הרב חיים לייטר
הרב חיים לייטרצילום: עצמי

אני לא גדלתי בבית דתי. היינו מה שנקרא משפחה מסורתית אמריקאית. הדרך שלי ליהדות התחילה בבית ספר תיכון במצעד החיים. ההורים שלי היו בהלם ירדתי מהאוטובוס ולבשתי כיפה.

תהליך החשיבה שלי היה שכל כך הרבה מאבותינו ואמותינו הקודמים נרדפו בגלל היותם יהודים, אני לא יכול לקחת את זה כמובן מאליו. יש הרבה לקחים שלמדתי מהמסע בפולין והביקור בארץ ישראל, אבל אחד מהם הפך להיות ברור רק עכשיו. 

כשהייתי במצעד, כמה חניכים נתפסו כשהם שותים אלכוהול. החוק היה ברור, הם היו חייבים לעזוב את המסע. הרב שהוביל את הקבוצה החליט שהתלמידים צריכים להקים בית דין כדי להצדיק בפניו מדוע האשמים יכולים להישאר. הקבוצה בחרה שלשה והייתי אחד מהשלשה. תשובתי הייתה, ״מעולה. אבל מה זה ׳בייקד בין׳ (שעועית אפויה באנגלית)?״

ב״ה בית הדין הגן על האשמים והם הותרו להשאר, אבל לא בגללי. פחדתי כל כך ולא אמרתי אף מילה. זה היה רגע בחיי שראיתי כמה לא ידעתי. תחושת השפלה היא לשון המעטה. 

עברו עשרים ושש שנים ואני רב בארץ, נמנה כאחד מחברי בית דין פרטי לגיור. לפני כמה שבועות, עמית שלי יצר איתי קשר וביקש לכנס את בית הדין לגייר שני גריי צדק. הראשון, דאבי, הוא ניצל  מרצח העם ברואנדה והשני, באנן, ניצל מרצח העם בסודן. (השמות שונו כדי להגן על האנונימיות של המתגיירים).

שני ההורים של דאבי נרצחו וסבתא גדלה אותו. הוא היה סטודנט בבית ספר יהודי ברואנדה שהוקם שם לטפל בפליטים. בגלל שעם ישראל הציל אותו, הוא רק רוצה להיות חלק מעם ישראל ולהתגייס לצה״ל. באנן ברח מסודן למצרים בגיל שלש עשרה. שם הוא שמע על עם אחר שרוב חייו גם הם היו פליטים . הוא כ״כ רצה להיות חלק מעמנו, כמו עם ישראל ורוב אחיו, הוא עבר דרך מדבר סיני ברגל להגיע לארץ הקודש. 

כשמועד הגיור התקרב היה קשה למצוא שלושה דיינים לבית הדין. רוב הרבנים שהיינו בקשר איתם חשבו שהסיפורים שלהם היו מאד מרגשים אבל מסיבות פוליטיות, הם לא יכלו להצטרף לבית הדין. ערב לפני הגיור זה היה ברור שכדי שזה יקרה, הייתי מוכרח להיות לא רק דיין כרגיל אלא גם אב בית הדין בפעם הראשונה. הרגשתי שוב כמו שהרגשתי במצעד החיים, מפוחד וחושש. אבל נשארתי מרוכז בתפקיד שלנו – לעזור לבחורים האלו להתגייר.

סוף סוף היום הגיע וביתי היה מלא אנשים. חוץ משלשת הדיינים שמצאנו ושני הגרים, היו עוד שלשה שבאו ועזרו לערוך את בית הדין, או עזרו לדאבי ובאנן להתאקלם בארץ. בנוסף, היה רב אחד ששמע את סיפורי הבנים ובא מתוך רצון לתמוך בהם. 

באופן לא מפתיע, בית הדין ראיין את הגרים והחליט, בגלל מה שהם אמרו ולאור המלצת הרבנים המממנים, לגייר אותם. אחרי המקווה, כולם חזרו לביתי והיהודים החדשים קיבלו טלית ותפילין שהם התעטפו והניחו בפעם הראשונה. אחד מהרבנים בירך אותם בשם ומלכות על קבלת השם החדש. בסוף הוא הסביר לדאבי ובאנן שבזכות הגיור, הם במדרגה רוחנית גבוהה, לכן הם יכולים לברך את כלום בברכה מיוחדת. כשהם ברכו את הברכות, לא נותרה עין יבשה בחדר. 

בסיום הטקס, הצגתי בפני אשתי לאה, את הגרים בשמות העבריים החדשים שלהם. נפרדנו לשלום והם יצאו לדרך. אחרי שהם יצאו, אמרתי משהו שבאנן אמר ללאה. ״בנן?? אני חושבת שאני מכירה אותו?!״ היא צעקה. היא החזיקה את ידי ורצנו החוצה. פגשנו אותם ממש לפני שהם הגיעו לאוטו שלהם. לאה אמרה בהתרגשות, ״באנן, אני לאה. אתה מכיר את הבוס שלי!״ מסתבר שהבוס של אשתי גם הציל את באנן ועזר לו להתאקלם בארץ. לאה שמעה על באנן במשך עשר שנים אבל לא ראתה אותו פנים אל פנים. זה היה המשחק של 'גיאוגרפיה יהודית' הכי מהיר בעולם. 

כשכולם צחקו, המומים מהתרחשות מטורפת שכזו, היה ברור שלא משנה מה היו השיקולים, יש כאלה שלא רק משתייכים אלינו, במובנים מסוימים תמיד היו חלק מהעם שלנו. קשה לתאר את תחושת הכבוד שאני חש מהמחשבה על בית הדין הראשון שישבתי בו בזמן שלמדתי על זמננו כפליטים באירופה, ועתה לעמוד בראש בית הדין הזה בארצנו הקדושה, ולהביא פליטים אחרים לעם שלנו. אין ספק שאנחנו עם יותר טוב כי שני הגרים האלו שייכים אלינו.