היכולת של עם ישראל להיקהל, להתכנס ולהתאחד היא גם הבסיס לקבלת המצוות הלאומיות שלנו, השבת והמשכן כמו שמתואר בפרשה, והיא גם הבסיס להגנה האלוקית עלינו, כמו שמתואר במגילת אסתר.

פרשת השבוע נפתחת בפסוק "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" – ומיד מצווה משה את העם על השבת ועל המשכן. מדוע משה מקהיל את העם לצורך מצוות אלו? מדוע לא נהג כמו שנהג בכל שאר המצוות, כמתואר בהקדמת הרמב"ם למשנה – ללמד את אהרן, ולאחר מכן את אלעזר ואיתמר, בשלב הבא את הזקנים ולבסוף את "ההמון וכל מבקש ה'" – וכך המצווה תילמד בדרכה שלב אחרי שלב. למה צריך להקהיל את העם?

הגאון המובא באבן עזרא מסביר שבמילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" הכוונה היא למצוות השבתהמרכיב הלאומי של השבת מחייב להקהיל את האומה. השבת אינה רק עדות אישית של כל אדם על כך שהקב"ה ברא את העולם, אלא גם אות בין הקב"ה לבין עם-ישראל כולו; שמירת השבת היא אחד המאפיינים המיוחדים של עם-ישראל. השבת היא אירוע קהילתי, היא אירוע לאומי. וכאשר עם-ישראל מתכנס ונקהל – הוא מקבל את השבת.

לעומת זאת, ישנן שיטות המסבירות, באופנים שונים, כי במילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" הכוונה היא למלאכת המשכן:

  1. הרשב"ם מסביר כי הכוונה היא לאדני המשכן. האדנים, בסיס המשכן, נעשו מתוך תרומת מחצית השקל שכל אחד מישראל הביא. לכן חשוב להקהיל את העם: כך כולם ירגישו שהם יוצקים ביחד את יסודות המשכן. לאחר מכן, כל אחד יוכל להוסיף את התרומה שלו, אבל היסודות משותפים לכולם.
  2. האבן עזרא מסביר שהכוונה היא להקהיל את העם כדי להעצים את התרומה. משה מקהיל את העם כדי להגיד להם שצריך לתרום הרבה, כמויות (כמו שנאמר בפרשת תרומה: "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"). תרומת מחצית השקל אינה תלויה ברצון איש ואיש, ולכן אין צורך לעודד אותה באופן זה. מטרת ההקהלה היא ליצור את אווירת ההתנדבות בעם – ואכן התרוממות-הרוח שורה ומביאה את העם לפעולה: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה ".
  3. הרמב"ן מסביר שהצורך להקהיל את העם למלאכת המשכן הוא בגלל חידוש הברית. אחרי חטא העגל, שהיה חטא קשה וכואב, יש בעם תחושה שחלילה, אולי הקב"ה כבר עזב אותנו. לכן הקהלת העם היא בבחינת מעמד הר סיני מחודש, המביע שהקב"ה עדיין רוצה את המשכן שלנו, ועומד לשכון בתוכנו.

ומה קורה במגילת אסתר?

במגילה, לאחר פעולתה הנמרצת של אסתר, עם-ישראל מקבל את ההיתר "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם". לא תמיד שמים לב שגם לאחר שתלו את המן אסתר מתחננת לפני המלך ש"יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים" – ספרים שבהם נכתב שמותר להרוג יהודים. אסתר מתחננת להשיב את הספרים האלה: מה פתאום להרוג יהודים? אלא שהמלך אומר לה 'לא, אני מצטער. אי אפשר להשיב את הספרים. מה שנכתב בטבעת המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב'. החוק הוא מעל המלך. המלך יכול לחוקק חוק חדש אך לא לבטל חוק קיים, כך זה בחוקה הפרסית.

או אז אומר המלך "כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם". מרדכי ואסתר חושבים מה לכתוב, והמסקנה היא לכתוב את זה: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם".

היכולת של ישראל להיקהל, להיערך להגנה או לצאת להתקפה כנגד אלה שצרים אותם, שצוררים אותם או שמציקים להם – היא היכולת שבזכותה עם-ישראל ניצל, בין אם בדרך של מאבק פיזי ובין אם באופן רוחני – "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם". עמי הארץ רואים את המלך אחשורוש נותן ליהודים היתר להיקהל, ולמעשה מרגישים את מלכו של עולם שנתן לעם-ישראל להיקהל ולעמוד על נפשם.

בימים ההם בזמן הזה: עם-ישראל נמצא כעת במלחמה, ואנו רואים את עם-ישראל נקהל ועומד על נפשו. ב"ה יש לנו מדינה ואנחנו לא צריכים לבקש טובות מאף מלך כדי להיקהל ולעמוד על נפשנו ולהילחם באלה שצרים אותנו. חשוב מאוד שמתוך כך נרגיש גם את היכולת שלנו להיקהל ולקבל את המצוות הלאומיות שלנו: את השבת, את המשכן, את השתתפות של כולנו בהקמת האדנים למשכן, את התרומה האישית של כל אחד ואחד - "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", וכך נקים ביחד את המקום שבו ישכון הקב"ה בתוכנו, ונזכה כמובן לחדש את הברית בינינו לבין הקב"ה ובינינו לבין עצמנו.

יהי רצון שמתוך ההיקהלות הזו נזכה שיתקיים בנו "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".