עבר עריכה על ידי דעתן מתחיל בתאריך ו' בשבט תשפ"א 04:30
שכנעת. אז מנסה בכל זאת.
מוזמנת לדייק אותי ולשאול.
כל האמור הינו דעתי בלבד.
א.
אני חושב שזו שאלה חשובה ואולי אף קריטית, כי זו אחת נקודות המפתח עליהן אנו דנים היום. שני דברים משמעותיים יוצאים מכך: (1) כדאי ואף נצרך מצידנו לדעת היכן אנו עומדים ובמה אנו מאמינים. (2) ההשלכות של כל נקודה בנושא הטעון הזה אינן השלכות לנקודה הזו בלבד, אלא מזיזות את קו ויכוח האמונה-תרבות מרחק לא קטן. איננו חוששים להזיז אותו. אנחנו פשוט מכוונים לעשות את רצון ה' ואם זה אינו רצונו, מעבר קו שכזה פוגע בהחלט.
ב.
מהפכת הלהט"ב אינה אך ורק מלחמה על זכויות בעלי נטיות הפוכות או הכרה אישית בהם, ממש כמו שפמיניזם לא היה רק על זכויות הנשים, אלא אמירה כללית שנשים שוות לגברים. אלו תהליכים גדולים המערבבים טוב ורע שמטרתם עמוקה הרבה יותר. איני מתכוון אך ורק לתוצאות התהליכים הללו שמראות זאת אלא גם על אמירתם המפורשת של מובילי התהליך (לא באתי מוכן מספיק לצטט שם ועמוד). המטרה: מהפך תרבותי, מוסרי וערכי.
ג.
אנסה לסכם ספר חובה (מכים שורשים) במשפט: ניתוק מזהות עצמית זו אחת הפגיעות החמורות ביותר שניתן לעשות לאדם בפרט ולעולם בכלל. הזהות שלנו קריטית. אדם ללא זהות אינו אדם, כי גם 'אדם' זו זהות. זו מטרת הפוסטמודרניזם; פירוק כל זהות. ממילא, למשל, בעלי החיים יהיו חשובים יותר. לא מכיוון שכבני אדם התעלנו למדרגה בה אנו דואגים גם לשאר יצורי הבריאה, אלא כי הורדנו את הזהות 'אדם' כל כך נמוך שכמעט משתווה לחיות.
זהות העולם כעולם (אני מתייחס לכלל בלבד) היא זהות של גבר ואישה. כך העולם נברא (אדם וחוה), כך העולם מתקיים וחי (כח ההולדה), וכך הטבעים נבנו; ביולוגית, רגשית, מחשבתית ובכל אספקט אחר. כחלק מפירוק כל זהות של הפוסטמודרניזם, הגהילה הגאה באה לפרק גם את זהות המשפחה והנטייה. היא באה לומר שזהות העולם הפשוטה ביותר, אותה לכאורה לא ניתן לסתור, אינה זהות יותר.
מה הקשר, תאמרי בצדק, מה בין זכויות הלהט"ב לבין פירוק הזהות? ובכן, הכל. מובילי התהליך (לא קונספיקציה, רק שם נוח לקבוצה שמשתנה בקביעות) לא מחפשים רק זכות להתקיים, היא הרי בידם כבר מאות שנים (מוזמנים לדייק אותי). הם מחפשים הכרה והכלה, ויותר: הם מחפשים שנאמר גם אנחנו; זה בסדר, אין בעיה בכך, זו דרך העולם בדיוק כמו איש ואישה. או במילים של הרב חיים נבון: פירוק הזהות.
ד.
אז נתחיל מהסוף: איננו יכולים לתת להם זאת, נכון? אנחנו לא יכולים לומר להם בלב שלם שמעשיהם רצויים וצודקים ונכונים. אנחנו לא מאמינים בכך מכורח טבע העולם, ההגיון ואמונתינו. יודעת מה? מכורח היותינו בני אנוש, בני אדם וחוה. מכורח היותינו גבר או אישה עם איברים שונים ומחשבות שונות. לכן גם אם היינו נותנים להם את הזכויות שהם רוצים כעת, כאן לא היה נפסק הויכוח, אלא רק כאשר אחד הצדדים מפסיד. קרי: אנחנו בוגדים בהגיון הבריא, בטבע ובאמונתינו, או הם מוותרים על נטייתם. הגבול חייב לעבור. לא באתי לפגוע בהם אלא אך להגן על עצמי מהמתקפה שלהם.
ה.
את הגבול שמנו בפן הציבורי. כציבור שמאמין בטבע העולם, אנחנו לא נותנים הכרה ציבורית. מעט בדומה לסטטוס קוו. למשל: בשבת לא נוסעים; זוג מאותו המין אינו בא בברית הנישואין. תאמרי, הם עושים זאת מאחרי גבינו! אומר, גם נסיעות בשבת יש, אך הכרה ציבורית היא הגבול. כלפי היחיד לעומת זאת וכאשר אינו מחטיא אחרים, אנו אוהבים אותו ושמחים בו, ממש כמו כל יהודי אחר. הרי הוא נולד או רחש נטייה מסוימת וע"פ רוב עשה זאת לא כדי לפגוע בנו או בשביל לחטוא. אין בנו דבר כלפי יחידים, ממש כמו שאין בנו כלפי חילונים (סליחה על ההשוואה, זו לנקודה אחת בלבד). המלחמה היא על התהליך ולא על אדם בודד כזה או אחר, הדיון הוא על השבת ולא על משפחה אחת שנוסעת לים.
ו.
המלחמה התרבותית על הנושא אינה רק על הכרה והכלה של הקהילה הגאה, אלא על הילדים שלנו. הקמפיין האגרסבי והמתמיד של הצד השני והשפעתה העצומה של התרבות בכל שיר, סרט, ספר או שלט חוצות, משפיעים בצורה יוצאת דופן (לרעה) עלינו ועל הדור הבא אותו היינו רוצים לגדל בדרך הנכונה. באופן כללי ומעורפל, לדעתי חלק גדול אם לא יותר מבעלי נטיות הפוכות כיום לא נולדו עם הנטייה אלא היא גדלה בהם מכוחה של ההשפעה החיצונית. לכן, אם אנו שואפים להקמת בתים רבים יותר אצלנו בבית האישי וודאי בציבור המאמינים, אנו צריכים לשים גבול ולהילחם חזרה כאשר עוברים אותו.
ז.
פעמים רבות האמירה 'תן לאדם לעשות מה שטוב לו' נובעת מחוסר אכפתיות מובהק (מתנצל). דבר נוסף שנכנס בנו מאותה השפעה תרבותית קלוקלת. הרי אם אדם שקרוב ללבך חלילה ינסה לקפוץ מהגג, תתני לו? היום כבר אסור במדינות מסוימות למנוע התאבדות (אשמח לתיקון), ובחלקן אף ניתן לקבל 'המתת חסד' מהמדינה אם מחליטים בכך!
אכפת לנו מהם! אכפת לנו מכל אחד ואחד מהם. זו הסיבה שאנו מתעקשים לעצור את ההרס עצמי של העולם ושלהם. כן, איננו איגואיסטים, אכפת לנו מה אחרים עושים. לא נכפה עליהם (גם כי אין בנו יכולת וגם כי זה לא נכון), אבל בהחלט ננסה לדבר איתם, לקרב ולחזק, ובהחלט נשים גבול היכן שהוא. לדיוק היחס בין אכפתיות לסובלנות אני ממליץ בחום על סיפורו הנהדר של הרב חנן פורת במאמר 'על סובלנות וקנאות' בפירושו לספר במדבר, פרשת פנחס.
שאפו למגיעים! וסליחה.
האמור מתייחס ליחס הכללי בלבד ולא לאדם פרטי או עמותה מסוימת.
כמו כן מתייחס למממשים את נטייתם בפרהסיה ודוגלים בה.
כל אחד מהסעיפים כתוב בתמצות רב ולא בדרך מדויקת מספיק. וכן חסרים סעיפים רבים.
אם מישהו נפגע מדברי או חושב שאינם נכונים או ראויים לכאן מוזמן לכתוב לי בפרטי.