בטבח השבעה באוקטובר שכל אבידע בכר, חקלאי תושב בארי, את רעייתו ובנו שנרצחו בידי מחבלי החמאס שפשטו על הקיבוץ. בראיון לערוץ 7 הוא חוזר לרגעי האימה ומספר גם על ההתמודדות והתובנות שבהן הוא מחזק רבים אחרים שסביבו.
"השתחררתי מהשיקום בתל השומר לפני כחודש, חזרתי לקהילה ולבת שלי שנמצאת במלון דיויד בים המלח ולמעשה שם הא הבסיס וממנו אני יוצא שלוש פעמים בשבוע לשיקום בעדי נגב ובשיבא ומשם חותך לבארי אחר הצהריים, חוזר לשדות ולאנשים, ובעיקר לאנשים", הוא מספר.
את השיבה לבארי רואה אבידע כשיקום לנפשו, שיקום הנצרך כל כך לצד שיקום הגוף. "בשדות אתה רואה את עונות השנה, את הגלגל מתחדש, אתה זורע ומהר מאוד זה הופך לירוק והלאה לצהוב ואתה קוצר וממשיך הלאה. זה הרבה לנפש".
על אירועי יום הטבח מזווית הראייה שלו הוא מספר כיצד היו הוא ובני משפחתו, ארבעה, בתוך הבית כאשר המחבלים שהגיעו לקיבוץ בשש וחצי במקביל למטחי הטילים האדירים, הגיעו לביתו כשעתיים לאחר מכן. "היינו ארבעה סגורים בממ"ד, מחזיקים את הדלת בכל הכוח והמחבלים בשלב כלשהו יורים בנו דרך הדלת, גם בי וגם בכרמל ושנינו פצועים, והם שורפים אותנו. כשהם ירו הם פגעו במנגנון הדלת ואז המשיכו לשרוף אותנו ומאוחר יותר פוצצו את החלון. אשתי, דנה, נורתה דרך החלון ומתה לקראת הצהרים. כרמל החזיק מעמד עד השעה חמש, איבד דם עד שמת, ונשארתי עם הבת כשאני פצוע והיא פצועה מרימונים ורסיסים ברגליים, ואנחנו ממתינים לצבא שיבוא לחלץ אותנו. לקראת שבע וחצי בערב שמענו פיצוץ גדול בקרבת הבית".
היו אלה הטנקים שהגיעו לשכונה שהחלו לפוצץ ממ"דים. חיילי יהל"ם הגיעו לבית המשפחה וחילצו את אבידע ובתו כשהם מותירים את גופותיהן של דנה וכרמל בממ"ד.
בשעות אלה של המתנה, הוא מספר, התחושה היא הלם. הוא מדמה זאת לחוסר התחושה שאחרי ירי שפוגע בגוף. את הרסיסים מרגישים אבל את כאב פגיעת הירי לא מרגישים, "אתה רואה את דנה וכרמל מתים לידך ואתה לא עצוב משום דבר. אתה חיית הישרדות גדולה שמנסה לשרוד עד שיוציאו אותך מהממ"ד, כי המחבלים שהיו סביב ובתוך הבית שרפו אותנו, ירו בנו, פירקו לנו את הצורה".
גם כעת, שבעה חודשים אחרי, לא מוצא אבידע הסבר לכך שהוא ובתו ניצלו מהתופת ההיא. "זה שלא נהרגנו זה פשוט הישג. אנחנו אומרים שמצד המתים אין אלוהים אבל מצד החיים יש הרבה אלוהים, ובמצב שלנו כנראה היה לנו הרבה מזל וניצלנו".
כיום אבידע קטוע רגל ורגלו האחרת ירויה אך סגורה, כלשונו. "אני נמצא בשיקום לימודי הליכה. מתחיל מאפס, מתחיל לדדות על הרגל ובסוף נרוץ. רופא אמר לי שבעוד שנתיים הרגל עם הפרוטזה היא זו שתהיה הרגל החזקה שלך, אז אני מחכה שיעברו השנתיים האלה כדי שכך יהיה".
על משמעות השכול עבורו, אומר אבידע כי השכול הוא למעשה געגוע חזק מאוד למתים, התמונות שנותרו בגוגל מזכירים לו את החודשים שקדמו לאסון, ולמעשה את כל חייו והגעגוע גובר. "זה לא כואב. אתה פשוט מתגעגע אליהם".
"מי שמת כבר לא סובל. הוא יצא ממשחק החיים ואני בטוח שכל מי שמת ייחל ליקירים שלו ולסובבים אותו חיים טובים. אני בטוח שדנה וכרמל איחלו לי ולילדים שלי חיים טובים. אני בטוח שכל החיילים שמתו איחלו להורים ולאחים שלהם חיים טובים וחובתם לקיים את הצוואה הזו. הבן שנפל כבר לא סובל ואנחנו אלה שנשארו בעולם החיים, שם המשחק הוא משחק של חיים טובים. תמיד נתגעגע לכרמל, לדנה, ליקירים שלנו", אומר אבידע המוצא את עצמו לא פעם במשימת הפצת תובנותיו לרבים אחרים על מנת לחזק את רוחם במקומות הרבים בו הוא פוגש את הזקוקים לכך.
מונח השכול נתון לפרשנות אישית, הוא אומר, וצפוי שיהיו רבים שיתרגמו אותו לחור שחור בלב, משקול וכל דבר שמוריד למטה, אך "אם תחליף את השכול הזה בגעגוע תתרומם קדימה כי מתגעגעים לרבים וליקירים שלנו שמתו לא ניתן לנסוע אליהם ולבקר אותם. זה לא כואב אלא פשוט גורם לגעגוע. כל אחד יכול להגדיר לעצמו מה הם חיים טובים ולקיים אותם כי הם איחלו לנו חיים טובים".
על הפן הלאומי של השבעה באוקטובר אומר אבידע כי לטעמו לא ניתן לחקור את אירועי היום אלא את הגורמים שהובילו אליו, ובכללם המחלוקות הפנימיות שבתוכנו. "אם יש משהו שהביא לנו את השבעה באוקטובר הוא כנראה היהירות הישראלית הבלתי סבירה שיש בנו וביהירות הישראלית הזו איבדנו את דרך הארץ הפשוטה שלנו. יש לי 15 אלף דונם ועשרות אלפי עצים ואני לא יודע להשקות עץ אחד... יש לצידי אנשים טובים שיודעים להשקות, ואם אחשוב לרגע שמי שאחראי על האבוקדו יחליף אותי בעתיד ולכן אפטר אותו, כשתהיה לי בעיה עם האבוקדו לא יהיה מי שיעזור לי. כך זה גם בממשלה ובמדינה. לא שמענו לתצפיתנית שאמרה מה היא חושבת כי פחדנו ממנה ולא רצינו להקשיב לה. אנחנו מפחדים מהאנשים שיודעים ומפטרים אותם".
כעת המדינה במשבר קשה מאוד כי אין מי שיעזור. נשארנו כולנו מנהלים בלי דרגי הביניים. מנהלים יכולים להתוות כיוון, אבל את האיך הם לא יודעים. לשם כך יש אנשים טובים בצידם שיודעים את האיך ואנחנו צריכים למחוא להם כפיים כדי שיביאו את התוצאות הטובות ביותר בעולם ולא לומר להם איך לעשות זאת, כי הם יודעים איך לעשות זאת. עלינו רק להתוות להם דרך ולמחוא להם כפיים קדימה", הוא מסכם.