אני יודעת מה העמדה של התורה כלפי להטבי"ם, ושמתנגדים לזה, גם בגלל ההלכה וגם מבחינה מוסרית וכו.
אני אישית מרגישה שקשה לי עם ההתנגדות הזו, בנטייה שלי לומר- תנו לבנ"א לעשות מה שהם אוהבים, מה שעושה להם טוב,
מה זה ענייננו איך אנשים חיים?
פחות מדברת על הנושא של- 'זו עבירה ואכפת לנו מכל עם ישראל ואנחנו רוצים שלא יחטאו'.
יותר על זה שאומרים שמבחינה מוסרית ברור שזה דבר לא נורמלי וכו.. מה ברור בזה?
אם אנשים מאושרים ביחד, מי אתה שתכפה עליהם את האמונות והדעות המיושנות והשמרניות שלך?
אשמח להסבר.
@פשוט אני.. חושב על הנושא
פשוט אני..לא חפרתי מספיק..?
אותי. לא זוכרת שראיתי תשובה שלך בנושא..
או שתוכל לקשר אותי לשרשור אם כבר ענו על זה? תודה🙂
אנחנו לא אמורים "לאפשר" כלום - צעירים מעל עשרים
ובכל הדיון שהתפתח שם...
ברשותך, אני מעדיף לא להגיב כאן פעם נוספת אלא אם יפנו אלי ישירות.
רק בשבוע האחרון תייגו אותי כבר פעמיים על הנושא הזה...
תודה.
מפנה אותך גם למה שכתבתי לימ"ל, בדגש על הדרישה הציבורית שלהם להכרה ולגיטימציה.
כי אני לא מכיר מציאות של כפייה, מקסימום אמירה שהמדינה כמדינה יהודית לא יכולה להכיר בזה באופן רשמי.
לגבי האמירה יש שני עניינים:
א. תגובה עקרונית לתופעה - כשיש לך אידיאולוגיה, יש ערך בהצגת עמדה.
ב. עניין חינוכי - כציבור יש עניין לצמצם את ההשפעה של התופעה כלפי פנים, בפרט כשיש מאבק מצד העמדה השנייה ללגיטימיציה, ולכן יש תגובת נגד בצורת מאבק.
נ"ב
א. אישית אני פחות בעד מאבק, בטח שלא אגרסיבי ובטח ובטח שלא באופן אישי נגד אנשים פרטיים.
ב. אני לא חושב שזה 'לא מוסרי' ו'לא טבעי', ולכן אני גם לא רואה באנשים כאלה כפחותים מושחתים מוסרית וערכית. התורה אוסרת את זה, זה ברור. אבל מוסריות ונורמליות זו כבר פרשנות.
יותר כפייה של דעות- תחיו כמונו, תחשבו כמונו, תתנרמלו גם אם זה כרוך בכאב ובהכחשה עצמית
אלפי שנים העולם התקיים (כנראה) בלי הנטיות האלו
בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר ויותר אנשים ונשים שמרגישים את הנטייה הזו בתוכם, והם בסה"כ רוצים להיות מאושרים, לחיות עם מי שהם אוהבים, וגם שתהיה להם הזכות להרגיש נורמליים ולגיטימיים בחברה.
זה מרגיש לי כמו דרישה מאד לגיטימית ומובנת- אני רוצה לעשות מה שאני אוהב, אני רוצה להיות מאושר, מסופק, אני לא פוגע באף אחד, וכן, אני גם רוצה להרגיש מקובל, אהוב ונורמלי בחברה
באים הדוסים ואומרים- התורה אוסרת ויש על זה עונש מוות
באים השמרנים מכל העולם ואומרים- איכס זה לא טבעי ולא נורמלי, תחיו כמונו מה הבעיה שלכם, מה הקטע להמציא משהו חדש
ואני מדברת לא רק על עניין הפרט, אלא כן גם על ההתנגדות הציבורית-
למה באמת שאנשים להטבי"ם לא יוכרו רשמית בעולם, בחוקי המדינה, בכל פרט הכי קטן?
מאד מגחיכים ומתנגדים לכל העניין הזה, של שינויים בניסוחים רשמיים והגדרות חוקיות בכל מיני נושאים, כמו 'הורה אחד הורה שניים' במקום 'אבא ואמא', וכו'-
ואני לא מצליחה להבין למה. תכלס אני מזדהה איתם, גם אני הייתי רוצה להרגיש שאני חלק מהחברה, אפילו בסעיפים קטנים כאלו של מילוי מסמכים רשמיים, זה לגמרי מתבקש לדרוש את זה.
מקווה שהובנתי.
זה נוגד את התורה. זה הכל.
לכל דת יש עמדה, והגיוני שדתיים ירצו שיתיישרו על פיה.
(ובנוסף יש את הפרשנות לאיסור של מוסריות וטבעיות)
אז התורה היא בעצם הקלף המנצח בכל המאבק..
אין לזה שום הצדקה ושום הסבר, פשוט מצפים מהם להבין שהתורה אמרה אז או שהם יוותרו על עצמם או שנגזר עליהם להרגיש חריגים במדינת ישראל.
ויש בעצם ציפייה שיבינו אותנו, הצד השני? נאבקים מתוך מטרה להגיע להסכמות ולאיזושהי הבנה הדדית מתישהו? כי אני לא צופה שזה יקרה אי פעם, עד ביאת המשיח.
זה כמו אלו שחושבים שכל הערבים שגרים בישראל צריכים או לעבור למדינה אחרת או למות.
זה מגחיך את דעת התורה, זה הופך אותה ללא מובנת ולא טבעית לנו. אם יש סוג של 'הנחתה'- זה תועבה ואסור, ואין שום הבנה של מה עומד מאחורי זה.
יתחילו לצוץ אנשים שיתאהבו בהורים/אחים שלהם וידרשו זכויות
נשמע לך הזוי? לילדים שלך זה לא יראה הזוי
מה הבעיה? הם מזיקים למישהו?
מה מפריע לך שבן אדם התאהב בבן אדם אחר? מה הכפיה הזו? לא מגיע להם זכויות?
נשמע הזיה,נכון?
אז לשומרי תורה ומצוות,כל העסק הזה שקיים כיום,הוא הזיה
את פשוט התרגלת לשיח ,וזה נשמע לך נורמלי
אני ח"ו לא נכנסת לדיון על הקושי שלהם,לא הייתי רוצה להיות במקומם,נשמע לי קושי נוראי.
נשמע לי התמודדות קשה מאוד,
ואני ח"ו לא מבטלת את הקושי הזה,ומגיע להם שיתייחסו אליהם כבני אדם,אבל למסד את זה?
במדינה יהודית?
ולגבי שאר הדברים- אני מכלילה אותם בכל הנושא של להטבי"ם
אני אנסה לחדד- תחשוב על כל הנושאים האלו מנק' מבט של אדם גוי/ חילוני..
בא אליך מישהו מוסלמי ואומר לך שאסור לשתות יין (נראלי
).. תצחק לו בפנים, נכון? כי זו האמונה שלו, מה שייך להכניס אותה ולאכוף אותה בחוק?
בא אליך דוס יהודי ואומר לך שאסור למנגל בשבת, גם לא בחצר הבית שלך.. אממ אוקי, למי אכפת ממנו?
ככה גם באים הדוסים ללהטבי"ם (שבתוך הבית שלהם עושים מה שהם רוצים) ואומרים להם- אנחנו מתנגדים ללגיטימציה של הציבור שלכם, אתם לעד אמורים להרגיש חריגים ומוזרים, כי התורה אמרה שזה אסור.
ואני אסביר.
הקהילה הלהט"בית טוענת כל הזמן שנעשה להם עוול, שהם סובלים מאפליה, מדיכוי וכו'.
מה לעשות שהציבור (ולמען ההגינות אני בתוכם) חושב שה"עוול" הזה הוא לא באמת עוול. זה לא עוולה במובן המלא של המילה.
עוול זה למשל מה שהיה לרוזה פארקס ולשחורים באמריקה. זה באמת עוול. זה עוול מובנה.
כי לא הייתה להם זכות בחירה, הדירו אותם מהחברה, דיכו אותם מבחינת הזכויות שלהם.
או נשים. לנשים של שנות ה 50 באמת נעשה עוול. לא הייתה להם זכות הצבעה בהרבה מדינות "נאורות" למשל. בשווייץ "הנאורה" ניתנה זכות הצבעה לנשים רק בשנות ה 70.
או ליהודים. ליהודים באירופה באמת נעשה עוול ("עוול" במושגי שואה זה לגמרי understatement אבל לצורך הדיון).
למעשה, כל מה שנכנס תחת הגדרת "פגיעה בזכויות אדם" באיראן, סוריה, סעודיה וגם במדינות מערביות של עד שנות ה 80 היו באמת עוולות היסטוריות. החברה הגבילה אותם בצורה שיטתית בצורה מובנית.
המצב כיום הוא לא כזה ולכן זה לא נתפס באמת כעוול לקהילה הלהט"בית.
למה השחורים באמריקה היום למשל לא מקבלים תמיכה ציבורית רחבה במאבק שלהם? מכיוון שהיום הם חופשיים לבחור ולעשות מה שהם רוצים ולא ללכת לכיוון הפשע. היה להם כבר נשיא שחור for crying out loud אז איזה סיבה יש לתמוך במאבק שלהם נגד "אפליה"?
גם הקהילה הלהט"בית כיום יכולה לעשות מה שהיא רוצה. לא מדבר בהסתכלות הצרה של מדינת ישראל אלא במובן הרחב יותר של הלגיטימציה העולמית. יש להם שיוויון הזדמנויות להשפיע, הם לא מודרים מהמרחב הציבורי, הם חופשיים לעשות בביתם ככל העולה על רוחם, וזה בסדר כן?
לכן לדעתי, היות והקהילה נחלמה בשביל להשיג מטרות מסוימות והם כבר הושגו, אז יש פחות תמיכה ציבורית בהם מבחינת זה שיש כאלה שמתנגדים להם.
והייתי רוצה להגיב את דעתי, אך לא כרגע.
לבינתיים באתי רק להמליץ בחום על הספר של הרב חיים נבון 'מכים שורשים'. זה לא בדיוק נושא הספר והוא מתייחס אליו מצד אחד בלבד, אבל אני מאמין שהספר יתן לך את התשובה הלא תורנית שאת מחפשת בצורה מעולה.
// מבטל מעקב //
אבל יצא ארוך מדי ולא מספק.
לא נכון לי לפתוח נושא שלא אוכל לסגור, לפחות לא במרחב ציבורי שיכול לפגוע או לגרור ויכוח. אולי יבוא יום ואלמד כיצד לכתוב תורות גדולות בשורות קצרות ושיהיו משכנעות.
מקווה שקיבלת או תקבלי את התשובה שתתיישב על ליבך, והמלצתי הקודמת בעינה עומדת.
דווקא אני ממש אוהבת את התשובות שלך.. בדרך כלל ממש מתחברת אליהן ומזדהה.
סוג של קיבלתי תשובה, אבל עדיין קשה לי להתחבר לזה.
תודה בכל מקרה! גם על ההמלצה.
שכנעת. אז מנסה בכל זאת.
מוזמנת לדייק אותי ולשאול.
כל האמור הינו דעתי בלבד.
א.
אני חושב שזו שאלה חשובה ואולי אף קריטית, כי זו אחת נקודות המפתח עליהן אנו דנים היום. שני דברים משמעותיים יוצאים מכך: (1) כדאי ואף נצרך מצידנו לדעת היכן אנו עומדים ובמה אנו מאמינים. (2) ההשלכות של כל נקודה בנושא הטעון הזה אינן השלכות לנקודה הזו בלבד, אלא מזיזות את קו ויכוח האמונה-תרבות מרחק לא קטן. איננו חוששים להזיז אותו. אנחנו פשוט מכוונים לעשות את רצון ה' ואם זה אינו רצונו, מעבר קו שכזה פוגע בהחלט.
ב.
מהפכת הלהט"ב אינה אך ורק מלחמה על זכויות בעלי נטיות הפוכות או הכרה אישית בהם, ממש כמו שפמיניזם לא היה רק על זכויות הנשים, אלא אמירה כללית שנשים שוות לגברים. אלו תהליכים גדולים המערבבים טוב ורע שמטרתם עמוקה הרבה יותר. איני מתכוון אך ורק לתוצאות התהליכים הללו שמראות זאת אלא גם על אמירתם המפורשת של מובילי התהליך (לא באתי מוכן מספיק לצטט שם ועמוד). המטרה: מהפך תרבותי, מוסרי וערכי.
ג.
אנסה לסכם ספר חובה (מכים שורשים) במשפט: ניתוק מזהות עצמית זו אחת הפגיעות החמורות ביותר שניתן לעשות לאדם בפרט ולעולם בכלל. הזהות שלנו קריטית. אדם ללא זהות אינו אדם, כי גם 'אדם' זו זהות. זו מטרת הפוסטמודרניזם; פירוק כל זהות. ממילא, למשל, בעלי החיים יהיו חשובים יותר. לא מכיוון שכבני אדם התעלנו למדרגה בה אנו דואגים גם לשאר יצורי הבריאה, אלא כי הורדנו את הזהות 'אדם' כל כך נמוך שכמעט משתווה לחיות.
זהות העולם כעולם (אני מתייחס לכלל בלבד) היא זהות של גבר ואישה. כך העולם נברא (אדם וחוה), כך העולם מתקיים וחי (כח ההולדה), וכך הטבעים נבנו; ביולוגית, רגשית, מחשבתית ובכל אספקט אחר. כחלק מפירוק כל זהות של הפוסטמודרניזם, הגהילה הגאה באה לפרק גם את זהות המשפחה והנטייה. היא באה לומר שזהות העולם הפשוטה ביותר, אותה לכאורה לא ניתן לסתור, אינה זהות יותר.
מה הקשר, תאמרי בצדק, מה בין זכויות הלהט"ב לבין פירוק הזהות? ובכן, הכל. מובילי התהליך (לא קונספיקציה, רק שם נוח לקבוצה שמשתנה בקביעות) לא מחפשים רק זכות להתקיים, היא הרי בידם כבר מאות שנים (מוזמנים לדייק אותי). הם מחפשים הכרה והכלה, ויותר: הם מחפשים שנאמר גם אנחנו; זה בסדר, אין בעיה בכך, זו דרך העולם בדיוק כמו איש ואישה. או במילים של הרב חיים נבון: פירוק הזהות.
ד.
אז נתחיל מהסוף: איננו יכולים לתת להם זאת, נכון? אנחנו לא יכולים לומר להם בלב שלם שמעשיהם רצויים וצודקים ונכונים. אנחנו לא מאמינים בכך מכורח טבע העולם, ההגיון ואמונתינו. יודעת מה? מכורח היותינו בני אנוש, בני אדם וחוה. מכורח היותינו גבר או אישה עם איברים שונים ומחשבות שונות. לכן גם אם היינו נותנים להם את הזכויות שהם רוצים כעת, כאן לא היה נפסק הויכוח, אלא רק כאשר אחד הצדדים מפסיד. קרי: אנחנו בוגדים בהגיון הבריא, בטבע ובאמונתינו, או הם מוותרים על נטייתם. הגבול חייב לעבור. לא באתי לפגוע בהם אלא אך להגן על עצמי מהמתקפה שלהם.
ה.
את הגבול שמנו בפן הציבורי. כציבור שמאמין בטבע העולם, אנחנו לא נותנים הכרה ציבורית. מעט בדומה לסטטוס קוו. למשל: בשבת לא נוסעים; זוג מאותו המין אינו בא בברית הנישואין. תאמרי, הם עושים זאת מאחרי גבינו! אומר, גם נסיעות בשבת יש, אך הכרה ציבורית היא הגבול. כלפי היחיד לעומת זאת וכאשר אינו מחטיא אחרים, אנו אוהבים אותו ושמחים בו, ממש כמו כל יהודי אחר. הרי הוא נולד או רחש נטייה מסוימת וע"פ רוב עשה זאת לא כדי לפגוע בנו או בשביל לחטוא. אין בנו דבר כלפי יחידים, ממש כמו שאין בנו כלפי חילונים (סליחה על ההשוואה, זו לנקודה אחת בלבד). המלחמה היא על התהליך ולא על אדם בודד כזה או אחר, הדיון הוא על השבת ולא על משפחה אחת שנוסעת לים.
ו.
המלחמה התרבותית על הנושא אינה רק על הכרה והכלה של הקהילה הגאה, אלא על הילדים שלנו. הקמפיין האגרסבי והמתמיד של הצד השני והשפעתה העצומה של התרבות בכל שיר, סרט, ספר או שלט חוצות, משפיעים בצורה יוצאת דופן (לרעה) עלינו ועל הדור הבא אותו היינו רוצים לגדל בדרך הנכונה. באופן כללי ומעורפל, לדעתי חלק גדול אם לא יותר מבעלי נטיות הפוכות כיום לא נולדו עם הנטייה אלא היא גדלה בהם מכוחה של ההשפעה החיצונית. לכן, אם אנו שואפים להקמת בתים רבים יותר אצלנו בבית האישי וודאי בציבור המאמינים, אנו צריכים לשים גבול ולהילחם חזרה כאשר עוברים אותו.
ז.
פעמים רבות האמירה 'תן לאדם לעשות מה שטוב לו' נובעת מחוסר אכפתיות מובהק (מתנצל). דבר נוסף שנכנס בנו מאותה השפעה תרבותית קלוקלת. הרי אם אדם שקרוב ללבך חלילה ינסה לקפוץ מהגג, תתני לו? היום כבר אסור במדינות מסוימות למנוע התאבדות (אשמח לתיקון), ובחלקן אף ניתן לקבל 'המתת חסד' מהמדינה אם מחליטים בכך!
אכפת לנו מהם! אכפת לנו מכל אחד ואחד מהם. זו הסיבה שאנו מתעקשים לעצור את ההרס עצמי של העולם ושלהם. כן, איננו איגואיסטים, אכפת לנו מה אחרים עושים. לא נכפה עליהם (גם כי אין בנו יכולת וגם כי זה לא נכון), אבל בהחלט ננסה לדבר איתם, לקרב ולחזק, ובהחלט נשים גבול היכן שהוא. לדיוק היחס בין אכפתיות לסובלנות אני ממליץ בחום על סיפורו הנהדר של הרב חנן פורת במאמר 'על סובלנות וקנאות' בפירושו לספר במדבר, פרשת פנחס.
שאפו למגיעים! וסליחה.
האמור מתייחס ליחס הכללי בלבד ולא לאדם פרטי או עמותה מסוימת.
כמו כן מתייחס למממשים את נטייתם בפרהסיה ודוגלים בה.
כל אחד מהסעיפים כתוב בתמצות רב ולא בדרך מדויקת מספיק. וכן חסרים סעיפים רבים.
אם מישהו נפגע מדברי או חושב שאינם נכונים או ראויים לכאן מוזמן לכתוב לי בפרטי.
אני חושבת שקיבלתי שם את התשובות שלי..
תודה רבה שוב.
ברור שהטבע לא עוזר להומואים אלא נלחם בהם
הטבע והעולם הרי לא היו יכולים להתקיים אם להט"ב היה דבר טבעי.
אז משהו לא טבעי, לזה אנשים קוראים לא נורמאלי
יש כאן הרבה טעויות לוגיות.
אבל מה שמפריע לי הוא העיקרון - ההתנגדות לעניין צריכה להיות כי ה' אסר, ולא כי 'הטבע לא אוהב את זה'.
אם המצוות מתחלקות לאלו ש"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדים וכו'" לבין אלו ש"אפשי ואפשי" אז זו מהסוג מהשני.
שהעולם היה יכול להתקיים אם היה נהיה פתאום רגיל שכולם נמשכים לבני מינם?
העיקרון, אני לא אמרתי למה אני מתנגד, היא שאלה למה יש שמרנים (בכל מקום, לאו דווקא יהודים) שרואים בזה דבר לא נורמאלי אז אני אמרתי שמשהו שמתנגד לטבע ולהתפתחות אנשים רואים כלא נורמאלי.
אנשים מגדירים את נורמאלי לפי איך שהם רואים שהטבע מתפתח בצורה הכי טובה, לכן מישהו רוצח בעיני אנשים הוא לא רק עושה משהו אסור אלא לא נורמאלי.
אבל אף אחד לא טוען שכולם צריכים להיות ככה, הטענה שלהם שלגיטימי להיות ככה - מי שרוצה שיהיה.
כמו כן, זה שמשהו לא טבעי לא הופך אותו לשלילי - אתה משתמש בתרופות נגד מחלות, נכון? זה הרי לא טבעי, לפי הטבע אתה צריך למות.
כמו כן2, זה שמשהו שלילי לא הופך אותו ללא טבעי - אם זה גורם להם להיכחד זה לא אומר שזה לא טבעי, הרבה מינים נכחדו מסיבות שונות. הנטייה הזו קיימת גם אצל בעלי חיים, כך שקשה לומר שזה משהו פסיכולוגי ו/או שמושפע משטיפת מוח או תרבות כזו או אחרת.
כמו כן3, ככל הנראה זה לא דבר שעובר בתורשה או לפחות לא רק ככה שזה לא מכחיד 'אותם' כך שהטבע לא נלחם 'בהם', אין כאן עניין של ברירה טבעית או משהו כזה.
אבל שתרופה עוזרת להתפתחות של הטבע, זה משהו אחר וזה מבורך
מה זה אומר מי שרוצה שיהיה, אין לי בעיה, אבל אי אפשר לקרוא לזה דבר נורמאלי, נורמאלי הכוונה דבר שגם אם כולם היו עושים אותו דהיינו זה היה הנורמה, בכל אופן הכול היה טוב, להט"ב זה לא כך, העולם מרוויח מזה שלא כולם להט"ב, מזל שזה כך.
הטבע נלחם בהם, בהחלט, הטבע לא נותן להם לחיות כך.
אם מדברים על טעמי המצוות אז אני חושב שזה אכן הטעם של האיסור.
כלומר, ישנן מצווה של פרייה ורבייה וזה מונע אותה.
(זה דומה לכעס של ה' על דור הפלגה, שהתרכזו במקום אחד במקום ליישב את העולם)
אבל זה כי התורה מחייבת סטנדרט אחיד - כלומר שכל אחד ואחד מחויב בתרימת חלקו ליישוב העולם.
במבט לא תורני זה שישנו מספר מסוים שבוחר מסיבה זו או אחרת לא להתרבות לא מזיק לעולם (ובמציאות של היום שאנחנו על גבול פיצוץ אוכלוסין אפילו יכול להועיל), אין סיבה ליצור סטנדרט אחיד כשמדובר בנטייה אישית.
גם זה שיש מספר מסוים של מוגבלים נפשית לא מזיק לעולם בכלל
אבל אם היה ארגון שהיה קורא למוגבלים נפשית שלא לנסות להשתפר ולא לנסות להיות נורמאלים והיה גורם לאנשים שהם על הגבול בין נורמאלים למוגבלים - להיהפך למוגבלים, זה היה ממש מעצבן והיה צריך להילחם בכזה ארגון בכל דרך.
הטענה הקודמת היתה בקשר לילודה, כלומר שהבעיה היא לא מהותית אלא מבחינת התוצאה, ועל זה אמרתי שכשמדובר בחלק קטן מהאכלוסיה אין בזה נזק.
עכשיו אתה אומר שאין בזה נזק אלא פגם אישי, במה הפגם?
אני לא משווה עד הסוף, כי מוגבלים גם לא עוזרים לעולם בשום דבר
רק בפרט של ההתפתחות
ושל הביולוגיה
ושל צורת משפחה שילדים צריכים לגדול בה
אם מנסים להפוך את זה לנורמאלי, זה בסופו של דבר יפגע בעולם
כי זה גם מחריב את המושג של משפחה והכול
לא אומר שכל בנאדם בפני עצמו פוגע או משהו כזה
אני רק יודע שאם יבוא פסיכיאטר ויגיד שהוא יודע לרפא אוטיסטים אני אהיה מעריץ שלו לעולמי עולמים
כל עוד זה לא קרה, חבל
יש כאלו שאומרים שפסיכולוגים מצליחים
אם כן
והם עושים את זה בדרכים אנושיות
אז מעולה
רק עניין של סמנטיקה.
הוא אומר לא נורמלי ולא טבעי.. וזה נשמע פוגע אבל ברור ממנו שהוא לא מתכוון למונח פוגעני, הוא מסביר מה המשמעות של 'נורמלי' (מה שכולם עושים) או 'טבעי' (כמו התאמת מבנה לתפקיד- מה שאפשר למצוא בו התאמה בטבע).
אין בעיה עם הנטייה, הבעיה היא עם היישום שלה.
אתה למשל דוגמה למישהו ש'נרפא' (ואני מניח שלאי הקבלה של החברה יש חלק בזה).
פשוט אני..פשוט אני..כמה דברים שכתבתי כאן בעבר...
נושא כבד - ראו הוזהרתם - נשואים טריים
למה ואיך אני נמשך לנשים? - נשואים טריים
אני אענה בעז"ה על כל שאלה שתשאלו אותי כאן בשעה הקרובה - צעירים מעל עשרים
נקודה קצת רגישה - לקראת נישואין וזוגיות (לא אני פתחתי, אבל כתבתי שם הרבה)
כתבו עלי:
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=209000973000295&id=100016711803228
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10154771601747366&id=807362365
כשאני מציג את עצמי במציאות:
מספר על עצמי, איפה אני גר, כמה ילדים יש לי, במה אני עובד (ואם השומע דתי אז גם באילו ישיבות הייתי) וכו'.
כשאני מציג את עצמי בפורום:
הייתי הומו, שנאתי את עצמי, ניסיתי להתאבד, היום אני נשוי לאשה.
היהודי הזה שכתבת לו את הדברים, הוא יהודי שמשקיע בזה כ"כ הרבה כוחות, לעזור להם ולגרום להם לחיות חיים תקינים, עם בנות זוג, להאבק בטבע שלהם ובקושי, ולצלוח אותו.
היהודי הזה הוא יהודי שלזכותו נזקפים כמה וכמה זוגות נשואים באושר, שלולי הוא - הגבר מתוכם היה חי היום עם גבר אחר, או אולי מתאבד.. או סתם חי חיי אומללות....
היהודי הזה הוא היהודי האחרון שניתן לשאול אותו "למה להחליש וללחוץ עליהם לחיות עם הטבע שלהם"
פשוט אני..היו פה הרבה תגובות של הרבה אנשים יקרים, שגם להם רציתי להגיב אבל החזקתי את עצמי.
אבל כשראיתי שאתה חושב שאני לא טבעי, זה הוציא אותי משלוותי. באמת.
אני לא לקחתי כדורים בשביל זה, ואם כבר - לקחתי די הרבה דברים בשביל שזה יפסק...
אתה כותב את דעתך, ואני כותב למה לדעתי היא שגויה.
הכל טוב, אני עדיין מחבב אותך
אין עליך, באמת
❤
ולא כתבתי שאתה לא טבעי
ברור שהטבע יצר אותך על כל מי שאתה
רק כתבתי שזה נוגד להתפתחות הכללית של הטבע
לא חושב שאמרתי משהו שאמור לפגוע
אם כן אני בכל אופן מתנצל
אני כתבתי את זה?
אני חושב כך?
זכותי לחשוב מה שבא לי על מה ההגדרה של נורמאלי ומה לא
ולא כתבתי שום דבר פוגעני.
"אבל שמנסים לעזור להם להשתלב בחברה הנורמאלית, בטח."
הטבע נלחם בי, מי יגן עלי מפניו??????????????????
אני מזמין אותך לעשות ביקור קטן בתל אביב, תגיד לי האם הטבע לא מאפשר להם לחיות כך...
הטבע זה כל התפתחות היקום
כל הביולוגיה של גוף האדם
הצורך הנפשי והרגשי של ילדים שצריכים אבא ואמא
הוא פשוט לא נועד בשביל הומואים
הם לא נורמאלים, כמובן.
אלא מה?
ואם יהיה טיפול שיכול לנרמל אותם ולעשות שיצליחו ללדת, הטיפול הזה הוא מבורך כמובן וחובה.
לא הבנתי מה אתה בא לומר כאן
לא כל מה שטבעי הוא נורמלי, לא כל מה שלא נורמלי הוא לא טבעי.
לא נורמלי להיוולד עם יד אחת, אבל זה לגמרי טבעי (תשאל את ישי שנרב).
לא נורמלי לקבל 800 בפסיכומטרי, אבל גם זה טבעי.
נורמלי זה בסך הכל אומר ''בהתאם לנורמה'', כלומר למוסכמה, לנהוג ולמקובל במקום ובזמן שבהם אתה חי.
טבעי זה משהו שקורה כך סתם, ללא התערבות חיצונית.
משיכה חד מינית היא טבעית בכל מצב (או כמעט בכל מצב) שבו היא מתרחשת. אני לא מכיר הרבה אנשים שלוקחים כדורים בשביל להימשך לבני מינם.
משיכה ויחסי מין חד מיניים הם נורמליים בחברות מסוימות, בתרבויות מסוימות, ובזמנים מסוימים.
עד הופעת הנצרות, הם היו נורמליים ברוב המדינות המפותחות בעולם.
בעשרות השנים האחרונות הם חזרו להיות נורמליים במקומות רבים.
שאנשים רואים לא נורמאלי כמשהו שמפריע להתפתחות הטבעית של הטבע
הומואים מפריע
סריסים מפריע
רוצחים מפריע
מוגבלים לחלוטין מפריע
אני לא אומר להרוג אותם או משהו כזה, אני לא היטלר
אבל כל דבר שאפשר לעשות בשביל לעזור להם שכן יועילו הוא מבורך
אם אין מה לעשות אז לא.
בעיות פריון עוזרות לקיים את העולם?
לא.
האם זה נורמלי שיש זוג שלא מצליח להיכנס להריון?
בוודאי.
יש להם בעיה
בעיה ממש לא נורמאלית
וצריך לעזור להם בכל דרך בעולם שאפשר
מה שמגעיל אותי - לא נורמלי.
שמחתי לעזור
--- ברור לי שיש כאלה שחושבים אחרת ממני, אני מציג את הדברים שעולים על דעתי. אולי זה לא עונה על השאלה שלך ----
כאשר אנשים רוצים לנהוג בדרך שלא מתאימה לדרך התורה - העולם המודרני הוא מאד מכיל. אצל החרדים בדרך של התעלמות והעלמת עין, אצל הדת"ל בהכלה של "כך הם נוהגים ואנחנו נוהגים אחרת".
בנוסף, לרוב העבירות אין הקשר ואופי ציבורי. אם מישהו מחלל שבת, ברור לו שיש שומרי שבת, והוא מחלל, ויסתדרו איכשהו.
אבל התחום של נישואין הוא לא תחום פרטי. נישואין משמעם הכרה של החברה במשהו. וזאת אגב המשמעות היחידה של להיות נשוי - שהחברה שבה אתם חיים, או הדת שלה אתם משתייכים, מגדירה אתכם כזוג. ולכן כל נישואין (ובמובן מסוים גם זוגיות "ידועה בציבור") הם משהו ציבורי ולא פרטי.
נקודה נוספת היא הבקשה להכרה ציבורית. להט"ב הוא לא תופעה פיזיולוגית או נפשית. הוא רשימה של ארבע תופעות שונות, ויש עוד. מה הקשר ביניהן? בדיוק כמו שהנכים מתאגדים כדי לקבל מהמדינה דברים, על אף שאין שום קשר בין צרכיו של חירש לצרכיו של עיוור, אלא לעצם ההכרה בהם כגוף פוליטי. או החרדים, שיש בהם המון קבוצות. ואז השאלה מה המטרה שלהם. מה המכנה המשותף. והתשובה היא שלהט"ב כתופעה מאוגדת (לא התופעה הנפשית או הפיזיולוגית) הוא דרישה פוליטית להכרה במודלים שונים של משפחה כלגיטימיים. שזה בעצם לשנות את החברה. ואם זאת עמדה שרוצה לשנות את החברה, לחברה בהחלט יש מה לומר בעניין. ואם הדת חושבת שמדובר בהכלה של חטא, אז למה שהדתיים יסכימו לשנות את החברה לכיוון הזה?
ובנוסף על זה, יש נקודה נוספת והיא הנסיון לבנות משפחה שתקרא תיגר על המשפחה ותאמר שזה אותו דבר - כמו למשל הסיפור של הורה 1 הורה 2. כאן מדובר בזיוף. כלומר, שינוי של השפה בצורה חיצונית. וזה בטוח דבר לא טבעי.
ואחרי כל זה, מדובר בנושא שהתורה הגדירה תועבה (נכון, לא הנושא היחיד), ולכן יש הגיון שאנשים מתייחסים לזה כדבר לא מוסרי, לא ראוי, לא יפה. והנסיון של החברה בת תקופתנו להראות כאילו דבר שהוא תועבה הוא דבר טוב ויפה, הוא התנגשות חזיתית עם מה שכתוב בתורה (בניגוד לסתם חטא, שאדם יכול להגיד "אני מרגיש רע עם זה אבל היצר התגבר")
--- אלה הסיבות שבעיני הגיוניות להתנגדות הדתית (אם לא ציינתי משהו, או שלא חשבתי עליו, או שאני לא מתחבר אליו) ---
יישר כח
עלה בדעתך שזה פשוט משהו שהרבה להט"בים מאוד מאוד רוצים?
שהם משוועים ליכולת להתחתן עם המין השני?
שהם נדכאים בגלל המחשבה שהם לא יזכו לעשות זאת?
נשים לסביות מוטרדות ומותפקות מינית בגלל שגברים רבים "נדלקים" מנשים כאלה, או שהם מתרצים את זה במוח המעוות שלהם כאילו הם עושים להן טובה בכך שהם גורמים להן לקיים יחסים הטרו,
גברים הומואים מוטרדים ומותקפים מינית מתוך הנחה של התוקף שהם לא יעיזו להתלונן.
ורבים רבים מהם, לא רוצים להיות להט"בים.
גם חילונים, גם דתיים, גם בנים וגם בנות... הגילוי הראשוני כמעט תמיד מלווה בכאב רב, בהכחשה, ברצון שזה יסתיים "מחר בבוקר".
אסטרטגיית האינהיביציה במודל של קאס מדברת על זה, וקאס לא בדיוק מצא את המדגם שלו ברחבי בני ברק.
על פי המודל, גם מי שמרגיש טוב מאוד עם נטייתו המינית הלהט"בית - עבר כמה מדורי גיהינום עד שהוא הגיע לשלב הזה.
כן, יש את מה שהאדם מרגיש, ולעיתים קרובות - יש רצון להרגיש אחרת. הדחייה ממיניות הטרו, עליה אתה מדבר, כלל לא סותרת את הרצון להשתנות, ולהפוך את הדחייה למשיכה.
אני מזמין אותך להיכנס לכרטיס שלי, ולראות שיר שכתבתי כשהייתי בן 15. כל כך רציתי להשתנות, לא היה דבר שרציתי יותר.
אז ממה זה נובע אם לא מפחד?
קודם כל, ברור שישנו גם הפחד. אני לא אומר שלא.
אבל הרצון יכול לנבוע גם מגורמים רבים אחרים, ובניגוד לפחד - אין שום עניין "להתגבר" עליהם.
למשל:
*הרצון להקים משפחה של אבא ואמא, ולהביא ילדים בדרך הטבע
*הרצון לחיות בהתאם לדת שאתה מאמין בה (ולא, זה לא פחד. אני לא מבשל בשבת כי אני מאמין שכך ציווה ריבון העולם ואני רוצה לציית לו, לא כי אני מפחד ממשהו).
*הרצון לא להיות חריג
*הרצון לחיים קלים ונוחים יותר
רבים רבים מאלה שהיום חיים בזוגיות חד מינית, עושים זאת רק לאחר שהתייאשו מהניסיונות להשתנות. אם היה כדור שיכול לגרום להם להשתנות - הם היו עוזבים הכל ולוקחים אותו מיד.
כשאתה מבין שזה או להישאר בודד ומדוכא לשארית חייך, או פשוט להפנים שזה מה שיש - אתה בוחר להתמודד עם מה שיש.
כאן את יכולה לקרוא על ה"סטירה" שאני חטפתי, שהעבירה אותי בין השלבים הנ"ל במודל של קאס:
כאדם שחתך את עצמו בעבר... - נוער וגיל ההתבגרות
אכתוב גם כאן:
ובכן,
במקרה שלי - הפגיעה העצמית הגיעה אך ורק בגלל שנאה עצמית, שהתפצלה לכמה גורמים שונים:
א. מחשבה שעל ידי הכאב, אני אוכל לווסת את המוח שלי כדי להפסיק לתפקד בצורה שהוא מתפקד עכשיו, כלומר אהפוך להיות אדם טוב יותר, אדם שכבר לא ראוי לשנוא אותו. בעצם על ידי הכאב המוח שלי יבין מה אסור לו לחשוב, וככה הוא יפסיק לחשוב ככה.
ב. אני רע, חוטא, לא ראוי. כדי להוכיח לקב"ה שאני לא רוצה להיות רע - אני חותך בבשר החי, ועל ידי כך אני מראה לו שאני לא נהנה לחטוא, שלא בחרתי בזה. הנה - אני אפילו סובל בגלל זה.
ג. לפעמים הכאב הנפשי כל כך גדול, שכבר עדיף להרגיש כאב פיזי. כשהרגל מדממת ובוערת, למי יש כוח לחשוב על כמה החיים רעים וקשים.
ד. הכאב נותן תחושה של שליטה על החיים. אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי, בחטאים שלי, ברוע שלי. אבל את עוצמת הכאב אני כן קובע, על עומק חדירת הלהב אני מחליט בעצמי.
מה עזר לי לצאת מזה...?
הייתי אצל הרבה פסיכולוגים (הראשון שבהם גרם לי להתחיל עם הפגיעות האלה), ואף אחד מהם לא הצליח לעזור.
היו לי חברים טובים מאוד, חלקם ידעו שאני פוגע בעצמי, הם ניסו לעזור לי עם מילים טובות ועם כוונות טובות - גם זה לא עזר.
הדבר היחיד שעזר לי היה ללמוד לאהוב את עצמי. בדיוק איך שאני, לא פחות ולא יותר. להפסיק לנסות להשתנות. להפסיק לחלום על מציאות אחרת.
יום אחד בכתה י"ב ברחתי מהישיבה באמצע הלימודים, אחרי שקרה משהו שטלטל אותי. הר"מ שלי פשוט יצא באמצע השיעור, ונסע באוטו שלו אל המקום שאליו ברחתי (הוא הכיר אותי וידע לאיזה פארק אני הולך כשאני צריך להתבודד...).
ישבנו שם שנינו בפארק, על הדשא, והוא פשוט צעק עלי. לא צעק בווליום גבוה, אלא דיבר בטון של צעקה.
"אתה מבין שיכולים להיות לך חיים נפלאים ומאושרים? אתה מבין שבמקום לחלום על מי שאתה לעולם לא תהיה, לשרוט את עצמך, לדמם כ"כ הרבה, אתה יכול להיות מאושר? בדיוק ככה, בדיוק כפי שאתה, אתה יכול ללמוד ולצמוח, למצוא אהבה, לחיות במקום שבו אוהבים אותך! תצא רגע מהראש שלך, תסתכל על המציאות מבחוץ. ככה אתה רוצה לחיות? כל יום לפגוע עוד ועוד, עד שבסוף אתה תתאבד? ככה טוב לך? ככה אתה רוצה לסיים את החיים שלך, בגיל 18?".
כמובן שהיה לי קשר מאוד קרוב עם אותו ר"מ, הוא לא היה מדבר אלי ככה אם לא היה מרגיש שאני כמו הבן שלו...
דווקא משהו בחוויה הביזארית הזאת, של תלמיד ורב שיושבים על הדשא באמצע יום הלימודים באיזה פארק הומה אדם, שינה את מסלול חיי ב-180 מעלות.
זאת הייתה סטירת לחי, במובן הטוב של המילה. שעון מעורר לחיים. רק באותו הרגע הבנתי שאם אני רוצה באמת לחיות - אני חייב לאהוב את עצמי כפי שאני. הבנתי שזה אפשרי, שההחלטה נתונה כעת אך ורק בידיים שלי: להמשיך לסבול ולכאוב, או להתקדם אל מציאות של אהבה והכלה. הכאב לא הוביל לשום מקום טוב, אז כנראה אין לי ברירה אלא לבחור באופציה השנייה...
שבהתעלם מהנתון של התורה יתערבו למישהו סתם כי זה לא בא טוב בעין
ההתנגדות מתחילה ונגמרת בתורה. לא בשום דבר אחר.
מי שמתנגד ללהט"ב לא מצד התורה - הוא לגמרי לגמרי איש שכופה על אחרים את הדברים המיושנים של עצמו.
זו השאלה השניה שלי- אתה מצפה שבדיון איתם הם יבינו אותך? או שזה יקרה בעצם רק בביאת המשיח, כשכולם יבינו שמשה אמת ותורתו אמת וכו'..
אז בעצם כל מאבק איתם הוא מגוחך, אין באמת סיבה שיסכימו איתך, כי הצד שלנו לא מביא טיעון אמיתי הגיוני, אלא רק 'כי התורה אסרה'.
אולי בכלל צריך לשתוק בנושאים האלו ולחכות למשיח שיבוא ויראה את האמת.
רואה ב"אני" את העיקר
רואה את טובתו האישית בלבד
התורה רואה את החיים כמכלול,גם את ההשלכות החברתיות,המשפחתיות של היתר כזה
התורה רואה בערך המשפחה ערך עליון,ולפיכך מה שמפריע לה היא אוסרת
אני חושבת שמכאן מגיע האיסור,בנוסף לעוד איסורים כמו איסור להתחתן עם 2 אחיות וכו
טבעי ולגיטימי שהאדם יראה בעצמו את העיקר. אדם בלי אמונה, (או אפילו עם..) בסופו של דבר הכי רוצה להיות מאושר, שיהיה לו טוב, שמח, נעים.. זו השאיפה הגדולה שלנו בחיים- להיות מאושרים. מה לעשות🤷♀️
למה זה אמור לעניין אדם לא מאמין, אם התורה רוצה שנקריב חלקים מעצמנו בשביל הכלל? כדי שהחברה תיראה "בריאה" יותר, מוסרית יותר, מכוונת יותר לרצון ה'?
ועכשיו אני רואה את מה שענית לי גם שם.
האמת שאני מתביישת לומר, אבל באמת יש בי צד שלא מבין מה הבעיה בזה שאנשים ידרשו לגיטימיות להתחתן עם בני משפחה? ברור שמצד התורה זה מחריד, אבל זה מרגיש כ"כ לא פייר.. כלומר, זה באמת לא מפריע לאף אחד, לא פוגע או מזיק למישהו, אז למה לכפות אורח חיים מסוים על אחרים, שלא מאמינים באותה אמונה שלי?
אני יכולה להבין- אני מאמינה בה', ומקיימת את מצוות התורה, אז אני לא אעשה את זה. אבל הוא לא מאמין, אז באיזו סמכות אני באה וקובעת לו מה יהיו גדרי האסור והמותר שלו?
אני מתכוונת לכל המאבק הציבורי של הציונות הדתית בכך שיהפכו זוגות כאלו ללגיטימיים..
(כמו גם המאבק והציפייה שערבים יכבדו את האמונה שלנו ויעזבו את הארץ, או יקבלו 7 מצוות בני נח וכו')
או שלא הבנתי למה ציינת את זה
בעולם ללא תורה,מותר הכל. וזה גם נשמע הגיוני לגמרי.
את גם יכולה להחליט שאת רוצה להתחתן עם תיק הגב שלך ולבקש זכויות,כמו פה למשל:
"אהבה זו אהבה": צעירה התחתנה עם מזוודה | מעריב (maariv.co.il)
היום מרימים על זה גבה, ובעוד דור או שתיים מי שיחשוב שזה לא תקין,יקוטלג כחשוך.
הגבולות זזים כל הזמן
התורה שמה את הגבול במקום מסוים,והחברה כיום שמה אותו רחוק יותר.
בסופו של דבר לכולנו יש גבולות,וכל אחד יכול לקרוא לגבולות של השני שהם לא מוסריים או חשוכים.
התורה לא משנה את הגבולות שלה לפי הלך רוח, והחברה כן.
ולא רואה את ההשפעה של מעשיו על החברה,הוא בן אדם צר מוחין.
לא תמיד ההשפעה היא מיידית,אבל היא קיימת
אז הלוואי שהייתי מצליחה להרגיש לזה גם חיבור, ולא רק להבין את זה בשכל.
חוששת שמשהו מעוות בחשיבה שלי, יותר ליברלי פלורליסט כזה, כי באמת שיש שברגש אני נוטה מאד לומר שכ"א יעשה מה שהוא רוצה..
כאילו אין לי את הרגש הבריא של להרגיש שזה מעוות, מקולקל.😶😑
i wish..🙃
שלהם בנושא.
יחד עם זאת להבין שהתורה אסרה,וכמו הרבה דברים בתורה שאנו לא ממש מבינים ומקיימים למרות זאת,כך גם כאן,אני לא רואה בזה סתירה
איסור בשר וחלב
בדיני טומאה וטהרה
בדיעבד לא היית אומר שזה אכזרי לבשל בשר עם חלב,זה רק הסבר דחוק שנותנים.
יותר אכזרי בעיניי זה לבשל תרנגולת עם ביצה,ואם זה היה אסור,היית נותן את אותו התירוץ
כמו שאם היה איסור לבנות בניין מעל 8 מטר,היית טוען שזה הגיוני כי אנשים יכולים ליפול.
אני לא חושבת שבאמת אפשר להבין חלק מאיסורי תורה.
יש מצוות שילוח הקן, שלפחות לפי אפשרות אחת מלמדת בדיוק את הנקודה הזאת
כמו הפלות?
זה גם ויכוח עתיק
מה שמצחיק זה שאם יוכלו לזהות בוודאות נטיה הומוסקסואלית עוד בזמן ההריון
את יודעת מי ברוב המיקרים ילך לכיוון הפלה?
ומי לא יחזוב על הכיון הזה בכלל?
ורדך אגב,גם לי אין שום בעיה עם אנשים שחיים ככה,אבל לתורה יש בעיה עם המעשים שלהם.
אני מרחמת עליהם,כמה אתגרים וכאב הם עוברים,בכל חברה אגב
אולי למישהו יש הסבר
למה בכל העולם נישואין במשפחה נחשב חולני ולא מקובל גם במקומות הכי ליברליים לא נראלי שיתנו לאח ואחות להירשם כזוג? מה הסיבה באמת?
ראיתי על זה סרט חולני פעם
על אח ואחות,על אבא ובת ועל אמא ובן
2 האחרונים מסרו את ילדיהם לאימוץ ולא הכירו אותם וכשנפגשו,הם התאהבו.
יש לזה אפילו הסבר פסיכולוגי,לתופעה.
נולדו לזוגות האלה ילדים עם המון בעיות
ויש מצב שיתירו את זה בעוד כמה דורות,ואפילו פדופיליה (אולי לא של גיל צעיר ממש)
לא נראה לי שיתירו את זה
כי כן צריך רצון והסכמה הדדית, וצריך מינימום גיל כדי להחשיב 'רצון'.
מעבר לסיבה של ילדים עם בעיות
זה ממש נחשב משהו חולני וסוטה, גם במקומות הכי לא מוסריים
ושיהיה ברור שזה ענין של זמן
זה לא אומר שהיא לא תתקיים, אבל זאת רק הנחה, ובכלל לא ברור שהיא תתקיים.
יחסים הומוסקסואליים, בניגוד ליחסים בתוך המשפחה, היו *מאוד* מקובלים באימפריות הכי גדולות בעולם, עד להופעת הנצרות. לא היית גביר אמיתי אם לא היה לך "נער שעשועים".
לכן, זה רק טבעי שכאשר העולם הולך ונהיה חילוני יותר - אז דברים שהיו קיימים לפני השפעת הדתות, יחזרו לקדמת הבמה.
אין מכאן שום הכרח לגבי תופעות אחרות.
ומתפתח יותר ויותר
א. כמדומה שאתה מפריז באומדן ההימצאות של זה. למרות שאכן זה היה.
ב. הלהט"ב כוללים הרבה הרבה הרבה יותר מיחסים הומוסקסואליים
אתה יודע שאין הרבה מקומות עם כל כך הרבה נישואי בני דודים, כמו אצל היהודים, נכון?
זאת הסיבה לכך שיש כ"כ הרבה מחלות גנטיות שמאפיינות דווקא יהודים (בעיקר אשכנזים, אבל לא רק).
בעוד אצל היהודים זה היה מקובל, בשאר העולם זה נחשב לטאבו גם בלי שיש איסור דתי סביב זה.
וגם בעולם הגויי - שאוסר (נכון להיום) כל קיום יחסים פנים משפחתי, זה לא נאסר.
ויהודים אין כ"כ הרבה
בפולין חיו לפני השואה 6 מיליון יהודים, יותר ממספר היהודים שחיו במדינת ישראל עד לא מזמן.
ובכל זאת, יהדות פולין ייצרה מחלות גנטיות לשם ולתפארת.
בוודאי שיש סיבות קהילתיות, חברתיות וכו' - אבל הן לא קשורות למספר היהודים.
מטוסים לא היו והקהילות היו גדולות,אבל לא יותר מידי
ככה שיהודי הונגריה התחתנו עם עצמם לרוב
ויהודי פולין גם בתוך עצמם
גם התימנים התחתנו אחד עם השני,למה שם יש פחות בעיות?
ברור שיהודי פולין התחתנו בתוך עצמם, אבל היו בפולין מיליוני יהודים.
נכון שלא היה אז פייסבוק והיו פחות אפשרויות להכיר, אבל ממילא אז לא התחתנו עם "האחד" מתוך אהבה, אלא התחתנו עם מי שהמשדכת קבעה.
הסיבה לנישואין בתוך המשפחה היא לא מספרית.
נ.ב.
כותב שורות אלה הוא נין לבני זוג נפלאים ואוהבים, אשר החתן (סבא רבא שלי) הוא דוד הכלה (סבתא רבתא שלי). חסדי ה' זה לא הוביל לבעיות גנטיות שאנחנו יודעים עליהן
יש מספר מאד מצומצם של אנשים ובמיוחד מספר בודד של נשים שהם האבות של האשכנזים (יחס של 90%)
להתחתן עם קרובי משפחה עד דרגה שביעית
בהחלט איסור דתי
אין בנצרות איסור כזה
אני קראתי בספר די אמין שבנצרות הקתולית יש איסור להתחתן עד דרגה שביעית
מעניין אם באמת יתירו את זה בהמשך, גילוי עריות נחשב עדיין דבר חולני לחלוטין, מעניין אם זה רק עדיין השפעה של הדת
לאח והאחות לקחו חלק מהילדים בכוח לאימוץ,והושיבו אותם תקופות בכלא על,גילוי עריות.
חלק מהילדים נולדו עם בעיות מסוימות.
בסרט הסבירו שכל עוד אין ילדים,אין הוכחה שהזוג עבר על גילוי עריות ולכן חלק מהאנשים שמנהלים חיים כאלה לא מביאים ילדים.
מישהו בדק את זה?
יש היום די הרבה אנשים בכלא,כי התייחדו עם בני משפחה ל"ע
אולי זה גנטי?
אם הכוונה היא לפדופילים, הרי שהם נמשכו *גם* לילדים/ות מהמשפחה שלהם, ופשוט ראו בקרבן טרף קל וזמין, אבל זו לא משיכה בלעדית לילדים/ות מהמשפחה שלך
ולא מפדופיליה?
ואם הם ילדים, אז זו פדופיליה.
ובהרבה מדינות גם מעבר לזה
סעיף 351:
(א)
העובר עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א) או של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) באדם שהוא קטין, והוא בן משפחתו או באדם שהוא חסר ישע והוא אחראי עליו, דינו – מאסר עשרים שנים.
(ב)
הבועל אישה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה עשרים ואחת שנים או העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לו עשרים ואחת שנים, והוא בן משפחתם, דינו – מאסר שש עשרה שנים.
(ג)
העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין והוא בן משפחתו או באדם שהוא חסר ישע והוא אחראי עליו, דינו –
(1)
בעבירה לפי סעיף 348(א) או (ג1) – מאסר עשר שנים;
(2)
בעבירה לפי סעיף 348(ב) – מאסר חמש עשרה שנים;
(3)
בכל מקרה שאינו בין המנויים בפיסקאות (1) ו־(2) – מאסר חמש שנים.
למרות שזה לא מפורש בחוק, אף אחד לא יעשה כלום לאחים בגיל דומה שמתייחדים, אפילו אם הם בני פחות מ-21 (כל עוד אין ניצול וכו').
החוק בא לאסור רק מצב של פער גדול בין הצדדים, בין אם מבחינת הגיל ובין אם מבחינת יכולת שכלית.
פשוט אני..הר"מ שלי בכיתה י"ב, אמר לי פעם את הדבר הבא:
אם הבת שלי תתחתן עם אשה, אני אקבל אותה בלב כבד וכואב.
אם היא תתחתן עם גוי, אני אשב עליה שבעה.
שהרי התאהבות בכל אדם היא דבר שיכול לחלוף, ואפשר לשלוט בזה. נניח גבר יוצא עם מישהי ומתאהב בה, ובסוף אותה מישהי מבקשת להיפרד ממנו. הרי לא יעלה על הדעת שהוא יכפה עליה משהו כי "אין לו ברירה". בנוסף, ברוב מוחלט של המקרים, אחרי תקופה קשה שהוא יעבור - הוא יוכל להתאהב באשה אחרת, ולהקים איתה בית ולהיות מאושר. אלה דברים שרובנו חווינו אותם בשלב זה או אחר בחיים.
לכן אם הבת תתחתן עם גוי, זאת לגמרי בחירה שלה, בחירה שהיא הייתה יכולה בקלות יחסית להימנע ממנה. לנתק מגע, לעבור דירה/עבודה אם צריך, להמשיך הלאה בחיים - כשם שהייתי מצפה שהיא תמשיך הלאה אם חבר שלה יבקש להיפרד ממנה.
אך אם היא תתחתן עם אשה, והיא כלל לא נמשכת לגברים, איזה פתרון אני יכול להציע לה? איך אני יכול לשפוט אותה?
מי שנמשך לאחותו למשל, בוודאי יכול להימשך גם לנשים אחרות, ממש כמו אדם שאהבת ליבו מבקשת להיפרד. אולי הוא התאהב בה בגלל סיבות מסוימות, אבל הוא יכול גם להתאהב בנשים אחרות ולהיות מאושר מכך.
גנטיקה? קשה לי להאמין שגנטיקה תקבע לאדם להימשך ל-2-3 נשים מתוך אוכלוסייה של מיליארדים. זה נראה כמו משהו פסיכולוגי (וגם בדברים פסיכולוגים אין לזלזל).
אני מסכימה
אבל העולם המתירני של היום בעיקרון לא יכול לגרום לאף אחד להבין למה אסור לאדם להתחתן עם אחותו,הסיבה שנתת לטעמי לא חזקה מספיק.
יכול להיות שבעתיד זה אכן יהיה מותר, מי יודע...
מה שכן, אני משוכנע שגם אם וכאשר זה יהיה מותר - זה לא יהיה נפוץ, במיוחד לא אצל קרובי משפחה הגרים ביחד (להבדיל מאחים שאומצו בנפרד למשל).
עצם שבירת המוסכמה ,היא העניין פה
כי הרי והיה ויום אחד יגלו שיש מציאות להימשך למישהו מסויים ולא למין כולו.
והמישו המסויים, יהיה לפעמים, כמה עצוב, בן משפחה, או גוי, או אשת איש, או סתם מזוודה.
מה הוא יאמר אז?
יש כיום די הרבה זהויות מיניות קח לדוגמה דנדרופיליה, משיכה כלפי עצים...
כמו שהמוני הומואים פעם נולדו וחיו ומתו ואף אחד לא ידע ולא יידע שהם היו הומואים.
וגם אם לא - אינדיקציה זה תמיד יכול להוות
וחוצמזה, זה לא כ"כ רלוונטי לתגובה הספציפית
הסבירו שיש תופעה פסיכולוגית של אדם שנמשך לבני משפחתו.
כאלה שנמסרו לאימוץ,נפגשו עם האם הביולוגית ונמשכו אליה,כי פתאום הרגישו שיש מישהו שדומה להם חיצונית,ויש להם התנהגויות מולדות דומות,מישהו מבין אותם ,מבין למה הם עושים משהו בצורה מסוימת,או למה הם נמשכים דווקא ללמוד על חקלאות למשל.
בעוד שהמשפחה המאמצת לא הבינה אותם לפעמים.
לא זוכרת את המונח הפסיכולוגי שהשתמשו בו. ככה שזה לא מופרך מה שנשמה כללית כותב.
שהם נמשכים לנשמה,לא משנה באיזה גוף היא נמצאת, של גבר או של אישה?
(מעניין שתמיד הגוף הזה שהם נמשכים אליו, נראה בצורה מאוד מסוימת. כלומר הנשמה לא תהיה כלואה בגוף של שמן באופן קיצוני או של נמוך קומה למשל.)
העולם הופך לכ"כ נזיל,שכל יום אתה קם ומגלה עוד סטיה שמנרמלת.
באותה מידה.
בסוף, זו האינדיקציה לדעת אם יש כאן הבדל מהותי או טיעון נסיבתי.
אמרתי שהמדע לא הכיר בזה כתופעה מדעית. התפיסה היתה שזה סתם סוטים. רק היום גילו מה שגילו. ומי יודע מה המדע יגלה הלאה גם לגבי דברים אחרים.
וצריך לוותר עליה, קטן, בשעת מעשה, מהניסיון של אדם שצריך לבחור בחיי רווקות.
אנשים התאבדו בגלל הדברים האלה, אנשים הקריבו את כל המעמד והקריירה שלהם בשביל אישה מסויימת.
בעיניים של מי שמסתכל מבחוץ על שני הדברים, הוויתור של מי שמוותר על אישה מסויימת קטן יותר, והרבה פחות משמעותי לחייו. זו לא החוויה של האדם עצמו בשעת מעשה.
יש לא כל כך מעט רווקים דתיים שיש לגביהם יסוד סביר להעריך, שלמרבה הצער, הם כבר לא יזכו להתחתן, ובכל זאת, הם לא נכשלים במערכות יחסים אסורות עם נשים.
כמדומני שאני מכיר כאלה.
[אני לא בא לזלזל בקושי של אף אחד, בין עם הניסיון שלו הוא ביחס לנשים, ובין עם הוא ביחס לגברים].
ומה שהוא אמר היו דוגמאות טיפוסיות, ולא דווקא תיאור מדויק.
השאלה היא מה 1 הסיכויים למצוא זוגיות אחרת וגם 2 עד כמה הם נוכחים באופק.
מה שהוא מביא למשל... ובכל זאת.. - צעירים מעל עשרים
או עצם שאלת המחיר - האם לעזוב את הדת כדי להתחתן זה כן נסבל? האם לא להקפיד על הדת כן? ולשלם מחירים בחינוך הילדים? חז"ל אומרים "בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה", ומצד שני מבהירים שצאצאי העבד הזה עשו הרבה צרות. בדומה, ההסכם בין משה ליתרו שאחד מבניו יהיה עובד עבודה זרה.
בקיצור, קשה מאד לאמוד את זה.
צריך גם לשים לב להבדל בין חתונה לבין קשר זוגי אסור - חתונה היא הצהרתית.
אין לי בה משנה סדורה
"להסביר".
ב. זו באמת נאיביות - או סוג של "היתממות" - לומר "אם אנשים מאושרים ביחד"...
יש דברים מגעילים (ואם מישהו יאבד את החוש מה מגעיל ומה לא - זו בעיה שלו. לא אחרים צריכים "להסביר".. אגב, זה ממש חלק ממה שמנסים היום לשטוף לאנשים בכל העולם את הראש: אין טוב ורע, אין מגעיל ולא... אם היו יכולים - גם היו אומרים שאין ריח טוב וריח רע. רק שזה נשבר להם ברגע שמגיעים ליד איזו בִּיצה..). אז כן, הם לא מוסריים ולא נורמליים.
ואותו דבר הסיסמה, "הדעות והאמונות המיושנות והשמרניות שלך".... אם היו יכולים, היו אומרים את זה גם על הנשימה. מיושנת.. מה אפשר לעשות, שברגע שינסו להפסיק - מהר יקחו נשימה עמוקה.... לא כל דבר "מיושן" זה משהו לא מעודכן. לפעמים זה פשוט הכי בסיסי, אלמנטרי - אז מחזיק הכי הרבה.
נכון שיש גם "איכפתיות מכל עם ישראל". אבל יש משהו לא פחות בסיסי, שאיכפת מהשחתת החברה. התנהגויות שהן היפך הטבע והמוסר מחד - ולאידך, הורסות את המושגים הכי פשוטים ובסיסיים ו"חמים" באנושות - כמשפחה וכד' - הן הורסות את החברה. את האוירה החברתית.
כמו שתאמרי, השכן מחליט שטוב לו לשרוף נפט אצלו בבית - מה איכפת לך..
ועיקר הענין התעורר, דווקא אחרי שזה הפך להיות לא משהו כאילו "פרטי" - אלא שאלה שאת כביכול אומרת בשמם "למה אתה מתערב", הם אלה שניסו "להתערב" בחיים של כל החברה. לשנות לכולם את המושגים. את התחושות הכי בריאות. בצורה שהיא אלימה למדי. לא להכיר בבעיה כבעיה, אלא לנסות מטעמים אישיים, להכריח את כולם "להסכים" איתה. מזה גם מגיעה שאלה כמו שלך, לדעתי. לפני חמש עשרה שנים, לא היית שואלת דבר כזה. זה היה ברור לך אינסטנקטיבית...
מעניין אותי אם גם הנופלים עומדים במתיבתא דרקיעא בשעת הצפירה ומצדיעים...
מעניין אותי גם אם הם צופים במטחי היריות ובזרי הפרחים לרוב...
מישהו יודע?
כמובן זה רק מה שאני רוצה להאמין ואף אחד מאיתנו לא באמת יודע.
אם הם רואים משמים מה קורה בעולם הזה, אני מניחה שהם, שנתנו נפשם על הארץ וקידוש השם, משימים ליבם לאהוביהם ואוהביהם בעולם הזה.
שכואבים את חסרונם. שנותנים חלקם (בעקיפין) בשמירה על ישראל.
לא יכולה לדמיין בן שרואה את אמו בוכה על גורה ולא נקרע לו הלב ומצדיע לה.
שאין להם בראש שום דבר אחר חוץ מיישוב הארץ, או שמתערבבים פה עוד דברים אחרים [כסף, נדל"ן, מקום לגור, ועוד ועוד].
כי פעם חשבתי ככה, אבל כשהכרתי עותם קצת יותר מקרוב ראיתי שכנראה יש פה עוד המוווווווווווווווווווווווווון דברים אחרים.
מה אתם אומרים.ות?
מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה
אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה
אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.
אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.
עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53
בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).
היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.
ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?
אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?
אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.
כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.
אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.
(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)
והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.
לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.
בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.
ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.
כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.
(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)
נ.ב.
כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות..
כל מי שגר מעבר לקו הירוק?
ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים
כמו יוקר הדיור הארץ.
קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.
2006 החלה העליה המטאורית בנדלן
קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל
2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.
זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה
הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.
הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.
ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)
מישו יכול להסביר לי למה חאבייר מיליי ביקר דווקא בישיבת חברון ולא במרכז הרב?
גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.
למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.
ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.
ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.
ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.
היי לכם
איך מתקדמים החיים שלכם?
אתם מרגישים שהגשמתם את המטרות והחלומות שלכם?
האם קרה לכם שהרגשתם שכל הדלתות נסגרו בפניכם? מה עשיתם אז?
מתייעצת כי אין לי מושג מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי...
שמישהו מגיב לתגובה שלי.
העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.
תודה!
התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.
בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.
הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.
חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.
היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.
אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.
מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.
בקיצור: חתול זמני.
זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).
פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.
אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.
בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."
לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)
אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו
"נער הייתי גם זקנתי"
"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."
בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:
ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?
אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.
מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה
כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ
עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון
כל כישור שיש לך - לאחרים?
סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)
ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?
איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.
הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?
אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל
119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה.
שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון
כזה במעמקים.
אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע
בסדר.
אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?
אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.
אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.
אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.
לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.
החתול הוא זמני לנצח.
א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא
במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.
ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.
משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה
במיוחד. לא?
אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית
ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?
אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)
היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?
ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?
אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני
דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות
הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?
אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה לא אדישות!
ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה
להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?
אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא
שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.
סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם
כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -
ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;
נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,
אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.
גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?
,
סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?
משמח יותר?
תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש
ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה
של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?
וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך
משהו....
שבוע טוב וחג שמח!
ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.
משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.
לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.
לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).
הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.
לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.
איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...
לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...
וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים
לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...
ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)
ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.
הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.
והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...
מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖
-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.
-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.
-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?
כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.
לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת
ולנער את תחושת הסנדול (?).
אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו
קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם גדול). קראי
את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....
לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.
למה העצבות. לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה
קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,
כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.
יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".
יכולה לגרש חושך גדול.
פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.
חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו.
התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של
אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.
מטרות/ חלומות שהגשמתי
ויש שעדיין לפני
אם דלת אחת נסגרת
אני מחפשת את דלת אחרת
ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות
להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.
כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.
לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.
ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.
ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.
זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.
להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.
היה מצמרר.
רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...
התפרקתי.
זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.
אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.
והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.
גם עכשיו אני בוכה.
איזה נשמות קדושות.
הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.
סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14
במה אתם יותר מאמינים:
בזה שאפשר לקלקל,
או בזה שאפשר לתקן???
להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד
את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם
לקלקל יותר קל
לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ
זה קל
אנשים עושים את זה כל הזמן
כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות
להיות במודעות
ללמוד
ליישם
להתמיד
להתאמץ
לא רק באמונה אלא גם בתחושה
בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.
מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון
אבל באמת?
ואתם חשובים לו באמת?
ויצא לכם להיות גם מאוכזבים ממנו אחרי זה?
אולי סוג של בגד בכם?
אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.
לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.
הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.
עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.
מתוך סקרנותאף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .
אולי ניקים ספציפיים בפורום
"המקום" - לחרדים עובדים.
כלומר, זה נכון לגמרי.
אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.
הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...
אבל גם ספונטני זה לא מדוייק.
כן אני חושב שהגעתי לאיזו נקודת סבל שחייבה אותי באופן קיומי לעבור תהליך בדבר הזה, תהליך מתמשך וארוך.
חלק ממנו גם היה בטיפול מסויים
וחלק ממחשבות ותהליכים שעברתי עם עצמי
יש משהו בהכרח, שעושה אותנו גם מאוד גיבורים ואמיצים (ללא קשר לכמה אנחנו חזקים) וגם מאוד מדויקים.
זו חוויה מדהימה וחשובה מאוד!!
אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני
יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....
היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה
המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא
מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם
לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:
את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...
העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות
הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה
זאת לא רע בכלל...
להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.
בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....
(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.
אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).
זה הכל סייעתות או יש מה לעשות השתדלות?
מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.
וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.
להתמקד בנהיגה עצמה
לבוא עירני
לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט
ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.
ממש בהצלחה!!
היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).
אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.
תצליח.
1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.
2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.
3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.
בהצלחה.
הרבה בהצלחה לך!
ואיך כתוב בסליחות:
"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"
שנזכה
