רפאל סלאב, מנהל מטה 'נלחמים על הצפון' ותושב קרית שמונה, מתארח באולפן ערוץ 7 לשיחה על שורת המחאות שמנהל המטה מול בתי שרים ומול ישיבת הממשלה בקריאה להכרעה צבאית מול חיזבאללה.
הבוקר (ראשון) הפגינו פעילי המטה מול ביתו של השר רון דרמר העושה את דרכו לסדרת שיחות ומפגשים בארצות הברית אודות הסכם אפשרי מול חיזבאללה. "עצם קיומם של הדיונים האלה מבייש אותנו", אומר סלאב. "הדם יהיה על ידי מי שיחתום על הסכם כזה שיחזיר אותנו הביתה כשכוח רדואן וטילי הנ.ט. טילי הבורקאן, הכתב"מים וכל היכולות של חיזבאללה עדיין נמצאים שם", הוא אומר וקובע כי ניתן וצריך להחזיר את התושבים לבתיהם, אך רק לאחר מהלך צבאי.
סלאב מדגיש כי את שיח ההסכמים "קנו" תושבי הדרום וספגו את טבח השבעה באוקטובר, ואם "יקנו" גם תושבי הצפון שיח דומה יספגו תוצאות קשות פי כמה, מכמה טעמים: "מסתירים מהציבור את היכולות האמיתיות של חיזבאללה. כל מה שאנחנו יודעים זה כלום. מסתירים את קצב ההתחמשות שלהם שהוא מאוד גבוה. כעת איראן לא מחמשת את עזה אז היא מחמשת את חיזבאללה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות עוד הרבה זמן עד שנתקוף ונחזיר את התושבים הביתה. לא יתכן שאחרי תשעה חודשים נחזור לאותה מציאות".
סלאב מסביר כי לא יתכן לשוב למתכונת המשוואות, אותה מתכונת של מציאות בה לאחר חיסול מחבלים מגיעה לתושבי הצפון הודעה לפיה עליהם להיכנס לכוננות ספיגה במרחב מתוך הבנה שכעת מאה טילים יירו כעת מלבנון לעברם, והם, התושבים, צריכים לקבל זאת כחלק מהמשוואה המובנת. "אנחנו לא יכולם לקבלך את זה".
"הגיע אליי דו"ח מודיעין שאומר שם רוצים למות. לא ייאמן שאנשים שרוצים חיים נמצאים תחת איום של מוות", הוא אומר ומוסיף להזכיר כי מאחורי הגבול לא נמצא חיזבאללה כגוף שלטוני אלא מדינת לבנון הנושאת באחריות על כל המתרחש משטחה, וזאת על פי שני הסכמים בינלאומיים שנחתמו, האחד ב-2007 והשני ב-2002, ושני ההסכמים אינם מכובדים. כעת לא ניתן עוד לסמוך על הסכמים.
בהתייחס למחיר המלחמה, אומר סלאב כי אין ספק שמחיר המלחמה כואב כפי שגם הוא עצמו חש אותו עם אבדן 16 חברים במלחמה, "אבל כשמדברים על מחיר, חשוב לזכור את המחיר של מציאות שבה אין מלחמה ובעוד שנתיים הם יבואו אלינו, ואז המחיר יהיה פי עשרים ושלושים. מה המחיר של הצבת האזרחים בקו הגנה ראשון? מדברים על הסכם הסדרי שבו תהיה נסיגה הדדית של צה"ל וכוחות רדואן במקביל מהגבול, כלומר שאנחנו, התושבים, נהיה על הגבול. זה לא יכול להתקבל על הדעת כאמירה".
"לממשלה יש אחריות מלאה על המתרחש בשטח. אנחנו שמחים שראש הממשלה מתייחס בדבריו לצפון, אבל הוא אמר 'נחזיר אתכם הביתה בביטחון בהסכם או שלא בהסכם, ואנחנו לא מקבלים את ההגדרה הזו 'בהסכם או שא בהסכם'. בנוסף, הממשלה שולחת את השר דרמר ואת ראש המל"ל לשיחות הללו שאנחנו רואים שלא צולחות כי יש לנו מעבר לגבול אויב שלא רוצה את ההסדרה הזו. מפחיד אותנו שכשהוא ירצה את ההסדרה הזו, הכול יירגע, יחזירו אותנו לבתים, נקנה שקט מדומה ובעוד כמה שנים נרצח".
סלאב מספר על המצוקה של החיים כפליטים בירושלים ובערים הקולטות, ובמסגרת המפגן היום מול ישיבת הממשלה האמירה הייתה שכל המצוקה הזו, שפוגעת מאוד גם בילדים, חסרת תוחלת כאשר אין בסופה ניצחון שמצדיק אותה.
"באותה נקודת זמן של פינוי תמכתי בפינוי, וגם היום אני חושב שזו הצלת נפשות וזה הדבר החשוב ביותר ואי אפשר להתעלם מכך, אבל סביר להניח שאם לא היינו מתפנים קרית שמונה לא הייתה מופגזת כפי שהיא מופגזת עכשיו, וכך גם שלומי, אבל מעבר לכך, איך תחזירו אותנו למקום שהגדרתם אותו כמסוכן? מקום שבו חיזבאללה יורה נ.ט. בכל רגע שהוא רוצה. גם אם ירחיקו את חיזבאללה 7-8 קילומטרים לכוח רדואן יש יכולת להגיע לגבול בתוך דקות באמצעות רשת מנהרות פנימית. לא מזהירים את הציבור ולא מספרים לו על זה. אסור להשלים עם המצב הזה".
בדבריו מספר סלאב על הגעגוע לבית. הוא עצמו מגיע לבית ולסביבה אחת לכמה ימים. "אני מגיע לנחלם העזובים. אנחנו בתקופה היפה ביותר של הנחלים, תקופה שבה כל עם ישראל מגיע לבקר אותנו והבתים שלנו הופכים בשגרה לבתי הכנסת אורחים, ימים שבהם בכל יום אנחנו יוצאים לנחלים שנמצאים במרחק הליכה מאיתנו וכעת זה כואב. אני מגיע לנחלים, שוטף פנים במי הנחלים ואומר להם שאני מתגעגע אליהם ושנחזור. אנחנו נחזור".
על היחס לו זוכים המפונים הוא מספר כי החיבוק מהעם, מהארץ ומחו"ל, היה גדול וחם, אך התארגנות הרשויות והגורמים הממשלתיים לוקה בחסר גדול. "בהתחלה כל בית ספר וכל גן פתחו דלתות בפנינו", הוא אומר ומספר על קשיים שלא היו בתחילת הדרך וצפים ככל שחולף הזמן. מול הקשיים הללו יש להיערך ולהתאמץ עוד קצת. "אם אין עמי לי, מי לי", הוא חותם.