולנו בני אדם ולכן זה בסדר להתעצבן לפעמים

דווקא בגלל שכולנו בני אדם, מחויבותנו היא לעבוד קשה כך שלא נתעצבן סתם כך לפעמים.

וכן- ראו איזה פלא, ישנם בתים כאלה! וזה אפשרי.

יש אומנם לחצים באוויר מידי פעם, בגלל עומסים למינהם

אך זה בהחלט לא דומה, לכעס.

הילדים יודעים היטב איך להשלים ביניהם, ואיך לדבר בינהם ולומר את שעל ליבם.

והם לומדים גם מהי וותרנות, אפילו במשחק בגן השעשועים בו הם ממתינים לתור בנדנדה..

אל תפחיתו מערכם.

אמתלה מגוחכת היא לומר

שזה טוב לילדנו,

ולכן זה בסדר לחיות כך.

אצלינו זה כבר שמתי לב שלאסוננו רבים עוד יותר בלהט כשהילדים בסביבה!

התשובה שלי היא שאשתי רוצה להראות לי כמה היא פגועה וכעוסה אז יש בזה מעין "כל כך אני פגועה תראה אפילו ליד הילדים. כבר לא אכפת לי מכלום." כך שלומר נעבור לחדר השני ונרגע זה לא יעבוד זה ההיפך, הכעס רוצה להתבטא בסיטואציה הקשה ביותר. החשש העמוק שלי שזה יעבור להתנהגות של הילדים, זה כבר מודל.

ממש שטני. לא האדם חלילה -- החימה האצורה בתוכוה.

פיתרון היחיד שלי הוא לנתק מגע, לצאת מהבית. בכל שעה.  רע רע רע אבל לפחות היא תפסיק לצעוק וזה מונע ממני להתפרץ גם כן.

מה קורה בבית אחרי שאני הולך אין לי מושג.

אתה חושב שהילדים לא קולטים את זה? לא מפנימים את זה כדרך לפתור בעיות?

אני הייתי מעדיפה שהילדים שלי יראו אותי בויכוח (כמו שכתבו פה, כמה שפחות מתלהם), ויראו שזה לא סוף העולם ושאפשר להמשיך, להגיע לתוצאה, להתפייס,

מאשר שיראו שכשיש בעיות - אז מסיבות שונות (והם יכולים לפרש את זה בכל מיני דרכים: הוא מפחד מאמא, הוא לא סובל את אמא ורוצה לברוח, הוא רוצה להפגין שליטה ועוד) פשוט קמים והולכים.

ונראה לי שצריך לדבר על זה בשעות רצון ונחת, ולסכם מראש ביחד מה הדרך הנכונה להתנהג במצבים כאלו, של חוסר שליטה, אחד מזכיר לשני ועובדים על זה ביחד.

זה לפחות מה שאני מאחלת לעצמי ולבעלי...

מקווה שלא פגעתי בך במה שכתבתי.

ללכת לחדר אחר כשמתחילה לכעוס ולנסות להירגע שם..

אם לא תשנה אותה- אשתך עלולה לפתח אליך רגשות שינאה ותאבד אותה

בס''ד

אני חושבת שלפני הכל צריך להיות ברור לזוג שהם אחד. נישואין הם כריתת ברית. לא משנה מה היה, מה יש ומה יהיה אנחנו ביחד... וכשמגיעים להבנה העמוקה הזאת לא נבהלים כשיש מתחים או ריבים או ויכוחים גם אם הם קורים לעיתים ליד הילדים. בוודאי שהנכון ביותר זה עבודת המידות!!! כעס הוא הנגע הגדול ביותר של הנפש והוא השורש לכל המידות הרעות והמקולקלות. אך מה לעשות? כמה מפתיע! אנחנו בני-אדם! וכולנו כועסים לפעמים... ואם כבר מגיעים עם בן או בת הזוג למצב של חוסר הסכמה אז הכי חשוב זה איך מעמידים את הדברים על השולחן. האם אני קורה למצב שמתרחש פה ריב, ויכוח, הבעל עיצבן אותי או פשוט חוסר הסכמה או חילוקי דעות שהם דבר שלא נעים כל כך לפעמים אך הוא מפרה ומפתח. (התורה והמשנה גם הם מורכבות כולם ממחלוקות...) וגם אם לא מסכימים בסוף אז לא נורא... קריצת עין, צ'פחה על השכם... ויאלה ממשיכים הלאה.

בעיניין הילדים-

מניסיון... גם לנו קורה שאנחנו מתווכחים ליד הילדים אבל חשוב באמת שהילדים יראו שאבא ואמא הם בני אדם!!! הם לא מסכימים תמיד על הכל ובכל זאת הם החברים הכי טובים. ותלוי איך מתווכחים... אם צועקים בקולי קולות וצורחים אחד על השני או שיש טינה וקנטרנות באויר או מאידך שברור לנו שזה בעיה של שנינו ושנינו רוצים שיהיה טוב לשנינו ולשנינו הרבה יותר יכאב אם לא נהיה באחדות מאשר אם לא יתממש הרצון הפרטי שלי.... וכמובן הויתור, הדיבור, השיח.... בעיקר נראה לי מה שחשוב זה האווירה הכללית בבית. אם הילדים רואים שאבא ואמא הם חברים טובים באמת... אז קורה שמתווכחים... So what? אין חברות טובות שלא רבות ואין אחים שלא רבים לפעמים... אנחנו בני אדם.  ומעבר לכל זה באמת לשבת ולדבר על הבעיות ולדבר על הקשיים ולאהוב ולשמוח שיש לנו אחד את השני גם אם רבים לפעמים.

קיצר, עזבו הכל אנחנו פעם היינו רבים מלא, עברנו משבר לא פשוט (מבחינה רפואית... לא קשור לנישואים) מאז אנחנו לא רבים יותר... ושימשיך כך, הלוואי....  ובעז''ה... כי קיבלנו פרופורציות.    

בסיגנון אחר.

יש לו דעה אחרת, אולי אי ידיעה מה ואם אפשר לעשות אחרת במצב כזה.

הוא במצב לא  פשוט. "ככה עונים את המעוקות"?

אולי זאת אשתו..

זה ביטוי של כאב עצום את לא מבינה? בנאדם אומר שהגיע למקום רע מאוד ולא יודע איך לצאת מזה להגיד לו "צא מזה" זה ילדותי. הוא מודע להכל רק לא יודע מה לעשות.

ולעמוד באהבה מול אשתו

הוא מבין שכואב לה.. אז מה הקטע לצאת. ככה עונים את המעוקות? (יצא לי אותו משפט של ד. בלי כוונה)

מה הוא מצפה ממנה שתהיה סופרוומן. רחמים.

מה היא הפאטמה שלך?

מי שרוצה לענות בלשון כזו ("מה היא הפאטמה שלך") - שיזדהה.

זו לשון בלתי נסבלת, ואף פעם אי אפשר לדעת אם העונה אינו/ה צד בענין...

לגופו של ענין - גם לתגובה זו וגם לקודמתה:

לפעמים אכן לצאת זו ברירת המחדל הפחות-גרועה. 

אם היא צועקת ואיבדה שליטה, אין דרך להרגיעה באותו זמן, כנראה.

אז לתבוע ממנו גם "להבין" (מה שאף אחד מאיתנו לא יודע את הנסיבות והסיבות), גם לספוג את הצעקות בנוכחות הילדים (דבר שהורס להם, באופן וודאי) וגם לא להיגרר לצעקות בחזרה (דבר שממנה אינו נדרש) - זה לא משהו שמישהו פה יכול "לדרוש". גם לא ברור כלל שנכון. מבחינת הילדים, כל רגע של צעקות כאלה של האשה על בעלה (בפרט שזה ריטואל חוזר), זה הרס.

כנראה מוטב שיצא בשלוה, ויחזור כשחזרה השלוה. והכי טוב - שמצב כזה כלל לא יגיע, אבל בשביל זה צריך כנראה טיפול יסודי יותר, ולא "בעידנא דריתחא". ה' ישפות סוכת שלום על עמו ומשפחותיו ברחמים.

הייתי מצפה שתשאלי, כיצד מגיעים למינימום כעסים, לא כיצד לא לריב ליד הילדים.

למבטי, הילדים לא אמורים לראות אותנו רבים,

ואנחנו לא אמורים לריב כלל.

חילוקי דיעות, סביר שיהיו, 

אך אנו צריכים ללמוד כיצד להבין ולהכיל את התנהגות השני (כמובן אינני מדבר על בעיה רצינית בין בני הזוג),

ואף אם קורה ואיננו מסוגלים למצוא בליבינו הכלה, 

לעולם, אבל לעולם, לא נתלונן ליד מישהו שהוא לא אנחנו (ילדים, הורים חבר וכו').

אני מאמין שהרבה זוגות נוהגים כנ"ל.

אני חושב שהמטרה שלנו, כבני זוג, 

צריכה להיות שונה לחלוטין מהכיוון של השאלה הפותחת את השירשור.

שאלה זו, אינה אופציה כלל בזוגיות נכונה.

מי שאינו בנוי לדרך זו, ומהשאלה של פותחת השירשור נראה שיש כאלה, אכן יש בפניו בעיה קשה יותר,

ולזה, כבר נתנו פה פיתרונות,

אני באתי להציג מבט אחר,

שבעיני הוא יותר נפלא.

הרבה יותר טהור ואמיתי, ואפשר בלי סוף, על כל דבר..

ואינה נכונה.

הרי היא לא היתה נשואה לו - אז זה אומר גם לא בנישואין?...

כבר הרמב"ן שם נדרש לזה והעיר על כך שהיתה בת-דודו, ונשקה לא באורח של קירבה אישית, והיתה ילדה.

ומי שינשק מי אינה אשתו - בגלל יעקב אבינו.. - זה לא טהור ולא אמיתי...

וגם - צריך לדעת איפה האבות ואיפה אנחנו.

רבי יוחנן היה רוקד עם הכלה על כתפיו. לשאלת תלמידיו ענה שאם מבחינת הרגשתם זה כמו לשאת קורה של עץ, הם יכולים גם לשמח כך..

כל זה - בלי להתייחס כלל לעצם השאלה שעלתה פה, אלא ל"ראיה" בלבד.

בלי להיכנס לעצם הענין מה בדיוק טוב לפני הילדים.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t413738#4967421

דית אין לכך תחליף בדיבורים. ילדים זקוקים ומבינים קרבה פיזית

ליבון ובדיקה שכרוכים באי הסכמות,להסביר לילדים שאלה דברים שבניכם ובאחריותכם ולא שייכים אליהם כלל.

יש דברים שלא צריך להסביר. אם יש אי הסכמה או מחלוקת אבל היל'דים רואים שהאוירה הכללית בבית בנויה על אהבה אחוה שלום וריעות. אז הם מבינים לבד שמותר לא להסכים לפעמים, ושמה שחשוב באמת זה השמחה, האהבה והשיח המתורבת....

ילדים יכולים להיות מבוהלים מאוד מאגרסיביות בין הוריהם שהם בסיס קיומם בעולם. לכן אם חו"ח הם נקלעים למריבה רעה בין ההורים יש לדבר איתם להסביר להדגים (ראיתם יךדים רבים בגן בת"ת וכו' ומתפייסים) אח"כ להראות להם קרבה וכן, להתחבק בנוכחותם. ילדים הם נבונים ובני שיח ולא עציצים.

אם מתקיים ויכוח אגרסיבי זה בעיה רצינית אבל גם את זה לא נראה לי שצריך להסביר. הם בוודאי לא עציצים אלא מלאי הבנה ורגש אך אם גם כך יש אחר כך פיוס וחיבוק כנזכר למעלה אז למה יש צורך בהסבר. הם רואים... אבא ואמא רבו, ולא שמרו טינה ח''ו אלא התפייסו... הבעיה באמת כשיש ויכוח, מריבה וטינה שנשמרת לאורך זמן וזה בעיה שזקוקה לטיפול. 

באופן כללי, לפחות אצלינו זה ככה. גם אם יוצא שיש איזשהי אי הסכמה אז זה לא משהו שאנחנו מרשים לעצמינו למשוך ליום שלמחרת. לא הולכים לישון בריחוק. 

ההורים שלי ממש לא הלכו לחדר כדי לריב. וזה היה לי מדהים לראות איך רבים ואיך משלימים.

הלוואי שגם אנחנו כשיהיו הילדים לא נתווכח בכלל לעניהם.. כל כך לא עשה לי טוב לראות את הוריי מתווכחים בינהם.

אבל אפשרי בהחלט...

צריך גם כמו שכבר נאמר פה..להראות אהבה מולם ולא רק ריבים..

הרב ארוש שליט"א ממליץ להתבודד ולהתפלל על דבר שרוצים לשנות ,חצי שעה רק על עניין זה כל יום (בלי נדר).

בס"ד מנסיון ,רואים ישועות.

אם יש תובנות לפעם הבאה אשמח גם לשמוע...

על בגדים צבעוניים לא שמעתי עוד על אפשרות כזאת...

הבן שלי הקיא וברב חכמתי שמתי את הבגד בשקית.....

היה לי מקרה דומה, כיבסתי אבל היה לי הרבה מה להספיק, אמא זירזה אותי אבל התעלמתי ממנה, מפה לשם עובש ולא הצלחתי להוציא, נאלצתי לוותר על בגד אהוב... אני מניחה שחייבים להקשיב אבל יותר מזה לתלות ליבוש מיד!

תערבבי מלח עם מיץ לימון (תמצאי את הזול ביותר, ממש אין צורך לסחוט לימון טרי...),

את העיסה תמרחי על כתמי העובש.

תייבשי, ואח"כ תכבסי במכונה רגיל. (רצוי בטמפרטורה מקסימלית אפשרית לבגד)

בהצלחה!

כמה לימון וכמה מלח?

וגם-

מזאת אומרת מקסימאלית? הכי גבוה? 90 מעולת?

ננסה..

כמה מלח וכמה לימון? כמה שנראה לך.

אני לא התקמצנתי אך גם לא זרקתי סתם. את כבר תראי.

מונעים קבלת עובש?

איך בכלל נוצא עובש על בגדים? אולי מהלחות באמבטיה?..

מילא ההסל כביסה היה באמבטיה, אבל הוא בחדר שינה.... הבית שלנו 2.5 חדרים, קטן עם 2 זעטוטים. וכל חורף, מחדש יש לנו עובש על הקירות, בארונות, ובגדים שנשארים יחסית הרבה זמן בסל כביסה גם קיבלו עובש. ו2 החליפות האלה היו להם כתמים והייתי עצלנית לטפל בהם.... ולהלן התוצאה. סיוט!!!!

שנזכה להתחיל לחסוך על מנת לקנות דירה בהמשך.... נראה בלתי אפשרי בערך.  אבל ה' הוא בעל היכולת ובעל הכוחות כולם!! ממשיכים להתפלל על זה.... 

בס"ד

זה נוזל. לרסס על הכתמים עם אוקסיג'ן ועם ספריי קליה... כביסה רגילה

תהני

ברוכה הבאה! 

אבל מאוד חשוב לי לשמוע תשובות, ואולי משהו יוכל לעזור

מה אתם עושים?

מה אתם מצפים מבן הזוג כשאתם עצובים?

בס"ד

אם אני עצובה אני חייבת שבעלי ישאל ויתעניין ויתן המון צומי.

אם הוא עצוב אני יכין לו ארוחה שהוא אוהב יגיד לו שאני אוהבת אותו אבל לא יחפור לו למה הוא עצוב הם שונאים את זה...

רק להראות שאני אוהבת ואיתך פה תמיד.

פעם, בתחילת חיי הנישואין שלנו, כמו כל אישה - לא יכולתי לחבק אותו או בכלל להתקרב אליו פיזית כשהייתי פגועה ממנו.

לעומתי, כמו כל גבר - הוא היה חייב את המגע כדי להתפייס ולהתנחם.

בהתחלה שנינו סבלנו, כי אף אחד מאיתנו לא קיבל את מה שהוא רצה, אבל ככל שעבר הזמן הצלחנו לפתור את זה.

היום, כשהוא עצוב או פגוע, קודם כל אני מחבקת אותו. גם כי זה עוזר לו לשמוח, וגם כי לי זה עוזר להיפתח מהר יותר ולהצליח להגיע איתו לפתרון ולפיוס.

וחוץ מזה, כשהוא עצוב - חשוב להגיד שאוהבים, לתת חיבוק, חשוב לבקש ממנו לשתף (כמובן שלא ללחוץ אם הוא צריך זמן), להגיד לו שאת איתו בכל מצב ושתעשי הכל כדי לעזור ולתמוך. חשוב להשקיע במשהו קטן לשימוח כמו פתק, ממתק שהוא אוהב, ארוחת ערב מושקעת.

אם אני עצובה אני צריכה מבעלי הרבה הקשבה, הרבה הכלה - שיגיד שהוא איתי ללא תנאים ובלי שיפוטיות, הרבה חיוכים וחום, אולי הפתעה קטנה שתתחבא לי איפשהו, פתק אוהב - כל דבר שיראה על תשומת לב ואכפתיות.

מספיק עם התגובות המפגרות האלה!

כי לפעמים יש גם תענית דיבור, או סתם מריבה שלא מדברים..

ורגעים, אל תקחי אישית, כולנו מחליקים לפעמים. ואולי גם את היית צינית?

אולי זה נוגע לה בנק' רגישה?

אולי קצת קשה לה והיא לא יודעת מה לעשות במצבים כאלה כשזה לא אפשרי?

אבל כשאסור - גם מילה טובה יכולה לעשות הרבה..

איך כתוב אצלך?

"ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע..."

חוץ מ-  חיבוק ענק!!

בהצלחה..

ויש פה רבים חכמים ממני שיכולים להשיב לך..

ומזל טוב כפול ;)

האם את עובדת? מה עם טלפונים לחברות? 

עבודה וחברות - אלו דברים שלא כדאי לוותר עליהם.

ו..אם הישיבה שלו בעיר והיא קרובה, תשמחי, זה בריא

הלבד הזה בהתחלה..

המעבר למגורים עבור התורה של הבעל.. והבדידות שבאה בעקבות זה..

יש נשים שהבעלים שלהן בצבא - 

וזה קשה להן כי הוא חוזר במקרה הטוב לשבת..

בודדות רוב הזמן.

יש נשים שהבעלים שלהן בישיבה - בתורה!

ואנחנו זוכות לראות אותו בארוחת צהריים ו/או בכל ערב..

אבל עדיין בודדות רוב הזמן.

למען המטרה הנעלה של לימוד תורה - שזו גם שמירה על עמ"י (בדיוק כמו בצבא, רק עם הרבה פחות כבוד) -

אני חושבת שהבדידות הזו - היא המסירות נפש שלנו, הנשים.

[בל נשכח - שגם ללמוד בישיבה זה תהליך לא פשוט ובונה נפשית לגבר, כמו שהטירונות והחיים בצבא פועלים עליו)

פתרונות קסם לצערי אין..

ואני נמצאת במצב מאוד דומה לשלך-

זה הזמן שלך לבנות עולם עשיר משל עצמך, לגלות את הכשרונות שלך ולהשקיע בהם.

ולמלא את הזמן שלך..

"תתאהבי בעצמך" קצת.

זה גם יגרום לרגעים שלכם ביחד להיות יותר מיוחדים וממלאים..

ואפשר גם לבקש בשביל שתתחילי בכוחות מחודשים-

לצאת ביום ראשון ולבלות קצת..

(בינהזמנים דרבן - חנוכה וזה...)

בהצלחה יקירה.

לבנות את הביחד לא סותר להיות חלק מהעולם.

תתקשרי, תזמיני חברות אלייך.

תחפשי שכנות שתוכלי להתחבר אליהן, תבקשי מבעלך שיזמין זוגות שגרים באיזור מהישיבה שלו לארוחת שבת- וככה תכירי שכנות.

תבדקי אם יש אירועים של הישיבה לזוגות

תנסי ליצור קשרים.

את צריכה עוד חברה חוץ מהבעל.

צריכה להיות שנת התנתקות בשביל הבנייה האישית.

בוודאי שצריכים זמן במשותף, אך בין זה לבין התנתקות- ישנו הפרש.

הסיטואציות שתיארת מוכרות להמון הנשים,

בכל מיני דגשים ועניינים שונים.

לדעתי עלייך למצוא לעצמך תעסוקה שטובה לך.. - בין אם זה מתוך הבית, בתוך הבית ובמסגרתו או מחוצה לו.

במסגרת המתאים לכם.

לגדל ילד- שזה חסד עצום מאת ה',

ובהחלט מספק עניין, לא מהווה לזה תחליף.

ולפעמים יכולה להגרם תחושת תסכול כשתולים בו את כל הציפיות לשיפור המצב..

לדעתי עלייך לחפש פתרון כולל יותר: לחפש משהו שימלא את הריק אותו את חשה, במנותק לגורמים אחרים

וללא קשר אליהם..

חוג, עבודה, משהו שאת מארגנת ומתנהל באופן קבוע וכך הלאה

או בפשטות: לקחת קצת זמן ולהתאזר בסבלנות

כל הסתגלות לוקחת זמן, וברגע שמבינים זאת, זה גם עובר

ב"ה בעלי רגיש כלפי, אך יש לי מה להוסיף על כל המסביב:

אותו דבר עם מעבר לעיר (מישוב) בעקבות ישיבה של בעלי, רחוק מאוד מהורי...

באמת אני חושבת שתעסוקה היא דבר נצרך- בשבילך. ועוד משהו ממש חשוב-

אם זו ישיבה- יש עוד אברכיות!! בטוח, את לא היחידה.

בתור אברכית בישיבה עם 3 וחצי אברכים בערך אני יכולה להעיד שזה קשה ולא פשוט ליצור קשר בהתחלה עם נשים שאין לך קשר אליהן.. (אני זוכרת שהיה לי דיון עם בעלי בקיץ - רציתי ללכת לחוף הנפרד ולא היה לי עם מי, אז הוא אמר- יש עוד אברכיות.. ואמרתי לו- זה לא חברות לים, אני לא מכירה אותן מספיק...)

אבל- הנשים שם נמצאות באותו אזור מגורים, ומאוד הגיוני שהן שותפות להרגשתך אפילו שאת לא יודעת על כך..

ממש כדאי לנסות להתחבר אליהן. (תקבעו א. שבת עם זוג שיחיסית קרוב אליכם, וכך תכירי טוב יותר את האישה).. אם יש עוד אברכיות בלי ילדים- זה אפילו עדיף כי הן לא עסוקות בהם כל הזמן, ותוכלו סתם לשבת לדבר..

בקשר לבעל- תסבירי לו שאת צריכה אותו כמה שיותר בבית, שישתדל לא להתעכב כשהוא לא צריך. (שלום בית חשוב מכל דבר אחר פה..).. וכמובן- תרימי טלפון לחברות! גם אם נדמה לך שהן עסוקות/ אין להן זמן וכו'..

לדבר עם חברה זה דבר שבעלך לא יתן לך, כי האו בן וכמה שיהיה מכיל ומקשיב- דיבורי הסרק והשטויות עם חברות הן דבר חשוב לאישה!! היא צריכה את זה באמת!! 

בהצלחה גדולה! מוזמנת לפנות באישי אם זה יעזור... 

גם אנחנו עברנו מישוב לעיר בעקבות הישיבה, וזה לא קל להיות מרוחקת מהחברות והמשפחה, כשהשכנים הקרובים שלנו גרים מרחק 10 דקות ליכה, ואין לי עם מי לדבר כל היום!!!! כמה כבר אפשר להתקשר לאנשים ו'להכריח' אותם לדבר איתי כי משעמם לי?  בקיץ שיוצאים לגינה עם הילדים אז יש קצת יותר חברה.

לא פשוט לגור בעיר שאין בה דוסים.

הכי חשוב להיות מחוברים קהילה \ אברכיות, זה עוזר!!

עבודה, התנדבות, לימודים, משהו שימלא לך את הזמן ולא רק תחכי לו כל הזמן....

___

הכי קשה לעיתים: בעל או אישה בבית, כשהוא בעצם בעבודה. כאן-ולא כאן.

איפה "בעלך לא רגיש כלפייך"..

לפחות לא במה שכתבת. למה "לזרוק" את זה עליו?..

את מתארת בעיות שיש לך; בעיות לא כ"כ נדירות למי ששנישאה וצריכה להתרגל למקום חדש, ובעלה עובד/לומד חלק גדול מהיום.

את לא צריכה להיות "רחוקה מכולם", אלא כנראה זו קצת המציאות אצלך, בגלל שעברתם לעיר.

את הזמן שהוא בבית - תשתדלי לנצל כזמן-איכות שלכם, לשתף ולהתענין.

למה שתהיה בעיה "להסביר לו את זה"?  הדרך היא הדרך הקצרה והפשוטה: לא בטענות, לא במחשבה ש"הוא" לא רגיש.. מה פתאום?  פשוט לספר לו שהשינוי מהמקום שהיית רגילה, הניתוק מהחברות, זה שאת נמצאת הרבה לבד - גורם לך להרגשה לא כ"כ טובה - ולשאול אותו אם יש לו רעיונות לעזור לך.

איש שאשתו מבקשת עזרה ולא מתלוננת עליו - בד"כ שמח לעזור.

תשתדלי לראות את הטוב: שאת נשואה, בעל שלומד תורה ולא איזה קל-דעת, שיהיה לך בעז"ה ילד, הקמת בית.

תתקשרי לחברות כשהוא לא בבית - לא בשביל "לקטר" על הרגשות, אלא לצורך הקשר שזה אחד הדברים שיכולים לשפר את ההרגשה.

תשתדלי שתהיה לך תעסוקה משמחת.

העיקר - להתחיל מלהסתכל מבפנים עלהטוב שיש, ואז לחשוב איך להוסיף.

וגם להביא בחשבון שבמצבך - גם מצבי רוח יכולים להיות לפעמים. לא להיבהל.

שידבר איתו ויגיד לוו, אםילו מהפאן ההלכתי שזה אסור להגעיל אישה..

נכון שזה אולי לא יפה לעשות לו דבר כזה אבל עוד יותר לא נעים שזה יגעיל אותך ויפגע בקשר שלכם..

ויכול להיות שאני טועה אז תמשיכי להתייעץ על זה..

לפני מס' חודשים על בלאגן בבית
אבל אצלך זה על הייגינה אישית וזה יותר קשה

אם אפשר, כמה זמן אתם נשואים? משמעותי מאד
כי יש בחורים 'לא נקיים' בלשון המעטה שמתחתנים ולוקח להם זמן להתאפס

בכלל, היה בא לי לעשות סקר: מי יותר נקי בנים או בנות
כי פעם הייתי בטוח שבנות
אבל היום כבר לא...

אם העצה של הוד ותפארת לא עוזרת, אל תוותרי לו,

את כותבת שאת נעשית עצבנית בגלל זה, ואם זה לא התפוצץ, זה ח"ו עוד עלול להתפוצץ.

אבל תביני, לשנות הרגלים זה קשה מאוד, הוא כנראה בכלל לא מרגיש את חוסר הנקיון שלו,

יש לו רק ידיעה מופשטת שמפריע לך משהוא שהוא לא מצליח כמעט לראות וקשה לו מאוד לשנות.

אז איך לגרום לו להבין מה המצב? את אומרת שכבר דיברת איתו,

האם הצגת לו מה הבעיה שלו, או שגרמת לו להבין מה את מרגישה?

כי להבין את הבעיה שלו זה קשה, אדם לא רואה בנגעי עצמו,

אבל אם תצליחי לגרום לו להבין באמת באיזו מצוקה את,

וכמה קשה לך, ואיזה סבל את עוברת, אז אולי זה יעורר אותו להשתנות.

ואם הוא אכן מתעורר לעשות שינוי, אז תקבעו נגיד פעמיים שלוש בשבוע

שהוא מקבל משוב ממך, לא לגבי ההתקדמות שלו (כי זה משוב שמתעסק עם מה שרע בו)

אלא לגבי המצוקה שלך, עד כמה טוב לך ואת שמחה או ח"ו להיפך.

אם כל זה לא עוזר, אז תאלצי לעשות צעדים יותר קשים בלית ברירה,

פשוט תתנהגי כמו שאת מרגישה, מרגישה צורך להתרחק ממנו? תתרחקי.

אני בטוח שהוא זקוק מאוד לקרבתך, והכאב שהוא יחוש מהריחוק שלך יאלץ אותו אולי להבין את הבעיה.

בשולי הדברים אני מוסיף, כדאי שבררי לעצמך איזה רמת נקיות את דורשת ממנו

ואז תשאלי את עצמך א. האם את מסוגלת לוותר קצת בשבילו (בלי לצבור רגשות שליליות)?

ב. האם הדרישות שלך סבירות (ואת זה את יכולה לברר רק מול גורם חיצוני, חברות, הפורום הזה וכדו').

האם יש אדם קרוב אליו? אח, אחות, חבר קרוב שלפתוח את העניין בפניהם בעדינות לא יבייש את בעלך?

כי כרגע הוא חושב שזו קפריזה שלך. את מקווה שהוא ישתנה, הוא מקווה שאת תתרגלי וזו תחרות לא טובה.

יש הרי ביננו שהיגיינה נמוכה בשבילם היא סימן לאותנטיות או דבקות ברעיון או באורח חיים או אידאולוגיה, אבל הם צריכים להבין שכשמתחתנים זה לא יכול להמשיך. כביכול הגוף כבר לא "שייך" אך ורק לך אלא יש בו שיתוף.

לקבל מאדם כאמור, יכולה להיות לכך השפעה עליו -- מישהו מבחוץ. אבל רק רק רק בתנאי שאת בטוחה שהאדם מתאים, שלא יהיה הליכת רכיל חו"ח או יתפרש כהלבנת פנים (לכן אינני אומר רב שלו, אבל ספציפית יתכן שכן).

תדעי שאת לא לבד..

להרבה גברים לוקח זמן להבין...

פעם בעלי נכנס ךלהתקלח ויש לו קטע כזה שהוא שומר את הגרביים.. (בעעע...)

קיצר אמרתי לו אחרי שיצא מהמקלחת (אחרי כדי שיהיה נקי ואז זה בולט יותר..)

עכשיו תריח אותם, אז הוא אמר- באמת ריח רע והם לא נקיות...וישר שם בכביסה..

אז צריך לדעת לעשות זאת בחכמה..

בהצלחה!

מכול העצות וכל זה הכי היה לי טוב לראות מישהי שמזדהה איתי, יש בזה משהו מרגיע...  תאמת, אפילו בתור אנונימי התפדחתי לכתוב... 

לדאוג למים חמים בדוד בשעות שנוחות לו להתקלח, לדאוג למספיק גרביים, וכו'.

ייתכן שיש גורמים כאלה שמפריעים לו, ואם הם ייפתרו, יהיה יותר קל לו להתחשב. (אני מניח שזו לא הבעיה היחידה, אבל אולי גם זה גורם שמקשה על הפיתרון)

תחת הכרית ובמיטה.

לשלוח לו מכתב רשום מן הרבנות כביכול, ובו מברשת שיניים.

בתקופה בשבעלי ואני יצאנו, וגם אחרי שהתארסנו, הוא היה מתקלח לכבוד שבת או לקראת פגישה איתי...

אני איסטניסטית בקטע של הגיינה אישית ומקלחת ברמות על. וממש ממש הגעיל אותי לישון במיטה מחוברת בלי מקלחת (אני לא מדברת על יותר מזה כי מבחינתי זה היה ל-א קיים לחלוטין)...

אז קודם כל למדתי לשחרר וכשאנחנו אסורים "לא איכפת לי" מה הוא לובש וכמה הוא מתקלח (כל עוד הוא לא מסריח ממרחק של ישיבה יחד בשולחן אחד). אני מרפה לגמרי, לא לוחצת ולא אומרת כלום, להיפך אנחנו צוחקים על זה! אני מחליפה מצעים כל שבוע, מקסימום שבוע וחצי, וכשאנחנו אסורים אני מחליפה לעצמי ושואלת בצחוק אם גם הוא רוצה מצעים נקיים והתשובה הקבועה היא- בשביל מה להתאמץ, אדם מלוכלך במצעים נקיים?!?!

עצם זה שיש זמן שאני לא משגעת אותו גורם לזה שכשאנחנו מותרים פחות מפריע לו להתקלח בשבילי... אני "מרשה" לו דילוג של מקלחת פעם בשבוע בערך וזה לקראת החלפת מצעים

ומצאתי דרכים חיוביות לשכנע אותו להתקלח ולצחצח שיניים..

היום- ארבע וחצי שנים אחרי ובתוכם ב"ה הריונות והנקות ברור שכשאנחנו מותרים מתקלחים כל יום, מחליפים גרביים, מצחצחים שיניים וכו וכשאסורים- נו, מה איכפת לי ....

אשתי הרבה יותר מבולגנת ממני והרבה פחות נקייה

הרבה פעמים יש דברים שממש מגעילים אותי

אחרי החתונה הייתי ממש בשוק (משום מה חשבתי שהיא נקייה ומסודרת) 

אבל ב"ה אשתי (המדהימה!!!) ממש משתדלת להיות יותר נקייה ומסודרת

אז למרות שלפעמים קשה אפשר להסתדר.

לדעתי, למרות שזה קשה - במיוחד למי שסובל, כל אחד צריך ללכת כמה שיותר לקראת הצד השני. כידוע "כמים הפנים אל הפנים..."

חשוב לי להגיב פה בגלל שזאת תופעה קיימת במידה כזאת או אחרת ויכול להיות שיועיל לעוד בנות...

אז ככה:

לדעתי, לא תמיד שייך לערב גורם חיצוני בעניין. אני מנסה לחשוב על התגובה של בעלי אם הייתי פונה למישהו אחר והתגובה הייתה אנטי לחלוטין.

גם לא לנסות "לחנך" אותו. תקבלי את זה שלא מפריע לו להיות לא נקי.

אז מה כן?

לדבר איתו, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

לא ממקום מטיף, אלא ממקום של שיתוף. תגידי לו כמה את אוהבת אותו וכמה היית רוצה בקרבותו כרגע (להגיד בזמן אמת, לא באופן כללי) א-ב-ל חוסר הנקיות שלו מפריע לך!

לא להפוך את ההתרחקות שלך ממנו לעונש, אלא לשדר לו שחוסר הנקיות שלו זה עונש בשבילך. מן הסתם גם ההתרחקות שלך תהיה קשה לו וזה ידרבן אותו לבוא לקראתך, אבל שזה לא יהפוך לקלף מיקוח. לא חושבת שזה בריא לזוגיות.

כמו שאמרו פה, הרגלים קשה לשנות, להזדהות איתו עם הקושי הזה, כשהוא כן עושה צעד להתנקות להחמיא לו! להגיד לו כמה זה משמח אותך ועושה לך טוב... לקבל בהבנה שזה תהליך ולא מיידי, בקיצור- שהפרוייקט יהיה זוגי, ותהיו באותו צד של המטבע, ולא אחד נגד השני...

אני לא אומרת את הדברים האלה באוויר אלא גם לי היה משהו כזה אז אני משתפת:

לפני שהתחתנו בעלי לא היה מקפיד על נקיון, מקלחת פעם בשבוע, על סבון הוא לא שמע וכו'...

כמובן שאחרי החתונה היה שיפור אבל עדיין...

נכנסתי להריון מהר, ולא יכלתי לסבול את הריח שלו, הוא היה חוזר בערב הביתה, רק הייתי מריחה אותו היה עולה לי גל של בחילה, רצתי מהר למרפסת לשאוף אוויר צח.

בהתחלה זה היה מוזר לשנינו, עד שהבין שאין לו כ"כ ברירה, כדי להתקרב אלי הוא צריך להתקלח קודם...

לא הייתה שום אשמה, פשוט "בעיה" שצריך לחשוב איך לפתור אותה ביחד. אז זה לא היה קל, אבל לא היתה ברירה.

כנ"ל לגבי גרביים, נעליים. לא יכלתי שהם יהיו בחלל הבית, כל פעם שהיה מוריד נעליים, הייתי מריחה את זה מהקצה השני של הבית ורצה להוציא אותם החוצה ולאוורר את כל הבית כדי לחזור לנשימה מסודרת.

ואפילו יותר מזה, כשהיינו ביחד והוא לא היה מספיק נקי (גם אם הוא התקלח באותו ערב כמה שעות לפני)

היה שורף לי, וזה גרם לצער לשינינו, גם לו לא היה נעים שלא טוב לי. ולקח לי זמן להעלות על הקשר בין הדברים.

אז לפעמים הוא היה צריך להתקלח פעמיים ביום!

רק שתבינו איזה שינוי קיצוני זה היה בשבילו תוך כמה חודשים...

וסיום אופטימי:

אחרי הלידה כשבעלי חזר הביתה (לבד) מה הדבר הראשון שהוא עשה? מקלחת!

הוא הרגיש שהוא זקוק לזה..

אבל אחרי הלידה הוא לא הרגיש צורך להתקלח באותו תדירות כמו בהריון, אבל זה כבר פחות מפריע לי. גם אני למדתי להציק לו כמה שפחות. רק כשזה ממש מפריע לי ואז הוא מקבל את זה ובא לקראתי.

בהצלחה!

תבקשי רק עבור עצמך: "למרות שאתה נקי, ישמח אותי אם תתקלח/תצחצח שיניים"..

אני לא יכולה עם הסגירות שלו,קיצוניות שלא כתובה בשום מקום.. הוא כל הזמן אומר שאני הולכת לא צנוע וזה לא נכון!!!! ואני לא רוצה לשנות את הלבוש וללכת עם שלים או רכב סמרטוט! נורא חשוב לי המראה החיצוני שלי. ותמיד הייתי כזאת.

קשה לי גם שבזמן שנעלם לי שאנחנו עם משפחתו ואז אני מוצאת אותו מתנהג כמו כל המשפחה שלו, יושב ומעשן איתם, שם את הסיגריה על האוזן כמוהם וזה נוראיי!!! הכי קשה לי גם שהם מתייחסים אליו כאילו הוא אדמור בזמן שהאדמוריות שלו היא על חשבוני!

אני מרגישה רע, הרבה כאב!! הרבה בכי, אני בוכה המון בזמן האחרון ומריגשה את הכאב חזק מאד!

קשה! די אני לא יכולה יותר להמשיך ככה!

אני מבינה שהכדורים משפיעים עליו אבל כמה אני יכולה לספוג?

ובעיקר מה שקשה לי זה התחום של המגע, ממש עריצות, אני לא יכטלה להתקרב אליו, לא ללטף ולא להראות שאני זקוקה למגע הוא ישר מתרחק אבל כמבן שמתי שהוא רוצה או נוגע אני נותנת לו (גם כי אני באמת זקוקה לזה מרגישה כמו מקבצת נדבות של חום ואהבה ומגע אוהב ואני שבורה מזה כבר!)

אבל אני הייתי מתגרשת.

חיים כאלה מבחינתי הם לא חיים.

אני לא מכירה את הסיפור, בטח שלא לעומק, וחסרים פה הרבה מאוד פרטים, אבל כשמו שזה נשמע - אני לא הייתי ממשיכה בזה.

אבל כדי לדעת בדיוק אם זה שייך או לא - הייתי עושה פשוט רשימה של יתרונות וחסרונות. אבל אמיתית. כזאת שתעזור לי לשקף את האמת כמה שאפשר.

בטח יקפצו עלי פה ויגידו שלא נפרדים כ"כ מהר, ובטח ללכת ליעוץ וכו', אבל אני חושבת שזה מה שאני אישית הייתי עושה במצב הזה.

הרבה שמחה וטוב!!

אז הנה. מה נראה לך שאת עושה???

להגיד לאשה "אני במקומך הייתי מתגרשת" על סמך הודעה שהיא כתבה בפורום זה מעשה מאוד לא אחראי.

בטח כשברור שההודעה נכתבה בסערת רגשות.

את מבחינתך כתבת את ההודעה והמשכת לענינייך.

היא קוראת את ההודעה ואולי גם אם עד עכשיו היא בכלל לא חשבה ושקלה גירושין, ב"זכותך" גירושין מתחילים להיות אופציה (גם אם בתת-מודע).

לקרוא תגובה כמו שלך, כביכול מבינה ומשתתפת בצערה, שמציעה לה להתגרש (למרות כל הסתייגויותייך) יכול להשפיע על הלך המחשבה של אישה (שעוברת תקופה קשה) בצורה שלא חלמת אפילו.

מי שם אותך לייעץ לאנשים להתגרש על סמך הודעה בפורום???

אז כן, במקרה כזה התגובה הלגיטימית היחידה בעיניי היא הבעת אמפתיה והמלצה ללכת לייעוץ מקצועי או לפחות אצל אדם חכם שמכיר את הסיפור מקרוב.

ולך, אנונימית יקרה, מאוד הצטערתי לקרוא את הודעתך.

ברור שאת שרויה בכאב גדול וזה לגיטימי.

הלוואי שהייתי יכול לעזור איכשהו.

לדעתי כדאי שתקחי לך כמה ימים שבהם תנסי להרגע ואח"כ תפני לייעוץ.

רצוי מאוד עם בעלך, אבל בלית ברירה גם בלעדיו.

את חייבת את זה לעצמך ולבריאות הנפשית שלך.

בדבר אחד צדקה המגיבה הקודמת. את לא יכולה להמשיך כך.

שיהיה רק בהצלחה!!!

יה"ר שמכאן והלאה המצב ישתפר עוד ועוד ותצאו מהמשבר הזה טובים יותר אחד כלפי השני וכל אחד בפני עצמו.

וגם אם נראה לך שעשיתי מעשה מאוד לא אחראי ומאוד מטופש,

משעשע אותי ביותר שדווקא אתה כותב מאנונימי.  מי שמתבייש ממעשיו או מדיבוריו או מהתגובות או ממשהו - כותב מאנונימי.

אבל כמו שאומרים- נו, שויין.

ובינינו, להשאר בתור זוג כזה לא תמיד יותר טוב מגירושין, למרות שזה נשמע מזעזע ומישיר לכם את השערות.

גירושין לפעמים זה הדרך היחידה לצאת מהבוץ וצריך לדעת את זה.

יכול להיות שיש מקום גדול גם ללכת ליעוץ (אם זה שייך שם מבחינת שניהם, ואם זה ריאלי). אין לי בעיה שילכו ליעוץ, אבל זה די מגוחך. על כל דבר - תלכו ליעוץ ואסור לכתוב פה שום דבר אחר - כי זה לא אחראי. אז תכלס - אפשר לסגור את הפורום ולרשום בכותרת -  אנחנו לא יודעים את כל הפרטים - ולכן אנחנו ממליצים ללכת ליעוץ. וכמה שיותר - יותר טוב. אנחנו רושמים פה כמה טלפונים שאנחנו ממליצים אליהם - אפשר להתקשר אליהם"..

די מגוחך נראה לי.

או להמליץ ללכת ליועץ, או להמליץ להתגרש. אבל כמובן שזה לא נכון,

מעבר לכך שאפשר להביע תמיכה, אפשר לתת גם עצות מסויימות,

ואפשר גם להאיר זוויות מבט שונות על מה שהיא כתבה, וכפי שניתן לראות בשלל השירשורים.

אבל יש עצות שכתיבתן יכולה להזיק, ומי שכותב משהו, צריך לקחת אחריות על מה שהוא כותב.

אם מה שכתבת יכול להזיק אז אל תכתבי, ואם יש לך ספק, אל תכתבי.

איך אפשר לכתוב משהו, כשאת יודעת שאולי זה יפגע או יזיק?

והרי זה ברור כשמש שהיא נמצאת במצב קשה,

וזה ברור שאת לא יכולה לדעת את כל התמונה,

לכן זה לא נכון לתת לה עצה שעלולה להחליש אותה כשאולי היא דווקא מנסה להתחזק,

זה חסר אחריות.

בעניין גירושים, אולי יש כאלה שהשערות נושרות להם מדיבור על גירושים,

אבל לא כולם. אנחנו לא נוצרים קתולים וגרושים לפעמים זה צעד לגיטימי ואפילו הכרחי, ואין מי שיחלוק על זה.

הנקודה היא שכאשר מנסים להציל את הבית, זקוקים להרבה אמונה ותיקווה שיש סיכוי לשיפור המצב,

וכל דיבור על אפשרות של גירושים מאוד מחלישה.

כדי לדעת אם אפשר לדבר על האפשרות הקשה הזאת, צריכים להכיר את המקרה מקרוב

ולדעת שאכן הגיע הזמן לשקול את האפשרות הזאת.

ואגב, אני מסכים שזה תמוה שהתגובה ההיא נכתבה מאנונימי

אך יותר קל לשלוח לייעוץ...

קודם כל אני רוצה לומר לפותחת השירשור, שכולנו כאבנו את כאבה עם כל מילה שכתבה.

זה נורא!!! וזה באמת חריג.

ולכן,

לדעתי טוב מאוד שמישהו העלה אפשרות גירושין, למרות הידיעה שיאכל חי, יישר כוח על האומץ (לא מאנונימי...).

אני חושב שברור אין כאן מקום לייעוץ כלל. אולי יש מקום לטיפול. מסתבר שמי שהציע ייעוץ, התכווין לטיפול פסיכולגי, ואם לא, אז לדעתי, הוא נאיבי ותמים יותר משמעון פרס.

זה לא עוד בעיה קשה בשלום בית. מדובר על אדם עם בעיות נפשיות, ועוד, כמו שתיארה הכותבת. והרבה פעמים אנשים כאלו אינם מודעים לבעייתם. ולכן לא ברור ההצלחה של טיפול. וגם אם הוא עמוס רצון טוב, - מה שלא נשמע מהסיפור, לא בטוח שהטיפול יועיל לטווח יותר גדול מטווח קרוב.

צריך לקחת בחשבון, שגם אם נהיה אופטימיים, זה עלול לקחת המון זמן. ובינתיים הסבל הוא עצום!!! ואם אני מבין נכון, עדיין אין ילדים, ושניהם די צעירים.

עכשיו אני שואל:

איך אפשר לקחת אחריות ולצעוק על אישה טובה ובריאה, שתלך לייעוץ ושלא תחשוב על גירושין???

בעיני, זה הרבה יותר חמור מלומר לה להתגרש.

תמיד נוח לנו להיות נחמדים.

בדיוק כמו בסיפור על בגדי המלך החדשים, אף אחד לא העיז לומר שהמלך הוא עירום,טוב שיש את ה"ילד" שמסוגל לצעוק מה שכולם מתביישים לחשוב - "המלך הוא עירום". במקרה שלנו מי שאמרה את זה , לדעתי, אינה לוקה בילדותיות. וחשוב שתאמר את מה שאמרה.

סיפור עצוב וכואב.

המון כוחות את צריכה כעת. מה שלא תעשי, לא יהיה קל.

אם תחשבי על הסוף היפה, זה יעזור לך וידחף אותך להצליח להגיע אליו. רואים שאת אישה חזקה. אני בטוח שתגיעי ללסוף היפה, ביחד או ביחד עם אחר. נכון מהשכתבו שאת חייבת מישהי שתתמוך ותעודד, ואולי קצת תייעץ.

כולנו רוצים ומצפים להצלחתך.

כשאני כותב תגובה, אני צריך להיות מודע למה שהיא תגרום אצל השני.

כשכותבים על גרושים זה יותר מ"עצה", אלא זה גם מעורר רגשות שמעוררות ומקדמות את האופציה הזאת.

זאת אומרת שזו התערבות פעילה בבעיה שלה שמושכת לכיוון הזה. 

ובאמת, לפעמים זה מה שצריך לעשות, אבל אם לא יודעים אפילו 10 אחוז מהתמונה

אז זה חסר אחריות להתערב באופן פעיל בבעיה של בן אדם. 

להציע (מי צעק?) ללכת לייעוץ זה לא להתערב, אלא עצה "נקיה" שאומרת,

מצבכם מורכב, אני לא מבין אותו מספיק לעומק, כדאי שמישהו חכם ינחה אתכם.

זה חסר אחריות להגיד את זה? זה יותר חמור מלומר לה להתגרש?

נכון שכאשר קוראים את מה שהיא כתבה חושבים מיד על גירושין,

אבל זה שלא אומרים את מה שחושבים

זה לא בגלל שמתביישים, כמו שמשום מה אתה פרשת,

אלא זה מתוך הידיעה שמה שהיא כתבה זה בוודאי רק חלק קטן מהמצב, 

ולכן לא יהיה אחראי לומר את מה שאני חושב, אלא להפנות אותה

למישהו חכם שיראה את כל התמונה, והוא ינחה אותם לכיוון שהוא חושב לנכון. 

אבל עם כל זה שאני לא מסכים עם התגובה, גם אני אומר יישר כח על האומץ 

לומר את מה שאת חושבת שיהיה הכי טוב בשבילה, למרות שידעת שלא יסכימו איתך

(יאכל חי?! קצת הגזמה...)

אני חושב שחשוב ש'פלפלתי הביעה את דעתה, שכלל אינה מוקצית בעיני,

חשוב ששללו את דעתה,

חשוב שאמרתי מה שאמרתי,

וחשוב שחלקת עלי.

הא כיצד?

שלום בית הוא הדבר הכי חשוב. נכון שבד"כ, גם במקרים קשים, אסור לזרוע מחשבה על גירושין.

וחייבים לדעת שאף אחד לא מוסמך לתת עיצה זו, אלא אם הוא איש מקצוע או שהמקרה צועק גירושין.

אבל חייבים לדעת שלפעמים גט זה מצוות עשה ("ונתן בידה").

התגובות הנ"ל, ממחישים זאת. ולכן כולם חשובים

אינני מוסיף יותר. בכוונה.

ופותחת השירשור,

מה שלא תעשי, הילחמי על זכותך ויכולתך לחיות חיים מאושרים ומספקים, 

לשאלתך, מדוע כתבתי מאנונימי, התשובה היא שאני רווק ולצערי יש בפורום הזה אנשים שרגע שרואים שבתגובה נכתבה ע"י רווק מיד מתייחסים אליה בביטול.

בדיונים שקשורים לזוגיות אני לא מגיב אף פעם, כי באמת אין לי ניסיון בזה (עדיין), אבל פה הפריע לי המעשה הלא-אחראי (לדעתי) שלך. "לשלוח" אישה להתגרש בלי להכיר בכלל את הזוג המדובר.

בסה"כ רציתי שיקראו את התגובה שלי כמו שהיא, בלי קשר למי שכתב אותה ("קבל האמת ממי שאמרה" רמב"ם, שם, שם). לצערי זה לא עבד. נו, שויין.

ולגבי המשך דברייך, יהונתן בר הציג את עמדתי בצורה מצויינת (יותר ממני כנראה) אז אני לא רואה צורך להגיב בנוסף.

אני תמיד טענתי שיש תחום שנקרא תרפיה בכתיבה בהודעות בפורום....

לכתוב את הדברים- להוציא את זה למילים כתובות- זה כבר עושה משהוא

יקירתי אנונימית-

לכי לייעוץ!!!!

היום! מייד!

המצב שלך לא יכול להמשך ככה- לא חייב להמשך ככה-

והפיתרון שלך נמצא בללכת לקבל עזרה!

אם את צריכה שמות של יועצים- חיפוש מהיר בפורום משירשורי עבר שהמליצו על יועצים- ייתן לך כמה שמות

או תשאלי פה

ואם חסר לך כסף- או שתעשי סדרי עדיפויות בחיים (כן- תוציאי מחסכונות!) או שיש גמ"חים שיעזרו- רק תבקשי...

ואם את צריכה עידוד לעשות את זה- אנחנו פה.

אני לא הולכת לרשום עיצות ספציפיות על סיטואציות- כי אני לא מכירה את כל המכלול, ובאמת אין לי אחריות על המצב הכולל

פשוט שיהיה שם בשבילך.

באופן טבעי היה צפוי שזה יהיה בעלך או אמא או אחות.

אך כנראה המציאות היא אחרת....

אני ממש מציעה לך לחשוב על קרובת משפחה/ אשה חכמה/ חברה שיכולה למלא את הפונקציה הזאת.

ולדאוג באופן יזום להעמיק את הקשר איתה, ואפילו לשתף אותה בצורך הזה.

ואם אין מישהי כזאת, אני חושבת שכדאי לך לפנות לרווחה, אולי תמצאי שם עו"ס שתוכל להיות לך למשענת.

או הפניה למטפל/ת מתאימה.

אני מאחלת שהקב"ה ימלא במהרה את כל משאלות ליבך לטובה.

וערה קטנה לגבי הצרכים הרגשיים שלך - בכתובה מתחייב כל בעל לספק את כל צרכיה של אישתו, ואם הוא לא רגיש לצרכייך, יש לו בעיה חמורה עם ההלכה.... 

להפסיק להגיב...

היא גם ככה לא תראה..

היא מוסרת תודה לכל המגיבים..

להתקוטט איתה.

וחבל. צדקנות במקום אמפתיה.

כל מי שהתיחס לדבריה היה מלא אמפטיה

אולי התקוטטנו אחד עם השני...

חיבוק גדול לאישה האנונימת אמרי לעצמך ועשי מעשה לא עוד יום נוסף בגהנום הזה אל תתני לאשליות להרדים אותך זה דור שני לחולי ובלי טיפול אין סיכוי לשינוי ולרב גם לאחר טיפולים ארוכי טווח השינוי מזערי במצב כזה עדיף להפרד ולפני שנולדים ילדים

בס"ד

אין דבר יותר מדהים מבעל.

אין השקעה וסיופק יותר גדולים מלהשקיע בזוגיות.

אין כמו חיי נישואין!

המון עבודה,המון עליות וירידות אבל כ"כ ממלא!

להדליק נרות חנוכה ואח"כ לשיר יחד עם הילדים...

החיים זה לא רק תלונות ובאסה, זה בעיקר טוב ושמח

כיף להיות נשואה

כיף להיות אמא

כיף להיות אני 

ומשהו כיף- לא מזמן ישבנו ועשינו רשימה של דברים שכל צד השתפר בהם מאז החתונה. וזו היתה רשימה ארוכהההההההה

וממש כיף לראות איך דוקא המקומות של ההתנגשויות, והפערים, והויכוחים- ממש עזרו לנו להתקדם. עזרו לנו להיות אנשים טובים יותר..

בעזהי"ת.

וזה כ"כ נכון!!!

ואם מתחילים את העבודה המשותפת ביחד מההתחלה ושומרים על פתיחות החיים דבש.

אני לא מבינה איך הייתי מסוגלת לחיות לבד...

אין על הביחד הזה!!

בקרוב אצל כולם...

"אילו הייתי פוגש אותך לפניי, הייתי מתחתן איתך כבר אז.."

ו..התחתנו בגיל 18

גם אני שמחה ומאושרת בנישואיי ב"ה!!

(וקשה לי שבעלי במילואים השבוע!!!)

אין כמו נישואין וזוגיות! זה באמת דבר מדהים מדהים!

עבודה עצמית, ועבודה זוגית- והן לא פשוטות ודורשות מאיתנו לתת ולהתאמץ-

אך שוות כל רגע!

אבל מדייקת משפט אחד שלך-

כשמתפייסים - זה לא שהכל חוזר... - עולים ביחד למדרגה יותר גבוהה

(לא, לא שווה לריב מלכתחילא.. את זה לא אמרתי... אבל שווה לצאת ברכוש גדול )

נישואין זה לא רק מהממם ומקסים

זה גם עבודה

ואשרינו על העבודה הזו

רק לפני 3 שעות התראינו לאחרונה ואני כבר מתגעגעת מאד

היא כי הקושי הזה הוא לא קושי מייאש. זהו קושי הצופן בחובו מתיקות עדינה. קושי שמעלה אותך עוד נדבך בדרך לעבודת המשפחה (כן יש גם דבר כזה, כמו עבודת השם יש גם עבודת המשפחה) המושלמת. קושי שאתה יודע שיש לך בו פרטנר אמיתי ושניכם מושכים לאותו כיוון. זהו אמנם קושי של מאמץ, עמל, יגיעה, יזע ודמעות, אך קושי של טוהר, סיפוק שלימות, וצחוק מתגלגל של תינוק בערבו של עוד יום לא פשוט בכלל.

אהההחחח, כמה טוב להיות נשוי, כמה טוב השם...

חבל שזה כל כך רחוק..

שיהיה בשעה טובה!

תמשיכי כך-

תשתדלי לעבוד על זה שהאושר ישאר ולא ידעך ח''ו..

כי נישואין זה עבודה..

בהצלחה ושתזכו להמשיך את האושר של הנישואין לכל חייכם!

זה מההלכות" החדשות שהזמן גרמן: מתחתנים - עוברים פורום...

עוד מעט (אולי כבר) יכנס בחלומות של הכלה: אירוסין, חופה, ריקודים, שבע ברכות.. עוברים פורום...

בהצלחה רבה. ה"פורום" העיקרי הוא בין שניכם לגמרי. רשות היחיד.

ואם מידי פעם תשלחו לכאן אותות של בית צעיר ושמח - מן הסתם יוסיף שמחה ורעננות גם לאחרים.

מזל טוב

מבינה למה את מאושרת

הרבה שמחה ושתזכו לילדים צדיקים!!

בתחילת הנישואים שלא היה לי עם מי להתיעץ ולשתף

הפורום יכול להיות מקום מצויין להרבה מהשאלות והשיתופים

בס"ד

הכי כייף שבעולם!