מכתב

רק רציתי להגיד לכם שאני מסתכל פה בפוסטים ובתגובות ואני באמת רואה אנשים שתומכים אחד בשני, ומפרגנים וגם מעלים ביקורות. אני רוצה להגיד שגם אני בתור חבר בפורום, אוהב לקבל (ולהביא) את כל הפרגונים האלה והאהבה הזאת ושזה באמת בונה ומחזק. פורים שמח, ממקלף האגוזיםם.

זה כאב לי. זה כאב מאוד. היינו חברות. היינו טובות. היינו. הלכת. סתם פתאום. בלי לומר מילה. ואני נותרתי לבדי מאחור. מיוסרת. כמעט בודדה. כשהלכת. צרחתי לך שזה שאת פוגעת בי זה לא פוגע בי שאבכה, זה פוגע במי שאני ובמה שאני. צעקתי לחלל. את לא רצית לשמוע. בסוף דווקא כן בכיתי. והרבה.

נטע יקרה שלי! זה קרה לפני שבוע בלילה... בכל החלומות השחורים שלי לא ראיתי את זה מוחשי כל כך! אני עוד זוכרת איך ישבנו שם משקיפות על הכותל איך צחקנו ודיברנו אני את ותאיר .. ככל שיותר דיברנו הגענו לנושאים עמוקים יותר . על משמעות החיים והיעוד של כל אחד, אני זוכרת ששאלתי אותך מה אנחנו בעצם ממלאות בעולם הזה... ואת, את חייכת הורדת את הראש ואמרת. "לכל אחד יש שליחות אני בטוחה אבל השליחות של כל יהודי היא לקדש את החיים" הסתכלתי עלייך ראיתי איך שהעיניים שלך בורקות במין ברק מיוחד שלא זיהיתי אותו. לא עניתי. בדרך חזור מהבית של תאיר, חשבתי על המשפט הזה ולא הבנתי למה התכוונת... ואז הרמתי את העניים לשאול אותך , אבל את כבר נכנסת לבית שלך.. אז המשכתי, הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה ונרדמתי. בבוקר שמעתי בכי בכל הבית , קמתי מהר וראיתי את אמא שלי בוכה. שאלתי אותה מה קרה? והיא רק אמרה "נטע"! לא הבנתי מה קרה לנטע ...? רצתי לטלפון והתקשרתי לתאיר. היא ענתה לי , והתחילה לבכות שאלתי אותה מה קרה? היא אמרה לי נטע ... נטע .. כבר לא איתנו מה? הייתי בשוק, מה? זה לא הגיוני מה קרה? "אתמול כשחזרתם.. עמד מתחת לבנין שלה השכן שלהם מהבניין ממול, זה שהיא תמיד אמרה שהיה לו מבט של שנאה בעניים.. ההוא שתמיד פחדנו לעבור ליד החנות שלו בשוק הערבי... כי הוא לשניה לא היה מוריד ממנו את העיניים עד שהיינו הולכות, הוא היה אומר קללות בערבית וצועק לנו שנעוף כבר מירושלים , ופלסטין! הייתי בהלם... לא בכיתי... התחלתי לחשוב על אותו משפט גדול שהיא אמרה לי אתמול, והבנתי שהיא נתנה לי את הסר שלה לחיים שלי! ושהשליחות שלנו כאן העולם היא לקדש את עצם זה שקיבלנו את הזכות לחיות! אני נזכרת.. ומתגעגעת אלייך.... אתמול זה קרה בלילה! בכל החלומות השחורים שלי לא ראיתי את זה מוחשי כל כך! אז כשחזרנו את ואני מתאיר. אני עוד זוכרת איך ישבנו שם משקיפות על הכותל איך צחקנו ודיברנו.. ככל שיותר דיברנו הגענו לנושאים עמוקים יותר . על משמעות החיים והיעוד של כל אחד, אני זוכרת ששאלתי אותך מה אנחנו בעצם ממלאות בעולם הזה... ואת את חייכת הורדת את הראש ואמרת. "לכל אחד יש שליחות אני בטוחה אבל השליחות של כל אדם יהודי היא לקדש את החיים" הסתכלתי עלייך ראיתי איך שהעיניים שלך בורקות במין ברק מיוחד שלא זיהיתי אותו. לא עניתי. בדרך חזור, חשבתי על המשפט הזה והתחלתי להבין כמה הוא עמוק! ואז הרמתי את העניים לשאול אותך עליו, אבל את כבר נכנסת לבניין שלך... אז המשכתי הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה ונרדמתי. בבוקר שמעתי בכי בכל הבית , קמתי מהר וראיתי את אמא שלי בוכה. שאלתי אותה מה קרה והיא רק אמרה "נטע"! לא הבנתי מה קרה לנטע ...? רצתי לטלפון והתקשרתי לתאיר. היא ענתה לי , והתחילה לבכות שאלתי אותה מה קרה? היא אמרה לי נטע ... נטע .. כבר לא איתנו מה? הייתי בשוק, מה? זה לא הגיוני מה קרה? "אתמול כשחזרתם.. עמד מתחת לבנין שלה השכן שלהם מהבניין ממול, זה שהיא תמיד אמרה שהיה לו מבט של שנאה בעניים.. ההוא שתמיד פחדנו לעבור ליד החנות שלו בשוק הערבי... כי הוא לא היה לשניה מוריד ממנו את העיניים עד שהיינו הולכות, הוא היה אומר קללות בערבית וצועק לנו שנעוף כבר מירושלים ופלסטין! הייתי בהלם... אפילו לא בכיתי התחלתי לחשוב על אותו משפט גדול שהיא אמרה לי אתמול והבנתי שהיא נתנה לי את הצוואה שלה! כי בזכות שלנו כאן היא לקדש את החיים...!! מתגעגעת ....

ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?? הרי כאן רק אפר ואבק. ..שנים, וכלום לא השתנה. שנים, וכלום עוד לא נמחה. הרי כאן רק אפר ואבק ..שנים, וכלום לא השתנה. שנים וכלום לא נמחה. לאן את נוסעת, ילדה-זקנה? לאן את שוב אורזת מזוודת נדודים? ולמה, למה שוב לנסוע? הרי כאן, ושם, הכול אותו מראה- אפר. ואבק, ודם כאב כאב וכאב כאב כאב כאב כאב ובשביל מה, בכלל?! לשם מה לאזור כוחות לפסוע צעד? כדי שמי שייהרגך, יהיה אותו הגוי, בשם אחר? ? ?

כן כן, גם אני נולדתי וגדלתי במשפחה דתית לאומית נורמטיבית. אז לכאורה, מה הבעיה? אני דתייה מלידה. ב"ה נולדתי לשני הורים מקסימים. אנשי מעשה, פרגמטיים. מאמינים בטבעיות ובפשטות. וכך גם גידלו אותי. הישענות תמימה ואמיתית על מסורת אבותינו הקדושים. הם אינם זקוקים להוכחה נוספת, לא קיימים בקרבם הרהורי כפירה כלל. אנשים מאמינים מעצם היוולדם. אשריהם, מה טוב חלקם. אך מה לגביי? נערה בגיל העשרה, חשה מצוקה רבה. שאלות קיומיות המעסיקות אותי, עולם פנימי סוער וגועש. הבושה כל כך גדולה ונוראה. תחושת אשמה עוטפת אותי. בוקר. תוך מלמול "מודה אני לפניך..." חושבת בליבי, "אייכה??" . אוי לא, הנה זה בא שוב. השאלות. חוסר האונים מלווה אותי לכל מקום. לא נותן מנוח. מחפשת, מגששת, ומנסה למצוא מענה לכל האנדלמוסיה אליה נקלעתי. שואלת, חוקרת ומבררת אחר האמת. אינטרנט, ספרים, מה לא? אך הכל נעשה בשתיקה רועמת. הרי אני דתייה. זה לא לגיטימי שיהיו לי ספיקות. מה דפוק בי? בוקר. בת שלושים. עתה הבנתי את הפיתרון לחידה הכמוסה. הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה.

לפעמים גם אפשר לכתוב על החיים בלעדיך, על זה שפחות או יותר טוב לי. שאתה לא נמצא בחיים שלי. שאתה מת. שהוכחת שאתה אפס. לפעמים אני תוהה איך אפשר לחבק ולהתמסר כשבלב שלך אתה יודע שאתה מרמה אותי. איך אפשר להיות אכזרי כל כך? להבטיח הבטחות, להבטיח עולמות, להיות לנצח אבל להמית בכל יום מחדש... אני תוהה איך אפשר להיות נסיך ואיך אפשר להיות שטן איך אפשר ללטף ולנגב דמעות, לחבק ולנשק ברוך ובעדינות ולעיתים, לבעוט בי באגן עד זוב דם, להצליף בי מטאטא ברגע אחד של אי שפיות. אבל הכי חשוב שאני קיימת. מאז שנישאתי לך, למדתי להפריד למדתי שבכל פעם קוראת הסערה הזאת, האלימה, לא רק פיזית... למדתי לסתום אוזניים ולצלול עמוק עמוק אל ים כחול של טוב ושל תמימות ושל עולם אחר. לצלול עד שאחנק, וכשנחנקתי התעוררתי בכל בוקר מחדש לאמת המרה הזאת. שאתה מפלצת. שאני אוהבת ומכורה למפלצת נוראית. אכזרית. שלא ברא השטן. והכי חשוב, שטוב לי עכשיו טוב לי בלעדיך טוב לי שאתה לא בחיי טוב לי שילדיי לא יהיו ילדיך טוב לי להמשיך הלאה, לפגוש את החצי השני שלי. זה שיהיה שווה אותי. הנסיך האמיתי... אז למה לכתוב רק כשרע? אני מודה בכל רגע נתון שזה לא אתה. שאני ממשיכה קדימה, שום דבר לא ישבור אותי עוד. הוכחת כמה אפס אתה, כמה רע אתה, כמה שקרן אתה, כמה סוטה, כמה חילוני, כמה אלים, כמה גס, ואיזו מפלצת גדולה אתה ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד... ביום ההוא כולם יידעו, עולמות עליונים ותחתונים רבנים ואנשי ציבור, אברהם יצחק יעקב משה דוד שלמה ירמיהו ישעיהו הרמב"ם הרמב"ן רבי עקיבא ר' מאיר יוחנן כהן גדול, כולם , כולם יבואו להריע לי, מול כולם אתה תעמוד מבוייש, מוכתם בדם שלי, דם הלב והנפש, ואני אז אדע שהשם אחד ושמו אחד. לאף אחד אני לא צריכה להוכיח את האמת.. כי אמת יש רק אחת ואני לא חוששת, הקב"ה יש רק אחד ואני לא חוששת, אני יודעת שהוא איתי. יש לי גב, וזה לא משנה באיזה עולם, עליון או תחתון, הווה או בעתיד, עולם הזה או עולם הבא... אפילו שכר אני לא רוצה ולא מבקשת. רק שייעשה קידוש השם בעליונים ובתחתונים, רק שתגעש הארץ ותזעק ותנגב את דמעותיי, שהעולם יחבק אותי ויגיד לי "זהו, הסערה חלפה. אמת מארץ צמחה..." רק שהמלחמה שלי להוציא את האמת לאור תסתיים. בינתיים אני מחפשת את הנסיך שלי, מה שלא היית מה שלא יכלת להיות מה שהבטחת להיות בסופו של דבר - אני אקבל על מגש של זהב כי זה מה שמגיע לי. וביום ההוא אני מאחלת לך לבכות דם מאחלת לך להתחרט, להתחנן, לזעוק לשמש לירח ולכוכבים, לבקש מחילה אפילו מהרוח, ליילל ולצעוק לשמיים, לעצים, לעננים. ושהקב"ה יעשה את החשבונות שלו. אני הייתי שמחה אילולא הקב"ה לא היה מקשיב לך ולא היית מגיע למחיצתו. דינך כדין רוצח. אין לך מחילה גם אם תמות נולדת רשע ותמות רשע "עד שירצה את חברו" כל המרים יד על חברו נקרא רשע...

בכאבך. בניסיונך. בדמעותייך. בכשלונך והצלחתך באהבתך, בשנאתך בתסכולך, בכעסך, באכזבתך. בעתידך ועברך בחששך ותקוותך באמונך ואמונתך איתך.

רציתי לספר לך על מישהי שאת מכירה. יותר נכון לומר - על מישהי שאת חושבת שאת מכירה. עלי בעצם. אינני זוכרת כמה, אך הייתה זו תקופה ארוכה שניסיתי להתעלם ממך, ללא הצלחה. את, שמייצגת את ההפך הגמור ממני. את, שנהנית משטויות ובזה למחשבות. אף פעם לא הצלחתי להבין אותך. כל יום מחדש הייתי רואה אותך ומתעצבנת. אולי כי חשתי מתוסכלת, אולי כי הייתי עייפה ואולי כי היה נראה שאת כל כך שונה ממני עד כי לעולם לא נסתדר. את תמיד חייכת, צחקת. מעין משובת ילדות שלא עוברת גם כשאחרים כבר שכחו את גילם. זוכרת את עצמי מגיעה לבית הספר, אחרי משמרת אצל אמא בבית החולים. ואת, את היית שם מחייכת כתמיד, אולי אפילו זרקת איזו הלצה על הפרצוף המדוכדך שלי שנראה כאילו מישהו הכריח אותי לבוא לבית הספר. כאילו באמת. לא יכולתי לסבול אותך. היום אני מבינה שאולי זה משום שפשוט קינאתי. קינאתי בך. את ייצגת עבורי את האדם השמח, המאושר, שאינו מתמודד ואינו יודע מהו קושי. היית גורמת לי לחשוב שרק מי שאינו יודע מהו כאב באמת מסוגל לשמוח ולצחוק בכל ליבו. האמנתי כי אין לי סיכוי להיות שמחה באמת, שהרי את, את שמחה ואת אפילו לא יודעת מהי התמודדות. כך חשבתי. בהפסקות האוכל הייתי מסוגלת לשבת מהצד, לצפות בך ולחשוב. לחשוב איך ייתכן שאלוקים יצר פער גדול כל כך ברמת ההתמודדות של בני האדם. קרו פעמים שישבתי וחשבתי מה יהיה אם יקרה לך - - -, האם גם אז תהיי מסוגלת לשמוח ולחייך. כל זה היה פעם, עד ש... עד שאימי חזרה הביתה, והחיים חזרו למסלולם לכאורה. אז פתאום התהייה השתנתה לי ושאלתי את עצמי: מדוע עכשיו אני לא מצליחה לחייך? מדוע בשלב שכזה בדיחות אינן מצחיקות אותי ואיני מסוגלת לסבול שטויות של חברותיי לכיתה? או אז הבנתי. הפנמתי סוף כל סוף שלא נדרשים חיים מושלמים כדי להגיע אל האושר. לא צריכים להיות טיפשים בשביל לצחוק. הבנתי שאת שמחה לא משום שאינך מתמודדת אלא משום שזו דרכך להתמודד. הבנתי ששמחה אמיתית היא כזו שרואה את הטוב במצב העכשווי ומעצימה אותו. זו הייתה אחת התובנות השמחות יותר בחיי. והיום, היום אני כבר מחייכת אלייך במסדרון, היום אני כבר מבינה שאת בסדר ואין מקום לקנאות, אלא לקנאת סופרים המרבה חכמה. היום אני מסוגלת גם לדבר איתך ואפילו לצחוק. ואם יום אחד תגלי אותי "שמה לך רגל" במדרגות, ומחייכת אלייך - תדעי שכל זה רק בגללך. ותחייכי גם, טוב? לאור כל האמור אני מנצלת במה זו ומבקשת סליחה, ואומרת תודה גדולה על מה שלמדתי בזכותך, תודה על מי שאת. ו..מאחלת פורים שמח באמת :)

ועכשיו אני כאן . אחרי שיבשו דמעותי . אחרי שהרסתי את כל מה שבנו ידי . ועכשיו אני קוראת לך . בצר לי אני פונה אלייך . כדי שתבוא ותהיה כאן לידי . וכמה אני רוצה שתהיה פה. שתתגבר איתי יחד על הפחדים . שתעבור איתי יחד את הקשיים. וכמה אני רוצה שנחזור להיות כמו פעם . שבכל דבר שעשית ראיתי אצלך את אהבתך . שלקחתי את ידי והבטחת שתהיה איתי עד מותך. ולאן כל זה נעלם, אני שואלת . כל מה שהבטחנו אחד לשני. הדרך שעשינו יחד עד כה . כל מה שבנינו יחד שהתפרק . ואני כל כךרוצה לתקן, רוצה שנמשך לצעוד יחד . רוצה שתעבור איתי יחד את כל הקשיים . אבל אתה לא שם. ואני קוראת לך, מתחננת שתשמע אותי . מסמנת לך, ואומרת כמעט בברור עד כמה שאני רוצה שוב את קירבתך . ואתה, הבנאדם שהיה הקרוב אליי ביותר. כאילו קיר בטון חוצץ בינינו . וככל שאני קוראת לך אתה רק מתרחק יותר . בבקשה תבין אותי . תבין אותי, למרות שהרסתי את הכל לגמרי. אני עכשיו כאן, ואני רוצה לתקן . ואני אומרת לך דברים רק כי אני רוצה להיות בטוחה, אם אתה עדיין אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך . אם אתה עדיין רוצה בי . כי אני רוצה בך.

זה שוב הגשם הארור. בכל פעם הוא מופיע ומזכיר לי אותך. אותנו. אני בבית, מתכרבלת בשמיכת הפליז שקנית לי, ומביטה דרך החלון, ברחוב. ילדה אחת קטנה קופצת לתוך שלולית אחת גדולה. כמונו.. אז.. מעניין אם אתה זוכר את הפעם ההיא. הלכנו יחד, מחובקים ברחוב, מטרייה אחת, רטובים וצוחקים ופתאום מעדתי לתוך שלולית ענקית. הבטנו המומים אחד בשני ואז גם אתה קפצת. שבוע אחר כך סבלנו שנינו משפעת חריפה. כמובן שהעובדה הזו לא מנעה מאיתנו להעביר שיחות ארוכות ומצוננות להפליא במשך לילות שלמים. זוכר איך אימא שלך התעוררה כי "השתעלת חזק, ממש כאילו בלעת כדור צמר"?, זוכר איך שהייתה כ"כ המומה מהעובדה שאתה עדיין ער בארבע לפנות בוקר, ולא סתם ער, אלא מדבר בטלפון, וצוחק. אני זוכרת את הטון הכועס שלה כשגילתה שזו אני. "שוב מאיה? לבחורה אין גבולות, אתה קודח מחום, וכבר מאוחר, שתעזוב אותך במנוחה.." איך נפגעתי. ניתקתי מיד את הטלפון, כמובן בדמעות. הן צצות תוך רגע. ניסית לנחם אותי. לשלוח הודעות מעודדות. להסביר אני צונחת על המיטה. ערמה גדולה של טישו מסביבי, ערמה שהולכת וגדלה מרגע לרגע. והבכי הנוראי הזה שלא נותן מנוח. שחוזר שוב ושוב. בכל פעם אני חושבת שכבר נרגעתי אבל הוא ממאן להפסיק. הדמעות חונקות את הגרון. הזיכרונות צורבים בלב. הריח. הריח שלך שכ"כ חסר לי. החיוך צחור השיניים שהמיס אותי כל פעם מחדש. הכול צף. עולה. מזכיר. וכואב כל כך.הנה, שוב אני מרגישה אותן. רטובות, מלוחות, זולגות על הלחיים. איך עשית לי את אני מוציאה אוזניות ומחברת אותן לפלאפון, מעבירה לתחנת הרדיו שנהגנו לשמוע בנסיעות. וכמו תמיד נופלת על השיר הלא נכון. כבר הבטחתי לעצמי שהבכי חייב להיפסק. אבל אוף. עכשיו הוא רק מתגבר-"I CAN'T LIVE WITHOUT YOU&hellip" היא צועקת. ואני בוכה.. כן, אני נשמעת דרמטית. זו בסך הכול אהבת נעורים. אהבת לא הגיונית מלכתחילה. אהבה חסרת סיכוי. אבל היי, זה לא אתה שגרם לי להאמין שהיא אפשרית? "אנחנו נעבור את זה מאיה, יש הרבה זוגות שחיים ביחד ואמונותיהם שונות. וגם אם אין כאלו ואני סתם ממציא עכשיו כדי להרגיע אותך, אנחנו נעשה את זה.. תאמיני בי. תאמיני בנו" איפה כל המשפטים היפים האלו עכשיו? הם נעלמו. אתה נעלמת. וגם נאלמת. דום. שותק. לא יודע מה לומר. "חשבתי על זה הרבה מאיה.. ואני לא מוכן להקריב את המשפחה שלי למענך.." חשבת בכלל כמה המשפט הזה יכאיב לי? אתה לא מסוגל לעמוד מול אמא שלך? להגיד לה חשבתי שנהיה לנצח. אתה יודע? בכל פעם שעברתי ליד גן השעשועים בתחילת הרחוב שלך נהגתי לעצור, להביט בהורים החובשים את הספסלים ורווים נחת מילדיהם. מדמיינת אותנו. צועדים שם יד ביד. מחלקים במבה ופטל לילדים האהובים שלנו. אבל שוב, המציאות מכה ואני מבינה שכל אלו דמיונות שווא. שאולי אם אעבור כאן בעוד שנה אראה אותך, ואותה מחלקים במבה לילדים שלכם. איך זה קרה ששכחת אותי? שנקשרת בין רגע לאחרת? איך יכול להיות שאתה לוחש באוזנה מילים שבעבר הכל כך לא רחוק לחשת באוזני? אני לא מסוגלת לחשוב שהצעת לה נישואים כמו שתמיד הבטחת שתציע לי. בים, עם נרות והשיר שלנו מלווה בפריטה העדינה שלך בגיטרה. בטח עינייך נצצו, וחייכת את החיוך הכובש שלך, החיוך ההוא שהבעיר והרטיט לי את הלב. ועכשיו, הוא מבעיר את ליבה... לא יכולת לספר לי שאתה מתחתן? אני עד כדי כך אני נוראית? אתה יודע, מאז שנפרדנו השתדלתי שלא להתקרב לשכונה שלך. שלא אראה אותך בטעות. שלא ייכאב. לא רציתי להאמין שאתה ממשיך, וחי, צוחק ושמח. בשעה שאני שוכבת במיטה ימים שלמים, בוכה, מנותקת, קוראת כל מכתב, סמס או פיתקון שאי פעם שלחת, מזילה דמעות על תמונות שמעידות שאינני מדמיינת. שאכן פעם היית שלי... ממש במקרה נקלעתי למכולת שלכם. עברתי עם חברות ברחוב הסמוך ועצרנו לקנות משהו. ואז שמעתי אותה. את אמא שלך, מדברת ומתפארת. "כן, ברוך השם יתברך שהוא עזב את מאיה ההיא. וואו, לא יכולתי לסבול אותה, זה היה נורא, יותר לא לבושה מלבושה, כ"כ רדודה ושטחית. שתדעי לך שהיא דרדרה אותו בדרך המדויקת לתהום. אבל את יודעת מה המזל שלו? שיש לו אותי.. הסברתי לו מי ומה היא. שיבין- היא לא בשבילו, לא בשבילינו. ומאז שהוא עזב אותה, המילים שלה צלפו בי. הרגשתי תערובת משונה של כאב, בושה, וכעס. עליה, עליך, עליכם. איך יכולת? למה עשית את זה? מחר היום הגדול שלך. ומחלוני עדיין יורד גשם. לעולם לא תקבל את המכתב הזה, אני יודעת. אין טעם. אתה לא תבין אותי ואת הפצע המדמם שהותרת בליבי. כן כן נשמע דרמטי, אבל זו ההרגשה שלי: מדממת, פצועה, עזובה. ובעיקר בודדה. עוד כמה זמן אמשיך לבכות בחדרי על מה שאבד? שהיה ולא ישוב? ואיש לא יבין, לא יחבק, ילטף או ירגיע ויבכה איתי עד כלות כוחי. אולי, רק השמים...

את! כן את. זה מכוון אלייך. מה כבר בקשתי? את האמת כלום. אז למה? למה עשית לי את זה? את חושבת שזה כיף. נחמד. ובטוח שלא היתה לך אפילו כוונה רעה. אבל מאחורי הכל יש גם אותי, על זה עוד לא חשבת. בטח את גם לא חושבת. מתוקה, יש כאן בן אדם. בן אדם עם תחושות, רגשות, מחשבות, עולם שלם. אבל את סוגרת הכל מאחורי הדלת, ופשוט בוחרת מה להוציא. אפשר להזכיר לך משהו? מה שנמצא מאחורי הדלת שייך לי. ולי בלבד! אז מה אם בחרתי לחלוק איתך חלק מהדברים?! בחרתי לחלוק אותם רק איתך. זהו. (אולי גם זה היה טעות אבל לא משנה..). וגם את בחרת, אבל לא היתה לך זכות. אני הבעלים! לא את. אז למה? מה חשבת לעצמך? שזה נחמד וכיפי. אעלק. אבל שוב כנראה שלא מכתב זה נכתב בהערכה רבה אלייך, אליכן, ועם בקשה קטנה, שימו לב. בשניה אתם יכולים להרוס משהו. שימו לב. אוהבת המון.

בס"ד אני כבר לא מזהה אותך, את יודעת? את שונה. מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה, על מה את נלחמת? אני רוצה לצעוק, לצרוח. למה את צריכה להשתנות בשבילם, להתנהג בצורה שלדעתם נכונה, לחזור כמו תוכי על אותם אידיאליים שחוקים בלא להאמין בהם באמת, בלא להבין את משמעותם? מה התועלת בכך? אני אחת. שלרוב עומדת מהצד בוכה, מיוסרת או סתם שותקת. ואני לא יכולה לראות אותך משתנה כך מול עיניי, הופכת להיות אחת כמו כולם, מאבדת את הייחודיות שבך. כבר אין לך סודות. הכול גלוי וידוע בפני חברה ששופטת אותך כל רגע. פעם היית חברה אמיתית, שיודעת להקשיב גם במחיר של איבוד פופולאריות. עכשיו, את כבר לא לומדת כי זה גורם לך להיראות יותר "מגניבה", את כבר לא טורחת להקשיב למי שבמעמד חברתי פחות משלך, כבר לא אכפת לך מאף אחד חוץ מהמעגל הקרוב אלייך וגם בו חשוב לך כל הזמן להבהיר את אותם אידאליים שחוקים, את אותם דברים שלמדת בעל פי כדי להיחשב ליותר, להיות יותר, להיראות למה? תאמיני לי שמעריכים אותך יותר כשאת אמיתית, כשאת מאמינה בדרך שלך והולכת בה, ולא בדרכם של אנשים אחרים שאוהבם להכריח ת כל העולם להיות כמותם. אבל לי אין זכות דיבור, כי אני כבר ממזמן לא בתוך המעגל הסגור הזה, שאת מעדיפה לשמוע רק את דעתו ולהתעלם משאר העולם. אז הלוואי שדרך המכתב הזה תקשיבי לי, בלי לדעת מי אני.

נשמה. את לא יודעת כמה כואב לי. את באמת חושבת שאני לא מבחינה? תאמיני לי,קשה להתעלם.. אז את מסתכלת, עם המבטים הריקנים האלו,שמקרינים באמת את מה שאת מרגישה, ולא מה שמתבטא בפועל. ואת שואלת שוב ושוב, עדן,הכל בסדר? ואני עונה כן, הכל כרגיל. ובאמת הכל רגיל,רגיל בצורה הכי לא שגרתית שיש. ואת שואלת שוב, מה ? באמת לא טוב לך?? אז כן, לא טוב לי,וזה האני הפנימי שלי אומר. מתחת לכל המסכות לכל הקליפות הכל כך יפות,כל כך כלומיות ,באמת לא טוב לי.מוזר בטח היית אומרת. אז אני אענה? למה מוזר?? את לא רואה שאני בנפילה?? פעם לא היית צריכה ולו דקות מועטות בשביל להבחין בשינוי קל ביותר, והיום, היום הכל ואני שזוכרת כ"כ טוב את השנתיים היפות האלה, שבהם הרגשתי שונה וחשבתי שיש מאין,המושיע הגיע, אבא שלי שאוהב אותי הקשיב לי, נתן לי מענה.. אבל כנראה ששנתיים לא הספיקו. לפחות לא לי. אבל את מי אני ישאל את כל זאת? את הרי כבר לא כאן. לפחות לא בשבילי.. ונשמה, מי כמוך יודעת שהשתנית. אבל למה?! למען ה' למה?! איפה את, הילדה מדהימה והנהדרת שאני הכרתי? לאן נעלמת לי פתאום? או שמא אני נעלמתי? אבל מילא היה זה רק זה, אבל הכל התדרדר. אני נופלת ונופלת וקשה לי לעלות. וגם כואב לי. קבלתי מכות. ואני צריכה אותך, אבל את מעולם לא תדעי מזה. כי אני לא אספר לך, כי לי אין את האומץ. אבל שתדעי דבר אחד- אני אוהבת אותך כמו תמיד וכלום לא השתנה. ואני צריכה אותך.. אבל בלי השינויים.. אולי זו בקשה גדולה מדי, אבל זוהי בקשה אחת, כי כואב לי ואת יודעת שהשינוי הזה או השנויים, רומסים אותי, הורסים אותי מהיסוד. ואת זה את יודעת.ולא אכפת לך. אבל לי אכפת ואני בוכה בלילות ולי זה כואב. כי זה אני. אז כנראה ששנתיים באמת לא הספיקו.

    לך אכתוב, מולדת.   יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת. אשחיז לשם כך את הנוצה המשובחת ביותר שלי ואקח את הדיו השחורה ביותר. אקח השראה מגיליונות קלף של ספרי התורה, וכתב עברי קדום ידריכני בשבילי האותיות. יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת. ובסיפור יהיה הרבה כאב, מולדת, כי קמת מדמיי בנייך שהרוו את אדמתך. ובסיפור יהיו גם הרבה דמעות, מולדת, קצת של שמחה והרבה של עצב. כי סיפורך, מולדת, מתחיל מעבדות, אך כשאכתוב אותו, מולדת, הוא יסתיים בחירות. יום אחד, מולדת, אכתוב את דברי ימייך. תהיה בסיפור גם הרבה שנאה, אהובה, שנאה ודם, עשן ואפר של אדם, אך כשאכתוב אותו, הרוח כבר תהפוך בהרוגים האלו. וסיפורך, מולדת, לא יהיה קל או קצר, רב שנים יהיה, מולדת, רב בשנים ובדמעות. קשה יהיה לקוראו ולקבלו, מולדת, כי לא אסתיר ממך דבר, ורק אמת אומר. כדי שתדעי, מולדת, שכל אבן באדמתך היא אחד מאהובייך, כדי שתדעי, מולדת, שאדמתך אינה אדמה גרידא, כי אלא אדם. יום אחד, מולדת, אכתוב את סיפור חייך. ובמקום חיים יהיה בו הרבה מוות, מולדת, ובמקום שמחה וצחוק יהיה כאב ושכול. אבל הסוף יהיה טוב, מולדת, את זאת אני מבטיח לך. דמיי אחינו זועקים מאדמת הניכר, והאם תחיינה העצמות היבשות שבכבשן? והרי הם לפנייך, מולדת. לוחמייך, מגנייך, ממשיכייך, מישבייך. יום אחד אכתוב לך סיפור, מולדת. ויהיו בו הרבה דמעות ועצב, כי מולדת לא קמה כמדינה הכוללת לאום ואנשים. מולדת קמה על ידי דם עבדיך השפוך. ועל כן אל תתהי מדוע זה לאחר אלפיים שנות גלות, בנייך חוזרים מארצות הנכר. לישב אדמתך, להרחיב גבולותייך. נפריח את שממתך, מולדת, נחבוש את פצעייך, נלחש לך מילות נחמה בסתר, נשיר את שירייך. לא לעד חרפתך, מולדת, לא לעד. שבנו ונשובה, מולדת, שבנו ונתעודד.

אמא שלי!   איפה את? מהיום המוזר הזה, שכולם בכו, אני לא מצאתי אותך! זה היה ממש מוזר, את יודעת? כי כולם ליטפו אותי ובכו, ודוד משה, הדוד השמן, את יודעת מי הוא, נכון? הוא הרים אותי ואמר לי להיות חזקה. למה להיות חזקה, אמא? מה קרה? מישהו בא להרביץ לי? אני באמת לא מבינה, אמא. רציתי לשאול אותך, אבל אני לא יודעת איפה את, וזה מאוד חבל, כי ככה אני לא יכולה לדבר איתך ולשאול אותך שאלות שהן מאוד מאוד חשובות. זה באמת חבל, אמא! את יודעת, נורא עצוב כאן. אבא מאוד עצוב ולפעמים זה נראה שהוא בוכה. זה מצחיק. אף פעם לא חשבתי שאבא יכול לבכות. תמיד הוא היה גדול כזה ושומר עליי. את בטח יודעת, נכון? הראל כל הזמן משחק איתי עכשיו. זה מאוד כיף, אבל אני בכלל לא מבינה איך זה שהוא כל כך נחמד אליי פתאום. אוי, אמא החמודה, חבל שאת לא כאן, באמת! אז הייתי יכולה לשאול אותך איך זה קרה שהראל משחק איתי עכשיו. שאלתי את אבא מתי תחזרי והוא לא ענה לי. זה היה מעצבן! אבל סבתא יותר חמודה. היא אמרה לי אתמול שתחזרי פעם. אני לא יודעת מתי זה "פעם". אני אפילו לא יודעת איפה זה! ומימי התינוקת הזאת, היא רק בת שנתיים, קטנה ממני בהמון שנים בערך! אבל כולם נותנים לה מתנות כיפיות, ולי נותנים מלנטה פלסטלינה טיפשית שרק נמרחת ונמרחת על כל הבית ואז אי אפשר לנקות ואז אבא כועס. אני לא מבינה למה צריך לקנות לי כזאת פלסטלינה מעצבנת. שאלתי את הראלי, כי הוא גדול והוא בטח כבר יודע, אבל הוא אמר לי להגיד תודה ולשתוק! ביקשתי מדודה לולו שתקנה לי טושים וצבעים, והיא קנתה לי אבל מימי בכתה והיא נתנה אני מאוד מתגעגעת אלייך, אמא. אני אפילו לא רוצה לקום בבוקר כי הראלי לפעמים מכין לי שוקו והוא יוצא בהיר כזה עם המון גושים לא טעימים. אבל את היית מכינה לי שוקו מאוד טעים, אמא. וגם בלי גושים מכוערים. פעם כעסתי על השוקו המגעיל והראלי אמר לי שהשוקו שלו פחות טעים כי את שמה בתוכו משהו סודי. אולי תגלי להראלי את המשהו הסודי? רק לו, אמא! אוף, חבל שהלכת ל"פעם". זה נורא משעמם בלעדייך. אולי גם אני ילך איתך? זה יהיה כיף מאוד! ככה מימי לא תציק לי ב"פעם", כי היא לא תהיה איתנו שם. רק את ואני, אמא! בואי לגנוב אותי ל"פעם"! אבל אולי הראלי יהיה עצוב קצת. לא נורא. אני ירוץ להגיד לו "ביי-ביי." לפני שאני ילך איתך ל"פעם". ואולי אני גם ייתן לו נשיקה. אם אני לא יתבייש. אבל אמא, את יודעת למה אני הכי הכי מתגעגעת? לסיפורים שלך ו"לילה טוב" שלך ולנשיקות והחיבוקים שלך ולאוכל שלך וגם ל"בוקר טוב" שלך ובעצם לכל מה ששלך! כי את האמא שלי ויש לך את הריח הכי נעים מכל האימהות. אוף, זה נורא מעצבן שכולם באים אלינו מלא פעמים וכולם יושבים על כיסאות נמוכים, ממש כמעט ברצפה! בהתחלה חשבתי שכולם רוצים לשחק איתי, אבל הם סתם עצובים ואני חושבת שלאף אחד אין חשק לשחק. אז למה הם יושבים כל כך נמוך, אמא? אני באמת לא מבינה. היום אבא אמר שמחר נחזור לשגרה. איפה זה השגרה, אמא? זה רחוק מאוד? אני לא רוצה ללכת מאוד רחוק, כי כשתחזרי מ"פעם" את לא תמצאי אותנו. בעצם, את יכולה להתקשר לאבא בטלפון הקטן שלך (אם יישאר לך בטרייה ב"פעם", אני לא יודעת אם יש שמה מטענים כאלה.) ולשאול אותו לאן אנחנו הולכים בדיוק. את יודעת, עכשיו לילה ומאוד חשוך בחוץ. אני מסתכלת על הכוכב ההכי גדול, כי הוא הכי נחמד והוא כל לילה מדבר איתי ומספר לי סיפורים ואומר לי לילה טוב. הוא לא יכול להגיד לי בוקר טוב, כי, וזה ממש מצחיק שאת שואלת, הוא כוכב, אמא! כוכבים באים רק בלילה! הסברתי לו שהוא יכול לספר לי סיפורים ולהגיד לי לילה טוב רק עד שאת תחזרי מ"פעם". אני מקווה שהוא לא נעלב. אוף, הראלי (אני קוראת לו הראלי למרות שלפעמים הוא מעצבן) אומר לי עכשיו ללכת לישון ואסור לי להרדם מאוחר כי מחר חוזרים לשיגרה. אני ממש לא מבינה איפה זה. סבתא אמרה לי שכשאני אגדל-אני יבין. אבל אני כבר ממש גדולה, אמא, נכון? אז לילה טוב והמון נשיקות! תחזירי לי תשובה, אמא, טוב? וגם תחזירי לי נשיקות. אני אוהבת אותך!   ממני, מיכלי.   רגע! שכחתי משהו!   אמא, אל תשכחי שעוד שבוע ועוד שבוע ועוד כמה יש לי יומולדת ואני יהיה בת 7! אז תשלחי לי מתנה, טוב? (אני מקווה שהמתנות ב"פעם" כיפיות!) וגם, אל תשכחי כל לילה ככבים להסתכל על הכוכב הכי גדול, ואז תוכלי להרגיש אותי ואני אותך, כי שתינו נסתכל על אותו כוכב! זה יהיה מגניב, לא?   לילה טוב ואל תשכחי שאני מתגעגעת אלייך ורוצה שתחזרי מ"פעם" מהר מהר, לפני שנלך לשגרה!   ממיכלי.

אחות קטנה שלי... יש לי כל-כך הרבה מה לומר לך. אני יושבת לידך, מביטה בך ישנה. מביטה בתלתלי הזהב שלך, בלחיים השמנמנות שלך, ואת כל-כך מתוקה שבא לבכות. אני רוצה כ"כ לנער אותך, לחבק אותך בחזקה, ללטף ולנשק את פנייך, והעיקר-לבקש סליחה. כי אני, אחותך הגדולה ממך בעשר שנים, מעולם לא הענקתי לך יחס. מעולם לא השבתי לך אהבה על אהבתך והערצתך אליי. מעולם לא חיבקתי אותך מרצוני, ואנו מופיעות יחד רק בתמונות משפחתיות. תמיד התייחסתי אלייך כאל אחות קטנה ומעצבנת, ואף פעם לא היה לי זמן אלייך. מעולם לא התייחסתי לעינייך העצובות והמאוכזבות, כשביקשת ממני עזרה, ואני סירבתי. ותמיד, תמיד חשבת שאת זו שלא בסדר, ולכן אני לא מתייחסת אלייך. (כמה תמימות יכולה להיות אצלך, תמימות וטוהר שנמצאים רק אצל ילד בן חמש?!) ואת ניסית. עשית הכל כדי שאגלה כלפייך אהדה וחום. כמו אז, כשהכנת יצירה בגן. זוכרת? זוכרת שהגשת לי אותה בחגיגיות ליום הולדתי, ואני אמרתי לך לתת את זה לאבא ואמא, כי לי אין מקום בחדר? זוכרת? ואת התאפקת, ולא גילית את אכזבתך. נלחמת בדמעות. ראיתי. ועכשיו אני יודעת שאני פשוט אחות רעה. כשאני חושבת על אז, הלב שלי פשוט מתמוסס מאהבה אלייך. נמס והופך למים של אהבה מטורפת, עמוקה, יציבה וחזקה, כלפייך. אחותי הקטנה. זו שכ"כ אוהבת אותי, ואני סתם... הלוואי שאוכל להתחיל הכל מחדש. הלוואי שאהיה מסוגלת להסתכל בכחול האין-סופי הזה שבעינייך, ולומר לך, אחותי, שאני א-ו-ה-ב-ת אותך. עדי. אני מבקשת סליחה. לא, את לא חייבת לסלוח לי, כי אולי זה לא מגיע לי. אבל אני מנסה בכל זאת. ממני שאוהבת, אחותך, (אני עוד ראויה לתואר הזה?!) אפרת.

מכובדות ומכובדים נכבדים, הננו מביעים את מחאתנו על שינוי צורת הבמבה מצורת בוטן גמלוני לצורת קוביות. לדעת החתומים מטה יש לשמור אמונים למסורת, וכל המוסיף גורע. הדבר גם עלול לגרום לבלבול בין קוביות במבה לקוביות שוקולד, או חלילה מתוך שיבקשו ילדים מהוריהם במבה יבואו לבקש מהם שוקולד, וחסה התורה על ממונם של ישראל. הננו קוראים לכל המחנה האמוני להביע את מחאתו ולהצטרף לדעתנו להחזרת עטרת הבמבה ליושנה. בכבוד רב, הרבנית חסמב"ה הרב דנידין "הרואה ואיננו נראה" האדמו"ר הנסיך הקטן הרבנית אורה "הכפולה" הרב פו "הדב" הרב קופיקו הסבא קדישא אליעזר והסבתא אלישבע הרב "מיץ פטל"

בס"ד ליצר הרע. כן, מכולם בחרתי לפנות דווקא אלייך, רציתי להשתתף בצערך ולהחמיא לך. אני בטוחה שזה לא כ"כ קל להיות The bad guy . אבל יש שחקנים שאומרים שקשה לשחק אם התסריט גרוע- לא התפקיד אז כנראה שהחיים ממש סבבה כי אתה פשוט שחקן אדיר. כמה פעמים הצלחת לעבוד עלינו ולקחת אותנו לצד שלך? אה? כן... אבל פה יש בעיה קטנה, אתה יודע למה? כי פה התסריט לגמרי אמיתי – הוא החיים שלנו, ואנחנו לא רוצים לחטוא. לא רוצים להיות הרעים {למרות שיהודי אף-פעם לא רע}. אני לא אומרת לך להפסיק לשחק ,ממש לא, רק אל תשקר לי! לא! אל תגיד לי שלכעוס זה בסדר ולרכל זה ממש סביר, אל תאמר לי שהיום מלא בערפל כי אז אני לא אוכל לראות שהוא בהיר. אני יודעת כמה אתה חכם הרי זה כבר הוכח לעל{כמו בגיאומטריה} אבל אתה בכל זאת עבד ד' ומלאך והרי כתוב בפרקי אבות "חכם לא נכנס לחכם או גדול ממנו" אני לא אומרת שהיצר הטוב יותר גדול ממך, אבל אתה לא נותן לו לדבר! אני ממש לא יכולה לשמוע אותו ככה! אז מה הפלא בדיוק שאני הולכת אחריך? תשתוק לרגע!!! ושוב אני לא מתכוונת שתרמה עכשיו בתחרות ואל תדאג תן את כל הכח שלך ותראה איך אני מנצחת- ככה אני נהית יותר גדולה. אז שיהיה לך בהצלחה באימונים ובצילומים ושהטוב ביותר ינצח –אל תיעלב הכוונה לבחירה. משחק מהנה שפנת הניסיונות שלך....

בס"ד אלה. היה נראה כאילו, הנה, סופסופ, משהו נפתח. לרגע. והמחשבות שלי, לעצמי- כאילו מעצמן, היו למכתב. בזכותך. בגללך. ולמעני. כנראה שבכל זאת, סופסופ, משהו נפתח. משהו נפתח. היתה מוסיקה. החושך גבר על האור. הכל מדויק להחריד. וכולן פרצו. יש בעצימת עיניים ויש שלא. אבל הכל היה מדויק להחריד. ואת עמדת שם. והתפעלת. ואני עמדתי שם. והתפעלתי. וקנאתי. ובבטן שלי עלה הריקוד ההוא, הישן. הריקוד שלי. בועט לכל עבר. נמתח לאורכי ולרוחבי. מסתובב, בעדינות, בפראות. לקצב פעימות לבי. מתכווץ ונמתח. פוגע בכל. והרגליים שלי- נטועות במקום. התבדיתי. התישבתי על כסא, כרגיל. בצד. הדמעות החלו מתנקזות בזוויות של העיניים שלי. ונעצרו שם, בסכר. ואת עמדת שם. והתפעלת. מישהי שאלה. למה. עניתי לה שאני לא מסוגלת. ואת עמדת שם ושאלת. עניתי לך שאני לא מסוגלת. בקשת שקט. והלכת לעמוד לך שם, ולהתפעל. באמת מפעים. יש שמפעיל ויש שמשתק. אותך מפעיל, אותי משתיק. והגיע הסוף. והמשכתי לשבת שם, בצד. עם הרגליים מקופלות תחת כובד גופי. בקשת שיכתבו לך. שימלאו דף, משוב. ואז לחשת לי, תמלאי גם את. הנהנתי. שתקתי. שלא יתפרק לי הסכר-עבדתי עליו שנים. מה אני אמלא? טופס? טופס קר. אבל הוא לא היה טופס. הוא היה חלק. סתם דף חלק. אז עשיתי מה שאני יודעת. לקחתי עט. התחלתי לכתוב. היתה לי ברירה? כתבתי. עד שלא נשאר מקום יותר. את הבריכה האחרונה של הסכר הימני כתבתי שם. כתבתי. היה נראה כאילו, הנה, סופסופ משהו נפתח. כתבתי לי. לעצמי. הוצאתי מהסכר והחזרתי אליו. עצור להתרעננות. לסכר הימני. כתבתי. לעצמי אני יודעת לכתוב. ולמתים. אז גם אני מתה? מה איתי בכלל? כתבתי. וכתבתי. עד שהמח שלח פקודה ליד להניח את העט. ודי. היה רעש. ועמדת שם. וחפשת. וידעת אותי. אמרת לי, את לא כתבת לי. אמרתי לך, כתבתי. כתבתי לי. אבל את יכולה לקרוא. השארתי אצלך את הדף והתרחקתי. איך אפשר לעמוד על יד מישהו בזמן שהוא קורא את מה שכתבת? ואת חפשת אותי בעיניים שלך. לקחת אותי הצידה. אמרת משהו. משהו על ריקוד, ריקוד מחיה. ואני הנהנתי ושתקתי. מה יכולתי לעשות? הסכרים כבר היו מלאים, ואפשר שעוד היה מלאים. את המספר שלך נתת לי. לקחתי אותו. והיום הבנתי. סופסופ הבנתי. המחשבות שכתבתי, לעצמי. כאילו מעצמן, היו למכתב. כנראה שבכל זאת, סופסופ. משהו נפתח. סופסופ משהו נפתח. תודה.

ל_____ היקר. תודה לך על כל התגובות והביקורות הבונות. תודה על כל העזרה והפרגון. תודה על זה שאתה מי שאתה, מפרגן כזה וחבר של כולם. רק רציתי שתדע שבזכותך אני מי שאני עכשיו. תודה שאתה מעודד אותי להמשיך ליצור. ובקיצור, תודה על הכל. ממני, אתה יודע מי. נ.ב. אתה זוכר את האתגר, כן?

הביטי בי אמא. הסתכלי איך גדלתי. אני כבר לא אותה ילדה ששיחקה בשולי חצאיתך. גדלתי. תסתכלי מעבר רגע. התבגרתי. כבר יש לי כיוון ותחילת דרך. כבר עברתי קשיים ובניתי בי עוד קומות. תסתכלי רגע רק עליי אמא. תעזבי הכל ותתמקדי רק בי.

-"איך אתה שותה את התה?" -"מה?" תמהתי, עיניה לא מרפות ממני בשאלה. -"איך אתה שותה את התה שלך?" הנחתי את הספר בצד ונשעbתי אחורה בכורסא. היא נדנדה את רגליה הגרובות עד הברך ואחזה בשולחן עליו ישבה. בדרך כלל היא בשקט רב השעה שלנו, עתה לא הרפתה. -"אתה יודע שיש אנשים ששותים אותו רותח וגורמים לעצמם כוויה בלשון , ויש כאלה.." היא עצרה בתנועות רגליה "יש כאלה ששותים אותו עם תוספת מים קרים." היא החלה מנענעת את ראשה מצד לצד, אור המנורה ניתז מתלתליה הזהובים. 'צריך לנקות את המנורה הזו' חשבתי לעצמי. פעם הבאה שאראה את סוניה אעיר לה על כך. מזל שהחלון פתוח והגשם נפסק אתמול. "ואת?" הפרתי את הדממה. "אני?" שאלה ועצרה באמצע ניע פניה לשמאל. "איך את שותה את התה שלך?" היא הטתה את ראשה מעט וחשבה. "אמא שותה אותו עם כף וחצי סוכר, אני אוהבת סוכר חום" תוך כדי דיבור קפצה מהשולחן אל השטיח, כמו צפרדע. נאנחתי והבטתי בספר אותו קראתי- "תזות ורעיונות בהגותם של גדולי המאה ה-19", כנראה לפרק 33 לא אגיע היום. ידעתי רק כי הוא מתחיל האות T . "אמה בואי", קראתי לה, טופח על בירכיי. היא קיפצה אלי שוש קפיצות והתיישבה עליי, מניחה את ידיה על קצוות שפמי. "יש אנשים ששותים את התה כך", היא רכנה אל אוזני ולחשה: "ווווושת ווווושת ווווושת" נמלאתי צמרמורת מהצליל ונרעדתי כולי. היא צחקה צחוק מתגלגל, שדוני מעט. "את רוצה תה?" ניחשתי ניחוש פרוע. היא השתתקה. "אמא לא אוהבת זרים, אתמול היא לקחה לי את הסוכריות שנתן לי דוד ג'ים" אמה שפשפה את לחייה בכאב. "אני לא אוהבת את אמא" "ותה את אוהבת?" שאלתי ברכות והנחתי את ידה בצד גופה. היא פערה את עניה. "יש אנשים שלא שותים תה" לחשה אלי, "אתמול בגן, ילד שאינני מכירה סיפר לגננת שהם שותים בבית רק שוקו" ניחוחות אסורים של שוקולד סמיך חדרו אל דמיוני מבעד ללחישתה. הרבה זמן שלא שתיתי שוקו. מאז הגעתי הנה. "הם מגישים פה רק מים או מים חמים", נידבתי מעצמי מידע. אמה לא הבינה: "אין להם תה, או קפה?" "לא" תיקנתי אותה, שנינו ישובים על השטיח, "אין להם שוקו." אמה נשכבה על השטיח, נשכבתי לידה. מפה המנורה נראתה דווקא נקייה. סוניה העצלנית. שתקנו. אמה ציירה ציורים בשטיח. "אמא לא תבוא יותר" אמרה. ידעתי זאת. שמעתי אותה צועקת במסדרון. סוניה בדיוק פתחה את הדלת לאוורר וסגרה מיד. לא ראיתי, רק שמעתי. אך הייתי באמצע ניטשה ואפו הגדול שנתחב לכל נושא ולא יכולתי לסגור את הספר. הוא היה כל כך מעניין שלא נרדמתי עד שסיימתיו. לכן עכשיו כבדו איבריי והתחלתי להתנמנם. "נגמר לה הכסף לרכבת, אנשים לא באים אליה יותר ודוד ג'ים זרק אותה, כך היא אמרה לי" "את מפריעה לי לישון" התלוננתי והסתובבתי ממנה, עוצם עיניים. "האחות אמרה לי שתה קמומיל עוזר להירדם. הוא לא רגיל, הקמומיל, יש לו צבע צהוב כזה ואין בו קפאין. אמא הייתה מכורה לקפאין, השיניים שלה היו צהובות נורא" אמה לא חדלה. היא קפצה על רגליה והחלה לרקוד סביבי בדילוגים. "אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר" זמזמה לעצמה, "אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר" "אמהה" נאנחתי, מניח ידיים על ראשי. צעדיה הקטנים עשו לי כאב ראש. "אמה די!" היא המשיכה והגבירה את קולה: "אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר" "אהההה, אהההה" התחלתי לצעוק ולסירוגין למחוא כפיים. סוניה אמרה לי לעשות זאת כאשר אני מרגיש ממש רע. "אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר" "אההה, אהההה," "אמא לא תבוא-" -"אההה" רקיעות ומחיאות כפיים, עשינו יותר מדי רעש. "מה קורה פה?!" דלת נפתחה. אמה קפאה על מקומה. סוניה נכנסה, שוב בחלוק לבן. אמרתי לה שהוא לא מחמיא לה, היא אף פעם לא מקשיבה לי. אמה ברחה מתחת לשולחן ממשיכה לזמזם. סוניה צעדה פנימה, הקימה והושיבה אותי על הכורסא. "נו באמת ג'ון! אתה ואמה שיחקתם מספיק. ולמה לא סיימת את הספר?!" היא דחפה לידיו את הספר, ניגשה אל השולחן ומשכה משם את אמה. "זהו אמה נגמרו המשחקים חזרה לחדר" אמה לא זזה, הבחנתי שהיא ממשיכה לעשו את אותם קולות: וווושת וווושת" "היא רק כוס תה" הסברתי לסוניה, היא אף פעם לא הבינה יותר מדי. סוניה לא הקשיבה ולקחה את אמה בזרועותיה. "ג'ון תקרא בספר, אמה צריכה ללכת לישון, נכון אמה?" חיוכה המזויף של סוניה גרם לי לקמט את דפי הספר. "את לא רואה שהיא תה?!" צעקתי עליה. אמה המשיכה בקולות השקטים. "היא צריכה להיות שוקו אבל היא תה, ויש אנשים ששותים תה בשקט ויש שעושים רעשים" התחלתי לדפדף בספר ממשיך להסביר "יש טעמים שונים של תה, ואמריקה השחיתה הרבה ממנו, הם קראו לזה מסיבה. ולמה יש גם נענע וגם מנטה הטעם די דומה אני לא שותה תה אבל יש אנשים ששותים וזרים אינם שותים קפה או מים הם שותים שוקו" הדפים ריצדו נגד עיניי ודלת נטרקת ואחות שהגיע במרוצה ומחט שנדחף לי לזרוע גרמו לי לשכוח.

אתה. סתם ביום שישי מהביל אחד. האמת? רציתי לישון בנסיעה הזו, מתה מעייפות. לא יכלתי. באוטובוס, ביציאה, בינות לבנייני הסודאנים מביטה בנוף המקיף את התחנה המרכזית, הגיעה לפתחי בקשה קטנה לשיחה דחופה. הושטתי את הפלאפון . בשמחה, למה לא, מה אכפת לי? לא שיערתי בנפשי מבטיחה לך. בצד השני לא היה מענה, שאלת אם אפשר להתקשר שוב במהלך הנסיעה. הסכמתי. ישבת לפניי במושב ופתאום הסתובבת בבת אחת. "תגידי, יש לך חבר?" "לא" ובעיניי מבט חושש. "גם לא רוצה עכשיו" "למה"? "חבל.." ענית, "הייתי רוצה שתיהי חברה שלי" שאלת אותי מתי תהיה לך אישה, נמאס לך. אז סיפרתי לך על הקול הזה שיצא 40 יום לפני שנולדת והכריז מי המיועדת. השפלת מבט והפטרת חרישית, "נדמה לי שהקול הזה דילג עליי". בחוץ הסברתי בבטחון יחסי ובפנים התחננתי שתאמין, "הקול הזה לא מדלג על אף אחד, אפחד". סיפרת לי שפעם היו לך הרבה חברות. הן עזבו. בזמן האחרון התדרדרת. אתה עצוב. ואין לך כח לחיות. שאלתי מה שמך. הושטת יד רועדת. "ערן, נעים מאד". חייכתי."שומרת נגיעה". -"אל תפחדי שהיד מלוכלכת.. רק נכנס לי אבק לציפורניים.." "לא זה באמת לא אישי", השבתי בצחוק. "זה ככה עם כולם". באמת רק חסר לי שתיעלב עכשיו. שאלתי אותך "תגיד, מי זה ערן?" פתחת עיניים משתאות. -"ערן?" "ערן זה ילד שובב, עושה הרבה בעיות.." אמרת בחיוך שובב. -"מי זה ערן באמת, אבל?" לא הרפיתי. חשבת רגעים ארוכים תוך כדי בהייה בנקודה באופק. "בסה"כ..... -- ילד חמוד". -"אבל תגיד לי מי זה ערן ממה הוא מורכב" חפרתי אין ספק. "ערן זה אני" אמרת בגאווה. אז רציתי שתראה משהו. הוצאתי מהתיק דף מקומט ישן מפעם. הצבעתי לך בנקודה בדף. "תקרא!" אז קראת - "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה" ואלוהים, קיוויתי שתזכור......... "אני נשמה טהורה?" שאלת.. כן. למרות שאנלא בדיוק מבינה מה זה אומר, אמרתי. אמרתי את כל הקלישאות שידעתי, רציתי להוכיח לך אחרת. ידעתי שעכשיו אני נותנת לך את הלב שלי, רק שום דבר לא הכין אותי להרגשה הזו. פשוט הזדהיתי איתך. פשוט הייתי איתך שם. פתאום לא הפריע לי כלום.רק עיניך הגדולות המשתאות הביטו בי. נשקף מהן טוּב ענקי שמתובל בפחד. פחד עמוק כזה. קיומי כזה. הן כעין חיפשו מקום בעולם. שקט. להיות שם הילד שאתה חולם להיות. רציתי לצעוק לתוך עיניך- הטהורה הזו ? היא האישה שלך. התמידית. שמעת? האישה הראשונה. לפני כל הפרחות בהתבגרות, המשכילות בבחרות, או הנואשות בזקנה. יש אחת. רק אחת. היא אוהבת אותך. לא חד פעמית. תמיד. אחת. לא ממש רומנטית. אלא מזדהה. תסלח לי שנאלמתי. נבלעו המילים. ורק המשכתי להביט לתוך האישונים הגדולים והחומים האלה. האנשים מסביב נעצו מבטים. לא היה אכפת לי. לא היה אכפת לי שבתוך הציפורניים הללו לא היה אבק, היה אפר. שיקרת. לא היה אכפת לי שהשיניים הללו היו בתחילת ריקבון. לא היה אכפת שלכל אורך הזרוע שלך היו סימנים של דקירות מחט. לא היה אכפת לי שגופך היה כחוש בצורה מזעזעת. לא היה אכפת לי שקיללת בלי להתפדח באוטובוס בקולי קולות את ההוא מהצד השני וביקשת בצעקות שיגיד לאבא לקנות לך 4 קופסאות מוסטנג לפני שתיסגר המכולת. לא היה אכפת לי שבטח חזרת בזה הרגע מעוד חווייה מרנינה בבור הביוב של מדינת ישראל. אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך חיבוק חזק חזק. רציתי לצרוח לשמים ולומר לך שאני כאן איתך, תמיד, מחכה לך. מחכה שתפשוט את התחפושת הזו ותצא אתה. מאושר. שיש לנו ברית. ממזמן. ובכל מקום אני איתך. חפש אותי. גלה אותי. "את אישה טובה" הוא אמר לי. "קח את הדף הזה", התחננתי. "תבטיח לי שתקרא אותו בכל בוקר כשאתה קם". חייכתי. מעולם לא חיכיתי לאביר על סוס לבן. אבירים על סוסים לבנים לבטח לא יבינו מה לי ולזה. עני שלי על חמור . מתי הוא יבין? רודפת אחריו כמו בלה של פינוקיו ומקווה שיקלוט יום אחד, שיש מישהו למעלה שאוהב אותו, ושלח אותי ללכת אחריו לכל מקום, מכושפת. נשבעתי שאלחם בהם כמו משוגעת, ערן, נשבעתי שתכיר אותי. נשבעתי שיום אחד תעמוד בגו זקוף מולם, ותחייך, ובעיניים גדולות גדולות, שמחות ובטוחות, תשלח מבט. ותדע מישהו (בתוכך) אוהב אותך, אהבת עולם. *מוקדש לע-רן באהבה.

הן ידעת חרפתי, ובושתי ,ומודעותי ומודעתי למודעות. והן אני כלום, העדר, ומאומה אין בי. ובא אני לפניך לא במודרניות, ולא בפוסט, ולא בטוטליות ,ולא באינטימיות. ואיני יודע אם הבאתי עצמי לפניך ,או שבחוץ הנני מתדפק. אבל אדרבה תן בליבנו שנראה מעלת נפשינו ולא חסרונה, ושנדבר כל אחד את נפשו בדרך הרך ,והעטוף לפניך. ואל יעלה בליבנו שום שנאה על עצמינו, שכן גלוי וידוע לפניך שכל רצונינו שיהא הכל נורמלי אליך

לאני שלום רב, אני חושב שבעצם אתה צועד בדרך טובה, אבל אתה מבולבל ונע ונד בין הדרכים, משנה הדברים. האם אין לך דרך אחת טובה? חכה אתה צעיר. חכה עוד כמה שנים ואז תצעד בדרך. ומי יודע אם זו לא עצת היצר הרע שלך? לא לחפש דרך? פעם אחת אתה קורא את הרב קרליבך ואתה מתחיל לאהוב ויום אחרי זה התניא בקריצה. אחרי שבוע ליקוטי מוהר"ן. ואחרי זה הרב קוק. ובסוף יצירה של חבקו"ק. ולמרות זאת אתה מרגיש מבולבל ושבתכל'ס זה לא מתאים לך. איפה ממני, אני.

שלום לפוקחי העיניים ששמש זרח בירכתיהם, וברכה לאוהבי השמים, לעושי החסדים, לעלמות החן לשלמותיהן, לקישוטי הליל, לאבירים ולאנשים הקטנים בעלי החלומות הגדולים. שלומות וחן למלכים ועבדים, לכלביהם ועיסוקיהם, לשטיח הדהוי. לאשת הפנה, שזיקנותה חורצת קמטים גם במדרכה שתחתיה. לרכבת בזמנה שלה, שזמנה הוא הכל והכל בו. לאנשי העסקים, לרחובות, שמספרים סיפורים ואבלים בשתיקתם. לחובות הכורעים תחת אנשיהם לתיקים הישנים לאהבות החדשות, לנשמה הצעירה, לידיים יתומות כמהות למרחבים נקודים אור. לפזיזות ולגבורה, לציות והמדבריות שחולמים קסם ושלווה בין יעל למציץ סורי. ברכת הטוב לעיניים הבהירות, להילל ולשמאי, לטבעת שאבדה בים של זכרונות. לים ולזכרונות. לקול הערב, למתיקות הערביים, לשקרים לבנים שלפני חיוך. לשווקים ההומים, לציפורי הלילה, לסהר מרוחק, לאש משתוללת בלב של הלב לטוב ולמטיב. לסגול הבוהק של הפרח, על קבר טרי. ולך, דרישת שלום, מאיתנו. - - - (בין קסם של לפני לשינה של אחרי)

~לאלו שחשבתי, שהן פה בשבילי.~ ואז יש דמעות, הרבה דמעות. הן חונקות שם בפנים, מפריעות לאוויר הצח לזרום בחופשיות. חנק, זאת ההרגשה. לא רק, כמובן. גם כאב, הרבה כאב. ורצון גדול כ"כ להיות אחרת. ותקווה מנופצת, וחוסר אונים. וההרגשה הזאת שאני לא שווה כלום. אני נאבקת, מנסה לעשות כל דבר שיוכיח לי שאני טובה, אך מתאכזבת מהתוצאה כל פעם מחדש. אז אני מנסה לבדוק מסביבי, ומסתכלת. מרגישה איך הקנאה האוכלת הזאת עולה לי למעלה, פורצת בעוז. היא תופסת,

בעז"ה אבא. אני יודעת שטעיתי. ושעם כל דקה אני ממשיכה לטעות. אבל אתה יודע כמה שכואב לי על הטעויות האלה.. אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת, יודעת!! אבל אתה יודע כמה קשה לתקן.. אלוקים. או בעצם יותר נוח לי לקרוא לך אבא. כן, אני יודעת שאני רק מנסה לתת לעצמי הרגשה שאני שוב קרובה אליך. שאתה שוב לידי, כמו שפעם היית. אתה יודע? אני לא מאמינה שעזבת אותי. אתה לא עוזב אף אחד מעם ישראל, אף פעם, כי אנחנו הילדים שלך. כשאתה לא לידי זה לא כי התייאשת ממני- זה כי אני ברחתי ממך. ועכשיו אני רוצה לחזור. השיבני, ה', אליך.. ואשובה! חדש ימיי כקדם! אבא, מה יותר גדול ממך? אתה אבא שלי, ואתה מלך מלכי המלכים!! אז אם אני נסיכה, למה אני מתרחקת? למה אני בורחת מהארמון שבו גידלת אותי? אני לא יודעת, אבא. אולי אני רק מחפשת הוכחות לכך שלהיות איתך זה הכי טוב שאפשר. ובכל מקרה, אבא, בזמן האחרון אני לא יודעת כבר כלום. לא מבינה כבר שום דבר. למה צריך לשמור נגיעה? למה שומרים שבת? אין לי תשובות לשום שאלה. הדבר היחיד שאנני יודעת, בתוך כל הטמטום הזה- מתי שהוא אני יחזור אליך! אני מבטיחה. זה נשמע רחוק, 'מתי שהוא', אבל אני יודעת שזה מתקרב.. אני מבטיחה, אבא! אני עוד אחזור.

''יעלי שלי, אני לא יודעת מה את רוצה מחיי. לא יודעת למה הגענו למצב הזה, למה כואב לי כ'כ לחשוב עלייך, על ההתנהגות הפוגעת שלך כלפיי, על החוסר יחס שלך, ועל זה שאני תמיד מוכנה להיות שם בשבילך. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מישי בחיים, אני בחיים לא יפסיק לאהוב אותך, גם כשאת פוגעת וגם כשאת לא מתייחסת. אני לא אפסיק לאהוב אותך, למרות שאני יודעת שזה לא מגיע לך היחס הזה ממני. אני יודעת, בהתחלה עוד היה טוב,היה כיף, נהניתי לדבר איתך וחיכיתי לזה כל יום, כל היום. אבל אז זה התחיל, כפיות טובה... וחוסר יחס . הכפיות טובה שלך זה משהו מדהים. בחיים לא ידעתי שזה קיים בך, החלק הזה בך של הכפיות טובה. החוסר הערכה שלך, במיוחד כלפיי. ולי זה כאב, אבל שתקתי. תמיד שהיית צריכה אותי הייתי שם בשבילך, תמיד קיבלתי אותך, כמו שאת, ספגתי אל תוכי את הפגיעות שלך, את הבעיטות שלך... הייתי שק האגרוף המושלם בשבילך. ואת ביום אחד, הפסקת להתייחס, את כל היחס שלך פיזרת לאנשים אחרים, לחברותייך האחרות, לאייל אהובך האחד והיחיד. רק כשהיית צריכה אותי היית באה, ואני, כמו תמיד, קיבלתי אותך בזרועות פתוחות, חיבקתי אותך אליי, וניסיתי לעשות הכל כדי שיהיה לך טוב יותר. ולי נימאס, אבל שתקתי. תמיד הייתי עוזרת לך, נותנת לך את הכלים לפתור את הבעיה, מחזיקה לך את הפנס ומאירה לך את הדרך כשהיה לך חשוך, אבל בחיים, בחיים לא חשבת לספר לי מקורה איתך אחרי שכל העסק נגמר, איך היה, מה היה... תמיד כשהיית רבה עם אייל אני זאת שהייתי שם בשבילך, לאף אחד לא סיפרת עד כמה הוא פוגע בך, עד כמה את מאוהבת בו עד מעל הראש, ולא יכולה לחיות רגע בלעדיו, היית עוזרת, אומרת לך לדבר איתו, אפילו מדברת איתו בשבילך. אבל לעדכן אוותי מה היה אחרי שהיית מדברת איתו, בשביל זה היו לך חברות אחרות, כדי לספר להן איך היה, להעביר איתן את הזמן, לצחוק איתן, לשמוח... אני הייתי הכתף שלך, הכותל שלך. מקווה הדמעות שלך. אספתי את כל דמעותייך אליי, לבאר הדמעות שלך הפכת אותי. ולי זה הציק, אבל שתקתי. וכשהייתי צריכה אותך, פתאום, היית נעלמת. הייתי דופקת בדלות ליבך, ולא פתחת לי...התעניינת רק לרגע, וכבר המשכת לך, הלאה, לא עזרת, לא ניסית, לא עניין אותך. רציתי שיהיה לך טוב, איחלתי לך את הטוב ביותר. מעולם לא רציתי שתבכי, לא רציתי לגרום לך לבכות. נכון שזה קרה, אבל מעולם זה לא היה שווה. אני בטוחה בזה, מעולם לא שפכת יותר מרבע הדמעות שאני הוצאתי בגללך... ובי זה פגע, אז החלטתי.... להפסיק לשתוק. אמרתי לך, שנימאס לי מהחוסר יחס שלך, שמפריע לי שהחברות מתקיימת רק על הבעיות שלך ועל שום דבר מעבר. כששאלתי אותך מה את חושבת על המצב הקיים אמרת שאת לא יודעת, שלא חשבת על זה. וזה פגע, כ'כ פגע, הידיעה שזה לא הציק לך, לא הפריע לך המצב הזה, המצב הזה שאנחנו מתקיימות על כל טררם בחייך. זה פער חור ענק בלב שלי, ואת כל דמעותייך שאספתי אליי, כולן יצאו, דמעות של כאב, שעות ישבתי ככה, וכשיבשו הדמעות, הרגשתי מרוקנת, ריקה לגמרי... אמרת שנחכה שיקרה משו,ואני ידעתי שלא יקרה כלום, אבל נגמרו לי הכוחות, הכוחות לצעוק, לכעוס להתפרק... ועכשיו, בצר לי, אני פונה אלייך... כמה הייתי רוצה אותך כאן לידי, כמו פעם, שתשאלי מה קרה, שתתני לי את הכוחות, שתעזרי, שתנגבי את דמעותיי, שתהיי כאן בשבילי, כמה שארצה ושלא תלכי... אבל אני יודעת שזה כבר לא יקרה, אז אני שותקת. ''

ליקרה לי ביותר! אני מביטה בך. עם החיוך המתקתק הזה. הרצון להרשים. האודם הזועק הזה. המחשוף הזה שנועד כאילו לשדר- 'הלו, אנשים, שימו לב, אני קולית!' והחצאית הזאת, שבקושי מגיעה לברך שלך... מה זה? את יודעת מאיפה באת בכלל? את מגדירה את עצמך דתייה? אז מה זה? שמת לב איך את נראית? תסבירי לי, אני רוצה לדעת, באמת! אני מסתכלת עלייך בחיוך, אבל בפנים נגעלת. באלי ממש לצעוק לך, להגיד.. שבעצם.. על מי את עובדת? את יודעת שזה לא את, אל באמת שאת לא מבינה שאת יפה כמו שאת. שאני הכי אוהבת אותך בעולם עם החיוך המתוק הזה, עם החצאית הישנה שלך שאת הכי אוהבת (ככה גילית לי לפני חודש) עם החולצת מחנה מלפני שנתיים, עם הקוקו הארוך, עם העיפרון השחור ועם הסומק שאת אף פעם לא מצליחה לשים כמו שצריך... פשוט ככה אני אוהבת אותך, מדהימה שכמותך. אני יודעת שקשה לך. הרי סיפרת לי את זה פעם. באחת הפעמים היחידות שדיברנו באמת. את אמרת לי שקשה לך עם הקטע הזה של להסתיר כל הזמן. ואני הבנתי אותך. הרי אני מכירה אותך הכי טוב בעולם! ייעצתי לך להבין למה את הולכת בצניעות, כי רק אז תוכלי באמת להסכים עם עצמך ויהיה לך יותר קל. אז את הקשבת לי. הרגשתי שאת מקשיבה לי באמת. אבל אז הן הגיעו אלייך. הבנות האלה. הם הפעילו עלייך לחץ חברתי כל כך גדול, שהרגשתי שאת נשברת אני ניסיתי למנוע ממך, אבל את חזקה יותר ממני. הרי מה אני בסה"כ? את זו שבסוף מחליטה. את זו שבסוף עומדת מול הקושי, לא אני. אבל בתור הקרובה אלייך ביותר- לא יכולתי לראות אותך ככה, הולכת בדרך שונה משלך. אז החלטתי לכתוב לך. להסביר לך. כי כשאני מדברת את לא מקשיבה, את עסוקה בלמרוח על עצמך אודם זועק שפעם סיפרת לי שאת שונאת אותו. אבל עכשיו כנראה דברים השתנו. עכשיו אני כבר סתם מיושנת, לא מבינה באמת איך הולכים היום הדברים המודרניים. כי מי אני בעצם? לא משהו כזה חשוב. אז רציתי להגיד לך, יקירתי, שאני איתך בכל מה שתעשי. אני מאמינה בך. אני יודעת שקשה לך, אני מרגישה את זה. אבל אני רוצה שתדעי שאני מבינה אותך ושלמרות הקשיים שלך- בסוף עוד תביני ותתחברי אליי באמת. בסוף תשני את הדרך העקומה שאת הולכת בה עכשיו. בסוף תחזרי לחולצת מחנה ולחצאית הקומות שאת כל כך אוהבת. בסוף תחזרי לסומק הבהיר ולעיפרון השחור, ותורידי את האיליינר, והרימל, ואת האודם מגעיל הזה שאת כל כך שונאת, ואת אוהבת אותך מאד ומאמינה בך בלי גבולות.. כי אם רק תרצי, אראה לכולם את האור הזוהר שיש בך! הנשמה שלך.

כמה עוצמות יכולות להיות באדם אחד? כמה הערכה יכולה להגיע אל אדם אחד? המון. וכל זה, זה פשוט מתנה. מתנה מאבא. וכמה יפה להסתכל מהצד ולהביט, להתבונן, להבין. להבין את זה. ההרגשה עילאית, מיוחדת. יש שוב למה לשאוף. אבל למה ראיתי את זה דווקא היום? כשאני עוד לא יכולה לתת משהו, להגיב, לחזק ולתמוך. חבל. והאהבה, פתאום היא מתחזקת. דווקא פתאום, דווקא היום. וזה גובר וגובר, מיוחד וגובר. ושוב כל הרגש מתפרץ, יוצא. מתפרץ ויוצא. ואל היעד הוא לא מגיע. אבל בסוף תינתן לי האפשרות. כי לכולם יש אפשרויות בסוף. אני בטוחה. אנחנו בטוחים. (בתקווה שמי שיצטרך להבין, יבין. ואם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז יום אחד. יום אחד, איזה נחמד להפטר מהכל ולשלוח הכל לעבר היום האחד הזה. איזה נחמד).

בס"ד אני הולכת בגף כפוף. נכון, אני מודעת לבעייה, אני מטפלת בה, ומשקיעה לפחות חצי שעה ביום בשביל לתקן אותה. ואני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, ובאמת שאני מנסה להבין אתכן, אבל קשה לי. אתן כנראה לא מודעות, לא יודעות. לא מבינות כמה זה פוגע לקבל במקום "בוקר טוב" או "איך היה המבחן?"- את אותה ביקורת כאילו חטאתי במשהו, "נעמה תזדקפי", "לכי בגב זקוף!", "משגע אותי לראות אותך ככה", אותך זה משגע? אז מה איתי? למה אתן חושבות שזה נעים לי לשמוע את זה? בטח כשזה מול כולם, בטח ובטח אחרי שאני מנסה לשתף אתכן ומספרת לכן כמה הטיפלים הפיזיוטרפיסטיים שלי, ארוכים, קשים ובעיקר מעייפים. עם הטיפולים המתסכלים וההורים הלוחצים והלחוצים שלי אני עוד יכולה להסתדר. אבל עם ההשפלה, הכאב הנפשי וחוסר ההתחשבות הזאת שאתן עוד מצפות שאודה עליה (!!!), אני מצטערת אבל אני לא יכולה להתמודד. אני נשברת, בצד, בלי שתראו. אתן חברות שלי, אלו שאמורות לעזור ולסייע במקומות בהם אני לא יכולה להתמודד לבד. ולכן לפעמים אני חושבת, שהכל הצגה, שלא באמת אכפת לכן. כי כשמגיעה שעת המעשה וכלו רגעי הדיבורים, אתן לא תומכות, אתן רק מחריפות את הבעייה הזו שגם בלעדיכן היא קשה, מכאיבה, ומורידה בערכי בעיני החברה ובעיני עצמי. אני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, לכן חשוב לי שתדעו, שכרגע אני מעדיפה שתהיו אוזן קשבת ומייעצת, מאשר עין ביקורתית ומזלזלת, אני מצטערת אבל כאלו עיניים אני אותתר. יש לי מהן בתוכי די והתר.

למה? למה? באמת אני שואלת. תגידי, מה? מה עשיתי לך? למה מגיעה לי כזו התייחסות? לכלב של השכנים את מתייחסת יפה יותר. ואני עוד מנסה. ואת- רק ממשיכה. לפגוע, להעליב. להכאיב. תגידי, איך את מסוגלת, ככה לפגוע? אני בן אדם, בדיוק כמוך. ואולי בעצם, קצת יותר. כי כשאני פוגעת בך, אני לא מסוגלת לישון בלילה, ועושה הכל כדי לפייס אותך. גם אם אני צריכה להשפיל את עצמי, כדי שתואילי בטובך לסלוח. אבל את? טוב, מעולם לא ציפיתי ממך לכזה דבר. אבל כשהענישו אותך, עשיתי הכל כדי לעזור לך להיחלץ. השפלתי את עצמי עד עפר. בכיתי יותר ממך. אבל את? כלום. תודה היא אפילו לא בלקסיקון שלך. וכשחזרת מעוצבנת, ואחרי זה, כשקצת נרגעתי, המשכת לפגוע. ולעורר את הכאב מחדש, בעוצמה כפולה. את פשוט ריסקת אותי. יש לך מושג כמה בכיתי בגללך? כמה לילות נדודים מלאי כאב עברו עלי? לא, את לא יודעת. וגם למה בדיוק שזה יעניין אותך... תגידי, למה? למה כשאת כועסת עלי, לא באשמתי או כן, זו סיבה להעליל עלי עלילות מכוערות, ולפגוע בי? לדאוג להפיץ את קלוני? הרי אני מעולם, גם בפגיעות הנוראיות ביותר שלך, לא סיפרתי כלום, ולא הוצאתי מפי כלום עלייך, גם כשזה בער בי. אני בוכה. כמה, כמה אני יכולה לסבול? ואני, גם לא רוצה לשתף אף אחד. כי הרי אחרי זה- זה יתנקם רק בי. כי כשיענישו אותך, אני זאת שתהיה הקורבן לעצבים ולכעס שלך. אני באמת רוצה לשאול אותך- למה? מה, האם אני מיותרת? האם לא מגיעה לי קצת יחס? קצת? יחס נורמלי? מה, מעולם לא הרגשת בלב שלך רצון לתת לי מילה טובה, או להתייחס אלי קצת טוב? אף פעם לא חשבתי שזה אפשרי, כ"כ הרבה רוע. אבל יש מי ששינה בי את המחשבה. אני לא רוצה להגיד עלייך שאת רעה, אבל מה לעשות שאין לי משהו להגיד עלייך? את יודעת מה, תני לי יומיים שלושה לחשוב. כי את הפעמים שחייכתי בגללך, אני יכולה לספור על שתי ידי. ואני יכולה להיות כל אחת. החברה שלך, השכנה שלך, המורה שלך. אבל מה לעשות שבמקרה הזה, אני אחותך הגדולה. כן, הגדולה.

אתם יודעים שהרבה פעמים אני בוכה, עצובה -בגללכם. הלא אחי ובשרי אתם, אנו אחים! ערבים זה לזה! אבל, התהום פעורה בינינו, הדעות כה קוטביות, כה שונות... לא פעם קרה שבגלל דעות לא זהות התחילו מכות בין חברתי מהכיתה לביני, ובין עוד אנשים מכם לאנשים משלנו. בלבכם יש רחמים, רואים את זה. לב יהודי -יש לכם. אבל, צריך לזכור שלא צריכים לרחם על האויבים כי אם במלחמה ירחמו על האויב-הוא יתגבר, ישמיד את כולם -גם את מי שריחם עליו. אתם מנסים לתת לאויבים חלק ונחלה -מרחמים, ולא מרוע ח"ו, אך צריך לזכור- אחים ואחיות אהובים שאם ניתן לאויב אצבע- הוא ירצה את כל היד. כן, אני מאלה שנראים לכם כמחרחרי ריב ומדון. אלה, שמנסים לריב עם כולם. אלה ששונאים אתכם... אבל, תדעו שיש בליבי אהבה גדולה ועזה אליכם, ורק בגלל מעשיכם נהיינו כה מנוכרים אליכם. אני מתחננת, אחים אהובים ואחיות אהובות-אל תרחמו על האויב-תרחמו על האחים שלכם, תשובו חזרה מהדרך העקלקלה שאת צועדים בה בלי שימת לב, אל תנסו להפוך יוצרות ויצרים, אל תרחמו על האויבים, אל תשנאו את האחים. אנחנו רוצים אתכם, אנחנו משפחה גדולה, משפחת עם ישראל...

ניגון קטן ומתוק, שנוגע, ולפעמים קצת עצוב, שהמנגינה לא תיפסק, ככלות הכל, כולנו שיר. _________________________ כמו מזג אוויר של תל אביב עם ריח של אמסטרדם, ושקיעה בגלבוע. כמו ללחוש שיר על אהבה רדודה ולקרוע מיתר. כמו להתמכר ולזהות בגידה, להריח יין ולשטוף את הכוס. בדיוק כך, לא סביר ודורש פיסוק, מצריך הכוונה ומתבייש באוטונומיה הניתנת ברוחב לב. (מה שווי המילים היפות כשאת לא מצליחה לקרוא אותן בקול?) חושב רק כמה חוזק צריך לשריין כדי לדבוק בבועה.. ובאיזה חוט את משתמשת שנפער סדק דק וקורע לך את המחשבה? מה צבע השמיכה שבה את בוחרת להתחבא מהשקיפות? פי סגור וידיי כפותות (אבל הלב פועם, זה משנה?)

אשמורת שלישית של לילה, רגעים עת הניצה קרן ראשונה. כבר חגור הייתי ונעול, יושב בחצר. מאזין לנשמותיו הניתחיות של המדבר. חושב הייתי עליך, בני. לעולם לא תיקרא את המכתב הזה, לעולם לא תדע את שכתוב בו. ובכל זאת אני כותב אותו אליך, אולי כדי להשקיט את מצפוני ביחס הרגשות שלנו זה לזה. אני מתאר לעצמי שלהיות בן של אחד כמוני זה לא חלום של אף ילד, בכל אופן, אף ילד, באף שלב משנות חייו הראשונות. ילד זקוק לחום מהוריו, לאוזן קשבת אצל כל אחד מהם, לזמן איכות עם כל אחד מהם. לך היה הכל, אם אחד מהם. עם אימך, אני לעומתה לא הענקתי לך אף אחד מהמונחים האלה, לא מאלה ולא מעוד רבים אחרים, טובים יותר או נחוצים פחות. תמיד היה לי תירוצים מה יותר חשוב וצריך ומתאים לעשות עכשיו. ככה אתה חושב. אה, תמיד יותר נוח לשמוע את הצרות של האחר, ללמוד על דברים נשגבים ולהדרוש בהתלהבות לאלפי מעריצי דרכי, יותר כיף להיות נחמד לאנשים שאין לי מחויביות אליהם, לא ככה? לא. ככה חשבת כשהתחלת לחשוב בתור מתבגר, חשבת שלאב עסקן, איש ציבור הנדיב הנודע לא איכפת מהבן שלו, אחרי הכל איזה פירסום יכול נער צעיר הנתון בחילופי מצבי רוח וחצ'קונים על הפנים לעלות את רמת המודעות לפעילות אביו. אהה, בני, אילו יכולנו להבהיר עיניינים, ללבן סוגיות וליישר משקעים. מה חשבת אחרי הלימוד היומי, המשותף, שלנו? שאני עושה זאת למען הציון שלך, משום ש'אני' אבא שלך ולא משום שאתה בן שלי. כמה מצטער אנוכי, ילד. כמה הייתי רוצה לחשוף אותך קימעה לריגשותי. הזמן קצר בן, והמלאכה מרובה. למרות שלא תקרא הייתי רוצה לתקן את שארע. אני א-ו-ה-ב אותך! אהבת נפש, אהבת אמת, כל מולקולה שבי זועקת אליך זאת, כל חלקיק ממהלך חיי חשוב לי, חשוב לי בגללך. בגלל שאילו החיים שלך, בגלל שאתה החשוב לי בזכות מי שאתה, בזכות הכוחות שבך, בזכות האדם שבנית מעצמיך. אני אוהב אותך ילדי למרות. אילולי יכולתי להביע ריגשותי בפניך.. להשיל מעלי החליפה.. לשחרר את העניבה.. הייתי רץ אליך, מניפך באוויר ומפזז עימך בזרועותי בצעדי ריקוד עליזים. כי אני שמח, אני מאושר שאתה בני. שנים חיכיתי לך יקירי, שנים של בדידות, של עצבות, של תפילות. בשנים האל הטרם הפצעת לחיי הייתי שוקע במחשבות, למה ככה העולם.. רע אכזר הטבע. ערכתי מחקרים, גילית עקיבות. מצאתי נוסחא ששינתה את חיי, שינתה אותי. החלתי עוסק בצרכי ציבור, את מחקרי פירסמתי ברבים, הפצתי מידעים, הארתי עיני רבים, העברתי להם את הנוסחא הפלאית, החלטתי להקדיש את חיי למען המפעל הזה, באין לי בן להוריש לו ריגשותי, לשתף אותו בהשקפותי אימצתי לי כל דכיפין. עד שאתה באת, בני. היית הנס האישי, אחרי כל כך הרבה שנות ליל הפצעת כחמה מנרתיקה לחמם את חיי. אמא שלך תחי' פרשה כנפיה עליך ונתנה לי לשוב לקיים את נידרי כלפי היקום, להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה, לפרסם את ממצאי ולפשטם ברבים, למען יראו יוארו ויזכו רבבות לחיות נכון ולגלות את סוד החיים. כמה היה קשה לי לחזור לעבוד במלוא כוח סוסי, הידיעה שאתה במרחק חיבוק ממני הייתה לי כבושם היין בגינת המלך, בגינת המלך- מקום שאין ידי מגעת, אליך, בך. עבר זמן, שמעתיך ממלמל הברות, פוסע פסיעות ראשונות, ולא הייתי אני זה שתמך בך עת הסתבכו רגליך השמנמנות זו בזו, היד שהשכיבה אותך לישון היתה היד שהעירה אותך בבוקר, היד של אימך. הבן יקיר לי, לו ידעת את לילות האושר את נכנס הייתי לחדרך, עיני טרוטות וליבי שלך. שמחתי הייתה שלמה, יש לי בן, בן יקיר לי. ולפתע ביום בהיר, בעצם לילה בהיר זה היה זרוע כוכבים לאין ספור. נידרשתי להיפרד ממך, להחזירך אל המקום ממנו באת. אלוקים נתן אלוקים לקח, ניסיתי לנחם עצמי, זה היה כמו לנסות למלא בור בלי תחתית. אבל הצלחתי בסוף, מפעל חיי היה זה שעזר לי, התגליות שגיליתי במהלך פועלי הן אלו שחיזקו אותי מליפול למרה שחורה. זהו בני השחר עלה היום הגדול את כלולות הוא, מצטרף אתה עתה אל הצור ממנו חוצבת, עתה תחזור להיות בשלמותיך. היום מלווה אני אותך בדרכיך האחרונה, דרכנו מתפצלות, עומד אני להחזירך לאביך המיתולוגי, אל אב הרחמן, אני עומד לעשות זאת, שמא אשב לעשות זאת, כרגע איני מסוגל שאני יכול לעמוד בזה...   אהיה שלום בני יצחק איני הראה לך את המכתב הזה, למרות שהדרך ארוכה. ובכלל, אין לי שמץ של מקום, איה אלך עימך, מן הסתם לאן שאישאונו רגלנו, והחמור והנערים ילכו עימנו..   אוהב אותך לעד אביך אברהם

בס"ד לק"י בעל יקר, אתה זר לי כרגע ורחוק ממני. אך איני נמנעת מלכתוב לך. יש שיצחקו ויגידו שאני חיה בסרט או מנותקת מן המציאות, אבל יודע מה? פחות אכפת לי מה אחרים חושבים ואומרים. עברתי כל כך הרבה שדעת קהל כמעט ולא משחקת אצלי תפקיד ולא תופסת חלק משמעותי בחיי. תמיד הקשבתי לאחרים ונדתי בין רצוני לרצונם. לא כי אני דג מת בזרם אלא כי תמיד ניסיתי לשלב בין שני הרצונות. ששני הצדדים יהיו מרוצים מהבחירה. ואם כבר טעיתי, באשתמם או באשמתי, העדפתי להאשים את עצמי. לא כי אני ילדת כאפות אלא להפך. כי ידעתי שאני אוכל להתמודד עם כל מצב שהוא כפי שהוא. בעלי, בחיים לא חשבתי שאגלה ואהיה מי שאני היום. כל רגע, כל שניה, דעתי משתנה. כל יום אני בלבוש אחר, בדעות אחרות שלפעמים מנוגדות. "חוסר יציבות משווע" כולם יגידו. "אי רצינות" יקבעו "ואף חוסר בגרות". לא הבנתי למה זה כך. הרי לחץ חברתי- לא הושפעתי. מעולם לא הבנתי למה זה קורה לי. למה קשה לי להחליט החלטות קטנות ולא קשות יום. העוצמות האלה, הכוחות החזקים האלה, אני מאבדת אותם בין הידיים. וגיליתי זאת לאחר שנה שאני חיה ללא פשר וידיעה. אם פעם הייתי מלאת רגש, מלאת חיות ושמחה, כרגע אני שכלתנית, קונקרטית ופחות בהתלהבות. אני עדיין לא מצליחה לשלוט על עצמי, להכיר אותי, לגעת בתוכי. המעבר החד הזה, מעוצמות הרגש אל עוצמות השכל ניראה לי שפוי אך לא מנוטב כראוי. השתנתי הרבה, לא אשקר לך. קשה לי. מאוד. אתוודה. אם פעם היתי בטוחה בדברים שהכי חשובים לי- היום? הכל אחרת. המציאות היא אותה מציאות אך משהו בי השתנה. משהו בתוכי השתנה, יותר נכון, התגלה. התסמינים הברורים מרגישות, שמחה פנימית וחיצונית, חברותית, ספונטנית, אוהבת להתחבר, אופטימית, בעלת תקווה, מתלהבת, גילית שקיימים אצלי בדיוק את ההפך. אדישות מסוימת, רצינות לחיים, שמחה שלא נובעת מרגש אם בכלל קיימת, קונקרטית, אוהבת להתנתק, ריאלית לחיים, לא מחפשת רגש כלל, שכלתנית ולפעמים בצורה חריפה, בעלת מחשבה ורצון לממש חזון. המעבר הזה, זה מה שגורם לי לרצות לדבר איתך. יותר נכון, לכתוב לך. אתה שם, אפשהוא. ואני כאן, אדישה מבחוץ אך בוערת מבפנים. רוצה להיות שלמה. רוצה להגיע למצב האידיאלי כמו שהרמבם אומר דרך האמצע. הקיצוניות שבי מטריפה אותי. כרגע, אני רוצה לשתף אותך במה שעובר עלי. אם פעם היתי בטוחה שהמפגש עימך קרוב, היום אני מגלה שעדיין עימי לא נפגשתי בצורה ברורה. מצד אחד, לא אשקר, הגעגועים לביחד משגעים אותי. אך כרגע אני יודעת שאנו יחד. אתה שם, ואני כאן. כל אחד בנפרד. אני משתוקקת לפגוש אותך, לראות אותך. אתה היחיד שתבין אותי, שתשלים אותי. אך למרות כל זאת, החלטת שעדיין לא הגיע הזמן להיפגש. למרות שקשה לי, מכל הבחינות, אני סומכת עליך. ומאמינה. תדע, אתה היחיד. ושוב, מכל הבחינות שומרת אמונים, אני.

פיתויים, שיכנועים, הסברים ותירוצים. המאבק הזה לא ייגמר לעולם. תמיד בהתחלה נראה שאני הוא המנצח, אבל אח"כ אתה גובר עלי ומפיל אותי קשות. והגלגל חוזר. האבסורד הוא שאתה חלק ממני, ולכן אין לי מושג איך אני אמור לנצח את עצמי, והאם זה בכלל אפשרי. אתה יודע שאני לא רוצה כלל להילחם איתך, אך אתה בכל זאת ממשיך ביתר עוז ולא מרפה ממני עד שאני אעשה את המעשה הנבזה הזה. אתה יודע שאותי קל לשכנע. אני מתפתה מהר. כן אני יודע, יש לי אופי חלש, ולצערי אתה מנצל זאת היטב, אתה מצליח לצוד אותי ברשת שלך. כמעט תמיד אני נופל במלכודת החלקלקה שאתה טומן לי. אני מבקש ממך לעזוב אותי. הנח לי לנפשי. אינני רוצה להתעסק כלל. לטובה או לרעה. אף אחד לא יודע על המאבק הקשה שמתחולל ביננו, חוץ ממני וממך, אה וגם ממנו. המאבק הזה הוא ביני לבין עצמי. שלום ולא להתראות. (נכתב בעקבות שיעור לכתיבה יוצרת שמתקיים אצלי בישיבה. המטרה הייתה לכתוב מכתב למי שאני נאבק איתו. 'ויאבק איש עימו'.)

אבא, מעודי לא זכיתי לפגוש בך פנים בפנים. מעולם לא ראיתי אותך, מעולם אפילו לא שמעתי את קולך. אני יודע שבלעדיך לא הייתי פה, שבזכותך הגעתי לעולם. אני כל כך רוצה להודות לך על זה, אבל ממש קשה לי. אינני יודע היכן אתה. אבא, למה אתה מתחבא לי? אני כותב לך מכתב זה בתקווה לקבל תשובה בחזרה, כדי שאדע לפחות שאתה קיים. מצפה לשמוע ממך בקרוב. בנך. (נכתב במהלך סדנה לכתיבה יוצרת שמתקיימת בישיבת ההסדר חולון)

אימא אהובה! את לא מכירה אותי. כנראה, שאף פעם לא נכיר. את גרה רחוק ואני גם כן. ואני גם לומד בישיבה. אולי פעם שתחצי את המעבר חציה בדרך לקניות ב'רמי לוי' ובדיוק אני יעבור שם, נחלוף זה מול פני זה. את לא תזהי אותי, אבל אני יזהה אותך. שקי הדמעות ניכרים על פנייך, השכול חתום על בשרך. ולא רק בגלל זה אני יזהה אותך, אלא גם בגלל שאני פשוט מכיר אותך. אני חושב עלייך ודואג לך. אמנם אני עדיין ילד ואת כבר אישה מבוגרת אבל אני דואג לך. אני מתפלל עליך. תמיד אני חושב מה את עושה, איך את מתפקדת ומה לעזאזל נותן לך את הכוח לקום כל בוקר. הבן שלך, בשר מבשרך, דם מדמך, ההוא ששכבת תשעה חודשים בבטנך, ההוא שיינק משדייך שנה ואלי אפילו שנתיים מת. הוא נרצח. הוא נהרג. כשהוא נולד, ליטפת את עורו העדין, נשקת ללחיו הרכה. היום את יכולה ללטף מצבת אבן קרה ולנשק חול ואבק ששרועים עליה. כשהוא גדל והפך לילד טיפחת אותו, קנית לו בגדים יקרים, כיבסת כל יום את בגדיו שהתלכלכו בחול של גן המשחקים. היום את יכולה לטפח את המצבה שלו, להעביר סמרטוט, אולי גם להניח פרח. הבגדים שלו, מקופלים בארון, נראים היו כמין אנדרטה, או מצבה. כשהפך לנער, התפללת שיתקשר כשהיה עם חברים בטיול פרוע בצפון, וכשזה קרה, שמחת כל כך , ושאלת ועזרת ואהבת. היום, את מתפללת שיהיה לו טוב שם, בשמיים. מקווה שהוא שומע אותך מלמעלה. כשהפך בנך לחייל, נסעת איתו נרגשת לבקו"ם שמחת והתגאת בבן הקטן שלך שהפך ללוחם שמגן על העם שלו, שנלחם על הארץ שלו. כל כך שמחת, אימא אהובה, שלא היה לך הרבה זמן לחשוב שאולי יבוא יום, ואולי גם בנך ייפול באחת המלחמות ויצטרף ל 23,645 החיילים שמסרו נפשם על המולדת והפכו למצבת אבן קרה. הציפור הזו, שלחשה לך בשקט את החלום השחור הזה שאולי זה יקרה, לחשה לך שאולי יום אחד תהפכי לאם שכולה. לאם שבנה מת במלחמה. אם שלא תנשק יותר את בנה לעולם, שלא תדבר איתו פנים מול פנים. אם שלעולם לא תכבס לבנה את הבגדים שיחזור ממסע מפרך בצבא. אם שלא תהנה יותר מהרגעים ההם שבנה, אהובה, טורף את האוכל שהכנת וקורא בקול: "אימא, יצא פצצה!" נאבקת בקול הזה. לא שמעת לו. אבל אחרי שנה, או אולי שנתיים, ראית ממפתן חלון בייתך שלושה דמויות. מפחידות הן היו, הדמויות, צבועות בצבע השכול. ואת, סגרת מיד את החלון והתפללת שהם התבלבלו בכתובת, שהם בכלל באו לבקש כוס מים באמצע הדרך. אבל זה קרה, וקצין העיר דפק על דלת בייתך והודיע לך שבנך מת. הבן שאת כל כך אוהבת, הבן שעכשיו את רק זוכרת. הוא מת, כמו הרבה מחבריו במלחמה על הארץ הזו. הוא מת, הבן המתוק שלך ואת נשארת לבד. עם מצבת אבן ונר נשמה כבה. ואחרי שקצין העיר הלך, ואחריו גם המנחמים הבאים שהגיעו בעקבותיו, הדלת נסגרה ואף אחד לא חזר. נשארת לבד, אימא, עם סירים על הגז, בגדים מגוהצים בארון, צועקת בגרון חנוק "בן שלי, בוא אלי. האוכל החם מחכה, המיטה שלך מוכנה. תבוא אלי אהובי, תבוא אל אימא." אבל את יודעת, הוא כנראה לא יבוא. ואת תישארי שם בבית, עם הנרות נשמה והתמונות הנצחה. לבד. ואני פה אימא אהובה, ביחד עם עם שלם, רוצה להגיד לך באהבה גדולה שאנחנו איתך. באמת באמת. כואבים את כאבך, מצטערים בצערך. אנחנו אוהבים אותך, חושבים עליך ומתפללים עליך. אין לנו מושג מה את מרגישה, כי את הרגש שלך קצת קשה לנסות להרגיש. אבל אנחנו כאן, מאמינים שאת גיבורה, שאת חזקה, שיש לך את הכוח לחיות. מאמינים שיש לך את הכוח להמשיך להישאר חזקה ולהאמין באמונה שלימה שבנך מת על קדוש ה', שבנך מסר את נפשו כדי שאנחנו פה, נוכל לרקוד, נוכל לשמוח. אמא, רציתי לסיום להגיד לך תודה. תודה על הבן הגיבור שגידלת, על הבן האמתי שהצמחת. תודה על שחינכת אותו לאהבת העם, תודה שחינכת אותו לאהבת הארץ. הבן שלך, הוא הגיבור שלנו. הבן שלך, הוא הבן של כולנו. תודה לך, אהובה, על שגידלת בן שזכה למסור את נפשו על עם ישראל. שלך, לעולם, שה אובד.

זו אני, אחת הנערות העומדות כאן לבושות שחורים מול התחנה המרכזית בירושלים על גבי תלויה תמונה תמונה של נערה, שפעם היום צחקה, למדה, טיילה והיום היא רק נחה את מנוחת חייה את פניי מכסה מסכה לבנה עיניי מביטות על העולם, שאינו מזהה אותי זועקות בדממה אל תפקירו אותי, את עצמכם, את עמכם! עוברים ושבים נעצרים, מביטים, שואלים- מה ההפגנה הזאת לכם? ולא נענים הזעקה הזאת איננה נשמעת אך היא כואבת יש לה להב חד שדוקר לב אחד- ולב כל העם מדמם תראו איך לב שבור יוצר לב שלם אנחנו באנו ממאהל מחאה למצב הזה צריך כבר לתת תשובה! מתחת למסכה, זולגות הדמעות רותחות, כואבות, מתרעמות הזאת המדינה היהודית שלה ציפינו וייחלנו כל שנות גלות? בה נוכל לשבת בשלווה תחת גפן ותאנה? אולי יש כאן יונה אך גם היא פצועה.. עם ישראל, לא נחתמה גזירה! זאת נראית לכם מציאות נורמלית?? אל תחיו בסרט אין מקום בטוח אז איפה אתם?? מה אתכם אני לא יודעת- אבל אני לא רוצה להיות היתומה הבאה! אז אם גם אתם לא רוצים, יש הרבה מה לעשות, גם מהפכה גדולה מתחילה בצעד קטן של ציונות וקצת עזרה מאבא שבשמים אז יאללה- להתחיל להזיז עניינים!! מי שרוצה באמת לעשות- יש לא מעט!! רק תבקשו!!

שלום לך דודי כבר המון זמן שאני מחכה לכתוב לך את זה. בודקת את עצמי כל הזמן שאני באמת ראויה לכתוב, לך בכלל ואת זה בפרט. אני רוצה שכשתקרא את זה לא תצחק עלי ולא תזלזל. רוצה לדעת שאתה באמת מאמין. מאמין בי וביכלתי לחיות את הכוחות שנטעת בי. מאמין שאני יכולה להתנער מהעפר, לקום וללבוש בגדי תפארתי. לקום ולרקוד, לחולל לצלילי הנגינה שלך, הרכה ומלטפת כל כך. אני רוצה לדעת שכשתקרא אתה רק תעמוד ותשתוק, תקשיב לקול השקט והזועק שלי, העניין הוא ש- אני אוהבת אותך.... הצלחתי. אני צריכה לעכל שכתבתי לך את המילים הנוראות האלו. אתה בטח לא מבין מה אני עושה סיפור ממילים נדושות כאלו. כשאני חושבת על זה, הרי את האהבה הזו טבעת בי אתה בעצמך בכלל. נראה לי שעיקר הסיפור הטמון במילים שכתבתי, הוא שסוף סוף אני היא זו שמכירה בהן. הרי כבר שנים שאתה מחזר אחרי בלי סוף, אוהב אותי ומזכיר את זה בכל הזדמנות, ואני, אני מעולם לא הצלחתי להרגיש שאני באמת אוהבת שלך רעיה

מתחשק לי להירדם עכשיו ולהתעורר כשהמלחמה תסתיים. בחיים לא קרה לי שלא יצאתי מפתח הבניין במשך 14 יום. קשה לי לשמור על מצב רוח טוב. קשה לי לשמור על אופטימיות. אני מדוכדכת .עצובה. אני זועמת על המחבלים הארורים ה... הלוואי שה' יינגע אותם נגעים גדולים וסופם יהיה כפרעה והמן הרשעים. בבקשה,אלוקים, אין עוד מלבדיך! רק בך אנחנו מאמינים. לא אבדת תקוותינו וגם לא תאבד .לעד. אמן. ברצוננו שלא תוספנה להתקיים עוד מלחמות אך זהו חזון אטופי -חלומי בינתיים אנו קוראים את התהילים היומי. אנו לא נאיביים ולא תמימים. ולא מאמינים בגויים. ובגויים לא יתחשב אנחנו מאמינים רק באלוקים ורק אליו זועקים.

חטופים קדושיםאנחנו סוגרים את החלון בממ"ד ופותחים סוגרים ופותחים פותחים כי אנחנו רוצים אור שמש, אוויר ולחיות. וסוגרים כי אנחנו רוצים הגנה, שמירה ולחיות.גלעד, נפתלי ואייל רצו לחיות ללמוד תורה בשמחה. לחזור הביתה לשבת לאמא, לאבא ולכל המשפחה. אותם בני עולה פחדנים שהחשיבו את עצמם לגיבורים גדולים, הם חטפו את הנערים ולקחו מהם את השמחה, את התקווה ואת החיים. הם רוצים לעצור לנו את החיים, הם חפצים לשלוט בנו.. יש אומרים שצריך להוסיף ולבנות ישובים. יש טוענים שנמשיך לנסוע בדרכים בטרמפים. יש שרוצים להרוס את בתי המחבלים. ויש שקוראים לשפוט לדין מוות את הרוצחים האכזריים. יש טוענים שצריך לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה, יש טוענים שצריך להרבות אחדות ואהבה. יש שמסבירים שהתפילות לא שבות ריקם, ויש המדביקים לשונם לחיקם. ואני מתפללת שהאל ייתן כוח למשפחות להמשיך להתמודד

בס"ד כשקשה לבטא אף לעצמך את הרגשותיך אתה משלים עם הקשיים - אך לפעמים בוקר בא, ערב חולף אך הקשיים עוד לא תמו. אנא ריבון העולמים, בחסדיך הרבים ובאהבתך הגדולה בנה לנו את בית המקדש במהרה זרוק על עמך ישראל מים טהורים, ולב בשר תיתן להם רוח חדשה תיתן בם ולב חדש שימה בקרבם כמו שניבא יחזקאל נביאך. אנא ריבון העולמים קרב לנו את יום הישועה אז יגל ליבנו וישיש נפשנו, כי ישועה הבאת לנו בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז יצא הצדק לאור, והשקר ייעלם כי אז ברכם טהרם הכותב: עבדך אוהבך.

תמיד קינאתי בשמחה הפשוטה והתמימה שלך. כן, ב"ה אני ילדה שמחה (כך אומרים) אך מעולם לא הצלחתי להגיע ולהבין את השמחה האמיתית הזאת, שבוקעת מתוך הנשמה ופתאום אתה כל-כולך באורות. הבנתי רק אתמול. במסיבת פורים באולפנה. שירי פורים מקפיצים, כולן רוקדות ולאף אחת כבר לא אכפת איך היא נראית - קלטתי מהיכן פורצת השמחה שלך. וכשכולנו הסתדרנו במעגל אחד גדול ושרנו "וזכני" ועוד כמה שירים חסידיים בסגנון שוואקי במצבו הרגוע - הרגשתי כזאת אהבה לכולן ובכללי לכל עם ישראל, ושמחתי כל-כך, ושרתי בכל הכוח, חלקנו התחבקנו ובכינו - רק אז הבנתי למה את מתכוונת. הבנתי סוף-סוף מהי השמחה הפנימית והעמוקה שפורצת ובפעם הבאה שתגידי לי להיות בשמחה, אני אחייך חיוך גדול ואמיתי. אוווהבת ומעריכה כ"כ.

יבוא יום ומישהו יקרא את המילים הללו, אני יודעת. יקרא וירים גבה. לא יבין. הוא לא יודה שקרא, לא יגיב. אלא רק יגמע את המילים הללו בשקט. וחוזר חלילה. יגיע יום ומישהו יחפש את המילים הללו, אותי בעצם. הוא יחפש ולא ימצא, ישתוקק. ואני - אני אז כבר לא אהיה האני שהכיר. אני כבר לא אהיה. רק הרושם שהותרתי יישאר, הריח של המילים שפיזרתי. רק הנפש שתומצתה במעט מילים, שאנשים עבדו רבות בכדי להכיר - תישאר במילים הללו. עדות אילמת, זועקת. יבוא יום ויווכח, שידעתי שיחפש, ידעתי שירצה להבין. יבוא יום שיראה עד כמה רציתי להסביר אך אז לא היה קשוב. וכשיעמוד מול כל זאת אני כבר לא אהיה. לאותו יום השארתי את המכתב הזה. שיקרא אותו המישהו ההוא ויבין שלא צריך לחכות שאלך - בכדי לומר שלום. לא נחוץ שאעלם בשביל לרצות לראות אותי. לא הכרחי שאכתוב ואתאמץ בכדי להבין אותי. -- יבוא יום ומישהו יקרא את המילים הללו, אני יודעת. ואז, כבר לא יהיו לו מילים. וגם אם יהיו - לא יהיה לו למי לומר. ורק אז - יבין.

שאלת אותי מה אני מרגישה. התשובה היא שכלום. זה מה שאני מרגישה. חבל. מה, זה באמת ייגמר ככה? או שלא? לא רוצה לדבר איתך, אבל רוצה אותך. מה עושים? לא עושים. זהו. עכשיו שקט. טוב. השתיקה הזו בוערת בי. מה זה אומר הפסקה? מה זה אומר לעזאזל? שלא נדבר? שכן? את רוצה להמשיך להיות בקשר? או שפשוט את לא רואה מציאות אחרת אז מעדיפה להמשיך? לא רוצה להיות חברה בגלל האגו של הזולת. אני לא צריכה שיאהבו לדבר איתי ולא יאהבו אותי, ואני כן. בקצב הזה יותר טוב לבד. כן, לבד. *** ה-פ-ס-ק-ה. נראה לי שהמילה הזו מאיימת יותר ממה שהיא. אבל מה היא? מה ההגדרה של הפסקה? מי אמור לשבור את השתיקה? אני? את? ואי אפשר לחלוק עם אף אחד, כי כולם שונאים אותך, ואף אחד לא מבין אותי. אז אני צריכה לשתוק. ואין מי שיקרא את השתיקה הזו, כי את הלכת, והרי חבר הוא זה שאמור לקרוא את המילים שמעבר לדממה. אין מי שישבור את השתיקה. אז אולי עדיף שלא יהיה אף מישהו בסביבה, שהרי, ממילא הוא לא איתי, הוא עם עצמו, המישהו הזה. לבד? לא, זה לא טוב. "לא טוב היות האדם לבדו". וזה בדיוק העניין, שבתחילה זה היה עזר, עכשיו זה כבר כנגדו. לא צריכה טובות. אין ברירה, אבל בוחרת לבד. אלוקים, מה? מה יהיה? יהיה טוב. סתם כי ככה כולם אומרים. וככה גם את אומרת. את לא באמת מאמינה בזה, אז למה? תמישיכי לקוות, בסוף זה יעבוד. זוכרת שפעם האמנת בי? זוכרת? זוכרת שפעם החלטת שאת לא תרימי ידיים? אז התלהבתי כשאמרת שאת מרימה, הרגשתי הישג בעובדה שאף אחד לא יכול לי. היום אני מבינה שניצחתי בלהפסיד. ניצחון כזה, לא הייתי מאחלת גם לא לשונאים שלי. העיקר שאת נהנית מותק, ושטוב לך בחיים, זה מבחינתי הכי חשוב. ולא, אני לא רוצה להיות חברה שלך ולקלקל אותך, לדעת שאני לא תורמת לך כלום ושאני לא מוסיפה לך, במקרה הטוב. אני מעדיפה להיות לבד ולהזיק לעצמי מאשר עם אחרים ולדעת שאני מזיקה להם. עדיף לבד. לבד.

שכבי לישון,אהבתי שכבי ,עד שתחפץ הוא לא רוצה בכלל,אמר כך-בקיצור נמרץ. שכבי ונומי להבה אל תבערי לשוא אל תצפי להפתעות הוא לא יבוא עכשיו כבי הנר,שכבי לישון בחוץ ישמור הראש. ואם יבוא אחד אחר תקומי בלי לחשוש לאור הנר את תבדקי פינות בלבבו יהיה נקי מכל חמץ האיש אשר יבוא ואם לא הוא, יבוא אחר ואם גם לא,אז לא. עד שינוסו הצללים יבוא יום אל ערבו אז תעצמי את העיניים תאמרי תודה רבה לאלוקים שוכן שמים על כל מה שהיה.

אני מבטיחה לך שהיא לא רוצה ברעתך. היא אוהבת אותך. באמת. היא פשוט לא יודעת איך להביע את זה. היא מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה. אבל מבפנים- היא לא רעה. היא אחרת, אוהבת. היא עוברת דברים קשים. היא ילדת שהתעללו בה כל החיים. לכן בשבילה, חברות היא משחק. והיא לא מכירה את הכלים הנכונים. היא לא מבינה למה את נפגעת. כי היא למדה כבר ממזמן לא להיפגע מדברים כאלו. ובשבילה הכול צחוק, משחק. היא רק לא מבינה שהיא מנסה לשחק דמקה עם כלים של שש בש. תעזרי לה, נשמה שלי. לך יש גם את הכלים, גם את הלוח ואת גם מכירה את חוקי המשחק. תעזרי לה, לילדה הזו שלא יודעת מה היא חברות, שמעולם לא חוותה אחת כזאת. תעזרי לה להבין, ולהתאים את סף הרגישות שלה לשאר האנשים. אל תעלבי ממנה. אני מבטיחה לך, בתור אחת שמעריצה את שתיכן, שהיא אוהבת ומעריכה אותך יותר מכפי שאת יכולה לדמיין. היא פשוט מנסה, זורקת אין ספור קוביות במקום להזיז חיילים, כדי לגרום לך להבין את זה, ולחייך.

לפעמים אני תוהה מה קורה מאחורי גבי האם את יושבת שם ומתפללת לשכוח? האם את וצואת עם אחרים כדי שתוכלי להיפתר ממני? מה אם תמיד אהיה בליבך? מה אם מה שהרסתי, היה יכול להיות של אחר? מה היה קורה לו לא בנינו גשר בנינו? והשאלות ממשיכות, האם מה שהרסתי עדין בר תיקון? או שלעולם תישאי את פצעי האהבה בליבך? האם יש לי כפרה? האם אני הוזה? האם בהית בי, או בסרט? האם אני נושא לשיחה? האם הכאב עדין שוכן בליבך? האם את משווה ביני לבין בחורים? האומנם הטוב שאת רואה בי הצליח לסנוור אותך ולכן לא יכולת לראות את הרע? ולמה, למה הרסת את מה שהיה בנינו, למה התאהבת?

בכל פעם מחדש הפרידה ממך כואבת בכל פעם מחדש היא כואבת קצת פחות כך תפחת ותכאב ותשאף עד אין סוף אז אולי כבר אוכל איתך לאהוב

שלום, אבא עת האסיף הגיע ואת צאנך הינך אוסף. כתרך הצפנת חרש ויצאת לחפש, חיפשת אותי אבי מלכי בין חגווי הסלע, בין צורים. ואני אינני באתי חתרתי במים רדודים. חיפשת אותי אבי , מלכי בין השיבולים. והן כורעות ועמוסות מברכתך עלי בנים. המתנת זמן רב בתור מלכי, אבי עד שהקצתי ורצתי אילך, צורי.

אהובה שלי! כולם כבר הלכו. נשארנו רק שנינו. ואני רוצה להגיד לך כמה מילים, אבל הגרון חנוק מדמעות. רוצה לבקש ממך סליחה שלא ראיתי את הדמעות השקופות שמיהרת למחות בחיוך. אולי הייתי עסוקה מידי בדמעותיי שלי. רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם לשמוע את הזעקות האילמות שלך, שנבלעו בדינדוני פעמון צחוקך. רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם, בשבילך, כשהיית צריכה אותי יותר מכל. שלא הייתי שם לתת חיבוק, מגע אוהב, מילה טובה.   אבל פשוט לא ידעתי,את מבינה?!   ואולי לא רציתי לדעת. אולי היה לי נח להתחפר בקונכייה שבניתי לעצמי, שקועה עד צוואר בכאבי האישי שלי, עד שלא נותר בי מקום לראות את כאבך את.   ואיך סבלת. ואיך דמעת. ואיך העברת לילות שלמים של נדודים,של חוסר אונים. ואני לא ראיתי. ולא חשתי. ולא דמיינתי. ולא הייתי שם להושיט לך יד.   ופתאום עכשיו, כשאני עומדת איתך אל מול קיברו של היקר לך מכל, נופלות לפתע כל חומות האטימות בהם הקפתי את עצמי. ופתאום, אני כ"כ מתביישת.   התצליחי לסלוח?!    

בדם ליבי אני כותבת אליכם עכשיו את שנות השתיקה, שעלו לי בחיי. לא בטוחה שאם הייתי מדברת זה היה מועיל. כותבת לכם שנים של ניתוק, של השפלה, של רמיסת האדם שבי, עד לאפס. בטח כולכם עוד זוכרים אותי, אני, שהייתי אחראית לרצח הכל- כך אכזרי הזה, שהעיתונים דשו בו. אני, שהלכתי לאדם עני וחולה, שכל חייו עשה חסד עם אנשים, והרגתי אותו באדישות. כולכם זוכרים בוודאי את הסיפור המלא- איך גרמתי לו לחשוב שאני דואגת לו, ולבסוף הצלחתי לגרום לו לבטוח בי, האכלתי אותו אוכל מורעל והרגתי אותו. כנראה נמאס עלי, אמרתם. זה טוב לה ככה, רצח שקט. סיפרתם שהזעקתי אמבולנס, כדי שאח"כ לא יחשדו שעשיתי בכוונה, סיפרתם שנסעתי איתו, לראות בגסיסתו האיטית. סיפרתם שנותרתי אדישה. אפילו דמעה אחת לא הזלתי. לא פלא, אמרתם לעצמכם, הרי היא כבר ציפתה לזה מראש. מה אתם יודעים בכלל?? זוכרים שבאותה התקופה היתה בעיה בקטניות של אחת החברות, בגלל הרעלה במי ההשקיה? הרעלה קטנה ולא משמעותית, אבל על אדם חולה היא משפיעה קשה. באותו יום יוסף נפטר, החזיר את נשמתו לאלוקים שנתן אותה. אני לא הייתי צריכה לעלות לאלוקים כדי למות. אתם הרגתם אותי כאן. כן, בית המשפט הבין, וזיכה אותי מכל אשמה, אבל אתם לא רציתם לשמוע. הזהרתם מפני את הילדים, הראיתם עלי באצבע, לא העזתם לעבור לידי, אולי גם האויר סביבי מורעל.. די!! אתם לא מבינים איזה סבל אתם גורמים?! פיטרו אותי ממקום עבודתי (שהעובדים לא יברחו) וכל כמה שניסיתי- לא קיבלו אותי לשום מקום אחר. נפלתי והידרדרתי,חיפשתי את האור בקצה המנהרה, הכל-כך ארוכה הזו, חייתי רק כדי להבין שזו מערה. ואין אור. מארה. והיום אני, אשה עניה וחולה, כותבת אליכם קצת. כדי שאולי תבינו, כדי שאולי קצת תסכימו להקשיב. כן, אתם מוזמנים לבוא, להרעיל אותי בשעועית ירוקה. אני אוכל, ואני אמות. אבל לא מהרעל של השעועית. אלא מהארס, שהחדרתם בי בהתמדה, במשך כ"כ הרבה זמן.   אחים שלי!! האם אתם יודעים?! האם אתם מבינים? האם אתם שמעתם ממקור מהימן ובטוח את הדברים שאתם אומרים? כי תבינו, גם אני ילדה של אלוקים, ואכפת לו גם ממני. וכן, אני יודעת בוודאות שלא הוא נתן ללשונות את הצו להתגלגל כך, להשמיץ ולבזות, להרוס ולשבור. לפרק את כל מה שהצלחתי לבנות עד עכשיו. לפרק אותי, את הילדה שלו, ועוד כ"כ הרבה דברים שהוא בנה בעולמו. להרוס בחוסר תשומת לב את טיפת האחדות בעם הזה, במקום לחבר אותה לעוד טיפה.   מוקדש לכם, אחי, עדיין באהבה.

שוב נלחמתי בו היום. וכן, שוב הוא ניצח. אני פשוט גרוע בזה. מתכנן, נערך, ולא מצליח ברגע האמת. הוא לא יביאני לידי ייאוש. מילה שלי. אבא, מה אומר לך? איכזבתי שוב? איני מצדיק את הציפיות ממני? גם לי זה כואב. מאוד. באמת. המון אנשים היו פשוט מוותרים ועוזבים הכל. אבל אני לא. אני בן נאמן. אני עמל בשביל לקיים את כל מצוותיך, אלה חיי, זו תמציתי. אוהב אותך בכל נפשי, מאודי ולבבי.

אח אהוב שלי, מוזר לכתוב אלייך כי אתה לא בן אדם של מכתבים, מוזר לכתוב אלייך כי עד לא מזמן היית כאן, לידי, צוחק, נושם, מדבר וחי יותר מכל אחד אחר כאן.אבסורדי שדווקא אתה,שחיית את החיים האלה עד הסוף,שתמיד אמרת שצריך לנצל כל רגע מהם,שדווקא אתה הלכת כל כך מהר.יש הרבה אבסורדיות בסיפור שלך,אבסורד שהאש,שאהבת כל כך היא זו שבסוף הרגה אותך,אבסורדי שהלכת ממני דווקא בחנוכה,בחג שהוא כל כך שלך,כל כך שלנו. תכף אנשים מוזרים ימלאו את הבית,תכף יגידו עלייך כל מיני מילים יפות,ורק אני יעלם לפינה. לפני שתופסים אותך כל האנשים האלה לדיבורים היפים שלהם,רציתי להגיד לך שאתה חסר לי כל כך,שכל יום שעובר פה בלעדייך אפור כל כך,מדכא כל כך,בלי השמחה שלך,בלי האש שהייתה בך.רציתי להגיד לך שבאותו היום שהלכנו לזהות את מה שנשאר ממך,הרגשנו שהשמיים נופלים עלינו.אמא לא הפסיקה לבכות כל הדרך,ואבא נראה כאילו נתקע לו גוש ענק בגרון. ריציתי להיפרד ממך אח אהוב שלי,להגיד לך שהגעגועים קורעים אותי,ומהיום שהלכת אני לא יכולה לסבול את חנוכה,שכל כך אהבנו.לא יכולה לסבול את האש,שכל פעם שאני מביטה בה אני נזכרת בנו,איך היינו אוהבים אותה ואיך הלהבות השתקפו בעיננו. אהבתי אותך מאוד אח שלי, וקשה לי בלעדייך. מחכה ליום שנפגש שוב בחזרה, אחותך.

בסיעתא דישמיא שלום נועה! אני יודעת שאת רק בכיתה א' אבל אני כותבת לך כמו שכותבים לאדם מבוגר, כי את באמת כבר גדולה ומבינה. נועה, כשאת מתגעגעת לאבא ואהרון ושחר שהלכו פתאום בגלל מחבלים רשעים, את יכולה להסתכל על הגבעה, לראות את הסלעים הלבנים הגדולים ולדעת שהם שם. את בטח יודעת שעכשיו טוב להם, הם לא סובלים מקור או מרעב, הם לא מקבלים מכות. אבל אני, נועה, אני לא יודעת איפה גלעד שלי. יכול להיות שכשאת שותה שוקו- הוא רעב נורא, אולי מתעללים בו עכשיו באכזריות, ואולי כשהקור בחוץ מתגבר ואת יושבת ליד ההסקה ובארון ממתין לך מעיל מחמם, הוא קופא מקור ואין מי שיעזור לו. נועה, כתבת שאני גיבורה, אבל אני לא. אני לא גיבורה וגם גלעד לא גיבור. הוא חייל שמדינת ישראל הפקירה בשטח ואני אמא שלו שרוצה לראות אותו שוב בבית. שלא יכולה לראות עוד את מיטתו הריקה, המיותמת. אפילו מצבה לבכות עליה אין לי. נועה, אני לא גיבורה! אני אמא!! אמא, שכדי לראות את הבן שלה שוב בבית מוכנה לעשות הכל. באמת הכל. אני מסכימה לשלם לחמאס כמה כסף שירצה, אני מסכימה להחזיר את כל המחבלים לעזה, אני מסכימה שהפלשתינאים יזרקו את כולנו לים, אם רק גלעד יחזור. אני יודעת שאני לא ריאלית, זה לא מציאותי ולא אפשרי. אבל אני לא מדברת בשם ההגיון, אני מדברת בשם הלב. לב של אמא שלא יכול יותר. לב של אמא שנקרע מגעגוע, ומי כמוך יודע מה זה כאב של געגוע. נועה, קרה פעם שאחרת לחזור מהגן או מבית הספר ואמא כבר דאגה? יום אחד תהיי את אמא בעצמך, תרגישי מה זו דאגה של אמא לבן שלה ואז תביני מה מרגישה אני כבר ארבע שנים. יום יום, שעה שעה. כן נועה, אני לא פוליטיקאית ולא מדינאית, אני רק אמא שרוצה את הבן שלה שוב לידה. עכשיו. מבוסס על המכתב "לאביבה שליט". http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_read.aspx/20230

בסייעתא דשמייא! לאביבה שליט. שלום אביבה. אמא אמרה לי שיש לכם בן שהוא בארץ אחרת, שהוא רחוק ושאתם לא יכולים לראות אותו, אז החלטתי לכתוב לכם מכתב כי גם לי יש אחים שאני לא יכולה לראות ושהם רחוק רחוק. אמא אומרת שהם יכולים לשמוע אותנו אם נדבר אליהם, אבל רוני צוחקת, היא אומרת שמתים לא יכולים לשמוע. כששאלתי את רוני לאן הבן שלך הלך היא צחקה עלי ואמרה שאני תמימה ושהוא בכלל לא רצה ללכת לאיפה שהוא נמצא ושהמחבלים לקחו אותו. גם את אבא שלי הם לקחו, את יודעת אביבה? וגם את האחים שלי, אז בעצם אנחנו די דומות. נוכל להיות תאומות בפורים ביחד, אם תרצי. אתמול כשראינו טלוויזיה אני, אמא ורוני דיברו על הבן שלך, שמעתי אותם. אפילו ראיתי תמונה שלו, הוא מאוד גדול. האישה בטלוויזיה אמרה שרוצים להחזיר את הבן שלך ולהחזיר גם מחבלים. אבל אז חשבתי שזה בעצם לא פייר העסקה הזו, כי זה אחד תמורת אלף והם גם יכולים להרוג, הם תמיד הורגים. אמרתי לאמא שבכלל זה לא טוב לשחרר אותם, שיישארו איפה שהם כי הם רעים. רוני אמרה שאני לא מבינה כלום והיא הפילה אותי מהספה ובכיתי אבל אז אמא הסבירה לי שהמחבלים שכלואים אצלנו יחזרו לארץ שלהם והבן שלך אלינו. קוראים לזה החלפת שבויים. אמא קצת רעדה כשהיא דיברה אז רצתי מהר להביא לה מים למרות שכאב לי הברך כשנפלתי וחיבקתי אותה חזק חזק, שלא תפחד. בלילה כשהלכנו לישון רוני נרדמה מהר אבל אני לא רציתי להירדם. תמיד אני מנסה להישאר ערה עד מאוחר מאוחר בשביל לשמור שאף אחד לא ירה על רוני ועל אמא בלילה כמו שעשו לאבא, אהרון וגם לשחר שהוא היה התאום שלי ושהכי אהבתי אותו כי תאומים חייבים להיות תמיד אותו דבר וגם לאהוב אחד את השני יותר מאחרים. (אבל גם את אהרון אהבתי מאד, הוא תמיד היה נותן לי מהסוכריות שלו) . לפני שכמעט נרדמתי חשבתי שאולי זה יהיה טוב אם הבן שלך יחזור מרחוק, כי אז אולי גם אבא יחזור וגם שחר. אבל אני לא רוצה שהמחבלים יחזרו כי אז אני אצטרך לשמור יותר טוב על רוני ואמא ואני לא כל כך חזקה, כי אני עדין די קטנה. רציתי לשלוח לך את המכתב כדי לחזק אותך, כי את בטח מאד אוהבת את הבן שלך וזה בטח קשה לך שהוא רחוק.אני יודעת כי גם לאמא קשה, היא תמיד עצובה וכפופה. חשבתי המון זמן על מה לכתוב לך וחשבתי שאולי זה יהיה קצת קשה לך, אבל תוכלי להגיד לאישה בטלוויזיה לא לשחרר מחבלים גם אם הבן שלך יהיה רחוק? כי אם המחבלים יחזרו אז הם יקחו גם את אמא ורוני רחוק ואני לא רוצה שגם הם ילכו. למרות שאמא אומרת שהם אף פעם לא הולכים, היא חושבת שהם גרים על הגבעה שלידינו, בתוך סלעים לבנים וגדולים, אבל בכלל אי אפשר לנשום שם ואין שם מקום. אני לא רוצה לגור שם, זה בכלל לא נשמע כיף. רוני אמרה שהבן שלך הוא חייל גיבור ואני חושבת שלחייל גיבור יש אמא גיבורה. אז רציתי להגיד לך כל הכבוד. קשה להיות גיבור, אני יודעת, גם אנחנו גיבורות, ככה אנשים אומרים לנו. נועה מכתה א' ורדית.