באולפן ערוץ 7 מתארחת הרבנית טלי בן ישי, אמה של רותי פוגל הי"ד שנרצחה עם בעלה ושלושה מילדיה בביתם, ומספרת על התובנות שהיא לוקחת מההתמודדות האישית שלה עם השכול הכבד להתמודדותו של העם כולו בשעתו הקשה.
הרבנית בן ישי מספרת על ילדותה בטוניס כחניכת בני עקיבא ועל הקשר לארץ ישראל ולסיפור הלאומי של עם ישראל שהחל עם הגעת המשפחה לצרפת וכשהגיעה לארץ ישראל חשה שחייה מתחילים כעת, וכל השנים הקודמות לא היו אלא הכנה לעלייה לישראל בה אהבה לא רק את הארץ אלא גם את הישראלים והאווירה בישראל.
לימים נישאה וחייה הפכו עמוסים אך שמחים כהגדרתה. ביתה רותי ומשפחתה עברו בין מקומות מגורים שונים מאז גורשו מנצרים עד שהגיעו לאיתמר, שם רכשו דירה מתוך תחושת שליחות ונכונות לחיות בכל מקום בו הם נדרשים לסייע. רותי לימדה באולפנת מעלה לבונה והילדים חשו בטוב בישוב החדש שבו היו גם לא מעט אירועים ביטחוניים, אך התחושה של רותי הייתה שילדים שעברו את הפצמ"רים של נצרים לא חוששים כבר מכלום.
עד לאותו ליל שבת שבו חדרו שני מחבלים לישוב, הבת תמר הייתה בחוץ כאשר המחבלים רצחו את רותי והרב אהוד ההורים ואת שלושת הילדים שהיו בבית. "העולם מתהפך", אומרת הרבנית בן ישי המדגישה כי נותרו שלושה ילדים שעברו להתגורר אצל הסבא והסבתא בירושלים. "החיים השתנו כשהפכנו למעין הורים לשלושה נכדים עם כל הכאב של איך לקום מההריסות של אבדן אבא ואימא".
מכאן מדלגת השיחה שנים קדימה לבוקר שמחת תורה, בו היא עצמה לא הבינה, כרבים אחרים, את ממדי האסון ומשמעותו. "בזמן השבעה הייתה לי וודאות שנצליח והילדים יקומו מהאסון ונצליח לגדל אותם למרות שאנחנו כבר בסוף תקופת גידול הילדים אחרי שבתנו הקטנה כבר הייתה בת 18. הרגשתי שלא אוכל למצוא כוחות, הבור מאוד עמוק. הרגשתי שאף אחד לא יוכל לעזור לי. אולי רק בשואה היו ממדים כאלה של אסון. באירוע שלנו לפני 13 שנה זה היה סיפור עצום וכאן הרגשתי שאני צריכה עזרה שהיא מעבר לעזרה האנושית", היא אומרת ומספרת על הירתמות המשפחה כולה לאתגר גידול הילדים שנותרו. אחת מבנותיה עברה להתגורר בסמוך לאחר שמצאה דירה שהתפנתה במפתיע והתחושה הייתה של עזרה מלמעלה.
יום למחרת שעזבה הבת את הדירה הגיע אחיה להתגורר בסמוך להורים וכשהגיע תום תקופת המגורים שלו הגיע בנם הקטן, אחיה של רוצי הי"ד, להתגורר בקרבת מקום מתוך אותה מגמה משפחתית להתגייסות לאתגר.
בדבריה היא מדגישה את שני הערכים עליהם דיבר הרב קוק, אהבה ואמונה, כמנחים ומחזקים גם בתקופות הקשות ביותר. האהבה לילדים והאמונה בהשגחה ובסיוע מלמעלה ובכך שאם בתה וחתנה ונכדיה נדרשו לעזוב את העולם בגיל צעיר כל כך, הרי שיש לכך סיבה נסתרת מעינינו.
"הבור עמוק מאוד, אבל בתוכו התפללתי לחיבור עזרה ותמיכה, לחיבוק ובכל פעם הרגשתי שבוך הבור המאוד חשוך יש אור, והבנתי שזה אור שהקב"ה מעביר אלינו דרך אודי ורותי שראשי התיבות שלהם הם 'אור'. הבנתי שבתוך החושך הגדול והכאב הבלתי נתפס, גם כשיש חושך גדול צריך לנסות ולזהות אורות קטנים שילכו ויגדלו עוד קצת והחושך יהיה פחות ופחות".
את האורות הקטנים שהקלו עליה מצאה הרבנית בן ישי במגורי הבת בסמוך אליה, ביכולת לנשום, בהשתלבות הנכדים בלימודים ובחברה וביצירת שגרה מסוימת. "ראיתי שזה אור ותמיכה מאוד גדולה מלמעלה. הרגשתי שני לא לבד אחרי רעידת האדמה שבה הכול זז ושום דבר לא במקום. אני לא לבד".
מוסיפה הרבנית בן ישי מספרת על המסע שלה למצוא את הדרך להתחזק, ומנוף משמעותי להתחזקות הזו היה ההבנה שעם ישראל עבר תלאות רבות מיום צאתו ממצרים לאורך כל הדורות והתגבר על כולם, "עם ישראל ממשיך להיות קיים ולגלות כוחות אדירים, ואני אמנם קטנה אבל שייכת לעם ישראל, ואני צריכה לשאוב כוחות מהגודל, והבנתי שלא אמצא כוחות באני הקטן שלי אלא באני הגדול ששייך לסיפור שהתחיל מאברהם אבינו ולא נגמר וימשיך עד האור הגדול של הגאולה השלמה ואנחנו בתוך תהליך מלא ייסורים שמגדלים. אנחנו לא רוצים אותם ואת שכרם, אבל כשהם מגיעים אנחנו גדלים".
הרבנית ממליצה לכולנו לא לדלג על האירועים ולהפנים שהאירועים והקושי מדויקים ומכוונים. "הרגשתי שעקרו חמישה איברים מהגוף שלי ושאני לא יכולה להמשיך לחיות. זה היה בסדר לחיות את הכאבים עד הסוף, זה מותר וטבעי וצריך את זה, אבל צריך להבין שיש לנו גודל של עם שאנחנו שייכים אליו", הא אומרת ומזכירה את כוחותיו של עם ישראל להקים מדינה שנים בודדות אחרי השואה.
גם בימים אלה שבהם הלב נשבר מכאב המלחמה, ההרוגים, הפצועים והחטופים, יש לראות אורות שהקב"ה שולח ועליהם צריך להצביע, ביניהם בלימת מתקפת הטילים האיראנית, התרסקות מסוקו של נשיא איראן, האירועים הקשים מהן נחלצים חיילינו בדרך נס במלחמה ברצועת עזה. "יש הרבה כאב אבל אנחנו מתקדמים ואנחנו לא לבד", היא אומרת ומציינת גם את עצם היותנו בארץ ישראל כביטוי לדבר הגדול שאליו מחובר עם ישראל על אף כל הלוחמים בו ובטוב.
את הכאבים אותם חווה עם ישראל בימים אלה רואה הרבנית בן ישי ככאבי לידה. "אנחנו יודעים שהכאבים האלה נועדו להביא את האור הגדול וזה מה שמעודד אותנו. יש כאבים, אבל אנחנו מתקדמים לדבר גדול". את הרוגי המלכות שנהרגים על קידוש ה' היא רואה כבוני בית המקדש השלישי, צעד אחר צעד. "יש שם המון קדושים מכל הזמנים, והם עוזרים ודוחפים כדי שהאור האלוקי הגדול שהובטח לנו ואנחנו לא מוותרים עליו יופיע, וזה מה שנותן לנו את הכוח".