מי שמאובחן זה אומר שיש לו קושי אמיתי שלא תלוי בו או בכישורים שלו, החלקים במוח שאחראיים על התקשורת פגועים אצלו, משהו בהולכה העיצבית נפגם וזה לא משהו שאפשר להגיד עליו תתמודד, האבחון הוא "תווית".
לעומת אדם שמרגיש קושי כזה או אחר בתקשורת בין אישית, אבל לא ברמה שגורמת לו לחוות תחושת חוסר אונים וחוסר יכולת לתקשר בכל הסיטואציות החברתיות.
וגם- איך הוא חי עד עכשיו חיי חברה, האם הצליח ליצור קשרים חברתיים- אפילו מועטים? באיזו רמה הקשרים שיצר?
אדם בוגר, שכל חייו חי חיי חברה וחווה קשיי תקשורת "רגילים", כלומר קושי לתקשר בחברה חדשה, מקום המוני/ שיחה עם מס' משתתפים ומתקשה להצטרף לשיחה ואחרי זמן הסתגלות לחברה או מציאת פיתרון אחר שלא מפריע לתפקוד החברתי כמו- ליצור שיחה עם אדם אחד לידו ולמרות שקשה לו הוא הצליח ליצור קשרים- אפילו מועטים, מרגיש שהקושי לא מגביל אותו בתפקוד יומיומי רגיל, אלא בא לידי ביטוי רק במצבים מסוימים- יש סיכוי טוב להצליח להקים בית ואחרי שעוברים את תקופת ההיכרות הראושנית והקשר יותר מתבסס, יתכן מאוד שהקושי כמעט לא יורגש.
לעומת זאת, מי שמאובחן ויש לו קשיים אמיתיים שהם אובייקטיבים לחלוטין, מתקשה עד כמעט בלתי אפשרי ליצור קשרים חברתיים- יתקשה מאוד בכך גם בחיי נישואין.
אסייג את דבריי- שגם בין המאובחנים, שנמצאים על הרצף בצד הגבוה יותר, יש כאלה שההפרעה כמעט לא ניכרת אצלם, בעיקר בזכות עבודה אינטנסיבית וטובה של הסביבה- ההורים/ אחים, הצוות הלימודי- טיפולי שנתן כלים ולימד איך לעקוף את הקושי והלם יש סיכוי די טוב להצליח להקים בית
זה דורש מבן הזוג השני המון השקעה, הכלה של הקשיים להבין מאיפה הקושי מגיע ואיך הוא/ היא יכול לעזור להתגבר על הקושי.
ולשאלה איך מתמודדים?
אשאל בחזרה- איך עד עכשיו יצרת קשרים חברתיים?
אני מתארת לעצמי שעד עכשיו היית מעורה בחברה, התמודדת עם מצבי חברה שונים- נאיך פעלת?
אותו דבר גם בחיי הנישואין, רק שהקשר עולה רמה ממה שהיה עם חברים.
מה קשה? לשתף בעולם הפנימי? ליצור שיחה סתמית?
מה קורה כשהאדם מולך מוכר לך, גם אז קשה לתקשר?
.
מוסיפה בעקבות דברים שנתכבו בשירשור-
לאחרונה התחלתי לעבוד עם אוטיסטים (בתפקוד בינוני- ברור לי שזה לא באותה רמה בכלל של קשיים). בימי הערכות שהיו לפני תחילת השנה הייתה הרצאה קצרה לצוות על אוטיסטים בכלל ובפרט על האוכלוסיה בבי"ס והגישה בה עובדים- ע"י אחת המנחות בבי"ס.
המנחה הזכירה בין השאר את הסוגים השונים על רצף ה-PDD, היא תיארה את הקושי התקשורתי של אנשים בתפקוד רגיל שיש להם הפרעה בתקשורת באמצעות תיאור ששמעה ממישהי עם לקות תקשורתית.
בעלת הלקות תיארה את הקושי התקשורתי בצורה הבאה- כשהיא נמצאת במקום חדש עם אנשים שלא מכירה, היא רוצה להתחיל לדבר עם מי שסביבה, אבל לא יודעת איך לגשת ואיך להתחיל את השיחה, מבחינתה ניהול שיחה במקום חדש זה כמו לעמוד על צוק מול מפלי הניאגרה והיא צריכה לקפוץ למטה. הסבר שלי- דבר שבהגיון כל אדם חושש עד לא מסוגל לבצע אותו. אותו דבר היא חשה כשהיא צריכה לנהל שיחה עם אדם שנמצא מולה שהיא לא מסוגלת לדבר.
בעוד שאנשים "רגילים" שמגיעים לסביבה/ מקום חדש, גם אדם שקצת קשה לו, אחרי מס' דקות כבר ימצא את עצמו בתוך שיחה שהוא או מישהו לידו יזם אותה וידבר אפילו דקה-שתיים
בעיני הנחרצות שיש כאן לעיתים כלפי אבחנות שונות היא לא נכונה, לא צריך לשלול אבחנה משוערת רק כי אבחנות יוצרות תוויות שגורמות לוותר לילד מאובחן- מי שעובד בצורה כזאת חוטא לילד וחוטא לאבחון.
כל אבחנה, אם יש, צריך לקחת בפורפורציה הנכונה.
האבחנה ש"נותנת" אישור לכך שיש בעיה, עוזרת לצוות המטפל לדעת איך לגשת ולטפל בבעיה, אם יש ילד עם בעיות תקשורת הצוות ידע שהוא צריך לתת לילד כלים מסוימים ולהקנות אותם בדרך מסוימת בעוד שמי שיש לו "סתם" קשיי תקשרות לא יעבדו באותה אינטנסיביות להקניית הרגלי תקשורת וחברה נכונים.
מצד שני צריך להיזהר שהאבחנה לא תרפה ידיים ולא תתן לילד להתייאש כי "יש לו בעיה"
לא צריך להיבהל מאבחנות ולא צריך לתת לאדם תחושה שאם יש לו בעיה אז מוותרים לו, למרות שלעיתים דווקא כשיש בעיה מאובחנת יודעים שצריך לעיתים לוותר במצבים מסוימים כשאותו מצב עם מישהו בלי בעיה לא היו מוותרים כי הוא לא מתקשה בכך.
|נדחף|]
ויש מלא מתכונים באינטרנט את פשוט מוסיפהלמתכון שאת רוצה קל להכנה ואז יש לךמגוון אפשרויות את הלזניה לקחתי מהאתר של השף הלבן . ולגבי המקרר אז ירקותמעניינים ומגוונים ולא רק עגבניות ומלפפונים.גבינות,ממרחים,טבעולים,בורקסים , מעדנים, בשר טחון או שניצלים, דגני בוקר חטיפים פסטות קוסקוס שימורים וכו'... 
אני דיי חדשה בפורם בהתחלה הייתי רק קוראת את השרשורים לאט לאט אני נכנסת לעניינים פה...
ולפני כשבועיים היה הוורט.