גיל מיימון, היו"ר החדש של איגוד רבש"צים, מספר בראיון לערוץ 7 על צעדי המחאה המתוכננים בשל מעמדם של הרבש"צים שעדיין לא בא לפתרון, וגם בשל סוגיית כלי הנשק שנלקחו מכיתות הכוננות של יישובי העוטף בחודשים שלפני השבעה באוקטובר.
בהתייחס למעמדם של הרבש"צים, סוגיה שנדמה היה שנפתרה זה מכבר, אומר מיימון כי "כל מה שהובטח ונאמר בכנסת או על ידי השרה גילה גמליאל, שהרבש"צים יהיו אזרחים עובדי צה"ל, לא קורה. מסתבר שפקידים במשרד הביטחון מטרפדים את המהלך הזה. בשיחה שהייתה עם נציג של משרד הביטחון הוא הודיע שאין שום כוונה להפוך אף רבש"ץ לעובד משרד הביטחון".
"אנחנו שבעי הבטחות מחברי כנסת ושרים מאופוזיציה וקואליציה, ובסוף שום דבר לא קורה. בין השורות אני מבין שהבעיה בתוך משרד הביטחון", אומר מיימון המספר כי מדובר בלא יותר מ-430 רבש"צים שאחראים על כמיליון אזרחים בישובי הגבולות, ביו"ש בבקעת הירדן, הגבול הצפוני, עוטף עזה, הערבה ואילת, "כל עוטף ישראל", כלשונו, אך "משרד הביטחון בוחר משום מה להתעלם באמתלות שונות. יש על כך דיון בבית הדין בעבודה והטענות של משרד הביטחון הן על גבול המגוחכות. הם טוענים שתפקיד הרבש"צים מוגבל מאוד ועוסקים בסידורי שמירות וכו'. בשיחות עם נציג משרד הביטחון הוא אמר במילים שלו שרואים את הרבש"צים כסרח עודף לא רלוונטי. בשביעי לאוקטובר ראינו עד כמה אין דבר כזה לא רלוונטי. אין ישוב שמוכן לקבל חצי אבטחה".
"צריך לזכור שרבש"ץ מנהל את השגרה ובחירום הוא עובר מאפס למאה בשניות, ואת זה צריך להבין", אומר מיימון ובהתייחס לצעדים הצפויים הוא מוסיף: "כרגע אנחנו בערוץ המשפטי ונשאיר להמשך את התגובות שיהיו חמורות מאוד אם משרד הביטחון לא יבין שהרבש"צים צריכים לקבל מעמד ביטוחי, מקצועי וגם מבחינת שכר. בשבעה באוקטובר ראינו את הרבש"צים יוצאים להילחם בתוך שניות וחלקם שילמו בחייהם. הרבש"צים וכיתות הכוננות היו הבלם הכמעט יחיד באותן שעות".
בדבריו מוסיף מיימון ואומר: "הייתי סגן של איתי הופמן שעשה עבודה מעולה. אני ממשיך את העבודה שלו כדי לבחון את הדברים ולהיכנס אליהם בצורה מסודרת ולהסביר לרבש"צים את היעדים שלפנינו ואת המוקשים שצריך לנטרל".
אנחנו שואלים את מיימון על סוגיית כלי הנשק שנלקחו בתקופה שקדמה לשבעה באוקטובר מישובי עוטף עזה, והוא מציין כי מדובר במהלך שהתבצע בשנים שקדמו לאסון. "בתהליך הזה צה"ל היה עסוק בהגנה על הנשקים שלו מגניבות. הרציונל בסיפור הזה אף פעם לא היה ברור כי להעביר נשק לנשקיה גורם לכך שבמקום שיגנבו נשק בודד מבית גנבו מצבור נשקים מנשקייה ואכן היו גניבות של נשקיות שלמות, והרוב היה מנשקיות צה"ליות".
כדי להתמודד עם התופעה הוחל ב"תהליך מטורף של רידוד נשקים, אבל לא רידדו מהצבא אלא מישובים. בדרום היה הכי נוח להתחיל ברידוד נשקים. אמרו שבישובים במרחק 4 ק"מ עד 7 יחזיקו את הנשקים אצל הרבש"ץ או סגנו, במקומות אחרים למי שאין כספות הנשק יוחזק בנישקיות והצבא לא סיפק כספות. בנשקיות מספר כלי הנשק היה מדוד. בנוסף, אנשים הבינו שהם לא רוצים להסתבך עם החוק כי לא סיפקו להם כספות והחזירו נשקים, ואז הגיע האירוע בעוטף שתפס אותנו עם מכנסיים למטה כשהרבה ישובים היו עם שני נשקים, נשק אחד וחלקם בלי נשקים. חלק היו עם נשקים אבל בנשקייה. לא מזמן שודר בכאן 11 הסיפור של כפר עזה ושם ראו בפירוש שרוב שטח ההריגה של כיתת הכוננות היה בנשקיה. המחבלים ידעו איפה כל דבר בכל מקום. המציאות שהייתה שם הייתה כזו שבה הרבש"ץ הצליח להגיע לנשקיה. חברי כיתת הכוננות ניסו לחבור לנשקיה כדי לקחת נשקים. חלק הספיקו וחלק נהרגו באזור הנשקייה".
הסיבה לכל זאת, שב מיימון ואומר, היא כי "הייתה פאניקה כללית בצה"ל יחד עם הרצון לחסל כיתות כוננות כדי לא להשקיע באימונים וכו' ורידדו נשקים". כרבש"ץ הישוב פצאל שבבקעת הירדן הוא מספר כי גם בבקעה כמות האימונים הייתה קרובה לאפס וכך גם תחמושת לאימונים.
"בהדרגה המערכת הצבאית הרגישה ביטחון כדי להתנתק מהישובים בעיקר בדרום, שם הרגישו מאוד חזקים כי הקימו את המכשול הבלתי עביר. באיו"ש ובבקעה פחות רידדו בגלל הצרכים המבצעיים", אומר מיימון.
לקראת תום הדברים חוזר מיימון לסוגיית מעמד הרבש"צים והוא קובע כי אמנם לפקידים יש כוח אבל "יש אחריות לאדם אחד והוא יואב גלנט שאחראי על מיליון התושבים הללו. הוא צריך לקרוא לועד הרבש"צים והדבר ייפתר בזמן קצר. אף אחד לא רוצה כאן מיליונים. הגיע הזמן לקום ולפתור את הבעיה הזו. זו האחריות שלו".